14 ימי מאסר נוספים לרייפמן- בקשתו להשתחרר תישקל לאחר מסירת מסמכים לביהמ"ש.

מונחת בפני בקשה שעניינה דיון בהמשך מאסרו של מר אלי רייפמן (להלן: "החייב"), וזאת בהתאם לדין ולהחלטת בית המשפט העליון מיום 13.10.09.

עיקר המחלוקת הרלוונטית לבקשה הינה, האם המשכו והארכתו של "מאסר אזרחי" שהוטל על החייב מועיל לאכיפת החלטה שיפוטית מיום 1.7.09. ההחלטה הורתה לו להעביר את מניותיו בחברת אמבלייז לרשות המנהל המיוחד שמונה לו, ואין ספק כי טרם בוצעה עד היום.

כבר בשלב זה אעיר, כי באי-כוחו המלומדים של החייב פעלו בניגוד למצוות סדר הדין, כאשר ערבבו את הבקשה עם בקשה נוספת. הבקשה הנוספת, שעניינה בקשה ל"שחרור בהול ממאסר", ואשר נדחתה על-ידי, בעיקרה, בהחלטה קודמת. זאת, באשר נמצא כי עסקינן בכפל-הליכים, שאינו אלא נסיון לערער דה-פקטו על החלטות שיפוטיות שהפכו חלוטות, לרבות ובעיקר ערעור על החלטת בית המשפט העליון. אלא מאי? הבקשה לדיון תקופתי במאסר, שהיא-היא הבקשה הנכונה לדיון היום, נשמרה במצב "שלד", ולא הכילה כמעט דבר, לבד מבקשה לאקונית לקביעת דיון, ובקשה נוספת להקדמתו. לעומת זאת, כל ההנמקות לגופו של עניין, כולל תצהירו של החייב, בקשתו להוספת ראיות והתגובות לה, וכן תצהיר המומחה האנגלי עליו ביקש החייב להסתמך, נמצאו כל-כולן ב"בקשה בהולה לשחרור ממאסר" - אותה בקשה בעלת גוון ברור של ערעור על פסק-דינו של בית המשפט העליון, אשר דחה את ערעור החייב על החלטת המאסר.

              קשה להימנע מן התהייה, מה הניע את באי-כוחו המלומדים של החייב לערבב כך, ושלא כדין, בין שתי בקשות שונות, וזאת באורח שנפל בו אבק-ריחו של נסיון לסרבל את ההליך, תוך זריית "ערפל" וערבוביה, כמו גם התעלמות מההלכה הפסוקה השוללת "קפיצה והפנייה מבקשה לבקשה". לו הייתי מבקשת למצות את הדין ולהקפיד עם החייב בעניינים דיוניים (כפי שניסו באי-כוחו, פעמים רבות במהלך הדיון, לבקש לדקדק עם המנהל המיוחד), הרי שלא היה מנוס ממחיקת כל הטענות והבקשות ש"שורבבו" אל תוך הבקשה הלא נכונה, ושמא שלא בכדי.

עם זאת, מאחר ואין עסקינן בבקשה לסעד אזרחי גרידא, אלא בקשת מאסר , על כל המשמעויות הקשות ומרחיקות הלכת אשר נודעות לכך כלפי החייב וזכויות היסוד שלו, החלטתי להילך במקרה זה בדרכו של בית הלל, ולדון בכל ההנמקות כאילו הוגשו במסגרת בקשה אחת נכונה. על-כן, תינתן החלטה אחת, המכילה בתוכה את שתי הבקשות.

לא מן המותר יהיה להוסיף, כי פרקליטיו המלומדים של החייב לא הסתפקו בכך, אלא שאף הרחיקו לכת, וביקשו להפוך את הדיון המשפטי כבר מראשיתו ל"ארוע תקשורתי" לכל דבר ועניין. במשך דקות ארוכות התעמת פרקליטו של החייב עם בית המשפט (הדברים מובאים בניסוחם המלא בפרוטוקול). השאלות שהטרידו את פרקליט החייב לא היו, בשלב זה, הדיון המהותי, אלא האם בית המשפט נתן הוראה לקיים דיון בדלתיים סגורות, אם לאו? מדוע הציבור שבחוץ אינו מורשה להכנס לאולם? מדוע האולם חסום ואנשי בטחון נוכחים מחוצה לו? וכך הלאה, טענות וטרוניות אשר אין להם ולא כלום עם נושא הדיון.

גם משקיבל פרקליט החייב תשובות בעניין זה, הוסיף להתווכח עם בית המשפט, עד אשר הודעתי כי אינני מתירה לבזבז עוד זמן בנושא זה, ושיקול הדעת כיצד יתנהל הדיון מסור לבית המשפט ולאנשי הבטחון של היכל המשפט.

זאת ואף זאת; פרקליטו המלומד של החייב לא בחל אף בהעלאת טענות שאינן מדוייקות, וזאת בלשון המעטה, לפיהן אפילו נציגי התקשורת לא הורשו להכנס. כך, כאשר באותה עת עצמה ישבה באולם עיתונאית. נוכח המצאותה באולם נשאלה על ידי - אם הדברים אמנם נכונים, כיצד נכנסה היא לאולם? והשיבה והבהירה כי לא נמנע ממנה כלל להכנס לאולם, ואף הציגה תעודת עיתונאי.

אם לא די בכל אלו, הרי שבא כוחו של החייב לא בחל אף בויכוח נוסף עם בית המשפט, לעניין בקשתו להקלטת הדיון. בקשה זו נדחתה על ידי ונומקה בכך כי אינני מתירה את ההקלטה, במיוחד נוכח העובדה כי זו התבקשה על חשבון קופת המנהל המיוחד. בשלב זה, החל הפרקליט להשמיע אמירות הגובלות ב"איום", כי אם כאלו הם פני הדברים, הוא איננו מוכן לקיים את הדיון; אף כאן, משקף הפרוטוקול היטב את המהלכים.

יתר על כן: אני מוצאת לציין אף את העובדה כי שעה שהחייב הובל בחזרה מהאולם אל תאי המעצר, בליווי אנשי שירות בתי הסוהר, החל קהל גדול ביותר שהמתין במסדרון בית המשפט (לאחר שכניסתו לאולם נמנעה על-ידי אנשי הבטחון) לחולל מהומה, ובין היתר פצח במחיאות כפיים ובשירה אדירה "והעיקר, והעיקר לא לפחד כלל".

אם היה ספק בליבי, שמא קיפחתי זכות כלשהי של החייב ופרקליטיו, הרי שאותה התרחשות, שנשמעה היטב בכל רחבי בית המשפט, הטיבה להבהיר מה היה צפוי בדיון עצמו, לו אנשי הבטחון לא היו יוזמים את הגבלת הציבור שהורשה להכנס לאולם.

אשר-על-כן, לאחר שהוגשו כתבי הטענות והמוצגים הרלוונטים, וכן נערך דיון במסגרתו ניתן לבא-כוחו של המבקש לחקור את המנהל המיוחד, ניתנת החלטתי זו. אני מוצאת לנכון לציין כאן, כי התרתי לפני ולפנים משורת הדין לחקור את המנהל המיוחד, זאת חרף הוראת דין המגבילה מהלך כזה לנסיבות חריגות. התרתי את החקירה, הן על-מנת לחסוך בדיוני סרק בנושא ואך ורק לאור העובדה כי סברתי שכאשר על כף המאזניים מונחת זכותו האלמנטרית של החייב לחופש, אין הוא צריך להיענש אך בשל התנהלות כזו או אחרת של פרקליטיו, וראוי ליתן לו כל הזדמנות להוכיח את רצונו הכן והאמיתי לקיים את החלטת בית המשפט.

לית מאן דפליג, כי העובדה שהתרתי לחקור את הנאמן, לפנים משורת הדין, הינה יוצאת דופן. סברתי שחקירתו עשויה אכן לסייע בהבנת טענות בא-כוח החייב, לעניין הוכחת הצורך לשחרר את החייב ממאסרו בתום תקופת 45 הימים. אלא שעם כל הצער, עלי לקבוע כי בסופו של דבר הוכח, כי החקירה (והזמן שארכה) לא היתה רלוונטית או בעלת חשיבות כלשהי לאף אחת מן השאלות הדורשות הכרעה.

החקירה, למעשה, התמקדה כל-כולה בנסיון להצביע או להוכיח סתירות כביכול בגרסאותיו של הנאמן, בשאלה האם קיימות מניות והיכן הן נמצאות. האמנם מאמין בא-כוח החייב כי מחשבותיו והשערותיו הסובייקטיביות של הנאמן בעניין זה, עשויות לשחרר את החייב מקיום החלטת בית המשפט להעביר את המניות כפי שנצטווה, מקום בו הודה והצהיר מפורשות, פעם אחר פעם, כי הללו קיימות הלכה למעשה?! האם זו הדרך להוכיח שינוי נסיבות המצדיק את שחרור החייב?

1.                 ביום 25.3.09, ניתן צו כינוס לנכסי החייב, איש עסקים ומבעלי חברת אמבלייז, שמניותיה נסחרות בבורסה של לונדון. צו הכינוס ניתן לאחר שהוברר, כי למבקש חובות כבדים לנושים, אותם הוא נמנע מלשלם מזה תקופה ארוכה, וכי לאחר ש"משך בקש" את הנושים בהבטחות חוזרות ונשנות במשך חודשים ארוכים (הכל על-פי מסמכים ותכתובות שהאותנטיות שלהם לא הוטלה בספק כלשהו), החל מאיים עליהם (או שמא מתפאר) כי אין בנמצא כל הליך משפטי אשר יאלצו לשלם את חובותיו אם לא ירצה בכך, וכי נכסיו אינם רשומים "באורח פורמלי" על שמו, וכי איש לא יוכל להגיע אליהם - אף לא במסגרת הליך של פשיטת רגל. זאת ועוד; במסגרת ההתדיינות עלו חששות כבדים, כי החייב מוסיף ליטול הלוואות אף במצבו הכספי הרעוע, מהן הלוואות בשוק האפור הנושאות ריבית גבוהה, מדלל את מצבת נכסיו בהתחייבות לתשלום ובהתחייבויות להעביר מניות, ונמצא הלכה למעשה בעיצומו של "סחרור פיננסי" העשוי לפגוע קשות בנושיו.

ב-1.7.09, לאחר שמגעים קודמים בין החייב למנהל המיוחד שמונה לו, עו"ד ארז, לא נשאו פרי, התבקש וניתן צו שיפוטי המורה לחייב להעביר את מניותיו לאלתר למנהל המיוחד. בעקבות זאת, הוגשה אף הבקשה למאסר, אודותיה נסבה המחלוקת נשוא החלטה זו. אין חולק כי בכל מהלכה של התקופה, לא הועברה ולו מניה אחת אל המנהל המיוחד , וזאת חרף הבטחות רבות, הן בבית משפט זה והן בבית המשפט העליון.

זאת ועוד; לא הוכח, בנסיבות המקרה, אף קיומו של תהליך ממשי כלשהו (להבדיל מהבטחות ומאמירות כלליות) לקראת העברת המניות.

דברים אלו מקבלים משנה תוקף נוכח העובדה כי מיום הגשת הבקשה למאסר (2.7.09), ועד ליום בו נאסר החייב הלכה למעשה (21.9.09) חלפו כ-80 יום (!!!) בהם היה החייב חופשי לחלוטין, ובעל גישה מלאה לכל אמצעי ההתקשרות הנדרשים, אף לשיטתו, לשם ביצוע הצו, או למצער התקדמות לכיוון זה. זאת, להבדיל אולי מהתקופה שלאחר מכן בה היה החייב כלוא, ואשר לגביה טוענים עורכי דינו המלומדים כי לא היה ביכולתו לבצע מאומה בקשר להעברת המניות, בהיות החייב כלוא, ולשיטתו ללא כל אפשרות גישה למחשב ולאינטרנט.