ת"ק 14921-06-14 יסעור נ' ליפשיץ

התובעת הופנתה על ידי רופא המשפחה שלה לנתבע,  שהוא רופא עור עקב פריחה וגרד בכל הגוף. על פי הנטען בכתב התביעה, כשהגיעה התובעת למרפאה הבחינה שהנתבע נושא אקדח על גופו. לטענת התובעת, הנתבע הציע לה נוכחות של אחות במהלך הבדיקה, שלא הסביר לה את פשרה, והנתבעת אמרה שאין צורך בנוכחות אחות מכיוון שסברה שלא תצטרך להתפשט. על פי הנטען הנתבע נעל את דלת החדר והורה לתובעת להתפשט מבלי להסביר לה מדוע. הנתבעת סירבה פעמיים לבקשתו להתפשט, ובפעם השלישית כשצעק עליה חשה חוסר אונים והסירה את חולצתה. על פי הנטען, הנתבע ניגש אליה בעודה עומדת, משך את חזייתה כלפי מטה והסתכל על החזה שלה. לאחר מכן הורה לה להסתובב, אך לפני שהספיקה סובב אותה בכח, קיפל את החלק העליון של מכנסיה הכניס את היד לתחתונים ונגע בישבנה וברקטום שלה כמה פעמים, והכל בלי שהודיע לה מראש שיעשה כן, ובלי שביקש או קיבל את הסכמתה לכך.

התובעת התלוננה על המעשים בפני העובדת הסוציאלית של קופת החולים, אשר קבעה כי הבדיקה הייתה נחוצה, ואף הגישה תלונה למשטרה, אך תיק החקירה נסגר.

התובעת פנתה למרכז הסיוע לנפגעי תקיפה מינית, אשר שלח מכתב בעניין לפרופסור אבינועם רכס, יושב ראש הלשכה לאתיקה של ההסתדרות הרפואית בישראל, אשר הסתפק בהסבר של הנתבע ובצער שהביע על תחושותיה של התובעת.

דיון:

שמעתי את דבריהם של שני הצדדים. אין עוד מחלוקת בדבר הנחיצות שבבדיקה שערך הנתבע.

אין גם חולק כי קודם לעריכת הבדיקה הנתבע הציע לתובעת את נוכחותה של אחות בחדר בזמן הבדיקה והנתבעת דחתה את ההצעה.

התובעת העידה בפני, כי קודם כניסתה לחדר שמעה את הנתבע צועק על מטופלים אחרים ואף פנתה אליו על מנת שיפסיק את הצעקות. הדברים אמינים עלי. התובעת אם כן, הייתה ערה למזגו של הנתבע ומטעם זה אני מתקשה לקבל את הסברה בדבר הסירוב להצעה לנוכחות של אחות במהלך הבדיקה, מה גם שבמכתב ההפניה מאת רופא המשפחה נכתב, כי הפריחה הופיעה על כל גופה ובדיקה של כל הגוף היא מסתברת בנסיבות העניין.

דבריו של הנתבע לפיהם הסביר לתובעת את מהות הבדיקה ואת נחיצותה מקובלים עלי ולא אוכל לדחותם, או להעדיף על פניהם את דברי התובעת.

ייתכן שבשל סערת הרגשות בה הייתה נתונה התובעת עקב התנהגותו של הנתבע קודם לכניסתה לחדר הטיפולים לא שמה ליבה להסבר שניתן על ידי הנתבע בדבר הבדיקה.

אשר לנעילת דלת החדר, הוסבר על ידי הנתבע שהוא נוהג לבקש ממטופליו לנעול את הדלת בעצמם על מנת לשמור על פרטיותם וכן כדי לאפשר להם לסרב לבקשה ככל שלא יחפצו בנעילת הדלת. מקובל עלי אף שכך נהג הנתבע גם בעניינה של התובעת.

הנתבע נושא נשק ברישיון ומסיבות שניתן לקבל, כפי שמפורט בכתב ההגנה. אף כי ייתכן שהתובעת חשה באופן סובייקטיבי מאוימת מן הנשק אין בכך כדי לקבוע שהדבר אומנם היווה איום אובייקטיבי עליה.

בנסיבות אלה, חרף ההבנה לצער ולעוגנת הנפש שהייתה מנת חלקה של התובעת לאחר הבדיקה ובעקבותיה, לא הורם נטל ההוכחה הנדרש על מנת להראות שהנתבע הפר את הוראות חוק זכויות החולה התשנ"ו-1996, ביצע בתובעת עוולה של תקיפה או של פגיעה בפרטיות.

אני דוחה את התביעה. התובעת תישא בהוצאות הנתבע בסך 200 ₪.