ת"ק 54270-01-15 עבדאללה נ' עיריית חיפה

1.לתובע נרשמו, על ידי פקחים של הנתבעת, שני דו"חות חנייה. האחד בתאריך 20/5/04, בגין חניה ללא תשלום, במקום חניה מוסדר, ברחוב תל-מאנה בחיפה (להלן: "הדו"ח הראשון") והשני בתאריך 5/4/06, בגין חניה ללא תשלום, במקום חניה מוסדר, ברחוב גולומב בחיפה (להלן: "הדו"ח השני").

2.לאחר שהתובע לא שילם את הקנס המקורי (100 ₪) באף אחד מהדו"חות, העבירה הנתבעת את הטיפול בגביית הקנסות, לרבות תוספות הפיגורים שהתווספו, לחב' מילגם, המטפלת בגביית חובות לנתבעת.

3.בתאריך 8/9/08 הגיע לביתו של התובע מר נסים עותמאן (להלן: "עותמאן"), עובד חב' מילגם, על מנת לבצע עיקול מטלטלין מכח כתב ההרשאה שניתן לו עפ"י הוראות סעיף 4 לפקודת המסים (גבייה), בגין חוב כולל בסך 918 ₪ (להלן: "כתב ההרשאה"). סכום זה כלל סך של 180 ₪ בגין הקנס של הדו"ח הראשון + תוספת הפיגורים שהתווספה עד לאותו מועד (להלן: "החוב בגין הדו"ח הראשון") וסך של 738 ₪ הוצאות גבייה.

4.לטענת התובע, כעולה מכתב התביעה, למרות שהוא שילם לעותמאן את הסך של 918 ₪, כפי שהדבר אף אושר בדו"ח ביצוע העיקול (להלן: "דו"ח העיקול"), שהעתקו צורף לכתב התביעה, הוא קיבל מהנתבעת, בשלהי חודש אוגוסט 2011, דרישה לשלם לה סך של 435 ₪, כשהדרישה מתייחסת לשני הדו"חות (עיון במכתב הדרישה מיום 28/8/11, מלמד כי הדרישה כללה את הקנס + תוספת פיגורים בסך כולל של 215 ₪ בגין הדו"ח הראשון, את הקנס + תוספת פיגורים בסך כולל של 195 ₪, בגין הדו"ח השני והוצאות גבייה בסך 25.52 ₪). בהמשך, למרות שהמציא לנתבעת באמצעות הפקס עותק מדו"ח ביצוע העיקול, המאשר, לטענתו, כי הוא סילק את החוב בגין הדו"ח הראשון וביקש ממנה כי תפסיק לדרוש תשלום עבור דו"ח זה, ולמרות פנייה טלפונית שלו לפקידי חב' מילגם, שהבטיחו כי יבררו את טענתו כי שילם את החוב בגין הדו"ח הראשון, הוטל בחודש יוני 2014 עיקול על חשבון הבנק שלו ונגבה ממנו סכום של 1,051 ₪, שכלל סך של 460 ₪ בגין הקנסות + תוספות הפיגורים של שני הדו"חות, וסך של 591 ₪ הוצאות גבייה.

לכן הגיש התובע את תביעתו שבפניי, בה הוא עותר לחייב את הנתבעת לשלם לו את הסך של 35,000 ₪ (שזה בעצם מעבר לסמכותו של ביהמ"ש לתביעות קטנות, המוגבלת לתביעות לתשלום סכום שאינו עולה על 33,800 ₪). סכום זה כולל סך של 831 ₪ (מתוך 1,051 ₪ שעוקל בבנק) שהנתבעת "...קיבלה ביתר מעבר לסכומים שמגיעים לה" בגין הדו"ח השני והיתרה, פיצוי בגין הנזקים הלא ממוניים שנגרמו לו, לטענתו.

כאן המקום לציין כי בישיבת יום 24/6/15 הבהיר התובע שהפיצוי אותו הוא תובע הוא בגין "עוגמת הנפש והטרדה של 7 שנים".

5.לטענת הנתבעת, כעולה מכתב ההגנה, את החוב בגין הדו"ח הראשון ביקש התובע לשלם באמצעות חיוב כרטיס האשראי שלו, אולם פעולת החיוב בוטלה משום שנמסר לנתבעת, על ידי חברת האשראי, כי כרטיס האשראי גנוב ולכן לא ניתן לגבות את החוב באמצעותו. לכן המשיכה הנתבעת לשלוח אל התובע מכתבי דרישה לתשלום הקנס + תוספת הפיגורים המעודכנת בגין הדו"ח הראשון, תוך שהבהירה לתובע, בתגובה לטענתו כי כבר שילם חוב זה, שלא ניתן היה לגבות חוב זה משום שהכרטיס היה גנוב, "...אולם, כל הסבריה לתובע נפלו על אזניים ערלות".

עוד נטען ע"י הנתבעת, בכתב ההגנה, כי בסופו של דבר, "...לאחר אין ספור מכתבי אזהרה והסברים טלפוניים לחייב – כי אם לא ישלם את חובו – תאלץ הנתבעת לעקל את חשבונו ולממש את החוב שהוא נותר חייב", לא נותר לה אלא להטיל עיקול על חשבונו בבנק ערבי ישראלי.

לכן מבקשת הנתבעת לדחות את התביעה ולחייב את התובע בהוצאות משפט.

6.בטרם אתייחס לגופה של התביעה, אבקש להתייחס במספר מלים לבקשה המקדמית לדחיית/מחיקת התביעה על הסף, שהגישה הנתבעת עוד בטרם הגשת כתב ההגנה.