ת"א 901-11-13 חזן נ' אמיר ואח'

1.התובעת והנתבע מס' 1 (להלן: הנתבע) מתגוררים בסמיכות זו לזה במושב לפידות מזה קרוב לארבעים שנה. התובעת היא בעלת הזכויות בנחלה מס' 80 במושב והנתבע הינו בעל הזכויות בנחלה מס' 81. בין שתי הנחלות עובר הגבול, אשר - כפי שיובהר עוד מעט - שינה מיקומו במשך השנים. בשטח של כ-3.5 דונם באיזור הגבול פרח גן נוי, ובו סלעיה, עצי נוי, מערכת השקיה ותאורה - כולם מעשה ידיה של התובעת. היא הקימה את הגן בשנת 1994, ומאז עמלה וטיפחה אותו בהתמדה ובאהבה, וראתה בו את חלקת האלוהים הקטנה שלה. אולם מיקומו של הגן בסמוך לגבול בין שתי הנחלות הפך אותו לשטח מריבה שנוי במחלוקת. תחילה היה הגן בשטח נחלתה של התובעת ולאחר מכן גילה כי השטח עליו הוא נטוע הינו נחלתו של הנתבע. לבסוף מצא עצמו הגן מושא של תביעה משפטית.

2.הגבול בין החלקות של התובעת והנתבע נקבע מלפני יותר מ-35 שנים. הקמת גן הנוי על-ידי התובעת נעשתה לפני 23 שנים, בשנת 1994, "על הגבול" - כהגדרת התובעת בכתב התביעה, בשטח נחלתה (כפי שאף הודה הנתבע בחקירתו הנגדית, בעמ' 30 לפרוטוקול). כעבור כעשר שנים, בהסכם שנחתם בין התובעת לנתבע ביום 18.2004 (להלן: ההסכם הראשון) נקבע בין הנחלות גבול חדש, על-פי קביעתו של המודד המוסמך מוהנה ביבר. ההסכמה על הגבול החדש אף זכתה לברכת ועד המושב, אשר הבטיח "להעביר את השינויים בגבולות למינהל מקרקעי ישראל ולוועד לבניה ותכנון ערים מעונה".

3.למרות שלפי קו הגבול החדש שנקבע בהסכם הראשון, חלק משטח הסלעיה וגן הנוי הועבר לנחלתו של הנתבע (לגרסת התובעת), או כל הסלעיה וגן הנוי (לגרסת הנתבעים) (להלן: שטח המריבה), במשך שנים אחדות לא נדרשה התובעת על-ידי הנתבע לפנותו. דרישה בכתב לפינוי שטח המריבה הועלתה לראשונה במכתב מיום 18.8.2011, אותו שלח בא-כוח הנתבע אל התובעת. לאחר חודשים רבים ובעקבות התערבותם של עורך-דין, ועד המושב והיועץ המשפטי של הוועד, הושג ביום 13.11.2012 הסכם הפשרה (להלן: ההסכם השני), בו נקבע כי "הצדדים חוזרים ומאשרים את ההסכם הקיים ביניהם והתוכניות שנערכו ע"י המהנדס ביבאר מיום 25/8/2006". כן נקבע בסעיף 4 להסכם השני:

"הוסכם ע"י צד ב', הגב' חזן, שהיא תגזום את העצים הנטועים על הגבול בין הצדדים מצד צפוני שגובל לכביש, לפי בקשתו ובתיאום איתו של צד א', מר מרקו אמיר, וזה ייעשה מידי פעם ובתיאום מראש בין הצדדים".

4.כחצי שנה לאחר כריתת ההסכם השני נפל דבר. ביום 26.5.2013 גילתה התובעת לחרדתה כי גן הנוי הושחת - מערכות ההשקיה והתאורה נהרסו וכ-30 עצים נכרתו. לטענת התובעת, את מלאכת ההרס ביצעו הנתבע ובנו, הוא הנתבע מס' 2, אשר נכנסו לחצר ביתה ובידיהם מסורי עצים, החריבו את הגן ושבו על עקבותיהם. בגין הנזקים שגרמו הנתבעים לתובעת, היא הגישה את התביעה הנוכחית.

כתב התביעה

5.בכתב התביעה בסך 66,966 ₪ נטען כי התובעת עמדה בהתחייבותה על-פי סעיף 4 להסכם השני, ומעת לעת ביצעה גיזום של העצים בגן הנוי, אף מבלי שנדרשה לכך על-ידי הנתבע. עוד נטען כי הרס הגן ביום 26.5.2013 על-ידי הנתבעים - לאחר כעשר שנים בהן הנתבע לא דרש מהתובעת לעקור את עצי הגן המצויים בשטח נחלתו - היווה הפרה של ההסכם בין הצדדים ופעולה שלא בתום לב. כן נטען כי מעשי הנתבעים מהווים עוולות של הסגת גבול במקרקעין והפרת חובה חקוקה - על-פי פקודת היערות וחוק התכנון והבניה, תשכ"ה-1965, ואף עבירות לפי סעיפים 447, 452 ו-453 לחוק העונשין, תשל"ז-1977.

6.התובעת תבעה פיצוי כספי בגין הנזקים הבאים:

*31,966 ₪ - סך הנזקים לגן הנוי, על-פי הערכת שמאי;

*20,000 ₪ - הוצאות שנגרמו עקב הצורך להעתיק מיקומו את טקס החינה שנועד להתקיים ביום 13.6.2013 בגן הנוי של התובעת (שבועיים לאחר שנהרס על-ידי הנתבעים);

*10,000 ₪ - עלות אבדן ימי עבודה, נסיעות והוצאות משפט;