גולדנברג נ' הר טל

בפניי תביעה קטנה לתשלום סך של 2,222 ש"ח בגין נזקים, לכאורה, שנגרמו לתובע (השתתפות עצמית, כינון פוליסה ועוגמת נפש) כתוצאה מתאונת דרכים שארעה ביום 11.3.14 בין רכב שבבעלות התובע מסוג מיצובישי מ.ר 41-782-66 לבין רכב הנתבע מסוג דייהטסו מ.ר 17-078-72.

על פי גרסת התובע, התאונה התרחשה כאשר התובע נסע בנתיב השמאלי באזור שבין צומת התשבי לצומת העמקים, כאשר לפתע הגיח רכב הנתבע מהשול השמאלי ופגע ברכבו בחלקו השמאלי אחורי.

מנגד, טוען הנתבע כי התאונה ארעה במכוון על ידי התובע. לדברי הנתבע, התובע "חתך" אותו מצד ימין, בעודו נוסע בנתיב השמאלי, בשל כך נאלץ הנתבע לרדת לשול השמאלי של הכביש. הנתבע המשיך בנסיעתו על השול השמאלי עד שעקף את רכב התובע וחזר לנתיב השמאלי, אז חזר התובע לנתיב הימני ושוב עקף את הנתבע, כי אז ארעה הפגיעה ורכבו ניזוק בכנף קדמית ימנית.

ביום 4.6.15 התקיים דיון ולאחר ששמעתי את עדויותיהם של הצדדים, הגעתי למסקנה לפיה יש לקבל את התביעה אם כי לא במלוא סכומה.

כלל בהליך אזרחי כי "המוציא מחברו עליו הראיה", כלומר- התובע נושא בנטל השכנוע לגבי כל יסודותיה העובדתיים של עילת תביעתו. חובת ההוכחה המוטלת על בעל דין הנושא בנטל השכנוע היא עמידה ברמה של מאזן הסתברויות, על בעל דין להוכיח כי גרסתו סבירה יותר ומתקבלת יותר על הדעת מן הגרסה שכנגד.

במקרה שלפניי, לאחר שבחנתי את הגרסאות הסותרות של הצדדים, שוכנעתי כי התאונה ארעה באופן שבו תיאר זאת התובע. מצאתי, כי עדות התובע אשר נשמעה אמינה, והגיונית יותר מהעדות שכנגד, היא גם מתיישבת יותר עם מוקדי הנזק ברכבים המעורבים.