אינדקס עורכי דין | פסיקה | המגזין | חקיקה | כתבי טענות | טפסים | TV | משאלים | שירותים משפטיים | פורום עורכי דין נגישות
חיפוש עורכי דין
מיקומך באתר: עמוד ראשי >> חיפוש פסקי-דין >> ת"א 836-10-13 א.עא.ע. נ' אבו מוך ואח'

ת"א 836-10-13 א.עא.ע. נ' אבו מוך ואח'

תאריך פרסום : 09/08/2017 | גרסת הדפסה
ת"א
בית משפט השלום רחובות
836-10-13
17/11/2016
בפני השופטת- סגנית נשיאה:
יעל טויסטר ישראלי

- נגד -
תובע:
א.א.ע.
נתבעים:
1. מוחמד אבו מוך
2. הפניקס חברה לביטוח בע"מ

פסק דין
 

 

לפני תביעת פיצויים לפי פקודת הנזיקין [נוסח חדש] תשכ"ח- 1968 (להלן : "פקודת הנזיקין") שעניינה נזקי גוף שנגרמו לתובע, בתאונת דרכים שארעה ביום 27.7.2011, עת נהג התובע ברכבו בדרכו הביתה מעבודתו ונפגע מרכב הנהוג ע"י הנתבע 1 (להלן: "המשאית"), אשר השימוש בו בעת התאונה, היה מבוטח על ידי הנתבעת 2 (להלן: "הנתבעת").

התאונה הוכרה כתאונת עבודה במוסד לביטוח לאומי.

התובע נהג ללא ביטוח תקף ומשכך , הוא טוען לחבות הנתבעים ואחריותם על פי פקודת הנזיקין.

 

המסגרת הנורמטיבית

 

  1. תביעה בגין נזקי גוף שנגרמו בשל תאונת דרכים מתבררת על דרך השגרה לפי חוק הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים, תשל"ה- 1975 (להלן: "חוק הפיצויים") מכוח כלל ייחוד העילה שבסעיף 8 (א) לחוק. סעיף 7 לחוק הפיצויים מונה את הנפגעים שאינם זכאים לקבל פיצויים לפי החוק, ובתוך כך, מי שנהג ברכב ללא ביטוח לפי פקודת הביטוח (סעיף 7 (5) לחוק) , דוגמת התובע בענייננו, שבעת התאונה נהג ברכב ללא פוליסת ביטוח כדין.

     

  2. עם זאת סעיף 8 (ג) לחוק הפיצויים מוסיף וקובע , כי אין בכלל ייחוד העילה שבסעיף 8(א) לחוק כדי לגרוע מתביעה על פי פקודת הנזיקין של מי שאין לו עילת תביעה על פי חוק הפיצויים. לפיכך, אין כלל ייחוד העילה חוסם את התובע מלהגיש תביעת נזיקין נגד נהג הרכב הפוגע ומבטחת הרכב בביטוח חובה (ראה ת"א 92/08 עזבון המנוח סאמח א. שקארה ז"ל נ' סמאח סועד –פורסם במאגרים המשפטיים).

     

  3. אשר לתחולת תקרות הפיצוי הקבועות לפי חוק הפיצויים על תביעה המוגשת מכוח פקודת הנזיקין, נקבע בפסיקה , כי מקרה בו נפגע בתאונת דרכים אינו זכאי להגיש תביעה לפי חוק הפיצויים ועומדת לו הזכות להגיש תביעה לפי פקודת הנזיקין, לא יחולו עליו המגבלות הקבועות בחוק הפיצויים ובכלל זה המגבלות לעניין גובה הפיצוי ברכיב הנזק הלא ממוני והשכר.

     

  4. עתה לא נותר אלא לבחון האם הוכיח התובע על פי נסיבות ארוע התאונה את אחריותו של הנתבע 1 מכוח פקודת הנזיקין והאם יש לייחס לתובע "אשם תורם" לקרות התאונה, אם לאו. לאחר מכן אפנה לדיון בשאלת הנכות ושיעור הנזק.

     

    רקע וטענות הצדדים במישור האחריות- כללי

     

  5. תיק המשטרה כנגד הנתבע 1 נסגר ולא הוגש כנגדו כתב אישום. משכך, הצדדים חלוקים באשר לנסיבות התאונה, שאלת האחריות לגרימת התאונה והאשם התורם.

     

  6. כל אחד מהצדדים הגיש ראיות בשאלת האחריות לרבות חוות דעת בוחני תנועה. מטעם התובע הוגשה חוות דעתו של מר פפיסמדו יצחק, תצהיר התובע, תצהיר אחיו של התובע (אשר הוצא מתיק בית המשפט לנוכח בקשת ב"כ התובע , ראה עמ' 31 לפרוטוקול שורה 31) ותצהירו של עד ראייה מר שלבאיה מחמוד. מטעם הנתבעים הוגשה חוות דעתו של מר גדליהו וייסמן, תיק המשטרה (סומן נ/3) והודעה על התאונה שנמסרה לנתבעת (סומן נ/4). שני בוחני התנועה העידו בפני בית המשפט, כן העיד בוחן התנועה מטעם המשטרה , מר ברק צורף ועד לארוע התאונה מטעם התובע, מר מחמוד שלאביה, כן העידו התובע והנתבע.

     

  7. לטענת התובע רכבו של הנתבע 1 הוא שנכנס למסלול הנסיעה בו נסע התובע ולכן מוטל עליו נטל ההוכחה כי לא ניתן היה למנוע את התאונה.

     

  8. התובע טוען כי מקום התאונה שתואר על ידי הנתבע שגוי ומטעה וכי הדבר נעשה על מנת להתאים את מקום התאונה לגרסתו בדבר התפרצותו של רכב צד ג' אשר הגיח מימינו ופנה שמאלה (להלן: "הרכב האלמוני" ו/או "רכב צד ג'), ואילץ אותו "לברוח" לנתיב הנגדי, והכל על מנת לחמוק מאחריותו לארוע התאונה.

  9. לטענת התובע הרכב האלמוני מעולם לא אותר. הנתבע לא ידע למסור עליו פרטים מזהים מלבד צבעו וסוגו ואף עד הראיה מר מחמוד שלבאיה, אשר הובא מטעמו לעדות, הצהיר כי לא ראה רכב שהתפרץ באופן פתאומי כנטען ע"י הנתבע.

    משכך לטענתו, גרסתו של הנתבע 1 בדבר התפרצות הרכב האלמוני במרחק קצר מהמשאית בה נהג, אינה סבירה כלל וכלל וממילא לא הוכחה.

     

  10. התובע מוסיף וטוען כי אף אם גרסתו של הנתבע 1 באשר להתפרצות הרכב האלמוני נכונה, הרי שגם במקרה כזה נהג הנתבע 1 בחוסר זהירות וזאת כאשר הוכח בפני בית המשפט כי היה לו זמן ומרחק מספיקים כדי לבצע פעולה ותמנע את התפרצותו שלו לנתיב הנגדי הסואן, כגון, האטת מהירות , פנייה ימינה לתוך צומת ו/או סטייה לנתיב הימני , אשר יותר מתקבלת על הדעת בנסיבות האמורות. בפרט נכון הדבר כאשר הנתבע 1 מכיר היטב את הכביש בו נהג.

     

  11. בתמיכה לטענתו הגיש התובע את חוות דעתו של בוחן התנועה יצחק פפיסמדו על פיה יש לייחס לנתבע האחריות לארוע התאונה כפי שיפורט בהמשך.

     

  12. לטענת הנתבעים, העובדה שתיק המשטרה נסגר מחמת היעדר ראיות לאשמת הנתבע 1 בתאונה ואי הגשת כתב אישום, מדברת בעד עצמה. כן נטען כי בהתאם לעדות בוחן המשטרה לא הצליחו לאתר את הרכב האלמוני אשר יצא מדרך העפר וגרם לתאונה ואין להטיל האחריות על הנתבע 1.

     

  13. כן טענו הנתבעים כי גרסתו הראשונית של התובע במשטרה תואמת את גרסת הנתבע 1 כי רכב פרץ לנתיב נסיעתו וכי התובע נסע במהירות של 70 קמ"ש. משמדובר בגרסה ראשונית הרי שיש להעדיפה על פני גרסתו המאוחרת ששונתה לצרכי המשפט.

     

  14. עוד טוענים הנתבעים כי אין ליתן כל נפקות לעדותו של מר שלבאיה משלא מסר כל עדות במשטרה , מה גם שהתובע עצמו תקף את עדות העד בכל הנוגע למרחק נסיעתו מהכיכר.

     

  15. הנתבעים טוענים כי בהתאם לעדותו של מר פפיסמדו, בוחן התנועה מטעם התובע, התאונה ארעה במקום אחר מהמקום בו ארעה התאונה בהתאם לסקיצה שערך וכי התובע אישר את טענת הנתבע באשר לרכב האלמוני אשר יצא מדרך צדדית.

     

  16. לאור האמור טענו הנתבעים כי אין לייחס לנתבע 1 אשר בגין הרכב האלמוני סטה שמאלה לנתיב הנגדי כל רשלנות והפנו לפסיקה לפיה גם אם מדובר בטעות שבשיקול דעת אין בכך כדי להוות רשלנות . הנתבעים סומכים טענותיהם על חוות דעת בוחן התנועה מטעמם, מר גדי וייסמן ואף עדות בוחן המשטרה כפי שיפורט בהרחבה.

     

  17. לחילופין טענו הנתבעים כי ככל וייקבע כי מוטלת אחריות על הנתבע 1 הרי שיש להטיל על התובע אשם תורם משמעותי בשיעור של לכל הפחות 50% וזאת לאחר שנהג ללא ביטוח בתוקף חודשים רבים ולא האט את מהירות נסיעתו כ- 70 קמ"ש, עת היה במרחק של כ- 100 מטר בלבד מהצומת. הנתבעים ציינו כי אף המומחה מטעם התובע, מר פפיסמדו, הודה כי היה על התובע להאט נסיעתו לפני הכיכר למהירות של 20-30 קמ"ש. כן לטענת הנתבעים היה על התובע להסיט את רכבו ימינה לשולי הדרך ובכך למנוע התאונה, אולם לא עשה כן.

     

  18. באשר לאשם התורם, טען התובע כי המהירות בה נסע הייתה כ- 70 קמ"ש, היא המהירות המותרת באותו קטע כביש. ניסיון הנתבעים לייחס לו אשם תורם בטענה כי היה עליו להאט נסיעתו בהתקרב לכיכר , לא הוכחה ואף עדותו בדבר המרחק בינו ובין הכיכר (כ- 230 מטר) לא נסתרה.

     

    ראיות הצדדים בדבר אופן התרחשות התאונה והאחריות לקרות התאונה:

  19. אין מחלוקת בין הצדדים באשר לחדירת וסטיית רכבו של הנתבע 1 שמאלה לתוך נתיב הנסיעה של התובע. טענת ההגנה של הנתבעים היא כי סטיית הנתבע 1 הייתה בשל מעורבותו של רכב אלמוני אשר התפרץ לטענת הנתבע 1 משביל צדדי מימין בפתאומיות לנתיב נסיעתו, וגרם לסטייתו שמאלה ולפגיעתו ברכב התובע באופן שאינו מקים אחריות לפי פקודת הנזיקין.

     

  20. כאמור לטענת הנתבע 1 הוא סטה עם רכבו לנתיב הנסיעה של התובע בשל רכב אלמוני שהתפרץ לדרכו .

    בהודעתו במשטרה נרשם : "נהגתי בכביש הראשי מקלנסוואה לכיוון צפון. ליד מפעל של חומרי בניין יצא רכב מצד ימין ופנה שמאלה . אני ברחתי שמאלה ופגעתי ברכב טנדר פולקסווגן שהגיע בנתיב הנגדי".

    כן בעדותו בבית המשפט העיד כי התאונה ארעה עת נסע מכיוון דרום לצפון וכי כ- 8 מטר לאחר כיכר קלנסוואה הגיח רכב מצד ימין באופן פתאומי וחתך אותו ,כתוצאה מכך פגע ברכב שבא ממולו (עמ' 85 לפרוטוקול).

  21. בהודעתו של התובע במשטרה נרשם : "מדובר בכביש דו סטרי/נתיב אחד לכל כיוון. היה רכב שנכנס לנתיב שלי מהנתיב הנגדי בגלל שמכיוון נסיעתו בצד ימין נכנס לו רכב לנתיב שלו והוא ניסה להתחמק ממנו ונכנס לנתיב שלי..". לטענת התובע בתצהירו, את הדברים שמסר בהודעתו במשטרה הוא שמע בעת אשפוזו בבית החולים מאחיו אשר פגש בבית החולים את אביו של הנתבע 1 שסיפר לו (לאחיו) את אשר ארע. משום כך ומאחר ולא ראה דבר מלבד המשאית שסטתה לעברו וסבר כי כך אכן היה, ציין זאת בהודעתו לחוקר המשטרה (תצהיר אחיו של התובע הוגש אולם לבקשת ב"כ התובע הוצא מתיק בית המשפט). בעדותו ציין התובע כי הדבר היחיד שזכר מהתאונה היה כי המשאית התנגשה בו וכי למעשה בעניין זה סיפר לשוטר את מה שאחיו סיפר לו.

    כן ציין התובע בעדותו כי הסקיצה המצויה בתיק המשטרה (נ/1), עליה חתם אינה מדוייקת. לגרסתו התאונה ארעה אחרי הצומת קרוב יותר לכיוון הכיכר. במהלך עדותו סימן התובע על גבי השרטוט נ/1 בעיגול את מקום התאונה לטענתו – סומן ת/3. כמו כן סימן התובע את מקום התאונה על גבי ת/4.

     

    בתצהיר העד מטעם התובע, מר שלבאיה מחמוד , הצהיר העד כי נסע אחרי רכב התובע לכיוון דרום וראה את המשאית סוטה לנתיב הנגדי בו נסע התובע . כן נטען כי התאונה ארעה כ- 100 מטר אחרי הכיכר בכביש הראשי שמוביל לכיוון צפון. העד הצהיר כי באותו רגע שהמשאית פרצה לנתיב הנגדי לא ראה כל רכב אחר שיצא מדרך צדדית ואילץ את המשאית לסטות מנתיבה. לטענת העד כפי שהובאה בתצהירו, המפעל לחומרי בניין שמשם לטענת הנתבע 1 יצא הרכב האלמוני, נמצא בכלל מול הכיכר ובמקום שארעה התאונה אין בכלל מפעל לחומרי בנייה.

     

    בעדותו השיב העד כי בינו ובין רכב התובע נסע רכב פרטי אולם לא זכר את צבעו. תחילה העיד כי היה במרחק 1.5 ממנו ולאחר מכן תיקן כי מדובר בכ- 15 מטר והוסיף כי ייתכן שהיה עוד רכב ביניהם. כן העיד כי בין שני הנתיבים היה מעין אי תנועה עם עצי תמר ופס לבן רצוף, כך שמי שבא מהדרך הצדדית לא יכול היה לפנות שמאלה אלא רק ימינה.

     

  22. חוות דעת בוחני התנועה מטעם הצדדים.

    בחוות דעת בוחן התנועה מטעם התובע, יצחק פפיסמדו, מיום 10.2.16 ציין המומחה כי הן בוחן המשטרה והן המומחה מטעם הנתבעים, מר גדי וייסמן, לא ביצעו פענוח של דסקת הטכוגרף על מנת לבדוק האם גרסת הנתבע 1 מתיישבת עם העובדות בשטח.

    לפי ממצאי פפיסמדו מהירות המשאית עובר לתאונה הייתה 46 קמ"ש ומהירות ההתנגשות הייתה 24-28 קמ"ש. המומחה קבע כי בהתאם לממצאי הטכוגרף מרגע ההבחנה בסכנה ועד לנקודת ההתנגשות, רכבו של הנתבע 1 עבר מרחק של 32.14 מטר (מרחק התגובה ומרחק הבלימה עד הפגיעה). בהתאם לאמור הרי שאין המדובר במרחק בו אין ברירה אלא לסטות לתוך הנתיב הנגדי כשם שטוען הנתבע 1 וגרסתו כי הרכב האלמוני היה במרחק של מטר ממנו נועדה אך להטעות את בוחן המשטרה ואינה הסיבה האמיתית לסטייתו שמאלה. כמו כן למסקנת פפיסמדו ככל והטענה כי היה רכב אלמוני שפנה שמאלה נכונה, הרי שהתגובה הסבירה הייתה לסטות ימינה ולאו דווקא שמאלה.

    בעדותו בבית המשפט השיב בוחן התנועה פפיסמדו כי היה קו מקטעי בתחום הצומת ולא כפי שסומן בתרשים (עמ' 18 לפרוטוקול).

    כן העיד כי לפני הכיכר מומלץ להאט למהירות 20-30 קמ"ש (עמ' 19 לפרוטוקול). בהקשר זה יצויין כי ב"כ התובע הגיש השלמה לחוות דעת בוחן התנועה מטעמו לאחר עדותו וחקירת בוחני התנועה הנוספים, אולם בהחלטת בית המשפט מיום 20.3.16, נדחתה בקשתו להגשת ההשלמה.

     

    בחוות דעת בוחן התנועה מטעם הנתבעים, גדי וייסמן, מיום 1.12.15, צויין כי מהסקיצה שנעשתה בהנחיית התובע, התאונה התרחשה צפונית לכיכר קלנסוואה. בסקיצה מופיעה דרך יציאה מייד אחרי חנות ההיפר סנטר ולפי הרשום בה, משם יצא רכב צד ג'. לפי הסקיצה במקום יש קו הפרדה מקוטע. בסקיצה מסומן רכב באות ג' שמצביע "על רכב שיצא מדרך עפר וחסם את נתיב נסיעת רכב א" - רכב הנתבע).

     

    המומחה ציין כי גרסתו של הנתבע מצביעה על כך כי במקום יש אכן כביש יציאה מימין. האמור בתצהירו של התובע לגבי קו הפרדה רציף מנוגד להודעתו במשטרה וסותר את התרשים אותו ערך הבוחן בהנחייתו ובחתימתו לפיו קיים במקום קו הפרדה מקוטע.

    אשר על כן לשיטת המומחה במצב בו רכב אלמוני יוצא מימין תוך שמפתיע את הנתבע, תגובתו של הנתבע היא תגובה סבירה של סטייה שמאלה למניעת ההתנגשות ברכב האלמוני והפגיעה ברכב התובע הייתה בלתי נמנעת.

     

    עוד העיד בוחן התנועה מר וייסמן כי מאחר והתאונה לא התרחשה בגלל מהירות נסיעה, לא היה צורך לשלוח לפענוח את הטכוגרף, מה גם שלא הייתה כל סתירה בין שתי גרסאות המעורבים (עמ' 25 לפרוטוקול שורות -7-9). עוד העיד כי דיסקת הטכוגרף לא נותנת מידע לגבי מרחק הרכב האלמוני מהמשאית ברגע שהמשאית סטתה שמאלה (עמ' 25 לפרוטוקול שורות 14-15) וכי אין ספק כי הנתבע 1 לא היה כמטר מהרכב האלמוני, אחרת היה פוגע ברכב האלמוני. הנתבע 1 נכנס למצב חירום לפי גרסתו ולכן הפעיל שיקול דעת וסטה שמאלה (עמ' 26 לפרוטוקול שורות 7-9).

    עוד העיד כי קו הירידה בתוך הדיסקה מעיד על האטה, כאשר עוצמת האטה מתורגמת למרחק. החישוב שנעשה בחוות הדעת מטעם התובע נעשה בהנחה שהייתה בלימת חירום, אולם לא נמצאו במקום סימני בלימה ולכן לשיטתו לא הייתה בלימת חירום ואי אפשר לחשב מרחקים (עמ' 28 לפרוטוקול שורות 23-26). בעדותו השיב כי אי אפשר לקבוע כמה מטר נסע הנתבע מרגע שהבחין בסכנה ועד ההתנגשות וכי לא ניתן לייחס את ההאטה כולה לסכנה, שכן ייתכן והנתבע 1 האט ללא סיבה (עמ' 29 לפרוטוקול שורות 17-18).

     

  23. בוחן התנועה המשטרתי.

    בוחן התנועה מר ברק צורף העיד בפני בית המשפט כי הסקיצה שנערכה ע"י בוחן אחר (אלון חומרי) במהלך גביית עדות התובע ביום 12.9.11 (סומן נ/1) תואמת לסקיצה שערך במקום התאונה (סומן במ/2), הרכבים עומדים פחות או יותר באותו מיקום והדרך הצדדית קיימת בשתי הסקיצות.

    כן העיד הבוחן כי התיק נסגר מחוסר ראיות על סמך הודעות שני הנהגים כי היה רכב שלישי שיצא מאותה דרך עפר/ צדדית וגרם לנהג המשאית לסטות וכך נגרמה התאונה. לטענתו לא הצליחו לאתר את הרכב שיצא מדרך העפר וגרם לתאונה ולא ראה לנכון להעמיד לדין את הנתבע 1 אשר אינסטנקטיבית היה צריך לסטות שמאלה כדי להימנע מהפגיעה עם אותו רכב צד שלישי (עמ' 35 לפרוטוקול שורות 8-12).

    כן העיד כי לא ניתן לדעת מבדיקת הטכוגרף באיזה נקודה הרכב השלישי יצא ואיפה היה נהג המשאית ביחס לאותו רכב וכי לא ניתן לדעת אם היה יכול לבלום או "חלם" ויכול היה למנוע התאונה. עוד ציין בעדותו כי אף כי ניתן לדעת מרחק עצירה ובלימה ממצאי הטכוגרף, לא ניתן לדעת מתי יצא הרכב השלישי ביחס למשאית (עמ' 35 לפרוטוקול).

    הבוחן ציין בעדותו כי לא מצא סימני בלימה אולם אין ללמוד מהדבר כי לא הייתה בלימת חירום לאור מערכות ABS המצויות ברכבים ואשר אינן מותירות סימני בלימה.

    עוד העיד בוחן התנועה כי לא ניתן היה למנוע התאונה (עמ' 41 לפרוטוקול).

    לשאלת בית המשפט השיב כי התאונה נגרמה בגלל רכב שלישי שיצא מדרך צדדית וכי לא ניתן להאשים את נהג המשאית שסטה שמאלה וסביר כי הוא עצמו היה עושה אותו הדבר. הבוחן המשטרתי הוסיף וציין כי התובע יכול היה לסטות מעט ימינה (עמ' 42-43 לפרוטוקול).

     

    במסמך השלמת החישוב שהוגש על ידי בוחן המשטרה בהמשך לעדותו (סומן במ/3) ביחס למרחק שעברה המשאית ממהירות 46 קמ"ש ועד 28 קמ"ש צויין כי המרחק הוא 51.39 מטר. כן צויין כי האימפקט לא אירע במהירות של 28 קמ"ש (במקום בו נצפה הרטט השחור) אלא בטווח שבין 46 קמ"ש ועד 28 קמ"ש.

     

     

    דיון והכרעה

     

  24. לאחר שבחנתי את מכלול הראיות והעדויות הגעתי לכלל מסקנה כי יש להטיל על הנתבע 1 את האחריות לקרות התאונה, כפי שיפורט להלן.

     

  25. את גירסתו של הנתבע 1 בדבר רכב צד ג' מצאתי לקבל נוכח העדויות השונות שפורטו לעיל ומוצג במ/2 שנרשם ע"י רס"ב סיגלית בן חמו, בסמוך לקרות התאונה.

     

  26. אציין לעניין זה כי לא קיבלתי את טענת התובע כי הודעתו בדבר רכב צד ג' התבססה על אשר שמע מאחיו בבית החולים, טענה שאף לא נתמכה נוכח הוצאת תצהירו של האח מתיק בית המשפט.

    אף את עדותו של מר שלאביה, העד מטעם התובע כי לא ראה כל רכב יוצא מדרך צדדית לא מצאתי מהימנה לאחר שנתגלעו בה סתירות ומשלא מסר גרסתו במשטרה.

    כך למשל העיד שלאביה כי בין רכבו ובין רכבו של התובע נסע רכב פרטי וכי המרחק בינו ובין הרכב שהיה לפניו היה 1.5 מטר. בהמשך עדותו השיב כי המרחק בין הרכבים היה לפחות 15 מטר וכי ייתכן שהיה עוד רכב ביניהם. כמו כן בעדותו העיד כי התאונה ארעה כ-100 מטר לפני הכיכר כאשר בתצהירו ציין כי התאונה ארעה כ- 100 מטר לאחר הכיכר.

    אף הטענה בעדותו כי נתן לנתבע 1 מים בתוך המשאית תמוהה לאחר שהדבר לא אוזכר כלל בתצהירו.

     

  27. יחד עם זאת לא מצאתי לקבל את טענתם של הנתבעים כי מדובר בתאונה בלתי נמנעת עקב מעורבותו של "גורם זר מתערב " בדמות רכב צד ג' שהתפרץ לנתיב נסיעתו של הנתבע 1 כפי שיפורט להלן.

     

  28. על התובע פיצויים לפי עוולת הרשלנות שבפקודת הנזיקין להוכיח מספר נתונים: קיומה של חובת זהירות; הפרתה; גרימת נזק כתוצאה מן ההפרה וקיומו של קשר סיבתי בין ההפרה לבין הנזק.

     

  29. לעניין קיומה של חובת זהירות מושגית, לא צריכה להיות מחלוקת על כך שכל נהג חב חובת זהירות כלפי משתמשים אחרים בדרך, לרבות נהגים אחרים והולכי רגל, אשר נמצאים בתחום הסיכון של נהיגתו (ד"נ 22/83 מדינת ישראל נ' בן עובדיה פ"ד לח (2) 285 (1) (1984)).

    היינו, על כל נהג מוטלת חובה לצפות את הסיכונים הקיימים בכביש, לרבות אלה הנוצרים כתוצאה מנהיגתם של אחרים המשתמשים בכביש, אף אם אלה נוהגים ברשלנות בעצמם (ראה ע"פ 6741/09 בן שטרית נ' מדינת ישראל -פורסם במאגרים המשפטיים), שם נאמרו הדברים לעניין אחריות נהג רכב גם מקום בו היתה התפרצות הולך רגל או רוכב אופניים למעבר חציה).

     

  30. תקנה 40 (א) לתקנות התעבורה תשכ"א- 1961 (להלן: "תקנות התעבורה") שכותרתה "סטיה מנתיב נסיעה" קובעת " לא יסטה נוהג רכב מנתיב נסיעתו אם עלול הדבר לגרום להפרעה או לסיכון".

    כמו כן מחייבת הוראת תקנה 21 (ג) לתקנות התעבורה כל נוהג רכב, לנהוג ברכב תוך מתן תשומת לב מספקת בהתחשב בנסיבות , לרבות באפשרות של עצירה נוחה ובטוחה והבחנה בכל עצם הנמצא על פני הדרך או בסמוך לה.

    עוד נקבע שאם כלי רכב נמצא בחלק של דרך שבו אינו צריך להימצא מצביע הדבר לכאורה על רשלנות הנהג (ראה ע"א 446/82 בלגלשוילי נ' אלגבארין פ"ד מב (2) 737).

     

  31. כאמור ככלל על הטוען ל"גורם זר מתערב" מוטל הנטל להוכחת טענתו בדבר קיומו של "גורם זר מתערב" , כמו גם שבנסיבות העניין לא הייתה לו שליטה מלאה על נסיבות קרות התאונה וכי התנהגותו עובר לתאונה הייתה סבירה. בהקשר זה יש לזכור כי הגם שכלל אין לדרוש מנהג במצוקה את אותו סטנדרט זהירות הנדרש מנהג בנסיבות רגילות (ע"א 315/70 אטיאס נ' פורת פ"ד כה (1) 365, 371 (1971)), יש לזכור כי נהג סביר חייב להביא בחשבון, בעת נהיגתו ברכב, את האפשרות שאירועים שונים כגון: הימצאות כתם שמן על הכביש, או בעל חיים החוצה את הכביש באופן פתאומי, או תקר בצמיג, וכיוצא באלו אירועים יקרו במהלך נסיעתו (ע"פ 84/85 ליכטנשטיין נ' מדינת ישראל פ"ד מ (3) 141 (1986); ע"פ (מחוזי – חי') 43364-11-12 מדינת ישראל נ' חסון (פורסם במאגרים המשפטיים).

     

    במקרים מסויימים גורם זר מתערב יכול לשלול מסקנה של רשלנות. יחד עם זאת, קיומו של "גורם זר מתערב" אינו מוביל בהכרח למסקנה שנהג הרכב שנהיגתו הושפעה לשלילה מהגורם הזר המתערב לא התרשל בנהיגתו וייתכן שייראה כמי שהתרשל על אף הגורם הזר (ע"א 446/82 בלגשווילי נ' אלגבארין פ"ד מב (2) 737, 744-745 (1988)).

     

    הלכה ידועה היא כי אין רשלנותו של אחד בהכרח מבטלת את הקשר הסיבתי לתוצאות רשלנותו של האחר, אם הגורם הרשלני הראשוני היה יכול לחזות מראש את מעשה הרשלנות השני . המבחן הנוגע לגורם זר מתערב הינו – האם התערבותו של אותו גורם רשלני, במקרה כאן התפרצות של רכב אלמוני לתוך נתיב נסיעתו של הנתבע , הייתה ניתנת לצפייה אם לאו. הצפיות צריכה להיות של האירוע בקווים כללים ולסוג הנזק שנגרם (תא"מ 4338-02-10 (שלום -קריות) נסרי דיאב נ' סנא חג'אג' – פורסם במאגרים המשפטיים).

     

  32. בפסיקה נקבעו מבחנים שונים לפיהם ייקבע באילו מקרים ינותק הקשר הסיבתי המשפטי בין מעשה הרשלנות לבין תוצאת הנזק עקב הגורם האמצעי. ככלל , ככל שהגורם האמצעי הינו ארוע חריג ובלתי צפוי – יהיה בכך כדי לנתק את הקשר בין המזיק לבין תוצאת הנזק. היינו, מדובר בחולייה אמצעית הניצבת בתווך בין המעשה או המחדל של המזיק לבין תוצאת הנזק ולא בארוע שקדם לנזק (ראה ע"א 8199/01 עזבון המנוח עופר מירו ז"ל נ' יואב מירו פ"ד נז (2) 785).

     

  33. בענייננו, אף לגירסת הנתבע יציאתו של הרכב האלמוני מדרך צדדית לנתיב נסיעתו של הנתבע 1 ארעה לפני שהנתבע סטה לכיוונו של התובע ומשכך רכב צד ג' אינו מהווה חוליה אמצעית אשר יש בה כדי לנתק את הקשר הסיבתי בין מעשה הנתבע לבין הנזק. מכל מקום לא ניתן לומר כי יציאה של רכב מדרך צדדית לכביש , הינו ארוע חריג ובלתי צפוי במהלך הנסיעה בכבישים ואין בה כדי לנתק את הקשר הסיבתי.

     

  34. זאת ועוד. ממכלול העדויות והראיות שהובאו בפניי לא ניתן לומר כי אופן נהיגתו של הנתבע 1 היה סביר בנסיבות העניין כך שאין לייחס לו כל רשלנות לקרות התאונה. ויודגש אין די בהוכחת דבר קיומו של רכב אלמוני שיצא מדרך צדדית כפי שעלה מהודעתו של הנתבע 1 במשטרה ואף מהודעתו של התובע במשטרה (סומן במ/2) ובחתימתו על השרטוט המתאר את התאונה (סומן נ/1) כדי להוכיח שלא התרשל.

     

  35. לא שוכנעתי כי הרכב האלמוני התפרץ לנתיב נסיעתו של הנתבע 1 באופן המתואר על ידו.

    לא הוכח בפניי המרחק שהיה בין המשאית והרכב האלמוני אשר הביא לסטיית המשאית לנתיב הנגדי.

    בעניין זה, טען תחילה הנתבע 1 כי המרחק בין המשאית בה נהג ובין הרכב האלמוני היה כמטר אחד. לאחר מכן טען כי מדובר ב- 8 מטר (עמ' 87 לפרוטוקול שורות 17-18).

    ניכר כי אין בפי הנתבע מענה חד משמעי לשאלה בדבר המרחק שהיה בין רכבו לרכב צד ג'.

    נתון זה משמעותי לאור טענת הנתבע 1 כי הרכב האלמוני התפרץ בפתאומיות לנתיב נסיעתו ובשל המרחק הקצר בינו ובין הרכב שהתפרץ לא היה בידו למנוע התאונה.

     

  36. מכל מקום גרסתו של הנתבע 1 כי הבחין ברכב צד ג' רק כשהיה מרחק קצר מרכבו, דווקא יכולה ללמד על כך כי הנתבע 1 לא הסתכל ימינה בהתקרבו לדרך הצדדית ולא האט את מהירות נסיעתו. לא שוכנעתי כי הנתבע 1 לא יכול היה להבחין ברכב האלמוני, ככל והיה נוהג כנהג סביר, זאת אף לאור העולה מתיק המשטרה כי שדה הראיה של הנתבע 1 היה פתוח כ- 100 מטר לפחות וכי מזג האויר היה נאה והראות הייתה טובה.

     

  37. בהתאם למדידות דיסקת הטכוגרף המרחק אותו עברה המשאית ממהירות 46 קמ"ש ל- 28 קמ"ש-היינו מרגע ההאטה ועד לרגע האימפקט היה עשרות מטרים, כך גם בהתאם להודעת החישוב מטעם בוחן המשטרה (לפי חוות דעת פפיסמדו כ- 32 מטר ולפי הודעת הבוחן המשטרתי כ- 51 מטר בהסתייגות כי האימפקט ארע בטווח המהירויות ולא במהירות 28 קמ"ש). אלא שהאטת המשאית אינה מלמדת על המרחק שהיה בין הרכב האלמוני ובין המשאית לרבות השלב בו יצא הרכב האלמוני מהדרך הצדדית החל מזמן ההאטה של המשאית ועד לפגיעה ברכב התובע.

    כן הנתבע 1 בעדותו לא ידע להצביע על פרק הזמן שעבר מהרגע שראה את הרכב האלמוני יוצא ועד התאונה (עמ' 88 לפרוטוקול שורות 27-30).

     

  38. בנסיבות אלו לא מצאתי כי הנתבע 1 הוכיח כי רכב צד ג' התפרץ באופן פתאומי לנתיב נסיעתו באופן שאילץ אותו לסטות לנתיב נסיעתו של התובע.

     

  39. יתרה מזאת. לא הוכח בפניי כי לא היה בידי הנתבע 1 לנקוט בדרך אחרת על מנת למנוע ההתנגשות כגון בלימת חירום וצפירה (עמ' 87 לפרוטוקול שורה 32) או סטייה ימינה, בפרט לאור העובדה כי מדובר בכביש אשר היה מוכר לנתבע 1 (עמ' 87 לפרוטוקול שורות 9-10) וכאשר רוחב השוליים הימניים היה כשני מטרים.

    יש אף לזכור כי בפועל רכב צד ג' לא פגע ברכב הנתבע 1 (או ברכב שהיה לפניו) ואף הספיק לעבור אותו, על כל המשתמע מכך.

     

  40. עדותו של הנתבע 1 כי סטה שמאלה בשל העובדה כי בצד ימין היו בורות ואבנים אינה עולה בקנה אחד עם התמונות מתיק המשטרה (עמ' 88 לפרוטוקול שורות 10 -11 , וכן שורות 23-29) ואף בהמשך עדותו ציין הנתבע כי תחילה סטה ימינה אולם נבהל ועל כן סטה שמאלה (עמ' 88 לפרוטוקול שורות 11-12, ושורות 28-29).

     

  41. יתרה מכך. העובדה כי מדובר בכביש עמוס בעל נתיב אחד לכל כיוון , ללא גדר הפרדה אינה מתיישבת עם טענת הנתבע 1 כי נאלץ לסטות שמאלה לנתיב הנגדי עמוס התנועה במקום ימינה לכיוון השוליים הימניים , בפרט לאחר שבעדותו ציין כי הרכב האלמוני הספיק לפנות שמאלה לכיוון דרום וזאת עוד לפני ההתנגשות ברכב התובע (עמ' 88 לפרוטוקול שורות 7-8).

    בהקשר זה אציין כי לא מצאתי לקבל את עמדת הבוחן המשטרתי בדבר סבירות פעולתו של הנתבע 1 , לפיה הסטייה לנתיב הנגדי הייתה מוצדקת בנסיבות העניין.

     

  42. כל אלו מלמדים כי אף אם לרכב צד ג' הייתה תרומה לארוע , הרי שהנתבע לא הרים את הנטל להוכיח כי הוא חף מרשלנות ואין לו תרומה לקרות התאונה. בנסיבות המפורטות לעיל ומשהועבר הנטל לכתפי הנתבע לא ניתן לומר כי הנתבע עמד בנטל והוכיח כי אין לו יד בקרות התאונה. יש לזכור כי נהיגה ברכב היא ארוע הצופן בחובו סכנות לא מעטות ואף כי לא ניתן לחזות כל אחת מהן באופן ספציפי הרי שיש לצפותן בכלליות, להיות ערוך להן ולנקוט משנה זהירות לקראתן.

     

    ראה לעניין זה ע"פ 84/85 דני בן שמואל ליכטנשטיין נ' מדינת ישראל פ"ד מ (3) 141.

  43. לאור כל האמור לעיל ובהתייחס להלכה הפסוקה , הגעתי לכלל מסקנה כי הגורם הזר המתערב בדמות רכב צד ג' שנכנס לנתיב נסיעת הנתבע , לא היה בו כדי לאיין את אחריותו

    של הנתבע 1 לקרות התאונה. לא השתכנעתי כי בענייננו התפרץ רכב צד ג' לכביש בשניה אחת. לא השתכנעתי כי נהיגתו של הנתבע 1 הייתה סבירה בנסיבות העניין . מן הראיות עולה כי היה בידי הנתבע 1 לפעול בדרך אחרת על מנת למנוע התאונה.

     

    האשם התורם

     

  44. לטענת הנתבעים יש להטיל על התובע אשם תורם משמעותי להתרחשות התאונה ובשיעור של 50% לפחות וזאת הן מאחר שנהג ללא ביטוח בתוקף והן מאחר ולא האט בהתקרב לצומת ובמרחק של 100 מטרים בלבד ממנה. הנתבעים טוענים כי אף לשיטת המומחה מטעם התובע , מר פפיסמדו היה על התובע להאט לפני הכיכר למהירות של 20-30 קמ"ש. הנתבעים אף סומכים טענתם על עדות הבוחן המשטרתי לפיה התובע יכול היה למנוע התאונה באמצעות סטייה ימינה, דבר שכאמור לא נעשה.

     

  45. לטענת התובע אין כל בסיס לטענת האשם התורם שהועלתה ע"י הנתבעים. התובע לטענתו נסע במהירות המותרת באותו קטע כביש. כן נטען כי לא הוכח המרחק בין הכיכר למקום התאונה . לטענת התובע ב"כ הנתבעים הסתמך על הערכת התובע בתצהירו כי מדובר במרחק של " כ-100 מטר או אולי יותר" ועדותו של התובע כי מדובר במרחק גדול יותר- כ- 230 מטר לא נסתרה. אשר על כן ומשלא הובאה כל ראייה שתקבע באופן מדויק את המרחק הנ"ל אין כל מקום להטיל אשם תורם כלשהו על התובע.

  46. אכן התובע נהג ביום התאונה ללא ביטוח חובה תקף. עם זאת אין לעובדה זו משמעות לעניין קביעת אשמו התורם של המנוח לקרות התאונה ואין בין היעדרו של ביטוח חובה וטסט לרכב ובין התרחשות התאונה כל קשר סיבתי. ראה לעניין זה ת"א (נצרת) 92/08 עיזבון המנוח סאמח אבו שקארה ז"ל נ' סאמח סואעד – פורסם במאגרים המשפטיים) :

    "מי שנוהג ללא ביטוח תקף ביודעין , נוטל על עצמו את ההשלכות המתבקשות, הן בהיבט האזרחי והן בהיבט הפלילי. עם זאת, בין נסיעה ללא ביטוח וטסט ובין הטלת אשם תורם להתרחשות התאונה, אין ולא כלום, והעובדה כי התובע נסע ללא ביטוח לא השפיעה על אופן התרחשות התאונה ותוצאותיה העגומות".

     

  47. באשר למהירות נסיעתו של התובע והאטת רכבו לפני הכיכר, גם בעניין זה סבורני כי אין להטיל אשם תורם כלשהו על התובע. התובע נסע במהירות 70 קמ"ש, היא המהירות המותרת בקטע הכביש בו נסע. טענת הנתבעים כי היה על התובע להאט את מהירות נסיעתו לפני הכיכר לא נתמכה בראיות כלשהם ונסמכה על הערכה בלבד כי מרחק רכבו של התובע מהכיכר היה כ- 100 מטר. על כן גם לא מצאתי לקבל עמדת הנתבעים כי יש תימוכין לטענתם נוכח עדותו של בוחן התנועה מטעם התובע בעניין זה , כי בהתקרב כ- 100 מטר לפני הכיכר יש להאט.

     

  48. עם זאת, מהראיות והעדויות שהובאו בפניי עלה כי התובע לא ביצע כל סטייה ימינה על מנת

    להימנע מפגיעת המשאית ברכבו .

    כפי שעלה מתיק המשטרה השוליים בצדו הימני של הכביש בו נהג התובע היו ברוחב של כ- 2 מטר. מהתמונות בתיק המשטרה ובחוות דעת בוחן התנועה מטעם התובע, ניתן לראות כי רכב התובע עומד בזווית ישרה. בעניין זה העיד בוחן התנועה המשטרתי וציין כי "המשאית כדי לסטות מהנתיב שלה לנתיב שלו הייתה צריכה לעבור מרחק של לפחות 20 מטר בסטייה שמאלה, הנהג היה צריך לראות את זה ולסטות ימינה ולנסות לברוח, היה לו לאן לברוח, יש שול בצד ימין" (עמ' 42 לפרוטוקול שורות 26-28, עמ' 43 לפרוטוקול שורות 1-2). התובע אף אישר בעדותו כי לא הספיק לסטות עם רכבו ימינה (עמ' 59 לפרוטוקול שורות 7-8).

    לאור האמור ניתן לומר איפוא כי מרגע שהחל הנתבע בסטייה לנתיב נסיעתו של התובע ועד למפגש בין כלי הרכב, היה בידי התובע לנקוט באמצעים שימנעו התאונה או יקטינו תוצאותיה.

    בנסיבות אלו סבורני כי היה באפשרות התובע לסטות ימינה עם רכבו על מנת להימנע מפגיעת המשאית, ומשלא עשה כן מצאתי להטיל עליו אשם תורם בשיעור 10%.

     

  49. משנקבעה האחריות יש להידרש לשאלת הנזק.

     

    הפגיעה והנכות הרפואית

     

  50. לאחר התאונה התובע הובהל לבית החולים מאיר כשהוא סובל משבר פתוח מרוסק של עצם רדיוס שמאל ופריקת ראש הרדיוס ביד שמאל (ידו הדומיננטית היא יד ימין). התובע עבר שני ניתוחים לקיבוע השבר ושיחזור הפריקה. התובע עבר שיקום ממושך לרבות מעקב בבית חולים, טיפולים פיזקליים וריפוי בעיסוק.

     

  51. כן סבל התובע לטענתו ממצב דכאוני ופוסט טראומטי אשר התבטא במצב רוח ירוד, עצבנות וסף גירוי נמוך, כאבי ראש , הפרעות בשינה , ירידה בריכוז וחרדות.

     

  52. ד"ר יאסין מוסטפא המומחה התחום האורתופדיה מטעם התובע קבע את נכותו הרפואית האורתופדית המשוקללת של התובע הינה בשיעור 35.02% (20% בגין קשיון נוח של המרפק, 5% בגין חוסר יישור באצבע 3, 5% בגין פגיעה נוירולוגית ביד שמאל ו- 10% בגין צלקות).

     

  53. כן הוגשה מטעם התובע חוות דעת רפואית בתחום הפסיכיאטריה של ד"ר מחמוד ג'מאל נאסר, לפיה נותרה לתובע נכות רפואית צמיתה בשיעור 20% בגין הפרעה הסתגלותית לפי תסמינים דיכאוניים מתמשכים.

     

  54. מטעם הנתבעים הוגשה חוות דעת ד"ר ולנטין ז'טלני , בתחום האורתופדיה אשר העריך את נכותו הרפואית המשוקללת של התובע בשיעור 21.025% ( 10% בגין ההגבלות במרפק שמאל, 10% בגין הצלקות ו- 2.5% בגין אצבע 3 ביד שמאל).

     

  55. המומחה הרפואי מטעם הנתבעים בתחום הפסיכיאטריה, ד"ר חיים שם טוב, קבע כי לתובע נותרה נכות נפשית בשיעור 10% (כפי שנקבע במל"ל) כאשר יש לייחס לתאונה נשוא התביעה רק 1/3 משיעור הנכות ואת 2/3 הנותרים יש לייחס למצבו עובר לתאונה.

     

  56. לאור הפערים בחן חוות הדעת, מינה בית המשפט מינה מומחה רפואי בתחום האורתופדיה, ד"ר יחיאל אורן. המומחה קבע בחוות הדעת כי לתובע נכות זמנית בשיעור 100% מיום התאונה (27.7.11) ועד ליום 31.12.11 (5 חודשים ) ונכות זמנית בשיעור 50% מיום 1.1.12 ועד ליום 31.3.12 (3 חודשים). כן קבע המומחה כי לתובע נותרה נכות צמיתה משוקללת בשיעור 21.025% , כפי שקבע המומחה מטעם הנתבעים וכמפורט להלן:

    • נכות צמיתה בשיעור 10% לפי סעיף 41 (8) עקב הגבלה בתנועות כיפוף, יישור ופרונציה במרפק שמאל.

    • נכות צמיתה בשיעור 10% לפי סעיף 75 (1) ב' עקב צלקת מכאיבה ומכערת.

    • נכות צמיתה בשיעור 2.5% מותאם ומופחת לפי סעיף 35 (1) ב' עקב הפגיעה באצבע 3, יד שמאל.

       

      המומחה הוסיף וציין כי אינו מקבל את המלצת המומחה הרפואי מטעם התובע באשר לנכות עקב קשיון נוח של המרפק בשיעור 20% וזאת מאחר ואין קשיון במרפק. לגבי הפגיעה באצבע 3 , ציין המומחה כי מאחר וההגבלה היא מינימלית מחצית הנכות שנקבעה ע"י המומחה מטעם התובע, מתאימה יותר במקרה זה.

       

  57. באשר לתחום הפסיכיאטריה, הסכימו הצדדים להעמיד את נכותו הצמיתה של התובע על

    10%.

    לאור האמור, נכותו הרפואית המשוקללת של התובע בתחום הפסיכיאטריה והאורתופדיה הינה בשיעור 28.9%.

     

    מעמדו של מומחה בית המשפט

  58. בטרם אכריע במחלוקת על קביעותיו של המומחה מטעם בית המשפט והסתייגויות הצדדים מהן, אזכיר את עיקרי הפסיקה אודות מעמדה של חוות דעת מטעם מומחה שמונה על ידי בית המשפט.

    בית המשפט הוא הפוסק האחרון גם בשאלות רפואיות שנמסרו לחוות דעתו של המומחה (ראה לדוגמא בע"א 2541/02 לנגר נ' יחזקאל פד נח (2) 583)), ואולם יש ליתן "לחוות דעת מוסמכת את מלוא משקלה בכל הנוגע לצד הרפואי מקצועי" (ראה שם).

    בדרך כלל לא יתערב בית המשפט בקביעות המומחים מטעמו, אלא אם קיימת סיבה בולטת לעשות כן. ראה לדוגמא בע"א 3212/03‏ ‏ יצחק נהרי נ' דולב חברה לביטוח- פורסם במאגרים המשפטיים:

    "אמנם, על דרך השגרה לא יטה בית המשפט להתערב בקביעות שבחוות הדעת הרפואית של מומחה שמינה, המתבססות על הידע והמומחיות של איש המקצוע. עם זאת, בהיותו הפוסק האחרון, רשאי בית המשפט וגם מחויב להעביר תחת שבט ביקורתו את חוות דעתו של המומחה הרפואי. יש לזכור, כי עדותו של המומחה מטעם בית המשפט אינה אלא ראיה מתוך מכלול הראיות. בית המשפט, רשאי על פי שיקול דעתו לסטות במקרים מסוימים באופן חלקי או מלא ממסקנות המומחה הרפואי. כך, למשל אם ממכלול הראיות עולה, כי המסקנות בחוות הדעת נסמכו על תשתית עובדתית בלתי מהימנה (ע"א 2160/09 רז נ' לאץ פ"ד מז (5) 170, 174), או כאשר המומחה הרפואי מסיק מן העובדות המונחות בפניו מסקנה שגויה בדבר שיעור הנכות הרפואית או בדבר הקשר שבינה לבין התאונה (ע"א 1156/92 סגל נ' סגל (לא פורסם); וכן ראו, ע"א 8288/00 קרנית נ' סיכסך (לא פורסם) פיסקה 5) ".

    עוד נקבע בהלכה הפסוקה כי צריכים להיות נימוקים כבדי משקל להתערבות ולסטייה מחוות דעת המומחה מטעמו. כך, לדוגמה, נאמר בע"א 3056/99 שטרן נ' המרכז הרפואי על שם חיים שיבא פ"ד נו (2) 936, 949:

    "משממנה בית המשפט מומחה על מנת שחוות דעתו תספק לבית משפט נתונים מקצועיים לצורך הכרעה בדיון, סביר להניח שבית המשפט יאמץ ממצאיו של המומחה אלא אם כן נראית סיבה בולטת לעין שלא לעשות זאת. אכן עד מומחה כמוהו ככל עד - שקילת אמינותו מסורה לבית המשפט ואין בעובדת היותו מומחה כדי להגביל שקול דעתו של בית המשפט. אך כאמור לא ייטה בית המשפט לסטות מחוות דעתו של המומחה בהעדר נימוקים כבדי משקל שיניעוהו לעשות כן..." .

  59. ולענייננו, להלן אנתח הממצאים בתחום האורתופדיה וטענות הצדדים ביחס לחוות הדעת.

     

    הנכות הרפואית בתחום האורתופדיה

     

  60. לטענת התובע קביעת המומחה הרפואי מטעם בית המשפט באשר לנכות בגין המרפק לפיה לתובע נותרה 10% נכות צמיתה לפי סעיף 41 (8) עקב הגבלה בתנועות כיפוף ויישור ופרונציה במרפק שמאל , שגויה. לטענת התובע סעיף זה עוסק רק במגבלה בטווח התנועות של כיפוף ויישור ולא במגבלה בפרונציה. התובע טוען כי מאחר וד"ר אורן מציין בחוות דעתו כי לתובע יש 0 מעלות פרונציה ביד הפגועה לעומת 90 מעלות ביד ימין וזאת בנוסף למגבלה ביישור וכיפוף היד, היה עליו לקבוע את שיעור הנכות בגין המרפק לפי סעיף 41 (10) (ו) העוסק באיבוד פרונציה או הגבלתה ובמצב של היעדר פרונציה המעניק 20%-30% נכות ו/או לפי סעיף 41 (10) (ז) העוסק באיבוד פרונציה ב"מצב נוח" ובמצב של עמדה ניטרלית המעניק 10%-20% נכות.

     

  61. התובע מפנה לעדותו של ד"ר אורן אשר הסכים כי ספר התקנות של הביטוח הלאומי מיושן וכי ישנם מצבים רפואיים מורכבים יותר שאין להם ביטוי מדויק בסעיפי התקנות , כמו גם להיעדר תשובת המומחה בעדותו ביחס לשאלה בדבר נכותו התובע בגין המגבלה בפרונציה. עדותו של ד"ר אורן מחזקת לטענת התובע את המסקנה כי סעיף הנכות שנקבע על ידו ביחס למרפק, שגוי.

  62. לטענת התובע הן הוועדה הרפואית של המוסד לביטוח לאומי והן המומחה מטעמו קבעו לתובע נכות צמיתה בשיעור 20% בגין הפגיעה במרפק לפי סעיף 41 (6) (א) תוך שציינו כי נכות זו "מתאימה" למצב של קשיון נוח של המרפק.

     

  63. התובע מפנה בסיכומיו לפסיקה לפיה רשאי בית המשפט לשנות את קביעת המומחה במצב בו המומחה טעה ביישום הנכות הרפואית וטוען כי כך נכון בענייננו ויש לקבוע את הנכות הרפואית של התובע בגין הפגיעה במרפק לכל הפחות בשיעור 20%.

     

  64. לטענת הנתבעים יש לדחות את טענות התובע באשר לטעות בשיעור הנכות שקבע המומחה מטעם בית המשפט. ב"כ הנתבעים מפנה לחקירתו של המומחה בה השיב המומחה כי אינו מוצא לשנות מקביעתו וכי לפי ממצאי בדיקתו אינו סבור כי יש מקום להעניק יותר מ- 10% לפציעה ביד שמאל.

    כן טען ב"כ הנתבעים כי המומחה אינו מחויב לקבל את המלצות המל"ל לגבי אחוז הנכות התפקודית של התובע.

     

  65. לאחר ששקלתי את טענות הצדדים ולאחר שעיינתי בחוות הדעת ושמעתי את חקירת המומחה, מצאתי שלא זה המקרה החריג בו יסטה בית המשפט מקביעותיו הרפואיות של המומחה מטעמו. אין מדובר בטעות כלשהי של המומחה. למקרא חוות הדעת כמו גם התשובות שהשיב ד"ר אורן בחקירה יש הסבר לשיעור הנכות שנקבעה על ידו , תוך הסתמכות על התיעוד הרפואי שהונח לפניו, על בדיקות קליניות שערכו וניסיונו הרב.

     

  66. לנוכח האמור אני מאמצת את חוות דעתו של מומחה בית המשפט על מסקנותיה.

     

  67. לסיכום, שקלול הנכויות של התובע, בתחום האורתופדיה והפסיכיאטריה, מביא את נכותו הרפואית המשוקללת כתוצאה מהתאונה לשיעור של 28.9 (21.025% משוקללת בתחום האורתופדיה ו- 10% בתחום הנפשי).

     

    הנכות התפקודית וגריעה בכושר ההשתכרות:

  68. התובע טוען, כי מאז התאונה ובעקבותיה ועד היום לא הצליח להשתלב במעגל העבודה. לטענת התובע, במשך כל חייו עבד כטייח ובעקבות פגיעתו בתאונה אינו יכול עוד לעסוק במקצוע זה או בכל עבודה אחרת בבניין שהינה עבודה פיזית קשה וכי בשל היותו חסר השכלה, אינו יודע קרוא וכתוב בעברית ושפתו הדלה , אינו יכול לעבוד בעבודה אחרת.

    לטענת התובע הוא סובל, בעקבות התאונה, מכאבים, מגבלות תנועה ומזרמים בגפה השמאלית העליונה ומאחר והיד (אף שאינה הדומיננטית) הינה כלי עבודתו של הטייח הרי שפגיעתו משמעותית ביותר. בנוסף למגבלות הפיזיות טוען התובע כי התפתחו אצלו תסמינים נפשיים קשים וכל אלה גרמו להיפלטותו משוק העבודה. התובע טוען כי הוועדה הרפואית של המל"ל סברה כי איבד את יכולתו לעבוד כטייח בהפעילה את תקנה 15 במלואה ואף המומחה הרפואי מטעם בית המשפט קבע בחוות דעתו כי התובע אינו יכול לחזור, בשל פגיעתו בתאונה נשוא התביעה, לעבודתו כטייח, עבודה הדורשת תפקוד מלא, פיזי בשתי הידיים.

    לפיכך, טוען התובע, יש לקבוע את נכותו התפקודית, בשל מקצועו, גילו ונתוניו האישיים, בשיעור של 100%.

     

  69. הנתבעים טוענים לעומת זאת, כי נכותו האורתופדית, ככל שהיא נובעת מהתאונה, אינה מונעת מהתובע לעבוד כטייח וככל שהתובע מנוע מלעסוק במקצוע זה, הרי שהסיבה לכך נעוצה בפגיעתו כתוצאה מתאונה קודמת מיום 9.11.2007 (להלן: "התאונה הראשונה"). לטענת הנתבעים בגין התאונה הראשונה נקבעה לתובע בשעתו ע"י מומחה מטעם בית משפט (ד"ר בצלאל פרידמן) נכות אורתופדית בשיעור 31% בגין פגיעה ביד ימין וברגל שמאל. חוות דעת ד"ר פרידמן ותיעוד רפואי מעברו של התובע צורפו כנספחים נ/8 ונ/9 לתיק המוצגים מטעם הנתבעים.

     

  70. הנתבעים טוענים כי התובע עצמו טען במסגרת תביעתו בגין התאונה הראשונה כי איבד לחלוטין את כושר עבודתו כטייח ולפיכך הוא מושתק ומנוע מלטעון בתביעה דנן כי עובר לתאונה היה לו כושר השתכרות כטייח וכי איבד את כושרו להשתכר כתוצאה מהתאונה דנן.

    ב"כ הנתבעים אף מפנה לחקירת המומחה בתחום האורתופדיה אשר השיב כי במועד כתיבת חוות הדעת של ד"ר פרידמן לא יכול היה התובע לעבוד כטייח ולעדותו של התובע בדבר מגבלותיו בגין התאונה הראשונה בגינן אינו יכול לעבוד כטייח (עמ' 60-61 לפרוטוקול, עמ' 75-76 לפרוטוקול). בנסיבות אלו לטענת הנתבעים , התובע איבד את כושר ההשתכרות כטייח עוד עובר לתאונה נשוא התביעה.

     

  71. בנוסף, טוענים הנתבעים, כי התובע סבל מתחלואים רבים נוספים אשר לא אפשרו לו להמשיך בעבודה כטייח לרבות מחלת ריאות חסימתית כרונית על רקע עישון כבד, מחלת הסכרת, מחלת לב , יתר לחץ דם, יתר שומנים בדם, בעיות באוזניים ופגיעת שמיעה ושיתוק בעצב הפנים.

  72. לטענת הנתבעים בהתאם לפסיקה, בבואו של בית המשפט לקבוע את הפגיעה בכושר ההשתכרות של התובע בגין תאונה, עליו לקחת בחשבון כל נכות או מגבלה קודמת שכן אין כושר השתכרותו של אדם בריא ככושר השתכרותו של אדם שלקה בנכות קודמת. אף יישומה של הלכת חננשווילי (248/86 עזבון לילי חננשוילי ז"ל נ' רותם חברה לביטוח בע"מ מה (2) 529) מובילה למסקנה כי אין התובע זכאי לפיצוי בגין אובדן השתכרות כטייח וזאת לאחר שהפגיעות בתאונה הראשונה בהיבט של אובדן כושר ההשתכרות בולעים את הנזק שנגרם בתאונה דנן והחבות בעניין זה מוטלת על מבטחת הרכב בתאונה הראשונה.

     

  73. הנתבעים מוסיפים וטוענים כי משאיבד התובע את כושר השתכרותו כטייח בתאונה הראשונה, הרי שהכנסותיו מעבודתו עובר לתאונה לא היו מעבודה פיסית כטייח אלא כקבלן שהעסיק פועלים והוא היה אחראי ומנהל בלבד. בעניין זה ב"כ הנתבעים מפנה לעדותו של התובע בה אישר התובע את עיסוקו עובר לתאונה כקבלן טיח (עמ' 80 לפרוטוקול). יתרה מזאת. לטענת הנתבעים ככל והתובע רצה להוכיח כי הוא עצמו עסק בפועל בעבודות טיח, הרי שהיה בידו להביא עדים ומשלא עשה כן עומד הדבר לחובתו.

     

  74. לנוכח כל האמור לעיל טוענים הנתבעים כי הנכות התפקודית שנותרה לתובע בגין התאונה הינה בשיעור 19% (שכן אין לייחס לנכות מצלקות בשיעור 10% כמו גם לנכות המזערית בשיעור 2.5% באצבע 3 ביד שמאל ,משמעות תפקודית כלשהי) ואין בנכות בשיעור זה, כדי לפגוע בכושר השתכרותו של התובע כקבלן המעסיק עובדים.

     

  75. במענה לטענת ב"כ הנתבעים באשר לנכות ולמגבלה קודמת ובהתייחס להלכת חננשוילי, טען ב"כ התובע כי אכן התאונה הראשונה השפיעה על התובע וכושר תפקודו כטייח אולם התובע חזר לעבוד והכנסתו מעבודתו כטייח הייתה במומו ולמרות אותה מגבלה רפואית שהייתה קיימת עקב התאונה הראשונה. לטענת התובע התאונה הראשונה ומצבו של התובע לאחריה הינה בעצם "גולגולת דקה" ורמת השתכרותו של התובע לפני התאונה השנייה הינה חרף מגבלתו בגין התאונה הראשונה. זאת ועוד. לטענת ב"כ התובע , פגיעות התובע בתאונה השנייה היוו את "הקש ששבר את גב הגמל" והביאו לפליטתו של התובע משוק העבודה.

     

  76. כן טען התובע כי טענת הנתבעים לפיה התובע לא עבד בפועל כטייח לפני התאונה השנייה לא הוכחה והעובדה שהתובע היה קבלן טיח עצמאי אינה שוללת את העובדה שהתובע ביצע את העבודה המקצועית כטייח בסיוע של עובדים נוספים. לטענת התובע העדר הבאת ראיות בעניין זה ע"י הנתבעים אומר דרשני . ב"כ התובע מוסיף וטוען כי בהתאם לחשבוניות שהוציא התובע עובר לתאונה אשר הוגשו במסגרת תיק המוצגים מטעמו (נספח 22 ) עולה כי התובע ביצע עבודות טיח בבתים פרטיים בהיקף יחסית מצומצם ובוודאי שלא ניתן לראות בתובע קבלן טיח גדול שאינו עובד בפועל.

     

  77. מושכלות יסוד הן, כי הנכות הרפואית מהווה תרגום של הפגיעה הגופנית לאחוזים. אך בצד קביעת נכות זו הנעשית על ידי מומחה רפואי, נדרש בית המשפט גם להצביע על מידת הפגיעה בתפקוד, מידת ההגבלה שהנכות הרפואית גרמה לתובע, זוהי הנכות התפקודית, היא עשויה להיות לעזר כאשר בית המשפט יבוא לחשב את הפסד כושר השתכרותו של נפגע, אשר מושפע מהנכות הרפואית, ממקצועו של הנפגע וממקום עבודתו.

     

  78. הלכה היא, כי הפגיעה התפקודית נקבעת בידי בית-המשפט על-יסוד מכלול הראיות והנסיבות שלפניו. הנכות הרפואית משמשת נקודת מוצא, אולם יש להוסיף ולבחון את השפעתה על הנפגע המסוים. כך, בין השאר, יש לתת משקל להיקפה, אופייה ומיקומה של הפגיעה, ולהתייחס להשפעתה של הנכות על מקצועו של הנפגע תוך התחשבות בגילו, השכלתו וכישוריו. משקל ממשי יינתן לראיות הנוגעות להשלכה התפקודית בפועל לרבות לשינויים שחלו בשכר (ע"א 3049/93 גירוגיסיאן נ' רמזי פ"ד נב (3) 792 (1995) (להלן: "עניין גירוגיסיאן") ; ע''א 2113/90 אדלר נ' סוכנויות דרום בע''מ (פורסם במאגרים המשפטיים); 6601/07אבו סרחאן נ' כלל חברה לביטוח בע"מ (פורסם במאגרים המשפטיים).

    כפי שנפסק לא פעם, הנכות הרפואית, האורתופדית, משקפת דרך כלל גם את הפגיעה ביכולת התפקוד הכללית של נפגע (ע"א 5175/06 כלל חברה לביטוח בע"מ נ' אסרף (פורסם במאגרים המשפטיים); עניין גירוגיסיאן בעמ' 779).

     

  79. בתצהירו טען התובע, כי כל שנות השתכרותו עד התאונה עבד במקצוע הטייחות. בשנת 2007 נפגע בתאונת דרכים ברגלו השמאלית ועבר תקופת שיקום ארוכה על מנת לחזור לעבודת הטייחות. התובע חזר לעבודתו כטייח בסוף שנת 2010 (פתח תיק עצמאי ביום 1.11.10) אולם לרוע מזלו נפגע לאחר כ- 9 חודשים בתאונה נוספת, היא התאונה נשוא התביעה, ממנה לא הצליח להתאושש ונפלט משוק העבודה (סעיף 4 לתצהיר).

    בעדותו בבית המשפט אישר התובע כי הוא סובל ממגבלות נוספות מלבד אלו הנובעות כתוצאה מהתאונה נשוא התביעה ובפרט ניכרת המגבלה ברגלו המקשה עליו עמידה ממושכת. התובע אישר בחקירתו כי עובר לתאונה נשוא התביעה עבד כקבלן טיח וכי היו לו פועלים (עמ' 80 לפרוטוקול שורות 15-22) כן אישר התובע בעדותו כי לאחר התאונה נשוא התביעה לא פנה ללשכת התעסוקה ולמעשה אינו עובד מאז התאונה ועד היום (עמ' 79 לפרוטוקול שורות 3-4 , 7-8).

    התובע אף הודה בחקירתו כי מאז התאונה נשוא התביעה ישב בבית ולא עשה מאומה :

    "ש: זה נכון שמהתאונה השנייה לא עשית כלום, ישבת בבית?

    ת: כן בהחלט". (עמ' 79 לפרוטוקול שורות 8-9).

     

  80. לאחר ששמעתי את עדותו של התובע והתרשמתי ממנה, גם נוכח קשיי השפה והתרגום, ניכר היה שהתובע בחר להאדיר את קשייו ונזקיו. אכן, לתובע פגיעה לא מבוטלת, אך את טענתו, כי אינו יכול לעבוד בעקבות התאונה בכל עבודה וכי יש להעריך את נכותו התפקודית בשיעור של 100% - אין בידי לקבל. התובע לא הוכיח, כי ניסה להשתלב במעגל העבודה בעבודות כלשהן והדבר לא עלה בידו בשל מצבו הרפואי. סבורני, כי גם אם התובע אינו יכול לשוב לעבודתו כטייח, הרי עדיין יכול הוא להשתלב במגוון עבודות פשוטות ועיסוקים שאינם דורשים השכלה או הכשרה מיוחדת ואינם דורשים פעילות מוגברת של הידיים. כמו כן, ייתכן, כי הגמלאות שקיבל ומקבל התובע בגין שתי התאונות נשוא התביעה מהוות עבורו כשלעצמן תמריץ שלילי ליציאה לעבודה.

     

  81. לנוכח הקביעות בחוות הדעת הרפואית ממנה עולה, כי הפגיעה הינה בעלת השלכה תפקודית וכן לנוכח גילו של התובע, העובדה שהינו חסר השכלה ומקצועו הכרוך בעבודה פיזית, הפגיעות ביד שמאל המהוות מכשול עבורו בביצוע עבודות הכרוכות בהרמת היד והזזת המפרק לרבות הגבלה בתנועות ובשים לב לפגיעתו בתאונה הראשונה על כל השלכותיה, סבורני, כי שיעור הגריעה מכושר ההשתכרות גבוה משיעור הנכות הרפואית (בהפחתת הנכות מצלקות בשיעור 10%), ובנסיבות העניין אני קובעת כי נכותו התפקודית של התובע עומדת על 25%.

     

    בסיס השכר

  82. התובע אשר שהה בתקופת שיקום ארוכה עקב פגיעתו בתאונה הראשונה, שב לעבודתו בחודש 01.11.2010 בהתאם לתאריך פתיחת העסק כפי שנרשם במס הכנסה ומע"מ (נספח ט' לתחשיב הנזק מטעם התובע ונספח 20 לתיק המוצגים מטעם התובע).

    עד למועד התאונה נשוא התביעה (27.7.2011) עבד התובע משך 9 חודשים. בהתאם לנתוני המל"ל שכרו הרבע שנתי של התובע עמד על סך 29,796 ש"ח , היינו 9,932 ש"ח לחודש ובשערוך למועד פסק הדין סך של 10,196 ש"ח.

     

  83. לטענת ב"כ הנתבעים ההכנסה החייבת במס של התובע עובר לתאונה על פי דו"ח השומה למס הכנסה בשנת 2011 (נספח 24 לתיק המוצגים מטעם התובע) הסתכמה בסך של 29,122 ש"ח בלבד . לפיכך ומאחר והתאונה נשוא התביעה ארעה בסוף חודש יולי 2011 יש לחלק סכום זה ל- 7 חודשים, כך שהכנסתו החודשית של התובע הסתכמה בסך 4,160 ש"ח לחודש.

     

  84. בהקשר זה טוען התובע כי אלמלא פגיעתו בתאונה היו צפויות לו הכנסות נוספות במהלך שנת 2011 וזאת בהתבסס על הזמנות עבודה שבוטלו ( נספח 22 לתיק המוצגים מטעם התובע). לטענת התובע הזמנות עבודה לשנת 2011 הסתכמו בסך 130,000 ש"ח ולפיכך יש לחשב את יחס ההכנסה החייבת במס מהמחזור הכספי בהתאם ליחס כפי שהיה בשנת 2010 ( מחזור כספי בסך 32,500 ש"ח והכנסה חייבת בסך 19,951 ש"ח) אשר עמד על 61%.

    בהתאם לכך טוען התובע כי ההכנסה החייבת במס של התובע מההזמנות שבוטלו בעקבות פגיעתו בתאונה עומדת על סך 79,300 ש"ח ( 130,000 X 61%) ובצירוף לסכום ההכנסה שהתגבשה כבר בשנת 2011 (סך של 29,122 ש"ח) סך הכנסתו הכוללת מסתכמת ב- 108,422 ש"ח. לטענת התובע יש להניח כי זמן הביצוע להשלמת ההזמנות שבוטלו היה עורך כחודשיים נוספים ולכן יש לחלק הסכום הנ"ל ל- 9 חודשים. התוצאה המתקבלת היא כי הכנסתו של התובע בשנת 2011 עמדה על סך 12,046 ש"ח (108,422 ש"ח / 9 חודשים).

    לשיטת התובע, מחישוב הכנסתו לשנת 2010 אשר עמדה על סך 9,975 ש"ח לחודש והכנסתו לשנת 2011 אשר עמדה (בהתאם לתחשיבו) על סך 12,046 ש"ח לחודש, מתקבל ממוצע שכר בסך 11,010 ש"ח.

     

  85. לטענת הנתבעים אין לקבל טענת התובע בעניין זה. התובע לא הוכיח כי היה צפוי לקבל הכנסה נוספת מהזמנות שהתבטלו ואף אין לקבל את טענת התובע כי השכר ב- 3 חודשים לפני התאונה הוא השכר הקובע וזאת בהתבסס על העובדה כי לא עבד תקופה ארוכה עובר לתאונה וכי יש לחלק את ההכנסה בחודשים שחלפו מתחילת השנה.

     

  86. אין בידי לקבל את תחשיבו של התובע באשר להכנסתו הצפויה בשנת 2011 אלמלא פגיעתו בתאונה. טענה זו לא הוכחה ולבטח שאין בהזמנות שצורפו לתיק המוצגים מטעמו, כדי להוות ראיה להוכחת הטענה. אין בידי אף לקבל את טענת הנתבעים כי יש לחשב את הכנסתו של התובע בשנת 2011 בהתאם לדו"ח השומה שהוגש בשנה זו שכן פגיעתו של התובע בתאונה בחודש יולי 2011 גדעה את המשך עיסוקו והכנסתו באופן שהיה צפוי להכנסות נוספות במהלך שנת 2011 .

    לאור כל הנתונים האמורים, מצאתי כי יש לקבוע את בסיס השכר של התובע בהתאם לשכרו הרבע שנתי במל"ל , דהיינו סך 9,932 ש"ח לחודש ובשערוך למועד פסק הדין סך 10,196 ש"ח.

     

     

    חישוב נזקי התובע

    הפסד שכר- עבר

  87. המומחה מטעם בית המשפט העריך את תקופת אי הכושר המלא של התובע למשך 5 חודשים ותקופה נוספת בת 4 חודשים של אי כושר חלקי (50%).

    במוסד לביטוח לאומי נקבעו לתובע נכויות זמניות כדלקמן:

    נכות זמנית בשיעור 70% מיום 27.10.11 ועד ליום 27.4.12

    נכות זמנית בשיעור 50% מיום 28.4.12 ועד ליום 31.1.13 .

    המוסד לביטוח לאומי הכיר בתובע כ"נכה נזקק" עד ליום 31.1.13 כך שקצבת הנכות הזמנית ששולמה לו הושלמה ל- 100%.

     

  88. לטענת התובע יש לערוך את החישוב בגין הפסדי שכר לעבר באופן מלא מאז התאונה ועד היום (לפי בסיס שכר של 11,010 ש"ח) וזאת בהתאם לקביעת המומחה הרפואי מטעם בית המשפט בחוות הדעת, לפיה אין התובע יכול לחזור לעבוד כטייח.

     

  89. לטענת ב"כ הנתבעים יש לערוך החישוב בגין הפסדי שכר בעבר בהתאם לנכויות הזמניות שקבע המומחה מטעם בית המשפט ולפי נכות תפקודית בשיעור 19% ובסיס שכר של 4,160 ש"ח בחודש.

     

  90. לאור מהות הפגיעה והטיפולים שנדרשו לאחריה ובשים לב לתקופות אי הכושר שנקבעו לתובע במל"ל , ראיתי לקבוע כי התובע היה מנוע מלחזור לעבודה במשך 18 חודשים לאחר התאונה.

     

    לפיכך , בגין תקופה זו ייפסק הפסד מלא לפי שכרו של התובע עובר לתאונה.

     

    10,196 ש"ח X 18 חודשים = 183,528 ש"ח ובצירוף ריבית מאמצע תקופה (בסך 8,806 ש"ח): 192,334 ש"ח.

     

  91. לאחר תום תקופת אי הכושר ועד היום, לא שב התובע למעגל העבודה. חרף המגבלה התפקודית של התובע בידו ועיסוקו כטייח לא מצאתי לקבל טענתו בדבר חישוב הפסדי שכר מלאים לעבר ולעתיד באופן שיש לראות בו כמי שנפלט משוק העבודה. אכן לנכותו הרפואית של התובע משמעות תפקודית. עם זאת, הנכות אינה מונעת ממנו לעבוד בעבודות שונות אשר אינן מצריכות עבודה פיזית מאומצת ואין להעמידו כאדם שאינו יכול לעבוד כלל ועיקר.

    לפיכך הפסד השכר מתום אי הכושר (31.1.13) ועד היום (46 חודשים) יחושב לפי נכות תפקודית בשיעור 25%.

     

    10,196 ש"ח X 46 חודשים X 25% = 117,254 ש"ח ובצירוף ריבית מאמצע תקופה (בסך 2,223 ש"ח): 119,487 ש"ח.

     

    סך כל ההפסדים לעבר: 311,821 ש"ח .

     

    הפסדי שכר לעתיד

  92. התובע יליד 11.11.1962, בן 54 כיום. לטענת התובע מאחר ועבד כטייח עצמאי עובר לתאונה נשוא התביעה יש לערוך את חישוב הפסדי השכר בעתיד כך שגיל הפרישה הוא 70 בהתאם לתוחלת חיי עבודה אצל עצמאיים. לטענת ב"כ הנתבעים נוכח מצבו הרפואי של התובע בגין התאונה הראשונה והמחלות הרבות מהן הוא סובל, הרי שאף אלמלא התאונה נשוא התביעה, לא היה התובע עובד עד גיל 70.

     

  93. נוכח עיסוקו של התובע , טייח במקצועו, סבורני כי אכן לא היה התובע עובד כפועל בניין עד גיל 70, אף אלמלא פגיעתו בתאונה. בנסיבות אלה יחושב הפסד השכר לעתיד עד גיל 67.

    10,196 ש"ח X 25%X 128.3680 (מקדם היוון ל- 13 שנים) = 327,210 ש"ח .

    עזרת הזולת בעבר ובעתיד

  94. כתוצאה מהתאונה אושפז התובע בבית החולים מספר שבועות, עבר שני ניתוחים לקיבוע השבר ושיחזור הפריקה. התובע עבר שיקום ממושך לרבות טיפולי פיזיותרפיה וטיפולים נפשיים וכן נעזר בסד מהזרוע לאמה.

     

    התובע מתאר בתצהירו כי התקופה הראשונה עבורו הייתה קשה, הוא סבל מייסורים וכאבים קשים ביד ולאחר התאונה תקופה ארוכה לא היה מסוגל להתקלח או לאכול לבד ונעזר לצורך כך בבני משפחתו.

     

    לטענת התובע, כיום הוא מוגבל ואינו מסייע בעבודות הבית לרבות בביצוע תיקונים ושיפוצים כפי שעשה בעבר.

     

  95. ב"כ התובע טען בסיכומיו כי התובע היה מושבת לחלוטין תקופה של לפחות שנה ומאחר וגם כיום הוא מוגבל בתפקודו, יש לפסוק לתובע ברכיב זה סכום של 100,000 ש"ח.

     

  96. ב"כ הנתבעים טען לעומת זאת, כי התובע לא הוכיח כי נזקק לעזרת בני משפחה שכן לא העיד אף אחד מבני משפחתו. אף המומחה מטעם בית המשפט לא קבע כי התובע נזקק או יהיה זקוק לעזרה כלשהי. לטענת הנתבעים משהתובע לא העסיק עזרה בתשלום הרי שלא יזדקק לעזרה בתשלום גם בעתיד. מכל מקום טוענים הנתבעים כי אף אם התובע נזקק לעזרת בני משפחה לאחר התאונה, הרי שמדובר בעזרה שאינה חורגת מהעזרה המקובלת בין בני משפחה כפי שנקבע בפסיקה.

     

  97. ההלכה היא, שאם ניזוק זקוק לעזרה שניתנה לו על-ידי קרוב משפחה, אין לראות בכך בלבד, עילה לשלילת הזכות לקבל פיצוי מן המזיק (דוד קציר, פיצויים בשל נזק גוף, התשנ"ח 1997, בעמ' 424, ראה גם ע"א 93/73 שושני נ' קראוז ואח' פ"ד כח (1) 277). לכן השאלה איננה אם התובע קיבל בפועל עזרת צד ג', אלא אם היה זכאי לקבלת עזרה כזאת ואם זו ניתנה לו בין על ידי אדם שאיננו קרוב משפחה ובין על ידי קרוב. התשובה לשאלה האחרונה יכול שתשפיע על שיעורו של הפיצוי.

     

  98. בנסיבות העניין, יש לקבוע, כי אכן התובע היה זקוק לעזרת צד ג' בעבר, במובן זה שבתקופה הסמוכה לתאונה נזקק לטיפול אינטנסיבי ולאחר מכן נזקק לעזרה שוטפת בפעילות היום-יום, לרבות פעולות כמו הלבשה, הכנת אוכל ורחצה.

    לעניין שיעורו של הפיצוי, וכמפורט בעניין שושני הנ"ל, יש להעמיד את הסכום על שיעור נאות (ובהעדר נתונים אובייקטיבים, יפסק סכום גלובלי לטובת התובע (ראה ע"א 315/83 עגור נ' איזנברג ואח' , פ"ד לט (1) 197,205 וכן ע"א 663/84 עטיה נ' עטיה , פ"ד מד (3) 720,730). על בסיס הלכה זו, ובהעדר נתונים על הוצאה ממשית ועל היקפה, יש לקבוע את הפיצוי בראש נזק זה, על דרך האומדנה.

  99. על פי חוות דעת מומחה בית המשפט לאחר התאונה שהה התובע באי כושר מלא למשך חמישה חודשים וב- 50% אי כושר למשך ארבעה חודשים נוספים.

  100. בתקופת 9 חודשים הראשונים שלאחר התאונה, ללא ספק נזקק התובע לעזרה משמעותית, החורגת מעזרה סבירה של בני משפחה, גם לאחר חלוף תקופת הנכות הזמנית, יש לשער, כי התובע נזקק לעזרה מסוימת. בנסיבות העניין וגם בשים לב לכך שהתובע עשוי להיזקק לעזרה מסוימת בעתיד, אני פוסקת סכום של 60,000 ש"ח לעבר ולעתיד.

    הוצאות רפואיות בעבר ובעתיד 

  101. התובע, טוען להוצאות רפואיות משמעותיות בסך 50,000 ש"ח אולם צירף לתצהירו קבלה בודדת על רכישת תומך למרפק בסך 900 ש"ח.

  102. התובע מטופל בקופת חולים במסגרת חוק ביטוח בריאות ממלכתי , ועיקר הוצאותיו מכוסות שם. התובע לא הציג קבלות בנוגע לטיפולים רפואיים עליהם נאלץ לשלם ואכן שילם מכיסו לרבות טיפולים בתחום הנפשי.

  103. ניתן להניח, כי לאחר התאונה נזקק התובע לתרופות, לבדיקות רפואיות ואף קיבל טיפולים בגינם נגרמו לו הוצאות מסוימות. בנסיבות העניין אני פוסקת סכום של 10,000 ש"ח לעבר ולעתיד בגין רכיב נזק זה.

    נזק לא ממוני

  104. התובע עתר לפיצוי בגין נזק לא ממוני בסך 250,000 ש"ח לאור אשפוזו , תקופת אי הכושר הארוכה, הניתוחים והטיפולים הרפואיים שעבר.

  105. לטענת הנתבעים סכום הפיצוי הראוי בגין ראש נזק זה הוא סכום של 62,588 ש"ח (לפי חוק הפלת"ד) וזאת בנסיבות בהן התובע נהג ללא ביטוח חובה ועל מנת שלא ייווצר מצב בו "החוטא ייצא נשכר".

  106. בהתאם להנחיות בפסיקה בנוגע לפיצוי בגין נזק לא ממוני בתביעות נזיקין מסוג זה, ובשים לב לסבל שהיה מנת חלקו של התובע מאז התאונה ולנכות האסטטית בגין הצלקות, אני מעמידה את הפיצוי בגין נזק לא ממוני על סך של 150,000 ש"ח.

  107. סיכום ביניים:

    התובע זכאי לפיצויים בסכום המפורטים לצד ראשי הנזק הבאים:

    הפסדי שכר לעבר:311,821 ₪;

    הפסדי שכר לעתיד:327,210 ₪;

    עזרת צד ג':60,000 ₪;

    הוצאות רפואיות:10,000 ₪;

    כאב וסבל:150,000 ₪;

    סה"כ נזק: 859,031 ₪

    בהפחתת אשם תורם 10%- 773,127 ₪

     

    ניכויים:

  108. התאונה הוכרה כתאונת עבודה לפי חוק הביטוח הלאומי [נוסח משולב], תשנ"ה - 1995 ויש להפחית מסכום הפיצויים את התגמולים שקיבל התובע מהמוסד לביטוח לאומי בגינה.

    סך התגמולים שקיבל התובע, כולל הצמדה וריבית לתשלומי העבר, מסתכם בסכום של 1,276,453 ש"ח (ר' חוות דעת אקטוארית מיום 4.11.15).

    התוצאה היא שהתביעה נבלעת בתקבולי המל"ל.

    זכאות ל- 25% מהנזק

  109. ניתן לראות כי התביעה נבלעת בתגמולי המוסד לביטוח לאומי. עם זאת, בהתאם להוראות סעיף 330 לחוק הביטוח הלאומי ובהעדר טענה כי לא התקיימו תנאי הסעיף זכאי התובע לרבע מהנזק. סכום הפיצוי לו זכאי התובע יעמוד, אם כן, על 193,282 ₪.

  110. על הנתבעים לשלם לתובע סך של 193,282 ש"ח.

    בנוסף תישא הנתבעת בשכר טרחת עו"ד בשיעור 23.4% בתוספת הוצאות ההליך בסך 15,000 ש"ח.

    זכות ערעור כדין.

    המזכירות תשלח פסק הדין לצדדים.

     

    ניתן היום, ט"ז חשוון תשע"ז, 17 נובמבר 2016, בהעדר הצדדים.

     

    Picture 1

     

     


בעלי דין המבקשים הסרת המסמך מהמאגר באמצעות פניית הסרה בעמוד יצירת הקשר באתר. על הבקשה לכלול את שם הצדדים להליך, מספרו וקישור למסמך. כמו כן, יציין בעל הדין בבקשתו את סיבת ההסרה. יובהר כי פסקי הדין וההחלטות באתר פסק דין מפורסמים כדין ובאישור הנהלת בתי המשפט. בעלי דין אמנם רשאים לבקש את הסרת המסמך, אולם במצב בו אין צו האוסר את הפרסום, ההחלטה להסירו נתונה לשיקול דעת המערכת
הודעה Disclaimer

באתר זה הושקעו מאמצים רבים להעביר בדרך המהירה הנאה והטובה ביותר חומר ומידע חיוני. עם זאת, על המשתמשים והגולשים לעיין במקור עצמו ולא להסתפק בחומר המופיע באתר המהווה מראה דרך וכיוון ואינו מתיימר להחליף את המקור כמו גם שאינו בא במקום יעוץ מקצועי.

האתר מייעץ לכל משתמש לקבל לפני כל פעולה או החלטה יעוץ משפטי מבעל מקצוע. האתר אינו אחראי לדיוק ולנכונות החומר המופיע באתר. החומר המקורי נחשף בתהליך ההמרה לעיוותים מסויימים ועד להעלתו לאתר עלולים ליפול אי דיוקים ולכן אין האתר אחראי לשום פעולה שתעשה לאחר השימוש בו. האתר אינו אחראי לשום פרסום או לאמיתות פרטים של כל אדם, תאגיד או גוף המופיע באתר.



שאל את המשפטן
יעוץ אישי שלח את שאלתך ועורך דין יחזור אליך
* *   
   *
 

צור
קשר

צור
קשר

צור
קשר

צור
קשר

צור
קשר

צור
קשר

צור
קשר

כל הזכויות שמורות לפסקדין - אתר המשפט הישראלי
הוקם ע"י מערכות מודרניות בע"מ