טענות המתנגדים
א.שתי הצוואות לעיל, צוואת המנוח וצוואת המבקשת, נערכו באותו מעמד והן צוואות הדדיות כמשמעותן בסעיף 8א לחוק הירושה, התשכ"ה- 1965 (להלן:"חוק הירושה").
ב.מבוקש לתקן את צוואת המנוח כך שתשקף את רצונו האמיתי, שכן בסעיף 4 לצוואתו ביקש המנוח לקבוע הוראת 'יורש אחר יורש' כאמור בסעיף 42 לחוק הירושה ולא הוראת 'יורש במקום יורש' לפי סעיף 41 לחוק הירושה.
ג.יש לפרש הצוואה בהתאם לאומד דעת המנוח כאמור בסעיף 54 (א) לחוק הירושה.
ד.למנוח היה קשר מצוין עם ילדיו, קשר שהתעצם לאחר גילוי מחלתו ב- 2012. הם ביקרו באופן תכוף בבית המבקשת והמנוח. היחסים כללו גם שיחות טלפון רבות, הסעה וליווי של המנוח לטיפולים ובדיקות ועוד.
ה.ביום 25/08/2022 התקשר המנוח לבתו, המתנגדת 1, התלונן על חולשה וביקש שתיקח אותו לבית חולים. במהלך אשפוזו ומתוך הבנת מצבו הקריטי נתן לה הוראות בנוגע לקבורתו ובנוגע לימי השבעה.
ו.עוד הודיע המנוח למתנגדת 1, במהלך אשפוזו כי אשתו, המבקשת, תהא זכאית לגור בדירה עד סוף ימיה ולאחר מכן, יירשו אותה המתנגדים, ילדי המנוח.
ז.בעקבות פנייתו זו, המליצה לו המתנגדת 1 לפנות לעו"ד נ', אותו הכיר המנוח, כדי שיסדיר באמצעות צוואה את רצונותיו.
ח.בעקבות האמור, פנה המנוח יחד עם המבקשת לעו"ד נ' שערך ביום 08/11/2022 את צוואתו וצוואת המבקשת.
ט.ביום 01/12/2022 התקשר המנוח לבתו וביקש עזרתה לאחר שסבל מכאבים עזים. בעקבות זאת, נלקח לבית החולים ונפטר ביום 05/12/2022.
י.כבר במהלך ימי השבעה הציגה אחותה של המבקשת את הצוואה למתנגדים ופנתה אליהם לקבל את רכבו מהם. לאחר קבלת העתק הצוואה ומתוך הבנה כי הצוואה אינה משקפת רצון המנוח, פנו המתנגדים לעורך דין נ' לברר מדוע הצוואה אינה משקפת רצונו.
יא.במהלך הפגישה, הבהיר עו"ד נ' כי רצון המנוח היה להבטיח מגורי אשתו בדירה עד יום מותה ושלאחר אריכות ימיה, יירשו המתנגדים הזכויות בדירה. משכך, הוא החליט לערוך למנוח והמבקשת צוואה הדדית.
יב.משהבין עורך הדין כי הצוואה אינה משקפת רצונו האמיתי של המנוח, הציע לערוך בין הצדדים הסכם חלוקה שיבטא רצונו האמיתי של המנוח במסגרתו הוגדרו המתנגדים במעמד של 'יורשים אחר יורשת'.
בהסכם העיזבון נקבע כי הדירה תועבר לידי ילדי המנוח ותירשם על שמם בחלקים שווים. המבקשת תימנע מפעולה הקשורה בעניין מכירת הדירה, תמשיך להתגורר בה עד אחרית ימיה ויתרת העיזבון תועבר אליה.
יג.על אף האמור, הגישה המבקשת בקשה למתן צו קיום צוואה.
יד.המתנגדים ניסו אף לאחר הגשת הבקשה לבוא בדין ודברים עם המבקשת וביום 04/01/2023 כונסה פגישה נוספת במשרדו של עו"ד נ' ובהשתתפות המתנגדים, המבקשת ואחיותיה ובמסגרתו ניסה עורך הדין לשכנעה לחתום על ההסכם. אז הודו המבקשת ואחיותיה כי הסכם חלוקת העיזבון הוא שמשקף נכונה את רצון המנוח. על אף האמור, סירבה המבקשת לחתום על הסכם חלוקת העיזבון, שכן לטענתה, בכוונתה להוריש למתנגדים לאחר פטירתה את הזכויות בדירת המגורים כאמור בצוואתה.
טו.לצערם של המתנגדים, המבקשת סובלת מבעיה רפואית קרדינלית ונתונה להשפעת אחותה שמנעה ממנה לחתום על הסכם העיזבון ובנסיבות אלו, לא נותרה להם ברירה, אלא להגיש ההתנגדות.
3.טענות המבקשת
א.המבקשת, אלמנת המנוח, היתה נשואה לו ועמו ניהלה משק בית משותף במשך כ- 22 שנים. לבני הזוג לא נולדו ילדים מנישואים אלו.
ב.הסעדים המבוקשים הינם רצון המתנגדים לעשות שינויים מהותיים בצוואת המנוח מתוך כוונה להפוך את המבקשת לדיירת שלהם, הזכאית להתגורר בדירה עד יום מותה.
ג.המתנגדים ניסו לעגן שינוי הצוואה בדרך של הסכם חלוקת עיזבון לאחר שפנו לעו"ד נ', שכרו שירותיו ושילמו לו על מנת שישכנע את המבקשת לחתום על הסכם המשנה הוראותצוואת המנוח.
ד.דרישת המתנגדים לתקן צוואת המנוח ולקבוע הוראת 'יורש אחר יורש', חלף הוראת 'יורש במקום יורש' אינה עולה בקנה אחר עם דרישת המתנגדים לתקן את צוואת המנוח. על פי דרישה זו ייקבע, כי רצון המנוח היה להוריש למבקשת מלוא עזבונו, למעט דירת המגורים שתצווה ותועבר למתנגדים, בעוד שלמבקשת תינתן זכות מגורים בדירה למשך כל ימי חייה.
ה.הוראת 'יורש אחר יורש' מקנה למתנגדים הזכות לרשת את הרכוש שתשייר המבקשת מעיזבון המנוח ורק לאחר שהיא תלך לעולמה. למתנגדים אין כל זכות בדירת המנוח.
ו.המבקשת ערכה צוואה הדדית עם המנוח וככל שתשונה צוואתו, תיוותר צוואתה על כנה שעה שבצוואת המנוח יתוקנו או יבוטלו הוראות.
ז.המנוח והמתנגדת קבעו בצוואותיהם הוראות 'יורש במקום יורש' ובוודאי לא
התכוונו לצוות למתנגדים את דירת המנוח, עם פטירתו.
ח.אין לבית משפט בסיס עובדתי ו/או משפטי לתקן ו/או לפרש הצוואה בשונה מהאמור בה וזאת בשים לב להוראות סעיף 30 (ב) לחוק.
ט.די בעובדה שהמתנגדים טוענים לשני רצונות שונים משוערים וסותרים של המנוח בכדי להוכיח שהם לא ידעו מה רצונו. בהתאם לרצון המשוער הראשון, הדירה תועבר כבר עתה למתנגדים ולמבקשת תינתן זכות מגורים בדירה עד ליום מותה ואילו על פי הרצון המשוער השני, היינו הוראת 'יורש אחר יורש', מדובר בטענה הפוכה לפיה ביקש המנוח לצוות להם מלוא העיזבון לאחר פטירתה וממילא גם לפי אפשרות זו, המתנגדים אינם יורשים דבר כיום שעה שהמבקשת בין החיים.
י.המבקשת והמנוח ניהלו חיי שיתוף מלאים ותקינים עד למועד פטירתו כאשר במהלך כל השנים הוא היה עוסק בכל ענייני החוץ של הבית לרבות ענייני כספים ורכוש ואילו היא, טיפלה בענייני הבית פנימה לרבות משק בית ובישולים.
יא.במהלך החיים המשותפים החליפו בני הזוג מספר דירות אשר נרשמו על שם המנוח אולם נרכשו מכספים משותפים. משכך, אך סביר כי יצוו עיזבונם זה לזה לאחר פטירתם ולא נפלה כל טעות ברצונו.
יב.ככל שתתקבל התנגדות המתנגדים, הרי שעיזבון המנוח כולל אך מחצית הרכוש הרשום על שמו, כאשר המחצית השנייה שייכת למבקשת, נוכח הוראות חוק יחסי הממון,התשל"ג 1973. ובעניין זה, תוגש במקביל תביעה לאיזון משאבים.
יג.התנהגותם של המתנגדים במהלך חיי הנישואין כלפיה הייתה מחפירה, הם לא השלימו עם נישואיו עמה, נטלו כספים מחשבון המנוח טרם פטירתו ואף לאחריה.
העלימו את רכבו ומחזיקים בו עד היום ולא הניחו כל תשתית המצדיקה תיקון צוואתו.
4.דיון והכרעה
אומר כבר עתה כי עסקינן בצוואה בעדים בהתאם להוראות סעיף 20 לחוק הירושה. עיון בצוואה מלמד כי לכאורה לא נפל בה כל פגם. לפיכך, הנטל להוכיח כי הצוואה אינה משקפת רצונו האמיתי של המנוח, מוטל על המתנגדים.
5.השאלות במחלוקת
א.האם צוואת המנוח והמבקשת הינן צוואות הדדיות?
ב.ככל שמדובר בצוואות הדדיות, האם ההוראה בצוואה הינה הוראת 'יורש אחר יורש' בהתאם לסעיף 42 לחוק הירושה, או הוראת 'יורש במקום יורש' כמשמעה בסעיף 41 לחוק?
ג.בכפוף לאמור בסעיף ב לעיל, האם קיימת מגבלה בצוואת בני הזוג המונעת ביצוע פעולות בתקופת הביניים שלאחר פטירת המנוח?
6.האם צוואות בני הזוג (המנוח והמבקשת) הינן צוואות הדדיות?
בהתאם להוראות סעיף 8א (א) לחוק "בני זוג רשאים לערוך צוואות מתוך הסתמכות של בן הזוג האחד על צוואת האחר;...".
צוואת המנוח והמבקשת נערכו ביום 08/11/2022. משכך, חלות הוראות תיקון מספר 12 לחוק שנחקק בשנת 2005.
בפסיקה נקבע בנוגע לצוואות הדדיות כי צוואות הדדיות יכולות להכיל בתוכן תנאים ומגבלות, כגון הדרישה לשמור על נכסי העיזבון החלה על יורש על פי צוואה או הסדר של יורש אחר יורש. מדובר בתנאים ומגבלות המחייבים כל יורש באשר הוא יורש כאמור בהוראות סעיף 45 לחוק ירושה (ראו בע"מ 1857/24 פלונית נ' פלונית, פורסם ביום 02/12/2024. להלן: 'פס"ד פלונית').
עוד נקבע בפס"ד פלונית כי בבסיס התפיסה הרואה בצוואה הדדית המכילה הסדר 'יורש אחר יורש', עומדים שני עקרונות יסוד של המשפט, עקרון הראשון לפיו 'אין אדם יכול להעביר יותר זכויות ממה שיש לו' והעיקרון השני, הינו עקרון ההסתמכות.
ובהמשך "כאשר שני אנשים בוחרים לעשות "צוואה הדדית" ללא מנגנון קנייני שקובע הוראות בדבר שמירה על רכוש המצווה (כולו או חלקו) וללא שום מנגנון הסתמכות- צוואתם המשותפת לא תיחשב להדדית".
בעניין הנדון, עיון בהוראות הצוואות מלמד כי לא קבוע בהן מנגנון קנייני הקובע הוראות בדבר שמירה על הרכוש המצווה. עם זאת, נוכח העובדה שהמנוח והמבקשת ערכו צוואות זהות, ברי כי המנוח הסתמך על כך שהמבקשת לא תבטל או תשנה את צוואתה מבלי שיתאפשר לו לעשות כן. אשר על כן ולאור מנגנון ההסתמכות, המדובר בצוואות הדדיות.
משכך, די בכך בכדי לקבוע כי עסקינן בצוואות הדדיות. לא זו אף זו, המבקשת לא חלקה על כך שעסקינן בצוואה הדדית ולעניין זה ראו הודעתה על המצאת צוואתה לתיק עת ציינה כי צוואתה הינה 'צוואה הדדית שנערכה ביחד עם המנוח' מיום 18/09/2023.
7.האם ההוראות בצוואות ההדדיות הינן הוראות 'יורש במקום יורש' בהתאם להוראות סעיף 41 לחוק הירושה או הוראות 'יורש אחר יורש' בהתאם לאמור בהוראות סעיף 42 לחוק הירושה?
הוראות סעיף 41 לחוק הירושה קובעות כי:
"(א) המצווה רשאי לצוות לשניים על מנת שיזכה השני אם לא זכה הראשון; השני יזכה אם מת הראשון לפני המצווה או שנמצא פסול לרשת או שהסתלק מן המגיע לו שלא לטובת בן זוגו, ילדו או אחיו של המוריש".
(ב) זכה השני, דינו כדין מי שהמצווה ציווה לו לכתחילה"
ואילו בסעיף 42 (א)-(ב) לחוק הירושה נקבע כי:
"(א) המצווה רשאי לצוות לשניים על מנת שיזכה השני אחרי שזכה הראשון; השני יזכה במות הראשון או בהתקיים התנאי או בהגיע המועד שנקבע לכך בצוואה, הכל לפי המוקדם יותר.
(ב) הראשון רשאי לעשות במה שקיבל כבתוך שלו, והשני לא יזכה אלא במה ששייר הראשון; אולם אין הראשון יכול לגרוע מזכותו של השני על ידי צוואה".
בבע"ם 10807/03 אליקים זמיר נ' רות גמליאל (פורסם ביום 04/02/2007 במאגרים המשפטיים), להלן: "פרשת זמיר" עמדה כב' השופטת נאור על האבחנה בין שני המקרים לעיל בקובעה כי:
"עיון בשני ההסדרים מראה כי ההבדל ביניהם הוא גדול. בהסדר 'יורש אחר יורש', הקבוע בסעיף 42 לחוק, המוריש מורה כי במותו, יירש אותו יורש א'; וכן מורה המוריש כי לאחר מותו של יורש א', יירש את העיזבון יורש ב'. עד להגעת הרכוש ליורש ב', ישנה, בלשונו של השופט ברק בעניין מלמד..."תקופת ביניים", בה יורש א' הוא הבעלים של הרכוש. יורש א', בתקופה זו, רשאי "לעשות במה שקיבל כבתוך שלו" (סעיף 42 (ב). יורש ב' יירש רק את "מה ששייר" יורש א'. ואולם, על יורש א' מוטלת מגבלה: הוא רשאי, אומנם, לנהוג ברכוש מנהג בעלים, אך לא רשאי לגרוע מחלקו של יורש ב' על ידי צוואה משלו...
שונה ההסדר של "יורש במקום יורש" הקבוע בסעיף 41 לחוק. לפיו, המוריש מורה כי רכושו יעבור ליורש א', אך אילו יורש א' לא יירש את המוריש, מהסיבות המנויות בחוק, יבוא בנעליו יורש ב'. ייעודו של הסדר זה הוא להסדיר מקרה בו המוריש צפה כאפשרות מצב בו מי שקבע כיורשו, לא יוכל לרשת אותו. המוריש קובע חליפין ליורש הראשון אותו קבע. אין בהסדר זה 'תקופת ביניים' כמו בהסדר הקודם. היה ויורש א' יירש את הרכוש, הרי שההסדר מוצה..."
(שם, עמודים 12-13 לפסק הדין).
8.יש לזכור שבעניין הנדון המדובר בצוואות שנערכו לאחר תיקון 12. לפיכך, חלות בעניין זה הוראות סעיף 8א(ב)(2)(ג) לחוק הירושה לפיהן יחולו הוראות החוק "אם אין בצוואות ההדדיות הוראה אחרת". משכך ושעה שאין בצוואות הסדר במפורש או במשתמע בנוגע לכוחו של בן הזוג שנותר בחיים לשנות מצוואתו, חל על צוואתה של המבקשת ההסדר המגביל הכוח לשנות צוואתה.
9.סיווג הוראות הצוואה
עיון בצוואת המנוח מלמד כי ההוראה הרלוונטית בצוואה הינה:
"את כל הרכוש הנ"ל, הינני מצווה ומוריש במלואו ובשלמותו. לרעייתי, המבקשת בעלת ת"ז.... באם חלילה לא תהיה בחיים היורשת, הרי שאני מוריש את כל רכושי הנ"ל ל-4 ילדיי המפורטים מטה, בחלקים שווים...".
יצוין כי הוראה זהה המורישה את כל רכושה למנוח וככל שלא יהיה בין החיים, לארבעת ילדיו בחלקים שווים, נכתבה בצוואת המבקשת בו ביום.
10.לטענת המתנגדים כאמור, המדובר בהוראת 'יורש במקום יורש' שדינה כהוראת 'יורש אחר יורש'. מנגד, טענה המבקשת כי מדובר בהוראת יורש במקום יורש בהתאם לפרשנות הלשונית של הצוואה.
המתנגדים מסתמכים בגרסתם על דברי עו"ד נ', עורך הצוואה, שהעיד כי רצונו המפורש של המנוח היה כי לאחר פטירתו המבקשת, תועבר הדירה למתנגדים. משכך, עיגן רצונו זה של המנוח בהתאם לשיקול דעתו המקצועי, בעריכת צוואה הדדית לפי סעיף 8א לחוק הירושה.
עוד לצורך ביסוס עמדתם זו, ביקשו המתנגדים להתבסס על דבריה של כבוד השופטת ארבל בפרשת זמיר שם קבעה כי מקום בו מצרפים את שתי הצוואות יחד ומסתכלים עליהן כעל מקשה אחת, אנו רואים הוראת יורש אחר יורש. ברם, עמדה זו לא התקבלה בפרשת זמיר. ראו לעניין זה דברי כבוד השופט ג'ובראן עת קבע כי אין לקבל הפרשנות לפיה יש לפרש צוואות הדדיות כמכילות 'מכללא הסדר משולב של יורש במקום יורש ויורש אחר יורש' כל עוד לא נאמר אחרת בצוואות עצמן.
(עמוד 38 לפסק הדין בפרשת זמיר).
אוסיף כי בפרשת זמיר ציין כבוד השופט ג'ובראן כי קיימים מקרים בהם בית משפט יעניק לצוואה משמעות החורגת מלשונה, במקרים בהם קיימות ראיות חיצוניות או מתוך הצוואה עצמה, שיש בהן בכדי להעיד על כך שהוראות הצוואה נוגדות לאומד דעת המצווה, אלא שמהלך כזה יש לבצע בזהירות רבה שכן "על השופט להשתכנע כי זהו אכן רצונו של המצווה. אל לו, לבית המשפט, להעמיד עצמו במצב שבו הוא עורך צוואה חדשה למוריש (ע"א 1900/96 טלמצ'יו נ' האפוטרופוס הכללי, פ"ד נג (2) 817, 834).
11.אם כן יש לבחון כיצד ניתן לבחון ההוראה בצוואת המנוח.
בהתאם להוראות סעיף 54 (א) לחוק הירושה:
"מפרשים צוואה לפי אומד דעתו של המצווה כפי שהיא משתמעת מתוך הצוואה, ובמידה שאינה משתמעת מתוכה- כפי שהיא משתמעת מתוך הנסיבות".
בע"א טלמצ'יו נ' האפוטרופוס הכללי, פ"ד נ"ג (2) , 817, 827, נקבע כי: " במתח הפנימי שבין ה'גוף' (הטקסט של הצוואה) לבין 'הנשמה' (אומד דעת המצווה), יש ליתן משקל מיוחד ל'נשמה'. הטעם לכך הוא זה: האינטרס היחיד הראוי להגנה בצוואה הוא רצונו של המצווה".
ראו לעניין זה גם בע"מ 6251/15, הופה נ' קסוטו פסקה מג, פורסם ביום 07/08/2016.
12.בעניין הנדון טוענים המתנגדים כי נוכח רצונו של המנוח לערוך דווקא צוואה הדדית, תוך הסתמכות על צוואת המבקשת ולאור עדותו של עורך הדין אשר ערך הצוואה, יש לפרש הצוואה ככזו המטילה מגבלה על זכות הירושה של המבקשת.
אלא שטענה זו אין לקבל ואנמק.
אומר כבר עתה כי לא מצאתי מקום ליתן משקל מהותי לעדותו של עורך הדין נ' שערך את הצוואות ההדדיות. עו"ד נ' העיד שלאחר פטירת המנוח פנתה אליו בתו א' עוד תוך כדי ימי השבעה של המנוח. לטענתו, דיבר עמה וייעץ לה שככל שתבקש להגיע להסדר עם המבקשת, עליה לערוך הסכם חלוקת עיזבון (עמ' 12 לפרוטוקול, שורות 37-39). עוד התברר שהבת א' שילמה לעו"ד נ' שכ"ט עבור עריכת הסכם חלוקת העיזבון בסך של 4,095 ₪ ביום 12/12/2022 (נספח ו' לתצהיר המתנגדים). בנוסף גבה עו"ד נ' בו ביום סך של 4,394 ₪ מהמבקשת לטובת הגשתבקשה לקיום צוואה לרשם הירושות (ראו ת/1).
לא התרשמתי כי המבקשת ידעה על כך שטרם ששילמה לעו"ד שכר טרחה, הוא גבה שכר טרחה מהמתנגדים ולכאורה ייצג גם אותם. משכך, ניתן לקבוע כי הפעולות שנעשו על ידי עורך דין נ' לטובת עריכת הסכם העיזבון, בוצעו מבלי שכל המשמעויות של הסכם חלוקת העיזבון הובאו לידיעתה.
13.עיון בטיוטות הסכם חלוקת העיזבון שלא נחתם על ידי הצדדים, מלמד כי ההסכם משנה את האמור בצוואה ודי במילים 'מוסכם בזה כי הדירה, תועבר לידי ילדי המנוח...ותירשם על שמם בחלקים שווים" בכדי לקבוע כאמור, לעומת הוראות הצוואה הקובעות כי כל רכוש המנוח יועבר למבקשת.
14.בעדותו התחמק עו"ד נ' מלהעיד כי עידכן את המבקשת שהסכם חלוקת העיזבון שונה מהאמור בהוראות הצוואה ובעניין זה העיד כי:
"ש...שאלתי מה אמרת לה כשפנית אליה (אל המבקשת- הערה שלי, ע.ג) טלפונית?
ת. אז שוב אני אומר, אני דיברתי איתה על נושא של הסכם חלוקת עיזבון, שלא תהיה בעיה בנושא של התנגדויות וכולי ויגיע להליכים משפטיים.
ש. סיפרת לה שאתה הולך לעשות הסכם שונה ממה שכתוב בצוואה?
ת. ישבתי איתה בוודאי, נפגש.
ש. אני שואל, אמרת לה אני הולך לשנות את הצוואה?
ת. זה לא העניין, מה זה לשנות את הצוואה? מה זה לשנות את הצוואה?
...
אני לא הולך להכין הסכם חלוקת עיזבון כשהיא לא מודעת לזה".
(עמוד 14 לפרוטוקול, שורות 5-18).
15.אומנם עורך הדין העיד כי עידכן את המבקשת על עריכת הסכם העיזבון אלא שלא שוכנעתי כי גילה בפניה בה בעת שהוא מייצג במקביל גם את ילדי המנוח וקיבל מהם שכר טרחה לטובת עריכת הסכם העיזבון המשנה הוראות הצוואה, בעודו גובה ממנה כסף להגשת צו קיום צוואה. כך גם לא התרשמתי כי הסביר למבקשת מה משמעות הוראות הסכם העיזבון ומה השוני בינן לבין הוראות צוואת המנוח.
16.בנסיבות אלו, כאמור, לא מצאתי מקום ליתן משקל משמעותי לעדות עורך הדין שלא עידכן המבקשת כי הסכם העיזבון נערך בעודו מקבל שכר טירחה מהמתנגדים על כל המשתמע מכך. בנוסף ושעה שמתברר כי הסכם העיזבון נערך מבלי שהוסבר למתבקשת מהו השינוי בהסכם לעומת הוראות הצוואה, לא מצאתי מקום ליתן כל משקל להוראות הסכם העיזבון ולטיוטות הסכם העיזבון שהוחלפו בין הצדדים, מה גם שאלו לא נחתמו על ידי המבקשת בהיעדר גמירות דעת מצדה.
17.בכל הנוגע לכוונת המנוח ביחס לרכושו בעת עריכת צוואתו, העיד עורך הדין כי המנוח אמר לו:
"אני רוצה שכל הרכוש שלי יעבור לאישתי...היא שאלה אותו עוד, מה יקרה אם ירצו לזרוק אותי מהבית? להוציא אותי מהבית? אז הוא אמר אני רושם, רושם הכל עלייך. אבל רצונו היה שלאחר מכן הבית יעבור לילדים. זה מה שהיה".
(עמוד 26, שורות 12-16).
ובהמשך:
"המנוח סמך עליה והוא אמר לה מפורשות כדי שהיא לא תהיה מבחינתה, מבחינתה שלא תחשוש שיוציאו אותה מביתה, אמר אני משאיר לך את הבית".
(עמוד 26, שורות 32-33).
ובהמשך העיד כי הכוונה היתה שהבית יעבור לילדים והמבקשת תמשיך לגור (עמוד 27, שורה 1).
18.בעניין זה נשאל העורך הדין:
"ש. לפני רגע אמרת משהו אחר?
ת. לא, עוד פעם אני אומר. רצון המנוח שלאחר פטירתה הבית יעבור לילדים.
...
ש. מה רצון המנוח לאחר פטירתו?
ת. מה שכתוב בצוואה...מה שכתוב בצוואה.
ש. ...מדוע היה צריך לבצע את הסכם העיזבון? הוא הרי משנה את רצון המנוח.
ת. לא. שוב...כדי למנוע, מבחינתו הוא רצה שהבית יעבור לילדים, אבל כדי, כי באותו יום היא התפרצה במשרד והיא אמרה יזרקו אותי מהבית, יוציאו אותי מהבית, אז הוא אמר אני ארשום את זה עלייך. אבל כוונתו בפנים, הבית יעבור לילדים לאחר מכן...
ש. למה לא רשמת את הדברים בצורה שאתה כרגע מדבר עליהם, למה לא רשמת את זה כך בצוואה?
...
ת. כי הוא, היא חששה שיוציאו אותה מהבית, הוא לא רצה לפגוע בה, הוא אמר לה מפורשות, הנה אני משאיר אותך פה, זה בית שלך והכל"
(עמוד 27 לפרוטוקול, שורות 5-34)
19.ובהמשך:
"ש. למה הרצון הזה (העברת הבית לבעלות הילדים- הערה שלי, ע.ג) לא מצא, לא בא לידי ביטוי בצוואה?
ת. ...היא היתה מאד, חששה, פחדה שיזרקו אותה. ושוב כל הזמן אני חוזר למנטרה הזאת, ואז הוא אמר, אני ארשום לך את זה כך, כי הוא לא רצה להגיע איתה לסכסוך בתוך משרדי. אז הוא אמר אני ארשום את הבית, את כל הרכוש עלייך, את תטפלי בעניין זה שלך".
(עמוד 37, שורות 28-32).
20.במענה לשאלת בית משפט, באם המנוח הבין את המשמעות לפיה הוא נותן את הבית למבקשת השיב עורך הדין כי המנוח לא האמין שהמבקשת תגיע בסופו של יום למכירת הבית או תימנע אותו מהילדים וכנשאל בעניין, השיב כי הדבר עלה בעת עריכת הצוואות אז נמנע המנוח מסכסוכים עם המבקשת.
21.מכל האמור נובע, כי בניגוד לעדות עו"ד נ' תחילה, המנוח הבין משמעות מעשיו ומשמעות הוראות הצוואה ואף אם ביקש שאשתו לא תמכור הדירה, הרי שבסופו של יום, אם כתוצאה מלחציה ואם מדאגה לה, בחר להוריש לה את הדירה על כל המשתמע מכך והצוואה משקפת רצונו. עו"ד נ' אף העיד תחילה כי רצון המנוח היה להעביר הבית לילדיו ובהמשך העיד כאמור, כי מה שרשום בצוואה משקף רצונו. עוד העיד כי המנוח ערך באופן זה את צוואתו לאחר שנושא הדירה עלה בין בני הזוג. לפיכך, המנוח הבין משמעות העברת הדירה למבקשת נוכח חששותיה וגם אם רצה המנוח תחילה כי הבית יעבור לבעלות ילדיו, בסופו של יום בחר שלא להגביל העברת רכושו למבקשת במסגרת צוואתו.
22.משכך ושעה שלשון הוראות הצוואה ברורות ואומד דעת המנוח משתקף ממנה לפיה ביקש להוריש למבקשת את כל רכושו על מנת שתוכל לגור בדירה כל חייה ללא חשש שיוציאו אותה ממנה, די בכך. בנוסף ונוכח עדותו ביחס לעמדת המנוח בעת עריכת הצוואה לא מצאתי כי די בראיות החיצוניות שהוצגו בפניי (עדויות אחי המנוח ולכך אדרש אף בהמשך) שיש בהן בכדי לסייע למתנגדים. מעדות עורך דין נ' עולה כי המנוח רצה להפיג חששותיה של המבקשת לפיהם יכול וילדי המנוח יוציאו אותה מהדירה והוא ביקש להעביר הדירה אליה על כל המשתמע מכך.
אשר על כן וחרף הבטחותיו לילדיו, ברגע האמת החליט המנוח להעביר את כל רכושו לרבות הדירה לאשתו על כל המשתמע מכך ואין כל צורך לתקן הצוואה ולקרוא לתוכה מילים שאין בהן בכדי לבטא רצון המנוח.
23.בנסיבות אלו, מדובר בהוראות 'יורש במקום יורש' כמשמעותן המילולית בצוואה ואין לקרוא לתוך הצוואות את שלא נאמר בהן. עם זאת, יש לזכור שמדובר בצוואות הדדיות וככאלו, יחולו על צוואתה של המבקשת המגבלות הקבועות בסעיף 8א לחוק הירושה.
24.טענת הטעות בצוואת המנוח
המתנגדים טענו כי נפלה טעות בצוואת המנוח כמשמעה בסעיף 30 לחוק הירושה וניתן לקבוע בבירור את רצונו לולא הטעות, שכן רצונו היה להוריש למתנגדים את הדירה לאחר פטירתו.
מטעם המתנגדים העידו כאמור, אחי המנוח וילדיו המתנגדים. מתצהירי אחי המנוח עולה כי המנוח הביע בפניהם את דאגתו למבקשת לאחר פטירתה ואף ביקש מאחיו לסייע לה וחזר על רצונו להוריש לה את כספו ולהוריש למתנגדים את דירת המגורים לאחר אריכות ימי המשיבה, שתהא זכאית להתגורר בה עד יומה האחרון. בתצהיר האח א', טען כי כך ביקש ממנו המנוח בחול המועד האחרון לפני פטירתו וכך גם בתצהיר האח א' עת שוחח עם המנוח מספר ימים לפני מותו בזמן שהגיע לבית החולים לקבל טיפול כימותרפי וביקש ממנו לבקרו שם. האח א' העיד כי במפגש בבית המלון ביקש ממנו המנוח שלא יוציאו את המבקשת מהדירה עד מותה, שהיא תשכיר הבית אך לא תמכור, שכן הוא מייעד הבית לילדיו (ראו עמוד 43 לפרוטוקול, שורות 33-38).
25.עוד הוסיף בהמשך העד כי המנוח אמר לו באותה שיחה:
"אני רוצה שהיא תישאר בבית עד יום מותה, א', תדאג שלא יזרקו אותה".
(עמוד 47 לפרוטוקול, שורות 3-4).
בנוסף העיד כי באותה שיחה עם המנוח אמר לו המנוח:
"אני מרגיש כבר זה, אתה יכול לקחת על עצמך. במילים האלה. הוא כל כך אהב אותה ודאג לה ואמר לי אני מתחנן אל תוציא, אמרתי לו אבי, זה אני אדאג אל תדאג, אני מבטיח לך שהיא לא תצא מהבית, ואני אדאג שהילדים שלך ישכירו את הבית אם היא תחליט לעבור למקום אחר, ישכירו את הבית, השכירות תלך אליה ב- 100% והיא תיקח את הכסף".
(עמודים 47-48 לפרוטוקול, שורות 38-3).
אם כן, אף מדברי האח א' מתברר כי המנוח דווקא חשש שילדיו יוציאו את המבקשת מהדירה ויזרקו אותה ממנה ואף ביקש מאחיו שיסייע לו למנוע זאת ומדובר בעניין שהעסיק את המנוח רבות עד פטירתו. חרף האמור, בחר בסופו של יום המנוח לצוות כל רכושו לאשתו.
26.בעדותה נשאלה הבת א' ביחס להסכם העיזבון שנערך (וכאמור, לא נחתם, הערה שלי, ע.ג) במסגרתו הוסכם כי הדירה תעבור כבר עתה על שם הילדים.
"ש...תגידי ואיך המבקשת תהיה מוגנת, לו זה היה קורה? היא היתה רוצה למכור את הדירה ולעבור לדיור מוגן ולשלם מיליון, מיליון וחצי שקל כדמי כניסה מאיפה זה היה קורה, האם היא היתה יכולה לעשות את זה?
ת. זה משהו שהיה צריך לידון.
...
ש. עכשיו אני אומר לך הנה, נגיד שהסכם חלוקת העיזבון היה נחתם, והדירה היתה עוברת על השם שלכם והמבקשת היתה עוברת לגור שם...היא מחליטה שהיא לא יכולה לבד היא רוצה לעבור לדיור מוגן, אבל אין לה כסף לדיור מוגן, היא צריכה בשביל זה דירה. היא היתה יכולה לעשות את זה?
ת. חושבת שהיינו יושבים ומדברים על זה....היא תמיד יכולה לדבר איתנו...היא תמיד יכולה לדבר איתנו, הדלת שלנו פתוחה בפניה".
(עמודים 74-75 לפרוטוקול, שורות 30-10)
נראה כי זה בדיוק המצב שהמנוח ביקש למנוע, מצב בו המבקשת תהא תלויה ברצונם של ילדיו ומשכך בחר לצוות צוואתו כפי שציווה בפועל.
מכל המקובץ עולה כי המנוח ביקש תחילה לצוות הדירה לילדיו. עם זאת, חשש כי אלו לא ידאגו כראוי לאשתו. עוד חשש כי תהא תלויה בהם. על כך ניתן ללמוד אף מעדותו של אחיו של המנוח, ממנו ביקש המנוח לדאוג לאשתו לאחר מותו. אוסיף כי החשש לפיו המבקשת תהיה תלויה בילדי המנוח עלה אף מעדות עו"ד נ' שהעיד כי היה דין ודברים בין בני הזוג בעניין במשרדו בנושא זה.
27.אף מעדות הבת עולה כי בהתאם לגישת המתנגדים, גורלה של המבקשת אמור להיות תלוי בהם ככל שהדירה תעבור לבעלותם, שכן הם אלו שידונו ברצונותיה של המבקשת ככל שתבקש לעבור לדיור מוגן. כאמור, מעדות האח ועורך הדין, התרשמתי כי המנוח ביקש למנוע זאת.
בנוסף, הבן ל' העיד כי מיד לאחר שבעת המנוח נטל את רכבו, החזיק בו בערך חודשיים עד שנגמר לו הטסט. פניותיה של אחות המבקשת להחזיר את הרכב לא נענו שכן לטענתו, אחות המבקשת אינה פונקציה בשבילו (ראו עמוד 99 לפרוטוקול, שורות 10-11).
28.אם כן, המנוח התחבט רבות בעניין הדירה, שכן ביקש למנוע תלותה של המבקשת בילדיו ונראה כי חשש שאלו לא ידאגו לה וינהלו הרכוש כרצונם ולכן ביקש מאחיו שידאג לה. בנסיבות אלו ובמיוחד לאור הדין ודברים בין המנוח לאשתו בעת עריכת הצוואה, נקבע בזאת כי בסופו של יום, בחר המנוח לצוות לאשתו את הדירה ללא כל הסתייגויות, למעט עריכת צוואה הדדית.
אוסיף כי התרשמתי די הצורך כי הסכם העיזבון אינו משקף את רצון המנוח. משיחת המנוח עם אחיו עלו חששותיו. הוא דאג מאד לאשתו, ביקש מאחיו שידאג לה , התחנן אליו שלא יוציאו אותה מהבית ובסופו של יום, בחר להעביר כלל רכושו על שמה על כל המשתמע מכך.
אף מעדות הבן א' התרשמתי כי האמור בצוואה לרבות אפשרות מכירת הדירה על ידי המבקשת היתה ידועה למנוח. הבן העיד שבפגישת המתנגדים עם עורך דין נ' נאמר להם כי:
"ששאלנו את השאלות, הבנו מעו"ד נ' שהדירה עלולה להימכר גם, כאילו זה יכול להיות שהיא יכולה לעשות עם הרכוש כרגע מה שהיא רוצה".
(עמוד 92 לפרוטוקול, שורות 09-10).
כלומר, כבר מדברי עורך דין נ', עמו נפגשו בשבעה, הוסבר למתנגדים כי המבקשת רשאית לנהוג בדירה מנהג בעלים על כל המשתמע מכך.
אם כן, בסמוך לפטירת המנוח וזמן לא רב לאחר עריכת הצוואה, הסביר עו"ד נ' למתנגדים כי המבקשת רשאית למכור הדירה ולנהוג ברכוש כרצונה. לא ברור לי מדוע הסבר זה של עו"ד נ' אמור להיות שונה מזה שהוסבר למנוח בעת עריכת הצוואה ועובדה זו אף מחזקת דעתי שהמנוח הבין היטב את משמעות הוראות צוואתו לרבות אפשרות מכירת הדירה בעת שתהא בבעלות המבקשת ולכך התכוון המנוח בעת שהשתכנע לצוות הבית למבקשת.
מטעמים אלו ולאור עדויות עורך הדין, האח ועדויות המתנגדים, נקבע כי המנוח הבין היטב משמעות הוראות צוואתו כעולה מדברי עורך. אם כן, אין מדובר בטעות, אלא בהוראה המשקפת היטב את רצונו של המנוח, לדאוג לאשתו כל ימי חייה ללא תלות בכל גורם אחר, כפי שהוא הביע אותו גם בפני עו"ד נ' במעמד עריכת וחתימת הצוואה. למעלה מן הצורך, אוסיף כי אף אם היה נקבע כי מדובר בטעות, לא הוכח רצונו המלא של המנוח וכיצד ביקש לדאוג לאשתו ללא כל תלות בילדיו כיורשי הדירה ואף מטעם זה, דין טענת טעות המצדיקה תיקון הצוואה להידחות.
משכך, דין הטענה לפיה חלות הוראות סעיף 30 (ב) לחוק הירושה, שעניין תיקון טעות בצוואה, להידחות.
25.צוואות הדדיות וטענת ההסתמכות-האם ניתן לראות בעריכת צוואות הדדיות, הגבלה בהתאם להוראות סעיף 53 לחוק הירושה בהתאם לעיקרון ההסתמכות?
בעניין זה קבעה כבוד השופטת נאור בפרשת זמיר כי ביחס לצוואות שנערכו לאחר תיקון מספר 12 לחוק הירושה:
"בצוואות הדדיות בהן לא נקבע כל הסדר- לא במפורש ולא במשתמע- באשר לכוחו של בן הזוג שנותר בחיים לשנות מצוואתו, יחול על צוואות שנערכו לאחר החוק ההסדר הקבוע בתיקון החוק, המגביל את הכוח לשנות את הצוואה. על בני הזוג המבקשים לשחרר זה את זה ממגבלות החוק- לדאוג לכתוב הוראה אחרת"
עוד ציינה כי:
"הן (הצוואות-הערה שלי ע.ג) נכתבו באותו היום, ותוכנן של הצוואות זהה זה לזה. לא נאמר בהן דבר באשר להגבלת כוחו של בן הזוג שנותר בחיים לשנות מצוואתו. לא במפורש ולא במשתמע. המבקשים טוענים כי אלולא ההתחיבות של ...להעביר אלינו הרכוש לאחר מותו, לא היתה מעבירה [אשתו הראשונה] אליו את רכושה. יתכן שכך הוא הדבר. יתכן כי אילו היתה נשאלת אם המבקשים, לא היתה מורישה רכושה לבעלה, אילו היתה יודעת כי הוא ישנה צוואתה לאחר מותה...אך יתכן גם שלא. ...בעוד שבן זוג פלוני יבקש להגביל את כוחו של זה שנותר בחיים, בן זוג אלמוני לא יבקש לעשות כן. איש איש על פי דרכו".
ובהמשך:
"מעצם ההדדיות בכתיבת הצוואות, אין ללמוד על רצון משותף של בני הזוג להגביל זה את כוחו של זה לשנות את הצוואה לאחר מות מי מהם, והכל, באין אינדיקציה פרשנית אחרת".
(שם, עמוד 18, פסקה 15).
26.אשר על כן ובהיעדר הוראה ברורה ומפורשת או משתמעת הבאה להגביל השימוש בנכסים, אין מקום להורות על הגבלת השימוש שעה שמדובר בצוואה הדדית ואינטרס ההסתמכות חל אך ביחס למגבלות הקבועות בהוראות סעיף 8א לחוק הירושה. במצב דברים זה, אין בעובדה שמדובר בצוואה הדדית דווקא בכדי לקבוע כי אינטרס ההסתמכות מצדיק הגבלה על מי מבני הזוג ביחס לרכוש שעבר לבעלותו, מעבר לאלו הקבועות בחוק.
27.בפסקי דין מאוחרים נמשכה המגמה של אי הכרה באינטרס ההסתמכות בצוואות הדדיות למעט אלו הקבועות בחוק, לצורך הגבלת היורש הראשון בשימוש בנכסי העיזבון ראו תמ"ש 1360/07 (פורסם ביום 24/05/2012, שם פסקה 30 בסיפא), עוד ראו תע (תא)108082/05, פורסם ביום 11/02/2008.
28.ערה אנוכי לפסיקה אחרת של בית משפט לענייני משפחה, ראו למשל תמ"ש 65125-06-18 (פורסם ביום 12/04/2020) שם בוטלה העברה לאחר שהוכח כי הוטלו מגבלות בצוואה ביחס לנכסי המנוח בתקופת הביניים וזאת תחת הנחה כי אלו יגיעו בסופו של יום לילדיו. עוד עלה הדבר באותו עניין מעדות עורך הדין לפיה היתה הסתמכות שלא יועבר רכוש בתקופת הביניים לכל גורם אחר במטרה לשנות ההורשה.
29.לא התרשמתי כאמור מעדותו של עו"ד נ'. בצוואות דנן לא הוטלו מגבלות. המנוח ערך צוואתו בעת שביקש לדאוג לאשתו שחששה שתסולק לאחר פטירתו מבית הצדדים. מדובר באמירות מפורשות כמפורט לעיל ובנסיבות אלו, לא התרשמתי כי חלה הגבלה בהתאם להוראות סעיף 53 לחוק הירושה.
30.אף עדות המתנגדים אין בה בכדי לסייע לטענותיהם לפיהן יש להטיל מגבלות או לשנות הצוואה. אומנם המתנגדים העידו כי רצון המנוח היה כי הדירה תעבור לאחר פטירתו לילדיו. כך למשל העידה הבת א' כי המנוח אמר לה פעמים רבות שזה רצונו שהדירה תעבור על שם ילדיו. עם זאת, הוראות סעיף 1 לצוואת המנוח מציינות מפורשות כי:
צוואה זו מבטלת כל צוואה קודמת שנעשתה על ידי, וכל שיחה בע"פ ככל שהיתה, שיש בה מעין גילוי דעת על מה שיש ברצוני שיעשה ברכושי אשר ימצא בעיזבוני אחרי מותי, אשר ציוויתי או כתבתי או שוחחתי זמן שהוא לפני תאריך חתימת צוואה זו, בטל ומבוטל".
מכאן עולה שאף אם הבטיח המנוח לילדיו או שוחח עמם כי רכושו יעבור לילדיו ואף שוחח עם אחיו על כך, הרי שבסופו של יום, חזר בו מכך בצוואתו ובחר להוריש מלוא רכושו לאשתו. יוער כי קביעה זו בצוואה אף מחזקת דעתי כי על אף שהמנוח ידע שבעבר אמר לילדיו כי יוריש להם רכושו, בסופו של יום, בחר לצוות מלוא רכושו לאשתו וללא כל מגבלה על כל המשתמע מכך ובכפוף לעריכת צוואה הדדית.
מכל המקובץ עולה כי אין כל אינדיקציה פרשנית לפיה ביקש המנוח להגביל את זכותה של המבקשת לעשות ברכושה כרצונה כל עוד היא בחיים.
31.אוסיף כי אומנם קבעתי כי עסקינן בהוראות 'יורש במקום יורש' אולם אף אם היה נקבע כי מדובר בהוראת 'יורש אחר יורש' לא היה בכך בכדי לסייע למתנגדים ולעניין זה יפים דבריה של כבוד השופטת נאור בהלכת זמיר, עמוד 12, פסקה 11:
"ואולם, אף אם היינו מניחים, לטובת המבקשים, כי רצון אמם היה שלאחר מות המנוח רכושה יעבור לילדיהם המשותפים (דהיינו: הסדר של יורש אחר יורש"), הרי שעדיין הדין מלמדנו, כאמור, כי בעוד המנוח בחיים, הוא "רשאי לעשות במה שקיבל כבתוך שלו" (סעיף 42 לחוק הירושה), וכל אחד מהמבקשים "לא יזכה אלא במה ששייר" המנוח. במילים אחרות: גם בהנחה לה טוענים המבקשים, הנחה שאינה מקובלת עלינו, שמדובר ביורש אחר יורש, אין ללמוד מכך, מיניה וביה, על איסור דיספוזיציה של הנכס בידי בעלה בחייו.
עמד על כך בית המשפט:
...רוח כל צוואה כזאת ליורש אחר יורש היא שהראשון ישמור על הנכסים במידת האפשר והמתחייב מן הנסיבות להנאתו של היורש השני. אבל אין זאת אלא חובה מוסרית שאין בצידה חובה משפטית. אם אמנם העדיף הבעל את בתו הצעירה בתתו לה את עיקר הנכסים שירש מאישתו...הרי זה עניין בינו ובין מצפונו..., עניין רזניק 755".
32.כך נקבע גם בע"א 1182/90 דורית שחם נ' מרים רוטמן, פ"ד מו(4) 330, 337 עת נקבע כי:
"במקום שמצווה ציווה ליורש אחר יורש, רשאי היורש הראשון "לעשות במה שקיבל כבתוך שלו, והשני לא יזכה אלא במה ששייר הראשון...יורש ראשון הוא בעלים לכל דבר...ואולם זאת לימי חייו בלבד...אולם אין הראשון יכול לגרוע מזכותו של השני על ידי צוואה אכן יורש ראשון יודע שהמצווה ביקש כי הנכסים יגיעו, כעיקרון, לידיו של יורש שני, אך ידיעה זו-כשהיא לעצמה- אין בה כדי להטיל מגבלה משפטית על כוחו לעשות במה שקיבל כבתוך שלו: יכול ורשאי הוא לכלות את נכסי העיזבון- כולם או חלקם- ומבחינה משפטית עושה הוא על דרך זה כדין"
33.אם כן, אף מקום בו הוריש המנוח את נכסיו כ'יורש אחר יורש', לא היה בכך בכדי לסייע למתנגדים. המתנגדים לכל היותר יירשו את שתשייר המבקשת. אין מקום להורות על איסור דיספוזיציה בנכס בחייה כמפורט לעיל.
סביר שהמנוח, שאהב את ילדיו, ביקש גם לדאוג להם לאחר פטירת אשתו ומשכך, ערכו בני הזוג צוואות הדדיות. עם זאת, מהראיות שהצטברו בתיק עולה כי המנוח דאג לאשתו וביקש בראש ובראשונה לאפשר לאשתו לחיות בכבוד עד אחרית ימיה מבלי שתהא תלויה בחסדי אחרים ותנהג ברכוש מנהג בעלים. בעניין זה העידו אף ילדיהמנוח על מערכת היחסים החמה בין המנוח למבקשת ובמיוחד בתו א' עת העידה ביחס למערכת היחסים בין המנוח למבקשת כי:
"הם אהבו אחד את השני. דאגו אחד לשני, המבקשת קצת פחות יכולה לטפל באבא שלי אז, המצב היה הפוך. אבי טיפל במבקשת. אבי היה יותר בעניין של ניהול ענייני הבית, המבקשת קצת פחות, הקניות וכל שאר הניהול, אבי נדרש לטפל בהם מפאת חוסר יכולת של המבקשת. אבל היא כן ליוותה אותו, היא בהחלט ליוותה אותו לטיפולים הרפואיים"
(עמוד 65 לפרוטוקול, שורות 17-21).
כך גם העידה הבת א' באומרה:
"אבא שלי אהב אותה ודאג לה".
(עמוד 84 לפרוטוקול, שורה 32)
אם כן ושעה שבין המנוח לאשתו שררה מערכת יחסים חמה ואוהבת והיא הביעה חששה באשר לקרות לה לאחר פטירתו, אך טבעי שיבקש לדאוג לה ולאפשר לה לנהל הרכוש במהלך חייה כרצונה ולאחר פטירתה ובהתאם לצוואה ההדדית, מה שיישאר, יועבר לילדיו.
34.בנסיבות אלו, נידחית אף הטענה לפיה חלות על המבקשת הוראות סעיף 45 לחוק הירושה המטילות עליה החובה בכדי להימנע מכל פעולה שיש בה בכדי לנשל המתנגדים מזכות ההורשה של דירת המגורים לאחר פטירתה. יודגש, סעיף זה חל מקום בו קיימת הוראה צוואתית המטילה על המבקשת הוראה צוואתית במסגרת צוואת מנוח. במקרה דנן אין בצוואתו כל הוראה צוואתית כאמור.
35.המתנגדים טענו כי אין מחלוקת כי המבקשת נכה בשיעור 100% מחמת מחלה נפשית וטענה זו לא הוכחשה. היא מתגוררת כיום אצל אחיותיה המבקשות להשתלט על רכושה. בעניין זה אומר, כי לא מונה למבקשת אפוטרופוס, המתנגדים אף לא עתרו כאמור במסגרת ההליך ואף אם קיימות לה מגבלות כלשהן, היא ניהלה ההליך באופן מיטבי ובדין התנגדה לחתום על ההסכם בין יורשים שעה שזה פגע בזכויותיה.
משכך ושעה שלא מונה למבקשת אפוטרופוס או אפוטרופוס לדין, איני מוצאת רלוונטיות לטענות לפיהן המבקשת נכה ב- 100% מחמת מחלה נפשית ואף העובדה שאחיותיה עמדו על זכויותיה וסייעו לה, אין בה בכדי לקבוע כי אלו מבקשות להשתלט על רכושה בהיעדר כל ראיות לכך. לא זו אף זו, המתנגדים עצמם ניהלו משא ומתן עם המבקשת על מנת שתחתום על הסכם בין יורשים ולא טענו כי אינה כשירה לחתום על הסכם כאמור או שנתונה להשפעה כלשהי בשלב המשא ומתן ומדובר בטענה שעלתה רק לאחר שסרבה לחתום על ההסכם ואחיותיה סייעו לה לעמוד על זכויותיה. המבקשים אף לא ביקשו לחקור את אחיותיה של המבקשת על אף שנטען כי המבקשת חוששת מהן והן מבקשות להשתלט על רכושה. אם כן, המתנגדים טענו כי יש להגן על המבקשת מאחיותיה שלה ללא כל ראייה לכך ומדובר בטענה שלא הוכחה כלל וכלל ונטענה בעלמא.
יתרה מזאת, מצבה הנפשי של המבקשת היה ידוע מן הסתם למנוח שהיה נשוי לה וחי עמה 22 שנים ודאג לה במהלך כל השנים הללו ועל אף האמור ובנסיבות אלו, ביקש לדאוג לאשתו שחששה מהעתיד לבוא לאחר פטירתו וציווה לה את כל רכושו ללא מגבלות ולמעט מגבלת הצוואה ההדדית.
אוסיף כי אף העובדה שילדי המנוח לא התנגדו למתן צו קיום צו צוואה חלקי ליתר נכסי המנוח למעט הדירה, מחזקת דעתי כי המנוח ביקש לדאוג לאשתו ולאפשר לה לעשות בכלל רכוש העיזבון כרצונה והרצון לבדל הדירה נובע מניסיון לערוך הפרדה מלאכותית ברכושו. בשולי הדברים ייאמר כי דווקא העובדה שרכבו של המנוח נלקח על ידי הבן כבר בסמוך לפטירתו ומבלי לקחת בחשבון את רצון המבקשת, יש בה בכדי לחזק דעתי כי המנוח חשש שנוכח מצבה של אשתו, המתנגדים יבטלו רצונה וביקש לדאוג לה ואף מטעם זה מתחזקת דעתי כי זה אכן רצון המנוח להוריש מלוא רכושו לאשתו המבקשת.
36.ויודגש, כל עוד לא הוכח כי פעולותיה של המבקשת נעשו מתוך רצון לפגוע בילדי המנוח, המתנגדים, אין מדובר בפעולה שנעשתה בחוסר תום לב (ראו לעניין זה, סיפרו של פרופ' שילה, פירוש לחוק הירושה, התשכ"ה- 1965, כרך א-1995, עמוד 378, בנוגע לאבחנה בין מצב בו פעולת היורש הראשון נעשתה אך על מנת לפגוע ביורש השני לבין מצב בו הפגיעה בעקבות הפעולה היא תוצאת לוואי של מעשי היורש הראשון).
37.אם כן ובשלב זה, שעה שלא הוכח כי פעולות המבקשת נועדו לפגוע ביורשים, ברי כי אין כל עילה להורות על קבלת ההתנגדות.
משכך, דין ההתנגדות להידחות, זכותה של המבקשת במלוא עיזבון המנוח שרירה וקיימת וללא כל מגבלה על פי דין. עם זאת, אין לשכוח שהמבקשת עצמה ערכה צוואה הדדית ומשכך, קיימת לה חובה מוסרית לא לבצע בעיזבון פעולות שנועדו אך לפגוע ביתר היורשים או שנועדו בכוונת תחילה לכלות העיזבון על מנת שלא ירשו דבר לאחר אריכות ימיה.
בנסיבות אלו, ברי כי אין למנוע מהמבקשת למכור הדירה מקום בו תבקש לעשות כן על מנת להטיב יתרת חייה. אולם ראוי כי המבקשת תבין כי פעולה ברכוש העיזבון שמטרתה אך להדיר היורשים מהעיזבון, תוך שימוש בלתי סביר בעיזבון, תהיה נגועה בחוסר תום לב ובניגוד לרצון המנוח. אכן, המנוח לא הגביל המבקשת ברכוש המשותף, עם זאת, ברי כי לא רצה להדיר ילדיו מהרכוש שיוותר לאחר אריכות ימיה של המבקשת (ראו לעניין זה ע"א 598/75 רזניק נ' רזניק, פ"ד ל (1) 749.
יתר טענות המתנגדים לא מצאתי בהן ממש.
38.סוף דבר
בכפוף לאמור לעיל, דין ההתנגדות להידחות וניתן צו קיום לצוואת המנוח מיום 08/11/2022.
ב"כ המבקשת יגיש תוך שבעה ימים צו קיום צוואה לחתימתי.
מורה על סגירת התיקים שבכותרת.
בנסיבות העניין, מצאתי מקום לחייב המתנגדים ביחד ולחוד בהוצאות המבקשת בסך של 35,000 ₪. ההוצאות ישולמו תוך 30 יום, שאם לא כן, יישאו הפרשי ריבית והצמדה כחוק.
פסק הדין מותר לפרסום ללא פרטים מזהים ובשינויי הגהה ונוסח בלבד.
ניתן היום, ד' אלול תשפ"ה, 28 אוגוסט 2025, בהעדר הצדדים.
