בי"ח יפצה בני זוג ב- 80,000 ש"ח בגין השמדת מבחנה ובה 4 ביציות מופרות

בפני תביעה שעניינה גובה הפיצוי הראוי בגין השמדת קשית (מבחנה) ובה ארבע ביציות מופרות, עקב תקלה שארעה במיכל ההקפאה בה הוחזקו ע"י הנתבע.

פרשת המקרה:

מסכת העובדות, בעיקרה, אינה שנויה במחלוקת.

התובעים הינם בני זוג שנישאו בשנת 1990. במשך כארבע שנים ניסו התובעים להרחיב את התא המשפחתי, אך התובעת, ילידת 1970, לא הצליחה להרות באופן טבעי. בשנת 1993 עברה התובעת ניתוח לכריתת ציסטה בשחלה, ולאחר הניתוח נבדקה הציסטה ונמצא כי לתובעת שחלות פוליציסטיות. התובעים החלו בשנת 1994 בקבלת טיפולי פוריות שכללו בדיקות, טיפולים תרופתיים וטיפולי הזרעה, אך גם אלה לא הביאו את ההריון המיוחל. לאחר מכן עברה התובעת סדרת טיפולי הפריה במרפאת החוץ של בית החולים באשקלון, שכללה קבלת תרופות לגרימת ביוץ והזרקת זרע ביום הביוץ. בעטיים של הטיפולים ההורמונליים דנן החלה התובעת לסבול מתסמונת של גירוי יתר שחלתי, והיא נאלצה להתאשפז בבית החולים כמעט לאחר כל טיפול. לאחר תשעה טיפולים שלא הצליחו בביה"ח באשקלון, עברה התובעת בשנת 1995 סדרת טיפולי הפריה נוספת בביה"ח הנתבע, אשר אף היא לא הצליחה וגרמה לתופעות של גירוי יתר שחלתי וכאבים קשים, ואף עברה ניתוחים בשחלות וברחם. משנכשלו כל טיפולי ההפריה ההורמונליים ה"רגילים", פנו התובעים בשנת 1996 למחלקת ההפריה החוץ גופית (IVF) של הנתבע. הוסבר לתובעים כי לשם העלאת סיכויי התובעת להכנס להריון, עליה ליטול תרופות הורמונליות במינונים גבוהים, העלולות לגרום לה, לאור היותה לוקה בשחלות פוליציסטיות, לסיבוכים רפואיים חמורים. חרף הסיכונים, ועקב רצונם העז בילדים, החליטו התובעים לנסות את טיפולי ההפריה החוץ גופית. הטיפולים כללו תרופות הורמונליות במינונים גבוהים, תרופות לדיכוי תופעות לוואי, בדיקות דם ואולטראסאונד יומיות, והיו כרוכים בגירוי יתר שחלתי שגרם לכאבים, תופעות לוואי ואשפוזים.

ביום 13.12.96 בוצעה לתובעת שאיבת ביציות, במהלכה נשאבו 14 ביציות ומתוכן שלוש הופרו בהצלחה בזרעו של התובע. הביציות המופרות הוחזרו לרחמה של התובעת ב-15.12.96, אולם התובעת לא הרתה מטיפול זה.

ביום 12.2.97 בוצעה לתובעת שאיבת ביציות נוספת, במהלכה נשאבו 13 ביציות. לאחר הפרייתן, הושגו שמונה ביציות מופרות. אחת מהן היתה באיכות ירודה והושמדה, וכך נותרו שבע ביציות מופרות.

ביום 14.2.97 אושפזה התובעת לצורך החזרת שלוש מתוך הביציות המופרות לרחמה. אחת מהביציות המופרות המוחזרות נקלטה ברחם והתפתחה כדבעי, וב-9.10.97 נולד לתובעת יילוד בריא.

כחצי שנה לאחר הלידה הרתה התובעת באופן ספונטני, וב- 4.2.99 נולד לתובעים ילד שני.

ארבע הביציות המופרות הנותרות (להלן: הביציות המופרות) נשארו בהקפאה במיכל של חנקן נוזלי במעבדה של היחידה להפריה חוץ גופית, לשם שמירתן במצב בו ניתן יהיה להחזירן לרחמה של התובעת עת יחפצו התובעים לנסות שוב להרות בדרך זו.

התובעים לא פנו אל הנתבע בבקשה לעשות שימוש נוסף בביציות המופרות משך כמעט ארבע שנים מהלידה השניה, עד לחודש דצמבר 2002 - מועד בו קיבלו התובעים (כמו גם מטופלים אחרים של המחלקה) מכתב בו הודיע להם הנתבע כי "בעקבות תקלה שארעה במיכל ההקפאה בו מאוחסנות הביציות המופרות שלכם, הביציות המופרות אינן מתאימות יותר להחזרה". בפגישה שהתקיימה באותו חודש בין התובעים לנציג הנתבע, הוסבר לתובעים כי מנהלת המעבדה לא אטמה כנדרש את מכסה המיכל בו הוחזקו הביציות המופרות, יחד עם ביציות מופרות אחרות, וכתוצאה מכך התאדה החנקן הנוזלי והטמפרטורה במיכל עלתה אל מעבר למותר (להלן: התקלה). התקלה גרמה, הלכה למעשה, להשמדת הביציות המופרות.

בעקבות התקלה, שהנתבע נטל אחריות עליה, הוקמה ביוזמת הנתבע ועדה בראשות שופט בדימוס, בה היו חברים נציגים מטעם איגוד הרופאים בתחום המיילדות, האגודה למלחמה בסרטן, קופ"ח כללית (שהנתבע הינו בבעלותה), וחברת הביטוח שלה (להלן: הוועדה). הוועדה שמעה מומחים רפואיים בנושא ההפריה החוץ גופית וקיבלה נתונים סטטיסטיים לגבי סיכויי הצלחתם של טיפולים אלה. בהסתמך על התרשמותה מהנתונים שבפניה, גיבשה הוועדה קריטריונים לפיצוי המטופלים שניזוקו עקב התקלה. קריטריונים אלה פורסמו ע"י הוועדה בדו"ח מסכם ביוני 2003 (להלן: הדו"ח). הנתבע הציע למטופלים שניזוקו פיצוי בהתאם למומלץ בדו"ח.

יובהר, כי הוועדה לא כללה כל נציגות מטעם המטופלים-הניזוקים, לא קיבלה מידע רפואי ספציפי הנוגע אליהם ולא שמעה עדויות מפיהם. הוועדה אף לא התיימרה למלא תפקיד מעין שיפוטי בתביעות הפוטנציאליות בין הניזוקים לבין הנתבע (ראו עמ' 3 לדו"ח).

הוועדה העריכה, על יסוד עדויות מומחים ונתונים סטטיסטיים שהוצגו בפניה, כי הסיכוי ללידת ילד חי, כתוצאה ממחזור טיפול הפריה חוץ גופית אחד במסגרתו מוחזרות לרחם 3-4 ביציות מוקפאות, הינו 10% (עמ' 3, סעיף 6 לדו"ח). בגין אובדן סיכוי של 10% ללידת ילד חי, הוועדה קבעה פיצוי בגובה 70,000 ש"ח בגין אובדן קשית של 3-4 ביציות מופרות (להלן: הסכום הבסיסי). הוועדה קבעה מספר פרמטרים המעלים או מפחיתים את הסכום הבסיסי לנוכח קיומן של נסיבות מיוחדות של המטופלים, כגון: גיל המטופלת מעל 38 שנים; כבר יש שלושה ילדים ומעלה במשפחה; קיומן של ביציות מופרות אחרות שלא נפגעו, בביה"ח הנתבע או בתי חולים אחרים; אובדן עניין של המטופלים בביציות המוקפאות.

הנתון הרלוונטי לענייננו, ע"פ הקריטריונים שקבעה הוועדה, הוא כי התובעים לא גילו עניין בביציות המופרות משך יותר מחמש שנים ממועד השאיבה, ועל כן הצטמצם הפיצוי המוצע להם ל-10% מהסכום הבסיסי, קרי: 7,000 ש"ח.

בהקשר זה יצויין, כי בבדיקת החבות העקרונית לפיצוי המטופלים, הוועדה התייחסה למשך הזמן בו מוטלת על בית החולים החובה לשמור על הביציות המופרות. הדו"ח מפנה לתקנה 9 לתקנות בריאות העם (הפריה חוץ גופית), התשמ"ז-1987, הקובעת כי תקופת הקפאת הביציות המופרות לא תעלה על חמש שנים, אלא אם תתקבל בקשה להארכת תקופת ההקפאה בחמש שנים נוספות. הוועדה ציינה כי הסדר זה מובא לידיעת המטופלים ומופיע בכתב ההסכמה לטיפול הפריה חוץ גופית עליו חותמים המטופלים מאז ינואר 1997 (יצויין במאמר מוסגר, כי התובעים פנו לטיפול לפני המועד בו נכנס כתב ההסכמה בנוסח זה לשימוש, ועל כן המידע אודות הגבלת תקופת ההקפאה לא נמסר לתובעים).

ברם, חרף הסדר סטטוטורי זה, הובאה לידיעת הוועדה העובדה כי הלכה למעשה אין בתי החולים בארץ נוהגים להשמיד את הביציות המופרות המוקפאות בחלוף חמש שנים, ואף לא בחלוף עשר שנים מההקפאה. זאת ועוד: מבחינה רפואית, פוטנציאל ההפריה מאותן ביציות מוקפאות אינו יורד לטמיון גם בחלוף הזמן האמור.

על כן, קבעה הוועדה כי מכח עקרונות דיני הנזיקין קמה חובת זהירות של בית החולים כלפי המטופלים, שלא להשמיד את הביציות המופרות המוקפאות השמורות אצלו, מבלי ליידעם בעוד מועד, כדי שיוכלו להביע עמדתם בעניין.

לפיכך קבעה הוועדה, כי העובדה שחלפו חמש שנים ויותר ממועד ההקפאה ועד להתרחש התקלה אינה מבטלת את חובת הזהירות שבין בית החולים לבין המטופלים. "יחד עם זאת, יש בחלוף הזמן כדי להעיד על חוסר עניין אותו מגלים בעלי הביציות המופרות בהן, כלומר העדר רצון בעל ביטוי ממשי, לעשות בביציות שימוש. הרופאים העידו בפני הוועדה כי נדירים המקרים בהם מבקשים בעלי ביציות לעשות בהן שימוש לאחר חלוף שלוש שנים, לא כל שכן לאחר חמש שנים מיום ההקפאה. מאחר ואין לוועדה מידע באשר לנסיבות האישיות של כל נפגע, האם הוא המקרה בו כן היו מבקשים לעשות שימוש בביציות המופרות לאחר חלוף חמש שנים, בוחרת הוועדה שלא לשלול מנפגעים אלו את כל הפיצוי אלא להעמידו על 10% מן הפיצוי לו היו זכאים אילו לא חלפו אותן חמש שנים". (ראו: עמ' 9, סעיף 25 לדו"ח).

הפיצוי שהוצע לתובעים עמד, איפוא, על 7,000 ש"ח בלבד. התובעים דחו הצעה זו.