אינדקס עורכי דין | פסיקה | המגזין | חקיקה | כתבי טענות | טפסים | TV | משאלים | שירותים משפטיים | פורום עורכי דין נגישות
חיפוש עורכי דין
מיקומך באתר: עמוד ראשי >> חיפוש פסקי-דין >> ת"א 7893-10-15 וקנין נ' פנינה

ת"א 7893-10-15 וקנין נ' פנינה

תאריך פרסום : 05/03/2017 | גרסת הדפסה
ת"א
בית משפט השלום צפת
7893-10-15
26/01/2017
בפני השופטת:
רבקה איזנברג

- נגד -
תובע:
מתן וקנין
נתבעת:
גרוס פנינה
פסק דין

 

  1. בפני תביעה כספית ע"ס 250,000 ₪ וכן תביעה לצו עשה לסילוק יד הנתבעת מדירה ברח' סלמנוביץ 6/2 בקריית שמונה (להלן: "הדירה"),אותה רכש התובע מהנתבעת בהתאם להסכם מכר מיום 6.10.14 (להלן :"ההסכם").

(יצוין כי בכותרת כתב התביעה צוין גם סעד של אכיפת ההסכם, אולם, הסעדים בפועל שנתבעו הינם סעד כספי ופינוי. בהתאם לא הועלתה כל טענה כנגד סמכותו של ביה"מ להכריע בתביעה).

 

  1. אין חולק כי עורך הדין מושי וגשל (להלן: "וגשל") ייצג את שני הצדדים בהליך המכירה וכי היה ידוע שעל הדירה רובצים עיקולים וכן משכנתא לטובת בנק הפועלים. תמורת המכר הועמדה ע"ס 950,000 ₪.בסעיף 19 לכתב התביעה פרט התובע את התשלומים ששילם לנתבעת כדלקמן: סך של 95,000 ₪ מקדמה, סך של 143,000 ₪ תשלום בגין ביטול עיקול,סך של 350,000 ₪ סילוק משכנתא,סך של 7,000 ₪ לסגירת תיק הוצל"פ מס' 10-02766-14-3,סך של 9,000 ₪ לסגירת תיק הוצל"פ 05-13189-14-4,סך של 152,573 ₪ - הופקד בקופת בית המשפט השלום בצפת במסגרת תיק מס' 6538-10-13. סה"כ: 756,573 ₪.

לטענת התובע, נותרה לתשלום תמורה בסך 193,427 ₪ אשר הייתה אמורה להשתלם כפוף למסירת החזקה בדירה ואולם הנתבעת מסרבת למסור את החזקה בדירה.

התובע הבהיר כי מועד מסירת החזקה ע"פ ההסכם, אשר נקבע ליום 12.4.15, נדחה מאחר שבמועד זה טרם הוסרו כל העיקולים ואולם לאחר שכל העיקולים הוסרו והתשלומים שולמו כאמור,עת פנה לנתבעת וביקש לבצע מסירה של החזקה כנגד תשלום יתרת התמורה ,הודיעה לו הנתבעת כי אין בכוונתה לפנות את הדירה.

לאור האמור,עתר התובע ליתן צו עשה  לפינוי הנתבעת מן הדירה ומסירת החזקה לידיו. עוד עתר התובע לחייב את הנתבעת בגין כל יום איחור במסירת הדירה (7.8.15 ואילך) בסך של 60 דולר ארה"ב (ע"פ סעיף 11.4 להסכם) , וכן לחייבה בפיצויים מוסכמים בסך 142,500 ₪ (ע"פ סעיף 11.3 להסכם) .

בנוסף, טען התובע כי על הנתבעת לשפותו בגין התשלומים ששילם במקומה לגופים שונים על מנת לקבל את כל האישורים הדרושים להעברת הזכויות בדירה על שמו (חוב ארנונה של 9,085 ₪ ששולם בדרך של העברת החוב מחשבון הנתבעת לחשבונו האישי, חלקה של הנתבעת בהיטל השבחה בסך של 11,061.5).

התובע טען גם לנזקים שגרמה לו הנתבעת באי פינוי הדירה- דמי שכירות בסך  2,400 ₪ לחודש,עבור דירה שנאלץ להמשיך לשכור במקביל לתשלום חודשי שהוא נאלץ לשלם לבנק ממנו נטל משכנתא לרכישת הדירה. כמו כן,טען כי הינו זכאי לפיצוי בגין עלות החלפת ביטוח חיים חדש שרכש בקבלת המשכנתא ונאלץ להחליפו עקב הזמן שחלף עד הסרת השיעבודים ונטילת המשכנתא בפועל.

כן עתר התובע לחייב את הנתבעת בגין אובדן ימי עבודה, הוצאות וכן בגין עוגמת נפש ושכ"ט עו"ד.

 

  1. כבר עתה יצויין כי עיקר טענות הנתבעת בכתב הגנתה התייחסו להתנהלות וגשל ,רשלנותו והתנהלותו כלפיה, לטענתה. הודעת צד ג' שהגישה הנתבעת כנגד וגשל נמחקה מחמת אי תשלום אגרה ולפיכך,יש לבור מכלל טענות הנתבעת את הטענות הרלבנטיות להתקשרות עם התובע. לא מצאתי לחזור לפיכך,על כלל טענות הנתבעת ביחס להסתבכותה הכלכלית החל משנת 2008,עסקת מכירת חלקה ב"מוניות הצפון"במסגרתה הכירה את וגשל וביחס לאופי טיפולו של וגשל,לטענתה,בענייניה.

הטענות הרלוונטיות לענייננו הינן רק כי התובע  ווגשל עשו יד אחד כנגד הנתבעת, עשקו אותה, וכפו עליה את ההסכם בניגוד לרצונה.בעניין זה טענה הנתבעת כי וגשל פעל בניגוד עניינים שכן גם הוא הפך לנושה שלה, הלווה לה כספים והבטיח לנושיה כי תשלם את חובותיה ולכן למרות שלא רצתה במכירת הדירה, נאלצה למכרה.הנתבעת טענה כי התובע ניהל את המו"מ לרכישת הדירה בחוסר תום לב מאחר שידע כי היא נמצאת במצב כלכלי מורכב ומופעלים עליה לחצים מצד וגשל.

עוד טענה הנתבעת כי התובע הפר את ההסכם כדלקמן:

 

א. בהתאם לסעיף 6.2 להסכם היה על התובע לשלם לנתבעת את הסך של 95,000 ₪ בהעברה בנקאית במועד חתימת ההסכם. תחת זאת העביר התובע סך של 94,800 ₪ לחשבון נאמנות שאותו פתח וגשל.

ב. התשלום מושא סעיף 6.3 להסכם לא שולם במועדו ובאופן שנקבע,שכן על התובע היה לשלם,באמצעות מסירת המחאה לנתבעת, לא יאוחר מיום 7.12.14 את הסכום שנדרש לפדיון המשכנתא ולהסרת העיקול. רק ביום 9.6.15 שילם התובע ישירות לבנק בעל המשכנתא את הסך של 350,000 ₪ לסילוק המשכנתא.

ג. בהתאם לסעיף 6.4 להסכם היה על התובע לשלם סך של 140,000 ₪ בהמחאה בנקאית לצורך ביצוע עיקול, אך התובע עשה דין לעצמו ושילם סך של 143,000 ₪ לוגשל ישירות.

הנתבעת טענה כי לאור האמור פנתה לתובע וביקשה לבטל את העסקה אך התובע התעלם מבקשתה.

ד. עוד טענה הנתבעת כי התובע שילם על דעת עצמו את החובות "הקטנים" לנושים והפקיע ממנה, ללא הסכמה, את היכולת לנהל מו"מ מול הנושים ולצמצם את גובה החוב.

הנתבעת הוסיפה כי התובע פעל בניגוד לסעיף 11.6 להסכם ולא שלח לה הודעה בכתב בדבר תשלום תשלומים במקומה.

 כל אלה, היוו, לטענת הנתבעת, הפרה יסודית של ההסכם אשר הקנו לה זכות לבטל את ההסכם ובתוך כך להימנע מפינוי הדירה.

עוד העלתה הנתבעת טענות קיזוז:פיצוי מוסכם של 142,500 ₪; נזק ישיר כתוצאה מהתנהלות התובע – 400,000 ₪; עוגמת נפש-20,000 ₪; פגיעה בשמה הטוב- 50,000 ₪.

 

  1. מטעם התובע העידו: התובע, וגשל,השמאי שנתן חוות דעת שמאית לבנק נותן המשכנתא לעניין שווי הדירה( להלן:"השמאי"),גב' רונית בן שושן (להלן:"רונית")-עובדת בבנק טפחות ממנו נטל התובע משכנתא לצורך רכישת הדירה ואשר בפניה חתמה הנתבעת על חלק ממסמכי המשכנתא הנדרשים, מר אלי חמי (להלן:"אלי")-אביה של חברת התובע המתגורר בסמוך לנתבעת ונלווה אל התובע בהליך הרכישה.

            מטעם הנתבעת העידו:הנתבעת,חברת הנתבעת גב' אסתר לורנט (להלן:"אסתר")  וכן פקידי בנק אשר באמצעותם הוגשו מסמכים מחשבון הנאמנות שפתח וגשל בבנק דיסקונט סניף נס ציונה ומחשבון שנפתח לבקשתו, עבור הנתבעת, בבנק הבינלאומי בקרית שמונה.

 

דיון

  1. טענות לכפיה ועושק-לאחר שהתרשמתי באופן בלתי אמצעי מהעדויות שהובאו בפני ועיינתי בכל המסמכים ובטענות הצדדים,שוכנעתי כי הנתבעת לא הרימה את הנטל להוכיח כי חתמה על ההסכם בכפיה,בעושק או כאילו התובע ניהל את המו"מ עימה בחוסר תום לב. שוכנעתי כי הנתבעת פעלה מרצונה החופשי לאור החובות הרבים בהם היתה שקועה ורק בדיעבד ועל מנת לא לפנות את הדירה, החלה להעלות את טענותיה. אכן כפי שטענה הנתבעת בסיכומיה,מצבה הכלכלי היה קשה וחובותיה רבים,אך לא די בכך כדי להביא לקבלת טענה בדבר כפיה ועושק.

            ההלכה הינה כי המבקש לבטל הסכם מחמת טענת כפיה, עליו נטל ההוכחה להראות, כי הכפייה השפיעה על רצונו שלו ואלמלא קיומה הוא לא היה מתקשר בחוזה (ראה גבריאלה שלו, דיני חוזים – החלק הכללי, תשס"ה – 2005, עמ' 329).

 

            סעיף 17 לחוק החוזים (חלק כללי), תשל"ג-1973 (להלן: "חוק החוזים"), קובע כדלקמן:

 

"מי שהתקשר בחוזה עקב כפיה שכפה עליו הצד השני או אחר מטעמו, בכוח או באיום, רשאי לבטל את החוזה".

 

אמנם נקבע שגם כפיה כלכלית יכולה להיכלל בסעיף זה. יחד עם זאת, בע"א 1569/93 יוסי מאיה נ' פנפורד בע"מ, פ"ד מח(5) 705 (להלן - "פרשת פנפורד") נקבע, כי על הטוען כפיה לעמוד בשני מבחנים מצטברים - איכות הלחץ - יש צורך שבלחץ יהיה פסול מוסרי, חברתי או כלכלי.

ועוצמת הלחץ - יש לבחון האם היה לצד שטען לכפייה חלופה מעשית וסבירה שלא להיכנע לה (פרשת פנפורד, עמ' 719-721).

           

            כפי שכבר צוין בסעיף 3 לעיל, לא מצאתי רלוונטיות בטענות הנתבעת ביחס להתנהלות וגשל

            או לעסקת מכירת חלקה במוניות הצפון. ככל שלנתבעת טענות כנגד וגשל, יכולה

הייתה לעמוד על הודעת צד ג' כנגדו, או להגיש כנגדו תביעה נפרדת. בהתאם, חלק נכבד מסיכומי הנתבעת אשר התייחסו להתנהלות עו"ד וגשל אשר אינה קשורה לעסקת המכר עם התובע, כלל אינו רלוונטי ואין בפירוט הטענות בעניין כדי להוכיח כפיה או עושק מצד התובע.

 

כפי שיפורט, לא מצאתי כי התובע הפעיל על הנתבעת לחץ כלשהוא ובוודאי לא לחץ הפסול מוסרית, חברתית או כלכלית ואף בהתנהלות וגשל לא מצאתי משום לחץ כנטען. בהעמדת אדם על מצבו הכלכלי הקשה והצבת האופציה להתמודדות עם החובות בדרך של מכירת נכס, אין משום פסול כנדרש. כמו כן לא מצאתי כי הופעל על הנתבעת לחץ בעוצמה כזו שלא הייתה לה אפשרות אלא לחתום על ההסכם וכפי שיפורט, הנתבעת עצמה מרצונה היא שקידמה ופעלה למכירת הדירה.

 

            סעיף 18 לחוק החוזים קובע:

"18. עושק -מי שהתקשר בחוזה עקב ניצול שניצל הצד השני או אחר מטעמו את מצוקת המתקשר, חולשתו השכלית או הגופנית או חוסר נסיונו, ותנאי החוזה גרועים במידה בלתי סבירה מן המקובל, רשאי לבטל את החוזה".

 

הסעיף מונה שלושה תנאים מצטברים לקיומה של העילה:

מצבו של העשוק (מצוקה, חולשה שכלית או גופנית או חוסר ניסיון).

העושק ניצל את מצבו של המתקשר עימו בחוזה.

תנאי החוזה שנוצר כתוצאה מהניצול גרועים במידה בלתי סבירה מהמקובל.

(ראו – ע"א 2041/05 דוד מחקשווילי נ' רחל מיכקשווילי .

 

כאמור, לא מצאתי שהתובע, או וגשל, ניצלו את מצוקתה של הנתבעת ואולם בכל מקרה, ברי כי תנאי ההסכם לא היו גרועים במידה בלתי סבירה מהמקובל. התמורה שנקבעה הייתה הוגנת וסבירה ובמצורף לסכום שהנתבעת קיבלה מהתובע מחוץ להסכם, אף עלתה בהרבה על ההצעות קודמות שהוצעו לרכישת הנכס. בנוסף, בהסכם אף הוכלל תנאי מתלה המאפשר לנתבעת לבטל את ההסכם בכל עת.

 

            גם אם הנתבעת פעלה למכירת הדירה לאור מצוקתה הכלכלית וחובותיה הרבים, אין זאת אלא בבחינת "הרע במיעוטו" (בטרם תימכר הדירה בהליך מימוש ע"י אחד הנושים), ולא הוכח כי אולצה לחתום על ההסכם בכפיה ובעושק.

 

למעלה מן הצורך אוסיף כי למרות שלא שוכנעתי כי קמו עילות העושק והכפייה, הרי בכל מקרה לא היה בכך לעזור לנתבעת שכן בהתאם להלכה, מי שלא ביטל את ההסכם שאולץ להסכים לו בכפיה, או בעושק תוך זמן סביר לאחר תום הכפייה או העושק, אינו יכול לדרוש את ביטולו (ה"פ 159/07 שחר נ' קרמן, פורסם בנבו, 31.1.08; ת"א (ת"א-יפו) 513/94 מגדלי מרכז השלום בע"מ נ' עיריית ת"א-יפו.

כפי שיפורט להלן, הנתבעת לא טרחה לבטל את ההסכם ואף לא העלתה טענת כפיה ועושק, אלא רק לאחר שקיבלה תביעת פינוי זו (ראה דברי ביה"מ המחוזי בנצרת בעניין טענת כפיה ועושק בת"א 115-08 זייתוני ואח' נ. אלון ואח').

 

  1. אין חולק כי חובותיה של הנתבעת הצטברו לסכום של מאות אלפי₪. ראה הפירוט הן בתצהירה והן בחקירתה (ע"מ 52 לפרוטוקול),שם לאחר התייחסות לחובות לבנק הפועלים,לבנק דיסקונט,בנק מזרחי,לנושה בשם עמרם,הודתה:

ש: כלומר אנחנו מדברים על סכום מוערך של כ-800 אלף ₪.

ת:כולל ריביות והצמדות ושכ"ט עו"ד,אז כן".

ובהמשך:"היה לי חובות לשוק האפור.עם כל הריביות וההצמדות וכל החובות,זה הגיע  למעל מיליון ₪".(עמ' 53 שורה 18).

לאור סכום החובות הגבוה הנ"ל,טענת הנתבעת כי לא רצתה למכור את הדירה ,לא רק שנסתרה מהתנהלותה,כפי שתפורט להלן,אלא שאף אינה סבירה. טענת הנתבעת בחקירתה,כאילו חשבה שתוכל לקנות רכב וכך להחזיר את חובותיה,אינה הגיונית ביחס לסכום חובות כה גבוה.הטענה אף נסתרה מכך שבפועל הנתבעת הרי לא נהגה כך,לא רכשה רכב ,לא החלה להחזיר את חובותיה ואלו רק גדלו ותפחו.

בכתב הגנתה פירטה הנתבעת כיצד נשבר מטה לחמה וכיצד ניצל לכאורה וגשל את המצב שאליו נקלעה בעל כורחה. בחקירתה, הודתה הנתבעת כי כל "המבוא" לכתב הגנתה איננו רלוונטי להתקשרות עם התובע. (ראו בעיקר עמ' 54 לפרוטוקול).לפיכך,לא ברור הצורך בהרחבה הרבה של הנתבעת בסיכומיה בעניינים אלו. מכל מקום ולמעלה מן הצורך,אציין כי האשמותיה של הנתבעת כלפי וגשל,כאילו מצבה נבע מהתנהלותו,טוב היה להן שלא יועלו שכן התנהלות וגשל מצביעה דווקא על כך שעשה כל מאמץ לעזור לתובעת,אם בעזרה כספית מצידו ואם בניהול מו"מ עם נושיה ומעקלי הדירה,לבל יפעלו למימושה. ברי כי אילו הייתה הדירה נמכרת בהליך מימוש כפוי ע"י  מי מהנושים, היתה התמורה בגינה מגיעה לסכום נמוך בהרבה מסכום התמורה ע"פ ההסכם .

הנתבעת הודתה בחקירתה למעשה כי וגשל ידע שבכוונתה למכור את הבית.גם התנהלותה מצביעה על כך שהיא עצמה, מרצונה ועקב חובותיה, פעלה למכירת הדירה.

ראה בתשובתה לשאלה הכיצד וגשל נתן לה הלוואות וכספים למרות שידע על כל חובותיה:"כי הוא ידע שאני אמכור את הבית"(עמ' 58 שורה 20).

כוונתה של הנתבעת למכור את הבית,נוכח חובותיה עולה גם ממכתב לגב' שרי אריסון ביום 13.3.14 במסגרתו כתבה כך: "הבית שלי מעוקל ואני לא מסוגלת לשלם את המשכנתאות לבנק הפועלים, קיבלתי אורכה לתשלום רק עד תאריך 1.5.14". במכתבה הנוסף מיום 22.4.14 לגב' אריסון היא כותבת שאפשרות של מכירת הדירה היא פתרון לכיסוי החובות, אך זאת מתוך "ייאוש מוחלט". במכתבה מיום למר מנדי מיום 18.5.14 היא כותבת כיצד נאלצה ליטול הלוואות גם מהשוק האפור וכי מזה תקופה היא נתונה תחת איומים ולחצים. כך, היא כותבת כי אנשי השוק האפור נתנו לה אפשרות אחרונה לשלם את החובות עד ליום 30.6.14 וכי אלו מתדפקים על דלת ביתה. אכן אין ספק שמצבה הכלכלי וחובותיה הם שהביאו את התובעת  למכור את דירתה ואולם בכך, לא מצאתי כל עושק או כפיה מצד התובע.

זאת ועוד,ביום 8.6.14 חתמה התובעת על הסכם להזמנת שירותי תיווך ממשרד תיווך "בשירי" במטרה למכור את דירתה. לית מאן דפליג כי בשלב זה לא היה כל קשר (עסקי) למכירת הדירה בינה לבין התובע, או מי מטעמו. לתצהירו של וגשל צורפה תכתובת ענפה שהתנהלה בינו לבין משרד התיווך. התרשמתי שעו"ד וגשל סיפר את האמת וכי אכן עשה כל שיכול היה, דווקא על מנת להימנע ממכירת הדירה (ראו בעיקר עמ' 40 שורות 22-20). וגשל ניסה לפנות לקרובי משפחתה של הנתבעת על מנת שיעזרו לה ובכך למנוע את מכירת הדירה ואולם,משהתברר כי אין בכוונת הקרובים לעזור, פעלה הנתבעת מרצונה החופשי למכירת הבית וזאת גם אם בלית ברירה,לאור המצוקה הכלכלית בה הייתה מצויה.

אין המדובר בעסקה שנכפתה על הנתבעת וגם העובדה שהיו קונים קודמים,מעידה על כך שהנתבעת חפצה וקידמה מו"מ למכירת הדירה עוד בטרם "נכנס התובע לתמונה.

הנתבעת פנתה למתווכים לצורך מכירת הדירה בלי קשר לוגשל:" כשגב' גרוס הגיעה אלי לראשונה,זה היה אחרי שכשנה היא פרסמה בעצמה באתר יד 2 וייתכן באתר נוסף את הבית שלה למכירה"(עמ' 38 שורות 18-19). אכן ממהתכתוביות עם המתווך שצירף וגשל לתצהירו עולה כי הנתבעת פנתה כבר קודם למתווך נוסף וכי קדמו לתובע קונים אחרים שהתעניינו ברכישת הדירה,תוך שהנתבעת מודעת לקונים אלו ומעורבת במגעים עימם.

וגשל היטיב לתאר את המו"מ שקדם למכירה לתובע. וראה עדותו על כי לאחר החתימה על הסכם התיווך עם בשירי הגיעו למצב שנשארו שני קונים פוטנציאליים כאשר אחד ירד מן העסקה והשני הציע 750,000 ₪. הנתבעת התייעצה איתו האם למכור במחיר זה, הלה השיב בשלילה מתוך מטרה למקסם את התמורה שניתן לקבל בעבור הדירה ולהמתין להצעות טובות יותר.

ברי כי אילו היה ממש בטענות הנתבעת כלפי וגשל (והגם שבכל מקרה אין בהם כדי להצביע על כפיה או עושק מצד התובע דווקא),היה וגשל "לוחץ" על הנתבעת לחתום על הסכם כבר עם הקונים הפוטנציאלים הקודמים.אילו לא חפצה הנתבעת במכירת הדירה לא הייתה פונה למתווכים ולא מודיעה עמדתה ביחס להצעות קונים שהובאו.

העובדה שהנתבעת חפצה בנסיבות ולאור חובותיה במכירת הבית עולה הן מפנייתה למתווכים,הן מהעובדה שהדבר נודע בקרית שמונה והן מכך שפעלה בפועל בעצמה ומרצונה למכירת הדירה לתובע..

  1. זאת ועוד,התובע כלל לא הכיר את וגשל לפני ההתקשרות עם הנתבעת,הנתבעת היא שחפצה בוגשל כעו"ד לצורך עריכת העסקה ולכן,אין ממש בטענה כאילו וגשל והתובע עשו יד אחת על מנת לכפות עליה את ההסכם.

ראה בעדות אלי:

"ש:ממי שמעת שפנינה מוכרת את הבית שלה?

ת: היא דיברה על זה וכולם שמעו שהיא רוצה למכור את הבית" (עמ' 12 שורות 1-3).

כלומר,לא וגשל פנה לתובע,לא וגשל פרסם את רצון הנתבעת למכור את הדירה,אלא הנתבעת עצמה עשתה כן.

בפגישה בה נידונה רכישת הבית ע"י התובע,לא נכח כלל  וגשל והנתבעת היא זו שמרצונה וביוזמתה הציגה את דרישותיה לצורך המכירה: "ביום 5.10.14 ישבנו עם פנינה בבית של אלי חימי בחוץ, נכחו בישיבה אני, אלי וחברה שלי, היא הציגה לנו איך היא רוצה למכור את הבית ובאיזו דרך, סיכמנו את הדברים, עשיתי שיעורי בית, ישבנו ברמה חברית".(עמ' 17 שורות 3-5).

מקובלת עליי עמדת אלי והתובע שהנתבעת שמחה שביתו של אלי, אותה היא הכירה מאז הייתה ילדה  רכה בשנים , ובן זוגה התובע- הם אלה שירכשו את דירתה. תימוכין לכך ניתן למצוא בגרסת הנתבעת בעצמה בבית המשפט: ... "העדפתי לתת לבן אדם שגר לידי ולא לבן אדם זר, בתוך תוכי פנימה זה לא היה בשמחה" (עמ' 61 שורות 8-7)."העדר שמחה" אינה מהווה, בכל דרך שהיא, כפיה או עושק.

יתרה מזאת, אמינה בעיניי הגרסה של אלי והתובע, ולפיה הנתבעת היא שהתנתה את העסקה בכך שעו"ד וגשל ייצג את שני הצדדים. כפי שהעיד התובע: "היא הכירה אותו עוד לפני, הוא טיפל בכל התיקים שלה, היא אמרה לי שהוא עורך דין טוב" (עמ' 19 שורה 19).

גם העובדה שחתימת ההסכם לא הושלמה ביום 6.10.14,מעידה על כך שהעסקה לא נכפתה על הנתבעת והיה לה זמן בכל הימים שחלפו עד 15.10.16,אז נפגשו הצדדים שוב במשרד ווגשל,על מנת לחזור בה מההתקשרות.

אם לא די באמור,בהסכם הוסף תנאי מתלה המאפשר לנתבעת לבטל את ההסכם מכל סיבה שהיא וברי כי אילו היה מדובר בהסכם שבכפיה לא היה מסכים התובע להכללת סעיף כאמור.

  1. הנתבעת חתמה על ההסכם ועל כל המסמכים הנדרשים ובהמשך אף חתמה על מסמכי המשכנתא על מנת שהתובע יוכל לקבל משכנתא לרכישת הדירה.גם פעולותיה אלו לא מתיישבות עם טענתה כי נכפתה, או אולצה, להתקשר בהסכם ואינני מוצאת אף לקבל טענתה כי לא הבינה על מה הינה חותמת. הנתבעת חתמה ביום 5.2.15 על שטר/הסכם משכון (נספח א' למעט 5 עמודים אחרונים) וכן נספח ב'- שעבוד דירה כבטוחה להלוואה (ראו עדות בן שושן בעמ' 10 שורות 15-14). בנוסף חתמה הנתבעת בפני וגשל על "אישור על תשלום ע"ח הדירה"  וכן על כתב התחייבות (מסמכים משנחתמו ביום 4.11.15).

טענתה של הנתבעת ,כאילו לא ידעה  על מה חתמה ועל מה התחייבה,הועלתה לראשונה בחקירתה בבית המשפט ולפיכך,לא רק שמהווה הרחבת חזית שאין לאפשרה,אלא שגם לא מצאתי ליתן בה אימון. רונית העידה כי בתחילה כשיצאה אל הנתבעת לרכב,לא הסכימה הנתבעת לחתום ואולם, היא הגיעה לבנק וחתמה על המסמכים. עדותה של רונית נמצאה מהימנה בעיני,לרבות האמור בתצהירה כי הסבירה לנתבעת משמעות המסמכים עליהם היא חותמת (סע' 9 לתצהיר רונית). אם לא די באמור,ההלכה הינה כי עצם החתימה על מסמך מחיבת את החותם  וחזקה עליו שחתם לאות הסכמתו, יהא תוכן המסמך אשר יהא:"חתימתו של אדם על מסמך מהווה עדות לכך שאותו אדם קרא את המסמך,הסכים לאמור בו והיה מודע למשמעות ולתוצאות חתימתו ועל כן אין הוא יכול לנער חוצנו ממנו"(ע"א 1319/06 שלק . נ. טנא נגה (שווק)1981 בע"מ. העובדה שהנתבעת חתמה על כל המסמכים כאמור,מעידה על כך שחפצה לקדם את העסקה והעסקה לא נכפתה לכך.

  1. גם התנהלות הנתבעת ביחס לקבלת תמורה נוספת מעבר לסכום התמורה הנזכר בחוזה,סותרת את טענתה כאילו המדובר בכפיה או בעושק.בעניין זה צודק התובע בטענתו בסיכומיו כי אדם המקבל תשלום מחוץ להסכם,אינו יכול להלין אח"כ כי הוטעה או נעשק. הנתבעת חתמה על מסמך (נספח א' לתצהיר התובע) מיום 7.10.14 (שנכתב בכתב ידה! ) ולפיו היא מאשרת כי היא מוכרת את הדירה לתובע בסכום של 1,100,000 ₪ ואולם בחוזה ייכתב סך של 950,000 ₪. הנתבעת אישרה כי התובע העביר לה את ההפרש במזומן. במסמך נוסף מאותו היום כתבה וחתמה הנתבעת שקיבלה במזומן 137,647 ₪ ואת היתרה בסך 12,353 ₪ היא תקבל  "ביום חתימת החוזה- יום רביעי בתאריך 15.10.14." כפי שהעידו התובע וחימי היתרה בסך 12,353 ₪ שולמה ברכב במעמד חימי והתובע לפני הכניסה למשרדו של  וגשל.

לא ניתן לקבל כאמור, טענה לכפיה כלשהי לרבות כפיה כלכלית בשעה שאותו צד מבקש לקבל חלק מן התמורה ללא דיווח ומתחת לשולחן. אדם המבקש לפעול שלא בהתאם לחוק מיוזמתו, לא יכול להישמע בטענה כי כפו עליו התקשרות בעסקה לא כדאית, בייחוד כשהוא זה שיזם את המהלך. טענת ב"כ הנתבעת כאילו לנתבעת לא היה  אינטרס לקבל כספים "מתחת לשולחן" נוכח זכאותה לפטור ממס,הינה טענה מיתממת שכן לא מן הנמנע שבקשת הנתבעת לקבל כספים מחוץ להסכם נועדה להתחמק מנושיה הרבים , או לסלק את החובות לנושים שהיא תחפוץ.ובעניין זה אכן הודתה הנתבעת בחקירתה כי עם הסך של 150,000 ₪ שילמה לאנשי השוק האפור (עמ' 64 שורה 17).

אמינה עליי גרסת וגשל כי הנתבעת התקשרה אליו נרגשת וכי היא עצמה לא האמינה שמצאה קונה שהסכים לשלם לה, הן את הסכום המוצהר והן סכום נוסף (עמ' 40). הנה כי כן, גם אם הנתבעת לא שמחה למכור את הדירה שאותה ירשה מהוריה, אין לקבל טענה לכפיה מצד התובע וכאילו עשה יד אחת עם וגשל לעשקה בעניין. אך טבעי שאדם שקיבל בירושה דירה מהוריו ונקלע לחובות לנושים רבים באופן שנאלץ למכור את הדירה בכדי לסלק את חובותיו, לא ישמח למכור את קורת הגג היחידה שנותרה לו ואולם בכך אין די להקמת עילות של כפיה ועושק.

  1. גם התמורה שנקבעה לרכישת הדירה מעידה כי אין המדובר בעסקת עושק וכי במצורף לכספים שהנתבעת קיבלה אף מחוץ להסכם,אין ספק כי מדובר ברכישת הדירה בסכום הוגן ואף גבוה מכל ההצעות שהיו לרכישתה קודם לכן.

שוכנעתי כי התמורה החוזית שננקבה בהסכם הלמה את שווי השוק של הדירה. בעניין זה ראה תצהירו וחקירתו של השמאי. המדובר בשמאי שערך דו"ח שומה לבנק מזרחי טפחות לצורך קבלת משכנתא אותה התעתד התובע ליטול מן הבנק. ביקורו של השמאי בדירה היה בסמוך למועד כריתת ההסכם- 2.11.14. בחוות דעתו קבע כי שווי הנכס הינו 950,000 ₪. חוות דעתו של השמאי לא נסתרה בבית המשפט. אמנם השמאי אישר בחקירתו כי כשמדובר בשומות שבנק מזמין,גם אם הנכס שווה יותר, הרי שבסופו של דבר השמאות תתאם בפועל לתמורה הנקובה בהסכם המכר, למעט במקרים חריגים. אולם ,בצד האמור השמאי ציין כי שווי הנכס הנישום לא יחרוג מגדר הסביר. לצורך הדוגמא, לא סביר כי הנכס יהא שווה 1,200,000 ₪. בנוסף יש לזכור שבפועל הרי אין חולק שהדירה נמכרה בתוספת של 150,000 ₪,דהיינו ב1,100,000 ₪ וכי לא היו הצעות דומות בסכום כה גבוה מקונים שהביא המתווך בעבר. גם לאור ערכי המימוש המהיר (760,000 ₪),שקבע השמאי בחוות דעתו,אין ספק שהנתבעת לא קופחה בתמורה שנקבעה בעסקה עם התובע והסכום עליו הוסכם היה גבוה בהרבה מסכום זה.

אדגיש כי כפי שפורט מלכתחילה,הנטל להוכיח טענת עושק מוטל על הטוען טענה מסוג זה ולפיכך,ככל שהנתבעת חפצה להוכיח טענתה בעניין,היא זו שהייתה צריכה לספק ראיות כי התמורה שהוסכמה לא הייתה סבירה.ב"כ הנתבעת שאל את השמאי לגבי נכס סמוך המיועד להריסה שנושא תג מחיר של 1,400,000 ₪. השמאי השיב כי הוא אינו יכול להשיב על שאלה זו כאשר הפרטים המדויקים אינם ידועים לו. במצב דברים זה מצופה היה  מן הנתבעת להציג לבית המשפט ראיות (קבילות) ובאמצעותן להראות כי שווי הדירה עלה על הסכום שסוכם עם התובע (לרבות הסכום שמחוץ להסכם). הנתבעת לא הציגה כל ראיות על פיהן ניתן לקבוע שהתמורה בהסכם נקבעה בסכום לא סביר,תוך ניצולה.

 בעניין זה ראה גם הצעות המתווך בשירי אשר מן ההתכתבות הענפה שצורפה לתצהיר וגשל עולה כי נעו בין 870,000 ₪ ל-950,000 ₪ תוך שהמתווך הדגיש כי אם יש קונה שמעוניין לשלם 950,000 ₪ מוצע למכור במחיר זה ולא להיות "חמדנים".

 

  1. טענות הנתבעת להפרת ההסכם- כבר בראשית הדברים אציין,כי לא מצאתי שהתובע הפר את ההסכם ובכל מקרה, אין המדובר בהפרה יסודית. עוד שוכנעתי כי אין לתת אימון בטענות הנתבעת וכי הנתבעת לא ביטלה את ההסכם.לא מצאתי כי התנהלות התובע גרמה לחובות הנתבעת לתפוח (כפי שטענה באופן סתמי בתצהירה).למעשה,הנתבעת הותירה עלי רושם שלילי וטענותיה נגועות בחוסר תום לב ובהתנהלות בלתי ראויה, על פיה קיבלה את רוב התמורה מהתובע ולמרות זאת היא מסרבת לפנות את הדירה בהתאם להתחייבותה.הנתבעת ומתעקשת להפוך גם את התובע לנושה שלה (תוך שהיא יודעת שאין ביכולה להחזיר לו את כספיו) ולהמשיך להחזיק בדירה אותה התחייבה למכור.

 

הנתבעת טענה שבהתאם לסעיף 6.2 להסכם היה על התובע לשלם לנתבעת את הסך של 95,000 ₪ בהעברה בנקאית במועד חתימת ההסכם. תחת זאת העביר התובע ביום 15.10.14, סך של 94,800 ₪ לחשבון נאמנות אותו פתח וגשל.הנתבעת טענה שהעברה זו נעשתה לאחר חתימת ההסכם ולא במעמד החתימה, וזאת לחשבון הנאמנות של  וגשל חלף העברה ישירה אליה. 

מן הנתונים שבפני עולה כי העברת המקדמה התבצעה  כבר ביום 12.10.14 בסך של 95,000 ₪ לחשבון בבנק דיסקונט על שם עו"ד וגשל. (נ/2). ביום 15.10.14 הועבר סך של 94,800 ₪ לפיקדון. מהעדויות שבפני שוכנעתי כי חתימת ההסכם על כל המסמכים הנדרשים להשלמתו,הושלמה בפועל ביום 15.10.14 .לפיכך, במועד זה כבר שולם הסכום הנ"ל כאמור ולא היה כל איחור בתשלומו. בכל מקרה, הנתבעת הסכימה הן לתשלומו במועד ששולם ששולם וכן לתשלומו בדרך של העברתו לחשבון נאמנות.

בעניין זה אבהיר כי מעדויות התובע, אלי ווגשל בהם מצאתי לתת אימון, עולה כי הצדדים אמנם הגיעו למשרדו של וגשל לחתום על ההסכם ביום 6.10.14,אלא שאף שהחלו בחתימה, היא לא הושלמה ,עת התברר לוגשל כי סוכם בין התובע לנתבעת על תשלום תמורה נוספת מעבר להסכם וחתימת ההסכם בפועל הושלמה רק ביום 15.10.15. בעניין זה ראה עדות התובע: "למחרת הגענו למשרד עו"ד וגשל, הקריא לנו את החוזה לא חתמנו בגלל שתנאי אחד של פנינה היה לשלם 150,000 ₪.... ביום 7.10.14 שילמתי כסף, ביום 15.10.14 הגעתי לעו"ד וגשל וביקשתי לשנות את התאריך, הוא אמר שזה כבר רשום וחתמנו באותו יום.... באנו לחתום, התחלנו לחתום ואז היא העלתה את הנושא, עצרנו הכל, כי היינו צריכים לשלם את זה.."(עמ' 18 שורות 1-22). וכן ראה בעדות וגשל עמ' 39 שורות 30-32 על כי לא כל המסמכים נחתמו בפגישה מיום 6.10.14 וכי הייתה פגישה נוספת.

בנוסף ראה בעדות אלי: "ש. אבל החוזה הוא מיום 6.10.14 ככה כתוב, והפגישה היא מיום 15.10.14, על פניו זה היה צריך להיות באותו יום, כי אמרת שביום הפגישה נכנסתם לוגשל וחתמתם.

ת. וגשל לא רצה שנחתום על החוזה עד שהיא לא תקבל את כל הכסף שמגיע לה".

 

למעשה גם הנתבעת הודתה כי היו 2 פגישות וחוסר מהימנותה עלה גם בעניין זה, עת בתחילה טענה כי נראה לה שהעסקה הסתיימה באותו יום אחה"צ (עמ' 63 שורה 22) ואולם בהמשך הודתה כי הסכם המכירה נמסר לה רק בפגישה השנייה וכי בין הפגישות חלפו מס' ימים (עמ' 63 שורות 27-32).

הנה כי כן עוד קודם ליום בו הושלמה חתימת ההסכם(ראה נ/2), כבר הועבר הסך של 95,000 לחשבון וגשל וביום בו הושלמה החתימה הועבר הסכום לחשבון הנאמנות.

 

הנתבעת ידעה כי בוצעה העברה בנקאית לחשבון הנאמנות שפתח בעבורה  וגשל, ולמרות זאת זאת השלימה את החתימה על ההסכם ו/או על יתר המסמכים ולא הלינה על כך ולא התנתה את החתימה על ההסכם ו/או המשך החתימה על יתר המסמכים בהעברת הסכום ישירות אליה או ממשיכת הכספים מחשבון הנאמנות באופן מידי בטרם תחתום על החוזה או על יתר המסמכים (ראו גם עדותה בעמ' 64 לפרוטוקול). בעניין זה אפנה לכך שבסעיף 6.2 להסכם נאמר במפורש ביחס לתשלום סכום זה:"חתימת המוכר על הסכם זה מהווה אישור על קבלתו". הנתבעת חתמה על ההסכם ובכך אישרה אף באופן ישיר כי היא מאשרת קבלת תשלום זה (גם אם בוצע בדרך של הפקדה לחשבון הנאמנות).

בעניין זה יש לזכור עוד וכנגד תום ליבה של הנתבעת וטענתה בתצהירה ובסיכומיה,כאילו נזקקה לתשלום ראשוני זה "כאויר לנשימה",כי באותו מועד כבר קיבלה הנתבעת במזומן לידיה סך של 150,000 ₪.הנתבעת הודתה מפורשות כי קיבלה סכום זה עוד קודם חתימת ההסכם (עמ' 64 שורות14-17,עמ' 68 שורות 20-21) וראה גם  נספחים א' ב' לתצהיר התובע עליהם חתמה הנתבעת עצמה.

טענות הנתבעת כנגד ווגשל ומשיכתו את הכספים נשוא התשלום הראשון,לא רק שתמוהות נוכח העובדה שהנתבעת עצמה חתמה ביום 11.11.14 על מסמך (נספח 19 לתצהירה), על פיו היא מאשרת לוגשל למשוך מחשבון הנאמנות סך של 70,000 ₪ לכיסוי הלוואות שנתן לה בחודשים האחרונים,אלא שבכל מקרה אינן רלוונטיות לטענותיה כנגד התובע.לפיכך,לא מצאתי להתייחס לטענות התובע בסיכומיו בעניין חובות הנתבעת כלפי וגשל. התובע שילם את התשלום הראשון ,הנתבעת אישרה קבלתו והסכימה לקבלו באופן ששולם ובכך די כדי לקבוע שלא הייתה הפרה מצד התובע. ככל שיש לנתבעת טענות כנגד וגשל כי לא נהג כדין בכספים אלה ,או כאילו אולצה להסכים שיטול את הכספים וכאילו חרגו מעבר לסכום שהותר לו למשוך (תדפיסי חשבון הנאמנות מלמדים על משיכה של 67,640 ₪ מיום 12.11.14 ו- 27,160 ₪ מיום 13.11.14), הרי יכולה הייתה לתבוע את וגשל וכנגדו בלבד, יכולה הייתה להעלות את הטענות.

בנוסף לאמור לעיל, ראה התייחסות להלן בסעיף 18,לכך שבכל מקרה הנתבעת לא ביטלה את ההסכם (וכן ראה בסעיף 19)ולכן גם אם הייתה מתקבלת טענתה להפרה, הרי שבהתנהלותה ויתרה על טענת הפרה והיא מנועה מלהעלותה.

  1. עוד טענה הנתבעת להפרת ההסכם ע"י התובע בכך שהתשלום ע"פ סעיף 6.3 להסכם לא שולם במועדו- לא יאוחר מיום 7.12.14 ואף לא שולם באופן שנקבע- באמצעות מסירת המחאה לנתבעת וכי רק ביום 9.6.15 שילם התובע ישירות לבנק, בעל המשכנתא, את הסך של 350,000 ₪ לסילוק המשכנתא.

 עיון בסעיף 6.3 להסכם מעלה שהתחייבות התובע לתשלום הינה "ביום העסקים שלאחר מכתב הכוונות שיוצא ע"י הבנק ולא יאוחר מיום 7.12.14" האחריות לפנות לבנק ולקבל את מכתב הכוונות בהתאם לרישא של הסעיף הוטלה על הנתבעת. הנה כי כן, הנתבעת היא שהפרה התחייבותה להמציא מכתב כוונות מהבנק-מכתב שנדרש לצורך העברת תשלום זה ולכן ובשל כך לא יכול היה התובע לשלם את הסכום במועד שצוין. וראה בעדות התובע:   

"לא היו מכתבי כוונות, כי לא הגיעו לפשרה, איך אני ישלם, אם אין מכתב כוונות..."(עמ' 21 שורה 9). וכן: "אני חושב שלא איחרתי. המשכנתא שלי היתה מוכנה בזמן. הבאתי את פקידת הבנק למשכנתאות יותר מזה. התשלום שולם ביום 9.6.15, עו"ד וגשל הגיע רק בתאריך זה להסדר עם בנק הפועלים, הוצא מכתב כוונות שאומר עד ליום 9.6.15 לשלם את החשבון" (עמ' 23 שורה 17-20).

לא רק שכפי שיפורט ,הנתבעת לא ביטלה את ההסכם, שוכנעתי כי הנתבעת אף הסכימה בפועל לארכה בהמצאת מכתב הכוונות על ידה וכתוצאה מכך ,לארכה להעברת התשלום, זאת לצורך מיצוי המו"מ עם הבנק ועד לאחר שהבנק יסכים להפחית מחובה. בכל מקרה, אין חולק שהתובע רצה והיה מוכן לשלם תשלום זה ולא שילמו רק לאור הוראת וגשל שהיה גם ב"כ הנתבעת ולכן היה בגדר שלוחה.

אמינה עליי גרסת התובע לפיה הנתבעת עצמה נתנה "אור ירוק" לכך שהתשלום יתעכב עד לאחר מיצוי המ"מ עם הבנק, הכל מתוך מטרה שעו"ד וגשל יפחית את חובה ככל שניתן: "דיברתי איתה בטלפון והיא עצמה אמרה לי "אל תשלם עדיין" והיא ידעה שביום 9.6.15 אני אמור לשלם" (עמ' 23 סיפא). גם וגשל אישר כי קיבל הסכמה מהנתבעת וכי לא קיבל שום החלטה בלי להיות בקשר עם הנתבעת (עמ' 45 שורות 24-26).

עדותם של וגשל והתובע על כי התובע רצה לשלם את התשלום ורק בגלל העדר מכתב הכוונות ולאור הנחיית וגשל לא עשה כן, נמצאה מהימנה ואף הגיונית בעיני.לתובע לא היה כל אינטרס לדחות את התשלום ומהעדויות עולה כי הסכום היה ברשותו עוד במועד שנקבע בהסכם והוא רצה לשלמו כבר אז. דחיית התשלום נועדה להיטיב עם הנתבעת ולהפחית את חובה לבנק. תימוכין לכך ניתן למצוא במכתב הכוונות עצמו שבו נכתב שהסכום של 350,000 ₪ ישולם "ולאחר מתן ההנחה".

וראה עדות התובע:"שבוע לפני התאריך שנקוב בהסכם מדבר כל יום עם מושי וגשל מה קורה לגבי התשלום, אני הייתי מוכן, לא איחרתי הכסף היה מוכן בבנק. התשובה של מושי וגשל "יש לנו עוד זמן, אנחנו במשא ומתן להגיע להסדר עם הנושים לחסוך לה כמה שיותר כסף" (עמ' 21 שורות 6-4, וכן עמ' 23 שורות 12-11)

ותימוכין לכך בעדות וגשל: "התובע התקשר אלי מוטרד ואמר שהיה צריך לשלם, המשכנתא מוכנה  ורצה לשלם לפי ההסכם, אני אמרתי לו שעוד לא סיימנו את המו"מ עם הבנק, ואין מה לשלם, ממילא הפינוי עוד רחוק. הוכחתי שבעיכוב שדרשתי באחד התשלומים חסכנו עוד כ-40 אלף במו"מ שנוהל מול בנק הפועלים. איזה נזק נגרם לנתבעת בעיכוב הזה?" (עמ' 42 שורות 8-4)

עדותה של הנתבעת לכל אורך הדרך הייתה מגמתית,תוך שהיא מאשימה את כולם במצב אליו נקלעה אך ורק נוכח חובותיה וללא קשר לתובע,תוך שהיא מתכחשת למסמכים עליהם חתמה וטוענת טענות שאינן סבירות. כך לדוגמא,הנתבעת, נשאלה בחקירתה מה האינטרס של התובע בעיכוב העברת הכספים אם הכסף שלו היה כבר נזיל ויכול היה להעבירו מידית , אם לא לעזור לתובעת לנסות להפחית את חובה לבנק. הנתבעת השיבה כאילו עו"ד וגשל "רצה את הכסף של מתן", אלא שעו"ד וגשל לא קיבל לכיסו את התשלום השני אשר הועבר במלואו לבנק ולכן ברי כי גם לוגשל לא היה כל אנטרס בעניין מעבר לרצונו לעזור לנתבעת ולהוציא מכתב כוונות רק לאחר שישיג את ההנחה בחוב מהבנק.

טענתה של הנתבעת להעדר הסכמה מטעמה לארכה זו הינה בלתי סבירה,נוכח העובדה שבמשך חצי שנה לא הוציאה הנתבעת כל מכתב, או פניה בעניין אי תשלום הסכום הנ"ל, אלא המשיכה במגעים ובפגישות עם הבנק לצורך הפחתת סכום החוב שיירשם במכתב הכוונות.

  1. אמנם בהתאם להסכם,תשלום זה היה אמור להתבצע ידי המחאה שתימסר מהקונה למוכר ואילו התשלום בפועל התבצע בהפקדה ישירות לחשבון של הבנק. יחד עם זאת,בנסיבות בהן ההמחאה ממילא אמורה הייתה להימסר "לטובת הבנק", וממילא הבנק התנה את שחרור השעבוד בהעברה לחשבונו (ראה נוסח מכתב הכוונות),ברי כי בכל מקרה לא היה מדובר בהפרה יסודית,אם בכלל של ההסכם וטענה בעניין זה הינה חסרת תום לב. בסופו של יום הסכום ממילא אמור להיות משולם לבנק ולא באופן אישי לנתבעת ותשלום ישירות לבנק זרז את סיום העסקה וחסך זמן לצדדים. כפי שיפורט,הנתבעת לא ביטלה את ההסכם והסכימה בהתנהלותה גם לתשלום בדרך זו שכאמור,לא היה לה מימלא משמעות מהותית בנסיבות בהן ההמחאה הייתה מימלא אמורה להיות לטובת הבנק.
  2. למעלה מן הצורך אוסיף כי גם אלמלא הייתי משתכנעת כי אין המדובר בהפרה(שהרי תשלום חיוב זה היה מותנה כאמור בהמצאת מכתב כוונות ע"י הנתבעת) וגם אלמלא הייתי משתכנעת כי הנתבעת עצמה אישרה לתובע לדחות את התשלום,הרי די בעובדה שוגשל-שהיה גם ב"כ הנתבעת, הודיע לתובע כי עליו לדחות התשלום ולא לשלם באותו מועד,על מנת שלא ניתן יהיה לקבוע שהתובע הפר את ההסכם, שהרי שלוחו של אדם כמותו ווגשל היה בגדר שלוחה של הנתבעת. לפיכך,התובע יכול היה להסתמך על דברי וגשל ככאלו שנאמרו מטעם הנתבעת. ראה דברי וגשל בעניין:

"לא היתה שום הפרה של התובע את ההסכם, כל העיכוב בתשלומים נגרם ביוזמתי, בהנחייתי והדרכתי. התובע התקשר אלי מוטרד ואמר שהיה צריך לשלם, המשכנתא מוכנה ורצה לשלם לפי ההסכם, אני אמרתי לו שעוד לא סיימנו את המו"מ עם הבנק, ואין מה לשלם"(עמ' 42 שורות 3-6).

ובהמשך: "אני הנחיתי את הקונה ומכיוון שייצגתי את שני הצדדים לא ראיתי צורך לשלוח מכתבים לעצמי על כך שהקונה מבקש לשלם ואני אומר לו שעוד אין צורך"עמ' 44 שורות 15-17).

הנתבעת היא זו שהביאה את התובע לוגשל ובחרה שוגשל יערוך את ההסכם וייצג אותה כמוכרת ואף את התובע כקונה. הנתבעת סמכה על וגשל וכל טענותיה כלפיו לא נולדו אלא בהמשך ולצורך המשך החזקתה בדירה,כשבעת חתימת העסקה ובעת העברת התשלומים היה וגשל גם שלוחה של הנתבעת והתובע רשאי היה להסתמך על דבריו.

וראה דברי ב"כ הנתבעת עצמו בחקירתו את התובע: "האם אתה יודע או הסבירו לך שעו"ד פועל בשמך זה כאילו אתה פעלת?"(עמ' 29 שורה 9-10). הנה כי כן,בא כוח הנתבעת עצמו הודה שכשעו"ד פועל בשם הלקוח, הרי הוא כשלוחו.

בעניין זה  ראה תא (חי') 7808-06 שלמה בן סימון נ' אליס כהן (דהן):

"הטענה כי יש להפחית מחיובה משום שבמשך שש שנים לא ראה התובע לפנות אליה ולהאיץ בה ומשעשה כן פעלה המוכרת ללא דיחוי לקיום חיובה אינה יכולה לסייע לה. במשך כל התקופה פנה התובע פעם אחר פעם לעו"ד משעול, שייצגה אותו ואת המוכרת. בכך יצא ידי חובתו, שהרי עו"ד משעול היוותה שלוח גם של המוכרת, ובהתאם לסעיף 2 לחוק השליחות, תשכ"ה-1965 "שלוחו של אדם כמותו, ופעולת השלוח, לרבות ידיעתו וכוונתו, מחייבת ומזכה, לפי הענין, את השולח" (הדגשה שלי ר.א).

 

  1. הנתבעת טענה עוד כי התובע הפר את סעיף 6.4 להסכם שכן היה אמור לשלם לה בהמחאה בנקאית סך של 140,000 ₪ לשם ביטול עיקול בתיק הוצל"פ צפת. לטענת הנתבעת, התובע עשה דין לעצמו והעביר לעו"ד וגשל סך של 143,000 ₪ חלף תשלום ישירות אליה בהמחאה בנקאית. לטענת הנתבעת, עד עצם היום הזה לא קיבלה תשלום כלשהו. טענה זו חסרת תום לב בלשון המעטה (ראו עמ' 68 שורות 24-22).הנתבעת קיבלה תשלום זה בדרך של הפקדתו לקופת ביה"מ עבור אותו תיק הוצל"פ ואף בסכום גבוה (הופקד ע"י התובע סך של 152,573 ₪) לצורך הסרת העיקול. יש להדגיש כי בנוסף התובע שילם סך של 143,000 ₪ לצורך הסרת עיקול של בנק הפועלים עבורו היה צריך לשלם בהתאם לסעיף 6.3 להסכם ולפיכך,למעשה, התובע לא הקדים תשלומים ולא איחר,אלא עמד במתחייב ע"פ ההסכם.

למעשה עיון בסעיפי התמורה בהסכם (אשר נוסחו בצורה מסורבלת) מעלה כי  בסעיף 6.3 סוכם שהתובע ישלם בעבור הנתבעת לא רק את המשכנתא כנגד מכתב כוונות אלא גם עבור הסרת עיקול מטעם בנק הפועלים. בהסכם נכתב "וביטול עיקול". בהמשך נכתב כי התשלום יתבצע לא יאוחר מיום 7.12.14 "לשם פדיון המשכנתא וביטול העיקול". אם יש משכנתא מה טעם לרשום גם ביטול עיקול?ומכאן שכוונת הצדדים הברורה הייתה שסעיף 6.3 טמן בחובו למעשה 2 תשלומים: האחד, תשלום המשכנתא כנגד מכתב כוונות והשני תשלום חוב נוסף לבנק,חוב בגינו הוטל עיקול. מנסח הרישום עולה כי הוטלו על הדירה שני עיקולים. האחד עיקול הוצל"פ צפת הוא מושא התשלום בסעיף 6.4 ואשר כפי שיפורט,אכן שולם בדרך של הפקדה בקופת ביה"מ והשני עיקול ביהמ"ש השלום בנצרת. הנה כי כן סעיף 6.3 להסכם המתייחס לבנק הפועלים,מתייחס למעשה ל 2 חובות חוב המשכנתא וחוב נוסף בגינו הוטל עיקול בתיק 30355-10-13 בתביעה שהגיש בנק הפועלים. הנתבעת לא הגישה באותו הליך בקשת רשות להתגונן וניתן נגדה פסק דין בהיעדר הגנה ביום 4.2.14 (נספח 10 לתצהיר הנתבעת). טענות הנתבעת ביחס לרשלנות וגשל לדידה,בגינה ניתן אותו פסק דין,אינן רלוונטיות לתובע ושוב כפי שכבר צוין,התובעת רשאית הייתה לתבוע את וגשל בעניין ככל שלטענתה התרשל בכך שלא הגיש בר"ל. מנספחי חשבון הנאמנות בבנק דיסקונט עולה כי ביום 18.1.15 התבצעה העברה בנקאית מאת התובע לחשבון הנאמנות של עו"ד וגשל בבנק דיסקונט בסך של 143,000 ₪. עוד עולה מנספחים אלו כי ביום 26.1.15 התבצעה העברה בנקאית מחשבון הנאמנות לחשבונה של הנתבעת בבנק הפועלים סניף 718 בסך של 142,990 ₪ (ראו גם נ/2)הכל בכדי לכסות החוב לבנק. כלומר ההעברה הבנקאית ע"ס 142,990 ₪ מיום 26.1.15 נועדה לכסות החוב הנוסף לבנק. כלומר- סעיף 6.3 התייחס הן למשכנתא והן לחוב הנוסף שהיה לנתבעת לבנק הפועלים ואשר אף אותו שילם התובע.

אציין כי בסעיף 6.3 המנוסח כאמור בסרבול נאמר כי הנתבעת היא שצריכה להמציא מכתב כוונות וביטול עיקול, כאילו מכתב הכוונות מתייחס גם לביטול העיקול. מכל מקום,גם אם נדקדק עם התובע שהעביר את התשלום ביום 18.1.15  במקום עד 7.12.14,הרי הנתבעת לא העלתה כל טענה בעניין והסכימה לכך. הסכמת הנתבעת נלמדת אף מכך שמספר ימים לאחר מכן (5.2.15)אף התייצבה כאמור בפני פקידת הבנק רונית וחתמה על מסמכי השעבוד לצורך נטילת משכנתא ע"י התובע.

אם לא די באמור,אשוב על מה שכבר פורט לעיל ועליו חזר אף התובע,על כי פעל בהתאם לעצת עורך הדין המייצג: "בנק הפועלים לא היה מוכן לשחרר שום דבר אם הוא לא מקבל את הכסף ראשון, ואת זה ניתן לשאול עו"ד וגשל, ישבתי עם עו"ד וגשל ואמר לי שזה לא משנה הסדר, נגיע למועד המסירה והכל יהיה בסדר" (עמ' 22 שורות 11-9)

  1. 16. התשלום נשוא סעיף 6.4להסכם,בסך 140,000 ₪ התייחס כאמור לחוב בגין תיק הוצל"פ צפת ואף אותו שילם התובע :

אין חולק כי ביום 23.6.15 הפקיד התובע בתיק ת"א (צפת) 6538-10-13 סך של 152,573 ₪- הוא נשוא החוב בתיק הוצל"פ צפת (בו הגישה הנתבעת התנגדות ולכן הועבר לביה"מ) על פי ההסכם ועל פי נסח הרישום בלשכת רישום המקרקעין. הסך של 152,574 ₪ אף גבוה יותר מהסך של 140,000 ₪ שנקבע בהסכם, וזאת לאור סכום החוב העדכני שהצטבר עד אותו מועד בתיק זה.

לא היה  בהפקדת סך של 152,574 ₪ בקופת בית המשפט חלף תשלום בהמחאה בנקאית של  140,000 ₪ כדי לפגוע בנתבעת. ממילא התמורה החוזית המוצהרת היא 950,000 ₪ וממילא מלוא הסכום הופקד בקופת בית המשפט.

 

  1. לאור כל האמור,עמד התובע בהתחייבויותיו לתשלום התמורה ע"פ סעיפים 6.1-6.4 להסכם ואלמלא סירוב הנתבעת למסירת חזקה,כפי שיפורט להלן,אף היה משלם את יתרת התמורה נשוא סעיף 6.5.

אמנם התובע שילם עוד  תשלומים בסכומים נמוכים: 7,000 ₪ ו- 9,000 (ש"ח (תיק הוצל"פ 05-13189-14-4 נושה בנק מזרחי-טפחות) בכדי "לנקות את הנסח" ואולם לא רק שהיה זה בהוראה ישירה של וגשל לתובע ובכדי "להסיר העיקול שהוטל על הדירה" (ראו נספח ו' לתצהיר התובע),אלא שגם מסתבר שהנתבעת היא זו שנהגה בחוסר תום לב בכך שברישא של ההסכם נרשמו רק 2 עיקולים( לביה"מ שלום נצרת ותיק הוצל"פ צפת) ולא עיקולים נוספים עליהם ידעה ואותם היה צריך להסיר לצורך אפשרות העברת הבעלות.ברי כי תשלומים אלו שולמו ע"י התובע למנוע סיכול ההסכם בגין חובות אלו. בכל מקרה,וגם ביחס לתשלומים אלו,אין אלא לחזור על האמור לעיל,בכך שהתובע פעל ע"פ הנחיית וגשל שייצג את שני הצדדים להסכם ומאחר שהיה גם שלוח הנתבעת הרי הנחיותיו, כהנחיותיה

בעניין זה יודגש כי ברי שלא ניתן לראות בתשלומים אלו משום הפרת ההסכם ע"י התובע,שכן הם שולמו על ידו אף מעבר לתשלומים הרשומים בהסכם .טענת הנתבעת כאילו בתשלום סכומים נמוכים אלו נגרם לה נזק בגין הפקעת הזכות לנהל מו"מ מול הנושים,נטענה על דרך הסתם. הנתבעת לא הוכיחה כי ניהלה מו"מ עם מי משני נושים קטנים אלו וברי כי אין בתשלומם ע"י התובע כדי להקנות לה את הזכות לבטל את ההסכם, או להפר אותו בסירובה לפנות את הדירה ולהעביר את החזקה.

 

18         הנתבעת לא ביטלה את ההסכם והיא מנועה מלהעלות טענה בעניין- אם לא די באמור,לא מצאתי ליתן אימון בטענת הנתבעת כאילו הודיעה על ביטול ההסכם. ראשית,הנתבעת לא שלחה כל הודעת ביטול וטענתה כאילו אמרה כך בע"פ, הוכחשה הן ע"י וגשל והן ע"י התובע. יצוין כי הנתבעת אפילו לא ידעה להגיד מה הוא המועד בו הודיעה ,לטענתה, על הביטול.

שנית,הנתבעת אף המשיכה לקבל את התשלומים נשוא ההסכם,למרות טענותיה להפרות שהועלו כאמור רק בדיעבד. גם לאחר שהתברר לנתבעת שהתשלום הראשון הועבר לחשבון נאמנות וגם בחודשים שחלפו ממועד התשלום השני,לטענתה, ועד המועד בו הוצא מכתב הכוונות, לא הובעה על ידי הנתבעת כל מחאה, לא ניתנה כל התראה, לא נשלחה כל דרישה לביטול ההסכם.

מבחינה עובדתית אני מבכרת את עדות וגשל על פני עדות הנתבעת שכאמור נמצאה בעיני בלתי מהימנה (בלשון המעטה). וגשל העיד, ועדותו הייתה עקבית, כי הנתבעת מעולם לא פנתה אליו בבקשה לבטל את ההסכם: "אני לא זוכר, מעולם גב' גרוס ולא מר וקנין, שיש בכוונתה לבטל את ההסכם, כל שנאמר לי בשלב מסוים הוא שהיא מסרבת להתפנות" (עמ' 46 שורות 28-27).

הנתבעת מעולם לא שלחה הודעה על ביטול, על אף שבאפשרותה היה לעשות כן בכל שלב הן לנוכח האיחורים  הנטענים לשיטתה, והן לנוכח תניה חוזית מפורשת שאפשרה לה להשתחרר מכבלי ההסכם "מכל סיבה שהיא" עד ל- 12.04.15 או עד ליום 14.6.15 (ראו סעיף המבוא "תנאי מתלה"; סעיף 3.2 ו- 6.6 להסכם).

 בנסיבות אלו משהנתבעת איפשרה המשך תשלום רוב התמורה,ללא כל הודעת ביטול,אין לקבל טענתה לביטול ההסכם. וראה תא (י-ם) 9520/07 מאיר כהן נ' יהודה חטאב

" דא עקא, עיון בתצהיר העדות הראשית של נתבע 1 ובסיכומי הנתבעים מעלה כי לא הועלתה על ידם טענה לפיה במועד כלשהו קודם להגשת התביעה שכנגד פנו אל התובע והודיעו לו במפורש על הפעלת תרופת הביטול. אף אם ניתן לראות בכתב ההגנה הראשון שהגישו הנתבעים ביום 12.11.07 כהודעה על ביטול ההסכם בין הצדדים בגין התנהלות התובע, במתן הודעה כזאת לאחר שעבר המועד לביצוע ההסכם וכ-10 חודשים לאחר ההפרה הנטענת (הימנעותו של התובע מלאשר לנתבעים כי ישלם את יתרת התמורה במועד) ולאחר שהתובע היה נכון, גם לגרסתם של הנתבעים, לקיים את החיובים המוטלים עליו מכוח ההסכם, ודאי שאין לראות בכתב הגנה זה משום הודעת ביטול שניתנה "תוך זמן סביר" כנדרש."(הדגשה שלי ר.א).

עוד אוסיף כי תמוהה (בלשון המעטה), טענת הנתבעת בסיכומיה כאילו התנהגות הצדדים מלמדת על ביטול ההסכם מאחר שהתובע הבהיר כי מועד המסירה יידחה.לא רק שהתנהגות הנתבעת,אשר המשיכה לקבל כספים מלמדת כי ההסכם לא בוטל על ידה,אלא שדחיית המסירה נעשתה בעל כורחו של התובע ולמורת רוחו,אך ורק בגין הודעת הנתבעת כי לא תפנה את הדירה ולא בהסכמתו.

  1. זאת ועוד, גם אילו הייתי מקבלת טענת הנתבעת להפרה מצד התובע (טענה שאינני מקבלת),הרי כבר נקבע בפסיקה כי נפגע עלול לאבד את ברירת הביטול בין מחמת מחדל הכרוך באי הפעלת זכות הביטול ובין מחמת מעשה אקטיבי מצידו המעיד על הסכמה או מחילה מצידו על ההפרה. הפסיקה ביססה הלכה זו בין היתר על הדוקטרינה של השתק וחובת תום הלב .כך לדוגמא ייחשב הנפגע כמי שאישר את החוזה,למרות טענתו להפרה,אם ניצל במודע זכויות המוקנות לו ע"פ החוזה לאחר שנודע לו דבר ההפרה וזאת בנסיבות בהן יהא הדבר בלתי הוגן לאפשר ניצול זכויות אלו ולהמשיך לטעון לביטול החוזה(פר' דניאל פרידמן ופר' נילי כהן חוזים כרך ב' (תשנ"ג-1992) בעמ' 1133-1134.

הנתבעת מבקשת למעשה לאחוז בזכות הביטול (למרות שכאמור כלל לא נשלחה הודעה בעניין מטעמה) אולם בה בעת, בחרה להמשיך ולהנות מתמורת ההסכם (פירעון חובותיה ופירעון המשכנתא שרבצה על הדירה) למרות ולאחר ההפרות הנטענות.הן מכוח עיקרון תום הלב והן מכח דיני מניעות,יש לראות בהתנהגותה של הנתבעת משום ויתור על זכות הביטול.ראה לגבי התנהלות נפגע העולה עד כדי ויתור על זכות הביטול ע"א 829/01 מלון זידאני נצרת בע"מ ואח' נ. בנק דיקונט לישראל בע"מ"א 574/78 מפעל מבצע חברה בע"מ נ. אבגה חברה לתעשיה וכן ראה ע"א 759/83 חצרוני נ. מוריס זוהר ואח':

"קבלת כספים וביטול ההסכם אינם יכולים לדור בכפיפה אחת...ביטול לאחר קבלת הכסף מהחברה,קבלה שיש בה מימוש זכויותיו ע"פ ההסכם כאילו לא הופר והמניות הועברו על שמו,אינו ביטול תוך זמן סביר...יש בו ובנסיבות ההסדר שנעשה בו אישור לכך כי המשיב בחר לא לבטל את ההסכם עם חצרוני... והוא אינו רשאי לבטלו לאחר שהפיק ממנו את אשר היה מגיע לו על פיו אלמלא הופר".

 

  1. לאור כל האמור זכאי היה התובע שהנתבעת תפנה את הדירה כנגד חיובו השלוב לתשלום יתרת התמורה,כאמור בסעיף 6.5 להסכם:"את יתרת התשלום ישלם הקונה למוכר בהמחאה בנקאית עד ליום 12.4.15 (להלן:"התשלום האחרון"),כנגד המצאת אישור על ביטול העיקול תיק הוצל"פ צפת בלשכת רישום מקרקעין וכנגד מסירת החזקה בבית לקונה...." כלומר,על התובע היה לשלם לנתבעת את יתרת התמורה כנגד מסירת החזקה בדירה. מאחר שרק ביום 6.8.15 הוסר העיקול בתיק הוצל"פ צפת(זאת לאור הצורך בהפקדתו בקופת ביה"מ),נסללה רק אז הדרך לתשלום יתרת התמורה כנגד מסירת החזקה,אלא שהנתבעת הודיעה לתובע כי לא תעביר את החזקה.

המדובר בחיובים שלובים שהיה על הצדדים לקיימם בד בבד. בהתאם לסעיף 43(א)(3) לחוק החוזים (חלק כללי), תשל"ג-1973, המועד לקיום החיוב השלוב נדחה, כל עוד הצד האחר אינו מוכן לקיים את החיוב המוטל עליו. מאחר שהנתבעת סירבה והודיעה כי לא תמסור את החזקה, נדחה חיובו של התובע לתשלום יתרת התמורה.

ודוק, מראשית ההליך הודיע התובע כי הינו חפץ לשלם לנתבעת את יתרת התמורה לצורך השלמת העסקה. סירובה של הנתבעת לפנות את הדירה כנגד קבלת יתרת התמורה,הוא המהווה הפרה של ההסכם. ראו גבריאלה שלו, דיני חוזים – החלק הכללי, לקראת קודיפיקציה של המשפט האזרחי, בע"מ 457 כדלקמן:

"כאשר צד אחד אינו נכון לקיים את חיובו נדחה מועד קיומו של החיוב המקביל על ידי הצד האחר. ומנגד, די בנכונותו של צד אחד לקיים את חיובו כדי שאי קיום החיוב השלוב על ידי הצד האחר ייחשב כהפרה.".

חיובים שלובים משמעותם שעל הצדדים לקיים חיוביהם בד בבד,וכשהדבר לא ניתן,להראות נכונות חד משמעית לקיים את חיובם. בעוד שהתובע הציג נכונות לשלם את יתרת התמורה,הנתבעת הודיעה בחוסר תום לב ובאופן ברור כי לא תפנה את הדירה. סירובה של הנתבעת הינו  למרות שהתובע שילם את מרבית סכום התמורה ופרע את מלוא החובות שרבצו בגינם עיקולים ומשכנתא על הדירה.

בעניין זה ראה גם האמור בע"א 3846/98 דהן נ. ביטון : "המשיבים נמנעו מלפרוע מקצת התשלום הרביעי ואת שני התשלומים האחרונים. אלא שהם פסקו מתשלום משנוכחו לדעת כי הוטל עיקול על הזכויות בדירה, וכי אין המערערים פועלים להסרתו אף שהועברו לידם מקצת הכספים שעוקלו. העיקול הקים מחסום בפני האפשרות להעביר את הזכויות בדירה לידי המשיבים, כמוסכם, כשהן נקיות מכל שעבוד ועיקול. חובת המשיבים לשלם למערערים את יתרת התשלומים במחיר הדירה וחובתם של האחרונים להעביר לידי הראשונים את החזקה בדירה היו שלובות זו בזו; משנמנעה מן המשיבים קבלת החזקה בדירה לא קמה להם חובה להמשיך ולפרוע את מחיר הדירה (ראו סעיף 23 לחוק המכר, תשכ"ח-1968. ראו גם ע"א 2981/92 כהן נ' צמד ע.א. בע"מ  [1], בעמ' 877)". (הדגשה שלי ר.א).

לאור האמור ומשקבעתי כי התובע לא הפר את ההסכם,הרי הוא זכאי לשלם את יתרת התמורה כנגד קבלת החזקה ולפינוי הנתבעת מהדירה כנתבע על ידו.בנוסף, יש לבחון את הסעדים הכספיים שנתבעו על ידי התובע.

  1. התביעה הכספית-התובע תבע פיצויים בגין כל יום איחר בפינוי,פיצויים מוסכמים,פיצויים בגין הצורך לשלם דמי שכירות בגין דירה אחרת- התובע אינו זכאי לפיצויים בגין שלושת הרכיבים הנ"ל,שכן אם יפוצה בגין שלושתם יהיה זכאי לכפל/שילוש, פיצוי:

סעיף 15 לחוק החוזים (תרופות בשל הפרת חוזה), התשל"א - 1970 (להלן: "חוק התרופות"), קובע:

"(א) הסכימו הצדדים מראש על שיעור הפיצויים (להלן: "פיצויים מוסכמים"), יהיו הפיצויים כמוסכם, ללא הוכחת נזק; אולם רשאי בית המשפט להפחיתם אם מצא שהפיצויים נקבעו ללא כל יחס סביר לנזק שניתן היה לראותו מראש בעת כריתת החוזה כתוצאה מסתברת של ההפרה.

(ב) הסכם על פיצויים מוסכמים אין בו כשלעצמו לגרוע מזכותו של הנפגע לתבוע במקומם פיצויים לפי סעיפים 10 עד 14 או לגרוע מכל תרופה אחרת בשל הפרת חוזה".

 

בעניין סעיף זה ראה  ג. שלו דיני חוזים, מהדורה שניה (התשנ"א- 1995), 598 בעמ' 59:

 

"המילה במקומם בסעיף 15 (ב) מעידה על כך, כי הבחירה היה בין דרכים חלופיות ולא מצטברות. על הנפגע לבחור בין פיצויים מוסכמים לבין פיצויים אחרים".

 

במקרה דנן עיון בהסכם מעלה כי נקבעו 2 סעיפי פיצוי מוסכמים: האחד סעיף ספציפי -סעיף 11.4 הקובע כי איחור במסירת חזקה בדירה מעל 7 ימים מהתאריך שנקבע למסירה, יחייב את המוכר בתשלום פיצויים קבועים ומוערכים מראש, בסכום בשקלים השווה לסך של 60 $ על פי השער היציג ביום חתימת החוזה על כל יום איחור החל מהיום השמיני ואילך.הפיצוי היומי שנקבע בסעיף זה משקף את אומד דעת הצדדים אשר לסכום שאותו יהא על המוכר לשלם לקונה בגין כל יום של אי מסירת הדירה. הסך של 60$ מהווה סכום ראוי שאותו צפו הצדדים מראש כמבטא את נזקי התובע אם לא תימסר החזקה בדירה במועד.

בנוסף נקבע בסעיף 11.3 להסכם סעיף פיצוי כללי-15% מסכום הבית-פיצויים מוסכמים בגין כל הפרה יסודית.

התובע זכאי רק לפיצוי אחד ולא יוכל לזכות בפיצוי כפול בגין אותו נזק.משבחר התובע לתבוע  את הפיצוי היומי הספציפי שנקבע, הוא אינו רשאי לדרוש גם את הפיצוי המוסכם הכללי , וגם לא דמי שכירות בגין דירה חלופית,שהרי הפיצוי בגין נזק זה של איחור במסירת הדירה כבר כומת ונקבע בהסכמה בסעיף הפיצוי לכל יום איחור. ראה ברע"א 7452/96  מ"י נ. חברה קבלנית האחים אהרון בע"מ (1998),שם ביטל בית המשפט את חיוב הנתבעת שם בתשלום הפיצויים המוסכמים והותיר על כנו רק את החיוב בדמי השכירות הראויים:

"פרשנותה של תניית הפיצויים המוסכמים בענייננו היא, שבעבור כל חודש של איחור בפינוי הנכס תשלם השוכרת למשכירה סכום בשיעור של 150% מדמי -השכירות שנקבעו בחוזה. יש להניח כי בתניה זו שבחוזה העריכו הצדדים מראש את הנזק שעלול להיגרם למשכירה כתוצאה מפיגור בהחזרת הנכס, שהוא בעיקרו אובדן דמי-שכירות. זאת, תוך מתן יתרונות למשכירה - מהותיים ודיוניים - בדרכה להיטיב את נזקיה. הפיצויים המשתלמים על יסוד תניה זו אינם שונים, על כן, במהותם מפיצויים הנפסקים על יסוד נזק שהוכח. כמוהם, גם הפיצויים המוסכמים מגינים בנסיבות המקרה על אינטרס הציפייה של המשכירה. משמע, כי אותו נימוק לכך שאין המשכירה זכאית להצטברות פיצויים בגין נזק שהוכח לדמי-שכירות ראויים בעילה של עשיית עושר ולא במשפט, תופס גם לעניין הימנעות מצירוף פיצויים מוסכמים לדמי-שכירות כאלה. תשלום הסכום שנפסק כשכר ראוי בעילה של עשיית עושר ולא במשפט ופיצויים מוסכמים, משמעותו בנסיבות המקרה כפל פיצוי." (הדגשה אינה במקור).

 

כבר נקבע בפסיקה כי משנקבע בהסכם פיצוי ספציפי לכל יום איחור בפינוי, יש להעדיפו על פני הקביעה הגורפת לפיצוי מוסכם שאחרת יהווה הדבר התעשרות שלא כדין. הצדדים קבעו פיצוי ספציפי לאיחור בפינוי, ומשכך יש לפרש את החוזה באופן שהפיצוי הספציפי הוא הפיצוי הרלוונטי להפרה הספציפית, ומבטא את הערכת הצדדים כפיצוי מוערך ומוסכם מראש, של הנזק שעשוי להיגרם לתובע בגין אותה ההפרה. פיצוי בגין כל יום איחור הוא עדיף בהיותו ספציפי, ולכן הוא עדיף על הקביעה הגורפת בדבר פיצוי מוסכם כל גבוה של 15% מערך הדירה בגין כל הפרה יסודית.

 

בהערת אגב אציין, כי לא רק שהתובע אינו זכאי לפיצוי כפול (הן פיצוי מוסכם לכל יום איחור והן בגין נזקים של שכירת דירה חלופית, או פיצוי מוסכם כללי),אלא שהתובע גם לא הוכיח תשלום בפועל בגין השכרת הדירה החלופית ולא צירף קבלות המעידות על התשלום. המשכיר של הדירה החלופית הינו אלי, אשר כלל לא התייחס להשכרה זו בתצהירו. הדברים הינם למעלה מן הצורך שכן כאמור, ממלא לא היה זכאי התובע גם לפיצוי כפול זה.

 

 לא נעלמה מעיני הסיפא לסעיף 11.4 שם סוכם כי פסיקת פיצוי בגין כל יום איחור  אין בה כדי לגרוע מסעדים אחרים הקבועים בהסכם או בדין .אולם, המשמעות היא שאין בכך כדי לגרוע מזכויות שיש לתובע, אך אין בכך ליצור זכות לפיצוי כפל (ולמעשה כמפורט להלן לפיצוי משולש), שאיננה קיימת, בהיותה מנוגדת לעקרונות היסוד של השיטה ולהלכה הפסוקה. (ראו מאמרם של יהודה אדר ומשה גלברד "השבה, פיצויים, צירוף תרופות  וחופש חוזים", פורסם במשפטים מ תשע"א (2011): "העקרון האוסר על כפל תרופה הוא אפוא עיקרון כופה, קוגנטי, שאין לצדדים לחוזה כוח לסטות ממנו".

 

  1. הנתבעת לא הלינה על שיעור הפיצוי המוסכם בגין כל יום איחור ולא טענה כנגד סכום הפיצויים המוסכמים בגין כל יום איחור כסביר ביחס לנזק שניתן היה לצפותו מראש כתוצאה מסתברת של הפרה ספציפית זו. מאחר שלא הוכחה כל אי סבירות בגובה הפיצויים המוסכמים שנקבעו באותו סעיף, זכאי התובע לפיצוי מוסכם בגובה של 60$ בגין כל יום איחור במסירת הדירה לתובע. למעלה מן הדרוש אעיר כי בהתחשב בטיבו של הנכס הנמכר קשה לומר כי המדובר בפיצוי חריג. הלכה פסוקה היא כי התערבות בית המשפט בהפחתת פיצויי מוסכם תהא במשורה ורק באותם מקרים בהם לא ניתן למצוא אחיזה כלשהי לנזק צפוי. (ע"א 4630/04 קניונים נכסים בע"מ נ. בני יעקב נדל"ן בע"מ).

כפי שפורט לעיל, ביום 6.8.15 הוסר העיקול בתיק הוצל"פ צפת,אז חל המועד לתשלום יתרת התמורה כנגד מסירת החזקה,אלא שהנתבעת הודיעה כי לא תעביר את החזקה. ע"פ סעיף 11.4  להסכם,הפיצוי שנקבע הינו לכל יום איחור החל מהיום השמיני שלאחר יום המסירה. לאור האמור,זכאי התובע לפיצוי יומי בסך של 60$ על פי השער היציג ביום חתימת ההסכם (3.72 ₪ לדולר ארה"ב),לכל יום החל מיום 14.8.15 (ולא מיום 7.8,כנטען ע"י התובע בסיכומיו).

 

  1. היטל השבחה וארנונה: בניגוד לשלושת הרכיבים שנתבעו לעיל בגין אותו נזק-אי מסירת החזקה,הרי הנזקים שתבע התובע בגין תשלומים אלו אינם מתייחסים לאותו נזק ואינם קשורים לאיחור במסירה. לפיכך, התובע אינו מנוע מלתבוע פיצוי בגין תשלום היטל השבחה וארנונה ששילם במקום הנתבעת בנוסף לפיצוי בגין האיחור במסירה. סעיף 8.2 להסכם מטיל חובת תשלום היטל השבחה שווה בשווה. עיון בנספח י' לתצהיר התובע מלמד כי התובע שילם סך של 22,123 ₪ היטל השבחה כאשר התשלום התבצע באמצעות קיזוז חובות העירייה כלפי התובע.

הנתבעת טענה כי בהתאם לסעיף 11.6 להסכם לא היה רשאי התובע לשלם תשלומים אלו מבלי שקדמה לתשלום הודעה בכתב ובה דרישה לשלם את התשלום. אכן בגין העדר הודעה לא יהיה זכאי התובע להפרשי הצמדה וריבית על תשלומים אלו. יחד עם זאת משאין חולק שמדובר בתשלומים שהייתה הנתבעת צריכה לשלם והם שולמו ע"י התובע,ברי כי הוא זכאי לשיפוי בגינם ואין לאפשר לנתבעת לעשות עושר ולא במשפט בכך שהתובע יישא בתשלום חיוביה. ההודעה בכתב נועדה להביא לידיעת הצד שכנגד את החובה החוזית המוטלת עליו ולא יכולה לשנות את זהות מי שנקבע כחייב בתשלום. לכן אין באי מסירת ההודעה בכתב כדי לאיין את חובת התשלום. כל תוצאה אחרת תביא כאמור להתעשרות שלא כדין של הנתבעת על חשבון התובע.

הוא הדין ביחס לתשלום הארנונה. התובע צירף אישור מעירית קריית שמונה (מיום 23.6.15) ממנו עולה כי חוב הארנונה שרבץ על הדירה (על שם מרדכי גרוס ז"ל) בסך של 8,477.40 ₪ עבר על שמו של התובע.

התובע טען בנוסף כי החל מועד יולי 2015 חיובי הארנונה הושתו עליו וביקש לחייב הנתבעת עד הפינוי בפועל. יחד עם זאת,התובע עליו נטל ההוכחה לעניין הסכומים ששילם לטענתו במקום התובעת,לא טרח לצרף ראיות לסכומים אלו. בנקל יכול היה התובע לצרף אישורים עדכניים בדבר התשלומים ששילם החל מיולי 2015 עד למועד הגשת תצהירו (כשנה לאחר מכן) אך הוא נמנע מלעשות זאת.

לפיכך אין לחייב את  הנתבעת אלא ורק בתשלום בסך 8,477 ₪ בערך נומינאלי.

התובע תבע בנוסף פיצוי בגין התייקרות בגין חידוש ביטוח חיים –לא מצאתי כי לרכיב נזק זה צורפה ראיה מספקת וכיצד יש בנספח יג' לתצהירו של התובע,יש כדי לתמוך בטענתו בעניין. לפיכך לא הוכיח התובע כי הוא זכאי לפיצוי בעניין זה והסכומים להם זכאי התובע הינם כאמור: חוב ארנונה ששילם במקום התובעת-8,477.4 ₪ וכן מחצית היטל השבחה ששילם במקום התובעת-11,061 ₪.

 

  1. פיצוי בגין עוגמת נפש-אכן התרשמתי מעוגמת הנפש הרבה שנגרמה לתובע. קשה להישאר אדישים למצוקה אליה נקלע התובע,בחור צעיר אשר כל חפצו היה ברכישת דירה . הנתבעת נהגה כלפי התובע בחוסר תום לב משווע, עת איפשרה לו לשלם את מלוא חובותיה,ורק לאחר מכן נזכרה להעלות טענות מטענות שונות-הכל על מנת למנוע מסירת הדירה אותה התחייבה למסור ע"פ הסכם המכר.

יחד עם זאת ובהתאם להלכה הפסוקה,משתבע התובע פיצוי  מוסכם ע"פ האמור בהסכם, אינו זכאי גם לפיצוי בגין רכיב בלתי ממוני זה.

כפי שפורט לעיל,ס' 15(ב) לחוק התרופות קובע שלא ניתן לתבוע במצטבר גם פיצויים מוסכמים וגם פיצויים בגין נזק בעין לפי ס' 10 לחוק התרופות (ראה ע"א 498/88 מירון נ' קידר, פ"ד מד(4) 250 (1990) וכן א.ש.צ.נ. צוות נכסים ויזמות בע"מ נ' זילברברג בע"מ.

כן ראה תא (י-ם) 1651/97 חי אלי נ' פסגת חנה (נכסים דירות והשקעות) בע"מ:

"הפיצויים המוסכמים הורתם ולידתם במסגרת סוגיית האיחור במסירה, ובשל כך צודקת פסגת חנה בטענתה כי מתן פיצויים מוסכמים בגין איחור במסירה, בנוסף למתן פיצוי על עוגמת נפש בגין איחור - יש בו משום כפל פיצוי. שכן הפיצוי המוסכם נקבע, בין היתר, בכדי לפצות על עוגמת הנפש שנגרמה לרוכש בגין האיחור במסירה. אולם, עוגמת הנפש שהיתה מנת חלקם של בני הזוג חי, נגרמה לא רק בשל האיחור במסירת החזקה בדירה, אלא גם - ואולי בעיקר - בשל ליקויי הבנייה הרבים שנתגלו בדירתם, ובשל ירידת ערך הדירה אשר רכשו במיטב כספם.".

בנוסף ראה דברי השופט י' עמית בע"א (חי') 734-08 אבירד אחזקות 1998 בע"מ נ' טאבור אפרת:

"על נפגע בשל הפרת חוזה לבחור בין פיצוי מוסכם לבין פיצוי אחר, ובמצב הדברים הרגיל:

  - לא ניתן לתבוע הן פיצוי מוסכם והן פיצוי על עוגמת נפש לפי סעיף 13 לחוק התרופות– ע"א 498/88 יהודית (נובק) מירון נ' קידר, פ"ד מד(4) 250 (1990);

 - לא ניתן לתבוע הן פיצוי מוסכם והן פיצוי על נזק לפי סעיף 10 לחוק התרופות - ע"א 7903/01 א.ש.צ.נ. צוות נכסים ויזמות (1995) בע"מ נ' זילברברג בע"מ (ניתן ביום 15.5.03);

 - לא ניתן לתבוע הן פיצוי מוסכם כללי והן פיצוי מוסכם ספציפי – ע"א 433/79 גלסמן נ' פורטונה, פ"ד לה(2) 161 (1980); רע"א 718/98 יסמין חברה לבנין והשקעות בע"מ נ' ע' אהרונוב קבלנות בנין (1988) בע"מ (ניתן ביום 20.4.98). [במאמר מוסגר: ייתכנו מצבים בהם ניתן לתבוע מספר סוגים של פיצוי מוסכם או פיצוי מוסכם לצד ראש נזק אחר, אך לא זה המקרה שבפנינו - ע"א 628/87 חורי נ' חברת החשמל בע"מ, פ"ד מו(1) 115 (1991); ע"א 879/92 מקור הנפקות וזכויות בע"מ נ' רוסמן, פ"ד נ(1) 774 (1996)]. מכאן, שבית משפט קמא לא יכול היה לפסוק לתובעים פיצוי בגין עוגמת נפש בנוסף לפיצוי המוסכם ששולם במלואו למשיבים בדרך של קיזוז".

לאור האמור, לא ניתן לפסוק לתובע פיצוי נוסף בגין עוגמת נפש.

 

  1. כפי שפורט בסעיף 22 לעיל,התובע זכאי לפיצוי בסך 60$ ליום החל מיום 14.8.15. יצויין כי התובע תבע פיצוי זה עד ליום מסירת החזקה בפועל. יודגש כי,אמנם, עילת התביעה מתגבשת עם הגשת התביעה ולכן, ככלל אין לעתור לסעד בגין התקופה שלאחר הגשת התביעה. יחד עם זאת, להלכה זו חריג המתייחס למקרים שמדובר בהם בתשלום מתמשך ולצד השני לא יגרם עיוות דין, אם ביהמ"ש יוסיף ויפסוק גם לתקופה שלאחר הגשת התביעה. חריג זה אשר נקבע בפסיקה מתייחס במיוחד להסכם שכירות וראה ההלכה כפי שנקבעה, בע"א בן יאיר השרון בע"מ נ' עיזבון יצחק הדסאי מורטנפלד מה (2) 36, עמוד 36, שם נפסק:

"אשר לטענתו הראשונה, כבר פסקנו בעבר, כי אף שבדרך כלל הכלל הוא שעילת התביעה מתגבשת במועד הגשת התובענה, הרי אין זה אלא כלל של נוהל ושל נוחיות - אשר ניתן לסטות ממנו במקרה מתאים (ראה: ע"א 517/70, גרוס נ' מועדון נ.צ. בע"מ פד"י כו (1) 175, 179; ע"א 707/78, 713 ידיד יוסף נ' קניאל וערעור שכנגד, פ"ד לה (4) 796,, בעמ' 799; ע"א 158/83 פינקל נ' נוימן פ"ד לח (1) 17, עמ' 25).המקרה דנן הוא המקרה המתאים. בכתב התביעה נתבקש הסעד עד למועד פסק הדין, והראיות היו ממילא לפני בית המשפט. לו נהג בית המשפט אחרת, היה הדבר רק גורם להתדיינות נוספת מיותרת. המערערים גם לא הצביעו על כל עיוות-דין שנגרם להם בכך (ראה ע"א 707/78, 713 [5] הנ"ל, בעמ' 799 מול אות השוליים ו). די בכך לדחיית הטענה" (הדגשה שלי, ר.א.).

 

וכן ראה, ת"א (י-ם) 12449/01 ח'אלד דולה נ' עימאד גיטאן:

"ההלכה היא, כי בית המשפט לא ייעתר לסעד שלא נתבע ממנו- ולכאורה, בענייננו- לתשלום דמי שכירות לשנים 2002-2005 (כולל), אלא שבעניין זה יש להחיל ההלכה שנקבעה בע"א 448/88 בן יאיר שרון נ' יצחק הדסאי (פורסם באתר "נבו") ולפיה, במקרה מתאים, דוגמת תביעה לתשלום דמי שכירות, יכול ביהמ"ש ליתן סעד עד למועד מתן פסה"ד, שכן "הראיות היו ממילא לפני ביהמ"ש". לו נהג ביהמ"ש אחרת, היה הדבר רק גורם להתדיינות נוספת מיותרת. הנתבעים גם לא הצביעו על כל עיוות שנגרם להם ב..." משכך, יש לחייב הנתבע בתשלום דמי השכירות עד למועד הבאת הראיות, 2/2005, שכן הוברר לי, כי נכון למועד זה עדיין שהה הנתבע במושכר".

 

ועוד ראה,תא (י-ם) 20381-08 עלאא אלדין סעיד עטייה אלעמורי נ' עימאד מחמוד אבו מיאלה:

 

"משהגענו לכלל מסקנה כי דינה של התביעה להידחות, הרי שנוסף על זכותו של התובע לכך שהנתבעים יפנו את הנכס, הוא זכאי לקבלת דמי שכירות עבור מלוא התקופה שראשיתה ביום 10.7.2008 ועד המועד שבו יפנו הנתבעים את הנכס.

 

תחילה יוער, כי אין מחלוקת על כך שהתובע היה רשאי לתבוע את דמי השימוש הראויים מהיום שבו נוצרה עילת הפינוי ועד הפינוי בפועל (ע"א 448/88 בן יאיר השון נ' עיזבון יצחק הדסאי, פ"ד מה(2) 36 (1991), כבוד השופט ד' לוין בפסקה 16).

 

 

  1. לאור האמור:

א. יש לחייב  את הנתבעת לשלם לתובע סכום של  60$ ליום לתקופה

שמיום 14.8.15 ועד היום (26.1.17)-סה"כ   532 ימים. הפיצוי ל532 ימים (לפי שער יציג במועד חתימת ההסכם בשיעור 3.72 ₪),הינו סה"כ 118,742 ₪.

 כן יש לחייב את הנתבעת לשלם לתובע החזר ארנונה ומחצית היטל השבחה ששילם התובע בסכום כולל של 19,538 ₪ (ראה סעיף 23 לעיל).

 

סה"כ חייבת הנתבעת לתובע לפיכך,סך של (118,742+19,538 ₪) סך של 138,280 ₪.  

 

 

ב. מאחר שהתובע כבר שילם לנתבעת סך של 756,573 ₪ מתוך תמורת המכר שעמדה ע"ס של 950,000 ₪ הרי הייתרה שנותר התובע חב לנתבעת ע"פ ההסכם, הינה 193,427 ובקיזוז חיובי הנתבעת כלפי התובע,כאמור בסעיף א לעיל ,הרי שהתובע נותר חב לנתבעת סכום של  55,147 בלבד.

 

ג. לפיכך אני מורה כי התובע יפקיד את סך של  55,147 ₪ בקופת ביה"מ תוך 7 ימים.

 בכפוף להפקדת הסכום בקופת ביה"מ יהיה זכאי התובע להגיש פסיקתא לחתימתי לפינוי הנתבעת מהדירה והסכום יועבר לנתבעת לאחר הגשת הודעה מטעם ב"כ הצדדים בדבר פינוי הדירה ומסירתה לתובע.

 

ד. מובהר כי על כל יום איחור בפינוי (ממועד חתימת הפסיקתא ואילך) תהיה חייבת הנתבעת  לשלם לתובע 60 $ (לפי שער יציג של 3.72 ₪ לדולר) ליום וזאת עד לפינוי בפועל.

 

ה. כמו כן אני מחייבת את הנתבעת לשלם לתובע הוצאות משפט בגין אגרה בסך של 6,250 ₪,בתוספת שכ"ט עו"ד (אשר בנסיבות ולאחר בחינת העקרונות שנקבעו בפסיקה לענין פסיקת רכיב זה –בהתחשב,בין היתר, בסכום שנפסק,השלב בו הסתיימו ההליכים והתנהלות הנתבעת עד לסיום ההליך) בסכום כולל של 22,000 ₪.

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

ניתן היום, כ"ח טבת תשע"ז,26 ינוארכ"ח טבת תשע"ז, בהעדר הצדדים.

                                                                                                 


בעלי דין המבקשים הסרת המסמך מהמאגר באמצעות פניית הסרה בעמוד יצירת הקשר באתר. על הבקשה לכלול את שם הצדדים להליך, מספרו וקישור למסמך. כמו כן, יציין בעל הדין בבקשתו את סיבת ההסרה. יובהר כי פסקי הדין וההחלטות באתר פסק דין מפורסמים כדין ובאישור הנהלת בתי המשפט. בעלי דין אמנם רשאים לבקש את הסרת המסמך, אולם במצב בו אין צו האוסר את הפרסום, ההחלטה להסירו נתונה לשיקול דעת המערכת
הודעה Disclaimer

באתר זה הושקעו מאמצים רבים להעביר בדרך המהירה הנאה והטובה ביותר חומר ומידע חיוני. עם זאת, על המשתמשים והגולשים לעיין במקור עצמו ולא להסתפק בחומר המופיע באתר המהווה מראה דרך וכיוון ואינו מתיימר להחליף את המקור כמו גם שאינו בא במקום יעוץ מקצועי.

האתר מייעץ לכל משתמש לקבל לפני כל פעולה או החלטה יעוץ משפטי מבעל מקצוע. האתר אינו אחראי לדיוק ולנכונות החומר המופיע באתר. החומר המקורי נחשף בתהליך ההמרה לעיוותים מסויימים ועד להעלתו לאתר עלולים ליפול אי דיוקים ולכן אין האתר אחראי לשום פעולה שתעשה לאחר השימוש בו. האתר אינו אחראי לשום פרסום או לאמיתות פרטים של כל אדם, תאגיד או גוף המופיע באתר.



שאל את המשפטן
יעוץ אישי שלח את שאלתך ועורך דין יחזור אליך
* *   
   *
 

צור
קשר

צור
קשר

צור
קשר

צור
קשר

צור
קשר

צור
קשר

צור
קשר

כל הזכויות שמורות לפסקדין - אתר המשפט הישראלי
הוקם ע"י מערכות מודרניות בע"מ