לא ניתן לערער בזכות על החלטת תיקון שניתנה לאחר פסק דין הטעון רשות ערעור

א.        בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בתל אביב (השופטים סירוטה - סגנית נשיא, פוגלמן ושילה) בתיק ע"א 2006/05 מיום 5.3.06, בו התקבל חלקית ערעור המשיבים על פסק דינו של בית משפט השלום (השופטת ינון) בתיק ת"א 58977/00 מיום 10.3.05. הבקשה הוגשה במקורה ב-14.5.06. ביום 5.10.06 נתן בית המשפט המחוזי (השופטים: גרסטל - סגנית נשיא, פוגלמן ושילה) החלטה נוספת לתיקון טעות בפסק הדין (בש"א 7427/06), וביום 2.1.07 הוגשה בקשת רשות ערעור מתוקנת, המתייחסת גם להחלטת התיקון.

רקע

ב.        ביום 31.10.94 התקשרו המבקש והמשיבים 2-1 בחוזה להקמת חברת חקירות, היא המשיבה 3 (במקום חברת חקירות קודמת שהיתה בבעלות המבקש). ה"שידוך" בין הצדדים לא צלח. בשנת 2005 הגישו המשיבים תביעה לבית משפט השלום בה נטען כי מדובר היה בחוזה שותפות לפיו שילמו המשיבים למבקש 25,000 דולר, אך המבקש נטש את השותפות, והסתיר הכנסות אשר גבה. בפרט התייחסה התביעה לשלושה סכומים: (1) דרישה להשבת 25,000 דולר ששולמו למבקש לפי החוזה; (2) תשלום בסך 137,242 ש"ח שהעביר הבנק הבינלאומי למבקש - כנטען בגין עבודות שביצעה המשיבה 3; (3) תשלום בסך 8,000 ש"ח שהעבירה לחשבון המבקש עיריית תל אביב בגין עבודות שביצעה המשיבה 3. ביום 9.3.05 דחה בית משפט השלום את התביעה. נקבע כי ההסכם לא היה הסכם שותפות, אלא הסכם רכישה - לפיו רכשו המשיבים 2-1 את חברת המבקש, לרבות ציודה, לקוחותיה והמוניטין שיצא לה. נקבע עוד, כי לפי החוזה היה על המבקש ללוות את החברה החדשה (המשיבה 3) במשך תקופה קצרה - וכי הוא עמד בהתחייבותו. מסיבה זו נדחתה תביעת ההשבה. ביחס לסכום השני, קיבל בית המשפט את גרסת המבקש לפיה הסכום הוחזר לבנק לצורך כיסוי הלוואה שנטלה החברה הישנה, וזאת על מנת להבטיח ליווי כספי לחברה החדשה (עמ' 9). ביחס לסכום השלישי, נקבע כי "עלומים פרטיו של תשלום זה, מועדו ומטרתו - ולפיכך אף עילה זו נדחית". כלפי פסק דין זה הוגש ערעור לבית המשפט המחוזי.

ג.        ביום 5.3.06 קיבל בית המשפט המחוזי את הערעור בכל הנוגע לסכום השני (137,242 ש"ח). נקבע כי בעניין זה טען המבקש בכתב הגנתו שמדובר בסכום שקיזז כנגד כספים שהיו מגיעים לו לפי ההסכם, אך שינה חזית בתצהיר עדות ראשית שהגיש - וטען לראשונה שהבנק התנה את המשך העבודה עם החברה בכיסוי חובות המבקש. נקבע כי בא כוח המשיבים התנגד בצדק לשינוי החזית, אך בית המשפט לא נתן דעתו לסוגיה  - ומסיבה זו יש לקבל את הערעור. עוד נקבע, כי "אף אחד מהצדדים לא טען שתשלום חוב של המשיב לבנק היוה תנאי למתן ליווי פיננסי לחברה החדשה... מכאן שקביעתו זו של בית המשפט קמא... אינה מעוגנת בחומר הראיות או בטענות הצדדים, ואינה יכולה לעמוד" (עמ' 9). הוטעם כי טענת המבקש לגבי הסכמה בעל פה לכיסוי החוב, היא "עדות בעל פה של עד יחיד בעל אינטרס נגד מסמך בכתב" (שם), וכן כי המבקש נמנע מלהעיד עדים חיוניים שהיו יכולים לתמוך בגרסתו, לרבות פקידי הבנק ורואה החשבון של החברה. ביחס לשני הסכומים האחרים נדחה הערעור. כלפי פסק דין זה הוגשה הבקשה הנוכחית, שתידון להלן.

ד.        ביום 21.3.06 הגישו המשיבים "בקשה לתיקון טעות סופר בפסק הדין" (בש"א 7427/06). בבקשה התבקש בית המשפט להבהיר כי הסכום בו חויב המבקש ישא ריבית מהיום בו הוא הועבר לידי המבקש (31.12.94) ולא מיום הגשת כתב התביעה (כפי שהשתמע מסעיף 6 לפסק הדין). ביום 14.06.06 מחק בית המשפט את הבקשה עקב אי המצאתה למבקש. ביום 13.9.06 בדיון שנערך בפני סגנית הנשיא גרסטל הסכים המבקש לביטול מחיקת הבקשה, ולהעברתה לדיון בפני ההרכב שנתן את פסק הדין. ביום 5.10.06 קיבל הרכב שונה (סגנית הנשיא סירוטה שיצאה לגמלאות הוחלפה בסגנית הנשיא גרסטל) את הבקשה. בית המשפט דחה את שתי טענות המבקש: נקבע כי אין מדובר בתיקון מהותי אלא בהבהרה של עניין, שבהיסח הדעת לא נוסח באופן בהיר; עוד נקבע כי לא חלף המועד לתיקון פסק הדין, כיון שהבקשה הוגשה בתוך 21 יום, ועל אף שנמחקה "הסכימו הצדדים על 'החייאתה'" (עמ' 3). ביום 19.11.06 הגיש המבקש בקשה לתיקון בקשת רשות הערעור, כך שתתייחס גם להחלטת התיקון. בהסכמת המשיבים, אישרה הרשמת ליבוביץ הגשת בקשה מתוקנת.

טענות המבקש

ה.        בבקשה, הערוכה כדבעי, נטען כי סכום התביעה לא הוכח כראוי. נטען כי הסתמכות בית המשפט המחוזי על אישורי ניכוי המס של החברה היתה שגויה, כיון שאין הם מהוים ראיה מספקת. עוד נטען, בעניין זה, כי המשיבים נמנעו מהגשת חשבוניות מס שיכלו להוכיח את טענתם, וכן נמנעו מהעדת רואה החשבון או פקידי הבנק הרלבנטיים. נטען כי כלל לא הוכח שהבנק שילם למבקש את הסכום שחויב להשיב, וכי כיון שעילת התביעה לא הוכחה, לא היה מקום להתייחס להרחבת חזית. נטען, כי למבקש היתה זכות קיזוז; ועוד, נאמר כי גם אם היה מקום לקבל את התביעה, מדובר בתביעת המשיבה 3, וטעה בית המשפט כשחייב אותו להשיב את הסכום למשיבים כולם.

ו.        ביחס לתיקון פסק הדין נטען כי המדובר בהחלטה חדשה שיש עליה זכות ערעור, ולמצער שמדובר בסוגיה עקרונית המצדיקה מתן רשות ערעור לפי הלכת חניון חיפה (ר"ע 103/82 חניון חיפה נ' מצת אור (הדר חיפה) בע"מ, פ"ד לו(3) 123, מ"מ הנשיא - כתארו אז - שמגר). לגופו של עניין הועלו טענות אלה: (1) נטען כי רק ההרכב המקורי שדן בתיק מוסמך לתת החלטה לפי סעיף 81 לחוק בתי המשפט (נוסח משולב) תשמ"ד-1984, וזאת עקב "ידיעה אישית" של כוונתו בעת ניסוח פסק הדין, ואף זו מוגבלת בזמן. נטען עוד, כי אם קיימת סמכות כאמור להרכב הנוכחי, אין לבית המשפט יתרון של "ידיעה אישית" ועליו לפרש את פסק הדין לפי כללי הפרשנות המקובלים; (2) נטען כי הגבלת 21 הימים בסעיף 81 לחוק בתי המשפט מתייחסת לא למועד הגשתה של בקשת התיקון, אלא למגבלה על סמכות בית המשפט לתקן את פסק הדין. נטען כי לאחר תקופה זו "אפילו השופט או המותב שנתן את פסק הדין אינם יכולים לזכור מה היתה כוונתם בעת כתיבת פסק הדין, והאם אכן נפלה טעות בפסק" (סעיף 88ד לבקשה המתוקנת); (3) עוד נטען כי הטעות הנטענת אינה באה בגדרי הטעויות שניתן לתקנן לפי סעיף 81 לחוק בתי המשפט; (4) ולבסוף, כי לגופו של עניין החלטת התיקון שגויה.

הכרעה

ז.        לאחר העיון אין בידי לקבל את הבקשה. בכל הנוגע לערעור על פסק דינו המקורי של בית המשפט המחוזי - ברי, במובהק, כי אין הבקשה מעלה כל שאלה משפטית כללית המצדיקה מתן רשות ערעור בגלגול שלישי. המבקש מנסה לפרוס בפני בית משפט זה מסכת טיעונים שמטרתה ערעור ממצאי העובדה שנקבעו בבית המשפט המחוזי. בידוע כי אין דרכה של ערכאת הערעור להתערב בסוגיות אלה, כל שכן בגלגול שלישי (בע"מ 1003/06 פלוני נ' פלונית (לא פורסם); רע"א 2363/03 ארז נ' ארז (לא פורסם)). "המבקש מבקש, למעשה, כי בית משפט זה ישוב וידון בשלישית בעניינו, יקבע ממצאים עובדתיים ויבסס עליהן הכרעות משפטיות. לא לכך נועד הערעור השני" (רע"א 7138/98 בניסטי נ' אלום עשת (אומן) בע"מ (לא פורסם) - הנשיא ברק; רע"א 4339/06 חב' אירו-פארם בע"מ נ' פיטרמן (לא פורסם); רע"א 5091/06 כהן נ' בונה (לא פורסם)). דומה כי גם המבקש, שהתייחס להלכת חניון חיפה בחלקה השני של בקשתו, מודע לכך. לא למותר לציין, כי העובדה שבית משפט של ערעור שינה מהכרעתה של הערכאה הדיונית אין בה כשלעצמה כדי להקנות רשות ערעור (ש' לוין, תורת הפרוצדורה האזרחית - מבוא ועקרונות יסוד, סעיף 185 בעמ' 180).   

ח.        (1) אין בידי להיעתר לבקשה גם בכל הנוגע לערעור על החלטת התיקון.

           (2) ראשית, סעיף 81(א) קובע, כי החלטת תיקון אינה ניתנת לערעור אלא בערעור על פסק הדין או ההחלטה האחרת. דינה איפוא כדין הטכסט השיפוטי שהיא חלק הימנו. נפסק לא אחת, כי כשהמדובר בהחלטה בבקשת תיקון בה נעתר בית המשפט לתיקון, הערעור הוא בזכות, במסגרת הפסק שעליו מערערים; משההחלטה דחתה את בקשת התיקון, הערעור הוא ברשות (בש"א 2832/90 לוי נ' לוי, פ"ד מד(4) 212, 216 (הרשם - כתארו אז - השופט צור); ע"א 4070/98 צרפתי נ' עובדיה (לא פורסם) (הרשמת - כתארה אז - השופטת אגמון); גורן, סוגיות בסדר דין אזרחי (מה' 8), 356; בן-נון, הערעור האזרחי (מה' 2) 48, הע' 30). זאת, אף כשהמדובר בהכרעה חדשה כשלעצמה; ראו והשוו בש"א 4511/05 עיריית בת ים נ' גני יפית (לא פורסם)(השופט - כתארו אז - ריבלין). ואולם, החלטה שלאחר פסק דין הטעון בעצמו רשות ערעור, אינה מקנה זכות ערעור וטעונה היא רשות (ע"א 7975/03 בנק הפועלים נ' לוי, פ"ד נט(4) 467, 474-473); אין "דרגתה" הנורמטיבית של החלטת התיקון יכולה להיות גבוהה מזו של פסק הדין המתקן אותה עצמו, "ולא תהא כהנת כפונדקית" (משנה יבמות, ט"ז, ז'; הובא בפרשת בנק הפועלים נ' לוי, עמ' 474). במקרה נשוא ענייננו, שבו בקשת רשות הערעור אינה קרבה לקהל המקרים שבהם תישקל רשות ערעור בגלגול שלישי, כאמור מעלה, דינה של הבקשה לעניין התיקון כדין בקשת רשות הערעור כולה, ואין מקום - וטעם - להיעתר לה.  

           (3) אכן ניסוחו של סעיף 81 אינו בהיר דיו, וכבר מתח שופט גדול ביקורת בעניין זה, באורח חד ("נמצא שאין בו (בסעיף 81 - א"ר) מתום וכולו פצע וחבורה ומכה טריה" (ד"נ 29/83 "סהר" חברה לביטוח בע"מ נ' כהנקא, פ"ד לט(4) 433, 437 - השופט, כתארו אז, ש' לוין)); אמנם, דעה זו נותרה בצריך עיון, כך נראה (ראו דברי הנשיא שמגר שם, בעמ' 439-438 והתייחסויות ההרכב). הסעיף לא תוקן, חרף הביקור, וחלוף השנים. מכל מקום, במסגרת הערותיו לגבי נוסח הסעיף, מנה השופט ש' לוין גם את אשר העלה המבקש דנא: "לפי נוסח החוק יוצא שאם הוגשה הבקשה בתוך תקופת 21 הימים אך בגלל עיכובי-מזכירות היא נדונה לאחר המועד, שוב אין בית המשפט רשאי להיזקק לה, ללא הארכה של המועד" (שם, ההדגשה הוספה - א"ר). ברם, דומה כי למעשה  לא זו הדרך הלכו בה בתי המשפט. ואכן, במקומות אחרים אומצה הפרשנות לפיה הגבלת 21 הימים מייחסת לפתיחת הליך התיקון ולא לסמכות בית המשפט לדון בבקשה  (ראו בש"א פרשת לוי נ' לוי הנזכרת, בעמ' 215); א' גורן, סוגיות בסדר דין אזרחי (מהדורה שמינית, תשס"ה) 356). לגישה זו אבקש לצרף את דעתי. המנגנון הקבוע בסעיף 81 מאפשר תיקון טעויות, וחוסך את הצורך בהליכי ערעור מיותרים. אכן, מסיבה זו עצמה, ציין השופט ש' לוין ביחס להארכת המועד לתיקון לפי סעיף 81 (פרשת סהר נ' כהנקא, עמ' 438) "שכל עוד סעיף 81 בעינו עומד יש להקל על המבקש תיקון פסק דין או החלטה אחרת". סבורני כי לאחר שנפסק שם שבית המשפט מוסמך להאריך את המועד הקבוע בסעיף 81 לפי תקנה 528 לתקנות סדר הדין האזרחי, תשמ"ד - 1984, אין גם נפקות מעשית לשאלה שמעורר המבקש בענייננו, שכן ניתן לראות במתן ההחלטה לאחר חלוף מועד 21 הימים הארכה מכללא של המועד. כך נקבע בע"א עספור נ' ח'ורי, פ"ד נה(2) 865, 868  מפי המשנה לנשיא לוין:

"המכשול האמיתי היחיד העומד איפוא לפני המערער הוא שהחלטת התיקון ניתנה לאחר שחלף המועד של עשרים ואחד הימים שנקבע בסעיף 81(א) לחוק. בנסיבות הענין - כך נראה לי - גם ענין זה לא יעמוד בעוכרי המשיבים, והוא - נוכח המבחן המקל לגבי הארכת המועד שנקבע בד"נ 29/83 הנ"ל. יש להדגיש כי במקרה האמור תוקן פסק הדין ללא בקשה וביזמת בית המשפט ומכללא יש לראות בהחלטתו - החלטה להארכת המועד".

           (4) ואולם, גם בגדרי השכל הישר, כיוון שאין לתלות את המועד בעיכובים ובאילוצים מינהליים העלולים לקרות בבית המשפט, יש לפרש פירוש רחב את סמכות ההארכה, ואם לשון סעיף 81(א) האומרת "רשאי הוא (בית המשפט - א"ר) תוך עשרים ואחד ימים מיום נתינתם (של פסק הדין או ההחלטה - א"ר) לתקנם..." נראית "מתוחמת" מדי, הארכת המועד בגדרי צדק והגינות פותרת את הבעיה.

ט.        ולבסוף, ביחס לטענה שרק המותב שדן בתיק מוסמך להכריע בבקשה לפי סעיף 81 אציין, כי לדעתי אין השאלה מתעוררת לאמיתה בנידון דידן, כיון שהבקשה אכן נדונה בפני שניים מחברי ההרכב שדן בתיק (השופטים פוגלמן ושילה); אלא שעקב פרישת סגנית הנשיא סירוטה צורפה להרכב - לפי החלטת הנשיא גורן - סגנית הנשיא גרסטל. די בהרכב הכולל את רוב המשתתפים בהרכב המקורי כדי להסיר את דאגת המבקש. בחינת פשיטא, ומעבר לצורך, אציין כי אין ספק, וכך בדין וכך בשכל הישר, שראוי שבקשות לפי סעיף 81 יובאו לפני ההרכב שדן בתיק, אך סבורני כי אין עדיפות זו שוללת את סמכותו של הרכב אחר לדון בבקשה (השוו בג"ץ 2428/99 מדינת ישראל נ' ע. דוויק שופט בית משפט מחוזי תל אביב, פ"ד נד(1), 688), ובוודאי באין מנוס. סעיף 81 אינו מתייחס דווקא למותב שנתן את ההחלטה או פסק הדין נשוא הבקשה ("מצא בית משפט כי נפלה טעות..."), והשוו ללשון סעיף 77 לחוק בתי המשפט "הורשע אדם בבית משפט... מוסמך השופט או המותב שהרשיעו" (ההדגשות הוספו - א"ר); ולבסוף, ושיקולי המדיניות מורים כי אם אכן מדובר בטעויות מהסוג הבא בגדרי סעיף 81 יש לאפשר את תיקונן בבית המשפט המקורי מבלי להיזקק לכלי הערעורי. והרי משמעות קבלתה של הטענה בדבר "אותו  מותב" היא שאם פרש שופט או אירע מאורע שמנע מן השופט או ההרכב המקורי להידרש לתיקון, כלו הקיצים ונסתתמו הדרכים, ובוודאי לא לכך כיוון המחוקק.

י.        ביחס לטענת המבקש כי התיקון אינו בא בגדרי סעיף 81, ואף אינו נכון לגופו - אין באלה, שהם עניינים ספציפיים שבמחלוקת הצדדים, כדי להצדיק מתן רשות ערעור בגלגול שלישי.

י"א.     לא אוכל איפוא להיעתר לבקשה.

           ניתנה היום, ט' בשבט תשס"ז (28.1.07).