ת"ק 22083-11 - פסקדין

הנתבע נסע בכביש, שבו אי תנועה המפריד בין הנתיבים המוליכים בכיוון נסיעתו לבין אלו שבנתיב הנגדי.

במקום שבו אין אי תנועה מפריד וניתן לעשות בו סיבוב פרסה, פנה הנתבע שמאלה ושוב שמאלה, ובטרם השלים את סיבוב הפרסה, הגיע מהכיוון הנגדי לכיוון נסיעתו הראשוני, רכב התובע, פגע ברכב הנתבע, ופגע בנוסף ברכב שחנה מימין לכיוון נסיעת התובע.

התובע מבקש שהנתבע יפצה אותו על כל נזקיו כתוצאה מהתאונה, שהם 11,223 ₪ הנזק ברכב התובע, וכן פיצוי בגין התשלום לשמאי בסך 1,050 ₪.

צודק התובע בטענתו, שבנסיבות האירוע חייב היה הנתבע לתת לו זכות קדימה, בעת שהנתבע ביקש להשתלב בנתיב נסיעתו של התובע, בעשותו את סיבוב הפרסה.

הנתבע טוען שלא הבחין ברכב התובע בעת שעשה את סיבוב הפרסה, ופרושו של דבר שהנתבע התרשל בנהיגתו.

עם זאת, מקובלת עלי עדות הנתבע, לפיה הגיע התובע במהירות מופרזת לזירת התאונה, והיה סיפק בידיו של התובע, אם רצה בכך, להאט את מהירות נסיעתו ואף לעצור, וכך להימנע מהתאונה. התובע לא רצה לוותר על זכות הקדימה המגיעה לו, ומשום כך לא האט את מהירותו, וניסה לעקוף את רכב הנתבע מימין, בנסיעה מהירה, פגע ברכב הנתבע, ופגע לאחר מכן ברכב נוסף שחנה מימין.

החיזוק לדברי הנתבע נובע מהתנהגות התובע עצמו, שלאחר התאונה התנהג כמי שאחראי לה, ואף הציע לנתבע לתקן את רכבו על חשבונו של התובע.

רק לאחר מספר ימים, כנראה בשל עצה שקיבל, חזר בו התובע מלקיחת אחריות לתאונה, והטיל את האחריות על הנתבע, שכאמור לעיל לא נתן לו זכות קדימה.

בנסיבות האירוע, אני קובע שאחריות הנתבע לתאונה הינה בשיעור 20% ואחריות התובע הינה בשיעור 80%.