פס"ד בתביעה לקיום צוואה והתנגדות לה

מונחת לפניי תובענה לקיום צוואה מיום 2.3.1989 (ת"ע 62064-12-22), התנגדות לה (ת"ע 62464-12-22) ובקשה ליתן צו ירושה (ת"ע 412-11-22).

רקע עובדתי

1. גב' י.ח ז"ל (להלן גם – המנוחה) ילידת 6.1.1926 נפטרה ביום 17.3.2022 בהיותה בת 96 שנים, כשהיא אלמנה עם שישה ילדים.

    

2. התובע הוא נכד של המנוחה, והנתבעים 5-1 הם חמישה מילדיה של המנוחה, דודיו של התובע.

    

   בן נוסף של המנוחה, מר י.ח (להלן גם – י'), הוא אביו של התובע, בנה הבכור של המנוחה, ואחיהם של הנתבעים.

    

3. המנוחה התגוררה בדירה של הדיור הציבורי שנמצאת ברח' XXX בXXX (להלן גם – הדירה או הנכס).

    

4. בשנת 1988 עמדה אפשרות לרכוש מחב' עמיגור את הדירה. ביום 26.6.1988 המנוחה רכשה את הדירה מכספים שקיבלה מהבן י' (ת/2; ת/3). הדירה שימשה למגוריה של המנוחה עד לשנת 2008 או 2009, שאז עברה המנוחה להתגורר בשכירות בדירה בXXX.

    

5. המנוחה ערכה צוואה מיום 2.3.1989, שנחתמה בפני שני עדים (להלן גם – הצוואה), ובה ציוותה לתובע- נכדה את דירתה ולילדיה את יתרת רכושה בחלקים שווים ביניהם.

    

6. ביום 29.1.2019 חתמה המנוחה על תצהירי העברה ללא תמורה של זכויותיה בדירה לי' (ת/5). המסמכים נחתמו בפני עו"ד ממן. העברת הזכויות הושלמה ברישום במרשם מקרקעין לאחר פטירתה של המנוחה (נ/3 עמ' 53-50).

    

7. הנתבעים 5-1 (להלן גם – המתנגדים) הגישו לרשם לענייני ירושה בקשה לצו ירושה (ת"ע 412-11-22). התובע (להלן גם – המבקש או א') ביקש לקיים את הצוואה (ת"ע 62064-12-22), והמתנגדים התנגדו לכך (ת"ע 62464-12-22).

    

   כל ההליכים (נ/1; נ/2) הועברו מהרשם לענייני ירושה להכרעת בית המשפט בהתאם לסעיפים 67 א(א)(1), 67א(א)(8) לחוק הירושה, התשכ"ה-1965 (להלן גם – החוק).

    

8. הצדדים הגישו תצהירים במקום עדות ראשית.

    

   כל המתנגדים, מלבד הנתבע 3 (להלן גם – מ') הגישו תצהירים, ואילו מטעם המבקש הוגשו גם תצהירים של י'; עו"ד מנשה שני (להלן גם – עו"ד שני או עורך הצוואה), גב' נעמי שני (להלן גם – עדת הצוואה). בנוסף, ביקש המבקש לזמן לעדות את עו"ד ממן שערך את תצהירי ההעברה ללא תמורה, נתקל בהתנגדות המתנגדים וזנח את בקשתו (ר' החלטה מיום 24.7.2023).

    

9. התקיימו שלוש ישיבות הוכחות בימים 7.9.2023, 11.9.2023 ו-15.2.2024 אשר במהלכן נשמעו חקירות של המתנגדים: מר ש.ח (להלן גם – ש') (עמ' 10-6); הגב' פ.נ (להלן גם – פ') (עמ' 13-10); מר ה.ח (להלן גם – ה') (עמ' 15-13); הגב' ר.ב (להלן גם – ר') (עמ' 21-15); המבקש (עמ' 27-23); י' (עמ' 33-27); עדת הצוואה (עמ' 41-37); עורך הצוואה (עמ' 47-41).

    

10. הצדדים הגישו סיכומים בכתב; ניתן כעת פסק הדין.

     

    דיון והכרעה

     

11. המתנגדים טוענים שיש לפסול את הצוואה בעילות כדלקמן: המנוחה לא הבינה כלל את מהות המסמך, משמעותו והשלכותיו; הצוואה נחתמה כתוצאה משילוב של תחבולה, תרמית, הטעיה והשפעה בלתי הוגנת (סעיף 30(א) לחוק); הצוואה נערכה לבקשתו של י' ובביתו, כשהוא ובנו (המבקש) נוכחים במעמד החתימה (סעיף 35 לחוק).

     

12. בטרם אפנה לדון במחלוקות בין הצדדים, אתייחס למהימנות עדויותיהם של הצדדים והעדים מטעמם.

     

    בעניין זה יש לומר, כי עדי הצוואה הותירו עלי רושם מהימן, ובתשובות רבות העידו בניגוד לאינטרס של המבקש אליו הועבר נטל הבאת הראיות בהקשר לטענה על אמיתות הצוואה (ר' להלן) (עו"ד שני- עמ' 47, ש' 4-3, 14; עדת הצוואה- סעיף 8 לתצהיר, עמ' 38, ש' 13, 27-26, 32, 34, עמ' 40, ש' 19-16, 31, עמ' 41, ש' 3, 5). לאור האמור לעיל, מהימנות עליי עדויותיהם של עדי הצוואה. גם עדויותיהם של המבקש ואביו י' היו מהימנות עליי, כאשר מנגד המתנגדים לצוואה נמצאו כמי שאינם מדייקים בעובדות, סותרים את עצמם במהלך חקירתם הנגדית, ומוסרים תשובות שנועדו למקצה שיפורים (ר' להלן).

     

13. עוד אתייחס לעובדה שהמתנגדים לא הגישו תצהיר מטעם אחיהם מ', בלי כל התייחסות ו/או הסבר מטעמם במועד הגשת התצהירים (ר' הודעה על הגשת תצהירי עדות ראשית ותיק מוצגים מיום 27.4.2023). הדבר מעורר תמיהה בייחוד כשמ' ש"פעם ב...הוא מתקשר כשהוא צריך משהו. אבל הוא מתעניין משהו על בית המשפט" (ר'- עמ' 20, ש' 7). העדר התצהיר נושא חשיבות, בייחוד בהתחשב במחלוקת עובדתית רלוונטית למבחן הגיונה של צוואה (ר' להלן).

     

    המנוחה ידעה להבחין בטיבה של הצוואה אפילו שזו לא תורגמה לה –

14. טוענים המתנגדים, כי המנוחה הוחתמה על מסמך משפטי בשפה העברית, שמעולם לא תורגם לשפה הערבית אותה דוברת המנוחה ואף לא הוסבר למנוחה בשפה הערבית בטרם חתמה, וחתימת המנוחה נעשתה למעשה תוך הטעיה חמורה וניצול חולשתה והיעדר בקיאותה של המנוחה בנעשה.

     

    מנגד, טוען המבקש, כי המנוחה דיברה והבינה עברית, אם כי לא באופן מוחלט, ובמכלול הנסיבות ובראי הראיות והעדויות שהוצגו, הוכח שהמנוחה הבינה שעשתה צוואה ובפרט הבינה את הוראות הצוואה שהיא סטנדרטית למדי, מנוסחת בצורה פשוטה ונהירה, ובה מוגדרות שתי הוראות צוואתיות בלבד.

     

15. סעיף 20 לחוק הירושה קובע כי: "צוואה בעדים תהיה בכתב, תצוין בתאריך ותיחתם ביד המצווה בפני שני עדים לאחר שהצהיר בפניהם שזו צוואתו; העדים יאשרו באותו מעמד בחתימת ידם על פני הצוואה שהמצווה הצהיר וחתם כאמור".

     

16. הצוואה בה עסקינן נחזית להיות צוואה תקינה:- נעשתה בכתב; נושאת תאריך; חתומה בידי המנוחה בחתימת ידה (ה'- עמ' 15, ש' 13-11) ובידי שני העדים: "(ש)האמא חתמה ואנחנו אישרנו את החתימה" (עו"ד שני- עמ' 46, ש' 7; עדת הצוואה- עמ' 41, ש' 1) והחתימה של המנוחה נעשתה בפני שני עדי הצוואה (עו"ד שני- עמ' 45, ש' 26; עדת הצוואה- סעיף 9 לתצהיר). לעומת זאת, כיוצא מהתשתית הראייתית שהונחה בפניי, המנוחה חתמה על צוואה בשפה העברית שהבנתה לגביה מעטה /בסיסית, וזו לא תורגמה לה.

     

     

17. בנדוננו, התברר כי עורך הצוואה והמנוחה נפגשו באירועים משפחתיים של י', לכן היה בידיעתו שהמנוחה אינה שולטת בשפה העברית למצער באופן מלא: "ש: ... עם המנוחה דיברת? ת: דיברתי איתה לא פעם, ראיתי אותה כמה פעמים. לא יודע אם ניהלתי איתה שיחות. ... ש: הרי הכרת את המנוחה, אמרת שנפגשתם כמה פעמים, אתה גם טוען שהיא מדברת עברית? ת: אני לא אמרתי. אם תקריא לי את הפרוטוקול שאמרתי שהיא דיברה עברית אתה מטעה", ואילו כשנזכר עורך הצוואה במידת שליטתה המועטה של המנוחה בשפה העברית, וי' אישר לו "שאמי מבינה עברית אבל לא במלא וצריך להסביר לה בערבית", כבר הייתה הצוואה מודפסת (עו"ד שני- סעיף 33 לתשובה לכתב ההתנגדות, עמ' 41, ש' 24, 26, עמ' 42, ש' 21-15, 26-25, עמ' 43, ש' 8, 20-19, 26, 30, 34; י'- עמ' 29, 21, 32-28); עורך הצוואה לא ידע שהמנוחה אנלפאבתית גמורה, אך הבין שהמנוחה לא קוראת עברית (י'- עמ' 27, ש' 35-33; ש'- עמ' 7, ש' 8; עו"ד שני- עמ' 42, ש' 7-6); לא ידע מהי רמת ההבנה של המנוחה בשפה העברית, לכן מצא לנכון שיתלווה אליו עד המתמצא בשפה הערבית: "ש: מאחר וניהלת איתה את השיחה אתה יכול להגיד מה הייתה הרמה שלה בעברית? ת: לא" (עו"ד שני-עמ' 44, ש' 30-29), "מנשה שאל אותי אם אני יכולה להתלוות אליו כעדה לחתימה על צוואה ..מאחר והוא העדיף שיתלווה אליו מישהו שמכיר את השפה הערבית והסכמתי" (עדת הצוואה- סעיף 5 לתצהיר; עו"ד שני- עמ' 45, ש' 18-17); הקריא למנוחה את הצוואה בעברית בלבד, מבלי להתייחס בצוואה ו/או בחתימות האימות לעובדה שהמנוחה לא קראה את הצוואה ושהצוואה הוקראה למנוחה (עו"ד שני- עמ' 42, ש' 3-1, 14-11, עמ' 45, ש' 7).

     

18. בנסיבות אלה, מתעורר חשש האם המנוחה בכלל הבינה שהיא חותמת על צוואה ושהוראותיה משקפת את רצונה החופשי והאמיתי. אני סבורה כי במצב כזה, על המבקש לקיים את הצוואה להרים את הנטל השכנוע (הבאת הראיות) לעניין אמיתותה של הצוואה.

     

19. הספרות והפסיקה תומכות במסקנה הנ"ל. לעניין זה ראו ע"א 2119/95 אושרוב פרחי (8.1.1997) וכן ע"א 2119/94 לנדאו נ' וין, פ"ד מט (2) 77 (1995). עוד ראו בספרו של כב' השופט שוחט, פגמים בצוואות, מהדורה שלישית מורחבת ומעודכנת, תשע"ו-2016, בעמ' 94 (להלן גם – פגמים בצוואות) ממנו אצטט בהקשר זה (כאשר יש מצווה שאינו יודע קרוא וכתוב ולא צוין על פני הצוואה, כי זו הוקראה לו): "לפיכך, אם הועלתה התנגדות מן הטעם האמור, כל המבקש לקיים את הצוואה יצטרך להרים את נטל השכנוע (חובת הראייה) כי המצווה ידע ש"זו צוואתו" לא רק מן ההיבט הטכני, אלא גם מן ההיבט המהותי, כפי שמתחייב מהצהרתו זו. אם נעשתה הצוואה בשפה שמצווה אינו מבין – אף שכאמור אין חובה לציין על פני הצוואה את עובדת התרגום, יש בהיעדר הציון עצמו כדי לעורר חשש בדבר אמיתותה של הצוואה, חשש זה אינו מתעורר מכוחו של סעיף 25 לחוק הירושה, אלא עולה מנסיבות העניין, במצב דברים זה, נטל השכנוע (חובת הראייה) כי הצוואה משקפת את רצונו החופשי והאמיתי של המצווה יעבור אל מבקש הקיום".

     

20. מהו היקף הנטל המוטל על מי שצריך להוכיח שצוואה שלא צוין בה שהיא הוקראה למצווה שמסתבר שאינו מסוגל לקרוא אותה בעצמו, משקפת את רצונו האמיתי? בספרות נכתב כך: "לטעמנו, נטל השכנוע (חובת הראיה) שיעבור אל מבקש הקיום כדי לשכנע כי הצוואה משקפת את רצונו החופשי והאמיתי של המצווה במצב של היעדר תרגום יהא כבד יותר מזה שיעבור אליו במצב שבו רק חסר על פני הצוואה ציונה של עובדת התרגום" [פגמים בצוואות, עמ' 95 וההפניות שם; עמ"ש (ת"א) 63080-01-24 ז. נ' י. (5.11.2024), פסקה 16].

     

21. לאור האמור לעיל, נטל הבאת הראיות מוטל על המבקש להביא עדים וראיות לכך שהצוואה נעשתה על ידי המנוחה במועד שבו נעשתה, מרצונה הטוב והחופשי, לאחר שהוסברה לה והבינה על מה היא חותמת.

     

22. האם עלה בידי המבקש להוכיח שהצוואה נעשתה על ידי המנוחה מרצונה הטוב והחופשי? ממכלול הראיות שהוצגו לפניי ובראי כלל הנסיבות, שוכנעתי כי המנוחה הבינה את טיבו ותוכנו של המסמך עליו חתמה ומהווה צוואתה; אפרט.

     

23. אכן, המנוחה התנהלה בעיקר ערבית (י'- סעיף 22 לתצהיר). עם זאת, לא הוכח חוסר ידיעה והבנה מוחלטת של המנוחה את השפה העברית.

     

24. בנדוננו, העיד המבקש שהוא: "אינו דובר השפה הערבית", שוחח עם סבתו רק בשפה העברית והמנוחה: "דיברה עברית אם כי לא רהוטה" (סעיף 8 לתצהיר). בחקירתו הנגדית המבקש עמד על כך שהמנוחה: "משתמשת הרבה בשפה הערבית כי היא דיברה עם המשפחה בערבית. איתנו הנכדים היא דיברה בעברית ... ש: וסבתא שלך ענתה לך בעברית וניהלת איתה שיחה? ת: כן. ש: יושבים פה 4 דודים שלך. איזה דוד שלך היה נוכח כאשר דיברת עם הסבתא בעברית רהוטה והיא ענתה לך בעברית והצלחת לקיים שיחה בעברית? ת: בכל מפגש שדיברנו הייתי מדבר איתם רק בעברית" (המבקש- עמ' 25, ש' 11-10, 33-27). גם י' העיד כי: "(ו)היא דיברה, בעיקר בשפה הערבית, איתה התנהלה איתי ועם אחיי במהלך חייה, אך היא הבינה כשפנו אליה בעברית ואפילו השתמשה ביומיום במילים בשפה העברית" (סעיף 22 לתצהיר). ואכן, עורך הצוואה אישר בחקירתו הנגדית: "היו לה כמה מילים בעברית" (עו"ד שני- עמ' 43, ש' 34-33).

     

25. מנגד, העידו המתנגדים שהמנוחה "לא יודעת מילה בעברית" (ש'- עמ' 7, ש' 8; ה'- עמ' 15, ש' 9). אלא שגרסתם אינה מתקבלת על הדעת בהתחשב בנסיבות העולות מתוך חומר הראיות, כדלקמן:

     

    • בין מועד העלייה מלוב לישראל למועד שנחתמה הצוואה, חלפו כ38 שנים (י'- סעיף 4 לתצהיר). במהלך חייהם המנוחה ובעלה הביאו לעולם שישה ילדים, חמישה נולדו בישראל (י'- סעיפים 5, 8 לתצהיר; פ'- עמ' 10, ש' 17-14; ר'- עמ' 18, ש' 1, עמ' 20, ש' 36). בשנת 1977 כשהתאלמנה המנוחה חלק מילדיה היו קטינים, ולא נקיה מספקות שליטתם בדיבור השפה הערבית: "ה' היחיד מכל ששת האחים שיודעים לדבר ערבית. כל השאר לא יודעים לדבר אפילו" (י'- עמ' 28, ש' 1); המנוחה עבדה לפרנסתה כמנקה במועצה המקומית XXX ובטיפת חלב (ש'- עמ' 6, ש' 14; י'- סעיף 15 לתצהיר). בנסיבות האמורות לעיל, בוודאי נדרשה המנוחה לידיעה והבנה למצער בסיסית של השפה העברית.

       

    • גורמים נוספים החתימו את המנוחה על מסמכים משפטיים כתובים בשפה העברית, ללא ציון העובדה שהמסמכים תורגמו למנוחה. כך, בשנת 1988 כשנחתם הסכם הרכישה (ת/2) וכך בשנת 2019 כשנחתמו מסמכי ההעברה ללא תמורה (ת/5). כלומר, על פניו לא התרשמו אותם גורמים מחוסר הבנה מוחלט של המנוחה את השפה העברית.

       

    • המתנגדים לכתחילה נמנעו מלהביא עדויות אובייקטיביות (מכרים או שכנים של המנוחה) שיעידו על העדר ידיעה מוחלט של המנוחה בשפה העברית. הפסיקה קובעת כי אי הבאתו של עד רלוונטי מעוררת, מדרך הטבע, את החשד, כי יש דברים בגו, וכי בעל דין שנמנע מהבאתו, חושש מעדותו ומחשיפתו לחקירה שכנגד [ע"א 465/88 הבנק למימון ולסחר בע"מ נ' מתתיהו, פ"ד מה (4) 651, 658 (1991)] .

       

26. עסקינן בצוואה קצרה, עניינית, באורך של כמחצית העמוד בלבד, מנוסחת בשפה פשוטה וברורה, שגורה בפי כל. בצוואתה המנוחה חילקה את רכושה ליורשיה על פי דין, מלבד הדירה אותה העניקה המנוחה למבקש שהוא אחד מבין "למעלה מעשרה נכדים" (המבקש- עמ' 25, ש' 15); מעמד החתימה ארך בין 15 ל-20 דקות (עו"ד שני- עמ' 44, ש' 11, עמ' 45 ש' 34; י'- עמ' 28, ש' 16) ובמהלכו הציגו המבקרים את עצמם ותכליתו של ביקורם, גם בשפה העברית וגם בשפה הערבית: "אמרתי לה שאני עורך דין וי' שלח אותי" (עו"ד שני- עמ' 44, ש' 15) "אני לא זוכר כי נכנסנו יחד. יכול להיות שהיא דיברה ואני דיברתי אבל אני דיברתי והסברתי לה מי אני" (עו"ד שני- עמ' 44, ש' 22-21) "מנשה דיבר איתה עברית...ש: באיזה שפה דיברת איתה? ... בערבית מטובלת באיטלקית ...הסברתי לה מי אני ומה המסגרת שלמענה באתי" (עדת הצוואה- עמ' 38, ש' 15, 19, עמ' 39, ש' 29); עורך הצוואה הקריא את הצוואה והסביר למנוחה את הוראותיה בעברית קלה, והתרשם שהמנוחה מבינה את הצוואה ואין צורך בתרגום לערבית: "אני הקראתי לה ואני הסברתי לה", "להקריא זה לא לתרגם, אני לא יכול לתרגם אני לא מתורגמן... ש: ישבה לידך שהחתמת על הצוואה רעייתך. רעייתך דוברת את השפה הערבית, היא יכלה לקחת את הצוואה ולהקריא לה את הצוואה בערבית? ת: לא היה צורך ... אני הסברתי לה ואני הבנתי שהיא יודעת על מה היא חותמת ומה היא רוצה ואני אומר את זה כדי להדגיש שלא היינו צריכים מתורגמנית" (עו"ד שני- עמ' 42, ש' 7, עמ' 44, ש' 36-33, עמ' 45, ש' 1, 20-18). עדות זו מתיישבת עם עדותה של עדת הצוואה שהתרשמה גם כן שהמנוחה הבינה את הצוואה שלה: "זה לא הגיוני. אני התעסקתי מספיק בבתי משפט. אני לא אסביר כשהיא מבינה את העו"ד ואני בסך הכל העדה... ולא הסברתי לה משפטית" (עמ' 39, ש' 20-19, 29).

     

27. עורך הצוואה הוא עורך דין ותיק מאוד ומנוסה "זו לא פעם ראשונה ולא אחרונה שאני מכין צוואה ומחתים" (עו"ד שני- סעיף 4 לתצהיר, עמ' 45, ש' 1). אמנם, אין ברשותו תרשומת מזמן אמת (עמ' 41, ש' 33-32, עמ' 45, ש' 14), והוא אינו זוכר את כל פרטי המקרה; אולם, הדבר הגיוני בשים לב לחלוף הזמן ממועד החתימה על הצוואה (2.3.1989) ועד מועד העדות בבית המשפט (15.2.2024), כ-35 שנים (עו"ד שני- עמ' 46, ש' 10). גם עדת הצוואה איננה זוכרת בבירור את פרטי המקרה, אף לא את כל תוכן התצהירים עליהם חתמה מספר חודשים בטרם נשמעה חקירתה בפניי, אך הדבר הגיוני בשים לב לנסיבותיה האישיות וחלוף הזמן (עדת הצוואה- עמ' 38, ש' 34, עמ' 40, ש' 12, 19-16, עמ' 41, ש' 15-13).

     

28. עורך הצוואה תיאר באופן קוהרנטי וברור את התנהלותו בקשר עם מעמד החתימה על הצוואה. עדותו של עורך הצוואה מתיישבת עם עדותה של עדת הצוואה. ואכן, הגב' שני שכבר שימשה בעבר כעדת צוואה, אינה זוכרת משהו יוצא דופן ממועד החתימה: "אני לא יכולה להעיד שלפני 20 שנה הסברתי לה את הצוואה. אני זוכרת שבאתי כמה פעמים להיות עדה ואף פעם לא התקשקשתי עם הדברים האלה" (עמ' 39, ש' 36-35).

     

29. עדותה של עדת הצוואה נתמכה מצידה בעדותו של י' שהעיד בחקירתו: "נעמי אמרה לי שהיא הסבירה לה בשפה הערבית... הסבירו לה בערבית או בעברית אני לא הייתי שם" (עמ' 28, ש' 29-28, 31), "ש: היא גם אמרה למה היא תרגמה לאמא? ת: אני לא זוכר שהיא אמרה לי, אבל בשביל מה היא באה? לתרגם לאמא דברים שהיא לא מבינה" (עמ' 30, ש' 25-21), "ש: הדבר היחיד שאתה יודע זה מה שסיפרת לנו קודם שהם נכנסו לאוטו וגברת שני סיפרה לך מה היה שם בדירה? ת: מנשה ואשתו היו איתי בדרך חזרה הביתה וזה מה שהם סיפרו" (עמ' 31, ש' 11-9). מנגד, המתנגדים נמנעו מלזמן עדים חיצוניים לתמיכה בעדותם כי המנוחה לא הבינה ולא דיברה את השפה העברית כלל, וכן נמנעו מלחקור את עדת הצוואה על מידת שליטתה בשפה הערבית (עדת הצוואה- סעיף 5 לתצהיר), משמע לא ניסו להוכיח את חוסר בקיאותה בשפה זו, ולחזק את הטענה שהעדה לא הסבירה למנוחה שהפגישה נועדה לחתימה על צוואה.

     

30. מכל האמור לעיל מצאתי כי המבקש עמד במידת הנטל המוטל עליו להבאת ראיות על כך שהמנוחה חתמה על הצוואה לאחר שהבינה את מהות המסמך והוראותיו, ומבלי שנזקקה לשירותי תרגום.

     

31. לאור האמור לעיל, טענת המתנגדים כי המנוחה לא הבינה את מהות המסמך ותוכנו – נדחית.

     

32. משעלה בידי המבקש להרים את נטל הבאת הראיות לעניין זה, אמשיך ואבחן את טענות הפסלות הנוספות שהועלו לגביהם רובץ נטל השכנוע על המתנגדים [ספרו של פרופ' ש. שילה, פירוש לחוק הירושה, תשכ"ה-1965 בעמ' 232].

     

    הצוואה לא נחתמה עקב תחבולה ו/או תרמית ו/או השפעה בלתי הוגנת –

33. טוענים המתנגדים כי המבקש באמצעות אביו ובסיוע עו"ד שני, ניצלו את העדר השכלתה והבנתה של המנוחה בשפה העברית, כמו גם את ציותה העיוור של ר' לכל פקודותיו של י' כדי להחתים את המנוחה על מסמך, מבלי שהמנוחה מודעת כלל למהות ותוכן המסמך. עוד נטען, כי בהתחשב במעמדו של י' במשפחה, ונוכח הכבוד הרב אשר רכשה המנוחה לי' והעובדה כי אף היא נהגה לפעול על פי הוראותיו, הרי שהצוואה נחתמה מלכתחילה תוך השפעה בלתי הוגנת.

     

    מנגד, טוען המבקש כי המתנגדים לא הצליחו להרים את הנטל ולהוכיח את הטענה בדבר תרמית או תחבולה או להוכיח קיומו של קשר סיבתי בין התרמית והתחבולה לבין החתימה על צוואה. עוד נטען, כי קשריה של המנוחה עם המבקש ו/או י' לא עלו לכלל יחסי תלות מהסוג היוצר חזקה בדבר קיומה של השפעה בלתי הוגנת והמנוחה בשום שלב (עובר למועד חתימת המנוחה על הצוואה ובמעמד חתימתה) לא הייתה נתונה תחת השפעה בלתי הוגנת מצד המבקש או י' וכי הצוואה כפי שחתמה עליה היוותה את הגיונה ורצונה האישי, הכן והאמיתי. בנוסף, גם אם תוכח טענת המתנגדים בדבר קיומה של השפעה בלתי הוגנת, הרי שהתובע יכול לסתור טענה זו ולהוכיח פעם נוספת כי לא התקיימה השפעה בלתי הוגנת מצדו. עוד נטען, כי ההשפעה (המוכחשת) חלפה שנים רבות עובר לפטירת המנוחה, ומשכך אין מקום להורות על ביטול הצוואה.

     

34. סעיף 30 לחוק הירושה קובע כי: "הוראות צוואה שנעשתה מחמת אונס, איום, השפעה בלתי הוגנת, תחבולה או תרמית – בטלה".

     

35. לעניין תרמית ותחבולה – ביסוד התרמית מצוי הצג כוזב של עובדות כלפי המרומה. כאנלוגיה לסעיף 56 לפקודת הנזיקין (נוסח חדש) התשכ"ט-1969, וכעבירה פלילית, בעבירת המרמה כמופיע בסעיף 414 לחוק העונשיןהתשל"ז -1977. באשר לקנוניה/ תחבולה- בהגדרה, ספק מצבי אונס, ספק תרמית. על הטוען לתחבולה או תרמית (כטענת הנתבעים) מוטל הנטל לשכנע את בית המשפט לא רק בקיומן, אלא גם בקיומו של קשר סיבתי בין התרמית או התחבולה לבין הוראות הצוואה שאת פסילתה מבוקש. דהיינו, שההוראה בצוואה נעשתה בגלל ועקב מעשה התרמית או התחבולה [ת"ע (י-ם)1375/95 מינס נ' זיזובי (10.9.2000), ת"ע (ת"א) 106230/05 עזבון המנוח א.ב ז"ל נ' ק.א (31.1.2010); ספרם של שוחט פינברג ופלומין, דיני ירושה ועזבון מהדורה שביעית מורחבת ומעודכנת, בעמ' 128 (להלן גם – דיני ירושה ועזבון); פגמים בצוואות בעמ' 235 וההפניות שם]. ואולם, אם חלפה שנה מאז שהתחבולה חדלה לפעול על המצווה או מיום שנודע למצווה על התרמית, והיה בידי המצווה לבטל את הצוואה ולא עשה כן, לא יהיה באלה כדי ביטול הוראת הצוואה [סעיף 31 לחוק].

     

36. לעניין השפעה בלתי הוגנת – הכלל המשפטי קובע, כי אין פסול בעצם ההשפעה על אדם לצוות באופן זה או אחר, או הניסיון להשפיע עליו לעשות כן. הפסול נעוץ באי ההוגנות שבהשפעה [עמ"ש (מרכז) 39988-09-17 ש. נ' ש. ואח' (27.12.2018), פסקה 22; דיני ירושה ועיזבון בעמ' 124].

     

    ככלל, נטל השכנוע בדבר קיומה של השפעה בלתי הוגנת בצוואה שהינה תקינה מבחינה צורנית פורמאלית, מוטל על הטוען להשפעה כזו וכל ספק בעניין זה פועל לטובתו של מבקש הקיום [ע"א 245/85 אנגלמן נ' קליין, פ"ד מג (1) 772, 778 (1989); ע"א 190/68 סוטיצקי נ' קלינברוט, פ"ד פ"ד כב (2) 138 (1968)]. ואולם, בע"א 423/75 בן נון נ' ריכטר, פ"ד לא (1) 372, 378 (1976) נקבע כי באם התקיימה תלות מקיפה ויסודית של המצווה בנהנה, נטל ההוכחה יעבור אל המבקש את קיום הצוואה: "לפי חוק הירושה אין אצלנו כל חזקה לגבי קיומה של השפעה בלתי הוגנת. על כן נקבע הכלל, כי מתנגד לקיום צוואה עליו הראיה שהיא נערכה עקב השפעה כזאת...ואולם גם אצלנו, כאשר הנסיבות האופפות את המקרה מצביעות על קיומה של תלות של אדם אחר בזולתו, שהיא כה מקיפה ויסודית שניתן להניח כי נשלל רצונו החופשי והבלתי תלוי של אותו אדם במה שנגע ליחסים שבינו לבין הזולת, כי אז אפשר לומר שעשיה או פעולה שהיא בעליל לטובתו של זה האחרון היא תוצאה של השפעה בלתי הוגנת מצדו, אלא אם הוכח היפוכו של דבר. כלומר, במקרה כזה חובת ההוכחה על אי קיומה של השפעה בלתי הוגנת עוברת על שכמו של המבקש לקיים את המעשה או הפעולה" [ר' גם פגמים בצוואות בעמ' 216-213 וההפניות שם].

     

    בשאלה מהי תלות מהסוג המתואר לעיל העמידה הפסיקה בדנ"א 1516/95 מרום נ' היועץ המשפטי לממשלה, פ"ד נב (2) 813 (1998) (להלן גם – פרשת מרום) ארבעה מבחני עזר, אשר בהתקיימם יש להניח כי התקיימה התלות בה מדובר: מבחן התלות והעצמאות, מבחן התלות והסיוע, מבחן קשרי המצווה עם אחרים, נסיבות עריכת הצוואה [ר' גם ע"א 4902/91 גודמן נ' ישיבת שם בית מדרש גבוה להוראה ודיינות, פ"ד מט (2) 441 (1995)]. אין הכרח כי יתקיימו כל המבחנים; למעשה די בקיומם של חלק מהמבחנים האמורים כדי להצביע על קיומה של השפעה כאמור ובמקביל רשאי בית המשפט לעשות שימוש במבחנים נוספים לגיבוש הכרעתו [פגמים בצוואות בעמ' 212]. כמות הראיות שתידרש לעניין זה היא משמעותית "חשד גרידא לא יהיה בו די כדי להרים את הנטל" כאשר מדובר בצוואה אשר אין בה פגם צורני [פרשת מרום בעמ' 848].

     

37. על בסיס כלל הנסיבות שהוכחו בפניי והמסכת העובדתית שנפרשה בעניינה של המנוחה, אופייה וחייה, לא מצאתי כי הצוואה נערכה כתוצאה מתחבולה ותרמית או תחת השפעה בלתי הוגנת; אפרט נימוקיי.

     

38. לעניין הטענה כי הצוואה נחתמה כתוצאה מתחבולה או תרמית – אין חולק כי המנוחה ציוותה בחופשיות גמורה מהבחינה המנטאלית וגם הפיזית.

     

39. בנדוננו, וכיוצא מחומר הראיות, לא תיתכן מחלוקת כי המנוחה התייחסה למציאות הסובבת אותה – הבחינה בין רכוש אותו השיגה בכוחות עצמה לרכוש שי' רכש (הדירה) להקל עליה מהבחינה הכלכלית. כך יוצא גם מגרסתם של המתנגדים לפיה המנוחה "אמרה שהוא קנה את הזכות של הבית" (ה'- עמ' 13, ש' 26); גיבשה רצון חופשי ביחס לכל אחד מפריטי רכוש אלה, קיבלה הסבר ואישרה את הוראות הצוואה: "תוך כדי אחרי שאני מקריא תוך כדי סעיפי הצוואה אני מדבר עברית קלה, ושואל אותה גברת חסון את משאירה את הבית לא', אמרה לי כן, וככה עברתי סעיף סעיף ולמעשה היא הבינה את כל מה שכתוב בצוואה אז אמרתי לה "את יכולה לחתום? והיא אמרה לי כן וחתמה" (עו"ד שני- עמ' 45, ש' 4-2); שאלה שאלות טכניות, ונענתה, ורק לאחר מכן חתמה על הצוואה: "עניתי לה רק על שאלות ספציפיות שהיא שאלה. ... אם הסברתי אולי הסברתי לה איפה לחתום ומי אני אך לא לגבי תוכן הצוואה. ...אתה שואל אם אני הסברתי, מה הן הוראות הצוואה שאתה מתכוון אליהן, שם ותאריך? נכון שאני חתמתי על זה, את המילים הוראות הצוואה אתה מפרש" (עדת הצוואה- עמ' 40, ש' 6-5). ואכן, לאחר חתימת המנוחה ולפני חתימת שני העדים מצויה הצהרת העדים וזו לשונה: "אנו החתומים מטה ... שהננו בוגרים וכשרים להיות עדים מבכל הבחינות ואיננו נהנים על פי הצוואה, מאשרים בזה כי ח.י. ת.ז. ... הנ"ל בדעה צלולה, ללא אונס או כפיה, הצהירה בפנינו כי הצוואה דלעיל היא צוואתה וכי האמור בצוואה הינו רצונה האחרון, וכי חתמה עליה בפנינו ובנוכחות שנינו ללא אונס, כפיה או פיתוי". כלומר, על פני הצוואה מופיעה הצהרתה של המנוחה כי זוהי צוואתה, מעבר לכך שחתמה בפניהם.

     

    לעומת זאת, הטענה על כך שי' ארגן מעמד/סיטואציה במהלכו המנוחה הוחתמה על מסמך תחת ציוויו של י' ובסיועה של ר': "הוא בא לקחת אותנו ולא אמר לי על מה. פתאום הוא מגיש בפני את המסמך ..אמר לי תגידי לאמא בערבית שהיא צריכה לחתום פה וזהו שהיא חתמה. היא חתמה וזהו", היא טענה שלא הוכחה (ר'- עמ' 17, ש' 35, עמ' 18, ש' 36-35). ולראיה, ר' תחילה העידה כי י' ביקש ממנה: "להסביר בערבית כי המדובר במסמך הנוגע לדירה" (סעיף 7 לתצהיר), ואילו בחקירה נגדית העידה: "אני לא ידעתי על מה אבל אמרתי לה "י' אמר שתחתמי פה"..." (עמ' 17, ש' 27-26). השינוי בגרסה שומט את הבסיס מתחת לטענה על תרמית. ולראיה נוספת ר' העידה "הוא עמד לידי עם עו"ד ואשתו והדליק טלויזיה בבית שלו ואמר לי בערבית תגידי לאמא שתחתום לה. ...אני רק אמרתי לאמא שלי שתחתמי... ש' אמר שתחתום" (ר'- עמ' 17, ש' 26-25, עמ' 18, ש' 25, 28-27), בלי לנסות לאושש את הגרסה בדרך כלשהי. למשל, עדי הצוואה לא נשאלו על נוכחותה הנטענת של ר' במעמד הנ"ל; למשל, עדת הצוואה לא נשאלה על הנחיה (נטענת) שהושמעה למנוחה בערבית בידי ר'. ועוד ראיה, הטענה על כך שהמעמד התרחש בארוחת שבת על אף שתאריך החתימה בכלל יום חמישי בשבוע, והתאריך בצוואה "הוכנס מבעוד מועד", נטענה בעלמא ללא תימוכין כלשהם. בכל מקרה, הגרסה לא מתקבלת על הדעת בהתחשב בעובדה שהמנוחה אשה דתיה: "ש: אמך הייתה דתיה, שומרת שבת? ת: כן. ש: במה זה התבטא? ת: הייתה הולכת לבית כנסת ...ונניח שהייתה צריכה לכתוב בשבת? ת: לא" (ר'- עמ' 15, ש' 34-23) (סעיף 16 לסיכומים).

     

40. מהאמור לעיל יוצא, כי לא הוכחה התנהגות נגועה בתרמית שהייתה הגורם להוראת הצוואה בהתייחס לדירה.

     

41. לאור האמור לעיל, טענת המתנגדים כי הצוואה נחתמה כתוצאה משילוב של תחבולה, תרמית והטעיה – נדחית.

     

42. לעניין הטענה כי הצוואה נחתמה תחת השפעה בלתי הוגנת – המתנגדים ביקשו ללמוד על השפעה בלתי הוגנת משני עניינים: האחד, הצוואה נחתמה במחטף; והשני, הצוואה מנוגדת לרצונה העקבי של המנוחה. אין בידי לקבל את הטענה; להלן אפרט נימוקיי.

     

43. ראשית, כיוצא מחומר הראיות, הדירה נרכשה מאמצעיו של י' ולא מאמצעיה של המנוחה: "(ש)הוא קנה את הדירה" (פ'- עמ' 12, ש' 9) "ש: אתה אומר שאמא אמרה שהוא נתן? ת: אמא אמרה" (עמ' 8, ש' 27-26), "היא לא קנתה את הדירה...קנו לה את הזכות של הדירה...י' קנה את הזכות של הבית שלה" (ר'- עמ' 16, ש' 5-1), "מה שהיא אמרה הוא קנה את הזכות של הבית" (עמ' 13, ש' 26); י' הציע למתנגדים, באמצעות מ', להשתתף ברכישה. לעניין זה ר' עדותו של י' שלא נסתרה (סעיף 24 לתצהיר). יוער, על רקע זה ברורה הימנעותם של המתנגדים מלהגיש תצהיר של מ', בלי ליתן הסבר רלוונטי לכך (ש'- עמ' 7, ש' 19-16; פ'- עמ' 12, ש' 19-16; ה'- עמ' 14, ש' 32). ולראיה, סכום הרכישה המדויק היה בידיעת המתנגדים: "ש: יש לך מושג מה סכום ההלוואה שאת טוענת שי' נתן לאמא? ת: אני לא זוכרת, אני זוכרת ממש במעורפל שזה היה משהו כמו 30,000 ₪. לא סכום מי יודע מה. ש: מה מחיר הדירה של עמידר? ת: אני גם לא יודעת. ש: מאיפה את יודעת שההלוואה בסך 30,000 ₪? ת: כי אז זה היה לפני הרבה שנים. ש: את יודעת שמחיר הדירה בערך 30,920 ₪? ת: לא. ש: אבל את יודעת שההלוואה עמדה על סכום חופף? ת: אני אמרתי שאני לא יודעת בכמה קונים דירה במחיר כזה.. ..ש: כשאמא שלך קיבלה את הדירה מעמידר במקרה היית איתה? ת: לא" (פ'- עמ' 12, ש' 35-20); המתנגדים בחרו, וטעמיהם עמם, שלא להשתתף ברכישה, חרף יכולתם הכלכלית: "שהוא קנה את הבית אתה אומר לפני 30 שנה אנחנו היינו ילדים ולא היה לנו כסף. הוא לא אמר לנו בואו תקנו איתי ותשתתפו איתי...הוא לא בא ואמר שהוא רוצה לקנות את הנכס של אמא..ש: אם לא היה לך כסף גם אם היה פונה אליך היית יכול לממן? ת: לא יודע, אתה מדבר איתי על משהו לפני 40 שנה. ש: מה עשית אחרי שהשתחררת מהצבא? ת: עבדתי. ..היה לי בבית 10,000 דולר בירוקים. ש: איפה כל זה בתצהיר? ת: איפה כתוב שי' קנה את הבית ב88'?" (ש'- עמ' 9, ש' 26-14), "ש: כשהאמא רכשה את הדירה מעמידר י' מימן את הרכישה? ת: אני לא ידעתי כלום מי מימן ומי לא מימן. זה בכלל לא הייתי בסוד העניינים, מי קנה, מה קנה, ומה מכר... לי היה כסף בארגזים, למה הוא לא הודיע? ...הוא לא הודיע לאף אחד אז הוא הלך לעבוד על זקנה" (ה'- עמ' 13, ש' 12-11 עמ' 14, ש' 18-13).

     

44. מהאמור יוצא, כי רישום הזכויות במרשם המקרקעין ע"ש המנוחה משקף מציאות קניינית שמבחינת המנוחה נוצרה יש מאין. בנדוננו, כאשר התהווה בחייו של י' מצב חדש (סכסוך גירושין) 8 חודשים לאחר הרכישה (גרסה עליה לא נחקר ועדותו לא נסתרה) (י'- סעיף 29 לתצהיר), ברור רצונה של המנוחה להחזיר לי' את סכום הרכישה. אלא שהיו לי' שיקולים כלכליים ואישיים שלו (סעיפים 31-30 לתצהיר). בנסיבות אלה, בהעדר אמצעים כלכליים זמינים בידי המנוחה, רצונה של המנוחה להעביר את הדירה למבקש או למצער לשמור על הדירה בתוך משפחתו (בדרך של ציווי למבקש) הוא רצון הגיוני ומובן לחלוטין.

     

45. שנית, הובאו מספר עדויות בדבר נסיבות עריכת הצוואה אשר מוכיחות באופן חד משמעי כי הצוואה – מראשיתה ועד סופה – הייתה מעשה רצוני ועצמאי של המנוחה.

     

46. בנדוננו, עורך הצוואה התוודע לרצונה של המנוחה לעניין הדירה, בהבדל מיתרת רכושה (אותו השיגה מאמצעיה הדלים), כדלהלן: עו"ד שני שמע מהמנוחה, באמצעות י', את הוראותיה בהתייחס לדירה ויתר רכושה: "אני התבקשתי להכין צוואה ...ש:.. מי אמר לך מה לכתוב בצוואה? ת: י', אני שאלתי אותו מה רצונה של האמא והוא אמר מה רצונה. ...שהיא מבקשת, כן. אני לא המצאתי את הכתוב. ... אני שאלתי אותו. י.ח אמר לי שאמא שלו רוצה לערוך צוואה והיא רוצה שהבית שלה יירשם על שם הנכד. זה היה בהתחלה" (עו"ד שני- עמ' 43, ש' 4, 24-21, עמ' 44, ש' 6-5; י'- סעיף 31-29 לתצהיר); הגיע לפגוש את המנוחה בביתה בXXX והתקבל על ידה בסבר פנים יפות: "ש: ...היא ידעה למה אתם מגיעים? ת: אני מניח שכן. ש: מה זה מניח אתה היית שם? ת: היא פתחה את הדלת אמרתי לה שאני עורך דין וי' שלח אותי...היא הייתה אשה מאוד איך להגיד לך ידידותית, קורקטית, מנומסת" (עמ' 44, ש' 18-12); וידא את רצונה והוראותיה הספציפיות בטרם חתמה המנוחה על הצוואה (עו"ד שני- עמ' 45, ש' 4-2).

     

47. לעומת זאת, גרסתה של ר' על מעמד שתוכנו ותוצאתו אינם נהירים למנוחה, לא הוכחה. בחקירתה הנגדית תיארה ר' סיטואציה לפיה היא הנחתה את המנוחה לחתום על מסמך בכתב ידה (עמ' 18, ש' 35), כשהיא (ר') בעצמה אינה מודעת לטיבו (עמ' 19, ש' 3-2), כאשר המנוחה הגם שהייתה אשה דתיה (עמ' 15, ש' 34-23) "מאמינה מאוד" (ש'- עמ' 6, ש' 9-8), צייתה לדרישה ללא עוררין "היא מה שאומרים לה היא עושה" (ר'- עמ' 19, ש' 18) וחתמה על המסמך בארוחת שבת (ר'- עמ' 16, ש' 27, עמ' 19, ש' 11). הגרסה הוכחשה נמרצות על ידי י': "לא, היא לא דוברת אמת ועל זה אני מוכן ללכת לפוליגרף" (עמ' 30, ש' 2, עמ' 32, ש' 8). אקדים ואומר כי לא מצאתי בחומר הראיות תימוכין לקיומו של האירוע הנטען.

     

48. מכל מקום, הגם התיאור הנטען לפיו הצוואה נערכה בנסיבות בעייתיות ביותר, ומהווה לכאורה תוצאה של השפעה בלתי הוגנת, לא היססה ר' למלא אחר ההוראה של י': "תגידי לאמא בערבית שהיא צריכה לחתום פה" (עמ' 18, ש' 35). ההסבר של ר' כי: "(ו)מה שאומרים לי אני מעבירה לה ... אני סמכתי עליו ומה שהוא היה אומר לי הייתי עושה" (ר'- עמ' 19, ש' 18, 22), אינו מתקבל על הדעת בייחוד כשהקשר בין ר' והמנוחה הוא קשר "הדוק וקרוב", "אני הייתי הסוד של אמא שלי" (ר'- סעיף 3 לתצהיר, עמ' 19, ש' 33), ור' יודעת שהמנוחה אנלפאבתית ואילו המסמך נושא בהדגשה את הכותרת צוואה ור' קוראת עברית (ר'- עמ' 19, ש' 5). יש בנסיבות אלה כשלעצמן כדי ללמוד שהמסמך אינו תוצאה של השפעה בלתי הוגנת.

     

49. יתר על כן, כיוצא מחומר הראיות, המתנגדים נחשפו לרצונה של המנוחה הן מאמירותיה: "היא אמרה את זה באופן שוטף לאורך החיים שהנכס עובר אליי... היא קודם כל דיברה על זה ולא הסתירה. אני לא באתי עם דגל וסיפרתי. ...היא דיברה על זה כולם ידעו על זה, זה לא היה משהו שהוסתר. ..היא לא אמרה עשיתי צוואה, היא אמרה "הדירה עוברת אלייך", הכוונה לנכד י', זה מה שהיא אמרה כל הזמן" (המבקש- עמ' 26, ש' 21-9), הן מהצוואה. ודוק, הצוואה הייתה בידיעת המתנגדים עוד בחייה של המנוחה. אחרת כיצד המתנגדים שהעידו שלא ידעו שנעשתה צוואה, ידעו לציין בבקשה לצו ירושה את העובדה שהמנוחה הוחתמה על צוואה מתאריך מסוים (נ/1) ופנו לי' לקבל את הצוואה? (פ'- עמ' 10, ש' 23-18, 35-33, עמ' 11, ש' 3-1, 7, עמ' 12, ש' 15-14; ה'- עמ' 15, ש' 8-6; ר'- עמ' 18, ש' 22; י'- עמ' 29, ש' 16-4, עמ' 32, ש' 24, 28-27); מדוע המתנגדים שהעידו: "גם אנחנו עזרנו" למנוחה (ש'- עמ' 7, ש' 35), התקוממו כשהיה צורך לשאת בעלויות התאמה של הדירה לצרכיה של המנוחה, ואילו לא התקוממו כשהדירה של המנוחה לא הושכרה במשך מספר שנים (י'- סעיף 42 לתצהיר) תוך שנדרשו להשתתף בעלויות הטיפול והשכירות בXXX (ש'- עמ' 7, ש' 7-5, 26-23; י'- עמ' 33, ש' 2-1), או לא מנעו מי' לבצע בנייה ללא היתר בשנת 2017 ולקבל את השכירות בגין היחידות שנבנו (י'- עמ' 33, ש' 14-11) ואילו י' לא העלה בדעתו לפנות למתנגדים שישתתפו בעלות עבודת אינסטלציה בנכס (י'- עמ' 33, ש' 10-3).

     

50. מהאמור לעיל יוצא כי המתנגדים ידעו על רצונה החופשי של המנוחה כפי שמשקף בצוואה והשלימו עמו.

     

51. שלישית, כיוצא מחומר הראיות, המתנגדים ידעו שכספי הרכישה לא ניתנו למנוחה כהלוואה אלא כ"עזרה": "נתן הלוואה לאמא, עזרה. ...ש: אז למה כתבתם הלוואה? ת: יכול להיות טעות במילה" (ש'- עמ' 7, ש' 33, עמ' 8, ש' 2-1), "היא לא אמרה לי הלוואה...ש: את כותבת שאמא אמרה שהוא הלווה? ת: אמא אמרה לא אמרה הלוואה. ש: אבל את בתצהיר שלך כותבת את זה בסעיף 6 להתנגדות? ת: זה כנראה היה בצורה אחרת" (ר'- עמ' 16, ש' 35, עמ' 36, ש' 17, ש' 8-3), "ש: אני אומר לך שי' לא נתן הלוואה אלא מימן את הרכישה בסכום המלא של 30,000 ₪, מה אתה אומר? ת: אין לי מה להגיד" (ה'- עמ' 14, ש' 13-11); בהתאם לערכי המשפחה "עזרה" לא מחזירים (ש'- עמ' 7, ש' 36-35, עמ' 9, ש' 36-32; פ'- עמ' 11, ש' 34-33). בנוסף, וכיוצא מעדויות הצדדים שניהם, המנוחה הייתה אשה "צדיקה", ש"האמינה בדת וביושר עד היום האחרון שלה" (ש'- עמ' 6, ש' 9-8, עמ' 7, ש' 8). עוד הוכח, כי לאחר שהתאלמנה המנוחה, י' לקח על עצמו לשמש כדמות האבהית במשפחה (ש'- עמ' 9, ש' 5).

     

52. בנסיבות אלה, מעבר להגיון הפשוט ברצון לגמול לי' על כך שהקל כלכלית על המנוחה, הרי שגם אופייה, ערכיה ונסיבות חייה של המנוחה "תרמו" להחלטתה להותיר את הנכס בתוך משפחתו של י' כמשתקף בצוואתה.

     

53. לעומת זאת, הגרסה המקורית שהעלו המתנגדים על כך שהמנוחה רצתה: "תמיד, כי עם פטירתה יחולק כלל רכושה ובמסגרת כך כמובן הדירה, בין כלל ילדיה" (ש'- סעיף 5 לתצהיר), והגרסה המשודרגת על כך שהמנוחה: "אמרה לי דבר כזה: "עד יום מותי שהבית שלי יימכר כל אחד יקבל את החלק שלו כולל אותו וגם הוא יקבל את מה שמגיע לו חוץ ממה שהחלק שלו" (ר'- עמ' 16, ש' 36-35; פ'- עמ' עמ' 11, ש' 35-34, עמ' 12, ש' 9-7; ש'- עמ' 8, ש' 6) ושהמנוחה הוסיפה ואמרה להחזיר לי' את סכום הרכישה: "מה שהיא אמרה זה שהוא קנה את הזכות של הבית, צריכים לתת לו את החלק שלו, הוא קנה את הזכות של הבית ולא את הבית. יש הבדל בין לקנות את הבית ולקנות זכות כמו שבדמי מפתח אתה קונה זכות ולא קונה את הבית. אז היא אמרה למכור את הבית ולתת לו את החלק שלו ולהתחלק בין 6" (ה'- עמ' 13, ש' 26; ר'- עמ' 16, ש' 5-4), חסרת אחיזה בחומר הראיות, ומהווה (במקרה הטוב) פרשנות סובייקטיבית של רצון המנוחה, וזאת מהטעמים הבאים: בהתחשב בתיאורה של המנוחה כאשה פשוטה, אנלפאבתית גמורה, ש"לא ידעה לקרוא שעון לא ידעה מספרים. לא ידעה להפעיל מכונת כביסה" (ש'- עמ' 7, ש' 9-7; י'- עמ' 27, ש' 35-33), לא סביר שהמנוחה הבדילה בין: "לקנות את הבית ולקנות זכות כמו שבדמי מפתח אתה קונה זכות ולא את הבית" (ה'- עמ' 13, ש' 28-27). ואכן, אין למנוחה אמירה קונקרטית מה מגיע לי': "ש: מה החלק שלו? ת: לא יודע, היא לא אמרה. אבל ברגע שמוכרים את הבית נגיד בשני מיליון, שייקח מתוך זה את החלק שלו" (ה'- עמ' 13, ש' 32-30); בנוסף, בהתחשב בעדויות המתנגדים על כך שהועברו לי' כספים בסכום חופף פחות או יותר לסכום הרכישה (בערכים נומינאליים) (פ'- עמ' 12, ש' 1, 7; ר'- עמ' 17, ש' 15-9; ש'- עמ' 8, ש' 10-8, 34-31), וכאשר כל הילדים לכאורה עזרו למנוחה (ש'- עמ' 7, ש' 36) מדוע תעביר המנוחה לי' כספים בסכומים העולים על סכום הרכישה הנומינאלי (ר'- עמ' 17, ש' 15-9)? ומדוע תרצה המנוחה להוסיף ולהחזיר כספים לי' אם כבר החזירה לו (ש'- עמ' 8, ש' 10-8)?. ואכן, י' העיד בחקירתו שהכספים שימשו בכלל למטרה אחרת (ספר תורה, ערבות לדירה השכורה) (עמ' 33, ש' 29-21).

     

54. לבסוף, אמנם, המנוחה לא שינתה את הצוואה במשך 33 שנים. אולם, המנוחה שלכתחילה התכוונה להעביר לי' את הדירה, חתמה בסופו של דבר על מסמכי העברה ללא תמורה אצל עו"ד ממן בשנת 2019 (י'- סעיפים 30-29 לתצהיר; עמ' 31, ש' 25-24; ת/5), בלי ליידע את המתנגדים או את המבקש (המבקש- עמ' 26, ש' 6-4, 35-33; עמ' 27, ש' 4-1), ותוך שהיא מנחה את י' לא להעביר בפועל את הזכויות אלא לאחר פטירתה (י'- עמ' 31, ש' 34-33). התנהלותה של המנוחה בהלימה לרצונה הראשוני להעביר למבקש עצמו את הדירה.

     

55. בנדוננו, נמנעו המתנגדים מלעתור לזמן את עו"ד ממן שבעדותו היה יכול להתייחס לעדותו של י' על כך ש"שאל אותה אם היא רוצה להעביר לו את הדירה והיא אמרה "זה שלו" והצביעה עם האצבע עליי" (עמ' 3, ש' 4-1) ועל כך שר' נכחה במעמד שנחתמו תצהירי המתנה. כמו כן, יכלו המתנגדים לעתור לזמן את המטפלת של המנוחה לסתור את עדותו של י' בחקירתו הנגדית: "אחותי ר' אחרי שהלכנו אמרה לאניטה המטפלת "למה י' לא נותן את הבית הזה למ' שאין לו בית". אני מוכן שיביאו את אניטה לעדות" (עמ' 32, ש' 20-18). לא התבקשה חקירת עדים אלה, שעדויותיהם לכאורה רלוונטיות, לא מראש ולא בדיעבד. ההלכה חזרה וקבעה, כי הימנעותו של בעל דין מהבאת ראיות היכולה לתמוך בגרסתו תפעל לרעתו או לפחות תמנע במהימנות גרסתו [ע"א 8151/98 שטרנברג נ' ד"ר צ'צ'יק פ"ד נו (1) 539 (2001); ע"א 795/99 פרנסואה נ' פוזיס, פ"ד נד (3) 107 (2000); ע"א 2275/90 לימה חברה ישראלית לתעשיות כימיות בע"מ נ' רוזנברג, פ"ד מז (2) 605 (1993)].

     

56. המסקנה העולה מכל האמור לעיל היא כי לא הופעל על המנוחה כל לחץ או השפעה שהיא ביחס לצוואתה. לאור האמור לעיל, לא רק שהמתנגדים לא הוכיחו את עילת התנגדותם, אלא שהצוואה מהווה ביטוי לרצון חופשי ומוגמר של המנוחה.

     

57. לאור האמור לעיל, טענת המתנגדים בדבר השפעה בלתי הוגנת – נדחית.

     

    מעורבות בעריכת הצוואה –

58. טוענים המתנגדים כי הצוואה נערכה לבקשתו של י', ובביתו, כשהוא והמבקש מצויים בבית במעמד החתימה; י' משך בחוטים מאחורי הקלעים ותוך תכנון רב הוא אשר ערך בעצמו את הצוואה כך שתתאם את רצונותיו.

     

    מנגד, טוען המבקש כי הצוואה נערכה על פי רצונה החופשי ובהתאם להוראות מפורשות שהעבירה המנוחה לעורך הצוואה; פעולותיו של י' לא מבססות כל סוג של מעורבות בעריכת הצוואה. לחלופין, גם אם ניתן יהיה לייחס למבקש ו/או לי' מידה מסוימת של מעורבות בעריכת הצוואה, הרי שמעורבות זו נעשתה בעניינים טכניים בלבד שאינם מצדיקים את ביטולה.

     

59. סעיף 35 לחוק קובע שלוש עילות לפסלות הצוואה ביחס לזוכה על פיה: מי שערך אותה, מי שהיה עד לעריכתה ומי שלקח באופן אחר חלק בעריכתה. שתי העילות הראשונות קשיחות ומגודרות ולעומתן העילה השלישית היא בבחינת עילה "שיורית" וגמישה, מנוסחת באופן רחב יותר המותיר שיקול דעת רחב לבית המשפט בכל הקשור להחלתה על נסיבות הנדון. לשיקול דעת זה חשיבות מרובה שכן ההוראה מקימה "חזקת בטלות חלוטה" של הצוואה וזאת גם אם המצווה עצמו – מרצונו החופשי – היה נותן לנהנה חלק כזה או אחר בצוואתו [ע"א 7506/95 שוורץ נ' בית אולפנא בית אהרון וישראל, פ"ד נד (2) 215 (2000); ע"א 3828/98 מיכקשוילי נ' מחקשוילי, פ"ד נד (2) 337 (2000)].

     

60. הוראת סעיף 35 לחוק פורשה בפסיקה על פי שתי גישות שונות: גישה אחת גורסת, כי נוכח תוצאותיה הקשות של הוראה זו, יש לפרשה בצמצום [ר' למשל ע"א 576/72 שפיר נ' שפיר, פ"ד כז (2) 373 (1973)]; גישה שנייה מעניקה לה פרשנות רחבה יותר, ולפיה יש לפנות אל השכל הישר ולבחון ספציפית בכל מקרה ומקרה מהי הפרשנות הראויה שיש ליתן לביטוי "נטל חלק בעריכת הצוואה" מבלי לקבוע מראש לאיזה מן השלבים שבעשיית צוואה מכוונת הוראת הסעיף [ע"א 433/77 הררי נ' הררי, פ"ד לד (1) 776 (1979)]. על פי גישה זו "על בית המשפט לבחון התמונה הנפרשת לפניו במלואה, תוך שימת דגש על נסיבות עריכת הצוואה, לרבות סיפור הרקע לבוא הצוואה אל העולם ואירועים שקדמו לעריכתה ותוך מיקוד הבחינה במידת האינטנסיביות והעוצמה ככל שישנן, במעורבות הנהנה על פי הצוואה בעריכתה" [ת"ע (ק' גת) 61208-09-17 פלוני נ' אלמוני (29.3.2020), פסקאות 51-50 וההפניות שם]. ויודגש, הפרשנות המצמצמת והדווקנות מאפיינת את ההתייחסות לשתי עילות הבטלות הראשונות שבסעיף 35 לחוק, קרי- מי שהיה עד לעשייתה ומי שערך אותה, ואילו הפרשנות הגמישה מאפיינת על עילת הפסלות השלישית הנוגעת למי שנטל חלק בעריכת הצוואה "באופן אחר" [ת"ע (ב"ש) 43252-03-15 מ.מ נ' א.ה (17.4.2018), פסקה 28].

     

61. לא מצאתי לקבל את הטענה בעניין מעורבות בעריכת הצוואה, וזאת מהטעמים הבאים:

     

    • אין חולק כי י' יצר קשר עם עורך הצוואה שהוא מכרו (י'- סעיף 32 לתצהיר; עו"ד שני- עמ' 42, ש' 16), ביקש ממנו לערוך למנוחה צוואה: "אני אמרתי לו מה אמא שלי רוצה שיהיה בצוואה", דאג להביא אותו אל המנוחה וככל הנראה שילם את שכרו (י'- עמ' 28, ש' 23, עמ' 29, ש' 9, סעיפים 33-32 לתצהיר; עו"ד שני- עמ' 43, ש' 6-4, 24-21, עמ' 44, ש' 6-1). אלא שבהתאם למבחני הפסיקה אין בפעולותיו המתוארות לעיל כל פגם או פסול, מה גם שלא נסתרה גרסתו של י' שהוא לא יזם את צוואה ואת תוכנה אלא פעל לסייע למנוחה ברמה הטכנית בלבד [ע"א 760/86 רוזן נ' שולמן פ"ד מג (3) 586 (1989); ע"א 6496/98 בוטו נ' בוטו, פ"ד נד (1) 19 (2000); ע"א 2500/93 שטיינר נ' המפעל לעזרה הדדית של ארגון עולי מרכז אירופה ואח', פ"ד נ (3) 338 (1996)].

       

    • במעמד החתימה שהתרחש בביתה של המנוחה (עו"ד שני- עמ' 43, ש' 12-11; עדת הצוואה- עמ' 38, ש' 9; י'- סעיף 36 לתצהיר, עמ' 28, ש' 12-11), לא נכחו המבקש וי'. כך יוצא מעדותה של ר': "הילדים שלו היו קטנים לא הסתכלתי. הילדים הסתובבו בתוך הבית" (עמ' 18, ש' 7) ואילו המבקש בכלל היה נער בן 15 במועדים הרלוונטיים לא נכנס לקבוצת גיל כנ"ל (המבקש- סעיף 6 לתצהיר; ר'- סעיף 5 לתצהיר). מעבר לכך שעדותה של ר' עדיפה על עדותה של פ' שידיעתה נסמכת על: "מה שאני יודעת מר'" (עמ' 11, ש' 21-14), בלי שנכחה בעצמה במקום, הרי כך יוצא גם מעדויותיהם של העדים לצוואה שמתיישבות עם עדותו של י' (עו"ד שני- עמ' 41, ש' 29, עמ' 43, ש' 12-11, 16-14, 36, עמ' 45, ש' 36; עדת הצוואה- סעיפים 7-6 לתצהיר, עמ' 40, ש' 10; י'- עמ' 28, ש' 9, 13-12).

       

    • גרסתו של המבקש (זוכה בדירה לפי הצוואה) על כך שלא היה מעורב בשום צורה באופן ונסיבות עריכת הצוואה לא נסתרה (המבקש- סעיף 6 לתצהיר). בנוסף, בהיבט המשפטי, לעניין פרשנות סעיף 35 לחוק, בהקשר של צד שלישי שהיה מעורב, לכאורה מטעם הנהנה, דבר שכאמור לא הוכח במקרה זה, נקבע כי אין הדבר עולה כדי מעורבות בצוואה: "ראוי להעיר כי עצם היותו של עו"ד ג.נ. קרוב בקרבה משפחתית ראשונה לאמו הזוכה, אין בה להביא להחלת סעיף 35 בנדון. כך הובהר, כדוגמא, בעניין לשצ'ינסקי כי: "סעיף 35 הנ"ל... יש לתת לו פירוש דווקני ולפסול הוראה המזכה במישרין את מי שלקח חלק בעריכתה או את בן זוגו, ואין להרחיב את תחולת ההוראה למי שנהנה בעקיפין מהצוואה, וגם לא לזכייה של בני משפחה אחרים פרט לבן זוג..." (ע"א 576/78 ברוריה לשצ'ינסקי נ' פרידה סולוביציק [פורסם בנבו] (1980))" [עמ"ש (מרכז) 60984-12-16 פלונית נ' אלמונית (29.3.2018), פסקה 33. בע"מ 3594/18 פלונית נ' פלונית (19.7.2018) דחה בקשת רשות ערעור על פסק הדין הנ"ל; עמ"ש (ת"א 42980-10-19 פלונית נ' פלוני (11.11.2020)].

       

62. המסקנה הברורה העולה מכל האמור לעיל היא שכל ההתנהלות סביב עריכת הצוואה מראשיתה ועד סופה הייתה בין המנוחה ועורך הצוואה, ללא מעורבותו של המבקש או אביו.

     

63. לאור האמור לעיל, טענת המתנגדים על מעורבות בעשיית הצוואה – נדחית.

     

64. עולה אם כן מכל האמור כי המתנגדים לא הוכיח כי נפל פגם ברצונה ובהבנתה של המנוחה לערוך צוואה על פי התוכן בעברית בו נכתבה; בעריכת וחתימת המנוחה על הצוואה מתוך רצונה החופשי ללא כל תרמית או תחבולה או השפעה בלתי הוגנת עליה; כן לא הוכיחו מתנגדים מי המבקש הנהנה על פי הצוואה או אביו י' היו בין עורכיה.

     

    סוף דבר

65. לפיכך, אני קובעת כי:

     

    • ההתנגדות לקיום הצוואה (ת"ע 62464-12-22) והבקשה למתן צו ירושה (ת"ע 412-11-22)– נדחות.

       

    • הבקשה לקיום צוואה (ת"ע 62064-12-22) – מתקבלת.

       

    • צו קיום צוואה ערוך בהתאם לטופס 5 לתקנות הירושה, התשנ"ח-1998 יינתן בהחלטה נפרדת.

       

    • אני מחייבת את המתנגדים לשלם למבקש הוצאות בסך 50,000 ₪. הסכום ישולם בתוך 30 ימים, אחרת ישא ריבית והפרשי הצמדה כחוק ממועד החיוב ועד למועד התשלום בפועל.

       

66. פסק הדין ניתן לפרסום בהשמטת שמות ופרטים מזהים.

     

67. המזכירות תשלח לצדדים את פסק הדין.

     

     

    ניתן היום, כ"ב תשרי תשפ"ו, 14 אוקטובר 2025, בהעדר הצדדים.