שביט יהושע נ' בטוח לאומי-סניף חיפה

1.         ביום 11/7/07 הגיש התובע לנתבע טופס תביעה לתשלום דמי פגיעה והודעה על פגיעה בעבודה.

בטופס התביעה נרשם, כי האיבר בו נפגע התובע הוא "כל הגוף" וכי התובע סובל מלחץ דם, סכרת, שומנים בדם, סחרחורת,אי יציבות ובלבול וכל זאת בגין עבודה במאמץ פיזי ונפשי בשנת 1979. על דחיית תביעתו הוגשה התביעה שבפנינו.

לטענת התובע, בשל תנאי עבודתו הקשים בבניית מבנים טרומיים בכל חלקי הארץ ובתנאי מזג אויר קשים נגרמו כל המחלות מהן סובל ויש להכיר בו כנפגע עבודה.

עוד טוען הוא, כי העובדה שקרן הביטוח והפנסיה של פועלי הבניין הכירה בו כמי שאינו מסוגל לעבוד בבניין וכזכאי לגמלת נכות מקצועית משנת 1987 הינה ראיה לכך שמחלותיו הינן בגדר פגיעה בעבודה.

2.         לטענת הנתבע, דין התביעה להידחות מחמת השיהוי בהגשתה. התובע סיים עבודתו בשנת 1987 ואת תביעתו הגיש לאחר חלוף למעלה מ-20 שנה.

            עוד  טוען הנתבע, כי התובע לא נפגע בתאונת עבודה או בפגיעה מסוג מיקרוטראומה וכן אינו לוקה במחלה שהיא בגדר מחלת מקצוע וגם מן הטעם הזה, דין התביעה להידחות.

            ההכרה בתובע כנכה הזכאי לגמלת נכות מקרן הביטוח לפועלי בניין אינה מעידה כי נכותו נובעת מהעבודה ומהווה פגיעה בעבודה.

3.         יצויין, כי החל משנת 1984 מקבל התובע קצבת נכות כללית מהמוסד לביטוח לאומי.

4.         סעיף 296 לחוק הביטוח הלאומי [נוסח משולב] התשנ"ה-1995 קובע כי כל תביעה לגמלת  כסף תוגש תוך 12 חודשים מהיום שבו נוצרה עילת התביעה.

בפסיקה נקבע כי הטעמים שביסוד סעיף 296 הם הן טעמים שבהתנהלותו של המוסד - כך, שיהא ביכולתו לבחון עובדות בתוך זמן מסויים לאחר התרחשותן וכן לערוך תקציב ולייעד קרנות מתאימות והן טעמים שבהכוונת התנהגותו של התובע הפוטנציאלי - בכדי לעודד הגשת תביעות בזמן וכן על מנת שהכספים שימשו להוצאותיו השוטפות של המבוטח ולא ישמשו כחיסכון מצטבר. (ר' צ' בר ניב: חוק הביטוח הלאומי, (1954), עמ' 89; דב"ע לא/0-62, צפורה ויטמן - המוסד לביטוח לאומי, פד"ע ג', 107, 112; דב"ע מד/0-128 המוסד - המר פד"ע טז 278, 280; דב"ע נד/287-0 המוסד לביטוח לאומי נ' חיה הררי  פד"ע כח 121 )

5.         בית הדין הארצי קבע כי יש לתחום את פרק הזמן הסביר להגשת תובענה בענייני הביטחון הסוציאלי:

"ביטוח סוציאלי, מעצם טיבו ומהותו, מחייב שזכותו של המבוטח תמומש מהר ככל האפשר. וכשם שנדרש מהמוסד שיפעל במהירות סבירה למתן הגמלה המגעת, כן מצופה מהמבוטח שלא יתמהמה במימוש זכותו. למעבר הזמן משקל סגולי משלו, המחייב דחיפות ושקידה ככל שהמדובר במועד הפניה למוסד"

(דב"ע לח/95-0 המוסד לביטוח לאומי - יצחק בר, פד"ע י', 247).

בשים לב לנסיבות ולמשך תקופת השיהוי, עשוי השיהוי בהגשת התביעה לנתבע לחסום את דרכו של התובע בהליך בפני בית הדין. כך, בית הדין רשאי להענות לדרישה שלא להמשיך בדיון באם מצא שהתביעה הוגשה תוך שיהוי משמעותי וללא סיבה סבירה. (דב"ע לא/ 73-0 המוסד נ' ישעיה פרגר, פד"ע ג' 100 (ב"ל (תל-אביב-יפו) 6237/07 - שמואל קולישבסקי נ' המוסד לביטוח לאומי . תק-עב 2009(1), 2320)

6.         בענייננו, התובע לא נתן כל הסבר לשיהוי הממושך של למעלה מ-20 שנה בהגשת תביעתו.

התובע ידע לפנות לנתבע בתביעה לתשלום גמלת נכות כללית אולם תביעה להכיר בפגיעה

בעבודה- לא הוגשה.

התובע אף ידע לנהל תביעה כנגד חברת המלט, מעסיקתו, והגיע עד לדיון בה בבית המשפט העליון אולם משום מה לא מצא לפנות לנתבע בתביעה לתשלום דמי פגיעה אלא בשנת 2007. הסבר לכך יכול שימצא בעדותו כי "ככל שהזדקנו באו הבעיות".

בנסיבות העניין סבורים אנו כי דין התביעה להידחות מחמת שיהוי ניכר זה.