פס"ד בשאלה איזה דין חל על צוואת המנוח - הצרפתי או הישראלי?

מה הדין החל על צוואת המנוח עפ"י הוראות הדין הצרפתי בנדון נכון למועד פטירתו? - האם הדין הישראלי, כטענת המבקשת או שמא הדין הצרפתי כטענת המשיב?  זו השאלה העומדת להכרעה בלב ההליכים דנא; הכרעה בשאלה זו תהווה תשתית להכרעה בהליכים הצולבים הנוספים שהוגשו על ידי הצדדים - הליך לקיום צוואת המנוח שהגישה המבקשת והתנגדות המשיב לכך, לצד בקשת המשיב למתן צו ירושה והתנגדות המבקשת לכך. רקע עובדתי נדרש  

1. המנוח, אשר נשא בחייו אזרחות כפולה - צרפתית וישראלית - הלך לעולמו בצרפת ביום 23.12.2016 (להלן: "המנוח").

    

2. במועד הפטירה היה המנוח תושב צרפת.

    

3. המבקשת היא אלמנת המנוח מנישואיו השניים; המשיב הוא בנו היחיד מנישואיו הראשונים.

    

    

    

    

4. ביום 21.10.2010 ערך המנוח בישראל צוואה בפני נוטריון, ובה קבע הוראות לחלוקת רכושו המצוי בישראל (להלן: "צוואת ישראל").

    

5. ביום 23.3.2017 הוצא אחר המנוח צו ירושה בצרפת, לפיו ירשו המבקשת והמשיב את נכסי העזבון - ביחס של 55% למבקשת ו-45% למשיב.

    

6. בפני הנוטריון בצרפת, שהוציא מלפניו את צו הירושה בצרפת לא עמדה צוואת ישראל.

    

7. במסגרת ההליכים דכאן, הגישה המבקשת בקשה לקיומה של צוואת ישראל.

    

8. בתגובה, המשיב הגיש התנגדות לקיומה, ולאחר מכן התנגדות מתוקנת לקיומה, בטענה אחת, לפיה היות ועל ירושת המנוח חל הדין הצרפתי, אזי לא ניתן לקיים את הצוואה הסותרת את הוראותיו ולדחות את בקשת הקיום וליתן צו ירושה התואם את הדין הצרפתי, הקובע, כך לטענתו, כי המשיב זכאי לרשת 45% מעזבון המנוח בישראל ובכלל; בקשה למתן צו ירושה הוגשה אף היא; המבקשת מצידה הגישה התנגדות למתן צו הירושה, המושתתת בעיקרה על טענה בדבר קיומה של צוואה.

    

9. להשלמת התמונה הדיונית, יצוין, כי ביום 18.7.2017 משפנה המשיב לרשם לענייני ירושה בבקשה לקבלת צו ירושה, באמצעות ב"כ קודם, הוא עצמו עתר לחלוקת הרכוש בישראל לכאורה עפ"י קביעות הדין הישראלי: מחצית עבורו ומחצית עבור המבקשת-באופן ההולם את קביעות חוק הירושה, פרק שני (ר' כתבי הטענות בנדון, שהועברו מכב' רשם הירושה ביום 18.6.2019, וסווגו בתיקיית כתבי טענות של ההליכים דנא, כ"כתב תביעה").

   זאת כאשר, בהמשך ביום 31.3.2019 משהגיש המשיב את התנגדותו לקיום צוואת ישראל, אשר בה לראשונה העלה את טענתו בדבר תחולת הדין הצרפתי, אשר מכוחו עתר כאמור לקבלת 25% מעזבון המנוח לאור הוראות השריון הקבועות ב- Code Civil.

    

10. נכון למועד ההכרעה, נהיר, כי אין מחלוקת בין הצדדים, בדבר תחולת דין צרפת; זאת כאשר אין אף מחלוקת, כי לאור השינוי הנורמטיבי שחל בצרפת יש לפנות את "תקנת האיחוד האירופי 650/2012UE בדבר סמכויות שיפוט, הדין החל, הכרה ואכיפה של החלטות וקבלה ואכיפה של מסמכי מקור בענייני ירושה ובדבר יצירת תעודת ירושה אירופית" מיום 4.7.2012, אשר נכנסה לתוקפה ביום 17.8.2015 (להלן: "תקנת הירושה האירופית"; עובדה זו עולה בבירור אף משתי חוות הדעת שהוגשו מטעמו של כל צד, כמו גם מסיכומיהם (ס' 2 לסיכומי המבקשת; ס' 1 לסיכומי המשיב).

     

11. ברם, מעבר לנקודת מוצא זו – חלוקים הצדדים;

    סלע המחלוקת הוא המענה הנורמטיבי לשאלה בדבר קביעותיו האופרטיביות של הדין בצרפת, ובפרט תקנת הירושה האירופית הרלבנטית לעניינינו.

     

12. על יסוד הסכמת הצדדים ולאור חוות הדעת הסותרות שהוגשו מטעם כל אחד מהם, נקבע בהחלטת כב' המותב הקודם, כי ימונה מומחה לדין הצרפתי, לצורך מתן חוות דעת בסוגיה שבמחלוקת (ר' עמ' 8 לפרוט' הדיון מיום 14.9.2020).

     

13. חוות דעת מומחית ביהמ"ש, עוה"ד לורנס בנטולילה (להלן בהתאמה: "חוו"ד מומחית ביהמ"ש" ו"המומחית") הוגשה לתיק בית המשפט ביום 2.2.2021. המשיב הגיש שאלות הבהרה מטעמו ולאחר קבלת תשובותיה, עמד על זכותו לחקור את המומחית ונקבעה לצורך כך ישיבת הוכחות.

     

14. בנוגע לסוגיה שבליבת המחלוקת – בדבר הליכי הקיום וההתנגדות - הגיעו הצדדים להסכמה דיונית, כי זו תוכרע על יסוד חקירת המומחית, וללא צורך בחקירות נוספות (ר' עמדת המבקשת בנדון כעולה מפרוט' מיום 12.1.22 וכן הסכמת המשיב בהודעתו מיום 26.1.22; כן ר' בקשת הצדדים המוסכמת מיום 29.11.22 להגשת סיכומים לצורך הכרעה, שהוגשה לאחר שהתקבל תמלול פרוט' דיון חקירת המומחית).

     

15. להשלמת התמונה הדיונית, יצוין, כי מטעם המבקשת הוגשה, בנוסף להליכים שצוינו ברישא לפסה"ד, אף תביעה לפירוק שיתוף בנכסים המשותפים לה ולמנוח; ברם בשלב זה, בירור תובענה זו הושהה, בין היתר, על בסיס ההנחה, כי ככל ותתקבל בקשת המבקשת למתן צו קיום צוואה, יתייתר לכאורה הצורך בהכרעה בהליך (ר' בעמ' 6 לפרוט' הדיון מיום 14.9.2020).

     

    טענות הצדדים בעיקרן

     

    המשיב

    1. אין חולק, כי על ירושת המנוח חלה תקנת האיחוד האירופי מיום 4.7.2012; בהתאם לתקנה – הכלל, ברירת המחדל ונקודת המוצא היא תחולת הדין הצרפתי על עזבון המנוח.

    2. בהתאם להוראות הדין הצרפתי, ובראי קיומה של הוראת שריון המצויה בו, מנוע היה המנוח מלנשל את בנו מעזבונו בישראל, כפי שעשה בצוואתו.

    3. על פי חוות הדעת שהוגשה מטעם המשיב, הצוואה נוגדת את הדין הצרפתי ולכן לא ניתן לקיימה. לפי הדין הצרפתי והצו הירושה שהוצא בצרפת, המשיב יורש 45% מנכסי העזבון.

    4. לפיכך, יש להורות על דחיית הבקשה לצו קיום צוואה אחר המנוח וכן מתן צו ירושה לפיו יורש 45% מעזבון המנוח.

    5. בסיכומיו הוסיף, כי המבקשת סומכת ידה על התקיימות החריג לתקנה בענייננו באופן שאיפשר למנוח לבחור את הדין שיחול על הנכסים בישראל, זאת בהתקיים התנאים הקבועים בחריג.

    6. המומחית בחוות דעתה התיימרה להציג את התקיימות אותם תנאים, אלא שחוות דעתה לא נתמכה בספרות או בפסיקה מקצועית והיא לא יותר מדעתה האישית. המומחית אף חרגה מתפקידה, עת הסיקה מסקנות שאינן בתחום מומחיותה, וכאשר בחקירתה התגלו סתירות חריפות בין תשובותיה השונות.

    7. מקום בו הדין הזר הוא עניין שבעובדה, רובץ על המבקשת הנטל להוכיח את התקיימות החריג לתקנה וכן את כל תנאיו ובשעה שהיא נשענת רק על חוות דעת המומחית, הרי שזו לא עמדה בנטל ההוכחה הנדרש. משכך, יש לשוב לכלל המהווה ברירת המחדל לפיו הדין הצרפתי, שאינו מאפשר את נישולו של המשיב כיורש, חל בנסיבות העניין.

    8. המומחית הבהירה, כי הוראות השיריוּן הקבועות בדין הצרפתי, עומדות על כנן, ולפיהן היורש זכאי ל-75% מהעזבון. לאור זאת ומשאין חולק, כי יש להחיל את הדין הצרפתי, הרי שהוראות השיריון תקפות אף הן.

    9. לצד זאת, הבהירה המומחית, כי כלל התנאים הנוגעים לחריג לתקנה צריכים להתקיים בנסיבות העניין, כדי שתהיה תחולה לדין הזר, שכן אם לאו, חוזרים לדין הצרפתי. המבקשת לא הוכיחה את התקיימותם של כלל התנאים שבחריג במקרה דנא.

    10. בעדות המומחית הובהר, כי האופן שבו ציינה את התקיימות התנאים של החריג במקרה הנ"ל אינו אלא דעתה האישית והדבר נלמד מעדותה הכבושה והמתפתחת. המומחית לא צירפה את נוסח התקנה שעליה היא מבקשת להיבנות; כך גם לא צירפה אסמכתאות להוכחת משנתה אודות ברירת הדין שבוצעה כאן בעקיפין ע"י המנוח. המומחית לא הבהירה על מה הסתמכה בבואה לנתח את עובדות המקרה באופן המתיישב עם החריג לתקנה. בחקירתה הבהירה כי מדובר בכיוון העולה בקנה אחד עם הדין כטענתה.

    11. המומחית אישרה, כי לא בדקה מה עמדת הדין הצרפתי במקרה כגון זה, כלומר הכיצד מפרש הדין הצרפתי את כוונת המנוח, כפי שהובעה בצוואה. הממצאים שהונחו גם הם בבסיס חוות הדעת, גם לא הוכחו, כגון הטענה כי המנוח היה תושב ישראל.

    12. כך גם לא הוסברה הסתירה בדבריה של המומחית, עת קבעה בחוות דעתה כי ברירת הדין תחול על כל הנכסים של המנוח, לפי ס' 23 לתקנה וכן בחקירתה שבה ואישרה כי ישנו איסור לפצל את הדין החל על הנכסים השונים, אולם אחר כך ציינה, כי המנוח הלכה למעשה פיצל את תחולת הדין, עת בצרפת הוחל על הנכסים הדין הצרפתי ובישראל ביקש להחיל את הדין הישראלי.

    13. בסיכומי התשובה ציין, כי כוונת המנוח לא הוכחה בפני בית המשפט, ומה גם שהצוואה נערכה שנים מספר לפני כניסת התקנה לתוקף; מכאן כי המנוח לא יכול היה לדעת כי תעמוד בפניו האפשרות המשפטית של ברירת דין – כך נהיר כי לא היה יכול לבחור להפעיל את הדין הישראלי ביחס לנכסיו בישראל.

    14. לא הובאה כל ראיה בדבר רצונו וכוונתו של המנוח והמומחית אפילו לא טרחה לשוחח עם הנוטריון שערך את הצוואה, כדי ללמוד על רצונו.

    15. המבקשת והמומחית אפילו לא הסבירו הכיצד נקבע, כי המנוח היה תושב ישראל בעת חתימת הצוואה, כאשר הדבר לא הוכח כלל. לאור תשובותיה הסותרות של המומחית, יש לקבוע כי עדותה אינה קוהרנטית ועקבית, כך שלא ניתן לקבוע על פיה כל ממצא או קביעה.

         

        המבקשת

        1. המבקשת טוענת, כי בהתאם לתקנת האיחוד האירופי, מֶצָווה המחזיק באזרחות שאינה צרפתית או שמתגורר דרך קבע מחוץ לצרפת, רשאי לקבוע כי על עזבונו יחול דין זר ובתנאי שלמצווה יש זיקה לאותו דין זר. בהתאם לכך, בחר המנוח שהיה אזרח ישראלי וגם תושב ישראלי, לצוות בצוואתו, כי יחול בעניין נכסיו בישראל הדין הישראלי.

        2. הצוואה שנערכה בישראל משלימה את מסמך הענקת המתנה שנערך בין המנוח והמבקשת בצרפת ואינה מנוגדת לחוק הצרפתי ותכליתם לממש את רצון המנוח להותיר למבקשת את החלק הארי של נכסיו. בהינתן זאת יש להורות על דחיית הבקשה לצו ירושה ולקיים את צוואת המנוח.

        3. בסיכומיה הוסיפה, כי מכלל החומרים המצויים בתיק עולה, כי הצוואה תקפה על פי הדין הצרפתי האקטואלי, המאפשר למצווה לבחור את הדין שיחול על נכסיו. על כן יש לדחות את בקשת המשיב התואמת את הדין הצרפתי הישן.

        4. לפי תקנת האיחוד האירופאי, הדין החל על המנוח שנפטר לאחר שנת 2015 הינו הדין הצרפתי, החל על כל נכסיו, ניידי ודלא ניידי, המצויים בכל העולם. התקנה חלה גם על צוואות שנערכו קודם כניסתה לתוקף; דהיינו על נסיבות המקרה דנא - ומכך על צוואת המנוח שנערכה בשנת 2010.

        5. על פי הוראות התקנה, ס' 22(1) וכן הדין הצרפתי, רשאי היה המנוח לבחור להחיל על נכסיו את הדין הישראלי. המנוח ביקש לעשות כן כדי להבטיח שגם נכסי הניידי והדלא ניידי יעברו לבעלות המבקשת (זאת לאור ההפרדה שהייתה נהוגה טרם כניסת התקנה לתוקף).

        6. אין לקבל את טענת המשיב, כי תנאיי החריג לברירת הדין של תקנה 21-1 אינם מתקיימים במקרה הזה, שכן המנוח היה בעל אזרחות ישראלית ואף תושב ישראל בעת שערך את הצוואה ובחר במפורש ולחלופין במשתמע להחיל את הדין הישראלי על נכסיו שבישראל. גם עריכת מסמך המתנה בין בני הזוג (המנוח והמבקשת) בשנת 2000 מלמדת על רצונם של אלו להגדיל את החלק של המבקשת בירושת נכסיו של המנוח.

        7. כך גם אין לקבל את טענת המשיב, כי הצוואה אינה משקפת את רצון המנוח, המפורש או המשתמע לברירת הדין הישראלי. על פי פסיקת בית המשפט העליון הצרפתי, בחירת הדין הזר, באופן הנוגד את הוראות השריוּן בחוק הצרפתי אינה נוגדת את תקנת הציבור ובלבד שמצבו של הבן היורש אינו רעוע, במקרה הנ"ל, מצבו של המשיב אינו כזה, בפרט לאור ירושת הנכסים מצרפת.

        8. מהות התקנה האירופית להגדיל את חופש הציווי של המצווה, תוך יצירת אפשרות לבחירת דין זר, כאשר למצווה יש זיקות אליו, כך גם למנוח בענייננו. במקרה אחד בו הובאה סוגיה דומה לבית המשפט העליון בישראל, פסק בית המשפט, כי יש להחיל על המנוח את הדין הישראלי, הן ביחס לנכסיו בישראל והן ביחס לנכסיו בצרפת, לפי מבחן מקום מושבו האחרון.

        9. חוות הדעת שהוגשה מטעם המשיב, אינה סותרת את האמור בחוות הדעת שהוגשה מטעמה או מטעם מומחית בית המשפט, כי אם חסרה התייחסות לחריגים לכלל. הואיל ומחוות דעת המומחית עולה, כי החריג לתקנה חל על כל רכושו של המנוח, הרי שהדין הישראלי אמור היה לחול גם על רכושו בצרפת. לאור זאת, תבחן האפשרות להגשת התנגדות לצו הירושה שהוצא שם.

        10. אין לקבל טענת המשיב כנגד חוות הדעת של המומחית העולה כדי פרשנות עצמית ודעה אישית. רק במקרים חריגים ומטעמים כבדי משקל, יסטה בית המשפט מחוות דעת מומחה שמונה מטעם בית המשפט. המשיב כשל בהוכחת המוטל עליו. בנסיבות אלה יש לדחות את בקשתו לצו ירושה.

             

             

             

             

             

             

            דיון והכרעה

             

            היבטים נורמטיביים – סקירה תמציתית

16. הפרק השביעי בחוק הירושה תשכ"ח – 1965 (להלן: "חוק הירושה") עוסק במשפט הבין- לאומי הפרטי וקובע, כי בית המשפט בישראל מוסמך לדון בירושת כל אדם בהתקיים אחד משניים - כאשר מושבו של המנוח במועד פטירתו היה ישראל או משהניח אחריו המנוח נכסים בישראל (סעיף 136).

     

17. המדובר בשתי חלופות נורמטיביות העומדות במובחן זו מזו, כעולה מלשון הוראת החוק בנדון (ר', בין היתר, בג"צ 171/68 חאנזאליס נ' בית הדין של הכנסיה הפטריאכית היוונית אורתודוכסית וקסטנדינוס ניקולא פאפאדופולוס, פ"ד כג(1) 260, 272 [1969]; ע"א 598/85 כהנא נ' כהנא, פ"ד מד(2) 473, 476 [ 1990]; אשר לאופן הפעלת הסמכות השיפוטית בזיקה למיקום נכסי המנוח, בחלופה השנייה הקבועה בחוק, ר' פרשת פלונית על 3 ערכאותיה ולבסוף בבע"מ 9914 פלונית נ' פלוני (פורסם במאגרים המשפטיים, 19.1.2010)).

     

18. בענייננו, ואין חולק על כך, הותיר אחריו המנוח נכסים בישראל; משכך ברי ואף לא הועלתה כל טענה המשיגה על סמכותה של ערכאה זו מלדון בסוגיית הירושה, ולמצער באופן שבו היא עומדת בזיקה להליכים אלה ולמחלוקות דנן (ר' בין היתר אף האמור בפרוט' מיום 21.11.2019, עמ' 1 ש' 23-24, וכן עמ' 2 ש' 7-11).

     

19. הוראות סעיפים 137,138 לחוק הירושה מתייחסות לכללי ברירת הדין שיחולו לעת הפעלת הסמכות השיפוטית של בית המשפט דכאן; בהתאם, נקבע בסעיף, כי ככל ומקום מושבו של המנוח היה מחוץ לישראל – הרי שהדין שיחול על הירושה יהא דין מקום מושבו של המנוח נכון לשעת מותו; כאשר במקרה דנא, היה המנוח לעת פטירתו תושב צרפת, ועל כן חל הדין הצרפתי.

     

20. בהוראת סעיף 142 לחוק הירושה קיימת הסדרה של מקרה שבו דין חוץ מפנה לדין אחר, ולפיה "על אף האמור בחוק זה, כשחל הדין של מדינה פלונית ואותו דין מפנה אל דין-חוץ, אין נזקקים להפנייה, אלא יחול הדין הפנימי של אותה מדינה; אולם כשהדין של אותה מדינה מפנה אל הדין הישראלי, נזקקים להפנייה ויחול הדין הפנימי הישראלי".

     

     

     

21. סעיף 142 לחוק הירושה מתייחס לסוגיית הרנוואה (Renvoi); מונח בצרפתית, שמשמעו "לשלוח חזרה"; זו אחת מהסוגיות המשמעותיות במשפט הבין-לאומי הפרטי, העוסקת בעיקרה בהיקף ובאופן ההחלה של הדין הזר. למעשה זהו מצב נורמטיבי שבו המשפט הבין-לאומי הפרטי מפנה לדין אחר, ומשפונים אליו מגלים, כי אף הוא מפנה לדין נוסף.

     

22. הוראת סעיף 142 מורה, כי עפ"י דיני הירושה בישראל, רק במצב שבו הפניית הדין הזר שאליו פנה הדין הישראלי תפנה חזרה לדין ישראלי ((remission – הרי שזו תכובד; ולא כך במצב שבו הדין הזר מפנה לדין שלישי (transmission) – לא יזדקק בית המשפט לאותו דין שלישי, אלא יפעל בהתאם לדין הזר שאליו בוצעה ההפניה לכתחילה (ר' שמואל שילה פירוש לחוק הירושה כרך 2 168 (תשכ"ה 1965); סיליה וסרשטיין פסברג משפט בין-לאומי פרטי כרך ב' (2013) בעמ' 1151; בני דון- יחייא תורת דיני הירושה 738 (2024)).

     

23. שאלת הוכחתו של דין זר היא שאלה שבעובדה, והוכחתה צריך שתעשה באמצעות מומחים, זאת "גם אם ה"תוצר" הוא הכרעה במאטריה משפטית" (ר' בע"מ 861/17 פלוני נ' פלונית (פורסם באתרים המשפטיים, 30.3.2017), ס' ז' לפסה"ד של כב' השופט א' רובינשטיין, על הפניותיו, שם, הדגשה לא במקור).

     

24. בעניין הגדרת מומחה לדין הזר, נפסק, כי חרף העדרה של הגדרה ממצה, ברי, כי הלה יכול שיהיה עורך-דין, שופט, משפטן העוסקים בשיטת המשפט הנדרשת להוכחה, בין על דרך הפרקטיקה, האקדמיה, או בדרך אחרת, כמו גם "אדם אחר", אשר רכש ידיעות בדין הזר, מחמת עיסוקו, הגם שאינו משפטן; זאת כאשר מידת המומחיות והמשקל שייוחסו לחוות הדעת נתונים להערכת הערכאה המבררת (ע"א 5664/93 זהבה כנען נ' United States of America, פ"ד נא(1) 114, 120 [1997]; ע"א 6796/97 ברג יעקב ובניו (רהיטים) בע"מ נ' Berg East Imports Inc.‎, פ"ד נד (1) 697, 707 [2000]; רע"א 7470/20 Facebook Ireland Limited ואח' נ' רותם גל (פורסם במאגרים המשפטיים, 3.1.2022) סעיף 15 לפסה"ד של כב' השופטת ע' ברון)).

     

25. הלכה היא, כי כלל בית המשפט יאמץ ממצאי ומסקנות חוות דעת מומחה שמונה מטעמו, והדברים ידועים; כך שדומה כי אין מקום להרחיב בנדון (ר', למשל, ע"א 293/88 חברת יצחק ניימן להשכרה נ' מונטי רבי (פורסם במאגרים המשפטיים, 31.12.1988), ע"א 3056/99 רועי שטרן נ' המרכז הרפואי על שם חיים שיבא, פ"ד נו(2) 936)).

     

     

    מן הדין לנדון

     

26. בפתחו של הדיון ראוי להדגיש, כי בנסיבותיו של סכסוך זה, אין כל מחלוקת בין הצדדים אודות כשירותו של המנוח לצוות במועד הכנת צוואת ישראל, כמו אודות כשירותה של הצוואה הנדונה; וכך אף לא הועלתה ע"י המשיב כל טענות התנגדות במישורים אלה. לעניין זה אף התייחסה מומחית ביהמ"ש בחוות-דעתה, בה צוין, כי בהיות הצוואה הישראלית צוואה שנערכה בפני נוטריון, אזי היא עולה כדי צוואה שנערכה בפני רשות, ועל כן היא תקפה - הן בהתאם לדין הישראלי (סעיף 22 לחוק הירושה, תשכ"ע-1965) הן בהתאם לדין הצרפתי (סעיף 27 של התקנה וסעיף 1 לאמנת האג; סעיף 11.2 עמ' 6 לחווה"ד)

     

27. כך גם נהיר, כי מקום מושבו של המנוח למועד פטירתו היה צרפת; ואין אף חולק, כי המבקש הותיר אחריו נכסים בישראל.

     

28. משכך, חל הדין הצרפתי, ויש לפעול בהתאם לקביעותיו לשם בחינת הנדרש להכרעה.

     

29. להשלמת התמונה הדיונית בנדון, יצוין, כי לאחר שהמבקשת עתרה בהליך לקיומה של צוואת ישראל, והוגשה התנגדותו של המשיב המושתתת רובה ככולה על הטענה, כי אין כל היתכנות לקיומה של הצוואה, מחמת תחולתו של הדין הצרפתי והוראותיו בנדון, הורה בית המשפט, בהתאם להחלטת כב' המותב הקודם, כי על המשיב להגיש חוות-דעת לדין הזר (ר' החלטה מפרוט' מיום 21.11.2019, עמ' 5 ש' 3-4).

     

30. לאחר שפעל המשיב כמצוות בית המשפט והגיש ביום 17.2.20 חוות-דעת לדין הזר מטעמו, הוא עתר לתיקון כתב התנגדותו ובקשתו לצו ירושה, זאת על יסוד קביעות המומחית מטעמו, לפיהן עפ"י הדין הצרפתי וצו הירושה שניתן בצרפת, הוא זכאי לרשת 45% מהרכוש בישראל (במקום 25% להם עתר לכתחילה).

     

31. לאחר מכן, ומשנעתר ביהמ"ש במותבו הקודם לבקשת המשיב, בהחלטה מיום 5.4.20, הוגשו הבקשות המתוקנות ולתגובות המשיבה צירפה אף היא חוות-דעת לדין הזר מטעמה מיום 8.3.20.

     

32. כך עמדו תחילה בפני בית המשפט שתי חוות-דעת לדין הזר, שהוגשו מטעמו של כל צד לתמיכה בטענותיו; במצב דברים זה, וכאמור ברישא, הוחלט על מינוי מומחה מטעם בית המשפט; זהות המומחית, עוה"ד לורנס בנטולילה, נקבעה על יסוד השמות שחפפו בין שתי הרשימות שהגישו הצדדים בנדון (ר' הודעת המשיב מיום 27.10.20, הודעת המבקשת בנדון מיום 20.10.20 והחלטה בנדון מיום 28.10.20).

     

33. לבקשת הצדדים, לה נעתרתי, נערכה חקירה למומחית בית המשפט, שבמסגרתה נחקרה המומחית ממושכות ע"י ב"כ המשיב וקצרות ע"י ב"כ המבקשת, כעולה מפרוט' הדיון בנדון.

     

34. המדובר במומחית לדין הצרפתי, בעלת הסמכה כנוטריון בצרפת, אשר הצהירה על מומחיותה כנובעת, בין היתר, מעיסוקה הרב בירושות בינלאומיות, ואשר שמה הועלה ע"י שני הצדדים, עובר למינויה כמומחית ביהמ"ש, כאמור.

     

35. מעיון בשתי חוות-הדעת שהוגשו מטעם כל צד, עולה, כי קיימת הסכמה לעניין שני פרמטרים; האחד, בדבר תחולת הדין הצרפתי; ובפירוט יתר – בדבר תחולתה של תקנת הירושה האירופית 650/2012UE (לעיל); והשני, כי עפ"י סעיף 21.1 לתקנה, הדין החל על ירושתו של תושב צרפת הוא חוק מקום מושבו האחרון של המנוח למועד פטירתו, ובהתאם לסעיף 23 לתקנה חוק זה חל על כל רכושו של המנוח; כאשר לכך התייחסה אף מומחית ביהמ"ש בחוות דעתה.

     

36. בנסיבות שבהן נחתמה צוואת המנוח בישראל טרם כניסת תקנת הירושה האירופית לתוקפה, יש מקום לפנות תחילה לסעיפי התקנה שהותקנו במיוחד למצבים אלו, בהיותן בבחינת הוראות מעבר, שעל בסיסן יש להידרש למחלוקת.

     

37. זה אף האופן שבו הילכה נורמטיבית מומחית ביהמ"ש ועמדתה זו ניכרת הן בחווה"ד, הן בחקירתה; כאשר פרק 3 תת פרק 2 של תקנת הירושה האירופאית כולל את המתווה הנורמטיבי למקרים שבהם יחולו הקביעות האמורות בתקנה במהלך פרק זמן נתון עד לכניסתה לתוקף; כאשר הסעיפים הרלבנטיים שם הינם סעיפים 83.3 ו-83.4.

     

38. בהתאם, קובעת הוראת סעיף 83.3, כי יינתן תוקף לצוואות או הוראות בדבר מוות שנערכו קודם לכניסת התקנה לתוקפה, אם נעשו בהתאם להוראות התקנה עצמה או לכללי המשפט הבין-לאומי שחלו במועד שבו נערכו מסמכים אלה במדינה מקום מושב של המנוח, במדינה שבה המנוח החזיק באזרחותו או במדינה אשר לה ניתנה סמכות לשפוט על הירושה.

     

39. בעניין סעיפים אלו, ובזיקה להליכים שלפניי, ראוי לציין שניים; הראשון, בחירת המומחית מטעם המשיב שלא להתייחס כלל בחוות דעתה להוראות מעבר אלו; השני, בחירת המשיב שלא לחקור את מומחית ביהמ"ש אודות קביעותיה בזיקה לסעיפים אלו, הגם קביעותיה המפורשות בעניינן בחווה"ד, כמו גם בתשובותיה לשאלות ההבהרה ששלח המשיב; זאת כאשר רכיבים אלו ראוי אף לשקלל על דרך ההנגדה לבחירת המשיב לחקור את מומחית ביהמ"ש ממושכות ובאופן רפטטיבי בסוגיות אחרות, כעולה מפרוטוקול הדיון וכפי שיפורט להלן.

     

40. בהתאם לאמור לעיל ועל בסיס הוראות המעבר שבתקנת הירושה האירופית, פנתה המומחית לבחון את צוואת ישראל שהותיר המנוח על בסיס קביעות התקנה בנדון.

     

41. בעניין זה מפנה מומחית ביהמ"ש להוראת סעיף 21.1 לתקנת הירושה האירופית, הקובעת, כי בעניין נכסים של תושב צרפת המצויים מחוצה לה - ללא אבחנה בין נכסי דניידי או דלא ניידי – יש לפנות לחוק מושבו האחרון והעיקרי של המוריש בשעת מותו, למעט אם נקבע אחרת בתקנה.

     

42. יצוין, כי סעיף זה מבטא את השינוי שחל בדיני הירושה הצרפתיים, בהיבט משפט בינ"ל פרטי בעקבות הרפורמה שנערכה ממועד כניסת תקנת הירושה האירופית לתוקפה בשנת 2015; אשר, בין היתר, אף הובילה לביטולה של "ההפרדה הקלאסית" שהתקיימה קודם לכן בין נכסי דלא ניידי וניידיי, לפיה, ככלל חל הדין הצרפתי על נכסי המטלטלין של המוריש בהתאם לדין מושבו, ואילו על נכסי מקרקעין חל דין המדינה אשר בה מצוי הנכס (סעיף 11.3 בעמ' 6 לחווה"ד).

     

43. הוסיפה המומחית וקבעה, כי בנסיבות אלה, ובהתאם לקביעות התקנה, בסעיף 22, עומדת בפני המוריש הזכות להפעלת חלופה נורמטיבית; בבחינת זכות בחירה, המוקנית לו בהיותו תושב אירופי המחזיק באזרחות נוספת ישראלית, הרשאי להפעילה ובכך לבחור להחיל על עזבונו את דין אותה מדינה (של אזרחותו הנוספת) בשעת בחירתו או מותו, גם אם מדובר במדינה שאינה צד לתקנה, ובתנאי שהדבר ייעשה בכתב –במישרין או בעקיפין; בהינתן האמור, ברי כי על יסוד התקנה ניתן לקבל בחירת דין שנערכה ע"י מנוח, במפורש או במשתמע מתוך לשון הצוואה שערך בישראל; זאת כאשר בחירת דין זו אמורה לחול על כלל רכושו של המנוח, בהתאם ללשון סעיף 23 לתקנה.

     

44. בחינת סעיף 22(1) לתקנת הירושה האירופית, מעלה, כי מנוח רשאי לבחור להחיל על עזבונו את דין מדינת אזרחותו בעת שהוא עורך את הבחירה או במועד פטירתו כאמור. בסוגיה זו, בעניין פרשנות סעיף 22 לתקנת הירושה האירופית, הקשה ובצדק ב"כ המשיב על מומחית ביהמ"ש בחקירתה, בנוגע להיתכנות להסיק, כי לשון התקנה קובעת את אפשרות המנוח לבחירת הדין אף במשתמע; לדידו ובהתאם לתרגום שהוגש מטעמו יש היתכנות רק לבחירה מפורשת (יוער כי על תרגום הסעיף היו חלוקים הצדדים [עמ' 30 -31 לפרוט' וכן בעמ' 35 ש' 5-19, בעמ' 36 ש' 4-9] ולאחר מכן ועל יסוד הסכמתם הדיונית ניתנה החלטה במהלך הדיון כי תרגום זה של הסעיף לא ישמש כראיה, שם בעמ' 36 ש' 1-10).

     

45. ברם, בעניין זה השיבה ובשום שכל, מומחית ביהמ"ש, כי לעניין סעיף 22 הרי ש"בחירת הדין נובעת גם מלשון הצוואה" (עמ' 32 לפרוט', ש' 1).

     

46. משהמשיך ב"כ המשיב, והקשה על המומחית בסוגיה זו עוד ועוד, חזרה המומחית על תשובתה לעיל; לרבות בדבר אופן פרשנות הסעיף בביהמ"ש בצרפת והבהירה, כי הגם שלא ציינה זאת בחוות דעתה, הרי שהיא ערכה בדיקה של הפסיקה הרלבנטית, בדיקה שבמסגרתה לא מצאה פסיקה ישירה בסוגיה (ר' עמ' 32 לפרוט' ש' 1-31).

     

47. כך הבהירה המומחית, חזור והבהר, כי קביעותיה עולות בקנה אחד עם לשונה הברור של התקנה בנדון (עמ' 33 ש' 11; כן ר' בעמ' 34), בין היתר, מאחר ובתקנה נכתב, כדבריה "שבחירת הדין נובעת גם מלשון הצוואה. מלשון הצוואה. אז צריך להבין מלשון הצוואה מה בחירת הדין. זאת אומרת, כאשר, זה לא כתוב באופן מפורש, אז צריך להבין מלשון הצוואה מה הדין הנבחר" (עמ' 37 לפרוט', ש' 1-3).

     

48. מעבר לעדותה של מומחית ביהמ"ש בנדון, שאותה מצאתי כמקצועית ומהימנה, סבורתני, כי פרשנות זו מתיישבת עם תכליתן של הוראות המעבר הקבועות בתקנה, כמו גם עם השכל הישר, וזאת מבלי להתעלם מהעולה מטענות המשיב בנדון, בדבר קיומו של דיסוננס לכאורי לביסוס אקט בחירה בזכות שאינה עומדת לאדם במועד הבחירה.

     

49. ואולם דומה, כי דווקא הסיפא לדברים מחזק את פרשנות המומחית בנדון בדבר אופן הדרך שיש לבחון את קיומם של תנאי התקנה לרבות מתוך לשון הצוואה. שאחרת מה תכליתן של אותן הוראות מעבר שהוכנסו לתקנת הירושה האירופית, אם לא לגשר נסיבתית ולאפשר פרק זמן של תחולה רטרואקטיבית של אותה זכות בחירה.

     

50. כל זאת וביתר שאת לאחר שקלול מכלול הנסיבות שלפנינו, לרבות בראי הנטלים כמו גם הסכמותיהם הדיוניות של הצדדים לאופן ניהול ההליכים; שהרי מה נפקותה של צוואת ישראל על האמור בה אם לא בחירת המנוח לערוך מסמך פוזיטיבי המביע את רצונו בדבר אופן הורשת רכושו בישראל לאחר פטירתו. דומה, שחיזוק לכך ניתן למצוא אף בעובדה כי המנוח בחר בצוואתו להוריש את כלל רכושו בישראל לרעייתו, ללא אותה הבחנה מסורתית שהיתה בדין הצרפתי נכון למועד עריכתה, בין מטלטלין למקרקעין; כלומר כלל בצוואה הוראות המוקנות לו עפ"י הדין בישראל, בהתאם לחופש ההורשה הנרחב הנורמטיבי המצוי בו.

     

51. חרף החקירה הממושכת מצד המשיב, עמדה המומחית על מסקנות חוות דעתה, תוך שהיא מציינת בהגינותה את העדר הפסיקה בנדון, וקובעת, כי הדין הצריך לחול בנסיבות העניין הוא הדין הישראלי על הנכסים בישראל: "לפי דעתי זה מה שחל, חל החוק הישראלי על הנכסים פה. לדעתי זה מה שנובע מלשון הצוואה ומה שמאפשרת התקנה, לראות מלשון הצוואה ולהגיע למסקנה שכן, שחל על היחסים פה בארץ את הדין הישראל. אבל אין לי פסיקה וזה הבעיה בתחום הזה, שאין לנו עדיין פסיקות של בית משפט עליון שנותן לנו את כל המידע..." (עמ' 63 לפרוט' ש' 1-5; הדגשה לא במקור).

     

52. את עדותה של מומחית בית המשפט מצאתי, כאמור, כמקצועית, ראויה ומהימנה; בהתאם מצאתי לייחס לה משקל משמעותי בגדרי ההכרעה דנא ותחת מכלול הנסיבות שעמדו בפניי, לרבות כאמור בראי הנטלים וההסדר הדיוני להכרעה (לעיל) כמו גם כלל הפסיקה בנדון; וכל זאת, בין היתר, אף על רקע אופן הגשת חוות הדעת לדין הזר מטעם המשיב, הנעדרת, כאמור, כל התייחסות להוראות המעבר של תקנת הירושה האירופית, תוך שבכך מגולמת התעלמות מהיתכנות הפעלת סעיף 22 לתקנה, כמו גם חוסר התמודדות עם מכלול הוראותיה של תקנת הירושה האירופית, כנדרש בנסיבות דנא.

     

53. יצוין, שבמסגרת חקירתה ציינה המומחית, בין היתר, בראי הסמכתה כנוטריון בצרפת, כי לעמדתה, ככל והנוטריון שאישר את צו הירושה בצרפת היה יודע על הצוואה והנכס בישראל הוא היה מאשר אותה בהתאם לקביעותיה בחווה"ד, ואף קובע תחולה של הדין הישראלי על כלל נכסי המנוח כפועל יוצא מבחירת הדין שערך בצוואה בישראל (ר' בעמ' 39 לפרוט', ש' 2-9, ש' 17-31 וכן במענה לשאלת ביהמ"ש בעמ' 58 ש' ש' 2-6).

     

54. משביקש המשיב, באמצעות ב"כ, לעמת את המומחית עם העובדה, כי במענה לשאלות ההבהרה התייחסה אך ורק לעניין הרכוש המצוי בישראל, הבהירה ובאופן המניח את הדעת, כי ציינה זאת בזיקה לגבולות חיווי הדעה שהתבקשה ליתן, כמו גם בשים לב למצב הנורמטיבי לפיו ניתן בצרפת צו ירושה (עמ' 61 לפרוט', ש' 26- עמ' 62 ש' 15).

     

55. בהקשר זה אציין, בבחינת למעלה מן הצורך, כי דומה לכאורה שתחולת הדין הישראלי כנובע מהפניית הדין הצרפתי בנדון על גדרי ההליך דנא- קרי בנוגע לרכושו של המנוח בישראל- אין אף כדי להשיג על הרציונל המגולם בהוראות השריון הקיימות בדין הצרפתי, ככל והיה זה מנוהל בערכאה צרפתית, זאת בשעה שאין חולק, כי המשיב קיבל נתח מירושת אביו בצרפת.

     

    סוף דבר

     

56. אשר על כן ובהינתן כלל המקובץ לעיל, ניתן בזאת צו קיום לצוואת המנוח מיום 21.10.2010; ניתן להגיש צו בצירוף הצוואה לחתימה בנדון.

     

57. ההליכים בתיקים ת"ע 37342-06-19 ו- ת"ע 37242-06-19 נדחים בזאת.

     

58. עם מתן צו קיום לצוואת המנוח, המזכירות תפעל לסגירת התיקים: תמ"ש 55981-01-20, ת"ע 37307-06-19, ת"ע 27040-06-19.

     

59. בנסיבות העניין, יישא המשיב בהוצאות המבקשת בסך 25,000 ₪.

     

    המזכירות תמציא את פסק הדין לצדדים.

    51254678313

     

     

     

    פסק הדין יהא מותר בפרסום לאחר השלמת תהליך התממה.

     

    ניתן היום, י"ד אלול תשפ"ה, 07 ספטמבר 2025, בהעדר הצדדים.