אינדקס עורכי דין | פסיקה | המגזין | חקיקה | כתבי טענות | טפסים | TV | משאלים | שירותים משפטיים | פורום עורכי דין נגישות
חיפוש עורכי דין
מיקומך באתר: עמוד ראשי >> חיפוש פסקי-דין >> ת"א 7003-01-14 זנו ואח' נ' לוגסי

ת"א 7003-01-14 זנו ואח' נ' לוגסי

תאריך פרסום : 07/12/2016 | גרסת הדפסה
ת"א
בית משפט השלום חיפה
7003-01-14
28/11/2016
בפני השופט:
אורי גולדקורן

- נגד -
התובעים:
1. סלומון אלכסנדר זנו
2. ענת זנו

עו"ד שי עובד
הנתבע:
אברהם לוגסי
עו"ד יובל אדלר
פסק דין
 

 

אימתי ייחשבו קללה וגידוף כ"לשון הרע", אימתי נושאות מילות גידוף כפל משמעות והופכות לאיומים ומה בין איומים לפרסם "לשון הרע" לאיומים "סתם"? סוגיות אלו הן שעומדות במוקד פסק דין זה.

 

רקע

 

1.ברקע התביעה הנוכחית עומדת מערכת יחסים עכורה בין התובע מס' 1 (להלן: התובע), שהינו מנהלה של סוכנות תיווך "ריאלטי אקזקיוטיב" בעיר נשר (להלן: הסוכנות), לבין בנו של הנתבע, אופיר, שהינו מתווך, אשר עד לשנת 2013 עבד בסוכנות של התובע ולאחר מכן עבר לעבוד בסוכנות תיווך רימקס. לאחר שאופיר הגיש ביום 15.12.2013 תביעה חוזית נגד התובע (ת"א 27444-12-13), הגישו התובע ואשתו, התובעת מס' 2 (להלן: התובעת), ביום 5.1.2014 את התביעה הנוכחית נגד אביו של אופיר, לפיצוי נזקיהם בגין ביצוע עוולות לשון הרע ותקיפה. כעבור ימים אחדים, ביום 14.1.2014, אף הגיש התובע תביעה חוזית נגד אופיר (ת"א 4387-01-14). לאחר שביום 13.3.2014 קבעה השופטת פריאל כי כתב התביעה בתיק שבפנינו אינו מגלה עילה ואיפשרה לתובעים להגיש כתב תביעה מתוקן, הם הגישו ביום 11.5.2014 כתב תביעה מתוקן.

 

כתב התביעה המתוקן

 

2.בכתב התביעה המתוקן נטען כי הנתבע הפיץ בפני לקוחות ועובדי הסוכנות וברחבי העיר נשר בדיות ושקרים על אודות התובעים. כן תוארו שני אירועים שהתרחשו במשרד הסוכנות של התובע: האירוע הראשון התרחש ביום 13.10.2013, בעת שהתובע ניצב בכניסה למשרד הסוכנות ביחד עם עורך-דין דוד גיל (להלן: עורך-דין גיל) והסוכן גיל בקיש (להלן: בקיש), ולפתע התפרץ לעברו הנתבע, חסם את דרכו, דחף אותו והסיטו לפינת הבניין, וצעק:

 

"יא בן זונה, אני אזיין אותך, אני אזיין את אבא שלך, אתה תשלם היום, אני לא אדבר איתך יותר על זה, אני אעקור אותך מנשר, אתה לא תעבוד יותר בנשר, אם אתה רוצה מלחמה תהיה מלחמה" (להלן: קטע 1).

 

האירוע השני התרחש ביום 27.10.2013, כאשר הנתבע נכנס במפתיע למשרד הסוכנות, בעת שהתובע נפגש עם לקוחותיו, ופנה אל התובעת בצעקות:

 

"עכשיו אני רוצה לראות אותו באופן דחוף. אם לא, אני לא יודע מה אני אעשה לכם";

 

"מי את בכלל? אני רוצה את הכסף של הבן שלי, אני רוצה להיפגש איתו עכשיו" (להלן: קטע 2).

 

תוך כדי כך דחף הנתבע את התובעת, ובדרכו אל חדרו של התובע, צעק בנוכחות עובדי המשרד ולקוחות שנכחו במקום:

 

"אני אראה לך מה זה. אני רוצה את הכסף של הבן שלי. אם לא תשלם, אני לא אדבר יותר על זה" (להלן: קטע 3).

 

והמשך פתח את דלת חדר התובע, וצעק לעברו:

 

"אני כאן היום בפעם האחרונה. אני דורש ורוצה את הכסף של הבן שלי. תגיד לי אם אתה משלם או לא. רק היום אני רוצה תשובה. עכשיו תענה" (להלן: קטע 4).

 

וכשנדרש על-ידי התובע לעזוב את המשרד, צעק עליו הנתבע:

 

"אני רוצה את הכסף היום. אם לא תחזור אליי עוד היום יהיה לא טוב. אני אעקור אותך מנשר, יא מזדיין" (להלן: קטע 5)

 

לאחר שהוזמנה משטרה ברח הנתבע ממשרד הסוכנות, וכאשר התקשר עמו התובע בטלפון ואיפשר לנוכחים בחדר להאזין לשיחה באמצעות רמקול, המשיך הנתבע לאיים באומרו:

 

"תגיד אם אתה משלם או לא. אתה לא תמשיך להיות בתל-חנן אם לא תשלם אני אזיין אותך, יותר אני לא אדבר איתך על זה" (להלן: קטע 6).

 

צוין עוד כי דברי הנתבע גרמו ללקוחות אשר היו עדים להתנהגותו לעזוב במהירות את משרד הסוכנות עקב חשש לשלומם, והביאו להבהלת התובעת לקבלת טיפול רפואי ולצורך בהשגחת בני משפחתה עקב חששה לחייה.

 

3.בכתב התביעה המתוקן נטען כי איומיו של הנתבע בפגיעה פיזית בתובעים, גידופיו וקללותיו, הסבו להם נזק נפשי ופיזי, השפילו אותם בעיני לקוחותיהם על-ידי הכתמת שמם והצגתם כרמאים ובלתי אמינים, וגרמו לעובדי הסוכנות וללקוחותיה להפסיק את קשריהם העסקיים עמם. עוד נטען כי מעשי הנתבע מהווים הוצאת לשון הרע על התובעים, בגינה עליו לשאת בפיצוי ללא הוכחת נזק בסך 50,000 ₪, וביצוע עוולת תקיפה, בגינה עליו לפצותם בסך 25,000 ₪.

 

כתב ההגנה

 

4. בכתב ההגנה הוכחשה הגרסה העובדתית שבכתב התביעה המתוקן והועלו הטיעונים הבאים:

(1)על-פי הפסיקה, קללות וגידופים, כדוגמת אלו שפורטו בכתב התביעה, במהלך חילופי דברים בעידנא דריתחא, אינם מקימים עילה לפי חוק איסור לשון הרע, התשכ"ה-1965 (להלן: חוק איסור לשון הרע או החוק);

(2)ה"איומים" אשר הופנו, לכאורה, על-ידי הנתבע כלפי התובעים אינם מהווים לשון הרע;

(3)לנתבע עומדת הגנת תום הלב בסעיף 15(3) לחוק איסור לשון הרע, מאחר וכל רצונו היה להגן על עניין אישי וכשר שלו - התשלום המגיע לבנו אופיר מאת התובע;

(4)התובע, הוא שיזם שיחה טלפונית עם הנתבע באמצעות רמקול, בה, לטענתו, אמר הנתבע את המיוחס לו בקטע 6;

(5)הדברים המיוחסים לנתבע אינם עוולה, בהיותם "מעשה של מה בכך", כהגדרתו בסעיף 4 לפקודת הנזיקין [נוסח חדש] (להלן: הפקודה);

(6)הפעולות המיוחסות לנתבע אינן "תקיפה", כהגדרת עוולה זו בסעיף 23 לפקודה (ואף התובעים לא סברו כך בעת שהגישו במשטרה תלונה על איומים בלבד), אינם בגדר איומים, וככל שיוכחו - הם "מעשה של מה בכך";

(7)השוואת גרסת התובעים בכתב התביעה המקורי לגרסתם בכתב התביעה המתוקן מעלה הבדלים ניכרים, המצביעים על חוסר אמינותם.

 

האירוע הראשון - קביעת ממצאים עובדתיים

 

5.לגבי האירוע הראשון יש להכריע האם הוכח שהנתבע דחף את התובע ושהוא אמר לו את המצוטט בקטע 1 לעיל.

 

6.בתצהירו (נ/5) הודה הנתבע כי באירוע הראשון הוא התעצבן וקילל את התובע, והשתמש במלים "מזדיין" ו"מניאק", אך טען כי לא איים עליו ולא השמיץ אותו. הוא הודה כי אמר: "אם אתה רוצה מלחמה, תהיה מלחמה", וטען שהתובע השיב כי הוא "מת שתהיה מלחמה". בחקירה הנגדית אמר:

 

"אמרתי לו 'אם אתה רוצה מלחמה' אז התכוונתי שניפגש בבית המשפט, מלחמה משפטית, לא התכוונתי למשהו אחר" (עמ' 63).

 

7.התובע ציין בתצהירו (ת/4) כי באירוע הראשון ביום 13.10.2013 הנתבע דחף אותו והשמיע כלפיו בצעקות את האמור בקטע 1 לעיל. בחקירה הנגדית הוא אישר כי השיב לנתבע בסגנונו:

 

"אני לא זוכר את המלים המדויקות, אבל אני זוכר שבהקשר זה עניתי לו באותו משקל. הוא השמיע איום, ואמרתי לו 'אתה רוצה שתהיה מלחמה? תהיה מלחמה. אין בעיה'. משהו בסגנון הזה" (עמ' 34).

 

8.עורך-דין גיל, שהובא כעד מטעם התובע, ציין בתצהירו (ת/2) כי כאשר יצא ממשרד הסוכנות ביום 13.10.2013 ושוחח עם בקיש, הוא הבחין באדם שניגש אל התובע והסיט אותו פנימה לכיוון ירכתי קומת הקרקע המפולשת בבניין, וכי הוחלפו ביניהם חילופי דברים ב"דציבלים מעבר לרגיל" ובשפת גוף "לא נורמאלית בשיחה בין שני אנשים מבוגרים". עוד ציין כי אינו זוכר את שנאמר באותה שיחה, אולם הוא זוכר שבין היתר אמר אותו אדם לתובע: "יא בן זונה, אני אזיין אותך אתה לא תעבוד יותר בנשר" (חלקים מקטע 1 הנזכר לעיל). בחקירה הנגדית הוסיף כי זכור לו המשפט: "אם אתה רוצה מלחמה, תהיה מלחמה", אך ציין: "היה דיאלוג, לא יכול לשחזר את המלים המדויקות" (עמ' 18). כשנשאל האם אף דיבורו של התובע היה בצעקות, השיב: "יכול להיות. אני זוכר מלפני שנתיים רמת דיבור?" (שם). כשנשאל אם ראה שהנתבע תקף את התובע, השיב:

 

"לא ראיתי. מה זה תקיפה? הוא קרא לו לבוא אליו בצורה מאיימת. אני יכול להדגים. תקיפה פיזית במובן המילולי של המילה לא הייתה. הייתה קריאה בטון חריג לבוא לשמוע מה יש לו להגיד. לא בן אדם שתיאם פגישה מראש. אדם שהגיע עכשיו ודרש לדבר. הוא סימן לו 'בוא' בצורה חריגה, תנועות ידיים. אני לא זוכר מלל. בשום פנים לא תקיפה. לא תפס אותו. לא משך אותו" (עמ' 19-18).

 

9.בקיש, שהיה סוכן של התובע ועבר לעבוד בסוכנות רימקס עם בנו של הנתבע, העיד בתצהירו (נ/4) כי נכח באירוע הראשון, וכי בעת שיצא ממשרד הסוכנות עם עורך-דין גיל, הגיע הנתבע ודרש לשוחח עם התובע ולקבל את כספו של אופיר. הוא ציין: "את מרבית חילופי הדברים כלל לא שמעתי, כי הצדדים אמנם שוחחו בקול רם, אך לא צעקו זה על זה".

 

10.דוד בן-חיים, עד מטעם הנתבע, אשר עבד בשעתו בסוכנות של התובע ולאחר מכן עבד בסוכנות רימקס, ציין בתצהירו (נ/2) כי נכח באירוע הראשון מחוץ למשרד, ושמע את הנתבע מקלל את התובע במלים "בן זונה" ו"אני אזיין אותך", אולם לא שמע אותו מאיים עליו כי לא יעבוד יותר בנשר ולא ראה דחיפה. בחקירה הנגדית אמר:

"שומעים את המלים האלה בכל יום, בצחוק ולא בצחוק. לצערי זה נהיה סלנג של דיבור, אפשר להגיד דיבור של רחוב" (עמ' 45).

 

11.שרה זינו, אחותו של התובע (להלן: שרה), אשר חלק מהעדים שנכחו באירוע כפרו בנוכחותה במקום, ציינה בתצהירה (ת/1) כי כאשר נכחה ביום 13.10.2013 באקראי במשרד הסוכנות, בסמוך לדלת הכניסה היא ראתה שהנתבע התקרב בהליכה מהירה לעבר התובע, חסם את דרכו והסיט אותו פנימה לכיוון ירכתי קומת הקרקע המפולשת ובטון מאיים השמיע את הדברים שצוטטו לעיל בקטע 1. היא לא ציינה בתצהירה כי הנתבע דחף את התובע (כנטען בכתב התביעה המתוקן), ובחקירה הנגדית הבהירה כי ההסטה פנימה של התובע נעשתה במלים (עמ' 11).

 

12.מכלול העדויות מוביל למסקנה כי עלה בידי התובעים להוכיח שהנתבע התבטא כלפי התובע בלשון שתוארה בקטע 1 לעיל, אולם לא עלה בידיהם להוכיח כי הוא דחף את התובע. עורך-דין גיל, שהעיד מטעם התובעים, הבהיר בחקירה הנגדית כי לא היה כל מגע גופני בין הנתבע לתובע, ואף שרה, עדה נוספת מטעם התובעים, לא טענה בתצהירה מאומה בנוגע לדחיפה.

 

האירוע השני - קביעת ממצאים עובדתיים

 

13.התובעים הוכיחו כי באירוע השני, שהתרחש במשרד הסוכנות ביום 27.10.2013, אמר הנתבע את האמירות שפורטו בקטע 2, קטע 3, קטע 4, קטע 5 וקטע 6 לעיל. התובעת תיארה בתצהירה (ת/3) את שהתרחש באותו אירוע. היא ציינה כי הנתבע, אשר נכנס למשרד, פנה אליה במלים מאיימות, כאמור בקטע 2 לעיל, ולאחר שדחף אותה והחל לצעוד לעבר חדרו של התובע - השמיע בצעקות את המצוטט בקטע 3, קטע 4 וקטע 5 לעיל. היא אף הצהירה כי שמעה את הנתבע משמיע את האמור בקטע 6 לעיל, כאשר התובע יזם שיחה טלפונית עמו.

 

התובע תיאר בתצהירו (ת/4) את התבטאויות הנתבע כלפיו באירוע השני, כמפורט בקטע 3, קטע 4 וקטע 5 לעיל, וטען כי אלו היו איומים לפגוע בו ובבני משפחתו שגרמו לתחושת סכנה מיידית לחייו ולחיי התובעת, שהייתה בחודשים האחרונים להריונה. עוד ציין כי בעקבות דברים אלו מיהרו הלקוחות שהיו בסוכנות לעזוב את המקום מחשש לשלומם. כן הוסיף כי לאחר שהנתבע עזב, הוא התקשר אליו על מנת "לסגור עמו את העניין", ובאותה שיחה המשיך הנתבע לקלל ולאיים עליו ועל משפחתו, ואמר את המצוטט בקטע 6 לעיל.

 

הנתבע לא מסר בתצהירו גרסה מסודרת לגבי ההתרחשות באירוע השני, אך הודה כי במהלך שיחת הטלפון שניהל עם התובע הוא צעק עליו וקילל אותו.

 

14.בחקירה הנגדית עמדה התובעת על גרסתה בתצהיר לפיה הנתבע דחף אותה, אך אמרה כי איננה יודעת אם היו אחרים במשרד אשר חזו בדחיפתה (עמ' 23). התובע אישר בחקירה הנגדית כי לא ראה במו עיניו את הנתבע דוחף את התובעת, וכי שמע על כך מפיה לאחר האירוע, ולפיכך לא צוין הדבר במסגרת התלונה למשטרה שהוגשה ביום 27.10.2014 ונסבה על רק על איומים (עמ' 36). הנתבע הכחיש בתצהירו את הדחיפה, והגדיר טענה זו כ"שקר גס".

 

15.הטענה כי הנתבע דחף את התובעת במהלך האירוע השני לא הוכחה. עדותה של התובעת בסוגייה זו הייתה עדות יחידה של בעלת דין, כמשמעותה בסעיף 54 לפקודת הראיות [נוסח חדש], התשל"א-1970, לגביה בית משפט מצווה על זהירות יתר בטרם אימוצה. על פי הוראת הסעיף האמור, בית משפט לא יפסוק בהליך אזרחי על סמך עדות יחידה של בעל דין, אלא אם ייתן טעם ויפרט הנמקתו על שום מה הוא נכון להסתפק באותה עדות יחידה (ע"א 295/89 רוזנברג נ' מלאכי, פ"ד מו(ו) 733 (1992); ע"א 2119/94 לנדאו נ' וין, פ"ד מט(2) 77 (1995)). בענייננו, מ"אישור בדבר הגשת תלונה" מיום 27.10.2013, שהעתקו צורף לתצהיר התובע, עולה כי תלונתו נסבה רק על "איומים" ולא על תקיפה. אין בדברי התובע, לפיהם רק במועד מאוחר יותר הוא שמע מפי התובעת על הדחיפה, כדי להסביר מדוע לא הוגשה במועד מאוחר יותר תלונה נוספת לגבי "תקיפה". אין להתעלם מכך שאף בגרסה העובדתית שתוארה בכתב התביעה המקורי, שהוגש למעלה מחודשיים לאחר אותו אירוע, לא הוזכרו דחיפות או תקיפות בשני האירועים. כל אלו מעמידים סימני שאלה לגבי הגרסה העובדתית של התובעת בנוגע לדחיפה, ואינם מאפשרים לאמצה.

 

אירועים נוספים - קביעת ממצאים עובדתיים

 

16.התובע ציין בסעיף 24 לתצהירו כי לאחר האירוע השני המשיך הנתבע להפיץ שקרים אודות התובעים והסוכנות ולאיים כי יעקור את התובע מהעיר. הטענה ל"סדרת אירועים" ולאירועים נוספים מעבר לשני האירועים בחודש אוקטובר 2013, שצוינה בכתב התביעה המתוקן, לא הוכחה בראיות ואף נזנחה בסיכומי בא-כוח התובעים.

 

חוק איסור לשון הרע - המסגרת הנורמטיבית

 

17.הקביעה בדבר קיומה של עוולה לפי חוק איסור לשון הרע, והפיצוי בגינה, נעשה בארבעה שלבים: בשלב הראשון יש לבחון האם בוצע "פרסום" כהגדרתו בסעיף 2 לחוק. בשלב השני יש לבחון אם הפרסום מהווה "לשון הרע", כהגדרתו בסעיף 1 לחוק. ככל שיתברר שמדובר ב"לשון הרע", יש לבחון בשלב השלישי את תחולתן של ההגנות השונות שבחוק. אם לא קמות הגנות אלו, יקבע בית משפט בשלב הרביעי את הסעד המתאים. (על שלבי הניתוח ראו: ע"א 89/07 נודלמן נ' שרנסקי, פסקה 17 (פורסם בנבו, 4.8.2004); ע"א 8345/08 עו"ד בן נתן נ' בכרי, פסקה 2 (פורסם בנבו, 27.7.2011); ע"א 751/10 פלוני נ' דיין-אורבך, פסקה 6 לפסק דינו של השופט עמית (פורסם בנבו, 8.2.2012); ע"א 6903/12 Canwest Global Communications Corp. נ' עזור, פסקה 19 (פורסם בנבו, 22.7.2015)).

 

האם "לשון הרע"?

 

18.במקרה שבפנינו הוכח בתצהירי עדי התביעה כי דברי הנתבע בשני האירועים הושמעו במשרד הסוכנות באוזני לקוחות התובע ששהו במקום. התקיים, איפוא, "פרסום", כהגדרתו בסעיף 2 לחוק. השאלה העומדת בלב פסק דין זה קשורה לשלב השני של הניתוח, בו יש להכריע האם דברים אלו היוו "לשון הרע", כהגדרתה בסעיף 1 לחוק:

 

"לשון הרע היא דבר שפרסומו עלול -

(1)להשפיל אדם בעיני הבריות או לעשותו מטרה לשנאה, לבוז או ללעג מצדם;

(2)לבזות אדם בשל מעשים, התנהגות או תכונות המיוחסים לו;

(3)לפגוע באדם במשרתו, אם משרה ציבורית ואם משרה אחרת, בעסקו, במשלח ידו או במקצועו;

מלבן 2(4)לבזות אדם בשל גזעו, מוצאו, דתו, מקום מגוריו, גילו, מינו, נטייתו המינית או מוגבלותו;

 

19.השאלה אם פרסום מהווה לשון הרע מוכרעת על-ידי בית משפט מבלי שיהא צורך להביא ראיות לגביה. הלכה זו נקלטה במשפטנו מהמשפט האנגלי עוד בטרם נחקק חוק איסור לשון הרע. בע"א 256/57 אפלבוים נ' בן גוריון, פ"ד יד 1250, 1215 (1960) הובהר כי בשיטתנו השופט ממלא תפקיד של חבר המושבעים באנגליה, בידיו הקביעה הסופית אם פרסומים הינם משמיצים, ואין הוא נזקק לעדויות שנועדו להראות כיצד הובנו הפרסומים. (וראו גם: ע"א 36/62 עוזרי נ' מלמד, פ"ד טז 1553, 1559 (1962); ע"א 723/74 הוצאת עיתון "הארץ" נ' חברת החשמל לישראל בע"מ, פ"ד לא(2) 281, 301 (1977); ע"א 334/89 מיכאלי נ' אלמוג, פ"ד מו(5) 555, 562 (1992); רע"א 7943/01 נור נ' יערי (פורסם בנבו, 16.10.2001)).

 

על המבחן לקביעה "לשון הרע מהי" עמד בית המשפט העליון ברע"א 10520/03 בן גביר נ' דנקנר, פסקה 24 לפסק דינו של השופט ריבלין (פורסם בנבו, 12.11.2006):

 

"בניתוח שאלה זו, "המבחן הקובע הוא, מהי, לדעת השופט היושב בדין, המשמעות, שקורא סביר היה מיחס למילים" (ע"א 740/86 תומרקין נ' העצני, פ"ד מג(2) 333, 337). הנה אפוא, עלינו לשאול ולשקול, מה היה מבין האדם הסביר, לנוכח האמירות הפוגעניות ..... אלא שבית משפט, בעת שהוא בא לפרש ביטוי מלעיז, אינו בוחן את כוונותיו של המפרסם, אף לא את האופן בו הבינו את הביטוי הנפגע או השומעים-בפועל (ראו ע"א 257/57  אפלבוים נ' בן גוריון, פ"ד יד 1205, 1215; פרשת תומרקין הנ"ל, בעמ' 337; אולם ראו חריג לכך בסעיף 16(ב)(3) לחוק איסור לשון הרע). השאלה המכרעת היא אובייקטיבית, לאמור - יש לתור אחר המובן הטבעי והרגיל של הפרסום בעיני האדם הסביר (ראו גם ע"א הארץ, בעמ' 300). כך לגבי פרשנות הביטוי, וכך לגבי עצם השאלה האם יש בו, בביטוי, כדי להוות "לשון הרע" (ראו גם ע"א 809/89  משעור נ' חביבי, פ"ד מז(1) 1, 7). זאת וגם זאת: משמעותה של התבטאות אינה נגזרת אך ורק מפירושן המילולי או הבלשני המדויק של המילים שבהן נעשה שימוש. נסיבות חיצוניות הסובבות את הפרסום, ההקשר בו נאמרו הדברים - כל אלה, וכיוצא באלה, יש בהם כדי ללמד מהו, אל נכון, פירושו של הפרסום".

 

 

20.נביא תחילה באופן מרוכז את פניני הלשון שהשמיע הנתבע ושפרסומם הוכח:

"יא בן זונה, אני אזיין אותך, אני אזיין את אבא שלך, אתה תשלם היום, אני לא אדבר איתך יותר על זה, אני אעקור אותך מנשר, אתה לא תעבוד יותר בנשר, אם אתה רוצה מלחמה תהיה מלחמה" (להלן: קטע 1).

 

"עכשיו אני רוצה לראות אותו באופן דחוף. אם לא, אני לא יודע מה אני אעשה לכם";

"מי את בכלל? אני רוצה את הכסף של הבן שלי, אני רוצה להיפגש איתו עכשיו" (להלן: קטע 2).

 

"אני אראה לך מה זה. אני רוצה את הכסף של הבן שלי. אם לא תשלם, אני לא אדבר יותר על זה" (להלן: קטע 3).

 

"אני כאן היום בפעם האחרונה. אני דורש ורוצה את הכסף של הבן שלי. תגיד לי אם אתה משלם או לא. רק היום אני רוצה תשובה. עכשיו תענה" (להלן: קטע 4).

 

"אני רוצה את הכסף היום. אם לא תחזור אליי עוד היום יהיה לא טוב. אני אעקור אותך מנשר, יא מזדיין" (להלן: קטע 5).

 

"תגיד אם אתה משלם או לא. אתה לא תמשיך להיות בתל-חנן אם לא תשלם אני אזיין אותך, יותר אני לא אדבר איתך על זה" (להלן: קטע 6).

 

ניתן לסווג את הדברים הללו לשלוש קבוצות על-פי תוכנם:

(1) קבוצת "אני אזיין" - "יא בן זונה, אני אזיין אותך, אני אזיין את אבא שלך", "אם לא תשלם אני אזיין אותך" (להלן: הקבוצה הראשונה).

(2)קבוצת "אני אעקור" - "אני אעקור אותך מנשר, אתה לא תעבוד יותר בנשר"; "אני אעקור אותך מנשר, יא מזדיין" (להלן: הקבוצה השניה).

(3)קבוצת האיומים המרומזים - "אם אתה רוצה מלחמה תהיה מלחמה"; "אם לא, אני לא יודע מה אני אעשה לכם"; "אם לא תשלם, אני לא אדבר יותר על זה";

"יהיה לא טוב" (להלן: הקבוצה השלישית).

 

21.בשפה העממית מקובל לראות בביטויים המבוססים על השורש ז-י-ן ואשר נמנים על הקבוצה הראשונה לעיל כקללות גסות. בבג"ץ 606/93 קידום יזמות ומו"לות בע"מ נ' רשות השידור, פ"ד מח(2) 1 (1994) (להלן: פסק דין רשות השידור), בו נדונה עתירה נגד פסילת תשדיר פרסומת ברדיו הכולל את הסיסמה "קידום: לך תצטיין", סברה השופטת דורנר כי יש בסיסמה קונוטציה למילת גידוף, השופט חשין גרס כי הביטוי מוליך אותנו, על דרך האסוציאציה והקונוטציה של הצליל, היישר אל עבר ביטוי עממי של ניבול פה, והשופט בך ציין כי יש בו קונוטציה אוסציאטיבית, אשר אינה מכניסה את תשדיר הפרסומת לגדר "פגיעה חמורה ומשמעותית בטעם הטוב". שופטי הרוב החליטו על קבלת העתירה, בשם חופש הביטוי ולאחר שקבעו כי אין בביטוי "לך תצטיין" משום פגיעה בעלת עוצמה ברגשות הציבור הרחב. פסק דין רשות השידור אמנם לא עסק בחוק איסור לשון הרע, אולם הוא חשוב לענייננו מאחר והוא נסב על ערך חופש הביטוי, שהינו אחד משני הערכים המנוגדים (חופש הביטוי והזכות לשם טוב) "המתגוששים" ביניהם במסגרת חוק איסור לשון הרע. ראויה לתשומת לב עמדת המיעוט של השופט חשין, שסבר כי "גיוס חירות הדיבור להגנה על שידור הפרסומת המסחרית 'לך תצטיין' אינו אלא שימוש בלתי ראוי בקונצפציות של חופש ושל דרור, ויש בו בעירוב הדברים להושיבי קטנטני-ארץ עם נפילים" (שם, בעמ' 18). קונוטציה לניבול פה כ"גימיק" פרסומי שוב אינה בגדר חריג. לאחרונה, מעל עשרים שנה לאחר פסק דין רשות השידור, שודר בטלוויזיה תשדיר פרסומת דומה, בו נראית שחקנית מוכרת, מהבכירות בישראל, כשהיא אוכלת ארוחת בוקר ומחזיקה בידה זית, ומתלוננת על כך שבעל מקצוע סורר השאיר אותה "עם הזית ביד". מסתבר, כמאמר שירו של ג'ורג' ברסאנס, בתרגומו של דן אלמגור, ש"בלי גסויות קשה לחיות, מילה גסה זו פרנסה".

 

אולם השורש "ז-י-ן" לא שימש רק כמילת גידוף וניבול פה. הוא "שידרג" את מעמדו בתת-התרבות של שפת הביבים בישראל, והפך לפועַל המרמז על שימוש באלימות. "אני אזיין את האמ-אמא שלהם", תידרך תנ"צ ניסן שחם את מפקד מג"ב דרום בשיחה אישית בעת העימות בין המשטרה למתנגדי ההתנתקות מגוש קטיף באירועי כפר מימון בקיץ 2005. משפט זה, ומשפטים קשים אחרים שאמר קצין המשטרה באותו תדרוך, נדונו בבג"ץ 5562/07 שוסהיים נ' השר לביטחון פנים (פורסם בנבו, 23.7.2007) (להלן: פסק דין שוסהיים), אשר דחה את העתירה נגד החלטת מפכ"ל המשטרה והשר לביטחון פנים למנות את תנ"צ שחם לתפקיד סגן מפקד מחוז ירושלים. השופטת פרוקצ'יה קבעה כי התבטאותו של הקצין (שכללה את המשפט המצוטט) הינה "קשה ופוגענית עד מאד; יש בה מגסות הרוח ומגסות הלשון; יש בה עידוד לפיקודיו להשתמש בכוח פיזי ...".

 

שורש "ז-י-ן" במובנו האלים הפך לרוֹוֵחַ בעולם התחתון. דוגמה מצויה בע"פ 8591/10 נחום נ' מדינת ישראל (פורסם בנבו, 17.7.2011) (להלן: פסק דין נחום), בו נדון ערעור על הרשעה בעבירת סחיטה באיומים, עקב איומים במטרה לגבות חוב, וכללו את האמירות "בוא תרד יא זבל", "אני אראה לך מה זה", "אני אזיין אותך" ו"אם לא (תביא את הכסף עד יום חמישי - א"ג), אז תהיה בריא תשמור על עצמך" ו"אני לא אחראי על מה שקורה לך".

 

22.האם הביטויים מהקבוצה הראשונה, אותם השמיע הנתבע באוזני התובעים, מהווים "לשון הרע"? בא-כוח הנתבע טען בסיכומיו כי גידופים וקללות השגורים בשפת היום-יום בחברה הישראלית אינם יכולים להיחשב כהוצאת לשון הרע, וכתמיכה בעמדתו ציטט באופן חלקי את פסקה 26 מפסק דינו של השופט ריבלין (שהיה בעמדת מיעוט) ברע"א 10520/03 בן גביר נ' דנקנר (פורסם בנבו, 12.11.2006), בו קיבלו שופטי הרוב את ערעורו של מי שהוטחו כלפיו המלים "הנאצי הקטן" ו"נאצי מלוכלך". אביא, איפוא, במלואה את פסקה 26 לפסק דינו של השופט ריבלין:

 

"לא אמרתי - ואינני אומר - כי גידופים, קללות והתרסות אינם עשויים לבוא בגדר לשון הרע. כבר נפסק, כי תיאורו של אדם כ"אנטי ציוני" יכול שייחשב בגדר "לשון הרע" (ע"א 698/77 ועד עדת הספרדים בירושלים נ' ארנון, פ"ד לב(2) 183), וכך גם הכינוי "נאצי" ו"אנטישמי" (ראו א' שנהר, דיני לשון הרע (תשנ"ז) 130, והאסמכתאות שם). סינון קללה כלפי אדם, קבל עם ועדה, עלול לבזותו עד-מאד, ועל כן להוות משום "לשון הרע". עם זאת, לא כל גידוף, ולא בכל הנסיבות, יקים עילת תביעה מכוח חוק איסור לשון הרע. "קללות וגידופים מהווים לצערנו חלק מהחיים החברתיים במדינה, ולפיכך קיים חשש שהכרה שיפוטית גורפת בגידופים כב'לשון הרע' תביא להצפת בתי-המשפט בתביעות שזו עילתן. זאת ועוד: ככל שהשימוש בגידופים שכיח יותר, כך נעשית פגיעתם לקשה פחות, עד כי אמירת גידופים מסוימים בנסיבות מסוימות לא תגרום עוד לפגיעה ממשית" (שנהר, בספרו הנ"ל, בעמ' 131, והאסמכתאות שם; ראו גם Pease v. International Union of Operating Engineers Local 150, 567 N.E.2d 614, 619 (1991); Ward v. Zelikovsky, 643 A.2d 972, 978-979 (1994); Stevens v. Tillman, 855 F.2d 394, 399-402 (1988)). הגידוף של אתמול הוא שפת הרחוב של היום. סיווג הדיבור על-פי סגנונו עשוי לייחד את חופש הביטוי למיטיבי הדיבור ולצחי הלשון לבדם. חופש הביטוי צריך שיהיה שמור גם לעלגי הלשון, שהם תכופות גם קשיי היום. שפתם אינה "בעלת ערך פחות" (פסק-דין Chaplinsky הנ"ל). כשם שחרות הביטוי היא עיוורת כלפי התוכן, כך אין היא נותנת דעתה לסגנון. אכן, כדברי ה- ECHR, הזכות לחופש ביטוי “protects not only the substance of the ideas and information expressed but also the form in which they are conveyed”. (Oberschlick v. Autria (II), 42 Eur. Ct. H.R. 1266 (1997))".

 

בספרו של המלומד אורי שנהר דיני לשון הרע (הוצאת נבו, 1997) עמ' 133 נכתב:

"נראה כי לצורך הכרעה בשאלה, האם מהווים דברי גידוף "לשון הרע" ישקול ביהמ"ש לא רק את הנורמות החברתיות במקום שבו נאמרו הדברים, אלא גם נימת הדיבור, את הקול, ואת ההקשר שבהם נאמרו הדברים, ואם יתברר שהדברים נאמרו ברוגז בכעס או תוך חלופי עלבונות, ייטה ביהמ"ש שלא לראות בדברים "לשון הרע" המקימה עילת תביעה על פי החוק..."

 

אמרו מעתה: לא כל קללה או גידוף שפורסמו יקימו עילת תביעה בעילה של לשון הרע, ובמיוחד שהדברים נאמרו בעידנא דריתחא, אף כי יתכנו נסיבות בהן הקללות והגידופים שנאמרו חצו את קו הגבול - שלעתים הוא מטושטש - בין לשון הרע שהוא עניין של מה בכך (לפי סעיף 4 לפקודה) לבין לשון הרע המקים עילת תביעה שראוי לפסוק פיצוי בגינו. (לסקירת הפסיקה בסוגיה זו ראו פסק דינה של השופטת נאות-פרי בת"א (שלום חי') 15708-06 קידר נ' רון, פסקאות 35-19 (פורסם בנבו, 20.1.2010)).

 

23.אולם בענייננו, המאזין הסביר לא היה רואה בביטויים מהקבוצה הראשונה, אותם השמיע הנתבע כלפי התובע, כשימוש בשורש ז-י-ן במובן העממי, ה"רך" יותר, של גידוף, ניבול פה וקללה גסה, אשר הנטייה היא שלא לראותו כ"לשון הרע", אלא כשימוש בשורש זה במובן האלים, כפי שנעשה בפרשיות שנדונו בפסק דין שוסהיים ובפסק דין נחום. ראייה כזו של השימוש בביטויים מהקבוצה הראשונה משתלבת עם תוכנם של האיומים בפגיעה בעיסוקו של התובע, שסווגו כקבוצה השניה לעיל, ועם האיומים המרומזים שהושמעו על-ידי הנתבע וסווגו כקבוצה השלישית. בדומה לביטויים שצוטטו מפסק דין נחום, אף בענייננו היוו הביטויים משלוש הקבוצות תמהיל של חרפות שתכליתו אחת - איום על התובע על מנת שישלם את המגיע לאופיר, שאם לא כן - תבוא תגובה קשה, שתפגע אנושות בעיסוקו.

 

24.האיומים לפגוע בעיסוקו של הנתבע, במידה ולא ישולמו הכספים המגיעים לאופיר, לא היו פרסום בפועל של "לשון הרע" על-פי החלופה השלישית של ההגדרה בסעיף 1 לחוק ("דבר שפרסומו עלול .. לפגוע באדם ... בעסקו"), מאחר ובדברי האיומים לא נאמרה אף מילה בגנות עבודת התובע וסוכנות התיווך שלו. באותם דברים ציין הנתבע כי הוא יפגע בעתיד בעסקו של התובע, במידה והוא לא יעשה כמצוותו (דהיינו, יסרב לשלם לו את הכספים המגיעים לאופיר).

 

25.השאלה המתעוררת הינה, איפוא: האם איום לפגוע (בעתיד) בעסקו של התובע שקול לאיום לבצע (בעתיד) פרסום שעלול לפגוע בעסקו של התובע (החלופה השלישית של הגדרת "לשון הרע")? זה איום וזה איום. אולם בעוד שאיום מהסוג הראשון אינו "לשון הרע" - שהרי ניתן להעלות על הדעת צורות שונות ומשונות לפגיעה של הנתבע בעסקו של התובע, ולאו דווקא בדרך של פרסום "לשון הרע" - הרי איום מהסוג השני הינו איום ספציפי, המפרט את האמצעי בו תעשה אותה פגיעה - על-ידי פרסום "לשון הרע" שיפגע בעסקו של התובע. אם נגיע למסקנה כי המאזין הסביר יראה את דברי הנתבע כאיום מהסוג הראשון, אזי עסקינן באיומים שאינם לשון הרע. מאידך, אם מסקנתנו תהא כי מאזין זה יראה בדברים איום ספציפי, אזי בפנינו איומים לביצוע עוולה של "לשון הרע". או-אז, נצטרך להתמודד עם שאלה נוספת - מה דינו של איום לבצע עוולה לפי חוק איסור לשון הרע. האם במקרה כזה נוכל לקבוע כי התובע צלח את שני השלבים הראשונים בבדיקת התקיימותה של עוולה זו?

 

26.השמעת כל הקטעים שצוטטו לעיל באוזניו של "הלקוח הסביר" שנכח במשרד הסוכנות - ושאינו מודע לכך שאופיר, בנו של הנתבע, עובד בעסק של תיווך בעיר נשר אשר מתחרה בעסקו של התובע, ולפיכך יש לנתבע מניע לפגוע בתובע - תתפרש באוזניו כאיומים מהסוג הראשון, קרי - איומים לפגיעה בעסקו של התובע מבלי לאפיין את דרך הפגיעה באמצעות פרסום לשון הרע דווקא. "אני אעקור אותך מנשר", "אתה לא תעבוד יותר בנשר", "אני אזיין אותך", "תהיה מלחמה", ללא כל התייחסות לעסק המתחרה של אופיר - אלו איומים בוטים בפגיעה בעיסוקו של התובע, שמרמזים על אפשרות לפעולה אלימה יותר מאשר על אפשרויות אחרות. ענייננו אינו, איפוא, בסוגיה של "לשון הרע" כי אם בסוגיה של איומים. לא בכדי איומים, ולא לשון הרע או תקיפה, היו מושא התלונה על אודות הנתבע שהוגשה על-ידי התובעים במשטרה.

 

התוצאה

 

27.משלא הוכיחו התובעים כי הנתבע פרסם "לשון הרע" או כי הוא תקף מי מהם, דין התביעה להידחות.

 

הנני דוחה את התביעה, אולם בנסיבות העניין אינני עושה צו להוצאות.

 

ניתן היום, כ"ז חשוון תשע"ז, 28 נובמבר 2016, בהעדר הצדדים.

 

Picture 1

 

 


בעלי דין המבקשים הסרת המסמך מהמאגר באמצעות פניית הסרה בעמוד יצירת הקשר באתר. על הבקשה לכלול את שם הצדדים להליך, מספרו וקישור למסמך. כמו כן, יציין בעל הדין בבקשתו את סיבת ההסרה. יובהר כי פסקי הדין וההחלטות באתר פסק דין מפורסמים כדין ובאישור הנהלת בתי המשפט. בעלי דין אמנם רשאים לבקש את הסרת המסמך, אולם במצב בו אין צו האוסר את הפרסום, ההחלטה להסירו נתונה לשיקול דעת המערכת
הודעה Disclaimer

באתר זה הושקעו מאמצים רבים להעביר בדרך המהירה הנאה והטובה ביותר חומר ומידע חיוני. עם זאת, על המשתמשים והגולשים לעיין במקור עצמו ולא להסתפק בחומר המופיע באתר המהווה מראה דרך וכיוון ואינו מתיימר להחליף את המקור כמו גם שאינו בא במקום יעוץ מקצועי.

האתר מייעץ לכל משתמש לקבל לפני כל פעולה או החלטה יעוץ משפטי מבעל מקצוע. האתר אינו אחראי לדיוק ולנכונות החומר המופיע באתר. החומר המקורי נחשף בתהליך ההמרה לעיוותים מסויימים ועד להעלתו לאתר עלולים ליפול אי דיוקים ולכן אין האתר אחראי לשום פעולה שתעשה לאחר השימוש בו. האתר אינו אחראי לשום פרסום או לאמיתות פרטים של כל אדם, תאגיד או גוף המופיע באתר.



שאל את המשפטן
יעוץ אישי שלח את שאלתך ועורך דין יחזור אליך
* *   
   *
קוד אבטחה
הקש קוד אבטחה*
 

צור
קשר

צור
קשר

צור
קשר

צור
קשר

צור
קשר

צור
קשר

צור
קשר

כל הזכויות שמורות לפסקדין - אתר המשפט הישראלי
הוקם ע"י מערכות מודרניות בע"מ