אינדקס עורכי דין | פסיקה | המגזין | חקיקה | כתבי טענות | טפסים | TV | משאלים | שירותים משפטיים | פורום עורכי דין נגישות
חיפוש עורכי דין
מיקומך באתר: עמוד ראשי >> חיפוש פסקי-דין >> ת"פ 38004-07-11 מדינת ישראל נ' נ. (אחר/נוסף) ואח'

ת"פ 38004-07-11 מדינת ישראל נ' נ. (אחר/נוסף) ואח'

תאריך פרסום : 16/02/2017 | גרסת הדפסה
ת"פ
בית משפט השלום ירושלים
38004-07-11
04/01/2017
בפני סגן הנשיא :
מרדכי כדורי

- נגד -
מאשימה:
מדינת ישראל
נאשמים:
1. א.נ.
2. נ.נ.נ.

הכרעת דין

 

בפתח הכרעת הדין אני מודיע על זיכוי הנאשמים מחמת הספק.

 

הרקע:

1.כתב האישום שהוגש נגד הנאשמים מייחס להם שורה של עבירות אלימות בגין שני אירועים שהתרחשו במוצאי שבת, 16/7/2011, במבשרת ציון.

 

2.על פי עובדות האישום הראשון, בעת שהמתלוננים א.כ (להלן: "א.") וי.א. (להלן: א.") היו בדרכם לביתם בחזרה מבית הכנסת, הם הבחינו כי מתנהל ויכוח בין נאשם 1 (להלן: "א.") לבין חברתו נ.י. יפה (להלן: "נ.י."). א., אשר נסע ברכב משא (להלן: "המשאית") קילל את נ.י., שפסעה על המדרכה, איים עליה ודרש ממנה לעלות למשאית.

 

א. ו-א. פנו לא. וביקשו ממנו להניח לנ.י.. בתגובה, א. קילל אותם, הוציא מהמשאית מוט ברזל, הניף אותו לעברם ואיים עליהם במילים "אתם תמותו הלילה". בעקבות זאת אחז א. בידו של א., וא. ניסה לקחת ממנו את המוט. א. הכה את א. באמצעות המוט, ונאבק בא..

 

בהמשך עלה בידו של א. לרתק את א. לרצפה, ולבקש מעוברי אורח להזעיק את המשטרה. אולם, כעבור זמן קצר א. שחרר את אחיזתו בא.. או אז עלו נ.י. וא. למשאית, והאחרון נסע במהירות לעברם של א. וא., תוך שעלה עם המשאית על המדרכה עליה עמדו, המשיך בנסיעה והתרחק מהמקום.

 

בשל מעשים אלו יוחסו לא. עבירות של תקיפה סתם לפי סעיף 379 לחוק העונשין תשל"ז – 1977, איומים לפי סעיף 192 לחוק האמור, ומעשה פזיזות ורשלנות, לפי סעיף 338(א)(1) לחוק הנ"ל.

 

אירוע זה יכונה להלן: "האירוע הראשון".

 

3.באישום השני מתואר כי זמן קצר לאחר ההתרחשויות הנ"ל הגיעו א., נאשם 2 (להלן: "נתן"), נ.י. (להלן: "נתי") ואוראל מנו (להלן: "אוראל") לרחוב הפלמ"ח, בסמוך לביתו של א., כשהם נוסעים ברכב מסוג יגואר השייך לנ.(להלן: "היגואר"). הארבעה ירדו מהיגואר, והתקרבו לעברם של א. ונכדו של א., א. (להלן: "א."), שעמדו בחוץ. נ.החל ליידות אבנים לעבר א. ואאא, ולאחר מכן התקרב לעבר אאא והיכה אותו בראשו במכות אגרוף. בה בעת א., נתי ואוראל תקפו ודחפו את א. ואאא.

 

בעוד נ.תוקף את אאא הוציא א. לום ברזל מהיגואר והניפו לעבר ראשו של א.. הלום פגע ביד שמאל של א., אותה הרים כדי להתגונן. כתוצאה מכך נחבלה ידו של א.. א. היכה את א. בשנית באמצעות הלום, ופגע באצבעותיו.

 

בשלב זה הגיעו למקום א. ובנו, פ.כ. (להלן: "פ."). א. הניף את הלום לעבר עורפו של פ., ופגע בעוצמה ביד שמאל שלו, אותה הרים כדי להתגונן. כתוצאה מכך נחבלה ידו של פ., והוא נפל לרצפה על ידו השמאלית, שנשברה מעוצמת הנפילה.

 

א. ביקש לחלץ את הלום מידיו של א., שבתגובה היכה אותו באמצעות הלום, פגע ביד שמאל שלו וחבל בה. בהמשך דחף א. בכוח את פניו של א..

 

במהלך האירוע נ.איים שירצח את פ. ואת בני משפחתו.

 

כתוצאה ממעשיהם של הנאשמים נגרמו לפ. שבר במרפק ימין ושפשופים וסימן חבלה נפוח בזרוע שמאל. לא. נגרמו סימנים אדומים, נפיחות ורגישות ביד ימין ורגישות בכף יד שמאל. א. סבל מרגישות בכף יד שמאל.

 

בשל המתואר יוחסו לשני הנאשמים עבירות של תקיפת זקן לפי סעיף 368ו(א) לחוק העונשין תשל"ז – 1977, חבלה חמורה לפי סעיף 333 לחוק האמור, פציעה בנסיבות מחמירות לפי סעיף 334 ביחד עם סעיף 335(א)(1) ו-(2) לחוק הנזכר, ואיומים לפי סעיף 192 לחוק הנ"ל.

 

אירוע זה יכונה להלן: "האירוע השני".

 

4.בתשובתם לאישומים כפרו הנאשמים בטענה שתקפו איזה מהמתלוננים. לטענתם, הם הותקפו על ידי המתלוננים והתגוננו מפניהם.

 

תמצית הראיות:

5.לתמיכה בגרסת המאשימה העידו מטעמה 10 עדים.

 

כעדי ראיה לשני האירועים, בשלבים שונים שלהם, העידו בני משפחת כהן: א., א., אאא, פ., אשתו של פ., גב' מרים כהן (להלן: "מרים"), ודודתו של פ., גב' אא כהן (להלן: "אא").

 

בהסכמה הוגשה הודעה שמסר במשטרה מר מישאל רוזנטל (להלן: "מישאל"), עד ראיה אובייקטיבי לאירוע השני.

 

כמו כן העידו מטעם המאשימה שוטרים שהיו מעורבים בחקירה: רס"מ שלמה בן חיים, רס"ר אבי בן דוד (להלן: "השוטר אבי"), רס"ב מטי אמסלם, ורס"מ עדיאל שלום.

 

 

בנוסף הוגשו מטעם המאשימה מוצגים שונים, הכוללים בין היתר, תמונות, הודעות, מוט ברזל, מסמכים רפואיים ומזכרים.

 

6. מטעם ההגנה העידו א. ונ.י.. א. מסר את גרסתו בנוגע לשני האירועים, ונ.י. בנוגע לידוע לה מנוכחותה בזירה באירוע הראשון, ומאמצעים אחרים ביחס למכלול ההתרחשות.

 

נ.נמנע מלהעיד, למרות שניתנו לו מספר הזדמנויות להתייצב ולמסור את גרסתו.

 

לגרסת עדי ההגנה, בתמצית, באירוע הראשון א. וא. התערבו ללא הצדקה בוויכוח לא אלים בין א. ל-נ., ותקפו את א.. באירוע השני נפלו הנאשמים למארב שערכו להם בני משפחת כהן, אשר תקפו את הנאשמים ופגעו ברכב היגואר.

 

בנוסף הגישה ההגנה מוצגים שונים, הקשורים לאירועים או לנאשמים.

 

דיון ומסקנות:

7.העובדות אשר עמדו ברקע לאירוע הראשון אינן נתונות במחלוקת. א. וא. העידו כי הבחינו בוויכוח בין א. לנ.י., במהלכו א. קילל את נ.י., איים עליה ודרש ממנה לעלות למשאית. עובדות אלו אושרו על ידי א. בעדותו. נ.י. אישרה אף היא את מרבית העובדות הנ"ל, למעט האיומים. א. אף אישר בעדותו כי במהלך הוויכוח הוא נהג במשאית במהירות איטית, בזמן שנ.י. צעדה על המדרכה. בסופו של דבר נ.י. ישבה בתחנת אוטובוס, וא. ירד מהמשאית.

 

האופן בו התפתח האירוע משלב זה ואילך נתון במחלוקת. לגרסתו של א., א. וא. צפו בוויכוח שהתנהל בינו לבין נ.י. רק מתוך סקרנות. א. פנה אליהם וביקש מהם לעזוב את המקום, על מנת לצמצם את הפגיעה בנ.י., שהתביישה בשל ההתרחשויות, ובושתה התעצמה בשל נוכחותם. א. סירב לעזוב את המקום, בטענה שהוא שוטר. א. השיב לו "אז מה אם אתה שוטר?! אני לא עושה לך חשבון, לך ולמשטרה, תלך מכאן. זה עניין שלי אל תתערב, אני לא עשיתי כלום". דברים אלו עוררו את חמתו של א., שמיד ניגש לא. והתנפל עליו.

 

לעומתו טוענים א. וא. כי פנו לא. בדרישה שיניח לנ.י.. בעקבות זאת א. איים עליהם, הוציא מהמשאית מוט ברזל, ונופף באמצעותו לעברם. א. השתלט על א., והוציא מידיו את המוט.

 

המחלוקת העובדתית העיקרית בין גרסאות הצדדים הינה אפוא האם א. אחז בידו במוט, באמצעותו איים על א. וא., ובשל כך א. נאלץ להשתלט עליו, או האם א. תקף את א. בשל כך שא. דרש ממנו שלא לצפות בחילופי הדברים בינו ובין נ.י., ואמר לו שהוא "לא עושה חשבון".

 

8.הרקע העובדתי לאירוע השני נתון במחלוקת חזיתית. לגרסת בני משפחת כהן הנאשמים טמנו להם מארב. לפי בקשה שהופנתה אליהם בשיחת טלפון עלומה, שהוצגה כמבוצעת על ידי המשטרה, הם יצאו מביתם, שם המתינו להם הנאשמים ביגואר, על מנת להפליא בהם מכות. לעומתם טוענים הנאשמים כי בני משפחת כהן הם שארבו להם בדרך לביתם, ובזמן שחלפו במקום תקפו אותם בצורה קשה.

 

9.כפי שפירטה ב"כ המאשימה בסיכומיה, קיימים קשיים של ממש בגרסת ההגנה. לנוכח התוצאה של הכרעת דין זו אתייחס אליהם בראשי פרקים בלבד. בתמצית ניתן לומר כי:

 

א.גרסת המאשימה מתיישבת טוב יותר עם ההיגיון הן בנוגע לאירוע הראשון, והן בנוגע לאירוע השני.

 

ב.גרסתו של א. כוללת סתירות התחמקויות וטענות עובדתיות שקשה לקבלן.

 

ג.נ.נמנע מלהעיד בבית המשפט. בנוסף, הגרסה שמסר במשטרה אינה תואמת אף את גרסתו של א..

 

ד.נ.י. מסרה את גרסתה לראשונה בעדותה בבית המשפט. בסמוך לאחר האירוע היא סירבה למסור הודעה במשטרה. בנוסף, היא העלתה בעדותה טענות עובדתיות שאינן מתיישבות אף עם גרסתו של א..

 

10.חרף האמור באתי לידי מסקנה כי לא עלה בידי המאשימה להוכיח את המעשים המיוחסים לנאשמים במידה הנדרשת בפלילים. יש לזכור כי הכרעה במשפט פלילי אינה נעשית על סמך מאזן הסתברויות, אלא שעל המאשימה להוכיח את המעשים המיוחסים לנאשמים מעבר לכל ספק סביר.

 

בענייננו, שילוב של קשיים ממשיים בגרסאות עדי התביעה, חשש מבוסס כי חלק מהם נחשף להודעות שנמסרו במשטרה על ידי אחרים, והימנעותה של משטרת ישראל לנקוט במספר פעולות חקירה פשוטות והכרחיות, מותיר ספק סביר בדבר אשמתם של הנאשמים, ואינו מאפשר לבסס הרשעה על סמך ראיות התביעה. הכל, כפי שיפורט להלן:

 

האירוע הראשון:

11.בחינ.של גרסאות עדי התביעה בנוגע לאירוע זה מעלה מספר קשיים:

 

א.לפי גרסתו של א. במשטרה, א. תקף אותו באמצעות הלום, והיכה בו באגודל יד שמאל וביד ימין. לעומת זאת, בבית המשפט הוא העיד כי באירוע הראשון לא קיבל מכה מהלום, וכי א. לא תקף אותו ולא היכה אותו באמצעותו.

 

ב.בעוד לגרסתו של א., א. קיבל מכה מהמוט במהלך ניסיון ההשתלטות על א., א. עצמו לא ציין זאת בעדותו בתיאור האירוע הראשון.

 

ג.גרסתם של א. ו-א., לפיה א. אחז בלום, נתמכת בגרסה שמסרה אא במשטרה. לגרסתה זו, היא יצאה מביתה לאחר ששמעה צעקות, וראתה את א. אוחז במוט ברזל בצבע שחור, ומנסה להרביץ לא..

 

לעומת זאת, בעדותה בבית המשפט מסרה אא כי יצאה מהבית לאחר שא. כבר השתלט על א. וריתק אותו לקרקע. לדבריה, הבחינה בא. אוחז במוט ברזל, והוא שאמר לה כי א. הוציא את המוט מהמשאית.

 

ד.מרים מסרה גם היא במשטרה כי יצאה מביתה לאחר ששמעה צעקות, והבחינה בא. אוחז ב"לום ברזל גדול", באמצעותו ניסה לתקוף את א.. אולם בניגוד לגרסתם של א. וא., לדברי מרים לא עלה בידיו של א. להוציא את הלום מידיו של א., והוא הכניס את הלום למשאית ונסע מהמקום.

 

12.בנוסף, משטרת ישראל נמנעה מלנקוט בפעולת חקירה הכרחית בנוגע ללום. בחקירתו במשטרה עמד א. על כך שלא תקף באמצעות מוט, ואף הציע "שייקחו ט"א מהמוט". למרות שהמוט נתפס על ידי המשטרה תוך הקפדה על כך שיישמרו טביעות האצבעות שעליו, לא בוצעה בדיקה כאמור. לטענת המשיבה, לא היה טעם בבדיקת ט.א. למוט, שכן א. ניסה לחלץ אותו מידיו של א., ולכן ברור כי השאיר עליו את טביעות האצבע שלו. ברם, לא ניתן לקבל נימוק זה. על המשטרה היה לבדוק האם א. אחז במוט, ולא האם א. אחז בו.

 

13.גרסאות עדי המאשימה אינן עקביות ו/או תואמות גם ביחס לחלקים אחרים של האירוע הראשון:

 

א.מרים מסרה במשטרה כי א. ירק עליה, סטר על פניה והפילה ארצה. בהמשך התבקשה מרים להבהיר את גרסתה, ופירטה כי במהלך האירוע הראשון, לאחר שהיא נגשה לסייע לא., א. "תפס אותה חזק בידיים ולחץ עליהם ודחף אותה והיא נפלה על המדרכה...". מעדותו של פ. עולה כי מרים אמרה גם לו שא. דחף אותה והפיל אותה על הישבנים.

 

לעומת זאת, בעדותה בבית המשפט מסרה מרים כי א. ירק עליה, אך לא נגע בה, ולא החזיק את ידיה בשום שלב משלבי האירועים. זאת, למרות שבמהלך עדותה הפרקליטה רעננה את זיכרונה של מרים, והפנתה אותה לגרסה שמסרה במשטרה.

 

בנוסף, בבית המשפט מרים לא אמרה כי נפלה על המדרכה כתוצאה מכך שא. דחף אותה בידיה. לדבריה בעדותה, א. נסע מהר, ועל מנת שלא להידרס היא הלכה לאחור. בסיטואציה זו היא נפלה וקיבלה מכה חזקה מאוד בישבן. אולם במשטרה היא מסרה שא. ניסה לדרוס את א. וא., ולא אותה.

 

זאת ועוד, לגרסתה של מרים במשטרה, במהלך ניסיון הדריסה א. עלה עם המשאית על המדרכה. לעומת זאת, על פי עדותו של א., א. עצר את המשאית 20 ס"מ לפני המדרכה, ולא עלה עליה.

 

ב.א. לא ציין בהודעתו במשטרה שמרים נפלה, וממילא לא פירט את הסיבה לנפילתה. בבית המשפט הוא העיד שמרים פחדה מכך שא. נסע לעברם במהירות מופרזת. על מנת שלא להידרס היא ניסתה ללכת אחורנית, נפלה על הרצפה ונחבלה בגב וברגליים. כאמור לעיל, רק בבית המשפט העלתה מרים את הגרסה לפיה נפלה בשל נסיעתו המהירה של א.. בנוסף, לגרסתה זו, היא נחבלה בישבן, ולא בגב או ברגליים.

 

ג.לגרסתו של א. בעדותו, א. נכנס לרכב ונסע במהירות מופרזת לעבר המדרכה על מנת לדרוס אותו ואת מרים. בשל כך הוא וא. ירדו לכביש, לעבר דלת הרכב, על מנת למנוע ממנו את המשך הנסיעה. א. הכניס את ידו דרך חלון הרכב הפתוח, תפס לא. את הפנים והחולצה וצעק עליו.

 

בגרסה זו קיימים מספר קשיים: ראשית, אם אכן א. נסע במהירות מופרזת בכוונה לדרוס את א., לא ברור על בסיס מה סבר א. כי תנועה שלו לעבר הרכב תמנע את המשך נסיעתו. שנית, לא ברור כיצד עלה בידו של א. להכניס את ידו למשאית שנעה במהירות מופרזת, ולתפוס את א. בגופו ובבגדו. שלישית, לגרסתו של א. במשטרה, לא הוא, אלא אחד השכנים נ.לא. מכה על הפנים במהלך נסיעתו.

 

בנוסף, בעדותו של א. הוא מסר כי א. עצר את רכבו לפני שמימש את ניסיון הדריסה, מיוזמתו הוא. לעומת זאת, במשטרה טען כי שכנים עצרו את הרכב וניסו להוציא מתוכו את א..

 

האירוע השני:

14.גרסאות עדי התביעה בנוגע לאירוע השני לוקות גם הן בסתירות ובחוסר עקביות.

 

א.א. העיד כי בעת שיצא מהבית המתינו ביגואר שלושה גברים: א., נ.ואדם נוסף שאינו מכיר. במשטרה, לעומת זאת, מסר כי ברכב היו ארבעה אנשים.

 

ב.לפי גרסתו של א. בבית המשפט, א. ישב במושב אחורי ימני של היגואר. לעומת זאת, במשטרה מסר כי א. ישב במושב שליד הנהג.

 

ג.אשר לחלקו של נ.באירוע העיד א. כי זה הסתכם בכך שדחף את א. לאחור בעוצמה לא גבוהה, כדי להרחיק אותו. לעומת זאת במשטרה הוא תיאר כי נ.יצא מהרכב עם אבנים אותם זרק לעברו ולעבר אאא, ובהמשך דחף את אאא ונתן לו אגרוף. בחקירתו הנגדית א. עומת עם הסתירה הנ"ל, וטען כי אינו יכול להעיד בוודאות שראה את נ.מבצע את המעשים שתוארו על ידו במשטרה.

 

ד.בבית המשפט העיד א. כי הוא הותקף ראשון על ידי נ.שדחף אותו, ולאחר מכן הותקף אאא שבא להפריד. במשטרה הוא מסר כי אאא ניסה לעצור את א. ואת נ.שרץ לכיוון א., ואז הותקף על ידם.

 

ה.א. העיד כי ראה במו עיניו שא. היכה את א. ואת פ.. לעומת זאת, א. העיד כי הוא בטוח בכך שא. לא היכה אותו, אלא שנ.הוא שאחז במוט והיכה אותו ואת פ..

 

ו.בהודעה שפ. מסר במשטרה ביום האירוע בשעה 11:15 הוא מסר שנ.הוא זה שתקף אותו באמצעות מוט ו"המשיך להשתולל" במקום. בהודעה נוספת שמסר כשבוע לאחר מכן הוא טען כי א. הוא זה שתקף אותו באמצעות מוט. לדבריו באותה הודעה, הוא התבלבל בין נ.וא., מאחר שלא הכיר אותם בשמותיהם. אולם, קיים קושי ממשי לקבל את טענתו זו, שכן השוטר אבי שהגיע למקום האירוע הראשון ציין בדו"ח הפעולה שערך כי א. ומשפחתו מכירים את א. ומשפחתו. ואמנם, בהודעתו הראשונה במשטרה של פ., שנמסרה שעות ספורות לאחר האירוע, וקודם להודעה משעה 11:15, הוא כבר מסר את שמו של א. כמי שנהג במשאית.

 

זאת ועוד, בהודעה הראשונה שפ. מסר במשטרה הוא טען כי מי שיצא מהרכב עם מוט ברזל באירוע השני הוא "בחור רזה" שהוא אינו יודע את שמו, אבל הבחין בנוכחותו בתחנת המשטרה. אולם, כאמור, כבר בתחילתה של אותה הודעה הוא מסר את פרטיו של א. כמי שנהג במשאית באירוע הראשון. מכאן מתחייבת המסקנה כי אותו "בחור רזה" שתקף באמצעות מוט באירוע השני, אינו א., אלא אדם אחר שאינו מוכר לפ..

 

בחקירתו הנגדית פ. ניסה ליישב גרסאותיו בבית המשפט ובמשטרה, וטען כי בפרק הזמן שחלף עד למסירת הודעתו במשטרה, כבר "התחילה להתבהר התמונה והתחילו להגיד איך קוראים לזה ולזה". אולם אין בנימוק זה כדי ליישב את גרסאותיו. ראשית, העובדה שהוא זיהה את א. בתחילת הודעתו הראשונה מלמדת כי כבר בשלב זה התמונה לגביו התבהרה. למרות זאת הוא לא זיהה את א. כמי שאחז במוט באירוע השני. שנית, גם אם כך היו פני הדברים, הרי שהודעתו שנמסרה מספר שעות לאחר האירוע, נגבתה ממנו לאחר שהתמונה כבר התבהרה. למרות זאת הוא מסר באותו מועד כי נ.הוא זה שתקף באמצעות מוט באירוע השני.

 

ז.בנוסף, בבית המשפט העיד פ. מצד אחד כי נ."כמעט ולא עשה כלום" במהלך האירוע השני, "אבל הוא נ.אגרופים לאאא". מצד שני העיד כי כאשר נ.הלך לפתוח את תא המטען של היגואר, הוא נ.לא. אגרוף לפנים והוציא את שיניו התותבות.

 

כמו כן, שלא כגרסתו בבית המשפט, לפיה נ.הוציא את שיניו התותבות של א. על ידי כך שהיכה אותו במכת אגרוף, במשטרה הוא מסר שהדבר נעשה כתוצאה מכך שנ.סטר לא..

 

זאת ועוד, בניגוד לגרסתו הנ"ל כי נ.תקף את א., הוא מסר בהמשך עדותו כי לא ראה מי היכה את א. ואיך.

 

ח.מרים מצידה הדגישה בעדותה כי במהלך האירוע השני נ.לא עשה דבר, למעט סטירה אותה נ.לא., ומיד לאחריה התנצל בפניו. גרסתה זו סותרת את תיאוריהם הנ"ל של א., א. ופ., כמו גם את גרסתו של אאא, לפיה נ.תקף אותו ואת א.. בנוסף, התנצלות מטעמו של נ.בעיצומו של האירוע אינה מתיישבת עם אווירת המארב המתוכנן העולה מגרסתם של עדי התביעה.

 

15.גם בנוגע לאירוע השני נמנעה המשטרה מלנקוט פעולת חקירה הכרחית. לגרסת עדי התביעה, עובר לאירוע השני התקבלה בבית משפחת כהן שיחת טלפון ממספר לא מזוהה. הדובר מצדו השני של הקו הזדהה כשוטר, וביקש מא. לצאת למקום האירוע ולפגוש בניידת משטרה. לנוכח בקשה זו יצאו א. ואאא מהבית, ונתקלו במארב יזום שהכינו הנאשמים ואחרים. שיחה טלפונית עלומה זו עוררה חשד בלבו של א., ובצדק רב. משטרת ישראל הרי אינה אמורה להתקשר לקורבן עבירת אלימות, לבקש ממנו לצאת מביתו על מנת לפגוש שוטר ברחוב, ובכך לחשוף אותו לסכנה. בנוסף, למקום האירוע הראשון הגיע השוטר אבי. השוטר פגש במקום את א., וקיבל ממנו את מספרי הטלפון הסלולריים של א. ושל א.. מספר הטלפון הסלולרי של השוטר אבי גלוי למקבל השיחה. העובדה כי למרות האמור שיחת הטלפון הנ"ל התקבלה בטלפון קווי, ממספר חסום, מחזקת באופן ממשי את החשד הכרוך בה. חרף האמור לא התבצעה פעולת חקירה לאימות גרסת עדי התביעה הנ"ל ולאיתור הגורם שביצע את השיחה.

 

16.זאת ועוד, המאשימה הגישה כראיה מטעמה את הודעתו במשטרה של מישאל, עד הראיה האובייקטיבי היחיד. לדבריו של מישאל, הוא הבחין באדם, אותו לא זיהה, אוחז בצינור ומכה באמצעותו אדם הלובש גופייה לבנה. א. העיד כי אף לא אחד מבני משפחת כהן לבש גופיה במועדי האירועים. חומר הראיות שהוגש לבית המשפט אינו מצביע על כך שננקטו פעולות חקירה על מנת לברר ולגלות מי מקורבנות העבירה לבש גופיה במועדים הרלבנטיים. במצב דברים זה אין להתעלם מגרסתו של א. לפיה הוא זה שלבש גופיה, גם אם גרסתו עלתה לראשונה במהלך עדותו.

 

17.גורם נוסף שיש בו להפחית ממשקלן של ראיות התביעה הינו הימנעות המאשימה מלהעיד את נתי ואוראל. כזכור, א. התחמק בעדותו מלפרט האם בנוסף לו ולנתי היו בני אדם נוספים ביגואר. נ.מצדו מסר במשטרה כי הגיע למקום לבדו. לעומתם טענו עדי התביעה כי ביגואר נכחו גם נתי ואוראל. על אף שנגבו מנתי ואוראל הודעות, הם לא הוזמנו להעיד.

 

זיהום הראיות:

18.נראה כי חלק מעדי התביעה נחשפו לגרסאות שמסרו חלקם האחר. כך, א. התייחס בעדותו לדברים אשר לסברתו נמסרו במשטרה על ידי מרים, ועדי התביעה האחרים. פ. התייחס גם הוא בעדותו לדברים שנרשמו ב"דפים של המשטרה" על ידי "מישהו". חשיפה זו מפחיתה עוד ממשקלן של ראיות התביעה.

 

סיכום ותוצאה:

19.כאמור לעיל, קיימים קשיים לא מבוטלים בראיות ההגנה ובגרסתה, אל מול גרסת המאשימה. אולם, ראיות התביעה לוקות בסתירות, אי התאמה וחוסר עקביות. אינני מתעלם מכך שעדי התביעה העידו כשנה וחצי ושנתיים וחצי לאחר האירוע. כמו כן אינני מתעלם מכך שלא ניתן לצפות ממעורבים באירועי אלימות בעוצמה גבוהה ו/או מרובי משתתפים לדייק ולמסור עובדות זהות בנוגע לכל אחד משלבי האירוע. יחד עם זאת, חלק מהקשיים בגרסאות עדי התביעה וחלק מהסתירות ביניהם מפחיתים במידה ניכרת ממשקל ראיות התביעה. השילוב בין המשקל הנמוך יחסית של ראיות התביעה, החשש כי חלק מעדי התביעה נחשף לעדויות אחרות ומחדלי החקירה הנ"ל, מותיר ספק בדבר אשמתם של הנאשמים, על אף הקשיים בגרסתם ובראיותיהם.

 

אבהיר למען הסר ספק כי אין באמור משום קביעה שהמתלוננים אינם דוברי אמת, או כי גרסתם נדחית מפני גרסת ההגנה. אין זאת אלא שלנוכח קיומו של ערפל ראייתי לא ניתן להסיק מסקנה חד משמעית ונטולת ספק סביר בדבר אשמתם של הנאשמים.

 

אשר על כן החלטתי לזכות את הנאשמים מחמת הספק מהעבירות המיוחסות להם בכתב האישום.

 

זכות ערעור לבית המשפט המחוזי בירושלים בתוך 45 יום מהיום.

 

 

ניתנה היום, ו' טבת תשע"ז , 04 ינואר 2017, במעמד המתייצבים

 

 

 

 

Picture 1

 


בעלי דין המבקשים הסרת המסמך מהמאגר באמצעות פניית הסרה בעמוד יצירת הקשר באתר. על הבקשה לכלול את שם הצדדים להליך, מספרו וקישור למסמך. כמו כן, יציין בעל הדין בבקשתו את סיבת ההסרה. יובהר כי פסקי הדין וההחלטות באתר פסק דין מפורסמים כדין ובאישור הנהלת בתי המשפט. בעלי דין אמנם רשאים לבקש את הסרת המסמך, אולם במצב בו אין צו האוסר את הפרסום, ההחלטה להסירו נתונה לשיקול דעת המערכת
הודעה Disclaimer

באתר זה הושקעו מאמצים רבים להעביר בדרך המהירה הנאה והטובה ביותר חומר ומידע חיוני. עם זאת, על המשתמשים והגולשים לעיין במקור עצמו ולא להסתפק בחומר המופיע באתר המהווה מראה דרך וכיוון ואינו מתיימר להחליף את המקור כמו גם שאינו בא במקום יעוץ מקצועי.

האתר מייעץ לכל משתמש לקבל לפני כל פעולה או החלטה יעוץ משפטי מבעל מקצוע. האתר אינו אחראי לדיוק ולנכונות החומר המופיע באתר. החומר המקורי נחשף בתהליך ההמרה לעיוותים מסויימים ועד להעלתו לאתר עלולים ליפול אי דיוקים ולכן אין האתר אחראי לשום פעולה שתעשה לאחר השימוש בו. האתר אינו אחראי לשום פרסום או לאמיתות פרטים של כל אדם, תאגיד או גוף המופיע באתר.



שאל את המשפטן
יעוץ אישי שלח את שאלתך ועורך דין יחזור אליך
* *   
   *
קוד אבטחה
הקש קוד אבטחה*
 

צור
קשר

צור
קשר

צור
קשר

צור
קשר

צור
קשר

צור
קשר

צור
קשר

כל הזכויות שמורות לפסקדין - אתר המשפט הישראלי
הוקם ע"י מערכות מודרניות בע"מ