ד' נ' עיריית רמת גן ואח'

" ...כל מכשול שיש בו סכנת נפשות מצות עשה להסירו ולהשמר ממנו ולהזהר בדבר יפה יפה. שנאמר השמר לך ושמור נפשך. ואם לא הסיר והניח המכשולות המביאין לידי סכנה ביטל מצות עשה ועבר בלא תשים דמים".

הרמב"ם (הלכות רוצח ושמירת נפש, פרק יא, הלכה ד')

רקע וטענות הצדדים

בפני תביעת נזיקין בגין נזקי גוף שנגרמו כתוצאה מתאונה עצמית עם אופניים. ביום 25.10.2010 בשעה 5:50 לערך רכב התובע על אופניו בשולי הדרך בכביש מס' 4 מכיוון מחלף אלוף שדה לכיוון צומת מסובים.

לטענת התובע, תוך כדי רכיבה, אופניו עלו על יציקת בטון וכתוצאה מכך הוא נפל מאופניו ונחבל בגופו (להלן: "התאונה"). התובע פונה ממקום התאונה באמצעות אמבולנס של מד"א לבית החולים הקרוב, בתל השומר. התביעה הוגשה כנגד עיריית רמת גן (להלן: " נתבעת 1") אשר לטענת התובע היא הבעלים של השטח בו התרחשה התאונה. בתאריך 18.03.13 הוגשה לבית המשפט הודעת צד ג' מטעם עיריית ר"ג כנגד החברה הלאומית לדרכים לישראל בע"מ (להלן: "צד ג'") האחראית על תחזוקת קטע הכביש המדובר. בעקבותיה הוגשה בקשה ע"י ב"כ התובע לתיקון כתב תביעה על דרך של הוספה של החברה הלאומית לדרכים לישראל בע"מ (מע"צ) כנתבעת נוספת בתיק (להלן: "נתבעת 2").

משלא השכילו הצדדים להגיע להסדר בינם לבין עצמם וגם לא היו מוכנים להסמיך את בית המשפט להכריע בסכסוך על דרך הפשרה, לא היה מנוס מלהכריע בתיק זה לפי העיקרון של "ייקוב הדין את ההר" (מסכת סנהדרין דף ו' עמ' ב'). הוריתי בהחלטתי מיום 11.08.14 על הגשת העדויות בתצהירי עדות ראשית, והתקיימו בתיק מספר דיוני הוכחות. על פי בקשת הצדדים הוגשו סיכומים בכתב.

הצדדים חלוקים הן בעניין החבות והן בעניין הנזק. ראשית בקשר לנסיבות התרחשות התאונה: התביעה טוענת שהנפילה מהאופניים התרחשה עקב התנגשות בגוש בטון שהיה בשולי הכביש, ואילו ההגנה טוענת שהתובע לא הצליח להוכיח כי היה גוש בטון או לחילופין לכל היותר היה שם כתם או בליטה שאינה מגיעה לכדי מפגע. לחילופין גם אם היה במקום מפגע כנטען, לטענת הנתבעת על התובע היה לראות אותו ולהיזהר מפניו.

ב"כ נתבעת 1 המלומד טוען שעדותו של התובע היא עדות יחידה של בעל דין שהינו בעל אינטרס מהותי בתיק ואין לתת לה כל משקל. יתירה מזו, בתמונות שהוצגו לא ניתן לראות או להבחין בבליטה או בכל מפגע אחר בכביש. בנוסף, התובע לא הביא כל ראיה לגודל יציקת הבטון הנטענת על ידו ואף לא הובאה ראיה לעצם קיומו של המפגע. לטענתו, התמונה שהובאה מראה לכל היותר כתם על שולי הכביש. גרסתו של התובע כפי שנמסרה לנציג מד"א אינה מזכירה גוש בטון כלשהו ועדות זו היא מעין "Res gestae" ועדיפה על גרסתו המאוחרת. לטענת ההגנה היו בזירת האירוע עדים פוטנציאליים שאותם לא הזמין התובע להעיד והדבר צריך להיזקף לחובתו.

גם ב"כ הנתבעת 2 המלומד הצביעה על בעיה באמינותו של התובע לאור האמור בדוח מד"א בו צוין כי התובע "במהלך הנסיעה החליק ונפל מהאופניים" וכך עולה גם מתמליל השיחות של מד"א מיום האירוע כשלא מוזכר מפגע כל שהוא. התובע גם בחר שלא לחקור את עורך הדו"ח של מד"א והדבר צריך להיזקף לחובתו. ב"כ נתבעת 2 המלומד טוען בנוסף טענות שונות לגבי התמונות שהוצגו לבית המשפט: שנערכו לאחר הצילום ,שלא כל התמונות הוצגו לבית המשפט, שישנם תמונות שהמפגע אינו נראה כלל, שהאיכון של התמונות לא יכול להיחשב כראיה קבילה לגבי המיקום והתאריך, שמהתמונות עצמן לא ניתן ללמוד על הקשר למקום התאונה ולכביש 4, שלפי הצל לא נראה שהמצלם נעזר בקביים כפי שהתובע אמור היה להיות, שישנה תמונה שנראה כי צולמה מגובה נמוך סמוך לקרקע דבר שמעלה תהיה נוספת שכן התובע שמתקשה להתכופף ולרכוס נעליו מצליח לצלם מגובה כזה המצריך התכופפות כזו. כמו כן נטען שהתובע לא ביצע מדידות למפגע ובכלל אם היה שם מפגע גדול כפי שטוען התובע היה עליו לראותו לפני המפגש ולהיזהר מפניו, ומכיוון שלא ראה אותו כנראה שלא היה מפגע.

בנוסף התובע לא ציין בתביעתו את דבר פגיעתו השנייה שקרתה בזמן נסיעה באופניים לאחר הנפילה, לא בתצהיר תשובות לשאלון ולא בתצהיר עדות ראשית שהוגש על ידו לבית המשפט ואף המומחה מטעמו של התובע לא הזכיר זאת.

דיון והכרעה

ראשית, הנני דוחה את טענת ההגנה לפיה אין לקבל את גרסת התביעה שכן מסתמכת רק על עדותו היחידה של התובע. לעדותו של התובע - אשר מהימנה בעיניי - מצטרפת עדותו של מר שבתאי שאמינה אף היא בעיניי, שבה הוא מעיד כי ראה את גוש הבטון האמור בקרבת האופניים. שנית, התמונות המצורפות מטעם התובע נראות אמינות בעיניי מה גם שלא הוכח וגם לא נראה כי נעשתה בהם עריכה לאחר הצילום ועיון פשוט בתמונה מראה שאין ממש בהסתייגויות ההגנה שצוינו לעיל. שלישית, אמרתו של התובע לחובשי מד"א התרחשה דקות לאחר התאונה כשהוא חבול ודואב. זאת ועוד, לפי דו"ח מד"א, התובע טופל ע"י מורפיום לצורך הקלת הכאב. משכך, איני רואה לנכון לתת משקל רב לבחירת המילים של התובע בדבר אופן נפילתו וקרות התאונה בשעת טיפולו הראשוני במקום ע"י מד"א וזאת עקב השפעתו של סם המורפיום ומצבו הרפואי. התובע צירף גם צילום הממחיש את המפגע וטענות הנתבעת 2 בקשר לצילומים האלו לא מקובלות עלי. משכך ולאור האמור בסעיפים 9-20 לסיכומי התביעה הריני קובע כי היה על השוליים של הכביש גוש בטון בגודל המהווה מפגע וכי התאונה התרחשה עקב התנגשות עם מפגע זה.

עם זאת, דין טענת ב"כ התביעה המלומד (פרק יג' לסיכומי התביעה) להחלת הכלל "הדבר מדבר בעדו" לפי סעיף 41 לפקודת הנזיקין [נוסח חדש] להידחות. סבורני ששלושת התנאים המצטברים להחלטת הכלל לא התמלאו במקרה הנדון וטענות נתבעת 1 בסעיפים 106-115 לסיכומיה מקובלים עלי לעניין זה. גם אם נצא מנקודת הנחה שהנכס בשליטת הנתבעות ושהתובע לא יודע ולא יכול לדעת כיצד נגרם הנזק, לא ניתן לקבוע שהנסיבות שבהן נגרם הנזק הן כאלו שהמסקנה המתבקשת היא שמדובר ברשלנותו של הנתבעות (וראו ע"א 8151/98 שטרנברג נ' ד"ר צ'צ'יק פ"ד נו(1) 539), משכך לא חל הכלל "הדבר מדבר בעדו".