מ' נ' האפוטרופוס הכללי במחוז ירושלים ואח'

התנגדות לבקשה למתן צו ירושה לאחר המנוח מר ד.מ. ז"ל, שהוגשה על ידי בתו - הגב' א.מ., כנגד אמה, אלמנת המנוח - הגב' ט.מ., בטענה כי אין לראות בה "בת זוג" היורשת על פי דין את המנוח, בנסיבות בהן היא והמנוח נפרדו וניהלו הליכים משפטיים מספר שנים קודם לפטירתו.

רקע עובדתי

1. מר ד.מ. ז"ל (להלן-"המנוח"), הלך לבית עולמו ביום 6.2.23 בעת שהיה נשוי לגב' ט.מ. (להלן- "המשיבה").בני הזוג נישאו בשנת 1984 ולהם שישה ילדים בגירים.

    

2. הגב' א.מ. (להלן- "המתנגדת"), היא בתם של המנוח והמשיבה, ובמסגרת הליך זה התנגדה למתן צו ירושה על פי דין אחר המנוח. על פי הנטען בכתב התביעה מערכת היחסים בין המתנגדת לאמה - המשיבה - מעורערת מזה שנים והקשר ביניהן נותק.

    

3. בין המנוח למשיבה התנהלו הליכים קודם לפטירתו בבית משפט זה, עת המשיבה עתרה כנגד המנוח בתביעה רכושית (תלה"מ 1124-03-20), שלדבריה לא התקדמה לנוכח התנגדות המנוח והיעדר שיתוף הפעולה מצדו.

    

    

4. בין בני הזוג לא התנהל הליך גירושין בבית הדין הרבני וזאת על אף שהמשיבה והמנוח היו פרודים משך מספר שנים קודם לפטירתו (סע' 20 לכתב ההגנה; עדות המשיבה בעמ' 15 ש' 1-3 לפרוט' מיום 6.1.25).

    

5. כחמישה חודשים לאחר פטירתו, עתרה המשיבה בבקשה למתן צו ירושה על פי דין אחר המנוח, שהוגשה ביום 6.6.23 לרשם לענייני ירושה, לפיו היא יורשת מחצית מזכויות עיזבונו, ואילו ששת ילדיו (וביניהם המתנגדת) יורשים את המחצית האחרת (1/12 לכל אחד מהם).

    

6. בחודש 9/23 עתרה המתנגדת לרשם לענייני ירושה בהתנגדות למתן צו ירושה בטענה כי המנוח היה פרוד מאשתו- המשיבה - מזה 4.5 שנים, ובנסיבות אלה, על אף שלא התגרשו רשמית, אין לראות בה כבת זוגו של המנוח.

    

7. לטענתה, הבית המשותף של הוריה עמד למכירה במסגרת הליך פשיטת רגל ובידי בא כוחו של המנוח באותו הליך מצוי מכתב לפיו אביה המנוח העביר לה את המשק; לפיכך עתרה להאריך את המועד עד שיהא בידה ליטול ייצוג משפטי.

    

8. בשים לב להודעה זו הועבר התיק לפתחי על ידי הרשם לענייני ירושה שהודיע על כוונתו שלא להתערב בהליכים דנן. (ראו: החלטתי מיום 13.9.23 , וכן הודעת ב"כ היועמ"ש מיום 5.12.24).

    

9. להשלמת התמונה, במקביל לבקשה האמורה הוגשה התנגדות מטעם נושה של עיזבון המנוח, אולם זו נמחקה על פי הסכמתו בהחלטה מיום 29.10.23, זאת בהמשך להחלטה מיום 13.9.23, ומשהובהר כי טענותיו מתייחסות להיקף העיזבון ולא לזהות היורשים ולפיכך הן אינן מהוות טעם ענייני להתנגדות למתן צו ירושה אחר המנוח (ת"ע 22310-09-23).

    

10. כמו כן במסגרת הליך נוסף שנקט הנושה של העיזבון, נעתרתי לבקשתו למינוי מנהל עיזבון זמני אחר עיזבון המנוח, אשר יוסמך לנהל את נכסי העיזבון ולכנסם וכן לנהל את ההליך בו נקט הנושה כנגד עיזבון המנוח בלשכת ההוצל"פ (אשר עוכב לנוכח היעדר צו ירושה אחר המנוח וכל עוד לא מונה מנה"ע זמני). ראו החלטתי מיום 30.4.24 בהליך הקשור (ת"ע 68492-05-23). תוקף מינויו של מנה"ע הזמני הוארך על פי הסכמת הצדדים בהחלטתי מיום 17.12.24 וזאת למשך 6 חודשים.

     

11. ההתנגדות שלפני הוגשה לבסוף, אך ביום 3.3.24, לאחר שניתנו למתנגדת מספר הארכות מועד לשם הגשת התנגדותה.

     

12. הליך מהו"ת אליו הופנו הצדדים לא צלח, כמו גם ניסיון להפנותם לגישור.

     

13. בהחלטתי מיום 22.10.24 נעתרתי לבקשת המתנגדת לגילוי מסמכים אודות ההליכים המשפטיים שהתקיימו בין המנוח למשיבה בבית משפט זה ובבית הדין הרבני שנתבקשו על מנת לבסס את טענתה כי אין לראות במשיבה "בת זוג" של המנוח, על מנת ליתן למתנגדת יומה בהליך זה; כן נעתרתי לבקשתה לקבלת חומר רפואי בעניין טיפול נפשי שעבר המנוח והקלטת שיחות שמסר המנוח למשטרה במסגרת תלונות שהגיש כנגד המשיבה.

     

14. תצהירי המשיבה הוגשו במועדם ואילו תצהירי המתנגדת הוגשו באיחור של כחודש ימים. בדיון מיום 6.1.25 הסבירה המתנגדת את מחדלה בכך שהמתינה לאיסוף כלל המידע מבית הדין הרבני ומהמשטרה (ראו עמ' 6-7 לפרוט' מיום 6.1.25).

     

15. ביום 6.1.25 התקיים דיון ההוכחות, בסופו נשמעו סיכומים בעל פה, ולפיכך התיק בשל להכרעה.

     

16. לאחר שנשמעו סיכומי הצדדים עתרה המתנגדת בבקשה מטעמה להורות לעו"ד י.פ. להמציא לידי ביהמ"ש או לידי המתנגדת את כל החומר המצוי בידו בעניינו של המנוח לרבות המסמך שנטען כי נחתם על ידי המנוח והנתבעת בפניו.

     

17. בהחלטתי מיום 8.1.25 נעתרתי לבקשה על פי הסכמת המשיבה תוך קציבת פרק הזמן להמצאת המבוקש, וזאת על מנת שלא יהא בהמצאת המידע המבוקש לעכב את מתן פסק הדין בהליך דנן.

     

18. אולם, חרף האמור, כל מידע נוסף מטעם עו"ד י.פ. לא הוגש לתיק עד למועד זה, ואף לא הוגשה בקשה כלשהי מטעם המתנגדת לעניין זה.

     

    טענות המתנגדת

     

19. באמתחת המתנגדת שתי טענות עיקריות, לפיהן עתרה לקבל ההתנגדות, להורות על דחיית הבקשה לצו ירושה ולקבוע כי היא היורשת של המנוח וכי אלמנתו אינה זכאית לכל חלק מעיזבונו.

     

20. טענתה הראשונה – עניינה קיומה של "צוואה" כביכול, שערך המנוח לטובתה. לשיטתה, בשיחות שערך עמה המנוח, בפרט טרם מותו, הוא הבטיח לה כי כל עיזבונו יעמוד לזכותה, והיא זו שתירש את משק ** במושב **, ותגור בו. לדבריה, המנוח הביע רצון זה אף בשיחה עם העו"ס שהגיעו לבקרו ביום 15.1.24 (שתמליל שלה צורף כנספח 1 להתנגדות). המתנגדת טענה כי לאביה המנוח לא הייתה כל כוונה להוריש למשיבה מחלקו בנכסים, אלא לכל היותר הסכים כי תקבל את חלקה במשק (מחצית) במסגרת פירוק שיתוף ביניהם בעת שיימכר המשק, בשים לב להסדר הלוואה בינו לבין הרוכש הפוטנציאלי (שלא השתכלל לסיום העסקה עקב פטירתו).

     

21. טענתה השנייה – נוגעת לבחינה מהותית של המונח "בן זוג" על פי חוק הירושה, התשכ"ה-1965(להלן- "חוק הירושה"). לטענתה, המנוח והמשיבה חיו בנפרד מזה כ- 4.5 שנים (החל מ 2019) והיו מצויים בהליכי גירושין, כך שהלכה למעשה המשיבה אינה יכולה להיחשב לבת זוג שיורשת אותו על פי החוק ותכליתו (סעיף 10 לחוק הירושה), על פי תחושת הצדק הטבעית לאור נסיבות חריגות המלמדות, לטענתה, על משך הפרידה ועצמת הקרע בין הצדדים; מכח ההרמוניה החקיקתית וכפי שעולה גם מתזכיר דיני הממונות (2006); ועל פי הגישה המהותית שננקטה בפסיקה לעניין זה (תמ"ש 3668-09-18; ע"א 247-97; ת"ע 108091-08).

     

    טענות המשיבה

     

22. ביחס לטענה הראשונה של המתנגדת - טענה המשיבה כי המתנגדת לא הביאה כל ראיה ואף לא טענה כי המנוח ערך צוואה, ולא ניתן ללמוד מתמליל שיחת הטלפון אליו הפנתה המתנגדת על רצון כזה או אחר של המנוח, וממילא תמליל ההקלטות אינו מהווה צוואה על פי הדין (סעיף 18 לחוק). יכול היה המנוח לכתוב צוואה ומשלא עשה כן הרי העיד על רצונו.

     

23. בנוגע לטענתה השנייה - טענה המשיבה כי היא מנוגדת להוראות החוק (סעיפים 10 ו-11 לחוק הירושה), ולפסיקה שקבעה כי הבחינה של המנוח בן זוג לעניין חוק הירושה היא פורמלית, וכל עוד קיימת זיקה של קשר נישואין בין המוריש לבן הזוג - בן הזוג יירש את המוריש, כאשר ה"תרופה" למקרים בהם לא מתקיימים יחסים בין בני הזוג מצויה באפשרות של כל אחד מהם לערוך צוואה (עמ"ש 38845-10-12; ת"ע 54778-12-13; ת"ע 108091-08; תמ"ש 50714-04-17). שלל טענות המתנגדת והפנייתה לפסיקות שונות עוסקות במקרי קיצון שהובאו בפסיקה ואילו המקרה דנן אינו נכלל בגדרם.

     

24. להשלמת התמונה טענה המשיבה כי היות ומדובר בנחלה בהסכם משולש, ככל שלא מונה בן ממשיך, בהתאם להסכם הנחלה עוברת בירושה לבת הזוג.

     

    דיון והכרעה

     

    קיומה של צוואה לטובת המתנגדת

     

     

25. על פי החוק, צוואה נעשית בכתב יד, בעדים, בפני רשות או בעל פה (סעיף 18 לחוק). זוהי רשימה סגורה. בתי המשפט לא הכירו בצורה אחרת או נוספת כבצוואה. ש' שוחט, נ' פינברג, י' פלומין, דיני ירושה ועיזבון (תשע"ד-2014), עמ' 91 (להלן – "דיני ירושה ועיזבון").

     

26. צוואה נדרשת לקיום תנאי יסוד, שבלעדיהם אין, כפי שהוגדרו בסעיף 25(ב) לחוק הירושה, תשכ"ה -1965(להלן – "חוק הירושה"):

    "בסעיף זה "מרכיבי היסוד בצוואה" הם:

    (1)בצוואה בכתב יד כאמור בסעיף 19 הצוואה כולה כתובה בכתב ידו של המצווה;

    (2)בצוואה בעדים כאמור בסעיף 20 – הצוואה בכתב והמצווה הביאה בפני שני עדים; (3)בצוואה בפני רשות כאמור בסעיף 22 – הצוואה נאמרה בפני רשות או הוגשה לרשות, על ידי המצווה עצמו;

    (4)בצוואה בעל פה כאמור בסעיף 23 – הצוואה נאמרה על ידי המצווה עצמו בפני שני עדים השומעים את לשונו בעת שהיה שכיב מרע או בעת שראה את עצמו, בנסיבות המצדיקות זאת, מול פני המוות."

     

27. הפסיקה הבחינה בין מרכיבים צורניים יסודיים (קונסטיטוטיביים) שבלעדיהם אין המסמך בגדר צוואה ובין מרכיבים צורניים דינמיים. באם נפל בצוואה פגם או חסר במרכיב צורני יסודי, לא יהיה בכוחו של בית המשפט להתעלם מכך ולקיים את הצוואה מתוך שימוש בסעיף 25 לחוק ובמקרה כזה ברירת המחדל היא מתן צו ירושה על פי דין. (דיני ירושה ועיזבון, עמ' 103).

     

28. בכל הנוגע לצוואה שנעשתה בעל פה - צוואת שכיב מרע, נקבעו בסעיף 23 לחוק 5 דרישות מצטברות לצורך מתן תוקף לצוואה, אשר שתיים מהן הינן דרישות חיוניות ויסודיות לקיומה של צוואה בעל פה, בבחינת מרכיב שבלעדיו אין, אשר לא ניתן לוותר על קיומן ולא ניתן להתגבר על חסרונן מתוך שימוש בסעיף 25(א) לחוק, מאחר והן מעוגנות בסעיף 25(ב)(4) לחוק כמרכיבי יסוד בצוואה מסוג זה.

     

29. מלבד דרישת היסוד כי דברי המצווה נאמרו בפני שני עדים, בצוואה בעל פה נדרש כי בעת עשיית הצוואה על המצווה להיות "שכיב מרע" או "מי שרואה עצמו, בנסיבות המצדיקות זאת, מול פני המוות".

     

30. הביטוי "שכיב מרע" הינו ביטוי המלמד על מצב בריאותי מוגדר של המנוח במועד עשיית הצוואה ועניינו אדם הלוקה במחלה קשה ושוכב על ערש דווי. כדי לעמוד בדרישה זו יש צורך בעדות רפואית מוסמכת, ואין להסיק אך ורק על יסוד סמיכות זמנים בין מועד עריכת הצוואה ובין יום הפטירה כי אכן מדובר בשכיב מרע. (ראו: דיני ירושה ועיזבון עמ' 117 והאזכורים בפסיקה המופיעים שם).

     

31. נטל ההוכחה, בנסיבות בהן צוואה נערכה בעל פה מוטל על המבקש לקיימה וזאת בשונה מצוואה בכתב, אז מוטל הנטל על המתנגד לקיומה, שכן עומדת לצוואה חזקת כשרותה. מדובר בנטל הוכחה כבד נוכח העדרה של רמת הביטחון הנדרשת בדבר רצון המצווה ונסיבות עריכת הצוואה. (ראו: ת"ע (משפחה תל אביב-יפו) 47098-04-21 א. פ נ' נ. פ (23.5.2022)).

     

32. באשר לצוואה בעדים קיומו של כתב (לאו דווקא כתב ידו של המצווה) וקיומם של שני עדים בעת חתימתו של המצווה על הצוואה, הם יסודות קונסטיטוטיביים שאינם ניתנים לריפוי מכוח סעיף 25(א) לחוק, והוכרו כשני תנאים שבלעדיהם לא ניתן לקיים את המסמך כצוואה בעדים (דיני ירושה ועיזבון עמ' 93, 108-109). באשר לצוואה בכתב הרי קיומו של מצווה והיות הצוואה כתובה כולה בכתב ידו של המצווה הם עיקר מהותה של צוואה בכתב יד ועוגנו כאמור כמרכיבי היסוד בסעיף 25(ב) לחוק. (ראו: דיני ירושה ועיזבון, עמ' 106).

     

33. בעניינינו, לאחר ששקלתי את טענותיה, לא מצאתי כי המתנגדת הוכיחה כדבעי את הטענה כי קיימת לזכותה צוואה, בין בעל פה ובין בכתב, כפי שיפורט להלן.

     

34. ראשית, עוד בהחלטתי מיום 26.12.23 הובהר למתנגדת כי ככל שהיא עומדת על טענתה לקיומה של צוואה בעל פה הרי שעליה לנקוט בהליך משפטי נפרד ומתאים לביצוע צוואה בהתאם להוראות הדין ובמסגרתו להוכיח את תנאי היסוד הדרושים לצורך הוכחת צוואה בעל פה על פי סעיף 23 לחוק הירושה. הובהר למתנגדת כי ללא פתיחת הליך מתאים לא ניתן יהיה לדון בטענתה לקיום צוואה במסגרת ההליך דנן.

     

35. הליך מעין זה לא ננקט על ידי המתנגדת עד עצם היום הזה, ודי בטעם זה על מנת לדחות טענותיה לעניין קיום צוואה.

     

36. גם לגופם של דברים, לאחר עיון בראיותיה, לא מצאתי כי יש לפני ולו ראשית ראיה לקיומה של צוואה בעל פה על פי הוראת סעיף 23 לחוק הירושה, או כל צוואה כשרה אחרת (צוואה בכתב או צוואה בעדים – כנטען לראשונה בסיכומי המתנגדת).

     

37. בידי המתנגדת לא עלה להוכיח כלל ועיקר כי עסקינן בצוואת "שכיב מרע", או כי היא נערכה בנסיבות בהן המנוח ראה עצמו מול פני המוות, ומתמלול השיחה שהוגשה לא ניכר כי זה היה מצבו. כן לא הובאו מטעמה עדים או מסמך רפואי לביסוס טענה זו.

     

38. לביסוס טענתה לקיומה של צוואה, או לחילופין לרצון המנוח להוריש לה את כל עיזבונו, הפנתה המתנגדת אך לתמליל השיחה שהתקיימה לטענתה ביום 15.1.23 בין המנוח לבין עובדים סוציאליים.

     

39. אולם מתוכן התמליל, אשר הוגש על ידי המתנגדת כנספח 1 להתנגדות, לא ניתן ללמוד על קיומה של צוואה, שהרי הוא חסר הוראה מנחילה ולכל היותר מופיעה בו אמירה כללית מצד המנוח, לפיה הוא הביע רצון כי המתנגדת תבוא לגור עמו: ..."אני מת שהיא תבוא לפה, שהיא תגור פה, אם אני אתן למישהו את ירושה זה לה כי היא גדלה בלי אמא, גדלה בלי אמא שלה מגיל 16 דחתה אותה, בסוף היה מצב לא נעים" (עמ' 66-43-44 לתמליל שצורף כנספח לכתב ההתנגדות ולתצהיר המתנגדת).

     

40. זאת ועוד, התמליל אינו מלמד בבירור מתי התקיימה השיחה, כאשר לשיטת המתנגדת עצמה מדובר בשיחה שנערכה בחודש האחרון לחייו (ראו לעניין זה סיכומי המתנגדת בעמ' 15 ש' 27-28 לפרוט' "הוא נפטר בפחות מחודש אחרי שהוא אמר את הדברים האלה בעל פה"), ולא נטען על ידה כי השיחה נערכה בעת שהיה שכיב מרע או בעת שראה את עצמו, מול פני המוות, שהינו כאמור תנאי היסוד לקיומה של צוואה בע"פ (ראו לעיל).

     

41. על פי הפסיקה יש להבחין בין צוואה בעל פה ובין הבעת רצון לעשות צוואה. הפסיקה קבעה כי "...כאשר הביע אדם רצון לערוך צוואה. אך מאיזו סיבה שהיא לא הגיע לכלל עשיית צוואה. לא נתמלאו הוראות סעיף 23"; ראו: ע"א 717/71 ניקולא נ' האפוטרופוס לנכסי נפקדים, פ"ד כז(1) 682 (1973)‏‏; דיני ירושה ועיזבון, עמ' 96.

     

42. כך נקבע גם בעמ"ש (מחוזי תל אביב-יפו) 26843-07-23פלונית נ' אלמונית(25.2.2024)‏‏, כי: "דרישה מקדמית ובסיסית לעריכת כל צוואה, היא הכוונה לערוך צוואה באמצעות פעולה זו ולא רק להביע כוונה עתידית לערוך צוואה (ראו: ע"א 717/71 ...). בנוסף, כפי שנקבע בע"א 1978/05 פלוני נ' פלוני [פורסם בנבו] (10.1.07): "מכל מקום נדמה, כי אין חולק על כך שצוואה מהווה מסמך אשר בא להסדיר חלוקת רכושו של אדם בעקבות מותו...ולפיכך על מסמך זה לכלול הוראת הנחלה, או למצער פירוט כלשהו לגבי מה ייעשה (ואולי גם לא ייעשה) ברכושו של אדם עם מותו... ואכן ברבות השנים נהג בית-משפט משנה זהירות בבואו לפרש את רצונו האמיתי של המצווה, שעה שרצון זה לא מצא ביטויו בצוואה עצמה. זאת, תוך שהתבצעה הבחנה בין מקרים בהם נדרש בית-המשפט לפרש את משמעותה ומהותה של הוראת ההנחלה המופיעה בצוואה לבין מקרים בהם כלל לא נקבעה בצוואה הוראת הנחלה או שזהות הנוחלים לא הוגדרה. בכל אותם המקרים האחרונים נטייתו של בית-המשפט הייתה לקבוע, כי קביעה שיפוטית בדבר מהותה של הוראת ההנחלה, כמו גם בדבר זהות הנוחלים, מצויה מחוץ למתחם פעולתו הלגיטימית, מקום זו לא הוגדרה במפורש על-ידי המצווה"." (ההדגשה שלי – ה.ג.).

     

43. וכן ראו ש. שילה בספרו "פירוש לחוק הירושה, תשכ"ה-1965", עמ' 214: "דיבורים בעלמא המתייחסים באופן כללי לרצונו של הנפטר לעניין מה ייעשה ברכושו לאחר מותו, או בקשה לערוך צוואה בכתב - אפילו אם פרטי הצוואה נאמרו בעל פה - אינם מוכרים כצוואות בעל פה".

     

44. הציווי נדרש להיות ברור וחד משמעי ויש להקפיד על כך באופן דווקני, בפרט כאשר עוסקים בצוואת "שכיב מרע" שנמסרת על ידי המצווה בעל פה. ראו: ת"ע (משפחה תל אביב-יפו) 47098-04-21א. פ נ' נ. פ(23.5.2022)‏‏. כפי שנקבע לעניין זה בע"א 99/63 פלג ו-דן ארז נ' היועץ המשפטי לממשלה, פ"ד י"ז 1122 (1963)ע"י כב' הנשיא אולשן: "ברצוני להדגיש כי גישת בית-המשפט צריכה להיות בדרך כלל ההנחה שאין לקיים צוואה בעל-פה. אפילו אין למצוא פגם בנוסח הדיבור המהווה את הצוואה, יש לאמץ את ההנחה הנ"ל, אלא-אם-כן הנסיבות סביב עשיית צוואה כזאת הן כאלו שהן משכנעות ללא ספק כל-שהוא, כי אמנם העניין היא בצוואה אמיתית, כלומר בכוונה בולטת שהדיבור יפעל כצוואה, ושקיים גם נימוק המתקבל על הדעת להעדר צוואה בכתב."

     

45. בעניינינו, נוסח התמליל שהוגש כתמיכה לטענת הצוואה בעל פה אינו מלמד כי המנוח אמר את דבריו אלו מתוך רצון וכוונה לצוות, אלא כאמירה כללית, או הבעת רצון לערוך בעתיד צוואה; כמו כן לא הוכח תנאי היסוד השני לפיו המנוח היה על ערש דווי או כי ראה את פני המוות בעת עשיית "הצוואה" הנטענת.

     

46. לאור האמור, ובשים לב לזהירות הנדרשת בבחינת קיומה של צוואה בעל פה, לא מצאתי כי מתקיימים התנאים הנדרשים להוכחת צוואה בעל פה וטענה זו נדחית.

     

47. בסיכומים, טען ב"כ המתנגדת לראשונה, כי ניתן לראות בתמליל השיחה שהוקלטה משום "צוואה בכתב" או "צוואה בעדים" של המנוח.

     

48. ב"כ המתנגדת הודה כי הצוואה הנטענת "אמנם בלי חתימה בלי תאריך" (עמ' 15 ש' 33 לפרוט'), ושני העדים בפניהם השמיע המנוח את הדברים לא זומנו לעדות ואף לא הוגשו תצהירים מטעמם - "...וגם נכון ש 2 עדים האלה לא הגישו תצהירים לא שזה מתחייב בחוק, אבל זה פגם שניתן אולי לרפא אם הם כן הגישו את זה מאוחר יותר..." (עמ' 15 ש' 28-30 לפרוט'); כאשר לדבריו ייתכן כי מדובר בפגמים שניתנים לריפוי, מאחר ויש תיעוד ושיחה שהוקלטה, כך שהדברים נשמעו מקולו של המנוח.

     

49. אין בידי לקבל טענות אלה, שנטענו כאמור לראשונה במסגרת הסיכומים.

     

50. מעבר לכך שמדובר בטענות עובדתיות סותרות (הרי אם עסקינן בצוואה בכתב אין זה עולה בקנה אחד עם הטענה לצוואה בעל פה, ולא נטען כי קיימות שתי צוואות שונות בעניינינו); הרי שטענות אלו אינן עולות בקנה אחד עם הצהרת המתנגדת עצמה בסעיף 2 לתצהיר עדותה הראשית כי המנוח לא הותיר אחריו צוואה: "אני יודעת שאין צוואה לטובתי. יכול להיות שאבי הכין וזרקו אותה כי דיברנו על זה" – דהיינו גם לשיטתה של המתנגדת אין כל צוואה.

     

51. אף אם לשון התמליל הייתה מנוסחת כהוראת הענקה ברורה וחד משמעית, וכאמור אין כך הדבר, הרי שלא התקיימו מרכיבי היסוד "בצוואה" הנטענת, שכן ברי כי אין המדובר בכתב ידו של המנוח – תנאי הנדרש להכרה בצוואה בכתב, וכן הטענה כי ניתן לראות בתמליל משום דרישת הכתב לצורך הכרה בצוואה בעדים אף היא מרחיקת לכת, מעבר לכך שכאמור לא הוגשו תצהירי העדים. לא מצאתי כי ניתן לרפא פגמים מהותיים מעין אלו ולהכשיר את התמליל כצוואה בכתב או בעדים באמצעות ראיות נסיבתיות והשערות גרידא.

     

52. המתנגדת ניסתה להיאחז בטענה אודות "רצון המנוח" שלא למכור את המשק וכי המשק או הנגרייה יועברו אליה בירושה; אמנם מצווה לקיים את רצון המת, אולם בנסיבות בהן המנוח לא הותיר אחריו צוואה, לא ניתן להידרש לרצונו המשוער של המנוח שלא השתכלל לכדי צוואה ויש לפעול על פי ברירת המחדל הקבועה בחוק הירושה- ירושה על פי דין.

     

53. ודוק, בנסיבות בהן התנהלו בין המנוח למשיבה הליכים משפטיים בבית משפט זה קודם לפטירת המנוח, בהם היה מיוצג על ידי עורך דין, הרי שעל פניו היה בידו לערוך צוואה כדין, ככל שחפץ בכך.

     

54. לאור האמור, טענתה הראשונה של המתנגדת – על אודות קיומה של צוואה, בין בעל פה ובין בכתב או מול עדים– נדחית בזאת.

     

    הטענה כי המשיבה אינה נחשבת "בת זוג" של המנוח כמשמעו בחוק הירושה

     

55. המחלוקת העיקרית בין הצדדים הינה מחלוקת משפטית בדבר מעמדה של אלמנת המנוח - האם היא נחשבת ל"בת זוג" היורשת את המנוח על פי החוק בהתאם למבחן הפורמלי של הגדרת הסטטוס בעת הפטירה – כטענת המשיבה; שמא יש לנקוט בגישה מהותית ולפיה המשיבה אינה יכולה להיחשב ל"בת זוג" בנסיבות בהן המנוח והמשיבה היו פרודים מספר שנים קודם לפטירת המנוח - למחלוקת זו אדרש להלן.

     

    מיהו בן זוג - המסגרת הנורמטיבית

     

56. סעיף 10 לחוק הירושה קובע כי בהעדר צוואה, היורשים על פי דין הם: " מי שהיה במות המוריש בן זוגו" (ס"ק (1)); ו"ילדי המוריש וצאצאיהם, הוריו וצאצאיהם..." (המכונים בס"ק (2) "קרובי המוריש").

     

57. סעיף 11 לחוק הירושה עוסק בהיקפה של "זכות הירושה של בן זוג", ומפרט מהו חלקו של בן הזוג בירושה ביחס לקרובי המוריש.

     

58. חוק הירושה אינו מגדיר מפורשות מי הוא "בן זוג" לעניין סעיפים 10 ו- 11 לחוק, כאשר בפסיקה נשמעו מספר דעות לעניין זה.

     

59. הגישה הפורמלית – לפיה מקום שלא סודר גט או לכל הפחות "הושלש גט", יש לראות בצדדים כבני זוג נשואים לפי חוק הירושה. על פי גישה זו אין חשיבות לשאלת טיבה ואופייה של מערכת היחסים בין בני הזוג הנשואים זה לזו, לרבות במקרים בהם בני הזוג חיו בנפרד בעת הפטירה; ו"בן זוג" הוא מי שהיה נשוי למוריש בשעת מותו, על פי בחינה פורמלית של הסטטוס בעת פטירת המנוח. ראו: עמ"ש (מחוזי ת"א) 38845-10-12פלונית נ' ל.א(7.1.2015) (להלן- "עמ"ש 38845-10-12")‏‏; רמ"ש (מחוזי י-ם) 73437-01-18פלונית נ' פלוני(24.4.2018); ת"ע (משפחה ת"א) 56476-01-24פלונית נ' אלמונים(21.1.2025)‏; תמ"ש (משפחה חי') 43380-01-16פלוני נ' פלונית(27.7.2021)‏‏; ת"ע (משפחה ב"ש) 19786-10-20פלונית נ' נ' ה.ש(16.9.2024)‏‏.

     

60. הגישה המהותית – לפיה יש לבחון את מערכת היחסים בפועל בין בני הזוג ואת טיבה. בהתאם לגישה זו, "נישואין על הנייר" ריקים מתוכן של זוגיות, לרבות פרידה ארוכת שנים ובצידה ניהול מערכת יחסים זוגית אחרת, מפקיעה את זכות הירושה של "בן הזוג" הרשום ככזה, וזאת גם אם בני הזוג לא התגרשו בפועל. ראו: ת"ע (משפחה תל אביב-יפו) 108091-08עזבון המנוח י.א. ז"ל נ' ר.א(11.8.2012)‏‏ (פסק דינה של כב' הש' שפרה גליק שנהפך במחוזי בעמ"ש 38845-10-12; להלן – "ת"ע 108091/08"); ת"ע (משפחה נצרת) 541/08המנוח כ.ב.צ ז"ל נ' כ.א.(19.7.2010)‏; ת"ע (משפחה חיפה) 2120/08עזבון המנוח פלוני ז"ל נ' פלונית(20.1.2010)‏‏; ת"ע (משפחה חיפה) 12601-03-09פלונית נ' פלוני (2.11.2009).

     

61. הגישה המעורבת- המשלבת בין שתי הגישות וגורסת כי הגישה הפורמלית הינה נקודת המוצא אולם אינה מייתרת בחינה מהותית של נסיבות המקרה וטיב היחסים בין בני הזוג. ראו: תמ"ש (משפחה תל אביב-יפו) 3688-09-18א.ק נ' ע.ק(6.4.2020), פסקה 13 לפסה"ד.

     

62. למרות הגישות השונות שנשמעו בפסיקה, בסופו של דבר הפסיקה ביכרה את המבחן הפורמלי, לפיו "בן זוג" על פי סעיפים 10-11 לחוק הירושה, הוא בן הזוג אשר במועד הפטירה היה נשוי למוריש.

     

63. כך הובהר על ידי כב' הש' שנלר בעמ"ש (מחוזי ת"א) 38845-10-12פלונית נ' ל.א(7.1.2015)‏‏, אשר קבע כי המבחן הפורמלי הוא המבחן לפיו יש לברר מיהו בן הזוג היורש על פי דין את המוריש (בהיעדר צוואה), וכל עוד לא שונה החוק בעניין זה, אין לנקוט בדרך פרשנית אחרת הבוחנת את טיב הנישואין מבחינה מהותית; כדבריו שם: "סעיפים 10 ו- 11 לחוק הירושה, עוסקים במי שהינם נשואים, וזאת כהגדרה של סטטוס. אכן, בתי המשפט היו מוכנים להרחיב את גדר אלו שייחשבו נשואים, גם אם לא מדובר בנשואים המוכרים לפי הדין הדתי, ... אולם אין מקום לדעתי לעבור ממבחן של סטטוס למבחן של כוונות או בחינת מערכת היחסים שבין בני הזוג, ... ככל שהמחוקק יאמר דברו, לרבות כמופיע בהצעת חוק דיני ממונות, תוך הרמוניה חקיקתית כמפורט שם, אזי אכן יכול ויידרשו לבחינת נסיבות "פרידה" כמפורט בהצעה האמורה".

     

64. לעניין תזכיר החוק האמור, אותו הזכירה גם המתנגדת בטענותיה, קבע כב' הש' קובי ורדי שם: "...אין מקום להקדים את המאוחר (הצעת חוק דיני ממונות) באמצעות "חקיקה שיפוטית", כאשר לעת הזו, כפי שגם מצויין בדברי ההסבר להצעת חוק דיני ממונות, הוראות החוק הינן פורמליות במהותן, והיענות לפרט במקרה קיצון, בטרם בוצע השינוי החקיקתי, יכולה לפגוע בכלל ובוודאות דיני הירושה".

     

65. הגישה הפורמלית אושרה בבית המשפט העליון בבע"מ 4532/20פלוני נ' פלוני(19.7.2020) (להלן – "בע"מ 4532/20"),‏‏ על ידי כב' הש' מזוז, שהבהיר באופן מפורש, שאינו משתמע לשתי פנים: "הטענה בדבר גישה לא אחידה בפסיקה בנוגע לפרשנות המונח "בן זוג" שבחוק  הירושה, אינה מדויקת כל עיקר. בפסיקתו של בית משפט זה הובהר כי יש לפרש את המונח "בן זוג" לענין הוראות סעיפים 11-10 לחוק הירושה כמתייחסות לסטאטוס הפורמאלי שלהם, מבלי שיש לייחס משמעות לטיב מערכת היחסים: "בית-משפט זה פסק, בהזדמנויות שונות, כי השאלה אם פלונית היא בת-זוגו של פלוני תוכרע לפי הצורך במתן גט כדי לשים קץ לקשריה עמו, אפילו המדובר בנישואי ספק ובדרישה לגט לחומרה. כך, אין גם חשיבות לטיבה של מערכת היחסים שהייתה בין בני-הזוג, ואף לא לעובדה שחיו בנפרד בעת מותו של המוריש" (ע"א 247/97‏ סבג נ' סבג, פ''ד נג(4) 49, 55 (1999). וראו גם: ד"נ 14/66 פלדמן נ' פלדמן, פ"ד כ(4) 693 (1966); ע"א 524/87 היועץ המשפטי לממשלה נ' ביהם, פ''ד מג(3) 485, 489 (1989); בע"מ 9607/03 פלוני נ' פלונית, פסקה 15 (29.11.2006))".

     

66. כב' הש' מזוז הוסיף שם כי לא בכדי פסקי הדין של בתי המשפט לענייני משפחה, אשר נקטו ב"גישה המהותית", ברובם בוטלו בערכאת הערעור.

     

67. מהפסיקה המוזכרת לעיל עולה כי הגישה הפורמלית היא הנוהגת גם במקרים קיצוניים של פירוד ממושך מאוד (כגון: פירוד של קרוב ל-40 שנים לאחר שהבעל עזב את הארץ, במהלכם ניהלה האישה קשר עם בן זוג חדש (ידוע בציבור) משך כ- 36 שנים – נסיבות המקרה שנידון בעמ"ש 38845-10-12 ות"ע 108091/08; או נסיבות בהן מרבית שנות הנישואין – 47 מתוך 63, האישה סבלה ממחלת נפש ואף מונה לה אפוטרופוס ולבעל ניתן היתר נישואין והוא נישא מחדש והתגרש – נסיבות המקרה שנידון בבע"מ 4532/20).

     

68. יפים לעניין זה דברי כב' הש' חגי ברנר בעמ"ש 38845-10-12, ‏‏ לפיהם: "... אף אני סבור כי הדיבור "בן זוג" בס' 11 לחוק הירושה, ... מכוון למי שבעת פטירתו של המוריש, היה קיים קשר של נישואין בינו לבין המוריש. קביעה זו נכונה גם באותם מקרים קיצוניים, כמו בעניננו, בהם מדובר בקשר נישואין פורמלי בלבד שאין לו כל תוכן ממשי מזה עשרות בשנים. ... לכל אלה יש להוסיף, ברוח דברי חברי כב' סג"נ ורדי, כי יש להמנע ככל הניתן מיצירת מדרון חלקלק, בו כל אימת שחל פירוד בין בני זוג נשואים, ולו גם פירוד קצר בזמן, תתעורר מחדש השאלה האם מדובר בניתוק ברמה כזו שיש בה כדי לשלול את זכות הירושה של בן הזוג הנותר בחיים. דבר זה יוליד ריבוי סכסוכים והתדיינויות וייצור אי ודאות משפטית." (ההדגשה שלי-ה.ג.).

     

69. גישה זו מצאה תמיכה אף בספרות המקצועית. ראו: דיני ירושה ועיזבון: "לעניין הירושה אין חשיבות לשאלה מה הייתה מערכת היחסים בין בני הזוג, ואף לא לעובדה שהם חיו בנפרד בעת מותו של המוריש. בע"א 247/97 סבג נ' סבג פ"ד נג(4) 49 אכן הוכרה האפשרות לשלול מאישה "סרבנית גט" שבעלה קיבל מבית הדין היתר נישואין את מעמדה כבת זוג בחוק הירושה. עם זאת, יש לצמצם את השימוש באפשרות זו לנסיבותיו המיוחדות של המקרה....., לדעתנו אין מקום להרחיב את השימוש באפשרות שהועלתה בפרשת סבג לעניין מקרים שבהם החליטו בני הזוג להתגרש, חתמו על הסכם גירושין, אישרו אותו בבית הדין ואף נפרדו זו מזה וגם לא במקרה שבו לפני מועד סידור הגט לקה המנוח באירוע מוחי שמנע את סידור הגט.... כך גם במקרים הבאים: פירוד ממושך (חמש שנים בלבד); חלוקה בפועל של הרכוש על פי הסכם גירושין שנחתם; הכרזתה של אישה כמורדת וחוסר פעילותה של האישה לביטול פסק דין זה (ת"ע (חי') 12601-03-09 ש' ש' נ' האפוט' הכללי [פורסם בנבו] (2.11.2009); קרו גם ת"ע (ת"א) 108091/08 ח' א' נ' ר' א' [פורסם בנבו] (11.8.2012). בשני המקרים האלה לא הושלש הגט ולא ניתן היתר נישואין כבפרשת סבג, שם אף נישא המנוח לאישה שנייה...". (שם, בעמ' 63-64).

     

70. הנה כי כן, הפסיקה באופן חד משמעי ביכרה את המבחן הפורמלי כפי שעולה מפסק דינו של כב' הש' מזוז בבע"מ 4532/20.

     

    מן הכלל לעניינינו אנו –

     

71. מאחר ואין חולק כי במקרה דנן המנוח היה נשוי למשיבה בעת פטירתו, הרי לנוכח המבחן הפורמלי שנקבע בפסיקה כאמור, המשיבה זכאית לרשת אותו כבת זוגו בהתאם להוראות סעיפים 10-11 לחוק הירושה, ואין מקום לטענות המתנגדת לעניין זה.

     

72. אוסיף ואומר כי אף מבחינה מהותית לא נראה כי מדובר בנסיבות חריגות, עת מדובר בפירוד בן כארבע שנים לערך, כאשר מתוכם חלק מהזמן המשיכה המשיבה להגיע לבית המשותף מעת לעת. ראו לעניין זה: עמ' 13 ש' 21-22, 24-25 ועמ' 14 ש' 6-7 לפרוט' מיום 6.1.25; וכן עדותה בדיון בהליך ה"ט 6238-02-21 "...אנו נשואים 36 שנים. אנחנו לא גרים ביחד כבר שנתיים וחצי....הוא גר במושב **, ואני גרה אצל אמא שלי ב***....כל יום שישי או חמישי, אני הולכת לפגוש את הבנות שלי...אני באה לבשל איתן ארוחת שבת...ועל אם הדרך אני עוזרת להן. כך זה במשך שנתיים וחצי..." (עמ' 1 ש' 8-18 לפרוט' מיום 3.2.21)).

     

73. לכך מצויה תמיכה אף בדברי המנוח בכתב ההגנה שהגיש בתביעה הרכושית שהתנהלה בין בני הזוג, שם הבהיר כי "....התובעת עדיין מתגוררת בבית והיא עושה בבית כבשלה וחיה בעצם בין שני בתים..." (סע' 7 ו-28 לכתב ההגנה מיום 28.6.20 שהוגש לתלה"מ 11124-03-20).

     

74. בנוסף, בנסיבות דנן לא ננקט על ידי מי מהצדדים הליך גירושין בבית הדין. לעניין זה העידה המשיבה בחקירתה כי המנוח - "...לא רצה להתגרש", והיא לא נקטה בתביעת גירושין על אף הפירוד (ראו עמ' 15 ש' 1-3 לפרוט'), כך אף הצהיר המנוח עצמו בסעיף 7 לכתב ההגנה הנ"ל, שם טען מפורשות כי האישה עדיין מתגוררת בבית והיא עושה בו כבשלה, וכי היא לא הגישה כל תביעת גירושין.

     

75. אמנם, בסעיף 13 להתנגדות מיום 3.3.24 טענה המתנגדת כי הנתבעת ואביה המנוח היו בהליכי גירושין; אולם, היא לא המציאה ולו בדל של אסמכתה לעניין הליך גירושין שהתנהל בין בני הזוג בביה"ד הרבני, גם לאחר שבהחלטתי מיום 22.10.24 נעתרתי לבקשתה לקבלת מידע, בין היתר, אודות ההליכים בבית הדין הרבני, כאשר לתצהירה, אליו צירפה מסמכים שונים שהגיעו לידיה במסגרת גילוי המסמכים, לא צורף כל מסמך המעיד על תביעת גירושין כאמור, שהוכחשה על ידי המשיבה ואינה עולה בקנה אחד עם הצהרת המנוח בעצמו.

     

76. עינינו הרואות כי נסיבות המקרה דנן אינן עולות כדי נסיבות קיצוניות בהן לעיתים נעשה שימוש בפסיקה בגישה המהותית, שממילא כאמור, לא התקבלה בפסיקה כהלכה.

     

77. בכל הנוגע לפרשת סבג (ע"א 247/97‏ סבג נ' סבג, פ''ד נג(4) 49, 55 (1999)), אליה הפנתה המתנגדת, הובהר בפסיקה כי קביעת בית המשפט שם ניתנה בגדר "אוביטר"; ובנוסף, בית המשפט לא נדרש שם לשאלה של פרשנות מהותית של הוראת סעיף 10 לחוק, אלא לפרשנות מהותית בהתייחס למונח "נשוי" בגדרה של הוראת סעיף 146 לחוק הירושה (העוסק במוריש שבמותו היה נשוי ליותר מאישה אחת(, ולפיכך נקבע כי לא ניתן להסיק מעניין סבג בכל הנוגע לפרשנות מהותית למונח "בן זוג" המופיע בסעיפים 10 ו-11 לחוק. (ראו עמ"ש 38845-10-12, פסקאות 23-24 לפסה"ד של כב' הש' שנלר).

     

78. מכל מקום, דומה כי לא ניתן להסיק מנסיבותיו לעניינינו אנו, ולאחריו ניתן כאמור פסק הדין של ביהמ"ש העליון בבע"מ 4532/20 הנ"ל אשר הבהיר כי המבחן הפורמלי הוא הרלוונטי- וזו כאמור ההלכה המחייבת כיום.

     

79. גם פסק הדין שניתן בת"ע (משפחה נצרת) 541/08המנוח כ.ב.צ ז"ל נ' כ.א.(19.7.2010)‏‏ אליו הפנתה המתנגדת, עוסק בפרשנות "בן זוג" לפי סעיף 146 לחוק הירושה; ומכל מקום לא מצאתי כי ניתן להקיש מנסיבותיו (שם אשתו הראשונה של המנוח לקתה בנפשה והבעל השליש את גיטה וקיבל היתר להינשא לאישה השנייה ממנה נולדו לו 5 ילדים) לעניינינו אנו.

     

80. באשר ליתר הפסיקות אליהן הפנתה המתנגדת בתביעתה, הרי שחלקן בוטל בערכאת הערעור (ת"ע 108091/08) וחלקן ניתנו בנסיבות ייחודיות, שלא ניתן להקיש מהן לעניינינו.

     

81. לפיכך, גם הטענה שאין לראות במשיבה כבת זוגו של המנוח לעניין חוק הירושה נדחית.

     

82. לאור כלל האמור, ההתנגדות למתן צו הירושה - נדחית.

     

83. המשיבה תגיש בתוך 7 ימים צו ירושה פורמלי לחתימתי, בנוסח שיוסכם על ב"כ היועמ"ש.

     

84. לנוכח דחיית התביעה ובשים לב להתנהלות המתנגדת שהביאה לעיכוב ההליך, לרבות מועד הגשת ההתנגדות המתוקנת (ראו: החלטתי מיום 21.2.24); האיחור בהגשת תצהיר עדות ראשית של למעלה מחודש ללא הגשת בקשה מתאימה (ראו: החלטתי מיום 30.12.24); וכיוב', הנני מוצאת לחייבה בהוצאות משפט בסך 10,000 ₪, שישולמו למשיבה בתוך 30 יום.

     

    פסק הדין הותר לפרסום לאחר השמטת פרטים מזהים.

     

    ניתן היום, י"ג סיוון תשפ"ה, 09 יוני 2025, בהעדר הצדדים.