כתב האישום
הנאשמים הודו והורשעו במסגרת הסדר טיעון בכתב אישום מתוקן בשנית שלפיו בין יום 1.1.2014 לבין יום 18.2.2015 הנאשמת 2 והנאשם 1 (להלן: "הנאשמת" ו – "הנאשם", בהתאמה) שהיה מנהלה הפעיל, ניכו מס תשומות ב – 9 דו"חות תקופתיים שאותם הגישו למנהל מס ערך מוסף ע"ש הנאשמת 2, מבלי שיהיו להם מסמכים כדין כאמור בסעיף 38 לחוק מס ערך מוסף, וזאת במטרה להתחמק או להשתמט מתשלום מס. סך מס התשומות אותו ניכו הנאשמים שלא כדין עומד על 851,788 ₪.
הסדר הטיעון
במסגרת הסדר הטיעון שנקשר בין הצדדים הוסכם כי הנאשמים יודו בעובדות כתב האישום המתוקן בשנית, יורשעו, וישלמו עד למועד הטיעונים לעונש בגין מחדלם סך של 200,000 ₪. היה ויעמדו בכך, המאשימה תגביל עצמה בטיעוניה לעונש, לעתירה של עונש מאסר בפועל ברף עליון של 12 חודשי מאסר בפועל ולקנס בשיעור של 5%-10% מסכום המחדל, מאסר על תנאי, וחתימה על התחייבות להימנע מעבירה נוספת, ואילו ההגנה תטען באופן חופשי, ובלבד שיוטל על הנאשם עונש שלא יפחת מ – 3 חודשי מאסר אשר יכול וירוצו בעבודות שירות.
אין חולק כי התשלום שהוסכם שולם.
תמצית טיעוני הצדדים לעונש
ב"כ המאשימה טענה כי העבירות אותן ביצעו הנאשמים הינן עבירות חמורות, בסכומים משמעותיים מתוך הבנה של משמעות המעשים ולאורך זמן. הנאשם היה מנהלה של החברה בפועל וביצע את העבירות בעצמו, באופן שיטתי וללא שותפים, תוך פגיעה בקופה הציבורית ופגיעה בערך השוויון בנטל המס. בתיק התקיימו 3 ישיבות הוכחות כך שהנאשמים לא הודו בהזדמנות הראשונה, לא נטלו אחריות באופן מיידי ולא חסכו זמן שיפוטי. המחדל הוסר באופן חלקי ביותר, בשיעור של פחות מרבע.
כמו כן, הנאשם הינו בעל עבר פלילי. בהתאם לגליון ההרשעות ת/1 הנאשם הורשע בשנת 2010 בעבירות של הוצאת חשבונית מס ללא ביצוע עיסקה וניהול עיסקאות לאחר איסור לעשות כן, בניגוד להוראת סעיף 117 לחוק מס ערך מוסף, וכן שימוש במרמה או תחבולה בהתאם לסעיף 220(5) לפקודת מס הכנסה. בגין עבירות אלה ריצה הנאשם מאסר בפועל לתקופה של 15 חודשים, וכן נגזר עליו מאסר על תנאי לתקופה של 12 חודשים למשך 3 שנים מיום שחרורו. התנאי אינו בר הפעלה ביחס לעבירות מושא כתב האישום הנוכחי. בהתאם לכך נטען כי אין המדובר באדם חסר ניסיון בעבירות כלכליות מן הסוג הנידון.
לטענת המאשימה, הנאשם ובני משפחתו נוסעים ברכבים יוקרתיים כך שלא ניתן לטעון למצב כלכלי קשה.
ב"כ המאשימה טענה כי מתחם העונש ההולם נע בין 10 ל-24 חודשי מאסר בפועל, כאשר עתירת המאשימה הינה למאסר ברף העליון של הסדר הטיעון.
ב"כ הנאשמים הפנה בראש ובראשונה לכך שהעבירות בוצעו בשנים 2014-2015, ולחלוף הזמן שחלף מאז ועד היום. עוד נטען כי הנאשם, אף שהוא דירקטור בנאשמת 2, הרי שהוא אינו בעליה. הנאשם נטל אחריות מלאה, חסך בזמן שיפוטי ניכר בתיק מורכב, הביע חרטה, שינה מאורחות חייו, והוא עובד כעת כשכיר (נ/2). הסדר הטיעון שונה באופן משמעותי מכתב האישום המקורי, אשר ייחס לנאשמים מלכתחילה ניכוי שלא כדין בסך של 1,239,493 ₪, כאשר בהמשך תוקן סכום הניכוי – בהתאם להחלטת בית המשפט מיום 11.2.2024 - לסך של 1,051,508 ₪, ולבסוף הועמד על הסכום המפורט בכתב האישום המתוקן בשנית בהתאם להסדר הטיעון. דהיינו, מסכום הניכוי המקורי הופחת שיעור ניכוי משמעותי ביותר, כך שלא ניתן לטעון כי ניהול המשפט היה לשווא.
בנוסף, העבירות בוצעו יחד עם אחר אשר כנגדו לא הוגש כלל כתב אישום, ובינתיים הלך לעולמו. אשר לנסיבותיו האישיות של הנאשם, נטען כי הוא מצוי במצב כלכלי קשה ואף ניתן כנגדו צו לפתיחת הליכי חדלות פירעון (נ/3).
בנסיבות אלה עתר הנאשם לאימוץ הרף התחתון של ההסדר.
דיון והכרעה
בהתאם לתיקון 113 לחוק העונשין, התשל"ז - 1977 (להלן: "תיקון 113 לחוק העונשין"), על בית המשפט לערוך בחינה רב שלבית לצורך גזירת העונש.
השאלה הראשונה הניצבת בפני בית המשפט נוכח תיקון 113 לחוק העונשין, היא כיצד יש לקבוע את מתחם העונש ההולם שעה שקיימים מספר אישומים. כלומר, האם יש לראות בהם כ"אירוע אחד" או כ"מספר אירועים נפרדים".
סעיף 40יג לחוק העונשין, דן במצב של ריבוי עבירות, וקובע כי כאשר מדובר במספר עבירות המהוות אירוע אחד, יקבע בית המשפט עונש הולם לאירוע כולו ויגזור עונש אחד לכלל העבירות שבוצעו, בעוד שאם עסקינן במספר עבירות שניתן לראותן כמספר אירועים שונים, אזי יקבע בית המשפט מתחם עונש הולם לכל אירוע ואירוע, ולאחר מכן, יגזור עונש נפרד לכל אירוע או עונש כולל לכל האירועים.
בפסיקה נקבע כי כל עבירת מס מהווה אירוע העומד בפני עצמו המתבצע בזמן נתון, וכי אין בדמיון בין הפעולות המתבצעות בכל עבירה ועבירה בכדי לגרום לפעולות נפרדות אלו להפוך למקשה אחת (רע"פ 5953/08 עתמאלה נ' מדינת ישראל (2008)).
עם זאת, על פי מבחן הקשר ההדוק כפי שנקבע בע"פ 4910/13 ג'אבר נ' מדינת ישראל (2014), מדובר ברצף של עבירות באותו נושא ובאותה שיטה, ומשכך, ולשם גזירת הדין, יש לראות בכלל העבירות כ"אירוע אחד" בגינו יש לקבוע מתחם עונש הולם אחד לכל העבירות שבוצעו על ידי הנאשמים, וכך גם עלה מההסדר הדיוני וממתווה טיעוני הצדדים לעונש.
לשם קביעת עונשם של הנאשמים על בית המשפט להתחשב בעקרון המנחה בענישה, שהינו עקרון ההלימה, כלומר, קיום יחס הולם בין חומרת העבירות בנסיבותיהן ומידת אשמם של הנאשמים, לבין סוג ומידת העונש שיוטל עליהם.
בקביעת מתחם העונש ההולם את העבירות בהתאם לעקרון ההלימה, יש להתחשב בשלושה פרמטרים: האחד, הערכים החברתיים שנפגעו מביצוע העבירות ומידת הפגיעה בהם, הנסיבות הקשורות בביצוע העבירות, ומדיניות הענישה הנוהגת.
הערכים החברתיים
עבירות המס פוגעות בערך השוויון בנטל תשלום המס, באפשרות להטלת מס אמת ומסבות נזקים כלכליים כבדים לקופת המדינה. להימנעות מתשלום מס כנדרש השפעה על כלכלת המדינה ויכולתה לספק את השירותים להם זכאי כל אזרח (ראו למשל רע"פ 1717/14 ליזרוביץ נ' מדינת ישראל (2014). כתוצאה מביצוע העבירות, נגרע מהקופה הציבורית, סכום כסף משמעותי.
על חומרת עבירות אלו עמד בית המשפט העליון בשורה של פסקי דין. כך, למשל, נקבע ברע"פ 9004/18 מאיר יצחקי נ' מדינת ישראל (2018):
"בית משפט זה חזר ועמד על חומרתה של עבריינות המס, אשר נובעת מפגיעתה הקשה במשק, בכלכלה ובמגוון היבטים חברתיים הנוגעים לנטל תשלום המיסים, כמו גם מהקושי הרב שבחשיפתה. נפסק לא אחת, כי יש ליתן לחומרה זו ביטוי ממשי במסגרת גזירת עונשו של מי שהורשע בעבירות אלה, תוך מתן עדיפות לשיקולי הרתעה ולאינטרס הציבורי שבהחמרת הענישה על פני נסיבותיו האישיות של הנאשם, וכאשר נקודת המוצא היא כי העונש ההולם בעבירות אלה הוא מאסר בפועל (וראו: רע"פ 5823/09 באשיתי נ' מדינת ישראל (17.8.2009); רע"פ 5308/18 ג'בארין נ' מדינת ישראל, פסקה 11 להחלטתי (18.7.2018))".
מידת הפגיעה בערכים החברתיים המוגנים גדלה ככל שקרן המס הנגרעת מקופת המדינה גבוהה יותר וככל שמספר העבירות גבוה יותר.
במקרה דנן, עסקינן בניכוי מס תשומות שלא כדין, בהיקף של כ – 850,000 ₪, סכום גבוה במיוחד, אשר רובו ככולו נגרע מאוצר המדינה.
במסגרת שיקולי הענישה בעבירות המס, יש להעניק את הבכורה לשיקול ההלימה, תוך שמירה על יחס הולם בין היקף סכום השמטת המס שבוצע על ידי הנאשמים, לבין העונש שיוטל עליהם. שהרי, היקף סכום המע"מ שנוכה שלא כדין הינו הנזק שנגרם מביצוע העבירה, המהווה נסיבה הקשורה בביצוע העבירה, ואשר מהווה שיקול מרכזי בקביעת מתחם העונש ההולם.
בנוסף לשיקול ההלימה, יש לתת את הדעת לשיקול הרתעת הרבים, זאת לנוכח העובדה כי מדובר בעבירות קלות לביצוע, אך קשות לאיתור ולאכיפה (רע"פ 977/13 אודיז נ' מדינת ישראל (2013); רע"פ 512/04 אבו עבייד נ' מדינת ישראל פ"ד נח(4) 381 (2004)).
הנסיבות הקשורות בביצוע העבירה
מכתב האישום שבו הודה הנאשם עולה כי אין המדובר במעידה אחת חד פעמית, אלא סדרה של 9 דו"חות אשר בהם נדרש ניכוי מס תשומות שלא כדין. הנה כי כן, המדובר במספר רב של עבירות, פעולה שיטתית, ומן הסתם בתכנון מוקדם.
מדיניות הענישה הנוהגת
בחינת מדיניות הענישה הנוהגת מעלה כי מתחם העונש הנוהג על עבירות מהסוג דנן, בסכומי ניכוי דומים הוא 8-24 חודשי מאסר, בצד קנס.
לעניין זה ראה:
רע"פ 67385-06-25 יניב נ' מ"י (2025) – ניכוי כולל של 783,216 ₪. נקבע מתחם עונש של 10-24 חודשי מאסר;
רע"פ 6093/20 ג'אבר נ' מ"י (2020) – ניכוי כולל של 1,163,973 ₪, נקבע מתחם עונש של 8-32 חודשי מאסר;
רע"פ 8423/16 דגן נ' מ"י (2016) – ניכוי כולל של 888,494 ₪, נקבע מתחם עונש של 8-24 חודשי מאסר;
רע"פ 7851/13 עודה נ' מ"י (2015) – ניכוי כולל של 516,516 ₪, נקבע מתחם עונש של 9-24 חודשי מאסר;
נסיבות שאינן קשורות בביצוע העבירה
שתי הנסיבות המרכזיות לחומרה שאינן קשורות בביצוע העבירה הינן אי הסרת המחדל במלואו, ועברו הפלילי המכביד של הנאשם.
אשר לאי הסרת המחדל במלואו, כבר נקבע כי הסרת מחדל היא שיקול משמעותי בעבירות מס, אשר עשוי להביא להקלה בעונש, אם כי וודאי אינה חזות הכל (ע"פ 2407/05 מן נ' מ"י (2005)). בענייננו, הנאשם לא הסיר את המחדל במלואו, ואפילו לא ברבע.
הנסיבה המחמירה השניה הינה העובדה שהנאשם מסתבר להיות "שור מועד", לכל הפחות במועד ביצוע העבירות מושא כתב האישום. מת/1 עולה כי הנאשם השתחרר ממאסר לא קצר בגין ביצוע עבירות מסוג דומה, תקופה קצרה בלבד לפני ביצוע העבירות מושא כתב אישום זה. נראה, כי לא הפיק את ליקחו, וחזר וביצע זמן קצר לאחר שיחרורו עבירות דומות.
אשר לנסיבות לקולא, הרי שנראה שניהול המשפט לא היה לשווא, שכן בסופו של יום כתב האישום תוקן באופן משמעותי והופחת ממנו סכום ניכוי בשיעור של כשליש מסכום הניכוי המקורי.
שיקול נוסף ומשמעותי לקולא הינו חלוף הזמן. הפרטים הרלוונטיים לשיקול זה הובאו בהחלטת כב' השופטת ש' דקל – נווה מיום 9.8.2023, בבקשת הנאשמים לביטול כתב האישום, ובשל חשיבותם להכרעה אצטט אותם במלואם:
"המועדים הרלוונטיים לצורך הכרעה בבקשה זו הם, כדלקמן:
בשנת 2015 נפתחה חקירה נגד הנאשמים בחשד לביצוע עבירות לפי חוק מס ערך מוסף, התשל"ו-1975 (להלן: "חוק מע"מ").
ביום 27.11.2016 נחקר הנאשם 1 באזהרה.
ביום 11.7.2018 הועבר התיק לטיפול היחידה המשפטית במשרדי המאשימה.
ביום 29.6.2020 הוחזר התיק ליחידה החוקרת לצורך השלמת החקירה.
ביום 17.8.2021 חזר התיק מהשלמת החקירה, ובאותו מועד נשלח לנאשמים מכתב יידוע.
ביום 18.8.2021 ניתנה על ידי ראש יחידת התביעות ארכה ראשונה בדיעבד בת 5 חודשים וארכה שניה מראש לזמן קצוב של 3 חודשים לטיפול בתיק.
ביום 8.11.2021 הוגש נגד הנאשמים כתב אישום ב-9 עבירות של ניכוי מס תשומות בלי שיש לו לגביו מסמך כאמור בסעיף 38 לחוק מס ערך מוסף, לפי סעיף 117(ב)(5) לחוק מע"מ. "
אף שבית המשפט קבע כי המאשימה עמדה בחובותיה בהתאם להנחיית היועמ"ש 4.1202 באשר למועדים להגשת כתב האישום, הרי שהרושם המתקבל הוא של התנהלות מכבידה, אשר תוצאתה היא כי חלפו 6 שנים מאז פתיחת החקירה ו - 5 שנים מאז שהנאשם נחקר לראשונה באזהרה, ועד להגשת כתב האישום.
זהו פרק זמן ארוך, ארוך מדי, שתוצאתו היא שהנאשם נותן את הדין על מעשיו למעלה מעשור לאחר ביצועם. הסברים ענייניים להתנהלות היחידה החוקרת והמאשימה לא ניתנו, במיוחד ביחס לתקופה מאז נחקר הנאשם ועד למשלוח מכתב היידוע.
מקרה דומה לענייננו נידון בעניין עפ"ג (מרכז) 57577-02-19 ילדרים נ' מ"י (23.12.2019). כאן, אף שבית משפט השלום קבע מתחם של 10-24 חודשי מאסר, בית המשפט המחוזי העמיד את העונש על 9 חודשי מאסר לריצוי בעבודות שירות, זאת מחד גיסא, לאחר ששילם את מלוא המחדל בסך של כ – 490,000 ₪, ומאידך גיסא, אף שניהל את משפטו עד תומו. גזר הדין אושר על ידי בית המשפט העליון – רע"פ 813/20 מ"י נ' ילדרים (2021). בית המשפט המחוזי אמר שם את הדברים הבאים:
"בפסיקת בית-המשפט העליון נקבע, כי שיהוי ממושך של רשויות התביעה בהגשת כתב אישום עשוי להביא להקלה בעונש, בהתחשב, בין היתר, במשך השיהוי וטעמיו, בחומרת העבירה וטיבה, בנזק שנגרם לנפגע העבירה ובתרומת התנהלותו של הנאשם לעיכוב. דוגמאות שבהן בית-המשפט העליון הקל בענישה לאחר שלא ניתן הסבר לשיהוי שנעוץ היה בהתנהלות התביעה, ניתן למצוא, למשל, בע"פ 4603/17 אדרי נגד מדינת ישראל [16.7.19] (פסקה 33 לפסק-דינו של כב' השופט פוגלמן), ובע"פ 7989/17 דשקוב נגד מדינת ישראל [18.4.18] (פסקה 11 לפסק-דינו של כב' השופט פוגלמן). בדומה למקרים אלו (כשהמדובר בעבירות שונות בתכלית), אנו לא קיבלנו כל הסבר מספק אודות השיהוי הממשי שהביא להגשת כתב-אישום כשש שנים מאז בוצעו העבירות."
כן ר' מקרה דומה וקרוב לענייננו בעפ"ג (מרכז) 59126-01-23 מסארווה נ' מ"י (18.6.2023), שם הפחית בית המשפט המחוזי את עונש המאסר שהוטל על הנאשם מ – 9 חודשי מאסר שירוצו בעבירות שירות, ל – 4 חודשי מאסר שירוצו בעבירות שירות, עקב שיהוי של 6 שנים בהגשת כתב האישום, וזאת אף שהערכאה הדיונית התחשבה בגזירת הדין בשיהוי זה. כאן, אמר בית המשפט המחוזי את הדברים הבאים:
"סבורים אנו כי בהתחשב בשיהוי רב זה, שאין לו, כאמור, כל הסבר, ראוי היה שהמשיבה תערוך בדק בית על מנת להפיק לקחים ולמנוע מקרים מסוג זה בעתיד, שיש בהם כדי לפגוע באמון הציבור במערכת המשפט כמו גם במראית פני הצדק, כפי שאף מצאנו להעיר במהלך הדיון. נוכח האמור, מעבר להתחשבות בהשפעת חלוף הזמן על המערער, כמפורט לעיל, מצאנו שיש לתת משקל אף להתנהלות רשויות התביעה במקרה זה, המצדיקה כשלעצמה הקלה נוספת בעונשו של הנאשם, בהתאם לאמור בסעיף 40יא(9) לחוק העונשין."
עם זאת, עניינו של הנאשם שבפני שונה מעניין מסארווה בארבעה היבטים מהותיים:
ראשית, בעניין מסארווה הנאשם הודה כבר בחקירתו הראשונה בפני היחידה החוקרת, ואף על פי כן כתב האישום כנגדו הוגש כעבור 6 שנים. כאן, לא כך היו פני הדברים, והנאשם כפר מלכתחילה בהאשמות המיוחסות לו, הן בחקירתו והן בבית המשפט. לכן ייתכן שנדרשה חקירה מאומצת יותר כדי להביא את הנאשמים לדין, אם כי עדיין לא הובהר מדוע נדרש פרק זמן כה ארוך, אף שגילוי המעשים היה כבר בשנת 2015.
שנית – הנאשם בעניין מסארווה היה חסר עבר פלילי מסוג כלשהו, ואילו בענייננו, הנאשם הינו בעל עבר פלילי רלוונטי וטרי (ביחס למועד ביצוע העבירות).
שלישית – הנאשם בעניין מסארווה היה בעת ביצוע העבודות "בגיר צעיר", על סף הקטינות ממש, בעוד שבענייננו הנאשם היה בעת ביצוע העבירות כבן 40, ובעל ניסיון חיים וכישורים אשר אמורים היו להסיט אותו מביצוע העבירות מושא כתב אישום זה.
רביעית – הנאשם בעניין מסארווה פרע את החוב האזרחי, וזאת בנוסף לתשלום הסכום בהתאם להסדר הטיעון.
בנסיבות אלה, אף שככלל עבירות מסוג זה, בנסיבותיו הפרטניות של הנאשם, מצדיקות עונש מאסר מאחורי סורג ובריח, ואלמלא השיהוי בהגשת כתב האישום יש סיכוי רב שזה היה דינו של הנאשם, הרי שאני סבור, ולא בלא התלבטות, כי מכלול שיקולי הענישה הפרטניים מטה את הכף לטובת מאסר שירוצה בעבודות שירות, אם כי ברף הגבוה, בצירוף מאסר על תנאי וקנס הולם.
אשר על כן אני גוזר על הנאשמים את העונשים הבאים:
הנאשם 1:
-
מאסר לתקופה של 9 חודשים אשר ירוצה בעבודות שירות, בהתאם לחוו"ד הממונה על עבודות שירות, במט"ב יבנה, נורית 2, יבנה.
הנאשם יתייצב לתחילת ריצוי עבודות השירות ביום 15.10.2025 בשעה 8.00 כשברשותו תעודת זהות, במפקדת מחוז המרכז של יחידת ברקאי של השב"ס, שלוחת מרכז, רח' סלמה 53, תל אביב, בניין משרד הפנים.
הנאשם מוזהר בזאת כי עליו לבצע את עבודות השירות במלואן וכהלכתן שאם לא כן ניתן יהא להפקיע אותן ותחתן הוא עלול לרצות עונש מאסר בפועל.
-
מאסר על תנאי לתקופה של 12 חודשים, והתנאי הוא שמשך שלוש שנים מהיום הנאשם לא יעבור עבירה שבה הורשע בתיק זה, או עבירה אחרת על פי חוק מס ערך מןסף, תשל"ו - 1975.
-
קנס בסך של 20,000 ₪, או 6 חודשי מאסר תמורתו. הנאשם רשאי לשלם את הקנס ב – 20 תשלומים חודשיים שווים ורצופים שתחילתם ביום 1.12.2025 ומדי כל 1 לחודש. לא יעמוד הנאשם בתשלום כלשהו במלואו ובמועדו, תעמוד יתרת הקנס לפירעון מלא ומיידי.
הנאשמת 2:
קנס בסך של 50,000 ₪. הקנס ישולם עד ליום 1.12.2025.
ערעור לבית המשפט המחוזי תוך 45 יום.
ניתן היום, כ"ג אב תשפ"ה, 17 אוגוסט 2025, בהעדר הצדדים.
