אחות תפוצה ב- 100,000 ש"ח בגין הוצאת לשון הרע כנגדה ע"י עובד ביה"ח בו עבדה

התביעה היא לפיצוי בגין לשון הרע.

1.         התובעת, שהיא אחות במקצועה, עבדה בכל הזמנים הרלבנטיים לתביעה בבית החולים שער מנשה, במחלקה הידועה כ"משפטית 2" (להלן: המחלקה).

הנתבע, גם הוא עבד בזמנים הרלבנטיים בבית החולים שער מנשה, ושימש ככוח עזר לצוות הרופאים והאחיות, כאשר תחילה עבד במחלקה אחרת ולאחר מכן הועבר למחלקה בה עבדה התובעת.

2.         ביום 30.7.03 הגיש הנתבע, בכתב, תלונה כנגד התובעת, ובה טען כי אחד מהמטופלים במחלקה, מר לוי, הוכה על ידי התובעת ועל ידי אחות נוספת במחלקה, הגב' דיאנה חיימוביץ' (להלן: דיאנה), והשתיים הרביצו למטופל בנעליהן.

על פי האמור בתלונה שהגיש הנתבע, עשו זאת השתיים במשמרות שונות, כל אחת לחוד, ובנוסף ייחס הנתבע לתובעת ולדיאנה "התנהגות של בקשת דברי אוכל ממטופלים שונים".

בהקשר זה נקב הנתבע בשמות של מספר מטופלים, וטען כי השתיים "נוהגות לבקש שיביאו להן דברים מסוימים ושונים מהבית".

מכתב תלונה זה הופנה למר עתאמנה יאסר שבאותה עת היה המפקח הקליני.

3.         לטענת התובעת, במכתב זה יש משום לשון הרע כנגדה, מאחר שאין שחר לדברים שנכתבו בתלונה, וכל מטרת התלונה היא לנקום בתובעת ובדיאנה על רקע יחסים אישיים שהיו בין התובעת והנתבע, ועל כך שהתובעת ודיאנה פנו בתלונות כנגד הנתבע, התובעת ביום 26.6.03, ודיאנה ביום 27.7.03.

תלונת הנתבע הועברה על ידי בית החולים שער מנשה למשטרה וזו פתחה בחקירה שבמסגרתה נחקרו התובעת, דיאנה, עובדים נוספים מצוות המחלקה ומטופלים ששמם מוזכר בתלונה.

התובעת טוענת כי גם בחקירתו במשטרה מסר הנתבע הודעות כוזבות, ובכך העצים את לשון הרע שהפיץ בעניינה.

התובעת טוענת גם כי הנתבע לא הסתפק בדברים האלה, ופנה במכתבים נוספים, האחד מיום יא' אלול תשס"ג (8.9.03) שהופנה למר שמואל ארז, מנהל אגף החקירות בנציבות שרות המדינה, והשני, באמצעות בא כוחו, בו פנה ביום 22.9.04 לנציב שרות המדינה עצמו. (ר' פרוטוקול מיום 12.6.06 לענין תיקון התביעה והוספת מכתבים אלה כעילת תביעה).

שני המכתבים כללו עותקים שהופנו בין היתר למנהל בית החולים שער מנשה ולנושאי תפקידים נוספים בבית החולים, וכן (במכתב השני) ליועץ המשפטי לממשלה, מבקר המדינה, שר הבריאות, מנכ"ל משרד הבריאות, נושאי תפקידים נוספים במשרד הבריאות, וכן למנהל בית החולים שער מנשה.

התובעת טוענת כי גם במכתבים אלה יש משום לשון הרע כלפיה, לאחר שהנתבע חזר ופרט בהם את הדברים שתאר בתלונה הראשונה, ואף הוסיף פירוט נוסף, וציין כי אנשי צוות אחרים ונוספים ידעו, ראו ושמעו על ההתנהגות המיוחסת לתובעת ולדיאנה, אך לא ננקטו צעדים להפסיק התנהגות זו.

4.         לא יכולה להיות מחלוקת על כך שהדברים שנכללו במכתבים שכתב הנתבע, יש בהם משום לשון הרע כהגדרתה בסעיף 1 לחוק איסור לשון הרע, תשכ"ה - 1965 (להלן: החוק).

הדברים הכתובים במכתבים, יש בהם כדי להשפיל את התובעת בעיני הבריות, לבזותה בשל מעשים, התנהגות או תכונות שיוחסו לה, ולפגוע בתובעת במשרתה, במשלח ידה ובמקצועה.

אין מחלוקת גם על כך שנעשה פרסום כמשמעו בס' 2 לחוק, מאחר שהדברים יועדו לאנשים זולת התובעת ואף הגיעו לידיהם בפועל.

5.         הדיון בבית המשפט נסב איפוא על השאלה אם עומדות לנתבע ההגנות המפורטות בחוק, ובעיקר אלה המפורטות בסעיפים 14 ו - 15 לחוק.

הנתבע טען כי עומדת לו ההגנה המפורטת ב ס' 14 לחוק, לפיה:

"במשפט פלילי או אזרחי בשל לשון הרע תהא זאת הגנה טובה שהדבר שפורסם היה אמת והיה בפרסום ענין ציבורי; הגנה זו לא תישלל בשל כך בלבד שלא הוכחה אמיתותו של פרט לוואי שאין בו פגיעה של ממש".