פס"ד הדוחה התנגדות לצוואה

בקשה לקיום צוואת המנוח ד' א' ז"ל (להלן – "המנוח") מיום 2.10.19, שהוגשה במקור מטעם שלושת ילדיו - הזוכים על פי הצוואה – ד', מ', ור' (להלן- "התובעים" או "מבקשי קיום הצוואה"); והתנגדות שהוגשה לה מטעם שתי אחיותיהם – ש' וז' – בנותיו של המנוח (להלן – "הנתבעות" או "המתנגדות"). לשם הנוחות יקראו הצדדים להלן גם בשמם הפרטי (ד', מ', ר', ש' וז').

המנוח הלך לבית עולמו ביום 27.5.21 בהיותו כבן 88 שנים (יליד 1933); אשתו – אמם של הצדדים – הגב' מ' א' ז"ל (להלן – "המנוחה") הלכה לבית עולמה לפניו, ביום 20.4.2018 (שניהם יחד ייקראו להלן – "המנוחים").

ביום 29.6.2011 ערכו המנוחים צוואות זהות (אשר לטענת הנתבעות הן צוואות הדדיות ואילו התובעים חולקים על כך) במסגרתן נקבע מנגנון לחלוקת הירושה ביניהם ולפיו התחייבו בני הזוג להוריש את רכושם האחד לרעהו במקרה של פטירת אחד מהם (סעיף 4א' לצוואה), ובאם במועד פטירת אחד מהם בן הזוג האחר לא יהא בין החיים, יחולק רכושו של בן הזוג שנפטר באופן שווה בין חמשת ילדיהם המשותפים (סעיף 4ב' לצוואה); כן נקבעה הוראה לפיה "אני מצהירה כי אני שומרת לעצמי את הזכות לחזור בי מצוואה זו מעת לעת, לשנותה, לגרוע ממנה או להוסיף עליה אך כל עוד לא עשיתי זאת, תהא צוואתי זו תקפה ותעמוד בעינה" (סעיף 1ב' לצוואת המנוחה שצורפה כנספח 6 לתצהירי עדות ראשית של המתנגדות) (צוואות המנוחים משנת 2011 ייקראו להלן – "צוואת 2011" או "הצוואות המוקדמות").

על פי הנטען, ביום 7.10.2018 ניתן צו לקיום צוואתה של המנוחה מיום 29.6.2011. ראו: סעיף 3 להתנגדות.

יובהר כבר עתה, כי במסגרת ההליכים לא הוגש לפני אף לא עותק מהצוואה הנטענת של המנוח משנת 2011 ולא נפתח תיק לקיומה של צוואה זו; כל שהוגש הוא העתק של צוואת המנוחה משנת 2011, שנטען כי עסקינן ב"צוואות מראה" שנערכו במקביל על ידי המנוחים שניהם, אשר הוראותיהן זהות בשתי הצוואות (ראו: סעיף 2 לסיכומי התובעים; סעיף 1 לסיכומי הנתבעות וכן הערת שוליים מס' 2, בעמ' 3 לסיכומיהן); מאחר והצדדים לא חלוקים על כך שנוסח צוואת המנוח משנת 2011 היה זהה לנוסח צוואת המנוחה שעותק ממנה הוגש, אניח לצורך הדיון כי אכן נוסח הסעיפים בצוואות המנוחים היה זהה.

כשנה וחצי לאחר פטירת המנוחה ערך המנוח את הצוואה נשוא ההליכים שבפני - צוואה בעדים מיום 2.10.2019 (להלן – "הצוואה המאוחרת" או "צוואת 2019"), שנערכה על ידי עו"ד דוד אסרף (שערך עבור המנוחים את הצוואות בשנת 2011), והעדים לה הם עוה"ד מרדכי אסרף ודניאל קרמר.

במסגרת הצוואה המאוחרת, ציווה המנוח את כל רכושו לשלושה מילדיו – שני התובעים ואחותם - הגב' ד', ואילו לבנותיו המתנגדות, הוריש סך של 50,000 ₪ בלבד לכל אחת.

ב"כ היועמ"ש בא"כ הבהיר כי לנוכח העובדה כי כלל הזוכים על פי הצוואה והיורשים על פי דין של המנוח בגירים וכשירים, הוא אינו מוצא להתערב בהליך דנן. (ראו: הודעת הא"כ מיום 28.2.22).

להשלמת התמונה, בדיון מיום 27.5.24 הוריתי על מחיקתה של הגב' ד', מההליך דנן בשל אי התייצבותה ועמדתו של מיופה כוחה מר ר' (התובע מס' 2). ראו: עמ' 12 ש' 23-24 לפרוט'.

בהליך דנן מונה פרופ' שלמה נוי כמומחה רפואי מטעם ביהמ"ש לבחינת כושרו של המנוח לעשות פעולות משפטיות, ובפרט עריכת הצוואה, במועד עריכת הצוואה המאוחרת, דהיינו - ביום 2.10.2019. ראו: החלטות מיום 17.1.23 ומיום 31.1.23.

חווה"ד של פרופ' שלמה נוי הוגשה ביום 8.6.23, ובה נקבע כי "ניתן לקבוע בסבירות גבוהה כי במועד הנדון לא היה המנוח בעל כשירות משפטית"; בהמשך לכך השיב המומחה לשאלות הבהרה (ראו תשובותיו מיום 10.8.23 ומיום 14.8.23) ואף זומן לחקירה על חוות דעתו.

נערכו לפני ארבעה דיוני הוכחות ממושכים, אשר בסיומם ניסיתי להביא את הצדדים להסכמות והעליתי בפניהם הצעת פשרה (ראו: החלטתי בסוף הדיון מיום 15.7.24).

לאחר שניסיונות הפשרה לא צלחו, הוריתי על הגשת סיכומי הצדדים ומשהוגשו הסיכומים התיק בשל להכרעה.

טענות התובעים (מבקשי קיום הצוואה האחרונה משנת 2019)

מאחר ולא נפל כל פגם בצוואת המנוח משנת 2019 שהינה כשרה, ונערכה כדין בפני שני עדים, ומשלא הוכחה טענת הזיוף על ידי הנתבעות, הרי שנטל ההוכחה והשכנוע אודות טעמי ההתנגדות, לרבות הטענה בדבר היעדר כשירות והשפעה בלתי הוגנת, מוטלת על המתנגדות, ומדובר בנטל כבד המחייב הבאת ראיות ממשיות וברורות.

לעניין טענת הזיוף של חתימת המנוח טענו התובעים בתשובתם לסיכומי הנתבעות כי טענת הזיוף אינה מתיישבת עם הטענה כי התובעים התלוו אל המנוח למשרד עוה"ד שערך את הצוואה והשפיעו עליו השפעה בלתי הוגנת, כאשר ממילא הטענה נטענה בעלמא ולא הוכחה, ואף אינה מתיישבת עם העובדה כי המנוח הפקיד את צוואתו במשרדי רשם הירושה.

לעניין כשרות המנוח – לטענת התובעים עלה בידם לסתור את חוו"ד המומחה מטעם ביהמ"ש על בסיס עדויות וראיות מזמן אמת, של גורמים מקצועיים שונים, המעידים כי בתקופת הזמן הרלוונטית המנוח היה כשיר לערוך צוואה. לדבריהם, מדובר בגורמים אובייקטיביים שונים ובמועדים שונים, על כן המשקל לכך רב ויש בו לסתור את חוו"ד המומחה שנערכה בדיעבד, על בסיס מסמכים רפואיים בלבד, שלא מהתקופה בסמוך לעריכת הצוואה וללא שהמומחה היה מודע למסמכים חשובים אחרים שהוצגו בהליך דנן, ומבלי שעלה בידו להתמודד כדבעי עם הראיות הסותרות במסגרת חקירתו ובתשובותיו לשאלות הבהרה; עוד נטען כי טענת המתנגדות להיעדר כשרות וכן חוו"ד המומחה נסתרה אף בעדויותיהן ובעדויות העדים מטעמן (סע' 40-41 לסיכומים התובעים); וכן בעדי הקיום של הצוואה ובעדות עורך הצוואה (סעיף 42 לסיכומי התובעים).

לעניין השפעה בלתי הוגנת – נטען כי לא עלה בידי המתנגדות להוכיח קיומם של מבחני הלכת מרום. המנוח היה צלול בעת עריכת הצוואה, קיבל סיוע מכלל ילדיו ולא היה תלוי בטיפול בצורה משמעותית במי מהם. אף ביחס למבחן בידודו של המנוח נמצא בעדויות המתנגדות ועדים מטעמן כי המנוח לא היה מבודד והיה בקשר עם כלל ילדיו; לא הוכחה כל מעורבות של מי מהתובעים בעריכת הצוואה; המנוח היה עצמאי בתקופה הרלוונטית לעריכת הצוואה כאשר עצמאותו מבחינה שכלית מחפה על תלותו הפיזית ומובילה למסקנה כי התלות הפיזית בניידות לא גרעה כלל מעצמאותו, כאשר לעניין זה הבהירו כי המנוח היה מטופל על ידי עובד זר, והמתנגדות העידו בעצמן כי נמצאו במחיצת המנוח כמעט מידי יום וסייעו לו בכל הנדרש.

לעניין הטענה בדבר מעורבות בעריכת הצוואה – המתנגדות לא הוכיחו ולו בראשית ראיה כי מי מהתובעים היה מעורב בעריכת הצוואה, לקח חלק אחר בעריכתה או היה עד לה. עוה"ד שערך את הצוואה וכן עדי הקיום לצוואה העידו כי המנוח לווה על ידי העובד הזר ונמצא לבדו במשרד בעת עריכת הצוואה.

במשפט הישראלי חוסר צדק, או היעדר סבירות בנוסח הצוואה, אינם עילה לפסילתה ועל כן הדרת בן או בת מצוואת הורה אפשרית על פי הדין. בעניין זה הדרת המתנגדות מצוואת המנוח אינה עניין של אי מוסריות או אי חוקיות שנפלה בצוואה המצדיקה התערבות על פי סעיף 34 לחוק.

הצוואה נערכה כ- 20 חודשים טרם פטירת המנוח. המנוח חי את חייו כרגיל עד לפטירתו. בנותיו המתנגדות היו מודעות לרצונו של המנוח ולא בכדי ביקרו במשרדו של עו"ד אסרף על מנת לברר האם ערך צוואה חדשה וכן שכרו את שירותיה של ד"ר עטיה כחודש קודם לפטירה לצורך עריכת בדיקה קוגניטיבית למנוח.

לא עלה בידי המתנגדות להרים את הנטל הכבד המוטל עליהן להוכיח את התנגדותן ובנסיבות אלה יש לקבוע כי המנוח ערך את צוואתו בדעה צלולה בהבנה מלאה ומרצונו החופשי והמוחלט ללא כל השפעה חיצונית שהיא; לכבד את רצונו של המנוח כפי שהובע בצוואתו; ולדחות ההתנגדות.

לעניין הצוואות המוקדמות – טענו התובעים, כי מאחר שהצוואות שערכו המנוחים בשנת 2011 הייתה "צוואת מראה", בה הופיע סעיף 1ב' המאפשר מפורשות לכל אחד מהם לשנות את צוואתו בכל עת, הוא מהווה משום "הוראה אחרת" כלשון סעיף 8(ג) לחוק הירושה, התשכ"ה- 1965 (להלן "חוק הירושה"), ועל פיו ניתן היה בידי המנוח לשנות צוואתו בכל עת שחפץ; יחד עם זאת, בסיכומי התשובה מטעמם טענו התובעים, כי כלל לא מדובר בצוואות הדדיות וכי המנוח יכול היה לשנות את צוואתו כרצונו שכן הוא היורש היחיד על פי צוואת המנוחה.

טענות הנתבעות (המתנגדות לצוואה האחרונה משנת 2019)

הנתבעות עתרו לדחות את הבקשה לקיום הצוואה המאוחרת של המנוח (משנת 2019), ולהורות כי הצוואה בטלה לנוכח הפגמים שנפלו בה; כפועל יוצא מכך להורות כי חלוקת עיזבונו של המנוח תיעשה בהתאם לצוואה המקורית של המנוחים מיום 29.6.11, המשקפת נאמנה את רצונו האמתי של המנוח לחלק את רכושו בין חמשת ילדיו באופן שווה; או לחילופין, להורות כי עיזבון המנוח יחולק בהתאם להוראות חוק הירושה.

לטענת המתנגדות הפגמים שנפלו בצוואה המאוחרת של המנוח, לפיהם יש להורות על ביטולה, הינם כדלהלן:

• זיוף חתימת המנוח על הצוואה - כפי שעולה מחוו"ד של הגרפולוג ד"ר ורדי שצורפה כנספח 18 לתצהיריהן, כאשר התובעים בחרו שלא לחקור את המומחה עליה ולא הגישו חוו"ד נגדית מטעמם לצורך הפרכתה.

• היעדר כשירות – אף לו המנוח הוא זה שחתם על הצוואה הרי היא נערכה על ידו כאשר היה ללא כשרות משפטית ונתון במצב קוגניטיבי לקוי שלא אפשר לו עצמאות וגרע מיכולתו להבין את טיבה ומשמעותה, כפי שנקבע על ידי מומחה מטעם ביהמ"ש, אשר ככלל הפסיקה קבעה כי יש לאמץ את חוות דעתו, שממילא לא נסתרה בחקירתו ונתמכה במסמכים הרפואיים שהוגשו בעניין המנוח.

• השפעה בלתי הוגנת – לנוכח מצבו הבריאותי והקוגניטיבי הרעוע של המנוח הוא היה נתון להשפעה בלתי הוגנת מצד התובעים. האחים מ' ור' נכחו במשרד עו"ד שערך את הצוואה בעת עריכתה והיו אלה שליוו והסיעו את המנוח למשרד עו"ד לחתום על צוואתו ביום שעבר טיפול דיאליזה. המנוח לא היה עצמאי מבחינה פיזית שכלית והכרתית במעמד החתימה על הצוואה; חייו של המנוח היו תלויים בתובעים, שרק הם הסיעו אותו לטיפולי הדיאליזה 3 פעמים בשבוע. המנוח היה תלוי בר' מבחינה כלכלית לאחר שר' קיבל הרשאה לחשבונו וכרטיסי האשראי שלו. מדובר בתלות מוחלטת של המנוח בתובעים, קשריו של המנוח עם גורמים חיצוניים מלבד התובעים נוטרלו והוגבלו, התובעים התקינו מצלמות בביתו על מנת לעקוב אחר מהלך יומו, ודאגו לסלק את המתנגדת ש' מבית המנוח ולהפחתת מעורבותה של ז'.

• מעורבות בעריכת הצוואה – לטענתן הוכח כי התובעים, הנהנים על פי הצוואה המאוחרת של המנוח, היו עדים לעשיית הצוואה ולקחו חלק פעיל בעריכתה באופן פסול המצדיק ביטולה של הצוואה ע"פ סעיף 35 לחוק הירושה.

בסיכומיהם העלו המתנגדות לראשונה טענה נוספת בנוגע לצוואה המאוחרת, לפיה נוסח הצוואה היה מטעה מבחינה צורנית, שכן היא כללה בסעיף 4 את כלל ילדי המנוח ופרטיהם, באותו פורמט שהופיע בצוואתו המקורית. לטענתן, "סביר מאוד להניח" כי לנוכח מצבו הבריאותי והקוגניטיבי הירוד בו היה מצוי המנוח אותה עת הוא הוטעה לחשוב שרצונו האמתי להוריש לילדיו באופן שווה את כל רכושו ורכוש אשתו המנוחה.

עוד טענו המתנגדות כי, הצוואות המוקדמות של המנוחים הינן צוואות הדדיות אשר על פיהן, רצונם היה כי במות אחד מהם יירש בן הזוג שנותר בחיים את רכושו, ובמות שני בני הזוג יירשו חמשת ילדיהם את רכושם באופן בלעדי ובחלוקה שווה. רצון זה נלמד מהוראות סעיפים 4(א) ו4(ב) לצוואות ההדדיות, המגלה הסתמכות מובנית של כל אחד מבני הזוג אשרף על האחר בכדי לממש את רצונם. בנסיבות אלו, צוואתו המאוחרת של המנוח מהווה הפרה של הוראות הצוואה ההדדית ופגיעה בהסתמכותה של האם המנוחה כאמור בסעיף 8א(ב) לחוק הירושה; בהתאם לכך, צוואתו האחרונה של המנוח בטלה ביחס לחלקה של המנוחה ברכוש המשותף ולפיכך יש לחלק בין חמשת ילדי המנוחים 50% מרכושם של המנוחים (המהווים גם 50% מירושת האב המנוח), וזאת בהתאם למנגנון השוויוני הקבוע בצוואות ההדדיות, המגלם את רצון האם המנוחה.

דיון והכרעה

עיקרון "כיבוד רצון המת" עומד ביסודם של דיני הירושה, והוא- כפי שהוגדר על ידי כב' הש' חשין ז"ל - 'בריח התיכון במשפט הצוואות' (ע"א 1212/91קרן לב"י נ' בינשטוק, פ"ד מח(3) 705 (1994)- להלן – "קרן לב"י"); בדנ"א 7818/00 אהרן נ' אהרוני, פ"ד נט(6) 653 (2005)‏ (להלן – "עניין אהרון"), נקבע לעניין זה, כי: "קיום רצונו של המצווה שהינו אבן הפינה והמסד של דיני הירושה, והגשמתו הינה היעד והמטרה העוברים כחוט השני בהוראות החוק".

בפסיקה עמדו על כך שמדובר בעיקרון-על שהינו חלק ממורשת ישראל; כיבוד רצונו של המת להורות מה ייעשה ברכושו הינו חלק מכבוד האדם שלו, ולא בכדי נאמר: "רצונו של אדם הוא כבודו" וכן "מצווה לקיים דברי המת" (כתובות, ע, א [ב]; גיטין, יד, ב [א]). ראו: עניין אהרון‏, פסקה 7 לפסה"ד של כב' הש' ארבל.

כפי שנקבע לעניין זה בפסיקה: "אם יש עקרון-תשתית – אם תרצו: עקרון-על – במשפט הירושה, אין הוא אלא העיקרון המורנו כי אדם, כל אדם, קונה חופש לצוות מה ייעשה בעיזבונו, והעיקרון הנגזר ממנו ולפיו מצוּוִים החיים לקיים את דברי המת ורצונו. החופש לצוות והמצווה לקיים את רצון המת – שני עבריה של אותה מטבע – השניים כאחד נגזרים מכבוד האדם ומן האוטונומיה האישית הנגזרת מן הכבוד. ... הרצון בצוואה הוא המנחיל... ובהתקיים הרצון אין על בית המשפט אלא לקיים את הצוואה, כשאין אפוטרופוס על הרצונות. בכך באה לידי התגלמות ההגנה על חירות האדם, שאחד מביטוייה הוא החופש שיש לו לשלוט בנכסיו...". ראו: ע"א 4660/94היועץ המשפטי לממשלה נ' לישיצקי, פ"ד נה(1) 88 (1999).‏

הצוואה הינה מצוותו האחרונה של המת, וההנחה הגלומה בה הינה כי היא מבטאת את רצונו האמיתי והמלא לאשר ייעשה בנכסיו לאחר מותו. הצוואה משקפת אפוא את האוטונומיה שלו כפרט ואת זכותו החוקתית בקניינו; ולפיכך נקבע כי "...בבואנו לבחון צוואתו של מי שעבר מן העולם, מחויבים אנו בבחינה זהירה של צעדינו, שכן מצויים אנו ב"טריטוריה" שחוק היסוד פורש עליה את צלו, ולכן מחויבים אנו להימנע ככל האפשר מלפגוע בחופש הצוואה". ראו: ע"א 724/87כלפה (גולד) נ' גולד, פ"ד מח(1) 022 (1993), פסקאות 5-6 לפסה"ד (להלן – "עניין כלפה").

עיקרון יסוד זה הוא שמנחה אותי בהכרעתי דנן.

נטל ההוכחה

סדר הבאת הראיות, נבחן בהתאם לכללים בדבר נטלים וחזקות החלים בדיני ירושה. ראו: ש' שוחט, נ' פינברג וי' פלומין, דיני ירושה ועזבון, מהדורה שביעית (תשע"ד - 2014), עמ' 191 (להלן – "דיני ירושה ועיזבון").

בהתאם להלכה הפסוקה, צוואה שמתקיימות בה כל הדרישות הצורניות על פי הדין, חזקה שהיא תקפה, ועומדת לה "חזקת הכשרות" - "כבר נפסקה הלכה שצוואה שאין בה פגם מבחינת הצורה, חזקה עליה שצוואת אמת היא". ראו: ע"א 1099/90 שרוני נ' שרוני, פ"ד מז(4) 785 (1993)‏; במקרה כזה ככלל - "על הטוען לפסלותה –הראיה", כך שהנטל להוכיח כי היא בטלה, מוטל על המתנגד. ראו: ע"א 4902/91 גודמן נ' ישיבת שם בית מדרש גבוה להוראה ודיינות, פ"ד מט(2) 441 (1995)‏, פסקה 13 לפסה"ד (להלן – "עניין גודמן").

אולם, אם מדובר בצוואה הפגומה בפגם פורמלי - חובת הראיה מתהפכת, ועל התובע, מבקש הקיום של הצוואה – מוטל נטל השכנוע כי הצוואה היא צוואת אמת ואין ספק באמיתותה, לפי סעיף 25 לחוק הירושה. ראו: דיני ירושה ועיזבון, עמ' 104; ע"א 217/74 גמזו נ' גולוב, פ"ד כט(2) 337 (1975)‏; כאשר לעניין מידת ההוכחה נקבע בפסיקה כי יש מקום להתחשב בחומרת הפגם הפורמלי הנטען. ראו: עניין גודמן, בעמ' 453; ע"א 6198/95יעקב נ' בראשי , פ"ד נב(2) 603 (1998)‏, פסקה 17 לפסה"ד; עמ"ש (מחוזי ת"א) 38138-09-11א' נ' ש' נ' א' מ' ק'(14.4.2013).

טענת זיוף חתימת המנוח

בעניינינו נטען לפגם בחתימת המצווה- טענת זיוף חתימת המנוח על הצוואה.

כפי שנקבע בד"נ 40/80פאול קניג נ' יהושע כהן, לו(3) 701 (1982)‏: "....לעניין צוואה בעדים שבסעיף 20, שלוש הן הדרישות, שבלעדיהן אין הצוואה צוואה: המצווה (ודברי הצוואה), שני עדים והכתב, וזאת משום ששלושה אלה הם הגרעין היסודי, הבישרא דתורא, שבצוואה בעדים, ובהעדר אחד מהם אין צוואה. לעומת זאת העדר תאריך או חתימת המצווה ניתן לתיקון בצוואה בעדים לפי סעיף 20, כמובן, אם אין ספק באמיתות הצוואה, ואם ניתן להוכיח גמירות דעתו של המצווה על-פי העדים או לפי הנסיבות, בכל דרך שהיא." (ההדגשה אינה במקור – ה.ג.).

בעמ"ש (מחוזי נצרת) 23853-06-21פלוני נ' אלמוני(31.5.2022)‏ נקבע באופן דומה כי: "כאשר מוטל ספק בחתימתו של המצווה על הצוואה, חובת ההוכחה מוטלת על המבקש את קיומה"; וכך הובהר גם בספר "דיני ירושה ועיזבון", כי פגם בהליכים לפי סעיף 20 לחוק, שעניינו צוואה בעדים, הינו, בין היתר – "חתימה ביד המצווה". ראו: שם, בעמ' 102.

הגם שכך, יש לזכור, כי על הטוען טענת זיוף מוטל להוכיח את טענתו, כאשר רף הראיות הנדרש לגבי טענת זיוף, אשר לה גוון מעין פלילי, גבוה יותר מהנוהג במשפט אזרחי (מאזן ההסתברויות) ועל בית המשפט לבחון את הראיות להוכחת טענה זו בזהירות ובקפדנות. ראו: ע"א 7456/11 בר נוי נ' אמנון(11.4.2013)‏, פסקה 15 לפסה"ד; ת"ע (משפחה ת"א) 100760/09 יעקב נ' מחקשווילי(3.10.2013)‏, פסקה 96 לפסה"ד (להלן – "עניין מחקשווילי").

השאלה האם החתימה הנחזית להיות חתימת המנוח על הצוואה מיום 2.10.2019 הינה, בין היתר, עניין שבמומחיות ואינה בגדר ידיעה שיפוטית; כפי שנקבע לעניין זה בת"ע (משפחה תל אביב-יפו) 9176-07-19 עזבון המנוחה א.מ ז"ל נ' ט.א(12.12.2022)‏: "....לפיכך אך טבעי וברור הוא כי לצורך הכרעה בשאלה זו יידרש בית המשפט למינוי מומחה להשוואת כתבי יד ... אין צורך לומר כי פרקטיקה ידועה ומקובלת היא כי בתי המשפט נוהגים למנות מומחים להשוואת כתבי יד במקרים בהם מתעוררת שאלה באשר לאמיתות חתימה של מנוח על צוואה או על מסמך משפטי אחר ... ."

יחד עם זאת, מסקנות המומחה לעולם אינן באות במקום מסקנות בית המשפט וההכרעה לעולם מסורה בידי בית המשפט, המכריע על פי מכלול הראיות שבפניו (ראו: ת"א (שלום רח') 32931-07-20הכשרה חברה לביטוח בע"מ נ' ניגא מוצרי איכות בע"מ(14.7.2025)‏, פיסקה 19 לפסה"ד.

ומן הכלל למקרה דידן –

במקרה דנן הגישו הנתבעות עוד במסגרת התנגדותן (נספח 14) חוו"ד של מומחה לכתב-יד מטעמן – ד"ר ורדי, אשר קבע כי "...בסבירות גבוהה יש בפנינו זיוף של החתימה של המנוח ד' א' ז"ל על הצוואה נשוא הדיון. זאת לא הדרגה הגבוהה ביותר המקובלת בהשוואת חתימות, אלא אחת פחות, 85 אחוז ולא 95 אחוז, משום שהיו מספר מועט של חתימות הסמוכות לתאריך הצוואה וחלקן ממסמכי צילום".

על אף שמדובר בחוות דעת מטעם המתנגדות, ללא שהתבקשה רשות להגישה מבעוד מועד בהתאם לתקנות, הרי עוד בראשית ההליך דנן, בקד"מ הראשון נקבע לעניין זה על ידי כב' השופט נמרוד פלקס (המותב הקודם שדן בתיק), כי: "הנני מקבל כראייה את חוות דעת ד"ר מרדכי ורדי המומחה לכתבי יד היות ואיני מוצא מקום למנות מומחה לבחינת כתבי יד מטעם בית המשפט עת מסופקני האם הונחה תשתית ראייתית לכאורית המצדיקה זאת. בנסיבות אלו וככל שמבקשים התובעים להגיש חוות דעת מומחה לכתבי יד מטעמם יתכבדו ויעשו כך בתוך 60 יום" (ראו: החלטה מיום 27.3.22, עמ' 4 ש' 23-28 לפרוט').

יוער כי המתנגדות ביקשו תחילה לזמן לעדות את ד"ר ורדי (ראו רשימת עדים מיום 9.3.22); אולם בסופו של יום הוא לא זומן על ידן לעדות ולא צורף לרשימת העדים המעודכנת שצורפה לתצהיריהן מיום 23.5.24.

התובעים, בתשובתם להתנגדות טענו כי מאחר ומדובר בחוו"ד מטעם צד, יש לאפשר להם להציג חוו"ד נגדית מטעמם, או לחילופין כי ביהמ"ש ימנה מומחה מטעמו; ולגופם של דברים טענו, כי רוב המסמכים שהוגשו למומחה של המתנגדות נחתמו על ידי המתנגדות עצמן ולא על ידי המנוח, וממילא מסקנת המומחה הינה בסבירות של 85% ולא 95% כמקובל – כפי שנאמר בסוף חוות דעתו; בנוסף, הם הדגישו כי שלושה עורכי דין ותיקים העידו שהמנוח חתם בפניהם על הצוואה (סעיף 17 לתשובה מיום 8.11.07).

על אף האמור, וחרף ההחלטה מיום 27.3.22, התובעים לא הגישו חוו"ד מומחה מטעמם ואף לא זימנו את ד"ר ורדי לחקירה נגדית על חוות דעתו.

יחד עם זאת, מצאתי כי עלה בידי התובעים להפריך את חווה"ד של ד"ר ורדי, שכאמור קבעה כי הסבירות לזיוף הינה דרגה פחותה של 85% בלבד ולא הדרגה הגבוהה ביותר המקובלת בהשוואת חתימות, מהנימוקים המפורטים להלן;

התובעים העידו את עו"ד אסרף שערך את הצוואה ואת עדי הקיום לה, שהעידו כולם על מעמד חתימת הצוואה במשרדם, בנוכחות המנוח לבדו; כפי שיפורט להלן, עדויות אלו נמצאו מהימנות עלי.

עו"ד מרדכי אסרף שהיה עד הקיום לצוואה שערך אביו עבור המנוח, העיד באופן נחרץ כאשר עומת עם הטענה שהועלתה בהליך דנן אודות זיוף חתימת המנוח "בשום פנים ואופן לא נכון, חתם מולנו" (עמ' 220 ש' 34); "ומעבר לזה זה היה גם לדרישתו, הוא ביקש לערוך צוואה אף אחד לא בא ופנה אליו ואמר לו בוא נעשה צוואה, הוא פשוט ביקש ואני זוכר שהוא התקשר לאבא ממה שאבא סיפר לי והוא ביקש לבוא ולערוך צוואה אז לומר שזה מזויף זה מנותק לחלוטין מהמציאות" (עמ' 221 ש' 1-3 לפרוט').

גם עד הקיום השני לצוואת המנוח, עוה"ד דניאל קרמר אישר כי הוא ראה את המצווה חותם על המסמך – "נכון" (עמ' 210 ש' 3-4).

עוה"ד קרמר העיד על מהלך הדברים כאשר הוא מתבקש כעו"ד במשרד להיות עד לצוואה "....דוד בא אלי ומבקש ממני להישמש [צ"ל – לשמש] עד בחתימה, המצווה יושב אצלו בחדר, אני נכנס לחדר, שואל את המצווה האם הוא הבין את מה את הצוואה מסתכל בתעודת הזהות שלו, והוא מאשר שהוא הבין ושלא לוחצים עליו גם את זה אני שואל אותו והוא אומר לי כן הוא חותם ואני מאשר את החתימה בפניי" (עמ' 209 ש' 4-7); גם בנוגע לצוואת המנוח העיד כי פעל באופן זהה - "....אני כמעט בטוח שראיתי את המצווה, בטוח, ושאלתי אותו כפי שאמרתי לך כך, והוא אישר שזה רצונו ושלא לוחצים עליו וחתם אני אישרתי את חתימתו" (עמ' 209 ש' 14-15).

עו"ד דוד אסרף, עורך הצוואה, שאמנם העיד כי "לא נכחתי בחתימה" (עמ' 173 ש' 22 לפרוט'); הופתע כאשר נאמר לו אודות חוו"ד שהוגשה בנוגע לזיוף חתימת המנוח והעיד לעניין זה "אוי ואבוי חס ושלום. חס וחלילה... אני שומע את זה פעם ראשונה." (עמ' 179 ש' 31,35).

עינינו הרואות כי שלושת עוה"ד שהיו מעורבים בעשיית צוואת המנוח משנת 2019, שעדויותיהם היו מהימנות עלי, העידו כולם כי המנוח הגיע למשרדם לערוך את הצוואה החדשה וחתם עליה בעצמו בפני עדי הקיום, באופן שלא מתיישב עם מסקנות חווה"ד שהוגשה מטעם המתנגדות לפיה חתימת המנוח זויפה.

לעניין זה חשוב לומר כי שלושת עוה"ד האמורים אף העידו מפורשות כי במעמד עריכת הצוואה במשרדו של עוה"ד דוד אסרף, ובמעמד חתימת המנוח על צוואתו בפני עדי הקיום ממשרדו, המנוח שהה במשרד עוה"ד לבדו, ללא העובד הזר וללא נוכחות של מי מבניו.

עוה"ד דוד אסרף אמנם העיד כי המנוח "...לא בא באוויר הם הביאו אותו..." (עמ' 174 ש' 12), "עזרו לו" (עמ' 174 ש' 6), והעיד לעניין זה כי מי שעזר לו הוא העובד הזר ויכול להיות גם שאחד הבנים שלו (עמ' 174 ש' 8 ו-12);"...יכול להיות שמישהו הביא אותו...אני זוכר את ר' בעיקר" (עמ' 186 ש' 20 ו-23) ; אולם הוא הבהיר באופן חד משמעי כי "....בחתימה אף אחד איתו לא היה" (עמ' 174 ש' 12-13); וגם בנוגע לעובד הזר הבהיר כי "...אני חושב שהעובד הזר עזר לו וירד..." (עמ' 174 ש' 8); עוה"ד דניאל קרמר אישר אף הוא בחקירתו כי "...למיטב זכרוני.....שהוא בא בעזרת כסא גלגלים או משהו כזה ומי שמלווה אותו זה עובד סוציאלי סיעודי....לא לא צריך להיות מישהו סיעודי זר אני חושב....שהוא העלה אותו ו- אבל הוא לא ישב בחדר כמובן..." (עמ' 210 ש' 12-20), "....בוודאי בחדר שבו נחתם העניין...לא היה מישהו" (עמ' 211 ש' 30-34); וכך אישר גם עוה"ד מרדכי אסרף בחקירתו כי הוא ועוה"ד קרמר נשארו עם המנוח בחדר בעת חתימת הצוואה (עמ' 218 ש' 23-26).

לא עלה בידי המתנגדות לסתור עדויות אלו, או לגרוע ממהימנותם של עדים אלו, שכולם עורכי דין.

זאת ועוד, אין חולק כי המנוח הפקיד בעצמו את הצוואה במשרדי הרשם לעניין ירושה, כפי שעולה מפרוטוקול הפקדת הצוואה מיום 7.10.19, שם נכתב ע"י מזכירות הרשם לענייני ירושה: "וידאתי את זהותו של המפקיד הנ"ל והכנסתי את הצוואה למעטפה. המפקיד חתם בנוכחותי על המעטפה והבהיר כי צוואתו מצוייה בתוכה". מסמך זה, שכאמור אינו שנוי במחלוקת, לא נסתר על ידי מאן דהוא.

מכלל האמור עולה כי הטענה לפיה חתימת המנוח זויפה, אינה מתיישבת עם עדויות העדים ועורך הדין אסרף שהיו נוכחים במועד עריכת הצוואה ואישרו כי המנוח הוא שחתם על הצוואה בפניהם, ולא עם עובדת הפקדת הצוואה על ידי המנוח בעצמו במשרדי הרשם ואישורו כי צוואתו מצויה במעטפה, ואף לא עם טענות המתנגדות בעצמן, שלא חלקו על כך שהמנוח הגיע למשרד עוה"ד דוד אסרף ביום בו נערכה צוואתו.

על פי הפסיקה, בנסיבות המתאימות ניתן יהיה להעדיף עדויות של עדים על פני חוות דעת של מומחה לכתב יד: "...כאשר  מתמודדות זו מול זו עדויות ראייה מחד גיסא ועדות מומחה מאידך גיסא, רשאי בית המשפט לפנות להנמקות ולהסברים כדי להטות את כפות המאזניים לכאן או לכאן: כך יש חשיבות רבה להיקפו של החומר ההשוואתי אשר שימש לצורך חוות הדעת, והוא הדין באשר למידה בה הובאו בחשבון הנסיבות הרפואיות....מול עדות המומחים עמדה עדותם של שני עדי ראייה והמערער לא תקף אמינותם, אלא שם את הדגש על האפשרות של טעות אנושית או של התחזות של אחד במקום המנוח עוזרי.   בנסיבות שלפנינו – ומבלי שיהיה צורך לקבוע עמדה כללית לענין כוחה ומשקלה של עדות מומחה לגרפולוגיה – אין למצוא פגם בכך שבית משפט קמא החליט לבכר עדותם של הפרקליטים שהיו, כאמור, עדי ראייה, על עדותם התיאורטית של המומחים." (ראו: ע"א 130/77 עוזרי נ' עוזרי, פ"ד לג(2) 346 (1979),‏ פסקה 8 לפסה"ד של כב' הש' שמגר); גם כב' השופט אשר הצטרף לעמדה זו וקבע אף הוא כי באותן נסיבות: "אני מסכים שבית משפט קמא היה רשאי להעדיף את עדותם של עדי ראייה על חוות דעתם של מומחים לכתב יד" (שם, בעמ' 359 לפסה"ד).

בנסיבות המקרה דנן מצאתי לבכר את העדויות שנשמעו מטעם העדים לצוואה שעדותם נמצאה מהימנה, ויש בהן כדי לסתור את חוו"ד של מומחה לכתבי יד שהוגשה מטעם המתנגדות, אשר בדיקתו נסמכה על מספר מועט יחסית של חתימות להשוואה, שכולן הופיעו על מסמכים מצולמים (חלף דוגמאות מקור של החתימה); ואף המומחה עצמו מצא לסייג את מסקנותיו בשל כך וציין מפורשות בסיכום חוו"ד: "זאת לא הדרגה הגבוהה ביותר המקובלת להשוואת חתימות, אלא אחת פחות, 85 אחוז ולא 95 אחוז...".

לאור האמור, בידי התובעים (מבקשי הקיום) עלה להפריך את מסקנות חווה"ד של המומחה לכתבי יד שהוגשה מטעם המתנגדות.

משעה שנדחתה טענת הזיוף, שבה וקמה חזקת כשרות הצוואה, באופן שנטל ההוכחה מוטל על כתפי המתנגדות להוכיח טענותיהן בדבר פסלות הצוואה או אי כשירות המנוח.

על רקע נקודת מוצא זו אפנה לדון בעילות ההתנגדות להן טענו המתנגדות.

האם מדובר בצוואה הדדית, והמנוח מנוע לערוך צוואה חדשה לאחר פטירת המנוחה?

הצדדים חלוקים בשאלה האם הצוואות שערכו המנוחים בשנת 2011 הינן בבחינת צוואות הדדיות במובן סעיף 8 לחוק הירושה, אם לאו (ראו סעיף 2 לסיכומי תשובה; טענות התובעים בקד"מ מיום 27.3.22 עמ' 2 ש' 1-4 ו-12, ועמדת הנתבעים בעמ' 2 ש' 7 לפרוט'), וכפועל יוצא מכך - האם ניתן היה בידי המנוח לשנות צוואתו משנת 2011 לאחר פטירת המנוחה.

לא מצאתי צורך להכריע במחלוקת זו מפאת הטעמים עליהן אעמוד להלן.

ראשית לכל, המתנגדות כלל לא הציגו לביהמ"ש עותק של צוואת המנוח הנטענת משנת 2011, ואף העותק הלא חתום שהוגש על ידי עו"ד דוד אסרף בהודעתו מיום 6.9.22 היה כאמור של צוואת המנוחה ולא צוואתו של המנוח; לדברי עוה"ד אסרף, הוא העביר את כלל החומר שהיה מצוי בידיו לבני משפחתו של המנוח (ראו: הודעתו מיום 6.9.22 ותצהירו מיום 26.10.22); גם לאחר חקירתו של עו"ד אסרף, כשהוגשו מסמכים שהוצגו מטעמו בדיון מיום 10.6.24, צורפה שוב אך טיוטת צוואתה המנוחה משנת 2011 ולא צוואת המנוח.

בנסיבות אלה, משלא הוגשה הצוואה הנטענת, לא ניתן לבחון באופן ענייני את לשונה וללמוד האם אכן היא בבחינת צוואה הדדית אם לאו, ואין די בטענות המתנגדות לעניין זה כדי להרים את הנטל הכבד לביטול הצוואה המאוחרת מעילה זו ופגיעה ברצונו של המנוח.

למעלה מן הצורך אבהיר, כי אף אם בהתאם להסכמת הצדדים אניח כי המדובר ב"צוואת מראה" לצוואת המנוחה משנת 2011, ואף לו אכן הייתי מתרשמת כי מדובר בצוואה הדדית, הרי שככל שלשון הצוואות אכן זהות, סעיף 1ב' לצוואה, המאפשר את שינוי הצוואה בכל עת, עולה כדי "הוראה אחרת" כלשונה בסעיף 8א(ג) לחוק, ולפיה המנוח בכל מקרה שמר את זכותו לשנות את הצוואה בכל עת, ולפיכך לא נמנע ממנו לערוך את צוואתו המאוחרת בשנת 2019, לאחר פטירת המנוחה.

לא למותר לציין כי הצוואה משנת 2019 נערכה אף היא בפני עוה"ד אסרף שערך עבור המנוחים את הצוואות הקודמות, והדעת נותנת כי ככל שהייתה מניעה לכך, היה נמנע לערוך למנוח את צוואתו החדשה.

כאשר נשאל עוה"ד אסרף על ידי ביהמ"ש בחקירתו- "הצוואות האלה בחרת לעשות שתי צוואות ולא צוואה הדדית, למה?", הוא העיד מפורשות "כי הם הם לא הסכימו אני תמיד מסביר גברתי גם במקרה הספציפי הזה על סעיף 8 רבתי בחוק הירושה....תמיד אני מסביר, תראי סעיף 8 אומר שברגע שהם עושים הדדית אי אפשר לשנות רק בהסכמה של הצד השני והם לא, הם לא ..." (עמ' 186 ש' 32-24 ועמ' 187 ש' 1-2). עדותו עולה בקנה אחד עם הוראת סעיף 1(ב) לצוואה משנת 2011.

מעבר לכך, אף לו עסקינן בצוואה הדדית כנטען על ידי המתנגדות; הרי ככל שצוואות המנוחים משנת 2011 אכן זהות, הן לא כוללות התייחסות "ליורש אחר יורש", אלא "ליורש במקום יורש" בלבד.

כפי שנקבע בסעיף 4 לצוואת המנוחה משנת 2011 (שצורפה כנספח 6 לתצהירי המתנגדות): "א. יתר רכושי...מכל מקום משהוא מכל סוג שהוא יהיו שייכים כולם לבן זוגי ובעלי...; ב. באם בעת פטירתי לא יהא בן זוגי בין החיים, הנני מורישה את כל רכושי לילדי המפורטים להלן ולהם בלבד ובחלקים שווים...".

מלשון הצוואה עולה מפורשות כי ילדי המנוחים יהיו זכאים לרשת את עזבון המנוחה אך במקרה בו המנוח לא יהיה בחיים בעת פטירת המנוחה או לא יהיה רשאי לרשת אותה, בבחינת "יורש במקום יורש", במובן סעיף 41(א) לחוק הירושה; השוו: תמ"ש (משפחה תל אביב-יפו) 23070-04-22 אלמוני נ' אלמונית (30.6.2024)‏‏, פסקה 34 לפסה"ד.

כפי שהעיד לעניין זה עוה"ד אסרף: "... אני זוכר את זה, הם באו אליי ואני בדרך כלל מסביר על סעיף 8 הרבתי בחוק הירושה, הם לא אמרו שהם רוצים שיעבור מאחד לשני יורש אחר יורש וזה מה שעשינו צוואה אחרונה, פעם אחת ממנו אליה, וממנה אליו, זה מה שעשינו". (עמ' 167 ש' 25-27 לפרוט'). וכן: " הם אמרו שהם רוצים יורש תחת יורש" (עמ' 186 ש' 32-24 ועמ' 187 ש' 1-2).

ראו לעניין זה בע"מ 10807/03 זמיר נ' גמליאל, פ"ד סב(1) 601 (2007)‏, בו הבהיר ביהמ"ש העליון כי:‏ "ייעודו של הסדר זה [הכוונה להסדר של "יורש במקום יורש" – ה.ג.] הוא להסדיר מקרה בו המוריש צופה כאפשרות מצב בו מי שקבע כיורשו, לא יוכל לרשת אותו. המוריש קובע חליפין ליורש הראשון אותו קבע. אין בהסדר זה "תקופת ביניים" כמו בהסדר הקודם [של "יורש אחר יורש" – ה.ג.]. היה ויורש א' ירש את הרכוש, הרי שההסדר מוצה, ותם ונשלם. יורש א' יכול להעביר את הרכוש הלאה בחייו, ולהוריש אותו - בין בצוואה, בין על פי דין - למי שיחפוץ". ראו: שם, בפסקה 10 לפסה"ד של כב' הש' נאור.

לפיכך, מעת שהמנוחה נפטרה עבר כל רכושה לידי המנוח והוא היה רשאי לעשות בו כרצונו ללא כל הגבלה ואף לערוך צוואה חדשה בה יעביר את רכושו הלאה על פי רצונו, והוא לא היה כבול להעביר את חלקו בעיזבון המנוחה לילדיו בהתאם להוראות הצוואה הנטענת (שכאמור כלל לא הוגשה לתיק זה).

לאור האמור, טענת המתנגדות, לפיה המנוח היה מנוע לערוך את צוואת 2019 מפאת צוואה הדדית קודמת – נדחית.

כשרות לצוות

סעיף 26 לחוק הירושה קובע: "צוואה ... שנעשתה בשעה שהמצווה לא ידעה להבחין בטיבה של צוואה-בטלה".

הכלל המובא בסעיפים 1 ו- 2 לחוק הכשרות המשפטית והאפוטרופסות, תשכ"ב-1962, קובע כי כל אדם כשר לפעולות משפטיות (בכלל זאת עשיית צוואה), זולת אם נשללה או הוגבלה כשרות זו בחוק או בפסק דין.

שלילת הכשרות לצוות לאחר המוות, מאדם שבתהליך חייו לא הוטל ספק בכושרו לעשות פעולות משפטיות, אינה עניין של מה בכך. בשלילת הכושר לצוות יש משום פגיעה בכבוד האדם וחירותו ולפיכך אין די בהעלאת ספקות בדבר כשרותו כדי לעמוד בנטל השכנוע המוטל על הטוען לחוסר כשרות. ראו: עניין כלפה; עמ"ש (מחוזי ת"א) 63262-01-14ד' ע' נ' ל' ע'(16.11.2015)‏; עמ"ש (מחוזי ת"א) 36529-11-10ב.ש.מ נ' ש.מ(28.2.2012)‏.

בפסיקה נקבע כי מי שטוען להיעדר כשרות, עליו להוכיח טענה זו באמצעות ראיות ממשיות וברורות, כאשר הנטל המוטל עליו הינו כבד ביותר. ראו: ע"א 5185/93היועץ המשפטי לממשלה נ' מרום, פ"ד מט(1) 318 (1995)‏ (להלן – "עניין מרום") ע"א 279/87 רובינוביץ נ' קרייזל, פ"ד מג(1) 760 (1989)‏‏; עניין כלפה.

ויפים לעניין זה דברי כב' הש' חשין ז"ל בקרן לב"י, לפיהם:‏ "נקפיד הקפד היטב ולא נפסול צוואה בשל היעדר כשרות, אלא אם נוכל לקבוע בבירור כי לא רצונו החופשי של המצווה הוא שהכתיב לו את דברו האחרון."

נקודת הזמן הרלוונטית לבחינת הכשירות הינה מועד החתימה על הצוואה וחומר הראיות לבחינת הטענה צריך שיתייחס למועד זה ראו: דיני ירושה ועיזבון, עמ' 121; "...על כן תקפה צוואה, שנעשתה בתקופה, שבה ידע המנוח להבחין בטיבה, גם אם לפני כן ולאחר מכן השתנה המצב". ראו: ע"א 851/79 בנדל נ' בנדל, פ"ד לה(3) 101 (1981)‏, פסקה 9 לפסה"ד (להלן – "עניין בנדל"); ע"א 3411/92 רובינשטיין נ' ברזבסקי(13.6.1995)‏; עניין כלפה.

הביטוי שנקבע בסעיף 26 לחוק הירושה "לא ידע להבחין בטיבה של צוואה" מהווה הנחיה כללית אשר מטרתה לבחון, אם המצווה היה מודע למהות מעשיו ותוצאותיהם. בהקשר זה יש לבחון את מודעותו של המצווה לעובדה שהוא עורך צוואה, את ידיעתו על דבר היקף רכושו ויורשיו, ואת מודעותו לתוצאות עשיית הצוואה על יורשיו. המשקל, שיינתן לשיקולים אלה ואחרים משתנה מעניין לעניין, על-פי נסיבותיו של כל מקרה. ראו: עניין בנדל, פסקה 10 פסה"ד; ועניין מרום.

לצורך בחינת הכשרות להבחין בטיבה של צוואה, עושים בתי המשפט, כדבר שבשגרה, שימוש בחוות דעת רפואיות. ראו: עניין מחקשווילי.

הדין הנוהג ביחס למעמדן של חוות דעת רפואיות לצורך בחינת שאלה שברפואה על ידי בית המשפט, הוא, כי משהוגשה לביהמ"ש חוו"ד מומחה שמונה על ידו, ככלל, יאמץ ביהמ"ש את המלצת המומחה, אלא אם קיימים טעמים בעלי משקל ממשי המצדיקים סטייה מאותה המלצה. ראו: ע"א 6540/05 סולל בונה בע"מ נ' אברמוביץ' אבנר ואח' (01.12.2008)‏, פסקה 16 לפסק הדין; והשוו: בע"מ 27/06 פלוני נ' פלונית (2006).

יחד עם זאת, כאשר מדובר בבחינה רטרוספקטיבית, הפסיקה הכירה בכך שביחס לחוות דעת רפואית אשר ניתנה לאחר מותו של נושאה ("פוסט מורטם"), קיים חיסרון מובנה, בהיותה ניתנת על ידי מומחה אשר במרבית המקרים לא הכיר את המנוח אישית ולא ראה אותו בחייו. חוות דעת זו נסמכת אך על ניתוח מסמכים רפואיים של המנוח, וכל כולה בבחינת 'ניתוח לאחר המוות'. ראו: עניין מחקשווילי והאזכורים שם; דיני ירושה ועיזבון, עמ' 121.

במקרים מעין אלו, נקבע בפסיקה כי בית המשפט רשאי להסתייע בחומר ראיות אחר, שעניינו מצב המצווה במועד עשיית הצוואה, כגון: עדויות של מי שהכירו את המנוח במועדים הרלוונטיים ויכולים להאיר את עיני בית המשפט בדבר מצבו ותפקודו של המנוח; רופאים שטיפלו בו במישרין במועדים הרלוונטיים; עו"ד שערך את הצוואה; ואף להעדיף את עדויותיהם על פני חוות הדעת הרפואית. ראו: דיני ירושה ועיזבון, עמ' 121; בר"ע (מחוזי תל אביב-יפו) 1677/05פלונית נ' י. ש. - מנהל העזבון הזמני(14.8.2006)‏, פסקה 46 לפסה"ד.

לפיכך נקבע, כי בעת בחינת השאלה האם ידע המצווה להבחין בטיבה של צוואה אם לאו, חוות דעת המומחה אינה מהווה "סוף פסוק" ואין היא בבחינת "כזה ראה וקדש" ושומה על בית המשפט לבחון, בנוסף, את מכלול הראיות המובאות בפניו בעניין זה, לרבות עדויות מ"זמן אמת", שלהם חשיבות רבה, אף אם ניתנות על ידי אנשים בלתי מקצועיים ונעדרי כלים לעמוד על מצבו הקוגניטיבי של המצווה. ראו: דיני ירושה ועיזבון, עמ' 121; עניין מחקשווילי, פסקה 43 לפסה"ד.

על פי הפסיקה, לעיתים עדות מהימנה של עורך הצוואה או העדים לה עדיפה על פני חוות הדעת של המומחה. ראו: ע"א 7506/95  שוורץ נ' בית אולפנא בית אהרון וישראל, פ"ד נד(2) 215 (2000)‏, פסקה 10 לפסה"ד; עמ"ש (מחוזי ת"א) 38138-09-11א' נ' ש' נ' א' מ' ק'(14.4.2013)‏; עמ"ש (מחוזי חיפה) 30316-01-15פלונית נ' ש.ק(21.1.2016)‏.

לעניין שיקול דעתו של בית משפט לעניין זה, יפים דברי כב' הש' שנלר, לפיהם: "אין לקבוע מסמרות מהו המקור בעל המשקל הרב יותר. כל מקרה ייבחן בהתאם לנסיבותיו ובהתאם יגיע בית המשפט להכרעתו. ייתכנו מקרים בהם די יהיה בחומר הרפואי המצוי בפנינו על מנת להגיע למסקנה ברורה וחד משמעית וללא צורך בעדויות נוספות. אולם, ייתכנו מקרים, בהם נוכח אותן עדויות "ממראה עיניים" ניתן יהיה להגיע למסקנה ברורה וחד משמעית ואף בהתעלם מחוות דעת רפואית זאת או אחרת או מבלי צורך בה. כך ייתכנו מקרים וההכרעה בסופו של יום תוסק ממכלול החומר שיימצא בפני בית המשפט הן ראיות שבמומחיות והן שאינן שכאלו."ראו: בר"ע (מחוזי תל אביב-יפו) 1677/05פלונית נ' י. ש. - מנהל העזבון הזמני(14.8.2006)‏, פסקה 46 לפסה"ד.

ומן הכלל למקרה דידן-

טענת היעדר הכשרות מצויה בליבת ההתנגדות דנן.

כאמור, הוגשה לפני חוות דעת מטעם מומחה בית המשפט - פרופ' שלמה נוי, אשר מונה על פי הסכמת הצדדים.

בראשית דבריו פירט המומחה מהם המסמכים הרפואיים ששימשו בסיס לחוות דעתו, שלושה מהם מתייחסים לאשפוזים של המנוח; תעודת רופא משפחה שלו משנת 2019, קודם לעריכת הצוואה (תעודת רופא המשפחה ד"ר פ' מיום 3.2.19; סיכום אשפוז בבי"ח הרצוג מיום 29.4.19; וסיכום אשפוז במחלקה פנימית בבי"ח הדסה מיום 20.8.2019); ושלושה מסמכים רפואיים משנת 2021 (סיכום ביקור במכון גסטרו בהדסה; מבדק MMSE מיום 21.4.21; ותעודת רופא של ד"ר פ' מיום 2.5.21).

המומחה הבהיר בחוות דעתו כי במקרה הנדון לא בוצעה על ידו הערכה של כשירות המנוח לערוך הצוואה, ועם זאת לדבריו החומר הרפואי שהיה לפניו הספיק על מנת לקבל הערכה סבירה של מצבו הקוגניטיבי במועד הרלוונטי.

מהתיעוד שהוצג לפניו התרשם המומחה כי עת המנוח, בהיותו כבן 86, התאשפז בביה"ח הרצוג לצורך שיקום בחודש 3.19, הוא סבל מבעיות רפואיות ומחלות שונות, היה מרותק לכסא גלגלים, לא שלט על סוגרים והוגדר כסיעודי קשה. במסגרת אשפוז זה אף נערך למנוח מבחן מיני מנטל על מנת להעריך את מצבו הקוגניטיבי ב 10.4.19 שתוצאתו הייתה 21/30 תוך שצוין כי על פי גיל והשכלה יש לתקן ל-26. לשיטתו ציון של 21 מעיד בד"כ על דמנציה ברמה בינונית, שאינה מאפשרת כשרות משפטית, והמבחן הדגים ליקוי בינוני בקשב והוראה מורכבת וציור שעון לקוי. אמנם, חלק מהרישומים מאשפוז זה מלמדים כי המנוח היה יציב, עירני, צלול, מדבר לעניין ונינוח, אולם לדברי המומחה, רישומים אלה מתייחסים בד"כ למצב ההכרה וליכולת שיתוף פעולה ברמה שטחית, שאינה מעידה על יכולת קוגניטיבית גבוהה כפי שנדרש לצורך כשרות משפטית.

המומחה ציין כי בפברואר 2019 אמנם צוין בתעודת רופא כי המנוח בהכרה מלאה דעה צלולה אחראי על מעשיו וכשיר לעשיית פעולה אצל נוטריון, אולם בהקשר זה טען המומחה כי הבודק לא ערך בדיקה קוגניטיבית מובנית ואין בדיקה פסיכיאטרית כנדרש על מנת לקבוע שפיות. כמו כן, הקביעה כי המנוח "צלול" - מכוונת בעיקר למצב הכרה ולא ליכולת קוגניטיבית.

בחודש אוגוסט 2019 אושפז המנוח בבי"ח הדסה עקב ירידה במצב ההכרה. בסיכום האשפוז צוין כי בהגעתו נראה המנוח שקוע ולא כשיר להביע הסכמה.

באפריל 2021 נערך למנוח מבחן מיני-מנטל נוסף והציון היה 18/30 – נמוך מהציון הקודם ומעיד על תהליך מתדרדר.

בעת ביקור במכון גסטרו בחודש אפריל 2021 צוין כי המנוח מתקשר, חיוני, עירני ונינוח ואף חתם על טופס הסכמה לפעולה, אולם לדברי המומחה, רישומים אלו מתייחסים בעיקר לרמת ההכרה ולא ליכולת קוגנטיבית מלאה.

המומחה הודה כי לכאורה קיימת סתירה מסוימת ברשומות הרפואיות של המנוח, אולם, לדבריו סתירה לכאורית זו ברשומות היא מצב קיים ולכן יש להתמקד במהות הבעיה הרפואית על ציר הזמן ולא בכל רשומה בנפרד.

לאור כלל האמור, קבע המומחה בחוות דעתו בהתייחס למועד הרלוונטי (2.10.2019) כי "ניתן לקבוע בסבירות גבוהה כי במועד הנדון לא היה המנוח בעל כשירות משפטית".

מסקנת המומחה ניתנה על אף שלא עמד לפניו כל מסמך רפואי מיום עריכת הצוואה (2.10.19), וכן לא עמד לפניו כל מסמך רפואי השולל מפורשות את כשירות המנוח, כפי שהודה המומחה בחקירתו – "הוא לא עבר בדיקה מובנת..." (עמ' 17 ש' 14 לפרוט').

המומחה אף אישר בעדותו כי ברשימת התרופות שהמנוח לקח בחייו, אותה בדק, אין שום תרופה שמיועדת לטיפול בבעיות דמנציה (עמ' 38 ש' 22,24,34), תוך שטען בהמשך כי זה "שיקול הרופט [צ"ל הרופא- ה.ג.] המטפל" (עמ' 38 ש' 29), ו"זה קיים בפרקטיקה" (עמ' 38 ש' 32).

המומחה אישר בחקירתו כי המסקנה שלו כמומחה לעניין שאלת כשירות המנוח לעשות צוואה היא ניבוי סטטיסטי הסתברותי (עמ' 20 ש' 19,21, 23 לפרוט'); וכן אישר כי דמנציה לא בהכרח שוללת כשרות משפטית ומה ששולל הוא דרגת החומרה (עמ' 17 ש' 27-31) וכי ציון של 21/30 במבחן המיני מנטל משקף דרגה "...קלה בינונית. יש סקאלות שהוא נחשב קלה ויש סקאלות שהוא נחשב בינוני, ולכן זה לא תורה מסיני בקטע הזה, כי יש אזורים אפורים..." (עמ' 30 ש' 35-36 ועמ' 31 ש' 1 לפרוט');

לעניין זה חשוב לציין כי המומחה התבסס בחוות דעתו, בין היתר, על מבחן מיני מנטל המוזכר בסיכום הרפואי של בית חולים הרצוג (נספח 1 ל'קובץ נספחי חווה"ד מיום 30.5.24) אולם הבהיר מפורשות בחוות דעתו כי " בוצע מבחן MMSE והתוצאה הייתה 21/30. צוין כי ע"פ גיל והשכלה יש לתקן ל-26". (ראו גם עדות המומחה לעניין זה בחקירתו, עמ' 29 ש' 27-30 לפרוט' מיום 27.5.24).

המומחה ביקש ללמוד על ההתדרדרות במצבו של המנוח ממבחן המיני מנטל הנוסף שנערך למנוח בערוב ימיו (ביום 21.4.21) על ידי הגריאטרית ד"ר עטיה ותוצאתו – 18/30 (ראו נספח 4 לנספחי חווה"ד המומחה שהוגשו ביום 30.5.24), אולם - מבחן זה נערך שנה וחצי לאחר עריכת הצוואה; זאת ועוד, עלה כי בדיקה זו נערכה למנוח בעיצומו של טיפול דיאליזה (ראו עדותה של ד"ר עטיה בעמ' 282 ש' 4-5 לפרוט'). המומחה העיד לעניין זה כי ככל שהטיפול גרם לירידה בנתרן זה אכן יכול להשפיע על הכשירות "זה יכול להשפיע על מצב בלבולי רגעי....בערכים שהם נגיד מתחת ל-126, 124, ככה יכול להתקרב לאזורי בלבול" (עמ' 50 ש' 20-22 לפרוט'); יצויין כי ד"ר עטייה בעצמה העידה כי תוצאת מבחן זה מלמדת על דרגה בינונית של דמנציה (עמ' 273 ש' 34-35 ועמ' 274 ש' 1-2), ועל פי דבריה דרגה בינונית לא מעידה בהכרח על היעדר כשירות (עמ' 275 ש' 28-29 לפרוט').

לא למותר לציין כי בתעודה רפואית שניתנה מטעם ד"ר עטיה מאותו היום (21.4.2021) היא ציינה כי על אף שהמנוח זקוק לאפוטרופוס, הוא מסוגל להביע דעתו בעניין המינוי (ראו נספח 3 לתצהירי התובעים מיום 21.2.24).

לא מצאתי כי עלה בידי המומחה להתמודד כדבעי עם החומרים הנוספים שעומת איתם בשאלות ההבהרה ובחקירתו במעידים על צלילות המנוח והבנתו בדבר ובכלל זאת תעודה רפואית של רופא המשפחה ד"ר פ' ותסקיר העו"ס שניתן בשנת 2020 בתיק האפוטרופסות הקשור (אליהם אתייחס בהמשך בהרחבה); הוא אך השיב עקרונית ביחס לשני הגורמים האמורים כי לא נערכה למנוח בדיקה קוגניטיבית מובנית (ראו סע' 5 לתשובותיו מיום 13.8.23; וסעיף א(3) לתשובות מיום 6.8.24).

לעניין זה אבהיר כבר עתה כי מצאתי לתת משקל רב להתרשמות העו"ס, וכן להתרשמותו הדומה של רופא המשפחה ד"ר פ' - שניהם גורמים מקצועיים שאמונים להביע עמדה גם בעניינים האמורים –אשר נפגשו עם המנוח בזמן אמת- ושניהם לא מצאו לנכון להפנות את המנוח לבדיקה קוגניטיבית מובנית, לאחר שהתרשמו מכשירותו של המנוח.

כמו כן הנני רואה ליתן משקל לעובדה שהמנוח חתם על כתבי הסכמה לביצוע פרוצדורה רפואית (בחודשים 11/19, 5/20 ו-3/21; ראו נספחים 8-9 לתצהירי התובעים מיום 22.2.24; וכן על כתבי ההסכמה שנחתמו במסגרת טיפולי הדיאליזה, ראו עדותו של אח אכרם להלן), עת החתמת המנוח על כתב הסכמה כזה מעיד לכשעצמו על התרשמות הצוות הרפואי שטיפל בו בזמן אמת כי הוא כשיר לחתום על הסכמה מעין זו.

אמנם, המומחה טען ביחס לכתבי ההסכמה כי "למסמך מעין זה שאת נותנת, אני נותן משקל נמוך יחסית וגם נימקתי למה. מהיכרותי אני חי את בית חולים 35 שנה, לא נעשה מבחן, לא נעשה מבחן" (עמ' 21 ש' 12-13); "... מהיכרותי את הפרקטיקה, לא נעשית כאן מבחן מובנה אף פעם, לא הרופא עושה ובוודאי לא האחות, יש חתימה אוטומטית. אני מכיר את זה ככה ולראיה זה המשקל שנתתי לזה... זו הפרקטיקה. נתתי לזה משקל נחות יחסית" (עמ' 21 ש' 21-26); אולם, יחד עם זאת, הנני רואה חשיבות מאינדיקציה זו מזמן אמת, אף אם לא נערכה לאחר מבחן מובנה, כפי שהבהירה לעניין זה ד"ר עטיה בחקירתה - "...אתה לא מחתים בן אדם שאיננו צלול על הסכמה מודעת לניתוח סליחה" (עמ' 283 ש' 34-35 לפרוט').

בנוסף לכל הקשיים האמורים, חוות דעת מומחה שניתנת "פוסט מורטם", כאמור, אינה מהווה סוף פסוק ולעיתים ראיות אחרות, יהא בהן להפריכה או לגבור על משקלה, דומני כי זהו המקרה שלפני.

במקרה דידן, שלל העדויות שנשמעו לפני, של עדים שהכירו את המנוח בזמן אמת (כפי שיפורטו בהרחבה להלן), ובכלל זאת התרשמות העו"ס בתסקיר שהוגש מטעמה מיום 20.5.2020 בהליך האפוטרופסות, לפיה המנוח אינו זקוק למינוי אפוטרופוס, עדויות עוה"ד שערך את הצוואה ועדי הקיום לצוואה, כמו גם עדות רופא המשפחה, עדותו של אח הדיאליזה (מר אכרם), ואף עדויותיהן של המתנגדות עצמן ושל נכדות המנוח שהוגשו מטעמן, מלמדות על הבנתו של המנוח וצלילותו, ותומכות בכשירותו של המנוח בזמן אמת, באופן שיש בו לסתור את מסקנות המומחה בחוות דעתו, שנקבעה על בסיס המסמכים הרפואיים בלבד.

להלן אפרט בהרחבה את הראיות והעדויות מזמן אמת, אשר על רקע יתר נסיבות עריכת הצוואה, הובילוני לידי מסקנה כי לא עלה בידי המתנגדות להרים את הנטל הכבד לשלילת כשרותו של המנוח בעת עריכת צוואתו; מצאתי לבכר עדויות אלו על פני חווה"ד שניתנה "פוסט מורטם", כפי שיפורט להלן.

תסקיר העו"ס משנת 2020 

בחודש אוגוסט 2019 עת אושפז המנוח, הוגשה בקשה למינוי אפוטרופוס קבוע וזמני (א"פ 34741-08-19), וזאת על פי הסכמת הצדדים ובהנחיית עו"ס בית החולים, לצורך ביצוע פרוצדורה רפואית למנוח (התקנת PEG).

במסגרת הליך זה מונה הבן ר' כאפוטרופוס במינוי זמני לענייניו האישיים והרפואיים של המנוח.

ביום 6.11.19, כחודש לאחר עריכת הצוואה המאוחרת (2.10.19), הגישה העו"ס בקשה לדחיית הגשת התסקיר מטעמה עד לסוף שנת 2019 בנסיבות בהן נטען כי "בעת הכנת התסקיר התרשמנו שמצבו הרפואי של מר א' השתפר מאוד ולא תואם את מצבו בזמן שניתנה תעודת הרופא. כמו כן התרשמנו שהנ"ל מסוגל לקבל החלטות בענייניו ולכן הופנו בני המשפחה לבחינת חלופות מתאימות".

זהו למעשה המסמך הרשמי מהמועד הסמוך ביותר לעריכת הצוואה, המעיד על כשירותו של המנוח. בקשת הארכה דנן הוגשה על ידי העו"ס לאחר שהתרשמה ממצבו של המנוח, ויש לכך משקל ניכר מזמן אמת.

ביום 20.5.2020, הוגש התסקיר המלא של העו"ס, במסגרתו ציינה העו"ס כי בשני המפגשים שערכה עם המנוח – "...התרשמתי, שהוא קוהרנטי בשיחה, מדבר ומתייחס לעניין לשאלותיי וכן, הוא מתמצא בזמן ובמקום ומבין את מטרת פגישותיי עימו"; "בביקור בית שערכתי פעמיים, התרשמתי שהוא צלול וענה לשאלותיי לעניין, מתמצא בזמן ובמקום... "; "הוא לא רצה לשתף אותי בחסכונות ובחשבון עובר ושב וכד'... לשאלתי בנושא כספים, לדברי החסוי, הוא מנהל את הכל, יש לו הוראות קבע. הבן, ר' מיופה כח בחשבון הבנק שלו. בבנק. הוא אמין עליו ומשתף אותו בכל ההוצאות הכספיות. לדבריו, הוא מביא לו מקבל תדפיסים מהבנק והוא יודע ושולט על כל ההוצאות הכלכליות של הבית"; "לאור האמור לעיל, מר א' ד' צלול ומסוגל לקבל החלטות, לכן, איננו ממליצים מינוי אפוטרופוס עבורו הן לגוף והן לרכוש. לאור מצבו הבריאותי הקשה, המלצנו למשפחה לכל הנושאים הרפואיים לערוך ייפוי כח מתמשך לענייני גוף בלבד".

בהתאם לעמדת העו"ס, ולאחר שניתנה לצדדים זכות תגובה והם לא הגיבו, נדחתה התביעה למינוי אפוטרופוס ולא מונה אפוטרופוס של קבע למנוח. ראו: החלטת המותב הקודם מיום 20.5.20 ופסק דינו מיום 15.6.20.

איש מהצדדים לא התנגד לדחיית התביעה למינוי אפוטרופוס למנוח, וניתן ללמוד מכך על הכרת הצדדים במצבו הקוגניטיבי התקין של המנוח אותה עת, כאשר אף אם אכן היתה התדרדרות במצבו במועד האשפוז בחודש 8.19, הרי שהמנוח התאושש וחזר לצלילותו זמן קצר לאחר מכן, באופן שייתר את הצורך במינוי אפוטרופוס של קבע למנוח.

העו"ס עורכת התסקיר פגשה את המנוח והתרשמה ממנו בזמן אמת ונתנה כאמור את המלצתה בתסקיר המהווה מסמך רשמי המהווה משום תעודת עובד ציבור, אשר בהתאם לפקודת הראיות [נוסח חדש], תשל"א-1971 מהווה ראיה לאמיתות תוקפו אף ללא צורך בזימון עורכו לחקירה.

המתנגדות, אשר מבקשות לטעון כיום בניגוד לעמדת העו"ס כי המנוח לא היה כשיר באותה העת לעריכת פעולות משפטיות, לא זימנו את העו"ס להיחקר על תסקירה, לא במסגרת הליך האפוטרופסות בזמן אמת ולא במסגרת הליך ההתנגדות דנן, ואף עניין זה פועל לחובת המתנגדות.

המומחה מטעם ביהמ"ש הודה בתשובותיו לשאלות הבהרה מיום 19.7.23 כי לצורך הערכת כשרות יש חשיבות גם לסקירה סוציאלית (אם כי לדבריו המסקנה אינה נובעת אף פעם ממסמך יחיד, ראו: סעיף 20 לתשובותיו), כך שלא ניתן להתעלם מתסקיר העו"ס שהוגש בהליך האפוטרופסות בשנת 2020, המלמד על מסקנה הפוכה בנוגע לכשרות המנוח, על פי התרשמות העו"ס שנפגשה עמו והתרשמה ממצבו בזמן אמת.

כאשר ביהמ"ש הקשה על המומחה כי עו"ס שמכינה תסקיר לצורך מינוי אפוטרופוס בוחנת כשירות – אישר כי המטרה של התסקיר היא לבדוק את היכולת לקבל החלטות לצורך מינוי אפוטרופוס – "בהחלט", "מסכים" (עמ' 23 ש' 26-34) אולם לטענתו בדיקת העו"ס "לא בכלים רפואיים" (עמ' 23 ש' 19-21).

לטענת המומחה ".... עכשיו לעו"סים יש פרוטוקול אחר, מכובד בפני עצמו. אבל עובדה שבמרבית המקרים שאני מכיר, לאחר שעו"ס עושה הערכה, יש הרבה פעמים פניה לרופא להשלים את ההערכה הזאת, בסטטוס מובנה. זה הפרוצדורה שאני מכיר" (עמ' 24 ש' 12-15); אולם, המומחה אישר מנגד כי "בתיק הזה אני לא מכיר" שפנו לאחר מכן לרופא להשלים את ההערכה (עמ' 24 ש' 17) – ודומה כי הדברים מדברים בעד עצמם, שהרי עצם העובדה כי העו"ס (בדומה לרופא המשפחה - ד"ר פ') לא מצאה לנכון לפנות להשלמת ההערכה והייתה נחרצת בעמדתה כי המנוח היה כשיר לקבל החלטות באותה עת ולא נדרש למנות לו אפוטרופוס, מדברת אפוא בעד עצמה ומהווה עדות של גורם מקצועי שהתרשם מהמנוח בזמן אמת ולפיכך היא בעלת משקל וחשיבות רבה.

יש לציין כי על אף שבמועד עריכת הצוואה (2.10.19) עמד בתוקפו צו אפוטרופסות זמני למינוי הבן ר' על ענייניו הרפואיים והאישיים של המנוח, למשך שישה חודשים; הרי שאין בכך בהכרח כדי לגרוע מכשרותו של המנוח לערוך צוואה.

מינוי אפוטרופוס אינו מלמד בהכרח כי האשל"א הינו פסול דין, וכי בעצם מינוי אפוטרופוס לאדם לפי סעיף 33(א)(4) לחוק הכשרות המשפטית אין כדי לפגוע בכשירותו כחסוי לערוך צוואה, כל עוד תקפה היא ונעשתה בנקודת זמן שבה ידע להבחין בטיבה של הצוואה כאמור. ראו: דיני ירושה ועיזבון, עמ' 121; ת"ע (משפחה י-ם) 40080/04עזבון המנוחה ב. ה. ז"ל נ' א. כ(26.6.2008)‏, פסקה 23 לפסה"ד של כב' הש' בדימוס בן ציון גרינברגר; ת"ע (משפחה תל אביב-יפו) 108470/08מ.ל נ' האפוטרופוס הכללי - תל אביב(7.4.2010)‏, פסקה 19 לפסה"ד.

בעניינינו, מדובר היה כאמור בצו זמני שנועד לאפשר כאמור פרוצדורה רפואית (הכנסת PEG) בעת אשפוזו של המנוח בחודש אוגוסט 2019 (ראו צו מינוי זמני מיום 15.8.2019; בקשת העו"ס ותעודת רופא שצורפו לבקשה מיום 15.8.19 );

מהתרשמותי הכוללת מעיון בתיק האפוטרופסות, תסקיר העו"ס שהוגש במסגרתו, וכן שאר הראיות שבתיק, עולה כי האשפוז בחודש אוגוסט היה בשל הידרדרות זמנית - נקודתית במצבו של המנוח, אשר בסמוך לאחריה התאושש, וכפי שהתרשמה העו"ס כאמור, ניתן היה להבחין בצלילותו וכשרותו המשפטית.

עדויות עוה"ד שערך את הצוואה ועדי הקיום לצוואה

עו"ד דוד אסרף העיד כי המנוח היה זה שפנה אליו בשנת 2019 לשם עריכת צוואה חדשה "ד' פנה אלייך [צ"ל – אליי – ה.ג.] ב-2019, הוא התקשר אליי, היה מאוד נסער בהתחלה כשהוא דיבר איתי...." (עמ' 169 ש' 22); "...הוא היה נסער הוא דיבר איתי בטלפון, הוא אמר שהוא רוצה לערוך צוואה, זהו קבענו מועד" (עמ' 169 ש' 32-33 לפרוט');"....הבנתי שהוא נסער והוא רוצה לשנות את הצוואה" (עמ' 170 ש' 26); ואז הם קבעו פגישה, אליה הגיע המנוח על כיסא גלגלים, ביחד עם העובד הזר (עמ' 170 ש' 30-31); "...והוא ישב איתי שעה שעתיים, שעה בערך. ואז הוא סיפר לי כל מיני דברים שהוא קצת כועס על הבנות וזהו, לא על כל הבנות, על שתי בנות" (עמ' 170 ש' 33-35).

עדותו של עו"ד דוד אסרף הייתה מהימנה עלי. הוא העיד כי בניגוד לנטען כי המנוח לא היה כשיר, הרי "...הוא קבע לי מה לכתוב....אני כתבתי הוא אמר...אני כתבתי מה שהוא אמר לי....מה שהוא אמר לי עשיתי..." (עמ' 172 ש' 13-35).

עוה"ד דוד אסרף העיד מספר פעמים אודות נחישותו של המנוח ורצונו הברור אותו הביע לפניו - "... הוא היה מאוד נחוש"; "מאוד נחוש ואני לצערי אומר עוד פעם אין לי שום אינטרס מזה"; "זה עצוב לי מאוד"; "הלוואי וכולם היו מקבלים" (עמ' 183 ש' 3-11 לפרוט'); "אני אומר שוב, זה היה רצונו חד משמעי אני אומר עוד פעם, אני כאדם כבר בן 68 עוד מעט, אני לא ילד קטן, אני הבנתי בדיוק מה הוא עושה, כל כך הוא היה נחוש לצערי אני חייב להגיד את זה הוא היה נחוש אני לא יודע למה ... אבל הוא זה היה רצונו ומצד אחד את כלואה בין הרצון לבצע את תפקידך כעורך דין מול לקוח או שנברח מהמציאות, הוא התעקש לערוך את הצוואה כפי שהיא והוא חתם" (עמ' 182 ש' 16-21).

כשנשאל בהמשך – כיצד באה לידי ביטוי נחישות המנוח, השיב עו"ד אסרף: "הוא דיבר איתי הוא היה הוא היה כל כך מה הוא היה כל כך החלטי ו- אני מכיר אותו תשמעי כבר הכרתי אותו כמעט 13 שנה 12 שנים עד שהוא נפטר לא באופן לא היינו חברים יום יומי אבל הוא ...היה נחוש הוא היה נחוש גברתי ... הוא היה מאוד פגוע, הוא היה מאוד פגוע אני ככה אני אני ראיתי אותו... אני רוצה רק לומר שהוא היה נכה משטרה הוא איש משטרה, הוא לא הוא לא היה פשוט, הוא היה אדם עם עקרונות, הוא היה אדם רציני ביותר אנשים חושבים שהוא היה איש עקרונות" (עמ' 183 ש' 15-25).

עו"ד דוד אסרף הבהיר בחקירתו כי "....אני מבקש מבית המשפט שמפאת כבודם של הבנות אני לא אפרט מה שהוא אמר לי אבל הוא התעקש לערוך צוואה חדשה. " (עמ' 168 ש' 3-5). הוא העיד כי המנוח כעס על בנותיו המתנגדות, ובשל כך ביקש לשנות את צוואתו: "הוא היה מאוד נסער הוא היה מאוד נסער, מה שהוא אמר לי שהוא קצת כועס על גברת ק' ק' אם אני לא טועה ועל ש', לא לא פירט במשרד הוא פירט שהוא בא אליי הוא פירט" (עמ' 170 ש' 16-17); "המנוח אמר לי עליו השלום שהוא כועס על ז' ועל ש'..., על התנהגות איך שהן התייחסו אליו, זהו זה מה שהוא אמר לי....יחסים של לא נעים לי להגיד אבל היה משהו כסף שאני לא זה עדות שמיעה שאני לא רוצה לומר את זה שנעלם לו סכום של כסף גם את זה הוא אמר לי והוא אני לא יודע אם היה לו חשד סביר או לא אינני יודע מעדות שמועה זה לא... הרבה כסף ככה הבנתי אבל סכום מדויק אני לא יכול להגיד....הוא אמר שהוא כועס עליהן מאוד דיבר על כסף שחסר לו ויחס של שמרגיש לא כל כך נעים זהו זהו" (עמ' 171 ש' 11-23).

עו"ד דוד אסרף העיד כי המנוח אמר לו באותה שיחה כי "אני רוצה למחוק את הבנות, אני אמרתי לא לא אין לי זכות להתערב אמרתי תשמע אני לא יודע זה זכותך הוא אומר תרשום להם כל אחד 50 אלף שקל מה שרשמתי, (...) מה שהוא אמר לי עשיתי" (עמ' 172 ש' 29-31 לפרוט').

גם כאשר ביהמ"ש הקשה עליו בנוגע למצבים בהם לאנשים מבוגרים יש לעיתים מחשבות רדיפה, השיב עו"ד דוד אסרף כי "אני בגלל הרושם שהותיר עליי כל הזמן כל התקופה הזאת, לרגע לא חששתי שיש משהו הוא היה הוא היה מיוסר גופנית, היה לו לצערי אני אני ( ... ) וכל מיני דברים כאלה אני הבנתי שהוא סובל גופנית אבל הוא היה צלול... חד משמעי" (עמ' 184 ש' 1-5).

גם עדי הקיום לצוואה התרשמו מכשירותו של המנוח בשעה שחתם לפניהם על צוואתו.

עוה"ד מרדכי אסרף העיד כי עת שימש כעד קיום לצוואת המנוח הוא : "....בדקתי שהוא בסדר שהוא יודע על מה הוא מה הוא רוצה..." (עמ' 215 ש' 18); "שאלתי אם הוא מבין מה כתוב מה הוא רוצה.. זה לא היה נעים מבחינת הנוכחים פה, ולכן אני לא רוצה להיכנס למה הוא אמר אבל מה שהוא אמר היה מאוד ברור..." (עמ' 215 ש' 21, 23-24); "בגדול הוא אמר שוב ככל שאני מדייק, הוא אמר שהוא לא מעוניין שהבנות יהיו חלק מהצוואה הזו" (עמ' 215 ש' 33-34); "...הוא כעס עליהם והוא ביקש מפורשות הוא היה אפילו בוטא [צ"ל- בוטה – ה.ג.] בעניין הזה שהן לא יהיו רשומות בצוואה" (עמ' 216 ש' 3-4); "....אני אבהיר פה משהו, אנחנו כעורכי דין בעצם מסבירים לכל אדם על מה הוא חותם, והבהרנו שיש איזשהו נוהג לחלק בין כולם ולא הוא פשוט עמד על זה שהן לא יהיו חלק מהצוואה" (עמ' 216 ש' 23-25); "הוא לא היה נראה כמו מישהו שאני צריך להבהיר לו שוב ושוב שיש לו X בנות והוא צריך לצוות" (עמ' 217 ש' 9-10);

עוה"ד מרדכי אסרף לא זכר בדיוק על מה המנוח כעס על בנותיו (עמ' 216 ש' 8; עמ' 217 ש' 19, 21-22); ולדבריו- "ככל שאני זוכר זה שהן מנסות לקחת אותו לבדיקות רפואיות שהוא לא מעוניין בהן משהו כזה" (עמ' 216 ש' 21); "...הוא היה נחרץ" (עמ' 217 ש' 1); "שוב אני לא זוכר במדויק על מה היה הכעס שלו אבל הוא כעס והיה הוא היה מאוד ברור חד משמעית הוא היה מאוד ברור" (עמ' 217 ש' 4-5).

עוה"ד מרדכי אסרף הדגיש לעניין זה כי הצוואה נערכה לדרישת המנוח עצמו – "...הוא ביקש לערוך צוואה אף אחד אחר לא בא ופנה אליו ואמר לו בוא נעשה צוואה..." (עמ' 221 ש' 1-3).

עו"ד דניאל קרמר העיד אף הוא כי התרשם שהמנוח היה צלול והבין על מה הוא חותם: "...אני באתי בשלב של החתימה ורק ווידאתי שהבן אדם יודע על מה הוא חותם ועושה את מרצונו החופשי" (עמ' 213 ש' 1-2 לפרוט'); ובהמשך פירט "שאלתי אותו, הוא ענה לי הכל בסדר זה מה שהוא רוצה והוא יודע מה שכתוב שם שהוא קרא...התרשמתי שהוא כן הרושם שלי היה שהוא בסדר וזה גם כתוב באישור שלנו... כך התרשמתי" (עמ' 213 ש' 6,8,10 לפרוט').

עדות רופא המשפחה של המנוח – ד"ר פ'

עדותו של ד"ר פ', רופא המשפחה של המנוח, נמצאה בעלת משקל רב, הן לנוכח היכרותו ארוכת השנים עם המנוח, והן בנסיבות בהן הוא הודה במסגרת חקירתו, בניגוד לאינטרסים שלו עצמו, כי על מנת לסייע למנוח בקבלת זכאות לסיוע/עובד זר, ייתכן והפריז בנתונים שסימן בתעודה הרפואית מיום 5.6.2014 (אשר צורפה כנספח 16 לתצהירי המתנגדות, עמ' 115 לקובץ הנספחים).

ד"ר פ' העיד אודות היכרותו ארוכת השנים עם המנוח: "אני מומחה ברפואת משפחה, עובד כ-33 שנים במקצוע, מטפל בדוד אסרף, טיפלתי בו משנת 99, ....עד שהוא נפטר אז הייתי רופא שלו, משך 22 שנה בערך" (עמ' 56 ש' 19-22).

בתעודת רופא שניתנה על ידו ביום 3.2.2019 נכתב כי המנוח "...בהכרה מלאה ובדעה צלולה אחראי על מעשיו וכשיר לעשיית פעולה בפני הנוטריון"; אף בתעודת רופא המשפחה מיום 2.5.2021, שניתנה על ידו בערוב ימיו של המנוח, נכתב במפורש כי "...המטופל צלול ושפוי בדעתו, הוא מביע רצונו למנות אפוטרופוס על הגוף ועל הרכוש לאור הגיל המתקדם...". בתעודה זו ד"ר פ' סימן כי המנוח מסוגל להביע את דעתו לעניין האפוטרופסות ואין להכריז עליו כפסול דין.

ד"ר פ' העיד אודות כשרות המנוח וצלילותו חרף חוו"ד המומחה פרופ' נוי.

לדבריו "אני זוכר את הבן אדם טוב" (עמ' 58 ש' 4); "כן, זה, זה בן אדם, למיטב זכרוני היה צלול לחלוטין, היה תענוג לטפל בו. רופא משפחה שמטפל באנשים במשך הרבה שנים, מכיר, מכיר את הבן אדם טוב, במשך 20 שנים, אם הוא בא פעם בחודש ממוצע, זה, כמה? 20 כפול 12, 250, לא 400 ביקורים לא? 240 ביקורים. דיבר איתי על פוליטיקה, על המשטרה, צלול לחלוטין, לא היה לי שמץ של ספק שהוא שולט. הוא טיפל באשתו מ', שסבלה מדמנציה עד שהיא נפטרה ב-2015, ואני זוכר אותו תמיד כצלול ..." (עמ' 58 ש' 6-11); "... הוא היה צלול עד, עד, למיטב דעתי עד הסוף, אני לא זוכר בתקופה שהוא לא היה. .... " (עמ' 59 ש' 34-36); "הוא תמיד היה בשליטה, עד, עד, פעם אחרונה שראיתי אותו" (עמ' 62 ש' 8); "אמרתי שהוא תמיד, כל פעם שראיתי אותו הוא היה צלול, זה מה שאמרתי" (עמ' 62 ש' 20).

ד"ר פ' הודה כי הוא אכן לא ערך למנוח בדיקה קוגניטיבית מובנית ואף לא הפנה אותו למבחן כשירות, אך זאת, לדבריו, מאחר והוא לא סבר כי הדבר היה נחוץ, לאור התרשמותו מכשירותו של המנוח – "MMNC זה mini mental test, זה, זה כלי בשימוש רחב ברפואה ראשונית, לעשות, scrinning, סריקה, בדיקת סקר אם מישהו סובל מדמנציה. אני נהוג לעשות את זה לבן אדם אם יש חשד לדמנציה, אצלו לא היה חשד לשניה, לא היה כל סיבה בעולם לעשות את הבדיקה הזאת, או כל מבחן אחר. לא, לא על ידי או לא סיבה להפנות אותו, לא הייתה בקשה, אך (צ"ל – אף – ה.ג.) אחד מהמשפחה לעשות זאת." (עמ' 59 ש' 21-25); "לא היה לי סיבה לערוך בדיקות בגלל שהיה כל כך ברור שהוא היה צלול... כל כך ברור שהוא היה צלול." (עמ' 62 ש' 4-6).

בניגוד למומחה ביהמ"ש שהבהיר בחוות דעתו כי ציון של 21/30 במיני מנטל מעיד בד"כ על דמנציה ברמה בינונית שאינה מאפשרת כשרות משפטית, רופא המשפחה טען ציון של 21/30 "זה, זה גבולי... לדמנציה קלה ונורמה, ואז יכול להיות גם נורמה, תלוי באיפה הוא נפל, באיפה הוא נפל על בציון." (עמ' 83 ש' 27,31-32). עוד טען לעניין זה "אני לא הייתי אומר שמישהו לגמרי עם דמנציה אם הוא לא מתמצא בשעות, שעון." (עמ' 83 ש' 36).

ד"ר פ' טען כי הוא אינו זוכר שראה בתיקו של המנוח את הסיכום הנוירולוגי של המנוח שנערך על בסיס בדיקתו של פרופ' לקר מיום 11.6.19, והוזכר בסיכום אשפוז במחלקה פנימית בבי"ח הדסה מיום 20.8.19 (צורף כנספח 2 לחוו"ד המומחה, והוגש לתיק ביום 30.5.24, עמ' 83 לקובץ הנספחים). הוא אמנם זכר שקיבל את מכתבי השחרור של המנוח, אולם לא זכר את התוכן (עמ' 94 ש' 33), והעיד לעניין זה כי "...גם אם הייתי קורא את הנקודה על העניין הקוגניטיבי, ( ... ) זה היה נורמלי, בן אדם באמצע שנות ה-80 שלו, שיש ירידה ביכולת קוגניטיבית שלו" (עמ' 95 ש' 1-2).

ד"ר פ' העלה סברה לפיה ההערכה האמורה נערכה למנוח בשעה שהיה זקוק לחמצן ולא קיבל – "לתקופה מסוימת, אבל אני מניח שאם הוא היה, דרוש חמצן כאשר הוא לא היה על חמצן, זה היה בטח, גם פוגע ביכולת קוגניטיבית שלו. זאת אומרת, בן אדם עם, עם ( ... ) חמצן נוסף, שהוא לא מקבל את החמצן הוא לא יהיה בסדר קוגניטיבית. אני מניח שההערכה נעשה בלי חמצן." (עמ' 84 ש' 29-31).

בכל מקרה ד"ר פ' עמד על כך כי לדעתו המנוח היה צלול ולא סבל מדמנציה: "...אם בן אדם לא, לא ידע להגיד את הזמן משעון אבל עדיין יכול לנהל שיחה וידע מה רצונו, אני לא הייתי אומר שהוא סובל מדמנציה ..." (עמ' 84 ש' 2-3); "גם אם מדובר על דמנציה, לא זוכר, אבל, עדיין זוכר את הבן אדם כצלול, יכול להיות שלפי מבחן אקדמי, ממש, שנעשה, הוא ירד בכמה נקודות ב-mini mental, אבל לא זוכר אותו כלא צלול" (עמ' 83 ש' 21-23); "אפשר להגיד שני דברים. גם אם נעשה לו CT ראש נראה ניוון מוח, זה לא ישנה את העובדה, וזה הסיבה שאני באתי, לכאן, בגלל שאני זוכר את הבן אדם. לא משנה אם הוא היה שתיים שלוש ארבע נקודות ב-Mini mental, או אם הייתה קוגניטיבית או משהו, הבן אדם ידע את רצונו, זה הנקודה, אנחנו זוכרים בני אדם, זה לא משנה אם ( ... ) 19 18 20 21 ב-mini mental, אני זוכר בן אדם שידע מה הוא רצה". (עמ' 93 ש' 28-32); רופא המשפחה העיד כי "פעם אחרונה שראיתי אותו בבית ב-21, חודשים לפני שהוא נפטר הבן אדם התעניין בתרופות שנתתי לו, זאת אומרת גם אם הוא, גם אם הוא היה מקבל רק 20, 19 18 mini mental, בן אדם ידע מה זה פוסיד וזה גם ( ... ) שתן, בן אדם ידע מה הוא רצה, וזה הנקודה. כל הדברים האחרים זה סתם לצייר אותו לא נכון." (עמ' 94 ש' 3-6).

עוד ציין ד"ר פ' כי המנוח נהג עד שנת 2019 ולפיכך לא הגיוני כי מצבו היה לכאורה כפי שהוצג בסיכום הנוירולוגי- "אבל הבן אדם גם נהג, אני רוצה לזכור משהו שאני זוכר, הוא נהג עד סוף 2019, זה בן אדם שהיה בסדר לגיל". (עמ' 94 ש' 14-15).

מצאתי את עדותו של רופא המשפחה ד"ר פ' אודות כשירות המנוח מהימנה דווקא בנסיבות בהן הוא העיד בכנות, בניגוד לאינטרס שלו עצמו, כי הגזים בשאלון הערכה תפקודית שמילא ביום 5.6.2014 על מנת לסייע למנוח לקבל עזרה (התעודה הרפואית האמורה צורפה בעמ' 115-116 לקובץ הנספחים של תצהירי המתנגדות).

בפסיקה נקבע לא אחת כי כאשר מדובר בעמדה המנוגדת לאינטרס עצמי "אין זה מתקבל על הדעת שאדם לא ידבר את האמת, כשהדברים שהוא אומר - לרעתו הם". ראו: ע"א 6/51 קירשבאום נ' קרויניק, פ"ד ח 562 (1954), פסקה 3 לפסה"ד; וכי: "דווקא העובדה שמדובר באמירה נגד אינטרס עצמי נותנת לכאורה משקל לדבריו". ראו: בש"פ 6159/01 אבו עמר נ' מדינת ישראל, פ"ד נו(3) 817 (2001), פסקה 24 לפסה"ד‏; הדברים אמורים ביתר שאת כאשר מדובר בעד שאינו מעוניין בתוצאות המשפט: "...צד שאינו מעוניין בתוצאות המשפט מוחזק כאמין יותר, וכי צד המעיד נגד האינטרס שלו עצמו - מוחזק כבעל אמינות גבוהה עוד יותר". ראו: ה"פ (מחוזי מרכז) 24723-10-15עליזה ביזבי נ' זנט פחימה(30.6.2016)‏.

הנה כי כן, עדות הנמסרת בניגוד לאינטרס העד, כבעניינינו אנו, תהיה בעלת משקל רב יותר מעדות המשרתת את אינטרס זה. זאת, היות ובמקרה הראשון לא ניתן להסביר את העדות אלא ברצון העד לומר את האמת, בעוד במקרה האחרון קיים חשש שמא הטה העד את עדותו על מנת לשרת את עניינו. ראו: תפ"ח (מחוזי חי') 5053/08 מדינת ישראל נ' מחמוד מחאמיד (2.12.2009)‏‏ ; וכפי שנקבע לעניין זה בת"א (מחוזי תל אביב-יפו) 789/96 זאב לב רן נ' אבישי קבלנים למחיצות גבס 019790 בע"מ(26.10.1997)‏: "...ההנחה הבסיסית היא שאין אדם אומר דברים בניגוד לעניינו, אלא אם כן הוא מאמין בעת האמירה שהם נכונים ...". (פסקה 5 לפסה"ד); השוו: ת"פ (מחוזי ב"ש) 8159-09 מ.י. פרקליטות מחוז הדרום נ' שאול קוקולייב(13.10.2010)‏, פסקה 21 להכרעת הדין; ת"א (שלום נצרת) 27846-07-22שלום צ'רלי סבח נ' מוסטפא סעדי(3.3.2025)‏, פסקה 77 לפסק הדין.

ד"ר פ' הבהיר כי בתקופה הזו אשתו של המנוח הייתה עדיין בין החיים והוא כתב את הדברים בהגזמה על מנת "...לעזור להם לקבל עזרה...לאו דווקא בגללו" (עמ' 77 ש' 14-25 לפרוט'), וכן "אני מכיר את עצמי ויכול להיות שאני הגזמתי כדי לעזור להם לקבל עזרה, לזוג. מאוד יכול להיות" (עמ' 78 ש' 6-7); לדבריו "אני והרבה קולגות עושים הרבה לעזור לאנשים לקבל עזרה"; והתנער מהתעודה הזו ומה שכתוב בה – "כן האמת שכן" (עמ' 77 ש' 26-33).

כאשר עומת עם כך שהוא כתב בטופס כי למנוח היה חוסר שליטה מוחלט בסוגרים – העיד: "זה לא יכול להיות שזה היה נכון." (עמ' 78 ש' 21); והבהיר "אני, אני מניח שזה בעיה חלקית, כמו שיש להרבה אנשים" (עמ' 78 ש' 25); בהמשך חקירתו הודה כי "אני לא זוכר מה היה לו...אבל אני מניח....אבל יכול להיות שהיה לו שליטה מלאה" (עמ' 79 ש' 4-8); המומחה הבהיר באופן המנוגד לאינטרסים שלו עצמו- כי "יכול להיות שאני כתבתי את זה לעזור להם" (עמ' 78 ש' 34)

בהמשך חקירתו הודה שוב כי הוא הגזים במילוי השאלון, וזו האמת (עמ' 80 ש' 36 ועמ' 81 ש' 1-2); "אני לא זוכר הרבה פרטים חוץ משאני יודע שהבן אדם היה צלול, ואני כן מכיר את עצמי ( ... ) שלפעמים אנחנו, אני וקולגות עוזרים לאנשים לקבל עזרה כאשר, מאוד קשה מביטוח לאומי לקבל מה שמגיע לאנשים, אז זה נהוג להגזים..." (עמ' 81 ש' 29-31).

דברים אלו עולים בקנה אחד עם העובדה כי בסמוך לתעודת הרופא האמורה (מיום 5.6.14) ניתנה גם הפניה לבדיקה פסיכוגריאטרית בעניין תשישות נפש של המנוח (מיום 24.8.14) שיועדה לחברת ביטוח דקלה, לצורך הגשת תביעה בגין פוליסת סיעוד (ראו נספח 16 לתצהירי המתנגדות, עמ' 117-124 לקובץ הנספחים).

במסגרת בדיקה זו נקבעו ממצאים חריגים ביחס למנוח, כמו למשל תוצאת מבחן של 12/30 וכן נקבע "שיפוט ותובנה לקויים", ממצאים אשר לא עולים בקנה אחד עם תוצאות מיני מנטל מאוחרות יותר, שהיו גבוהות יותר, כאשר אף בערוב ימיו התוצאה הייתה כאמור -18/30. כפי שהעיד ד"ר פ' לעניין זה "...אני לא, אני רואה דבר שכל כך לא הגיוני שאני מילים, כותב לו זה, mini mental 12 מתוך 30, זה סביב דמנציה, זה בן אדם שלא יכול לאכול" (עמ' 72 ש' 25-26); ולפיכך לדבריו הדוח שנערך לחברת הביטוח לא משקף את מצב המנוח - "בכלל, בכלל לא קרוב" (עמ' 72 ש' 32).

בסעיף "התמצאות" שהופיע בתעודה הרפואית מיום 11.6.2014, נמחק סימון "וי" ליד המשפט "מתמצא בזמן ובמקום", וסומן "וי" ליד המשפט "לא מתמצא בזמן ובמקום". ד"ר פ' העיד לעניין זה כי הוא מניח שהסימון תוקן על ידי מישהו אחר (עמ' 76 ש' 6-12); והבהיר כי מה שסימן ב"וי" אינו שנוי במחלוקת שהוא מילא, וביחס לתיקון שהוא תיקן הוא רשם ליד ראשי תיבות שלו – לגבי פעולות אכילה העיד כי - "זה תיקון...אני חתום על התיקון...אם, אם אני מתקן משהו אני שם ראשי תיבות , את רואה?" (עמ' 75 ש' 31-35).

בנסיבות בהן השאלון הרפואי האמור נערך לצורך הגשת תביעה לחברת הביטוח ועל רקע עדותו של ד"ר פ' כי הוא הגזים בתעודת הרופא שמילא בסמוך להגשת התביעה על מנת לסייע למנוח ולמשפחתו לקבל עזרה, ובשים לב להודאתה של המתנגדת 1 כי המסמכים לחברת הביטוח מולאו על ידה (ראו עדותה בעמ' 292- ש' 32-33, ועמ' 293 ש' 16-18 לפרוט'); כך שהתיעוד הרפואי נערך לבקשתה של המתנגדת 1; מקובלת עלי טענת התובעים לפיה מסמכים אלה משנת 2014 לא משקפים את מצבו הקוגניטיבי של המנוח באותה עת לאשורו, אלא נועדו לסייע למנוח לצורך השגת אישור לסיוע.

הדברים אמורים ביתר שאת, עת המתנגדת 1 עצמה החתימה את אביה המנוח על ייפוי כוח המייפה את כוחו לטפל בענייניו למול הגופים הללו וכן החתימה אותו על טופס ויתור על סודיות רפואית. פעולות אלו מלמדות כי אף היא סברה כי האב היה כשיר לחתימה על מסמכים אלו באותה העת, בניגוד לעדותה לפיה "... הוא לא מסוגל לעשות את זה" (עמ' 295 ש' 33).

מכל מקום, מדובר במסמכים רחוקים לתקופת עריכת הצוואה, כאשר מהמסמכים והראיות הסמוכים לעריכת הצוואה עולה כי המצב השתנה לאורך השנים וישנן הערכות אחרות מאוחרות יותר, המעידות על צלילות המנוח.

עדות אח הדיאליזה

העד אכרם – אח בבי"ח "משגב לדך" מחלקת דיאליזה, טיפל במנוח בטיפולי הדיאליזה החל מחודש 5/19, 3 פעמים בשבוע במשך "קרוב לשנתיים" עד לפטירתו (עמ' 145 ש' 406, 12-13), באח אכרם העיד באופן נחרץ כי המנוח היה איש שיחה צלול וכשיר קוגניטיבית על פי מיטב הבנתו.

כלשונו של העד אכרם: "טוב נכון אני לא רופא מומחה במקצועי זה רחוק מהמומחיות שלי גם, אבל אני מספיק שנים במקצוע ובכלל ובפרט ביחידת הדיאליזה שקרוב ל- 15 שנים בשביל באמת להכיר ולהעריך אם מטופל סובל מתופעות שקשורות למצב המנטלי שלו או למצב הגופני או הדיאליזה בכלל. עכשיו מבחינת לתשובה לשאלה שלך, לא, לא היה שום התרשמות שיש הדרדרות מנטלית מבחינת המונח (צ"ל – המנוח – ה.ג.), הוא לא היה לדעתנו ולדעתי האישית אוקיי? על הציר הדימנטי הוא לא הציג ככה, הוא היה מתמצא בזמן במקום, הוא היה מודע לאיזה ימים הוא עושה, הוא היה מודע לשעה, הוא ידע בעצמו לבקש שעה, הנפרולוג שהוא היה מגיע לביקור פעם בחודש הוא היה יושב איתו, איתו ושואל אותו מה מצבו מה הוא היה עובר איתו על הבדיקות, הוא היה מזהה אותי, הוא היה מזהה את הצוות, היה לי מקרה של הסגנית שלי שיצאה לחופש שבועיים הוא שאל איפה היא, הוא ידע לזהות אנשים, אז לא היה לי הרגשה או התרשמות מכל התקופה שטיפלתי בו שהוא מבולבל או לא מתמצא בזמן ומקום או לא יודע על מה הוא מדבר, איפה הוא נמצא, הרושם שלי זה שהיה בן אדם כשיר מנטלית." (עמ' 147 ש' 19-29).

לעדותו, כאשר המנוח הגיע למחלקה אחרי האשפוז בשיקום בבי"ח הרצוג – "הרושם שלי שבן אדם באמת צריך עזרה רבה עזרה רבה בניידות לאור מה שתיארתי, אבל מבחינת התנהלות שיחה אם אני יושב איתו ומנהל איתו שיחה הבן אדם כשיר." (עמ' 152 ש' 20-21).

כן העיד האח אכרם כי היה צורך בחתימה של הסכמה מדעת לטיפולי הדיאליזה פעם בשנה, וכי המנוח למעשה חתם על כך פעמיים בשנת 2019 ובשנת 2020 (עמ' 149 ש' 29-30, 35; ועמ' 150 ש' 2, 6-11).

עדותו של האח אכרם הייתה מהימנה ולמותר לציין כי מדובר בעד אובייקטיבי שלא התרשמתי כי יש לו עניין להעיד לטובת צד זה או אחר, כך שמשקל עדותו גבוה.

עדויות המתנגדות והעדות מטעמן

העדויות מטעם המתנגדות לא היו קוהרנטיות, וחלקן העידו בבירור על צלילותו של המנוח בתקופת עריכת הצוואה ואף לאחר מכן בערוב ימיו (למצער בחלק מהזמן), באופן הסותר את טענתן בדבר היעדר כשירותו.

לעניין זה יובהר כי בשיחה של המתנגדות עם עו"ד דוד אסרף שנערכה לאחר פטירת המנוח וקודם להליכים דנן, בה בישר להן עו"ד אסרף על אודות קיומה של הצוואה המאוחרת (תמליל השיחה הוגש לתיק ביום 5.6.24), המתנגדות כלל לא הזכירו את הטענה כי המנוח לא היה כשיר בעת עריכת הצוואה או כי לא הבין על מה הוא חותם באותה עת, והשגותיהן התמצו בטענות אודות השפעה בלתי הוגנת והפחד של המנוח מפני התובעים.

בעדותה, טענה המתנגדת 2- ז' - כי החל משנת 2019 הייתה התדרדרות במצבו של אביה המנוח – "אבא שלי בשנת 2019 אני כבר לא יודעת איך להסביר את זה, הוא היה אדם כבוי" (עמ' 339 ש' 26-27); "...כאילו לקראת סוף 2019 הוא היה מאוד מבולבל, הוא כבר התחיל להיות מאוד מבולבל" (עמ' 339 ש' 30-31);

יחד עם זאת, העידה כי המנוח חילק להם צ'קים בסך של 100,000 ₪ במתנה לכל ילד בעת שאושפז בביה"ח בחודש פברואר 2019 (ראו העתק של צ'ק לפקודת האח ר' מיום 27.2.2019 שצורף כנספח 7 לתצהירו), ובמועד זה לדבריה - "אבא שלי לא היה מבולבל" (עמ' 340 ש' 31, 9-11); "כנראה שבאותו היום כן, הוא היה בסדר" (עמ' 341 ש' 6).

בנוסף, בחקירתה היא ציינה מספר פעמים כי למנוח היו רגעים שהוא היה צלול ורגעים שהיה מבולבל - "...היו חלקים שהוא היה כן מבולבל" (עמ' 348 ש' 24 ו-26); "...אז כן היו לו בלבולים...לא כל יום" (עמ' 339 ש' 9-11); (ראו בהקשר זה גם עדותה של העדה א' - מכרה של המנוח שזומנה להעיד מטעם המתנגדות בעמ' 194 ש' 6-9); בסוף חקירתה היא העידה כי מי שניהל את כספי המנוח היה אביה בעצמו - "כן ואחר כך ר' " (עמ' 350 ש' 6-7).

בניגוד לעדותה של ז', ש' העידה כי כאשר נרשמו הצ'קים לטובת האחים במהלך האשפוז בחודש פברואר 2019, אביה המנוח "הוא לא ידע מה הוא עושה" (עמ' 299 ש' 13, עמ' 302 ש' 30) וכן "..לא היה במצב שהוא היה מבין" (עמ' 303 ש' 18); וטענה כי בדיעבד היא מתחרטת על כך שהביאה את הצ'קים ועל ההחלטה לרשום לכל אחד מהאחים סך של 100,000 ₪, החלטה שקיבלה רק בעקבות הפחד מאחיה ר' וד' (ראו עמ' 298 ש' 30-35 ועמ' 299 ש' 3-19).

עדות זו אינה עולה בקנה אחד אף עם עדותה לפיה "הוא החליט לתת 44 אלף שקל" עבור שיפוץ ביתה כאשר עזבה את הבית שלו, וזאת "...מטוב ליבו, מרצונו החופשי" (עמ' 3-4 ש' 32, 34 לפרוט'); כאשר מתצהירי התובעים עולה כי השיפוץ היה בסמוך לאחר האשפוז האמור (ראו סע' 14-16 לתצהירו של מ'; וסע' 20-21 לתצהירו של ר'; וסעיף 6 לתשובה להתנגדות מיום 8.11.21).

ש' טענה כי בעת שהמנוח נתן לה את הכסף לשיפוץ ביתה הוא היה בסדר "כן, הוא נתן אותו מרצונו החופשי..." (עמ' 307 ש' 11-13), והוסיפה, בדומה לעדותה של ז' כי "אמא שלי היה לה אלצהיימר. יש להם רגעים שהם בסדר. כן?" (עמ' 307 ש' 10);

המתנגדות ביקשו ללמוד מהתנהגותו של המנוח לאחר עריכת הצוואה וטרם פטירתו, שלדבריהן מלמדת על כוונתו להוריש למשיבות את חלקן בצוואה, כפי שנקבע בצוואתו המקורית. כך לטענתן, "המנוח היה מספר לש' כאשר נהגה לפקוד את מיטת חוליו בבית החולים, כי הוא חושש מהתנהלות המבקשים כלפיו; כך לדוגמא, המנוח נהג לספר לי (לאחר מועד עריכת הצוואה) כי חילק את רכושו באופן שווה בין חמשת ילדיו..." (סע' 35-36 לתצהירה של ז'; וסע' 41-42 לתצהירה של ש'); מדברים אלו עולה כי לשיטת המתנגדות עצמן המנוח היה מספיק צלול להביע עמדתו ורצונו בפניהן לאחר מועד עריכת צוואת 2019, ולו ברגעים מסוימים מעת לעת, באופן שסותר את התרשמותן מהיעדר כשירותו.

גם מעדויותיהן של נכדות המנוח ר.א. ומ.ב. (לשם הנוחות יקראו להלן בשמן) עולה כי המנוח היה צלול בשנים האחרונות לחייו, התעניין בשלום משפחתן, ואף העניק מתנות לרכישת הבית של מ.ב.;

הנכדות העידו על דברי המנוח במיטת האשפוז בימיו האחרונים בשנת 2021, לפיהן המנוח "אמר אני השארתי לכולם 'שווה בשווה'" (עדותה של ר.א. בעמ' 237 ש' 5; עדותה של מ.ב. בעמ' 265 ש' 9-11).

הנכדה מ.ב. נשאלה בחקירתה האם יכול להיות שהמנוח היה מבולבל כשהוא אמר את הדברים הללו בערוב ימיו, והיא הבהירה כי "האמת שהוא דיבר בצורה שלא משתמעת לשתי פנים אז קשה לי להגיש שזה היה בלבול...כי הוא גם חזר על זה" (עמ' 265 ש' 19-22).

הנכדה ר.א. העידה בחקירתה כי סבא שלה "...היה כמו אבא" בשבילה, ו"היה לנו קשר הדוק" (עמ' 226 ש' 24, 26); ותיארה אותו כ"אדם מדהים. אדם מדהים, אדם חכם, אדם שנתן לנו המון המון המון ידע" (עמ' 227 ש' 8).

היא העידה כי לאחר פטירתה סבתה המנוחה (באפריל 2018) היא ביקרה את המנוח בתדירות של אחת לחודשיים כשעה כל פעם (עמ' 228 ש' 15 ש' 20-21), ובאותם ביקורים "... היינו מדברים, שואלת אותו אם הוא רוצה לשתות, סבא כל הזמן איתי אישית היה כל הזמן שואל לשלומי, אם קניתי בית היה מאוד חשוב לו כל הזמן שיהיה לי בית אז הוא כל הזמן זה היה השאלות שלו סביבי אם נו ואם קנית בית מה עשית איך העבודה איך ה- זה העניין" (עמ' 238 ש' 11-13); והמנוח התעניין ושאל אותה "את לומדת מה את עושה כל הזמן סביב החיים שלי הדאגה שכאילו אני התקדמתי אם אני בסדר... הוא שואל על הילדים... אני הייתי משתפת אותו כן, אני ככה וככה עכשיו הילד ככה וככה הילד עושה הגדול ככה הקטן ככה" (עמ' 238 ש' 15,17,21-22).

כמו כן, היא העידה כי גם לאחר פטירת סבתה המנוחה היא הייתה מביאה את ילדיה (הנינים של המנוח) לפגוש את המנוח "ממש פעמים בודדות", וכי באותם מפגשים המנוח היה מתעניין בשלומם "שהוא היה פוגש הוא היה מתעניין בשלומם של כולם, שלי, של בעלי, של הילדים" (עמ' 239 ש' 8,11-14); והוא ידע כמה ילדים יש לה - "בוודאי", והכיר את בעלה - "כן הוא היה מדבר איתו והכל" (עמ' 239 ש' 15-20).

ר.א. הודתה בנוסף כי כספים של המנוח ממשרד הביטחון הגיעו אליה והיא העבירה למנוח במזומן כל חודש (עמ' 228 ש' 22-23, 33-34; עמ' 229 ש' 1-10; עמ' 230 ש' 13), וכי המנוח לא שאל אותה על מה הכסף - "לא הוא ידע" (עמ' 23- ש' 34-35), "הוא ידע על הסידור והסכים לו" (עמ' 232 ש' 11-13, 23).

עדותה האמורה תומכת בכך שהמנוח הבין וידע מה הוא, זכר אותה ואת משפחתה, באופן השולל היעדר כשירות.

זאת ועוד, כאשר נשאלה ר.א. האם היא הרגישה שמשהו לא בסדר או לא תקין אצל סבא שלה, תשובתה התמקדה בעיקר במצבו הנפשי והפיזי: "הרגשתי שהוא פיזית ונפשית כאילו איך אני אסביר לך...חולה, כן היה לו מאוד קשה הפטירה של סבתא...חוץ מזה? כבר נראה שכאילו מבוגר....הזדקן" (עמ' 239 ש' 26-33); "...שוב משסבתא נפטרה הרגשתי שכאילו הוא כבוי הוא לא אותו בן אדם" (עמ' 240 ש' 29); גם כשנשאלה בהמשך ישירות אודות היותו צלול, לא השיבה עניינית, והעידה אך "בצלילות שלו, איך אני יכולה לתאר את זה?", הוא היה צלול? "הוא היה הוא היה מבולבל ... זה לא היה הוא ... הוא היה פחות מדבר פחות מלל היה לו בתקופה האחרונה כאילו שסבתא נפטרה הוא פחות היה מדבר" (עמ' 240 ש' 34-36, עמ' 241 ש' 1-4).

לבסוף הודתה גם הנכדה ר.א., כי היא כן התרשמה שהיו מצבים שהמנוח אמר מה שהוא רוצה והגיב בצורה עניינית כשפגשה אותו – "כן, כן" (עמ' 242 ש' 8-10).

זה היה הרושם שעלה גם מעדותה של הנכדה מ.ב.; מ.ב. העידה כי קיבלה מהמנוח 50,000 ₪ מתנה עבור בניית ביתה החדש בנ'. תחילה התעקשה כי אינה זוכרת מתי זה היה (עמ' 247 ש' 18) ולא זכרה לומר אם זה היה לפני או אחרי פטירת סבתה המנוחה (עמ' 245 ש' 19); אולם לאחר שבית המשפט ביקש ממנה לנסות להעריך באמצעות גילאי הילדים שלה, העידה לבסוף כי זה היה בערך בשנת 2018 (עמ' 250 ש' 10-11, 31-32) וגם אז טענה כי לא זוכרת אם קבלת הכסף מהמנוח הייתה לפני או אחרי פטירת המנוחה (עמ' 250 ש' 24, 28, 34).

מ.ב. העידה בנוסף כי המנוח לא ביקש ממנה חזרה את הכסף אלא ההיפך, הוא לא הסכים לקבל חזרה את הכסף שהציעה לו (עמ' 255 ש' 34-36); באופן שתומך בהנחה כי לשיטת הנכדה מ.ב. עצמה, המנוח היה די כשיר אותה עת הן לתת לה מתנה לרכישת ביתה החדש והן לסרב לקבל ממנה חזרה את הכסף.

כשמ.ב. נשאלה האם היא הרגישה על המנוח פעם שהיה לא צלול, השיבה כי היה זה "כש-זה היה בטיפול לא טיפול נמרץ, לפני שהוא ממש לפני שהוא נפטר שהוא היה ב-היה לו איזה יומיים שהוא היה בטיפול" (עמ' 258 ש' 28-32); אולם לאחר מכן עדותה לעניין זה הייתה מבולבלת ולא מהימנה. מ.ב. העידה בהקשר זה כי - "...הוא היה פשוט לא הוא, לא עניין של שיח שלא צלול לא היה שיח אבל הוא היה..." (עמ' 259 ש' 2); "לא הרגשתי שזה לא הוא, כן לא הוא" (עמ' 259 ש' 16); וכשנדרשה להסביר למה הכוונה שזה לא הוא- השיבה "כבוי, עצוב, מדוכא" (עמ' 259 ש' 18).

בהמשך כשמ.ב. נשאלה שוב על ידי ביהמ"ש האם היתה פעם שהתרשמה שהמנוח לא צלול? השיבה כי היא אינה יודעת "אני לא לא לא כאילו אני לא יודעת" (עמ' 259 ש' 21-22).

כאמור לעיל, גם ביחס לדברי המנוח בסמוך לפטירתו כששהתה עמו בבית החולים הבהירה הנכדה מ.ב. כי "האמת שהוא דיבר בצורה שלא משתמעת לשתי פנים אז קשה לי להגיד לך שזה היה בלבול" (עמ' 265 ש' 20).

עדותה של הגב' א' שהובאה מטעם המתנגדות, מלמדת על צלילותו של המנוח. עדה זו העידה כי נהגה לבקר את המנוח בקביעות "פעם בשבועיים חצי שעה" (עמ' 202 ש' 4), ובשיחותיה עם המנוח הוא היה "מדבר איתי כל מיני דברים" (עמ' 202 ש' 26), למשל – "...היה מדבר לי לפעמים על פוליטיקה...על ...מה שהוא שומע בטלויזיה...ולפעמים היה אומר לי את רואה מה עושה לביבי..."(עמ' 203 ש' 3-10), "...הוא היה ליכודניק...היה מדבר על ביבי תראי מה עושים לו..." (עמ' 204 ש' 18 ו-20); "...רוב הזמן כשהייתי הולכת לבית לבקר אותו היה רק נרדם, ככה ומתעורר...אני אומרת לו דוד מה שלומך איך אתה מרגיש, הוא אומר לי את רואה איך אני סובל את רואה אפילו אוכל לא נותנים לי לאכול, היה לו את האנשור בנוזלים שהיה מקבל" (עמ' 203 ש' 31-33); והבהירה כי אלה לא היו "שטויות" שהמנוח אמר – "לא זה לא שטויות..." (עמ' 204 ש' 12); כך שעולה מעדותה כי המנוח אכן שוחח אתה דברים לעניין, באופן התומך ומתיישב עם יתר העדויות אודות צלילות המנוח וכשירותו בערוב ימיו.

הנה כי כן, עדויותיהן של המתנגדות וכן נכדות המנוח והעדה א' שהעידו מטעמן, תומכות דווקא בכשירות המנוח בערוב ימיו והבנתו בדבר.

סיכומו של פרק הכשירות: לאור כלל האמור לא מצאתי כי עלה בידי המתנגדות להרים את הנטל הכבד הנדרש לשם שלילת כשרותו של המנוח בעת עריכת הצוואה ולא הוכח לפני כי לא היה בידו להבחין בטיבה של הצוואה במועד חתימתה.

עדויות הצדדים להליך לרבות גורמי מקצוע שהתרשמו מהמנוח בזמן אמת - לרבות עוה"ד שהיו מעורבים בעריכת הצוואה, העו"ס שהגישה תסקיר בתיק האפוטרופסות, אח הדיאליזה שפגש במנוח שלוש פעמים בשבוע קרוב לשנתיים, וכן רופא המשפחה שהכיר את המנוח שנים רבות – מלמדים כולם על התרשמותם של כלל העדים בזמן אמת מכשירות המנוח, ויכולתו להבחין בטיבה של הצוואה.

בשים לב שאין לפני כל ראיה ישירה אודות היעדר כשירות המנוח מיום עריכת הצוואה – 2.10.2019 – ובשים לב לעדויות המתנגדות ושתי נכדותיו של המנוח שהוגשו מטעמן, השוללות היעדר כשירות של המנוח אף בימיו האחרונים, מצאתי לבכר העדויות שהובאו לפני על פני מסקנת המומחה מטעם בית המשפט בחוות הדעת הרטרוספקטיבית, ולפיכך קמה ועומדת חזקת הכשירות למנוח.

השפעה בלתי הוגנת

הוראות סעיף 30(א) לחוק הירושה קובעות, כי: "הוראות צוואה שנעשתה מחמת אונס, איום, השפעה בלתי הוגנת, תחבולה או תרמית – בטלה".

בטלות צוואה מחמת השפעה בלתי הוגנת אינה דבר של מה בכך; נטל ההוכחה לעניין זה מוטל על הטוען לקיומה של השפעה בלתי הוגנת, בבחינת המוציא מחברו עליו הראיה, שכן הצוואה, עומדת בחזקת כשרותה. ראו: עניין מרום; פרופ' ש' שילה, "פירוש לחוק הירושה תשכ"ה – 1965" כרך א' (1995), בעמ' 273-270.

כאשר הנסיבות האופפות את המקרה מצביעות על תלות אדם אחד בזולתו, שהיא "כה מקיפה ויסודית" שניתן להניח כי נשלל רצונו החופשי והבלתי תלוי של אותו אדם בנוגע ליחסים שבינו לבין זולתו, כי אז אפשר לומר שעשיה או פעולה שהיא בעליל לטובת האחרון, היא תוצאה של השפעה בלתי הוגנת מצדו, אלא אם הוכח היפוכו של דבר. השוו: דנ"א 1516/95 רינה מרום נ' היועץ המשפטי לממשלה, פ"ד נב(2) 813 (1998) (להלן - "הלכת מרום"); ע"א (מחוזי ירושלים) 12734-07-22 א.ב.ז נ' א.ב.ז (3.1.2023)‏ (להלן – "עניין א.ב.ז").

הפסיקה שמה את הדגש בעניין זה על "אי ההוגנות" שבהשפעה, כתוצר של אופי מערכת היחסים שבין המשפיע למושפע, שהרי לא קיומה של ההשפעה הוא שפוסל את הצוואה, אלא קיומו של יסוד בלתי הוגן בה - שעיקרו- ניצול תלותו, חולשתו, או חוסר יכולתו של המצווה לעשות צוואה לטובת הנהנה. יסוד אי ההגינות בהשפעה נלמד אפוא, מנסיבות הפעלתה ולאו דווקא בשל מטרת המעשה, או בשל התוצאות שאותן מבקש המשפיע להשיג. כפי שנאמר: "לעולם נכוון מחשבתנו אל עיקר העיקרים, והוא: רצונו החופשי והאמיתי של המנוח; ונקיים את צוואתו אם נדע כי רצונו לא נפל בו נגע, כי את רצונו-שלו עשה ולא את רצון זולתו". ראו: ע"א 5185/93 היועץ המשפטי לממשלה נ' מרום, פ"ד מט(1) 318, 331 (1995); ע"א 133/84 רכטמן נ' זיסמן, פ"ד ל"ט(4) 769, עמ' 772-773; דיני ירושה ועיזבון, עמ' 125-126.

לבחינת קיומה של השפעה בלתי הוגנת, או היעדרה, ניתן להסתייע במבחנים שנקבעו בהלכת מרום (פסקאות 11-16 לפסה"ד): תלות ועצמאות - האם יש לראות במצווה כאדם עצמאי בתקופה הרלוונטית הן מבחינה פיזית והן מבחינה השכלית – הכרתית, כאשר תלותו המוחלטת של המצווה מן הבחינה הפיזית אינה עדות מספקת לתלותו בזולת; תלות וסיוע - במקום שבו המצווה לא היה עצמאי ונזקק לסיוע הזולת, יש לבחון את טיב הסיוע, היקפו ומידת התלות במי שהעניק לו אותו; קשרי המצווה עם אחרים- בידודו של המצווה וניתוקו מאחרים מגבירים את התלות שלו בנהנה; נסיבות עריכת הצוואה – מידת מעורבות הנהנה בעריכת הצוואה, אף אם אינה עולה לכדי מעורבות לפי סעיף 35 לחוק הירושה.

כמו כן, יש לבחון קיומה של השפעה בלתי הוגנת לאורה של "הלכת החוטים השזורים", כפי שנקבעה על ידי כב' הש' הנדל בבע"מ 4459/14 פלונית נ' פלוני (6.5.2015)‏, ולפיה: "חוטים שונים של עילות שונות – הגם שלא היה בכוחם לבסס עילה עצמאית – יכולים להישזר יחד לרבדים המחזקים ומבססים את מסקנת בית המשפט המחוזי. ההשפעה הבלתי הוגנת העולה עד כדי שלילת הבחירה החופשית של המצווה הינה מבחן דינאמי ורחב כקשת החיים." ראו גם: עניין א.ב.ז.; עמ"ש (מחוזי תל אביב-יפו) 45610-09-12 צ' ג' א' נ' נ׳ ג׳ א' (19.5.2014), פסקאות 17-18 לפסה"ד).

בפסיקה הובהר לעניין זה כי בבוא בית המשפט לבחון קיומן של עילות פסלות, עליו להידרש לכך מתוך בחינה כוללת ורחבה של מכלול הנתונים: "מדובר במבחן עזר, למבחני ד"נ מרום, אשר ביסודו מבוסס על התרשמות; נסיבות כ'מכלול' ולא מבחן נקודתי. ..."; וכי הלכת החוטים השזורים "למעשה מחייבת כי חוט אחר חוט אחר חוט, תתגלה תמונה שלמה, אשר תשכנע את בית המשפט בהתקיימות עילת ההשפעה הבלתי הוגנת; אין מדובר בנקודה מכרעת, אלא בפסיפס של אירועים; על כן, לא אחת הלכת החוטים השזורים מביאה לשימוש במונח 'מסה קריטית' במסגרתה משתכנע בית המשפט בהתקיימות עילת ביטול". ראו: עמ"ש (מחוזי חיפה) 70397-03-24 פלוני נ' אלמוני ואח' (11.11.2024); ות"ע (משפחה תל אביב-יפו) 6310-09-20 א.ל נ' א.ס.ל (18.11.2024).

לעניינינו חשוב לזכור בנוסף, כי " ... בכך שהצוואה מנשלת מחלקו בירושה את מי מהיורשים החוקיים אין משום ראיה לקיומה של השפעה בלתי הוגנת ... ואולם, לעובדות שברקע הנישול עשויה לעתים להיות משמעות." ראו: הלכת מרום, פסקה 29 לפסה"ד.

כפי שהובהר לעניין זה בפסיקה: "...נישול חלק מהילדים אינו מעיד על השפעה בלתי הוגנת: "יצירת מעין חזקה לפיה הוראות צוואה שאינן קובעות חלוקת רכוש המצווה בין ילדיו באופן שווה מבחינה פורמלית מעידות על השפעה בלתי הוגנת שהופעלה עליו, אינה עולה בקנה אחד עם עקרון העל בדיני הירושה לפיו יש לקיים את רצון המת, ויתרה מזו – חותרת תחתיו. יתר על כן, קבלת טענה ממין זה תפתח פתח לתקיפת צוואות בעילה של השפעה בלתי הוגנת כל אימת שאדם הניח אחריו צוואה שאינה קובעת חלוקה שווה של רכושו בין יורשיו על פיו דין, ולמצער, בין ילדיו". ראו: ת"ע (משפחה צפת) 60599-02-22 ל.ע נ' ש.ל.ר (12.3.2024)‏‏, פסקה 149 לפסה"ד; ותמ"ש (משפחה ק' גת) 6479-09-11 פלוני נ' אלמוני(22.3.2017)‏, פסקה 85 לפסה"ד.

במקרה שלפני לא מצאתי כי הונחה תשתית ראייתית במידה הנדרשת להוכחת השפעה בלתי הוגנת או להקמתה של החזקה להשפעה כאמור. ממכלול הראיות שוכנעתי שהצוואה משקפת את רצונו האמיתי והבלתי תלוי של המנוח, רצון אשר עם כל הכאב הביע המנוח באופן נחרץ לפני עוה"ד שערך עבורו את צוואותיו, ולא מצאתי שתוכנה או נסיבות עריכתה של הצוואה המאוחרת משנת 2019 מלמדים על השפעה בלתי הוגנת של מי מהתובעים עליו; והכל כפי שיפורט להלן.

מבחני התלות העצמאות והסיוע 

מהראיות שלפני ומהמסמכים הרפואיים שהוגשו בהליך זה עולה כי אכן המנוח סבל ממחלות רבות (לב, סכרת, מחלת ריאות, אי ספיקת כליות) היה סיעודי ומרותק לכיסא גלגלים.

בחודש אפריל 2019 עוד היה מסוג ללכת למרחק של 2 מטרים עם הליכון בעזרה קלה אולם נאמר כי זקוק להשגחה צמודה וכי יש לו עובד זר. (ראו טופס שחרור רפואי מבי"ח הרצוג מיום 29.4.2019; עמ' 78 לקובץ נספחי המומחה מיום 30.5.24). אף מ' אישר בחקירתו כי המנוח הפך סיעודי מהאשפוז האחרון בהרצוג (שהיה בחודש אפריל 2019). ראו: עמ' 96 ש' 26 לפרוט'.

המנוח החל בטיפולי דיאליזה ביום 1.5.2019 לפי אישור מביה"ח משגב לדך.

כפי שעלה מתסקיר העו"ס שהוגש לתיק האפוטרופסות ביום 20.5.20, המנוח היה באותה עת סיעודי לגמרי, מרותק למיטה מתכווננת בכל שעות היום והלילה, זקוק לסיוע בכל הפעילויות היומיומיות, סיעודי ומחובר למכשיר הזנה ולחמצן. יחד עם זאת, העו"ס התרשמה כאמור, כי המנוח צלול, ענה לשאלותיה לעניין, מתמצא בזמן ובמקום ובעל כושר נפשי וקוגניטיבי להביע את דעתו לטובתו.

אכן, מהעדויות עלה כי לרוב שני בניו של המנוח- מ' ור', הם שהסיעו אותו לטיפולי הדיאליזה (ראו עדות אח הדיאליזה אכרם עמ' 146 ש' 18-19; ועמ' 155 ש' 30); "כיוון שנדרש לסיוע פיזי והמשיבות לא יכלו להרים אותו ולכן בניו הם שהסיעו אותו" (ראו סעיף 10 לתצהיר עדותה הראשית של ז' וסעיף 32 לתצהירה של ש'); וכן ליוו אותו לרופא המשפחה במידת הצורך (ראו עדותו של ר' בעמ' 134 ש' 11); אולם עלה כי היו מקרים בהם הסתייע במונית ובעובד הזר שטיפל בו (עדות אח הדיאליזה אכרם עמ' 146 ש' 12-13; 155 ש' 19-20; 156 ש' 16-17), כך שלא היה תלוי אך ורק בבניו לשם ניידותו.

גם מבחינה כלכלית לא הוכח כי היתה תלות של המנוח במי מילדיו; אמנם עלה כי ר' היה מיופה כוח בחשבון הבנק של המנוח (ראו תסקיר העו"ס מיום 20.5.20; ועדות ר' עמ' 123 ש' 22-23), אולם העו"ס ציינה בתסקירה, כי המנוח שלט בנעשה בחשבון ועל ההוצאות הכלכליות ולדבריו הבן ר' הציג לפניו תדפיסים מהבנק שיתף אותו בכל ההוצאות הכספיות ואמין עליו. (ראו לעניין זה גם עדותו של ר' בעמ' 123-126 לפרוט').

אף טענות המתנגדות אודות החשש או הפחד של המנוח מפניו של ר' לא הוכחה כדבעי. לעניין זה הוצגו מטעמן אך ראיות כלליות ולכאוריות בדבר מזגו האלים או העברייני הנטען כביכול של אחיהן ר' (כתבות מעיתון שפורסמו לטענתן על אחיהן, נספח 2 לתצהיריהן; סעיף 44 לסיכומי המתנגדות), אולם לא הוצגה ולו ראשית ראיה אודות החשש הקונקרטי הנטען של המנוח מר'.

מהאמור לעיל עולה בבירור כי לנוכח היותו סיעודי המנוח היה תלוי באחרים לשם קיום צרכיו השוטפים והיומיומיים; יחד עם זאת, על אף תלותו הפיזית של המנוח, הוכח כי המנוח היה צלול עד יום מותו, ולא הוכחה היעדר כשירותו ביום עריכת הצוואה, כפי שאף עלה בבירור מעדויות עוה"ד שערך למנוח את הצוואה ועדי הקיום לה, אשר התרשמו מצלילותו ומהבנתו בטיבה של הצוואה חרף מצבו הפיזי הסיעודי ולא מצאו להורות לו להציג תעודה רפואית בדבר כשירותו לעריכת הצוואה, וכך גם העו"ס עורכת התסקיר בהליך האפוטרופסות שנערך באותה התקופה, אשר שללה את הצורך במינוי אפוטרופוס למנוח מחמת צלילותו.

בנסיבות המקרה דנן התרשמתי מהעדויות שלפני כי מצבו ההכרתי של המנוח וצלילותו חיפו על תלותו הפיזית ועל היותו סיעודי, כפי שהובהר לעניין זה בהלכת מרום - "חשוב לציין, כי תלותו המוחלטת של המצווה מן הבחינה הפיזית אינה עדות מספקת לתלותו בזולת. אפשר שעצמאותו השכלית-הכרתית תחפה על תלותו הפיזית ותוביל למסקנה כי התלות הפיזית לא גרעה כל עיקר מעצמאותו".

לאור האמור, ואף בשים לב למסקנותיי באשר ליתר המבחנים, לא שוכנעתי כי המנוח היה תלוי אך ורק בשני בניו מבחינה כלשהי, ומכל מקום לא מדובר בתלות כה מקיפה ויסודית שהיה בה לשלול את רצונו החופשי, וזאת בפרט לנוכח היותו כשיר וצלול (ראו פרק הכשירות לעיל).

קשרי המנוח עם אחרים

בעניינינו, לא הוכח כי המנוח בודד על ידי התובעים או נותק מאחרים.

מעדותה של ש' עלה כי היא נהגה לבקר את המנוח על בסיס יומיומי – "כל יום" (עמ' 309 ש' 7); "לפעמים בבוקר, אבל בבוקר בבקרים הוא היה בדיאליזה...הייתי באה בימים שהוא עשה דיאליזה הייתי באה אחרי הדיאליזה ובימים שהוא לא עשה דיאליזה ככה היה לי הרבה זמן לבקר אותו, אבל כעקרון כל יום, כמעט כל יום" (עמ' 309 ש' 9-12), באופן שלא מתיישב עם טענת הדרתה או ניתוקה מהמנוח.

טענתה כי סולקה על ידי ר' מדירת המנוח לאחר שהתגוררה עמו משך שנה לאחר פטירת המנוחה לא הוכחה. לדברי התובעים, ש' עזבה את דירת המנוח לנוכח דרישתו של המנוח ממנה. על פי עדותה של ש' היא עזבה את הבית עקב כניסת העובד הזר – "עזבתי את בית אבי לאחר שהיה ברור שיש צורך במטפל זר שיסייע בטיפול באבי המנוח, הואיל ולא יכולתי פיזית לסייע באופן מיטבי לאבי המנוח..." (סעיף 8 לתצהירה) – עדות אשר תומכת בכך שיציאתה מבית המנוח לא הייתה בעטיים של התובעים אלא לנוכח אילוצי המנוח והצורך בסיוע עובד זר (ראו לעניין זה גם עדותה של ש' בעמ' 304 ש' 13-16).

אמנם ש' טענה כי "הדירו אותנו מיום שעזבתי את הבית של אבא..." (עמ' 309 ש' 16); אולם, לא עלה בידה להסביר כיצד היא הודרה או נותקה מהמנוח אם לדבריה הגיעה לבקרו כל יום? לעניין זה ש' העידה באופן שלא מצאתי מהימן, כי "הגעתי בכל זאת...זה אבא שלי, זה כיבוד הורים...להדיר זה לא להגיד לי לא לבוא" (עמ' 309 ש' 20, 22, 24 לפרוט').

ש' סתרה את עצמה גם בהמשך, כאשר מחד גיסא, העידה כי "לא אפשרו לי ללוות אותו לדיאליזה, הדירו אותנו אותי ואת ז' " (עמ' 309 ש' 14), ומאידך גיסא, הודתה לאחר מכן כי גם כשהמנוח היה בדיאליזה בביה"ח משגב לדך היא הייתה מגיעה לבקרו שם – "...כשהוא היה במשגב לדך הלכתי. מה גם, שאני עבדתי בלשכת ... ברחוב ... שממול משגב לדך והייתי הולכת לבקר אותו בדיאליזה, הייתי הולכת לבקר אותו ברור" (עמ' 310 ש' 1-3); "...הלכתי לבקר אותו כל הזמן בדיאליזה, אני עבדתי ממול...אני זוכרת שהייתי באה, אני מכירה את אכרם" (עמ' 310 ש' 20 ו-24).

המתנגדות הצהירו בנוסף כי גם דודתן (אחות המנוח) וחברת משפחה הגב' א', נהגו לבקר את המנוח באופן קבוע (ראו: סעיף 31 לתצהירה של ש' וסעיף 25 לתצהיר ז'). כפי שהעידה חברת המשפחה - הגב' א': "כל שבועיים הייתי הולכת לבקר אותו, הייתה אפילו מצלמה עשו הרכיבו מצלמה בבית, ראו אותי...", "תמיד הייתי הולכת לשמה..." (עמ' 194 ש' 2 ו-30) – ומכאן עולה בבירור כי המנוח לא היה מבודד.

הגב' א', שזומנה להעיד מטעם המתנגדות, העידה לעניין זה כי "...היו כולם באים לבקר אותו..." (עמ' 197 ש' 29); "שכולם ארבעתם חוץ מזאת שבאמריקה ארבעתם עזרו להורים שלהם כולם" (עמ' 197 ש' 36).

נכדת המנוח – ר.א. - העידה אף היא כי נהגה לבקר את המנוח מעת לעת. תחילה היא העידה כי באה לבקרו לעיתים רחוקות - "...אחת לחודשיים שעה בערך..." (עמ' 228 ש' 10 ו-20), ולאחר מכן אף טענה כי הגיעה אל המנוח אחת לחודש כאשר העבירה לו הסכום שקיבלה עבורו ממשרד הביטחון (עמ' 230 ש' 30).

הנכדה מ.ב. העידה לעומת זאת כי לאחר פטירת סבתה המנוחה "...היה לי קשה ללכת לבית הזה, אני הייתי מאוד מאוד קשורה לסבתא שלי...כי לא הייתי מסוגלת ללכת..." (עמ' 259 ש' 24-28), ומכאן עולה כי מ.ב. לא ביקרה את המנוח לאחר פטירת המנוחה מרצונה ומבחירתה היא ולא בשל ניתוק המנוח על ידי מי מהתובעים, שלא נטען על ידה.

הטענה כי הותקנו מצלמות בבית המנוח ע"י הבנים על מנת לשלוט במנוח אינה יכולה לעמוד, בנסיבות בהן המתנגדות הודו כי גם להן הייתה גישה למצלמות שבבית – "...בהן היינו מסתכלות באופן יומי..." (סעיף 9 לתצהיר עדותה הראשית של ש' וסעיף 5 לתצהירה של ז'), וכפי שהבהירו גם נכדות המנוח בתצהיריהן- "...לכל הדודים, כלומר למבקשים ולמתנגדות, היו גישה למצלמות שהיו מותקנות בביתו..." (סעיף 3 לתצהירי נכדותיו של המנוח – מ.ב. ור.א.); ואף נטען כי המתנגדת 2 היא זו שגילתה על אירוע האלימות של העובד הזר של המנוח מצפייתה במצלמות ביתו (ראו סעיף 13 לסיכומי המתנגדות; סעיף 10 לתצהיר עדות ראשית של ז'); וכי גם הנכדה מ.ב. "...צפתה במצלמות בביתו...והבחינה באנשי צוות מד"א מסביבו..." (סעיף 4 לתצהירי הנכדות).

לעניין זה אוסיף ואציין כי לא עלה בידי המתנגדות להוכיח טענתן לפיה התובעים סילקו בצעקות את העובדת הסוציאלית שהגיעה לבקר את המנוח בביתו ולבחון את מצבו לאחר שראו אותה במצלמות (ראו: עדותה של ז' בעמ' 291 ש' 13-14; ועדותה של ש' בעמ' 311 ש' 35-36). המתנגדות לא ביקשו להעיד את העובדת הסוציאלית שלטענתן הלינה בפניהן על כך, לא העידו כי ראו זאת בעצמן לנוכח גישתן למצלמה בבית המנוח, ואף לא ביקשו להגיש את הצילומים מהמצלמות על מנת להוכיח טענה זו.

לאור האמור, לא שוכנעתי כלל ועיקר כי המנוח היה מבודד או נותק מהמתנגדות או מאחרים באופן שעשוי ללמד על הקמתה של החזקה דנן; וודאי לא בעטיה של התנהלות התובעים, שאמנם התקינו מצלמות בביתו של המנוח - אולם נתנו לכולם גישה אליהן, ואמנם ליוו את המנוח לטיפולי הדיאליזה - אולם זאת מאחר והדבר דרש סיוע פיזי כפי שטענו המתנגדות בעצמן, ולא מפאת ניתוק המתנגדות מהמנוח או הדרתן ממנו, עת עלה בבירור כי המתנגדת 1 הגיעה לבקר את המנוח מידי יום גם בביתו וגם בעת שעבר טיפולי דיאליזה.

נסיבות עריכת הצוואה - מעורבות התובעים

לא התרשמתי אף מטענות המתנגדות אודות מעורבותם כביכול של התובעים או מי מהם בעריכת הצוואה.

עוה"ד שערך את צוואת המנוח והעדים לחתימה העידו כי המנוח הוא שיזם את עריכת הצוואה המאוחרת, הביע לפניהם רצון נחרץ וברור, היה נוכח במשרדם לבדו בעת עריכת הצוואה וחתימתו עליה, והם התרשמו מכשירותו ומצלילותו אותה עת.

לא עלה בידי המתנגדות להוכיח את טענתן בדבר ליווי המנוח ע"י התובעים או מי מהם למשרד עוה"ד אסרף ביום עריכת הצוואה, או לרשם לענייני ירושה לצורך הפקדת הצוואה, טענות שהוכחשה על ידי התובעים ועל ידי עורכי הדין.

יחד עם זאת, אף לו אניח כי המנוח, שהיה מרותק לכיסא גלגלים ומונשם עם חמצן, אכן נזקק לסיוע פיזי על מנת להגיע למשרדו של עו"ד אסרף, דבר שהיה כרוך בעלייה במדרגות (ראו עדותו של עו"ד אסרף שאישר שאין בבניין שלו מעלית ויש כ- 10 מדרגות עד למשרד, עמ' 179 ש' 1,3,5; ועדותו של רופא המשפחה לפיה המנוח בוודאות לא יכול היה לעלות בעצמו במדרגות לביתו, עמ' 90 ש' 21-24); ואף לנוכח עדותו של עו"ד דוד אסרף לפיה - המנוח ".. הגיע לפגישה אני עם כיסא גלגלים כמובן כן, זה היה בשעות הבוקר, מי הביא אותו הוא היה עם העובד זר עובד זר בטוח שהיה איתו....מי הביא אותו? אין לי מושג יכול להיות שהבן שלו..." עמ' 170 ש' 30-35); "יכול להיות שאחד הבנים שלו גם כן היה כי הוא לא בא באוויר הם הביאו אותו, בחתימה אף אחד איתו לא היה". (עמ' 174 ש' 12-13), וכי הוא "...זוכר את ר' בעיקר" (עמ' 186 ש' 23);

הרי גם במקרה שניתן להניח על בסיס הנסיבות דנן כי העובד הזר ביחד עם התובעים או מי מהם, הביאו את המנוח למשרדו של עוה"ד דוד אסרף ביום עריכת הצוואה, אינני סבורה כי יש בליווי או בסיוע האמור, לעלות כדי מעורבות שיש בה ללמד על הקמת החזקה בדבר השפעה בלתי הוגנת, ובוודאי שאין מדובר במעורבות כמשמעה בסעיף 35 לחוק הירושה, עת עוה"ד אסרף ועדי הקיום לצוואה העידו כולם כי המנוח נותר לבדו במשרד ולא נכח אף אחד מלבדו בחדר בעת עריכת הצוואה וחתימתו עליה. ראו: עדותו של עו"ד דוד אסרף "...ובמשרד עצמו הבן שלו לא היה..." (עמ' 170 ש' 33-34), עדות עד הקיום מרדכי אסרף בעמ' 218 ש' 23-24 לפיה בעת החתימה על הצוואה, הוא נשאר במשרד עם עוה"ד קרמר, העובד הזר של המנוח ככל הנראה נשאר למטה - "...אני לא ראיתי אותו במשרד עצמו" (עמ' 219 ש' 22), ושלל כי הוא מכיר את מי מהתובעים (עמ' 220 ש' 2-3) ; כן ראה לעניין זה עדותו של עד הקיום דניאל קרמר, בעמ' 210 ש' 20-22 ובעמ' 211 ש' 20-36.

בפסיקה נקבע כי אין די בליווי למשרד עוה"ד לכשעצמו להוות מעורבות פסולה - ע"א 2098/97 בוסקילה נ' בוסקילה, פ"ד נה(3) 837 (2001)‏, פסקה 18 לפסה"ד; ע"א 7506/95 שוורץ נ' בית אולפנא בית אהרון וישראל, פ"ד נד(2) 215 (2000)‏, פסקה 14 לפסה"ד; ת"ע (משפחה חיפה) 3050-05 עזבון המנוח נ.ח. ז"ל נ' ג'.ח (7.11.2012)‏, פסקה 22 לפסה"ד.

כפי שמפורט בהרחבה לעיל, עוה"ד דוד אסרף העיד מפורשות כי המנוח הוא שיזם את הפנייה אליו ויצר עמו קשר: "כן פנה אליי כבוד הרב ד' א' עליו השלום שמאוד הערכתי ומאוד חיבבתי, אני מבקש מבית המשפט שמפאת כבודם של הבנות אני לא אפרט מה שהוא אמר לי אבל הוא התעקש לערוך צוואה חדשה. " (עמ' 168 ש' 3-5); "...הוא היה מאוד בהתחלה הוא היה נסער הוא דיבר איתי בטלפון, הוא אמר שהוא רוצה לערוך צוואה, זהו קבענו מועד" (עמ' 169 ש' 32-33); וכי הוא רשם את דברי המנוח וערך את צוואתו החדשה על פי רצונו המובהק והחד משמעי המנוח: "הוא קבע לי מה לכתוב...אני כתבתי מה שהוא אמר לי..." (עמ' 172 ש' 21, 25; עמ' 182 ש' 16-21)

בניגוד לטענת המתנגדות אודות קיומו של "קשר ישיר" בין עוה"ד אסרף לבין התובעים (סעיף 46 לסיכומיהם), הרי שעו"ד אסרף העיד כי הוא הכיר את המנוחים שנים רבות משנת 2011, עת סייע להם בזכאות לפיצוי מגרמניה שניתן לניצולי שואה ממרוקו (עמ' 167 ש' 9, 14-15); ובנוגע להיכרותו עם התובעים - העיד כי הוא מזהה את התובעים אך "...בקושי..." (עמ' 175 ש' 7), "... אין לי שום נגיעה שום אני מכיר את מ' ואת ר' כמו שאני מכיר אותה [הכוונה לש' – ה.ג.] ואת ז' פעם אחת ראיתי אותה ד'..." (עמ' 179 ש' 10-13); עו"ד אשרף הדגיש כי ______ אין קשר משפחתי בינו לבין הצדדים ".... אבל אני .... שאין לי שום נגיעה בזה..." (עמ' 179 ש' 7).

לדבריו, על פי ההתכתבות בוואטסאפ הוא מכיר את הבן מ' משנת 2021, אחרי שהאב נפטר (עמ' 175 ש' 11-13); וכן העיד "...במשרד עצמו הבן שלו לא היה, הביא אותו והוא ישב איתי...שעה בערך..." (עמ' 170 ש' 33-34), ובמועד החתימה היו במשרד – "...רק עדים וזה אנחנו מעולם גם ובמקרה הזה גם לא היה מישהו אחר מישהו מצג [צ"ל – מצד] ג' שהיה עם המצווה..." (עמ' 173 ש' 11-12); גם עדי הקיום הבהירו בחקירתם כי לא הכירו את התובעים (ראו עדות עוה"ד קרמר בעמ' 212 ש' 14-15; ועדותו של עוה"ד מרדכי אסרף בעמ' 220 ש' 2-5).

המתנגדות ביקשו ללמוד מדברי המנוח בבית החולים בימיו האחרונים את רצונו כי רכושו יחולק באופן שווה לכל ילדיו, כי לא היה מודע לתוכנה של הצוואה המאוחרת ולא הבין תוכנה. טענה זו אינה עולה בקנה אחד עם גרסתן של המתנגדות בהליך דנן לפיה המנוח היה דמנטי ונעדר כשרות משפטית כבר במועד עריכת הצוואה המאוחרת, וגם לעמדתן דברים אלו שנאמרו כביכול בסמוך לפטירתו, נאמרו "במאמץ אחרון", ובהיותו מצוי באותה עת במצב קשה מאוד "כאשר הגענו לבית החולים...אני זוכרת היטב כי היה נראה בחוסר נוחות ומצוקה קשה פיזית של ונפשית" (סע' 6-7 לתצהיר הנכדה מ.ב. וסע' 5-6 לתצהירה של הנכדה ר.א.), כאשר המתנגדת 1 העידה כי נאמרו על ידי המנוח דברים אלו "הוא לא היה כשיר, זה היה הארה משמים" (עמ' 321 ש' 23). יודגש כי לא נטען על ידי המתנגדות כי מדובר בצוואת שכיב מרע.

בשולי הדברים אציין כי בסיכומיהן ניסו המתנגדות לטעון כי המנוח אף הוטעה לחשוב שמשמעות הצוואה המאוחרת היא חלוקה שווה של רכושו בין כל ילדיו – וזאת לנוכח הניסוח הזהה של סעיף 4 לצוואה המאוחרת, המפרט את שמות כל ילדיו ופרטיהם, באותו הפורמט כפי שהופיע בצוואתו המקורית משנת 2011, כאשר רק הוראת הציווי השווה נשמטה מסעיף זה. לטענת המתנגדות, סממנים צורניים אלה בשילוב עם מצבו הקוגניטיבי הירוד והלקוי של המנוח בעת עריכת הצוואה המאוחרת מלמדים אף הם כי המנוח לא הבין את תוכנה של הצוואה המאוחרת. (ראו סעיף 6 לסיכומיהן); השערות אלה שהועלו על ידי המתנגדות לראשונה בסיכומיהן מהוות הרחבת חזית אסורה ודי בכך על מנת לדחותן. ממילא, המתנגדות לא חקרו את עוה"ד שערך עבור המנוח את הצוואה על הניסוח האמור על מנת להוכיח טענתן בדבר ההטעיה הנטענת, ולא ניתן לבסס השערות מעין אלה על בסיס הניסוח של הצוואות לבדו, בפרט כאשר עיון בצוואת 2011 של המנוחה, שלטענת הצדדים זהה לצוואת המנוח ממועד זה, מלמד כי בניגוד לנטען - סעיף 4 נוסח באופן שונה לחלוטין ולא נותר "באותו פורמט". זאת ועוד, אם אכן רצונו של המנוח היה חלוקת רכושו בחלקים שווים בין כל ילדיו, מדוע נדרש לערוך צוואה חדשה בשנת 2019, ולטרוח להפקידה במשרדי הרשם?

מכלל האמור התרשמתי כי לא עלה בידי המתנגדות לעמוד בנטל ההוכחה להקמת החזקה בדבר השפעה בלתי הוגנת, ובשים לב לכך שאף טענתן להיעדר כשרות של המנוח נדחתה, הרי שלא הועלה לפני כל ספק ממשי אודות רצונו של המנוח – וחזקה כי צוואתו האחרונה, שלא מצאתי כי נפל בה פגם כלשהו, משקפת את רצונו העצמאי של המנוח.

סוף דבר

מהראיות שנשמעו לפני התרשמתי כי המנוח ערך את צוואתו מתוך רצונו החופשי כשהוא כשיר ומבין את תוכנה, יזם את עריכתה והביע את רצונו המפורש והנחרץ בפני עורך הצוואה, וכי הוא זה שחתם על הצוואה בחתימתו והפקידה במשרד הרשם לענייני ירושה.

עדויות כלל העדים שהעידו לפני והכירו את המנוח בזמן אמת, וכן תסקיר העו"ס מאותה התקופה, סתרו את מסקנות מומחה ביהמ"ש בחוות דעתו שניתנה באופן רטרוספקטיבי, ומצאתי כי עלה בידי התובעים להפריכה.

לא עלה בידי המתנגדות להרים את הנטל להקמת החזקה בדבר השפעה בלתי הוגנת של התובעים או מי מהם על המנוח, קיומה של תלות מקיפה ויסודית של המנוח במי מהם, או מעורבותם בעריכת הצוואה שהוכח כי נערכה בנוכחות המנוח לבדו ועל פי דבריו הוא.

במבט על, לאחר בחינה כוללת ורחבה של כלל נסיבות עריכת הצוואה, לא מצאתי כי עלה בידי המתנגדות להקים את החזקה בדבר השפעה בלתי הוגנת, אף לא מכוח הלכת החוטים השזורים.

לאור כלל האמור, התביעה שהוגשה מטעם התובעים לקיום צוואת המנוח מיום 2.10.2019 בת"ע 28198-09-21 - מתקבלת; וההתנגדות שהוגשה לה מטעם המשיבות בת"ע 28237-09-21 – נדחית.

בשים לב לתוצאת פסק הדין אני מחייבת את המתנגדות בהוצאות התובעים ובשכ"ט עו"ד בסך כולל של 50,000 ₪.

התובעים רשאים להגיש צו קיום צוואה פורמלי לחתימתי בתיק לקיום הצוואה.

ההחלטה הותרה לפרסום לאחר השמטת פרטים מזהים.

ניתן היום, ט"ז אלול תשפ"ה, 09 ספטמבר 2025, בהעדר הצדדים.