אינדקס עורכי דין | פסיקה | המגזין | חקיקה | כתבי טענות | טפסים | TV | משאלים | שירותים משפטיים | פורום עורכי דין נגישות
חיפוש עורכי דין
מיקומך באתר: עמוד ראשי >> חיפוש פסקי-דין >> ת"פ 19352-05-13 מ"י נ' ביטחון אזרחי ש.ק. בע"מ ואח'

ת"פ 19352-05-13 מ"י נ' ביטחון אזרחי ש.ק. בע"מ ואח'

תאריך פרסום : 17/08/2015 | גרסת הדפסה
ת"פ
בית דין אזורי לעבודה באר שבע
19352-05-13
27/04/2015
בפני שופט סגן הנשיאה :
אילן סופר

- נגד -
המאשימה:
מדינת ישראל -משרד הכלכלה
עו"ד ישראל שניידרמן
הנאשמים:
1. ביטחון אזרחי ש.ק. בע"מ
2. שמעון קויפמן

עו"ד נדב דלומי
גזר דין

 

 

1.בהכרעת הדין מיום 25.2.2015 זיכיתי את הנאשם 2 מהעבירה שיוחסה לו בכתב האישום כ"ממונה מטעם המעסיק" לפי סעיף 5 לחוק הגנה על עובדים (חשיפת עבירות ופגיעה בטוהר המידות או במנהל התקין) תשנ"ז 1997 (להלן – החוק) והרשעתי את הנאשמת 1 (להלן – הנאשמת) בעבירה של פיטורי עובדת בשל הגשת תלונה בהתאם לסעיף 5א' לחוק.

 

2.מהעובדות שנפרסו בהכרעת הדין עולה כי הנאשמת הינה חברה בע"מ, המספקת שירותי שמירה, אבטחה וניקיון. הנאשמת העסיקה את העובדת יפית דוקרקר (להלן – העובדת), כמאבטחת, החל מ- 26.6.08 ועד 1.4.09. במסגרת עבודתה, שובצה העובדת בחנויות ובמסעדות בבאר שבע. בתאריך 24.3.09 העובדת הגישה תלונה במשרד התמ"ת כנגד הנאשמת על כך שלא קיבלה שכר עבור חודש ספטמבר 2008 וכן לא קיבלה גמול עבור עבודה בשעות נוספות. לאחר הגשת התלונה, העובדת שובצה במסעדת "ערביקה" בבאר שבע, בתאריך 29.3.09, ולאחר מכן לא שובצה עוד. בתאריך 5.4.09 התקיימה פגישה במשרדי הנאשמת בבאר שבע, בה נכחו העובדת, מזכירת החברה, והאחראי על ניהול העניינים השוטפים בסניף באר שבע של הנאשמת. במהלך השיחה דובר על תלונת העובדת ובסיומה, נמסר לעובדת אישור על סיום עבודתה.

3.המאשימה טענה כי העבירה בו הורשעה הנאשמת בעלת השלכות ציבוריות רחבות היקף וזאת לאור השאיפה של מדינת ישראל לעמוד בראש המאבק למינהל תקין, טוהר מידות וחשיפת מעשי שחיתות, תוך מתן לגיטימציה לעובד להביא את תלונותיו והסתייגויותיו בפני המעסיק. המאשימה טענה כי לאור חומרת המעשה, וכפירתה של הנאשמת, מתבקש בית הדין לגזור את עונשה של הנאשמת בסכום העולה בהרבה על הרף הנמוך. הנאשמת לא הביעה חרטה בשום שלב של ניהול המשפט, לא נטלה אחריות על מעשיה ולא הודתה בהזדמנות הראשונה בעובדות כתב האישום. הנאשמת לא עשתה מאמצים לתיקון תוצאות העבירה ולפיצוי על נזק שנגרם בגינה. כמו כן, יש צורך בהרתעת הנאשמת מביצוע עבירות נוספות וללא הטלת העונש המקסימלי עליה, לא יביא הדבר להרתעתה ולהרתעת הרבים מפני ביצוע עבירות מסוג זה שביצעה הנאשמת.

 

הקנס העונשי המקסימלי שניתן להטיל על הנאשמת הינו בהתאם לסעיף 61(א)(3) לחוק העונשין – 75,300 ש"ח. המאשימה ביקשה לגזור על הנאשמת 80% מהרף המקסימלי, דהיינו קנס בגובה 60,240 ש"ח. כמו כן, המאשימה מבקשת כי הנאשמת תחתום על התחייבות להימנע במשך 3 שנים מיום מתן גזר הדין מלעבור עבירה בה הורשעה.

 

4.הנאשמת טענה כי הנסיבות שבהן נעברה העבירה אינן חמורות. הנאשמת הינה חברה וותיקה אשר הוקמה בשנת 2004, מקיימת מאז פעילות עניפה ומעסיקה מאות עובדים. האירוע שבגינו הורשעה הנאשמת הינו חריג, ומאז חלפו 5 שנים ולא התרחש אירוע נוסף דומה.

 

הנאשמת מצויה במצב כלכלי עדין ורגיש, כאשר עצם ההרשעה כשלעצמה הינה עונש מכביד מבחינת הנאשמת, שיש לו משמעות מבחינת הרישיון מול משרד התמ"ת וכן בעת גישה למכרזים. לנאשמת יש הרשעה קודמת אחת, שעניינה העסקת עובד על פני שלושה חודשים מעבר לשעות המותרות. בגין עבירה זו, הנאשמת הגיע לעסקת טיעון ושילמה את חובה. העבירה בה הורשעה הנאשמת, שונה לחלוטין מאופי העבירה נשוא הכרעת הדין ודבר זה מלמד שלא מדובר בחברה אשר מפרה חוק באופן שיטתי. עוד ביקשה הנאשמת להתחשב בכך כי ארבע שנים חלפו מאז ביצוע העבירה ועד הגשת כתב האישום, ושנתיים נוספות חלפו עד מתן הכרעת הדין.

 

על כן, הנאשמת עותרת לכך כי בשים לב לוותק החברה, היקף העסקת העובדים, הימשכות ההליכים, העבר הנקי יחסית של הנאשמת, הנסיבות הלא חמורות שנכתבו בהכרעת הדין, יש לנהוג במידה של רחמים כלפי הנאשמת ולאפשר לה להשתקם ולפסוק לה קנס ברף התחתון. כמו כן, יש להתחשב בכך כי הנאשמת שיתפה פעולה בחקירתה, ובכלל זה, כלל האורגנים אשר מסרו את כל המידע למאשימה.

 

5.כעת אפנה כעת לגזור את דינה של הנאשמת בהתאם ל תיקון מספר 113 לחוק העונשין התשל"ז– 1997 (להלן: חוק העונשין) בדבר "הבניית שיקול הדעת השיפוטי בענישה".

 

6.בתיקון 113 הדגיש המחוקק את מטרות הענישה בדרכו אל הבניית שיקול הדעת השיפוטי בענישה. מקרב מטרות הענישה השונות, תיקון 113 נותן עדיפות לעקרון ההלימות – הוא עקרון הגמול: על פי עקרון זה, העונש הראוי לעבריין נגזר ממידת אשמו ומחומרת מעשיו, כאמור בסעיף 40(ב) לחוק העונשין הקובע כי "העקרון המנחה בענישה הוא קיומו של יחס הולם בין חומרת מעשה העבירה ונסיבותיו ומידת אשמו של הנאשם ובין סוג ומידת העונש המוטל עליו (בסימן זה – העקרון המנחה)". (ע"פ 8641/12 מוחמד סעד נ' מדינת ישראל (5.8.2013)

 

התוכן בעמוד זה אינו מלא, על מנת לצפות בכל התוכן עליך לבחור אחת מהאופציות הבאות: הורד קובץ לרכישה הזדהה

בעלי דין המבקשים הסרת המסמך מהמאגר באמצעות פניית הסרה בעמוד יצירת הקשר באתר. על הבקשה לכלול את שם הצדדים להליך, מספרו וקישור למסמך. כמו כן, יציין בעל הדין בבקשתו את סיבת ההסרה. יובהר כי פסקי הדין וההחלטות באתר פסק דין מפורסמים כדין ובאישור הנהלת בתי המשפט. בעלי דין אמנם רשאים לבקש את הסרת המסמך, אולם במצב בו אין צו האוסר את הפרסום, ההחלטה להסירו נתונה לשיקול דעת המערכת
הודעה Disclaimer

באתר זה הושקעו מאמצים רבים להעביר בדרך המהירה הנאה והטובה ביותר חומר ומידע חיוני. עם זאת, על המשתמשים והגולשים לעיין במקור עצמו ולא להסתפק בחומר המופיע באתר המהווה מראה דרך וכיוון ואינו מתיימר להחליף את המקור כמו גם שאינו בא במקום יעוץ מקצועי.

האתר מייעץ לכל משתמש לקבל לפני כל פעולה או החלטה יעוץ משפטי מבעל מקצוע. האתר אינו אחראי לדיוק ולנכונות החומר המופיע באתר. החומר המקורי נחשף בתהליך ההמרה לעיוותים מסויימים ועד להעלתו לאתר עלולים ליפול אי דיוקים ולכן אין האתר אחראי לשום פעולה שתעשה לאחר השימוש בו. האתר אינו אחראי לשום פרסום או לאמיתות פרטים של כל אדם, תאגיד או גוף המופיע באתר.



שאל את המשפטן
יעוץ אישי שלח את שאלתך ועורך דין יחזור אליך
* *   
   *
קוד אבטחה
הקש קוד אבטחה*
 

צור
קשר

צור
קשר

צור
קשר

צור
קשר

צור
קשר

צור
קשר

צור
קשר

כל הזכויות שמורות לפסקדין - אתר המשפט הישראלי
הוקם ע"י מערכות מודרניות בע"מ