פלונית נ' סופר-פארם (ישראל) בע"מ ואח'

הצדדים השלישיים:

1. קבוצת רויאל ישראל ניקיון, אבטחה וכוח אדם בע"מ (בפירוק)

2. איילון חברה לביטוח בע"מ

עו"ד א. רחמני ואח'

פסק דין

1. תביעת נזקי גוף בעקבות תאונת עבודה שאירעה לתובעת ביום 29.10.17.

    

   רקע כללי ודיוני

2. התאונה אירעה לטענת התובעת (ילידת X.X.77), בעת שהיא סידרה עגלות עם סחורה בסופר פארם והחליקה בשל סבון או נוזל אחר שהיה על הרצפה.

3. התובעת עבדה כמנהלת מחלקה כללית בסניף של רשת סופר פארם בערד.

4. הנתבעת 1 היא רשת סופר פארם ואילו הנתבעת 2 היא המפעילה של סניף הסופר פארם בערד בו עבדה התובעת. הנתבעות הגישו הודעת צד שלישי נגד החברה שסיפקה שירותי ניקיון בסניף בו עבדה התובעת ולאחר שחברה זו נכנסה להליכי פירוק, הודעת הצד השלישי תוקנה כך שצורפה גם המבטחת של הצד השלישי כצד שלישי נוסף.

5. בעקבות פערים בין חוות הדעת הרפואיות שהגישו הצדדים, מונו שלושה מומחים מטעם בית המשפט. מומחית בתחום הפסיכיאטריה, ד"ר נועה קרת, שקבעה לתובעת נכות צמיתה של 20% בגין הפרעה בינונית בתפקוד הנפשי ובכושר העבודה. מתוך נכות זו ולאחר קבלת חוות הדעת בתחום הראומטולוגיה, ייחסה המומחית שליש מהנכות לעבר ושני שליש לתאונה, כלומר 13.33% לתאונה. מומחה בתחום האורתופדיה, פרופ' יגאל מירובסקי קבע כי בתחום זה לא נותרה לתובעת נכות צמיתה בעקבות התאונה. פרופ' מירובסקי סבר כי יש לקבוע לתובעת נכות זמנית של 100%, עד סוף נוב' 2017 ולאחר מכן 20% נכות עד יום 16.04.18. מומחה בתחום הראומטולוגיה, פרופ' גדעון נשר, קבע לתובעת נכות צמיתה בשיעור 30% בגין פיברומיאלגיה (להלן גם ולשם הקיצור: "פיברו'") וייחס 10% למצב קודם ו - 20% לתאונה.

6. לאחר שלא עלה בידי הצדדים להגיע לידי פשרה, הוגשו תצהירים ונשמעו ראיות. שלושת המומחים נחקרו וכך גם המצהירים מטעם הצדדים: התובעת ובעלה מטעם התובעת, מר יאסר נסאסרה מטעם הנתבעות ומר מתן מורדי מטעם הצדדים השלישיים.

    

   המחלוקות בין הצדדים

7. בין הצדדים מחלוקות לגבי אופן התרחשות האירוע, לגבי החבות של הנתבעות ושל הצדדים השלישיים, לגבי גובה הנכות הרפואית של התובעת וזו התפקודית וכן לגבי גובה הנזק.

8. אבחן להלן את המחלוקות בין הצדדים.

    

   אופן התרחשות האירוע – טענות הצדדים

9. גרסת התובעת לאופן התרחשות התאונה מופיעה בסעיף 18 לסיכומיה כך: היא הגיעה למחסן כדי להוציא עגלה ולמלא אותה סחורה לחנות, במקום יש שביל עם עגלות מלאות סחורה. מתחת לעגלה היה סבון שקוף או נוזל דומה, רגלה החליקה והיא נפלה על העגלה.

10. התובעת מציינת כי מנהל הסניף, מר נסאסרה, אישר בעדותו כי אינו חולק על תיאור התאונה על ידי התובעת בתביעתה לתשלום דמי פגיעה (ע' 35 ש' 2-3). התיאור בתביעה לתשלום דמי פגיעה היה: "בזמן סידור עגלות מלאות בסחורה במחסן, כאשר הגעתי לסר עגלה מלאה מבין שורה של עגלות דחפתי את העגלה שמתחתיה היה סבון שנשפך ממנה על הרצפה והחלקתי אחורה על עגלה אחרת ועל הרצפה". (ע' 62 למוצגי הנתבעות).

11. הנתבעות טוענות כי בהקשר זה כי מר נסאסרה לא נכח בסניף בעת התאונה ועל כן עדותו בעניין זה אינה רלוונטית. לטענת הנתבעות מדובר בעדות יחידה של בעל דין וכן כי התובעת נמנעה מזימון לעדות של עובדים נוספים שיתמכו בטענתה כי החליקה על נוזל כלשהו ויש לזקוף זאת לחובתה.

12. הנתבעות טוענות כי לפני התאונה היו לתובעת מספר אירועי התעלפות והיא טופלה בסורוקה (ע' 23 ש' 21-27) וכן כי היא סבלה מפיברו' עוד לפני התאונה והעידה כי סבלה מתסמינים של חולשה, סחרחורות, כאבי ראש וחולשה בידיים (ע' 23 ש' 16-18). על כן לטענת הנתבעות, אפשר שהתובעת נפלה עקב מצבה הבריאותי עוד טרם התאונה. לטענתן, אין ראיה חיצונית כי היה מכשול או מפגע כלשהו או לכך שהתובעת נפגעה כתוצאה מנוזל שהיה על הרצפה ובפניותיה הראשונות לטיפול רפואי לא ציינה מפגע.

     

    אופן התרחשות האירוע – דיון והכרעה

13. לאחר שאני בוחנת את הראיות שהובאו בפניי אני סבורה יש לקבל את גרסתה של התובעת לאופן התרחשות התאונה.

14. צודקות הנתבעות בטענתן כי התובעת יכולה הייתה להביא עדים, אולם עלה מעדותה, כי לא היו עדים שראו את התאונה בהתרחשותה. ניתן היה להביא עדים שאולי ראו את הנוזל עליו החליקה התובעת לטענתה, או שהיה להם מידע רלוונטי אחר. אלא שדומה כי גם הנתבעות היו יכולות להביא עדים אלה. מדובר בסניף של הסופר פארם בניהולן והן מכירות את העובדים. אילו היה עובד אחד שמעיד שהתובעת התעלפה ועקב כך פונתה לבית החולים, או אפילו עובד שמעיד שבדק את הרצפה במקום לאחר פינויה של התובעת ולא הבחין בשום נוזל, סביר להניח שהנתבעות היו מביאות אותו. נטל הראיה אומנם מוטל על התובעת, אולם בהינתן האפשרות כי בית המשפט יקבל את גרסתה של התובעת, סביר להניח כי אילו איתרו הנתבעות עדים שיכלו לחתור תחת גרסה זו, הנתבעות היו מביאות אותם.

15. לכך אוסיף כי במסמכים הרפואיים שצורפו, במקרים בהם התובעת התעלפה, הדבר צוין במפורש ולכן למרות שלא ניתן לשלול אפשרות כזו, לא מצאתי כי במאזן ההסתברויות אפשרות זו גוברת על גרסת התובעת.

16. לכך אוסיף כי מסמכים שונים שצורפו לראיות הנתבעות, מחזקים את גרסת התובעת.

17. כך, במסמך הרפואי מיום האירוע, כשהתובעת פונתה לבית החולים, נרשם שהתובעת שוללת אבדן הכרה, בחילות או הקאות (ע' 50 לתצהירי הנתבעות). מדובר בגרסה ראשונית של התובעת, וודאי לפני שחשבה לתבוע את הנתבעות ויש בכך מימד של מהימנות.

18. כך גם במסמך מיום 08.11.17, בתביעה לתשלום דמי פגיעה שצוטט לעיל שהוא מסמך עליו חתמה התובעת עוד לפני שחתמה על ייפוי כוח לבא כוחה ובו היא מתארת סבון שנשפך מתחת לעגלה.

19. ביום 04.01.18, הגישה התובעת תביעה לקביעת דרגת נכות. מסמך זה הוגש ביום בו נחתם ייפוי כוח לב"כ התובעת ובו נרשם שהיא נפלה בגלל רשלנות של המעביד. ניתן לראות כי כשהתובעת הייתה מיוצגת, היא החלה לטעון טענות משפטיות ומוכוונות מטרה, אולם עד אז, יש מהימנות לגרסתה שניתנה באופן ספונטני.

20. לכך אוסיף את העובדה כי מר נסאסרה אישר שאינו חולק על גרסה זו של התובעת. הנתבעות אומנם ציינו כי מר נסאסרה לא נכח במקום בעת התאונה ועל כך אין מחלוקת, אולם מר נסאסרה טען כי עשה תחקיר לגבי התאונה (ע' 35 ש' 18-19), על כן הטענה שאין ערך לעדותו בעייתית. עדותו אומנם איננה עדות מכלי ראשון, אולם כחיזוק לעדות של התובעת יש לה משקל כלשהו.

21. לסיכום אם כן אני קובעת כי הוכח במאזן ההסתברויות כי התאונה התרחשה באופן שתואר על ידי התובעת.

     

    אחריות הנתבעות – טענות הצדדים

22. טענתן העיקרית של הנתבעות היא, כי גם אם התאונה אירעה כפי שטוענת התובעת, הדבר אינו מקים להן חבות בנזיקין ואין לקבוע כי התרשלו או הפרו חובה כלשהו בגינה נגרם לתובעת נזק גוף.

23. לטענת הנתבעות, התובעת הייתה עובדת ותיקה ומיומנת, היא עבדה בסניף משנת 1998 (ע' 24 ש' 25-26), כלומר היא עבדה בסניף כ – 19 שנים בתפקידים שונים. לטענת הנתבעות, הסניף מקפיד על נהלי בטיחות והתובעת הכירה אותם. התובעת העידה (ע' 27 ש' 11-26 וע' 29 ש' 5-11) על אופן הטיפול במוצרים פגומים שהוחזרו או נפלו. לפי עדותה, אם לקוח מחזיר מוצר פתוח, הוא יוכנס לתוך שקית ואם נופל מוצר לעובד, הוא ינקה את המקום או יקרא לעובדת הניקיון, אולם לא יעזוב את המקום עד שהעובדת תגיע.

24. לחילופין טענו הנתבעות כי מדובר באירוע פתאומי ובלתי צפוי שלא ניתן היה למנוע אותו. הנתבעות לא צפו את התרחשותו ולא יכולות היו לצפות אותה. התובעת לא הוכיחה כי הנתבעות ידעו על הימצאות של נוזל על הרצפה והתעלמו והתובעת עצמה טוענת כי לא ראתה ולא יכולה הייתה לראות את הנוזל.

25. התובעת טוענת כי מנהל הסניף אישר שלאחר התאונה נתן הנחיות ספציפיות ובהן הנחיה להפחית את כמות הבקבוקים שמכניסים לעגלה אחת ולשים את הבקבוקים בעגלה בצורה מסודרת (ע' 38 ש' 18-21). מנהל הסניף אישר כי הוא ערך תחקיר של האירוע (ע' 35 ש' 19). הוא אף אישר שהבין שהתאונה אירעה בגלל סידור לא נכון של מוצרים והעמסת יתר של מוצרים על עגלה (ע' 38 ש' 22-24). לטענת התובעת יש בכך הודאה שהיה כשל בהוראות הבטיחות בעת אירוע התאונה ועל כן שונו הנהלים. התובעת טוענת כי מנהל הסניף אף אישר שאין לו יועץ בטיחות (ע' 37 ש' 18-19).

26. לטענת התובעת הנתבעות לא דיווחו למשרד העבודה על המקרה בניגוד להוראות פקודת תאונות ומחלות משלח יד (הודעה) 1945 (להלן: "הפקודה", ע' 35 ש' 14-16) ובכך לטענת התובעת גרמו לנזק ראייתי.

27. עוד טוענת התובעת כי הנתבעות העסיקו עובדת ניקיון אחת שהייתה אחראית על ניקיון של שטחים נרחבים. הדבר נועד לחסוך עלויות אולם יש לו מחיר בבטיחות, שכן עלה כי שעות רבות ביום אין עובדת ניקיון בסניף. העובדת נמצאת בסניף מלפני שעת הפתיחה ועד לשעה 16:00, אולם החל משעה זו ועד לסגירת הסניף בשעה 22:30 אין עובדת ניקיון בסניף (ע' 35 ש' 22-26).

     

    אחריות הנתבעות – דיון והכרעה

28. בע"א 4486/11 פלוני נ. שירותי בריאות כללית בסעיף 21 נקבע כי התנהגות עוולתית במסגרת בחינת עוולת הרשלנות היא: "התנהגות היוצרת סיכון צפוי ולא סביר". בהמשך מוסבר:

    "...ובקיצור, נקודת המוצא היא כי התנהגות מסוימת תאופיין כעוולתית, כאשר היא יוצרת סיכון צפוי ובלתי סביר, ומכאן, שהנזק מושא התביעה צריך להיות התממשות של אותו סיכון ... ".

29. דומה שלא יכולה להיות מחלוקת על כך שבסניף סופר פארם, נזילה של נוזל כלשהו היא סיכון צפוי ועל כן השאלה שיש לבחון היא אם במקרה זה מדובר היה בסיכון בלתי סביר. פסיקה לא מעטה בחנה מקרים של החלקה ואתייחס להלן למספר פסקי דין.

30. בת"א (שלום חי') 16228-99 אפלר נורית נ. מלירסון בע"מ, נדחתה תביעה של תובעת שהחליקה בקניון. מנהל האחזקה של הקניון הגיע למקום עוד בטרם פונתה התובעת מהמקום והעיד כי לא הבחין בחומר שמנוני שיכול להסביר את נפילתה וציין כי הייתה על הרצפה קליפת כרוב קטנה עליה לא היו סימני החלקה. במצב זה, ולאחר שעלה כי בהסכם עם חברת הניקיון שם, נדרשו להיות בכל עת מספר עובדי ניקיון ולא הוכח כי מצבת העובדים שנקבעה אינה יכולה לשמור על רמת ניקיון סבירה של הקניון ולא נטען כי בדרך כלל רצפת הקניון אינה נקייה, נקבע כי לא הופרה חובת הזהירות על ידי בעלי הקניון, או חובה חוזית על ידי חברת הניקיון.

31. בית המשפט באותו עניין סקר את הפסיקה לגבי החלקות, כשניתן לראות כי סיכונים שנוצרים בתהליך העבודה הרגיל ואינם מפונים נחשבו פעמים רבות סיכונים לא סבירים שמקימים חבות בעוד שסיכונים "טבעיים", כמו החלקה על בוץ או על מחטי אורן מחוץ לחדר בבית הארחה, נחשבו לסיכונים סבירים (ראה האסמכתאות שם). הדברים אף עולים מע"א 371/90 סובחי נ. רכבת ישראל פד מז(3)345 בע' 350 שם נקבע:

    ההלכה מבחינה, לעתים, בין שני אלה:ו בין נוזל או חומר אחר המצויים באורח "טבעי" במקום ההחלקה, לבין חומר שמציאותו "אינה טבעית" במקום ההחלקה, וכמוהו חומר שמציאותו הינה, אמנם, "טבעית" במקום ההחלקה, אך טיבו הוא כזה שההלכה רואה צורך להטיל בעניינו חובה לנקוט אמצעים מיוחדים לשם הקטנת סכנתה של החלקה. במקום שמדובר בחומר שהוא "טבעי" במקום ההחלקה, נטיית ההלכה היא לסווגו כ"סכנה רגילה" ("סכנה סבירה", "סכנה צפויה") - לאמור:נ סכנה שאדם סביר עומד עליה מעצמו גם אם אין הוא מוזהר עליה - ולהקנות פטור בגינה למעביד (ולבעל חצרים). כך, למשל, דין מים או אף מי סבון בבית מרחץ:ב ... ואשר לחומר ש"אינו טבעי", או חומר שחייבים לנקוט בעניינו אמצעים מיוחדים:ו כך דינו של שמן על רצפת מטבח (פרשת מלון רמדה שלום [1]), או שומן על רצפת איטליז: ע"א 214/61 וולטר נ' פייזר [10], וכך דינם של סבון, שמנים וחומרים דומים אחרים על רצפת אולם ייצור בבית חרושת: ע"א 417/75 בן דוד נ' מפעלי טקסטיל כרדנא בע"מ ...".

32. בת"א (שלום חי') 42551-08-14 יהודית אזערי נ. ניו-פארם דראגסטור בע"מ, נדחתה תביעה בגין נזקי גוף בעקבות החלקה, במקרה די דומה לענייננו, אולם שם מדובר היה בהחלקה בין מדפי החנות ולא במחסן בין העגלות.

33. לאחר שאני בוחנת את הפסיקה, אני סבורה כי במקרה זה יש לומר כי מדובר בסיכון לא רגיל הן בשל היעדר הנחיות עבודה מתאימות למניעת מקרים מסוג זה והן בשל היעדר פעילות ניקיון מספקת בסניף שתימנע או לפחות תקטין סיכונים מסוג זה וכפי שיפורט להלן.

34. מר נסאסרה הבהיר בעדותו, כי לאחר האירוע, הוא מצא לנכון ליתן הנחיות בעניין העמסת העגלות במחסן, כך שתועמסנה פחות וההעמסה תהיה מסודרת והוא אישר כי הוא הניח כי מה שגרם לנזילה של חומר כלשהו מתחת לעגלה, הייתה העמסת יתר לא מסודרת של מוצרים על העגלה.

35. הנתבעות לא טענו כי קיימים נהלים כתובים בסוגיות אלה ואפשר שלפני התאונה, לא היו נהלים כלל, גם לא בעל פה. ניתן להניח כי היה נהוג לאסוף מוצרים בעגלות במחסן – בין שאלה מוצרים לפיזור בחנות ובין שאלה מוצרים שמוחזרים למחסן או ליעד אחר מטעם כזה או אחר, אולם לא נטען כי היו הוראות מדויקות (או בכלל) לגבי כמות המוצרים שניתן להעמיס, אופן הסידור שלהם ומשך הזמן שהם יכולים להישאר בעגלות.

36. במצב זה, גם אם אקבל את טענת הנתבעות כי לא יכולות היו לדעת על נוזל שקוף מתחת לעגלה, שאפשר שנשפך במקום זמן קצר קודם לכן (ואפשר שלא), הרי שיש לקבוע אחריות של הנתבעות בשל אי קביעת נהלי עבודה לבטיחות העובדים והקונים. קרוב לוודאי שאילו אותם נהלים שקבע מר נסאסרה לאחר המקרה, היו קיימים לפניו, לא היה נשפך נוזל מתחת לעגלה והתובעת ולא הייתה מחליקה.

37. עוד אוסיף כי יש ממש אף בטענת התובעת לעניין נזק ראייתי. אין וודאות כי אילו נעשה דיווח למשרד העבודה, היה משרד העבודה מבצע תחקיר לגבי סיבות התאונה, מכל מקום לא הובאו בפניי ראיות כי כל דיווח על תאונה זוכה לתחקיר כזה. יחד עם זאת, דומה שאילו היה נערך דיווח, היה התחקיר של מר נסאסרה מועלה על הכתב ובכך היה בידי התובעת כלי ראייתי לעניין אופן התרחשות התאונה. סעיף 3 לפקודה, הקובע את חובת הדיווח, מורה כי הדיווח ייעשה על פי טופס המצוי בתוספת הראשונה לפקודה ועיון בתוספת הראשונה יראה כי נדרש דיווח על הסיבה והטיב של התאונה או המקרה המסוכן ועוד פרטים רבים.

38. לכך אוסיף את מספר שעות העבודה של עובדת הניקיון בסניף. עלה מהראיות שהובאו בפניי כי בסניף עבדה עובדת ניקיון אחת והיא נכחה בסניף רק בחלק משעות הפתיחה של החנות. ברור כי לא ניתן למנוע לחלוטין מפגעים, גם אילו היו במקום מספר עובדי ניקיון. מקובלת עלי טענת הנתבעות כי אינן יכולות לדעת על כל נוזל שנשפך בסניף ולדאוג לפינויו באופן מיידי.

39. יחד עם זאת, ניקיון יום יומי של כל מקום בסניף, אפשר שדורש יותר שעות עבודה מאלה שהוקצו במקרה זה. ראה בעניין זה את עדותו של מר ממן מטעם הצדדים השלישיים, שנשאל אם ידוע לו באיזו תדירות שוטפים את המחסן והשיב שלפי סניפים אחרים, כמעט ולא מאחר שהוא תמיד עמוס עגלות (ע' 51 ש' 27-28). מר ממן אף העיד כי במקום זה מטאטאים אולם לא נכנסים מתחת לדברים (ע' 52 ש' 4-5). מר נסאסרה, מטעם הנתבעות נשאל לגבי תדירות הניקיון של המחסן וטען ש"באופן הבסיסי" מנוקה המקום פעם ביום, ולפי הצורך (ע' 38 ש' 8-14). לא נטען על ידי מר נסאסרה בתצהירו או בעדותו, כי כל יום, או כל שבוע או בכלל, עובדת הניקיון מזיזה את העגלות ומנקה את המקום בו הן עומדות ואם נוסיף את עדותו של מר ממן, לפיה הדבר כמעט ולא קורה, ניתן להניח ברמת הסתברות גבוהה, כי הדבר וודאי לא קורה כל יום.

40. במצב זה, בו לא היו הנחיות עבודה לעניין אופן העמסת העגלות במחסן ורמת הניקיון באזור המחסן בכלל ומתחת לעגלות בפרט, לא הייתה מספקת, אני סבורה כי נוצר סיכון צפוי ובלתי סביר אשר גרם להחלקה של התובעת ובמצב זה, אני סבורה כי יש לקבוע אחריות של הנתבעות. אציין כי הנתבעות לא חלקו על חובת הזהירות המושגית של מעביד כלפי עובד.

     

    אשם תורם

41. לטענת הנתבעות, ככל שהאירוע היה צפוי, יש לומר כי התובעת היא האשמה הבלעדית להתרחשותו, שכן הייתה מנהלת מסחרית, אחראית על עובדים, הכירה את הסניף היטב והיה עליה להבחין בנוזל ולדאוג לנקותו.

42. התובעת מצידה טוענת כי לא יכולה הייתה לבחון אם חומרים נוזלים מהעגלות ולכן לא יכולה הייתה לצפות את תאונה. כמו כן היא מפנה לכך שלפי ההלכה הפסוקה נהוג להקל עם עובד , אלא אם מדובר במקרים בהם אשמו בתאונה משמעותי. על כן לטענתה אין מקום להטיל עליה אשם תורם.

43. אני סבורה כי יש לקבוע אשם תורם מסוים לתובעת. ציינתי לעיל כי הנתבעות לא יכולות היו בהכרח למנוע את האירוע ולא בהכרח יודעות או יכולות לדעת על כל נוזל שנשפך ומן הסתם הדבר נכון גם לגבי התובעת.

44. יחד עם זאת, התובעת היא זו שהגיעה לעגלה והתכוונה לבצע עבודה כלשהי במקום ואדם צריך להסתכל על סביבותיו ולהיזהר. גם אם הנוזל היה שקוף, ניתן לראות נוזלים שקופים על גבי רצפה והתובעת לא נתנה תיאור מדויק של הנוזל בגינו לטענתה החליקה. יתר על כן, לא רק שהתובעת הייתה עובדת וותיקה מאוד בסניף, אלא שהיה לה תפקיד ניהולי. התובעת לא הייתה מנהלת הסניף ולכן סביר כי לא יכולה הייתה להנהיג סדרי עבודה, אולם וודאי הייתה יכולה לשים לב כי אזור העגלות במחסן אינו מנוקה באופן תדיר מספיק וכמנהלת הממונה על מספר עובדים, היה אף ראוי שתשים לב לכך.

45. את האשם התורם של התובעת אני מוצאת לנכון להעמיד במקרה זה על שיעור של 20%. אציין כי בהצעת הפשרה הופחת שיעור של 25%, אולם הוא כלל הפחתה גם על בסיס סיכויי ההליך וכעת לאחר שקבעתי חבות, אין מקום להפחתה נוספת.

     

    חבות הצדדים השלישיים – טענות הצדדים

46. לטענת הנתבעות, האחריות לניקיון הסניף הייתה של צד שלישי 1 שהתחייב לבצע את העבודה ולשפות את הנתבעות בגין כל תאונה או תקלה, על כן הן טוענות לאחריות נזיקית וחוזית של הצדדים השלישיים.

47. הנתבעות טוענות כי מדובר בחברה שהתחייבה לנקות ולא סתם חברת כוח אדם המספקת עובדי ניקיון ועל כן היה עליה לדאוג לניקיון הסניף. לטענת הנתבעות ככל שסבר הצד השלישי 1 כי נדרש תגבור של שעות הניקיון בסניף, היה עליו להתריע על כך בפני הנתבעות ואם לא עשה כן יש לו אחריות נזיקית. עוד טענו הנתבעות כי הצדדים השלישיים לא העידו את עובדת הניקיון הרלוונטית ויש לזקוף זאת לחובתם.

48. בנוסף, טוענות הנתבעות כי לחברת הניקיון אחריות חוזית לפי סעיף 6 להסכם בין הצדדים כשבסעיף 6.9 להסכם יש התייחסות מפורשת לנזקי גוף. הסעיף קובע חובת פיצוי ושיפוי של חברת הניקיון לגבי כל נזק רכושי או גופני ועל כן יש לחייב את חברת הניקיון במלוא הנזק. חב' הניקיון התחייבה לערוך ביטוחים שיכסו את חבותה והיא עשתה כן אצל צד ג' 2. הנתבעות מפנות לע' 13 למפרט שצורף לראיותיהן ובו יש הרחבה לשיפוי מזמיני העבודה של חב' הניקיון (ע' 25 להודעת הצד השלישי המתוקנת).

49. הצדדים השלישיים טוענים כי אין להם חבות נזיקית. הם מציינים כי בסניף עבדה עובדת ניקיון אחת בלבד. צדדי ג' טוענים כי בתצהירו דיבר מר נסאסרה על "עובדי ניקיון" כאילו היה יותר מאחד וזאת על מנת ליצור רושם מטעה.

50. הצדדים טוענים כי העסקת עובדת ניקיון אחת בלבד שיקפה את קמצנותו של מר נסאסרה, שבמועד התאונה היה הזכיין של שני הסניפים של סופר פארם בערד. מדובר בחנות בגודל של כ – 500 מ"ר שפתוחה משעות הבוקר עד 22:30 (ע' 35 ש' 25-32). עובדת אחת ניקתה את כל הסניף ועבדה מ – 08:00 עד 15:00 או 16:00 (ע' 31 ש' 31 וע' 32 ש' 3). מטבע הדברים היא לא יכולה להיות בכל מקום בכל רגע וגם מר נסאסרה אישר זאת (ע' 32 ש' 6-7). לפי עדות התובעת מי שנתן הוראות לעובדת היה מר נסאסרה (ע' 26 ש' 8-9). בנוסף אם קרה משהו, כל עובד בסניף יכול היה לקרוא לעובדת הניקיון וכשהיא לא נכחה בסניף הניקיון היה באחריות העובדים (ע' 28 ש' 7-8). כך אישר מר נסאסרה (ע ' 32 ש' 24-25).

51. בנוסף טוענים הצדדים השלישיים כי התובעת התייחסה לנוזל שקוף עליו החליקה ומן הסתם גם עובדת הניקיון לא יכולה הייתה לראותו. התובעת אף הסכימה לכך בעדותה (ע' 28 ש' 19-22).

52. לטענת הצדדים השלישיים, הייתה על מר נסאסרה חובה לקבוע נהלים הולמים שימנעו מצב שלקוחות או עובדים עלולים להחליק. לכן הנתבעת 2 כשלה בקביעת סדרי עבודה, באופן סידור העגלות, בשעות הניקיון ובנהליו. עלה שהמחסן היה תמיד עמוס עגלות. כך העידה התובעת וגם מר ממן העיד על כך (ע' 51 ש' 28). על כן לטענת הצדדים השלישיים, האחריות היא על המנהל ולא על עובדת הניקיון.

53. לפי עדותו של מר ממן, חב' הניקיון מספקת לעובדים לבוש, עושה היכרות עם הלקוח ומפקחת על כך שיעבדו בשעות שהיא התחייבה עליהן, אולם האחריות למתן הוראות לעובדת ולפרטי עבודתה היא על המזמין. מר נסאסרה אישר כי הוא אחראי על כל מה שקורה בסניף (ע' 31 ש' 26).

54. לטענת הצדדים השלישיים אין להם גם חבות חוזית. לטענת הצדדים השלישיים, הנזק שנגרם לתובעת לא נגרם בשל השירותים שנתנה הצד השלישי 1 או בקשר אליהם. אין טענה שעובדת הניקיון הייתה אמונה על סידור העגלות והיא לא הייתה אמורה לזחול מתחת לעגלות על מנת למצוא נוזל שאולי דלף מבקבוק כלשהו. מקום שאין אחריות לצד השלישי 1, אין להטיל אחריות גם על צד שלישי 2.

55. ככל שבית המשפט יקבע כי יש לחייב את הצדדים השלישיים, מציינים הצדדים השלישיים כי יש לנכות מכל סכום, את ההשתתפות העצמית (50,000 ₪) משום שהצד השלישי 1 בהליכי פירוק. הצדדים השלישים מפנים לסעיפים 69(א) ו – 69(ב)(3) לחוק חוזה הביטוח תשמ"א 1981.

     

    חבות הצדדים השלישיים – דיון והכרעה

56. אני מקבלת את טענת הצדדים השלישיים כי אין לחייבם באחריות נזיקית. אילו מצאתי כי הנתבעות התרשלו בעצם העובדה שהיה נוזל על הרצפה באזור העגלות, אפשר שהיה מקום לגלגל חבות זו על הצדדים השלישיים. אולם כפי שפורט לעיל, החבות שקבעתי בעניין הנתבעות היא במישור הניהולי. הצדדים השלישיים וודאי לא היו אחראים לאופן בו הועמסו העגלות שעמדו במחסן, או לעצם העובדה כי היו עגלות במחסן עם סחורה בתוכן. לא הן, וודאי לא עובדת הניקיון, קבעו נוהלי עבודה אלה. הצדדים השלישיים אף לא קבעו את היקף הניקיון בסניף, אלא פעלו בעניין זה על פי ההסכמות עם הנתבעת 1.

57. אינני מקבלת את טענת הנתבעות כי היה זה מחובתם של הצדדים השלישיים לשים לב לצרכי הסניף בתחום הניקיון ולהתריע אם סברו כי השעות אינן מספיקות. בשום מקום בהסכם בין הצדדים לא הוטלה על הצדדים השלישיים אחריות להציע את היקף שעות הניקיון המתאים לסניף וממילא היקף העובדה תלוי ברמת הניקיון שביקשו הנתבעות שתהיה בסניף. כך במישור הנזיקי.

58. שונה הדבר במישור החוזי.

59. סעיף 6.9 להסכם בין הנתבעת 1 לבין הצד השלישי 1 קובע כדלקמן:

    "הקבלן יהיה אחראי לכל נזק, בין נזק גוף ובין נזק ממון שייגרם למי מבין העובדים בין במעשה ובין במחדל, תוך כדי ביצוע השירותים ו/או בקשר אליהם. הקבלן יישא באחריות בלעדית לכל נזק כאמור.

    הקבלן יישא באחריות בלעדית לכל נזק ו/או אובדן ו/או פגיעה, בין רכושי ובין גופני למזמין ו/או למי מטעמו לרבות לקוחות המזמין, מבקריו, עובדיו, משמשיו, בעלי הזכויות, משכירי שטחים מהמזמין וחברות הניהול של השטחים כאמור ו/או לצד ג' כלשהו, שייגרמו במישירין או בעקיפין בעת ביצוע השירותים ו/או כתוצאה מהם ו/או בקשר אליהם. למזמין לא תהיה כל חבות בקשר לאמור"

60. אני סבורה כי מדובר בסעיף אחריות רחב. ניתן היה לקבוע כי האחריות של הקבלן (חברת הניקיון) תהיה רק לנזקים שנגרמים עקב רשלנות עובדיו, או במישרין עקב עבודת עובדיו או כל ניסוח מצמצם אחר. אולם סעיף 6.9 קובע אחריות מקיפה. כל נזק גוף, שייגרם במישרין או בעקיפין בעת ביצוע השירותים, כתוצאה מהם או בקשר אליהם.

61. אני סבורה כי וודאי מדובר בענייננו, בנזק גוף שנגרם בעקיפין בקשר לשירותים שסיפק צד ג' 1 ובעת שהם סופקו. מדובר בנזק גוף שנגרם עקב נוזל שהיה על הרצפה ולא נוקה. כאמור לעיל, לא מצאתי כי עצם העובדה שהיה נוזל על הרצפה היא רשלנית, אולם הסעיף אינו דורש רשלנות, אלא רק גרימה וגם היא יכולה להיות עקיפה.

62. בסעיף 6.1 להסכם התחייבה חברת הניקיון לקיים ביטוח לחבותה ואין מחלוקת כי היא התקשרה בהסכם עם הצד השלישי 2 אשר ביטח את חבותה.

63. במצב זה, שעה שחברת הניקיון בפירוק, יש לקבל את התביעה כנגד המבטחת, בכפוף לסייג שיש לנכות מסכום הפיצוי את ההשתתפות העצמית של חברת הניקיון, כפי שקובע חוזה חוזה ביטוח בסעיף 69.

     

    הנכות הרפואית

    הנכות בתחום הפסיכיאטריה – טענות הצדדים

64. הנכות הנפשית שנקבעה לתובעת עקב התאונה על ידי המומחית מטעם בית המשפט היא 13.3%. כאמור לעיל, המומחית מצאה נכות נפשית של 20% אולם ייחסה רק את חלקה לתאונה. התובעת מציינת כי הניכוי התבסס גם על חפיפה בין נכות זו לבין הנכות בתחום הראומטולוגיה, אולם לשיטת התובעת זה לא מתיישב עם השינוי המשמעותי בחייה ועם הפגיעה האורתופדית ממנה סבלה שהרעו גם כן את מצבה הנפשי. ד"ר קרת אישרה כי אילו היה מדובר בנכות נוספת בתחום האורתופדיה ולא בגין פיברומיאלגיה, לא הייתה קובעת חפיפה (ע' 48 ש' 19-22).

65. הנתבעות טוענות כי ד"ר קרת בחקירתה למעשה חזרה למסקנה הראשונית שלה שיש לייחס מחצית מהנכות לעבר ורק מחציתה לתאונה (ע' 42 ש' 32-33 וע' 43 ש' 1). בנוסף הן טוענות כי ד"ר קרת ציינה כי ניתן באמצעות טיפול לשפר את מצב התובעת וכי שיפור במצב הגופני יגרור שיפור גם במצב הנפשי (ע' 43 ש' 28-32).

66. עוד טוענות הנתבעות כי בחקירה של ב"כ הצדדים השלישיים, הסכימה ד"ר קרת שיש לייחס יותר מחצי מהנכות לחפיפה עם הפיברו' גם אם לא ידעה לומר את האחוז המדויק (ע' 45 ש' 1-7).

     

    הנכות בתחום הפסיכיאטריה – דיון והכרעה

67. למעשה ד"ר קרת מתייחסת לכך שמצבה הנפשי של התובעת היום הוא תגובה למצבה הגופני ומאחר שמצבה הגופני קדם לתאונה בחלקו, גם מצבה הנפשי הוא בגדר החמרה בלבד. היא מדגישה כי בפיברו', החלק הנפשי משולב בגופני (ע' 47 ש' 1-3).

68. לא מצאתי כי יש מקום שלא לקבל את חוות דעת המומחית מטעם בית המשפט כי לתובעת נכות נפשית בשיעור של 20% ומתוכה יש לייחס שני שליש לתאונה. המומחית אומנם במענה לשאלה לגבי חוות הדעת הסכימה שיש לייחס רק מחצית לתאונה, אולם אפשר שלא זכרה כי במענה לשאלת הבהרה ולאחר שהופנתה תשומת ליבה לחוות הדעת בתחום הראומטולוגיה שינתה במעט את היחסים. לא מצאתי כי העובדה שלא זכרה זאת פוגעת במהימנותו או במקצועיותה. וכן יש לשים לב כי בחקירתה ע"י ב"כ התובעת, ד"ר קרת שבה ואישרה את שהשיבה בשאלת ההבהרה שנשאלה, היינו שיש לייחס 2/3 מתוך הנכות שקבעה לתאונה ורק 1/3 לעבר (ע' 46 ש' 14-16).

69. על כן אני קובעת כי הנכות הרפואית של התובעת בתחום הפסיכיאטריה עקב התאונה עומדת על 13.3%.

     

    הנכות בתחום האורתופדיה – טענות הצדדים

70. בתחום האורתופדיה, פרופ' מירובסקי ייחס את כל הגבלותיה של התובעת לתחום הראומטולוגיה. התובעת סבורה כי יש לקבוע לה נכות צמיתה בתחום האורתופדיה בשל הגבלות התנועה הקשות מהן היא סובלת שאינן קשורות לתחום הראומטולוגי. פרופ' מירובסקי אישר כי מגבלות התנועה של התובעת קשות עד כמעט חוסר תנועה (ע' 7 ש' 6-8) וכן הוא אישר כי קיים סיכוי לנכות אורתופדית בתאונה במנגנון שהיה (ע' 7 ש' 26-27). הוא אף אישר כי מקום בו לא היו סימפטומים לפני התאונה ולאחריה הם קיימים, יש לכך משמעות קלינית (ע' 8 ש' 13-15) וכן כי אין תיעוד של מגבלות תנועה אצל התובעת טרם התאונה (ע' 7 ש' 28-31). התובעת מפנה לחקירתו של פרופ' נשר שציין כי אין הכרח שנכות בשל פיברומיאלגיה תהיה כרוכה גם במגבלות תנועה וכן הסכים כי כשבדק את התובעת התרשם מתסמונת כאב כרוני אולם לא ממגבלות תנועה (ע' 19 ש' 1-7). התובעת מציינת כי פרופ' נשר אישר כי התובעת הייתה אמינה (ע' 10 ש' 12-13).

71. לטענת התובעת יש לקבל את חוות דעת המומחה מטעמה שקבע 20% נכות עקב מגבלה בינונית בתנועות הצוואר ו – 20% נכות עקב מגבלות תנועה בגב התחתון (ו – 20% נוספים עקב הפיברו').

72. הנתבעות מפנות לכך שפרופ' מירובסקי נשאל לאחר שהוצגה לו חוות הדעת של פרופ' נשר, אם קביעתו של פרופ' נשר מכילה את כל הנכות ככל שישנה בתחום האורתופדיה והוא אישר שכן (ע' 8 ש' 27-30).

     

    הנכות בתחום האורתופדיה – דיון והכרעה

73. פרופ' מירובסקי מטעם בית המשפט סבר כי לא נותרה לתובעת נכות אורתופדית בעקבות התאונה. פרופ' מירובסקי סבר כי רוב התסמינים של התובעת נובעים ממחלת הפיברו' ממנה היא סובלת וסבלה אף לפני התאונה וחלקם היו בעברה של התובעת.

74. התובעת טענה כי פרופ' מירובסקי אישר כי לתובעת מגבלות תנועה קשות וכי לא היו תלונות כאלה בעברה. ייאמר כי לעניין מגבלות תנועה בעברה של התובעת, פרופ' מירובסקי קיבל את דברי ב"כ התובעת בעניין ולא ידע לומר בעצמו אם היו או לא היו (ע' 7 ש' 3-31). הוא אף הבהיר שלא ציין זאת מאחר שלא ייחס לכך חשיבות משום שלעיתים מגבלות תנועה או היעדר מגבלות תנועה לא נרשמות משום שהן אינן כלי להערכת המשך הטיפול (ע' 8 ש' 2-6). בכל מקרה, אני סבורה כי הדבר אינו מעלה או מוריד, משום שפרופ' מירובסקי בחוות דעתו הסביר, כי הוא מייחס מגבלות תנועה אלה לפיברו', משום שהממצאים האובייקטיביים שנצפו ב – CT, שהם ממצאים של שחיקה, אינם יכולים להסביר מגבלות תנועה כה קשות (ע' 3 לחוות הדעת בתחתית העמוד).

75. פרופ' מירובסקי אישר כי קיים סיכוי לנכות אורתופדית בתאונה במנגנון שהיה (ע' 7 ש' 26-27). וכן כי מקום בו לא היו סימפטומים לפני התאונה ואחריה הם קיימים – יש לכך משמעות קלינית, אולם כל אלה אינם מחייבים קביעת נכות. העובדה כי קיים סיכוי לנכות אורתופדית אינה מחייבת כי הסיכוי התממש וגם הקביעה כי לסימפטומים אחרי התאונה יש משמעות קלינית, אינה מחייבת קביעת נכות בתחום האורתופדיה. במקרה זה נקבעה נכות בתחום הראומטולוגיה.

76. במצב זה, לא מצאתי כי יש מקום שלא לקבל את חוות דעת המומחה מטעם בית המשפט בתחום האורתופדיה לפיה לא נותרה לתובעת נכות בתחום זה. לכך ניתן להוסיף את העובדה שהמל"ל אף הוא, לא מצא כי לתובעת נגרמה נכות בתחום זה בתאונה הנבחנת כאן.

     

    הנכות בתחום הראומטולוגיה – טענות הצדדים

77. בתחום הראומטולוגיה טוענת התובעת כי אומנם אובחנה עם פיברומיאלגיה עוד לפני התאונה, אולם היא הייתה א-סימפטומטית והמחלה הייתה נטולת משמעות בתחום התעסוקתי. התובעת מפנה לכך שפרופ' נשר התייחס לכך שהדגש בקביעת דרגת הנכות בפיברו' הוא על הפגיעה התפקודית שגורמת המחלה (ע' 12 ש' 22-24) וכן הוא אישר את ההשלכות התעסוקתיות של הפיברו' על התובעת (ע' 20 ש' 9-14). התובעת מציינת כי פרופ' נשר לא מצא סיבה ראומטולוגית לבעיות התנועה של התובעת והסכים שייתכן והן אורתופדיות (ע' 19 ש' 6-7).

78. לטענת התובעת אין מקום לנכות מצב קודם, בהיעדר פגיעה תפקודית בתובעת, שעבדה קודם לכן במשרה מלאה. לטענתה אין סבירות לקביעה כי לפני התאונה היא סבלה מנכות כוללת של 16.03%.

79. הנתבעות מציינות כי פרופ' נשר בעדותו ציין כי אין מבחנים אובייקטיביים לאבחון של פיברו' (ע' 16 ש' 4-8) וכן שהוא קבע 30% נכות, אולם ציין שגם קביעה של 25% הייתה סבירה (ע' 18 ש' 1-4).

     

    הנכות בתחום הראומטולוגיה – דיון והכרעה

80. גם בתחום זה לא מצאתי כי יש טעם שלא לקבל את חוות דעת המומחה מטעם בית המשפט כפי שיובהר להלן.

81. התובעת טוענת כי לפני התאונה, מחלת הפיברו' ממנה סבלה הייתה א-סימפטומטית ולנוכח הדגש ששם פרופ' נשר על הקשר בין הנכות לתפקוד, אין מקום לניכוי מצב קודם בקשר לפיברו' ממנו סבלה. יש לשים לב עם זאת כי פרופ' נשר התייחס למחלת הפיברו' שאובחנה אצל התובעת לפני התאונה כמחלה בדרגת חומרה קלה, ובחוות דעתו הוא מציין כי עובר לתאונה ביום 17.08.17, המליץ פרופ' הורוביץ לתובעת על טיפול בליריקה. בעדותו התייחס פרופ' נשר לתרופות שנרשמו לתובעת החל משנת 2016, לרבות תרופה בשם זדיאר שלדבריו, איננה לכאבים קלים (ע' 19 ש' 23-26). לשיטתו, אילו דרגת המחלה של התובעת לפני התאונה הייתה קלה יותר, לא היו נרשמות תרופות כלל.

82. התובעת מציינת כי פרופ' נשר אישר את ההשלכות התעסוקתיות של הפיברו' על התובעת (ע' 20 ש' 9-14), אולם נכון יהיה לדייק ולומר כי אין מדובר באבחנה שלו, אלא באישור הדברים שנכתבו במקומות אחרים.

83. התובעת מציינת כי פרופ' נשר לא מצא סיבה ראומטולוגית לבעיות התנועה של התובעת והסכים שייתכן והן אורתופדיות (ע' 19 ש' 6-7). זו כמובן טענה שמכוונת יותר לנכות בתחום האורתופדיה, אולם ראוי לציין שמספר שורות טרם אמירה זו, ציין פרופ' נשר שלא מצא אצל התובעת בעיות תנועה (ע' 19 ש' 1-3).

84. הנתבעות סבורות כי ניתן היה לקבוע נכות נמוכה יותר ומפנות לכך שפרופ' נשר בעדותו ציין כי אין מבחנים אובייקטיביים לאבחון של פיברו' (ע' 16 ש' 4-8) וכן שהוא קבע 30% אולם גם קביעה של 25% הייתה סבירה (ע' 18 ש' 3-4). אציין בהקשר זה, שפרופ' נשר ציין שורה אחת קודם, שגם קביעה של 35% נכות הייתה סבירה (ע' 18 ש' 1-2).

85. מכל האמור אני סבורה כי לא ניתן טעם טוב שלא לקבל את חוות דעתו של פרופ' נשר, לפיה לתובעת נכות של 30% בגין פיברומיאלגיה ומתוכה יש לייחס 10% לעבר ו – 20% לתאונה.

     

    הנכות הרפואית – סיכום

86. כללית, התובעת מייחסת לעצמה נכות של 55.66% או 64.53% - על ידי כך שהיא מוסיפה 36% נכות או 48.8% נכות על פי חוות הדעת של ד"ר ולן, המומחה מטעמה בתחום האורתופדיה.

87. כפי שפורט לעיל, לא מצאתי כי יש מקום במקרה זה שלא לקבל את חוות הדעת שערכו המומחים מטעם בית המשפט. כידוע, בדרך כלל בית המשפט יטה להסתמך על חוות דעת המומחים שמינה, אלא אם יש טעם טוב מאוד שלא לעשות כן. ראה למשל ע"א 293-88 חברת יצחק ניימן להשכרה בע"מ נ' מונטי רבי בסעיף 4 לפסק הדין, נקבע:

    "משממנה בית המשפט מומחה על מנת שחוות דעתו תספק לבית המשפט נתונים מקצועיים לצורך הכרעה בדיון, סביר להניח שבית המשפט יאמץ ממצאיו של המומחה אלא אם כן נראית סיבה בולטת לעין שלא לעשות זאת .אכן עד מומחה כמוהו ככל עד - שקילת אמינותו מסורה לבית המשפט ואין בעובדת היותו מומחה כדי להגביל שקול דעתו של בית המשפט. אך כאמור לא ייטה בית המשפט לסטות מחוות דעתו של המומחה בהעדר נימוקים כבדי משקל שיניעוהו לעשות כן."

88. אוסיף ואציין כי במל"ל נקבעה לתובעת נכות נמוכה באופן משמעותי. בתחילה נקבעה לתובעת נכות 0% ונדחתה טענה לקשר סיבתי בין התאונה לבין תלונות התובעת (ע' 111 למוצגי הנתבעות). לאחר דיונים בוועדות ערר ופסק דין של בית הדין לעבודה נקבעה לתובעת החמרה של הפיברו' ב – 10%, כשנקבעה לה נכות של 20% בגין הפיברו' באופן כללי (ע' 117 למוצגי הנתבעות) וכן מחמת הספק נקבעו 5% במישור הנפשי (ע' 133 למוצגי הנתבעות). הערר שהגישה התובעת לגבי אי קביעת נכות בתחום האורתופדיה, נדחה גם לאחר פסק הדין של בית הדין לעבודה וגם בקשה להפעלת תקנה 15 נדחתה כשנקבע כי אין מניעה שהתובעת תחזור לעבוד, כך שבמל"ל נקבעה לה נכות צמיתה של 14.5% בלבד (ע' 135-136 למוצגי הנתבעות, החלטה מיום 21.06.21).

89. קביעות המל"ל כמובן אינן מחייבות בהליך זה, אולם יש בהן אינדיקציה מסוימת ונראה כי לאורן ניתן לומר כי קביעות המומחים מטעם בית המשפט וודאי מאוזנות וסבירות ועל כן אני קובעת כי נכותה הרפואית הכוללת של התובעת בעקבות התאונה עומדת על 31%.

     

    נכות תפקודית – טענות הצדדים

90. התובעת מציינת כי לפני התאונה היא ניהלה את ביתה לבד, גידלה 4 ילדים ובעלה עבד משמרות ובקושי היה בבית (כך לפי עדותו בע' 21 ש' 21-28). כיום לפי עדותה היא לא עושה בבית כלום וזקוקה לעזרה (ע' 24 ש' 15-18). התובעת מציינת כי עבודתה בסופר פארם הייתה פיזית, היא סידרה עגלות, הוציאה סחורה וכו' (ע' 22 ש' 31-33).

91. לטענת התובעת, לאחר התאונה היא נעדרה שלושה חודשים מהעבודה ואז ניסתה לשוב לעבודה לתקופה קצרה ויצאה לחופשה מחלה נוספת של ארבעה חודשים ואז פוטרה. התובעת עובדת כיום במשרה חלקית כמזכירה, כשאת רוב העבודה היא עושה מהבית.

92. על רקע כל האמור טוענת התובעת לנכות תפקודית ואבדן כושר עבודה של 60%.

93. הנתבעות מציינות כי המל"ל קבע לתובעת נכות של 14.5%. לאור כל האמור לעיל בעניין החפיפה בין הנכויות וכו' טוענות הנתבעות כי הנכות התפקודית של התובעת נמוכה משמעותית מנכותה הרפואית.

94. הנתבעות מציינות כי ב – 11 החודשים שקדמו לתאונה ניצלה התובעת 28 ימי מחלה ו – 84 שעות מחלה ובעדותה ציינה כי נהגה ללכת לעבודה גם כשלא הרגישה טוב אלא אם הייתה גמורה (ע' 24 ש' 19-22). הנתבעות מפנות לכך שלאחר שובה של התובעת לעבודה לאחר התאונה, בחודש ינואר 2018, היא עבדה 146 שעות ולא ניצלה ימי מחלה כלל, לאחר מכן עבדה בחודשים פברואר עד אפריל 2018: 173, 201 ו – 192 שעות בהתאמה.

95. לטענת הנתבעות, פיטוריה של התובעת באוקטובר 2018 היו עקב תפקוד לקוי (כך צוין בסעיף 9 לתצהיר של מר נסאסרה) ולטענת הנתבעות כבר בפברואר 2019 היא החלה לעבוד במקום עבודתה הנוכחי. הנתבעות מציינות כי לאחר שפוטרה קיבלה התובעת דמי אבטלה (ע' 30 ש' 6-7).

     

    נכות תפקודית – דיון והכרעה

96. נושא חזרתה של התובעת לעבודה לאחר תאונה, לא לחלוטין התברר. על פני הדברים נראה כי התובעת חזרה לעבודה ביום 07.01.18. כך עולה מוועדה של המל"ל שהתקיימה ביום 06.03.18, שם התובעת אישרה שהיא שבה לעבודה ביום 07.01.18 ואין ירידה בהכנסה שלה.

97. מנגד התובעת טוענת כי היא נעדרה מן העבודה 3 חודשים, חזרה לעבודה לתקופה קצרה ולאחר ארבעה חודשים פוטרה.

98. אין מחלוקת כי התובעת פוטרה מהסופר פארם באוקטובר 2018. סיבת הפיטורין לא התבררה ולכל צד גרסה משלו בעניין. מכתב הפיטורין לא צורף על ידי מי מהצדדים.

99. מעיון בתלושי השכר של התובעת עולה כי כפי שמציינות הנתבעות, היא עבדה בין ינואר לאפריל 2018 באופן כמעט מלא. בינואר לא לקחה כלל חופשת מחלה, בפברואר ניצלה 3 ימי מחלה, במרץ יום אחד ובאפריל שוב לא ניצלה ימי מחלה. לאחר מכן ועד לפיטוריה למעשה ניצלה ימי מחלה ולא עבדה כלל.

100. שכרה של התובעת כיום נמוך יותר בכ – 30% משכרה בסופר פארם, אולם מדובר בעבודה מסוג שונה ולמרות כל טענותיה של התובעת על הקשיים הרבים שלה, היא מתמידה בעבודה זו מפברואר 2019.

101. במצב זה אני סבורה כי הנכות הרפואית של התובעת משקפת היטב את הפגיעה בתפקודה ואני מעמידה את נכותה התפקודית על 31%.

      

     הנזק

     הפסדי שכר

102. שכרה הממוצע של התובעת לפני התאונה עמד על 10,933 ₪ ברוטו וכיום שכרה עומד על 7,435 ₪ בממוצע. לטענת התובעת, בשנת 2017 שכרה היה גבוה ב – 15% מהשכר הממוצע במשק (שעמד על 9,543 ₪) וכעת הוא רק 65% מהשכר הממוצע במשק (השכר בשנת 2024 עמד על 12,379 ₪). התובעת מחשבת את הפסד השכר לעבר לפי שכרה לפני התאונה ולעתיד לפי שכר של 15,000 ₪ הלוקח בחשבון את הצפי שהיה לה לעליה בסולם הדרגות הניהולי.

103. התובעת טוענת לשישה חודשי היעדרות מלאה, בגינן היא תובעת 65,933 ₪. לאחר מכן היא מחשבת 60% גריעה מבסיס שכר של 10,933 ₪. עד מועד הגשת הסיכומים היא מגיעה לסכום של 465,240 ₪ ובסך הכל בגין הפסד השכר בעבר היא תובעת 531,173 ₪.

104. לעתיד, לפי גריעה של 60% מבסיס שכר של 15,000 ₪ היא תובעת 1,622,798 ₪.

105. לכך מוסיפה התובעת 12.5% פנסיה ו – 7.5% קרן השתלמות – בסך הכל 417,496 ₪. הנתבעות טוענות כי אין לתובעת זכאות לקרן השתלמות ועל כן אין לפסוק פיצוי בגין רכיב זה.

106. הנתבעות טוענות כי בהיעדר נכות בתחום האורתופדי ולנוכח הנכות המזערית והחופפת ברובה בתחום הפסיכיאטריה והראומטולוגיה, העובדה שהתובעת עובדת היום באחוזי משרה נמוכים היא החלטה שלה ואיננה תוצאה של נכותה, על כן הן אינן מציעות כל פיצוי בגין הפסדי שכר. הצדדים השלישיים הצטרפו לטענות הנתבעות בנוגע לנזק.

107. לא מצאתי לנכון להתייחס לשכרה של התובעת ביחס לשכר הממוצע במשק. לא הובאה כל ראיה כי שכרה של התובעת היה צמוד לשכר הממוצע במשק (ל – 15% מעבר לו) או כי השכר הממוצע במשק בא לידי ביטוי בשכר העובדים בסופר פארם. מעיון בדוח רציפות הביטוח ניתן לראות כי שכרה של התובעת בשנת 2015 היה גבוה משכרה בשנת 2016 (לא צורפו תלושי שכר של שנת 2015 ושל רוב שנת 2016, על כן לא ניתן לבחון את הטעמים להפרשים). במצב זה, לא וודאי ששכרה של התובעת היה בהכרח עולה כטענתה ועל כן בסיס השכר שהנחתי לעבר ולעתיד היה זה שהשתכרה לפני התאונה.

108. בסיס השכר יהיה אם כן 11,000 ₪. התובעת לא עבדה חודשיים וחצי מיד לאחר התאונה ולאחר מכן לא עבדה שלושה חודשים, מנובמבר 2018 ועד סוף ינואר 2019. לכך להוסיף לתקופה שמפברואר 2019 ועד יום עריכת החישוב – גריעה של 31% משכרה לפני התאונה . בסך הכל הפיצוי להפסדי שכר בעבר יעמוד על 370,000 ₪.

109. לגבי העתיד – לפי אותו בסיס שכר ואותה גריעה, הפסד השכר יגיע ל – 600,000 ₪.

110. לסכומים אלה יש להוסיף 12.5% הפסד פנסיה והפיצוי יעמוד על 46,250 ₪ לגבי העבר ועל 75,000 ₪ לעתיד, בסך הכל – 121,250 ₪. לא מצאתי לנכון להוסיף פיצוי בגין קרן השתלמות, מאחר שהתובעת לא הוכיחה כי הופרשו עבורה סכומים עבור קרן השתלמות בעבר.

111. הפיצוי יהיה לפי התחשיב האקטוארי, הן משום שבפועל התובעת אכן משתכרת שכר הנמוך בכ – 30% משכרה לפני התאונה והן משום שיש בכך איזון מסוים לכך שהוצע בסיס שכר זהה לעבר ולעתיד.

      

     כאב וסבל

112. התובעת תובעת פיצוי בסכום של 400,000 ₪ ברכיב זה והנתבעות לא נוקבות בסכום רק מציינות כי אין מקום להפריז ברכיב נזק זה שאינו ניתן למדידה. אני מוצאת לנכון להעמיד את הפיצוי ברכיב זה על סכום של 163,000 ₪.

      

     עזרה והוצאות

113. התובעת תובעת בגין עזרת צד ג' פיצוי בסכום כולל של 50,000 ₪.

114. הנתבעות מציינות כי התובעת לא טענה כי נטלה עזרה בשכר ובעדותה ציינה כי לא עשתה כן (ע' 30 ש' 13-16). על כן לשיטתן, אין מקום לפיצוי ברכיב נזק זה.

115. עבור יתר רכיבי הפיצוי תובעת התובעת סכום של 20,750 ₪ והנתבעות אינן מציעות פיצוי נוסף.

116. אני סבורה כי ברכיבי פיצוי אלה, שנתבעים גלובלית ללא קבלות, יש לפסוק סכום כולל של 30,000 ₪.

      

     הנזק - סיכום

117. סך כל הפיצויים שתובעת התובעת לפי סכימת כל רכיבי הנזק מגיע לסכום של 3,042,217 ₪. לאחר ניכוי תגמולי המל"ל בסכום של 76,013 ₪ הסכום עומד על 2,966,204 ₪. התובעת מציינת כי היא תובעת סכום של 2.5 מיליון ₪ בלבד, בהתאם לגבול הסמכות העניינית של בית המשפט.

118. הנתבעות לא סכמו את רכיבי הנזק ולמעשה לא נקבו בכל מספר שהוא.

119. סך הנזקים כפי שנקבעו על ידי בית המשפט לעיל הם כדלקמן:

     1. הפסד שכר בעבר370,000 ₪

     2. הפסד שכר בעתיד600,000 ₪

     3. פנסיה121,250 ₪

     4. כאב וסבל163,000 ₪

     5. עזרה והוצאות30,000 ₪

     6. סה"כ1,284,250 ₪

     7. אשם תורם 20%256,850 ₪

     8. סה"כ 1,027,400 ₪

         

        ניכויים

120. התובעת כאמור לעיל, מציעה ניכוי של 76,013 ₪.

121. הנתבעות טוענות כי בהתחשב בנכויות שנקבעו לתובעת על ידי מומחי בית המשפט, התובעת לא מיצתה את ההליכים במל"ל. שיערוך הגמלאות שקיבלה מגיע לסכום של 100,515 ₪ ואילו קיבלה קצבה לפי 25% נכות לפי שכר של 9,027 ₪ - הייתה מקבלת קצבה חודשית של 1,692 ₪. לא צורף תחשיב אקטוארי כדי לנקוב בסכום ניכוי בהתאם לטענה זו.

122. אציין כי הטענה בעניין אי מיצוי הליכים במל"ל נטענה לראשונה בסיכומים וכאמור היא לא נתמכה בתחשיב אקטוארי כדי להבין מה סכום הניכוי שמבקשות הנתבעות לנכות. בכל מקרה, אני סבורה כי לא ניתן לומר כי התובעת לא מיצתה את ההליכים במל"ל, שעה שהיא הגישה מספר עררים ואף עררה לבית הדין לעבודה ועל כן לא מצאתי כי יש מקום לניכוי רעיוני על חשבון נכויות שהמל"ל לא מצא לנכון ליתן לתובעת. יודגש כי אין טענה בהקשר זה כי מצבה של התובעת הוחמר לאחר ההליכים במל"ל ועל כן לא הנוחה בפניי תשתית לקבוע כי התובעת יכולה לקבל סכומים נוספים מהמל"ל.

123. מאחר שהצעתי פיצוי בגין הפסד שכר בעבר לחודשים שלאחר פיטורי התובעת ועד להתחלת עבודתה החדשה, והיא קיבלה דמי אבטלה בחודשים אלה, יש מקום להוסיף לתגמולי המל"ל גם את דמי האבטלה ועל כן מהסכום לעיל, יש להפחית סכום של 76,013 ₪ + 14,907 ₪ ובסך הכל 90,020 ₪.

124. ייאמר כי לא נעשתה על ידי הצמדה של התגמולים, כשם שלא נעשתה הצמדה של השכר.

125. סך כל הפיצוי לאחר ניכויים יעמוד על סכום של 937,380 ₪.

      

     סוף דבר

126. אני מחייבת את הנתבעות ביחד ולחוד לשלם לתובעת פיצויים בסכום של 937,000 ₪.

127. אני מחייבת את הנתבעות ביחד ולחוד לשלם לתובעת שכר טרחת עו"ד בסכום של 111,500 ₪ וכן הוצאות משפט שכוללות אגרת בית המשפט וחלקה של התובעת בתשלום למומחים שמונו מטעם בית המשפט, כשסכום ההוצאות יישא הפרשי הצמדה וריבית על פי הדין מיום ששולמו על ידי התובעת ועד למועד התשלום על ידי הנתבעות.

128. מאחר שמצאתי כי יש לקבל את הודעת הצד השלישי ובהתחשב בכך שהצד השלישי 1 בפירוק, אני מחייבת את הצד השלישי 2 לשלם לתובעת את מלוא סכום הפיצויים בצירוף הוצאות המשפט ושכר טרחת עו"ד שקבעתי לעיל, בניכוי ההשתתפות העצמית כפי שקבוע בפוליסה.

129. בנוסף אני מחייבת את הצד השלישי 2 לשאת בהוצאות הנתבעות ובשכר טרחת עו"ד בסכום כולל של 130,000 ₪.

130. כל הסכומים לעיל ישולמו בתוך 30 יום מקבלת פסק הדין.

      

      

     זכות ערעור כחוק.

      

     ניתן היום, ח' אב תשפ"ה, 02 אוגוסט 2025, בהעדר הצדדים.