פלונית נ' עיריית אור עקיבא

לפניי תביעה לפיצויים בגין נזקי גוף שנגרמו לתובעת, ילידת 1961, בתאונה שאירעה, על פי הנטען, בדרכה ממקום עבודתה לביתה בשטחה המוניציפלי של עיריית אור עקיבא, הנתבעת.

תמצית טענות הצדדים וההליכים בתיק

1. כנטען בכתב התביעה, ביום 8.4.17 בשעת לילה, התובעת סיימה את עבודתה כזבנית בחנות בקניון 'אורות' באור עקיבא והחלה בדרכה חזרה לביתה. בעת הליכתה נתקלה רגלה של התובעת באבני מדרך משובשות והיא נפלה ונחבלה.

    

2. התובעת אובחנה כסובלת מחבלת ראש ופנים בהמשך אובחנה על ידי הרופאים בקהילה כמי שסובלת מהפרעת דחק פוסט טראומטית (Post Traumatic Stress Disorder).

    

3. המוסד לביטוח לאומי הכיר בתאונה כתאונת עבודה. לתובעת נקבעו אחוזי נכות זמניים ולאחר מכן נקבעה לה דרגת נכות יציבה בשיעור 10% לפי סעיף 73 4 (ב) II לתקנות הביטוח הלאומי (קביעת דרגת נכות לנפגעי עבודה) תשט"ז- 1956 (להלן: "תקנות הנכות") .

    

4. התובעת צירפה לכתב תביעתה חוות דעת פסיכיאטר מטעמה, ד"ר פרקש הרמן, אשר העריך את נכותה בשיעור 20% לפי סעיף 34(ב)(3) לתקנות הנכות. בהמשך ההליך התובעת הגישה חוות דעת בתחום כירורגיית הפה ולסת, ד"ר דקל שילה, אשר העריך את נכותה בתחום זה בשיעור 10% לפי סעיף 73 4 ב' II לתקנות הנכות.

    

5. לטענת התובעת, האחריות לנזקיה רובצת לפתחה של הנתבעת אשר החזיקה במקרקעין באופן רשלני. התובעת ביססה את טענותיה על עוולת הרשלנות שבסעיף 35 לפקודת הנזיקין [נוסח חדש] (להלן: "פקודת הנזיקין") ובנוסף הפרה חובות חקוקות, בין היתר, חובות הקבועות בפקודת העיריות. עוד טענה התובעת להעברת נטל הראיה לכתפיה של הנתבעת בהתאם לסעיפים 38 ו-41 לפקודת הנזיקין.

    

6. הנתבעת הכחישה אחריותה לנזקיה של התובעת וטענה כי פניית התובעת לקבלת טיפול רפואי נעשתה פרק זמן משמעותי לאחר אירוע הנפילה, ומכאן שאין מתקיים קשר סיבתי בין התאונה, המוכחשת כשלעצמה, לנזקים. עוד טענה, כי בפנייתה הראשונה לא ציינה התובעת את דבר המפגע (המוכחש) ומכל מקום התאונה נגרמה בשל רשלנותה ומחדליה של התובעת עצמה. הנתבעת טענה כי יש לייחס לתובעת אחריות תורמת בשיעור 100%.

    

7. עוד טענה הנתבעת כי המדובר במדרכה רחבה דיה ובחירתה לעבור במקום המפגע מהווה הסתכנות מרצון. עוד נטען לשיהוי ניכר בהגשת התביעה ולכך שבהעדר חוות דעת רפואית לא תוכל התובעת להוכיח טענותיה בתחום הפה ולסת.

    

8. הנתבעת צירפה לכתב הגנתה חוות דעת פסיכיאטר, ד"ר איליה גורביץ, אשר העריך את נכותה בשיעור 10% לפי סעיף 34(ב)2 לתקנות הנכות וכן חוות דעת בתחום כירורגיית הפה ולסת מאת ד"ר שלומי בנימין, אשר העריך את נכותה בשיעור 5% לפי סעיף 73 4 ב' –I-II.

    

9. הצדדים הגיעו להסכמה דיונית לפיה נכותה הפסיכיאטרית הצמיתה של התובעת תעמוד על 15%, ביום 22.9.22 ניתנה להסכמה זו תוקף של החלטה. הסכמה דיונית נוספת, לפיה הנכות הצמיתה בתחום כירורגיית הפה ולסת תעמוד על 8%, קיבלה ביום 12.12.22 תוקף של החלטה. הצדדים שמרו על טענותיהם בסוגיית האחריות.

    

10. לאחר ישיבת קדם המשפט הראשונה ולאחר שהצדדים שמעו את הצעת בית המשפט לסיום ההליך בפשרה, הנתבעת פנתה בבקשה למינוי פסיכיאטר מומחה מטעם בית המשפט. לטענת הנתבעת, ההסכמה הדיונית בדבר הנכות הפסיכיאטרית הייתה מוגבלת לשלבים המוקדמים של ההליך ומשדחתה התובעת את הצעת בית המשפט להסכמה זו אין עוד תחולה. ביום 20.7.23 דחיתי את הטענה בהחלטה מנומקת.

     

11. התיק נקבע להוכחות והצדדים התבקשו להגיש ראיותיהם.

    התובעת הגישה תצהיר מטעמה וכן הוגש תצהיר בנה, מר פלוני.

    מטעם הנתבעת הוגשו תצהירי נציגי הנתבעת, נציג המוקד ונציג החוקר. בשלב זה, הוגשה בקשה לחיסיון דו"ח חקירה בהתאם להלכת סויסה, וישיבת ההוכחות התחלפה בישיבת קדם משפט נוספת. הנתבעת ביקשה לזמן את בעלת הדירה של התובעת, גב' ט' מ'. הזימון הותר והבקשה לדחיית העיון בדו"ח החקירה התקבלה (החלטה מיום 30.9.24).

     

12. מטעם התביעה נחקרו התובעת ובנה ומטעם ההגנה נחקרו גב' ט' מ', בעלת הבית בה מתגוררת התובעת וגב' דרורה עבדיאן, מנהלת מוקד פניות אצל הנתבעת.

     

    דיון והכרעה

     

    אירוע התאונה

13. לטענת התובעת בכתב התביעה "ביום 8.4.17 נפגעה התובעת, לאחר שנפלה ממפגע בטיחותי בעת שהלכה על המדרכה ברחוב הנשיא..." (פסקה 4 לכתב התביעה).

     

    תיאור דומה הובא בעדותה בישיבת קדם המשפט שהתקיימה ביום 19.4.23:

    "אני עבדתי, זה היה מוצאי שבת, החנות שעבדתי בה בקניון אורות ושם במוצאי שבת עובדים עד השעה 22:30, זה היה בשנת 2017. וסגרתי את החנות, הלכתי במדרכה איפה שאני תמיד הולכת, עד הבית שלי זה רבע שעה ברגל, כל הזמן אני הולכת במסלול הזה. הלכתי ונפלתי, אני לא יודעת מה שמה, נפלתי על האף, הראש והסנטר, הכל על הפנים. זה היה חושך, היו שם מלא עצים. אני לא יודעת מה היה שם קודם. אני פשוט נפלתי..." (עמ' 1 ש' 10 ואילך).

    .

    בעדות מיום 8.1.25 מסרה התובעת כי עבדה במשמרות ונהגה ללכת לעבודתה ולחזור ממנה בדרך אותה הכירה וברגל (עמ' 10). בהמשך עדותה חזרה על כך שנפלה על הפנים בדרך חשוכה והתקשרה לבנה, פלוני שעזר לה לקום (עמ' 11 ש' 7 ואילך).

     

14. התובעת או מי מטעמה צילמו את המפגע ולטענתה דיווחה לנתבעת על המפגע. התובעת לא זכרה מתי ובאיזה אופן בדיוק התלוננה (עמ' 11 ש' 28-29, עמ' 12 ש' 1-6).

     

15. בנה של התובעת, פלוני, העיד כי באותו ערב, עבד עד שעה מאוחרת והתובעת התקשרה אליו והוא הגיע לקחת אותה (עמ' 6 ש' 6-8). פלוני העיד שהגיע למקום שבו נפלה "היא היתה בחצי שכיבה חצי ישיבה, כל הפנים שלה דם, זה היה באותו מקום שהיא נפלה, ברחוב הראשי שנכנסים מהקניון, זה היה על המדרכה" (שם, ש' 30-31).

     

    הבן העיד כי לא היה במקום בזמן הנפילה אך "לא היה שם משהו אחר, זה רק מדרכה ואבנים ככה (הערת ביהמ"ש: העד מחווה בידיו לאבנים שאינן מונחות בצורה תקינה)" (עמ' 7 ש' 7-8) בהמשך העיד כי במדרכות אין תאורה והיא קיימת רק בכביש (שם, ש' 12).

     

16. התובעת צירפה תמונות של המפגע הנטען (נספח א' לראיות התובעת), בהן נראה רחוב ובו מדרכה רחבה המרוצפת באבני מדרך משתלבות, אשר כמה מהן, הנמצאות בשול המדרכה הקרוב לכביש, חורגות ממקומן ובולטות באופן ניכר ביחס למפלס המדרכה. יש לציין כי בתמונות לא נראים עמודי תאורה ברחוב עצמו ועמודי התאורה נמצאים בכביש.

     

17. הנתבעת בסיכומיה ניסתה להמעיט ממהימנות התובעת ובנה וטענה כי נמסרו מספר גרסאות מפיהם והעובדה שהתובעת טענה שהיא לא יודעת ממה נפלה מלמדת על חוסר אמיתות האירוע. עוד טענה כי העובדה שבנה הגיע למקום ולא בעלה שנמצא קרוב יותר גיאוגרפית כפי שטענה התובעת בתחילת התהליך, גם היא תמוהה.

     

18. לא מצאתי ממש בטענה זו. בעניין עצם קרות התאונה, הגם שמדובר בעדות יחידה של בעל דין מצאתי את עדותה של התובעת מהימנה. העובדה שהתובעת לא ידעה להצביע בדיוק על איזו לבנה כשלה אינה מחלישה, לא כל שכן ממוטטת את גרסתה ואינה גורעת ממהימנותה לעניין עצם הנפילה. לגרסתה של התובעת נוספת עדותו של בנה, חבלות הגוף שמהן סבלה ותועדו במסמכים הרפואיים וצילומי זירת האירוע.

     

19. הנתבעת ייחסה משקל רב לסתירה בגרסת התובעת בקשר למה שאירע לאחר הנפילה. בתצהירה העידה התובעת כי לאחר הנפילה התקשרה לבעלה ובעלה הגיע ואסף אותה ואילה בעדותה סיפרה כי התקשרה לבנה ובנה אסף אותה. הבן העיד כי הוא זה שאסף את התובעת. הנתבעת מייחסת משקל לכך שהתובעת לא העידה את בעלה בקשר לסתירה זו.

     

20. אין לכחד כי בעניין זה אכן קיימת סתירה בגרסת התובעת, אולם משקלה של הסתירה אינו גדול. הסתירה אינה מתייחסת לעצם הנפילה אלא למה שאירע לאחר הנפילה והאמור בתצהיר נראה יותר כטעות או חוסר תשומת לב של עורכי התצהיר ולא כסתירה. התובעת העידה בפני פעמיים, עדותה הייתה חיה וקוהרנטית ועמדה היטב גם בחקירה הנגדית ועל כן מצאתי כי הסתירה אינה שומטת את הקרקע מתחת גרסת התובעת.

     

21. כאמור, עדותה של התובעת נתמכה בעדות בנה שמצא אותה במקום כשהיא חבולה. הגם שאיש לא ראה את עצם נפילת התובעת, בנה העיד כי מצא אותה ברחוב כשהיא חבולה. עדות התובעת ובנה היו מהימנות בעיניי ונתמכו היטב בתיעוד הרפואי ממחרת היום בו התובעת מתארת בפני הרופאים כי נפלה בדרכה הביתה מעבודתה. מהמסמכים הרפואיים עלה כי בדיקת התובעת העלתה כי פניה נפוחות וחבולות ובכך יש לראות תימוכין נוספים לגרסת התובעת. בכל הקשור לעצם קרות התאונה ונסיבות נפילתה מצאתי לקבל את גרסת התובעת ואני קובע כי התאונה נגרמה בנסיבות אותן תיארה.

     

    האחריות לנזק

22. אין מחלוקת כי מקום התאונה הוא באחריות הנתבעת.

     

23. לא מצאתי מקום להחיל את סעיפים 41 ו-38 לפקודה כפי שביקשה התובעת. התובעת פירטה בכתבי הטענות בצורה ברורה את המפגע וגם צירפה לכתבי טענותיה תמונות ברורות של המפגע. גרסתה העובדתית של התובעת התקבלה, לרבות בעניין קיומן של אבני מדרכה בולטות אשר חרגו ממפלס המדרכה ויצרו מפגע ועל כן אין צורך להרחיב את הדיון בטענות אלה.

     

24. לטענת התובעת, אחריות הנתבעת צומחת, בין השאר, מעוולת הרשלנות. לא מצאתי להרחיב בקשר לאותם תנאים של עוולת הרשלנות שהתקיימותם במקרה הנוכחי כמעט שאינה במחלוקת. אין חולק בדבר חובת הזהירות המושגית של הנתבעת והיא מוכרת וידועה בפסיקה (ר' ע"א 862/80 עיריית חדרה נ' זוהר, פ"ד לז(3) 757, 766 וגם ע"א 145/80 ועקנין נ' המועצה המקומית בית שמש ואח', פ"ד ל"ז(1) 1125).

     

25. באשר לחובת הזהירות הקונקרטית יש לבחון חובה זו לאור מבחן הציפיות. הנתבעת חבה בחובת זהירות כלפי ציבור המשתמשים בדרך והתובעת בכללם. על הנתבעת החובה לפקח על תקינות רחובותיה בהתאם לסעיף 235 לפקודת העיריות (נוסח חדש) ובכלל זה למנוע, לאתר ולתקן מפגעים העלולים להכשיל את הצועדים ברחובותיה. באותה נשימה נזכיר כי דרכים ציבוריות אינן משטח סטרילי וכי העירייה אינה מוחזקת כמי שיכולה לאתר מפגעים ולתקנם ברגע היווצרותם. על כן לא כל מפגע בדרך מצביע בהכרח על התרשלות והפרת חובת הזהירות של הרשות המקומית.

     

26. במקרה שבפני, עיון בתמונות מלמד כי במקום התאונה נמצאות אבני מדרך משובשות, בולטות בליטה ניכרת מעל מפלס הקרקע ויוצרות מפגע העלול להכשיל את המשתמשים במדרכה, בוודאי בשעות החשיכה. מן התמונות ניכר כי אין מדובר במפגע זניח או במפגע חדש שבא אל העולם לפני תקופה קצרה, לא כל שכן במפגע נסתר או מפגע בפינה נידחת בתחומי העיר. עסקינן במפגע בולט לעין המצוי בדרך ציבורית המשמשת את הבאים בשערי הקניון, שזהירות סבירה של העירייה הנתבעת היתה יכולה לאתרו ולתקנו בהתאם לחובתה, במיוחד בשים לב לתאורה הבלתי מספקת לעושים שימוש במדרכה בשעות חשיכה.

     

27. שני הרכיבים הנוספים של עוולת הרשלנות, קשר סיבתי בין המפגע לנזק, וקיומו של נזק גוף הוכחו אף הם. קיבלתי את גרסת התובעת לפיה כשלה על אותו מפגע וכי כתוצאה מכך נגרם לה נזק גוף.

     

    סיכומו של דבר, התובעת הוכיחה את עילת הרשלנות שייחסה לנתבעת.

    אחריות תורמת

     

28. התאונה ארעה בשעת חשיכה כאשר מחומר הראיות עולה כי התאורה במקום היתה חלשה. התובעת צעדה על גבי המדרכה המיועדת להולכי רגל ואין טענה חזקה, לא כל שכן ראייה, להתנהלות מסוכנת מצד התובעת. יחד עם זאת, היה מצופה מן התובעת, המתגוררת בקרבת מקום ומכירה את הדרך לצעוד בתשומת לב, דווקא נוכח התאורה החלשה. אשר על כן אני קובע כי לתובעת אחריות תורמת בשיעור של 10%.

     

    הנזק

     

    הנכות הרפואית

29. הצדדים הגישו חוות דעת רפואיות. לאחר מכן, כאמור, הגיעו להסכמה דיונית בדבר נכויותיה הרפואיות של התובעת ואלו הן:

    15% נכות בתחום הפסיכיאטריה;

    8% נכות בתחום הפה ולסת.

    סה"כ נכותה המשוקללת עומדת על שיעור של 21.8%.

     

    הנכות התפקודית

30. בתחשיב הנזק מטעם הנתבעת נטען שאין לנכותה של התובעת השפעה כלשהי על תפקודה של התובעת, שכן, התובעת שבה לעבודה במשרה מלאה. לטענה זו אין תימוכין בסיכומי הנתבעת וממילא אין לה בסיס ראייתי. בהעדר טעם לסטות מן הכלל הנוהג אני קובע כי שיעור נכותה הרפואית של התובעת משקף נאמנה את נכותה התפקודית ושיעורן זהה.

     

     

    הפסד השתכרות לעבר

31. לטענת התובעת, שהתה באי כושר מלא לתקופה של חצי שנה והיא עותרת לפיצוי בהתאם לאי הכושר המלא ולגובה הנכות המוסכמת מתום תקופת אי הכושר המלא ועד היום.

     

32. הנתבעת מצידה טענה כי היא שבה לעבודתה ושכרה הושבח ומכל מקום אף בחוות הדעת שהיא עצמה הגישה לא נקבעו לה נכויות זמניות ומדובר בנזק הטעון הוכחה.

     

33. כעולה מהראיות, לתובעת הונפקו תעודות רפואיות לנפגע בעבודה וכן אישורי כושר נוספים המלמדים על היעדרותה מהעבודה מיום 9.4.17 ועד ליום 26.9.17.

     

    בנוסף, צירפה התובעת אישור רפואי מרופא תעסוקתי לפיו היתה כשירה לחזור לעבודה ללא משמרות לילה החל מיום 1.10.17 למשך חודש. ולאחר מכן היתה כשירה לשוב לעבודתה ללא מגבלות.

     

34. שכרה הרבע שנתי במל"ל מדווח על סך של 15,455 ₪. שכר זה תואם, בקירוב, לשכר המופיע בדו"חות 106 שהוגשו על אותה תקופה. פרט לכך, לא הוגשו תלושי שכר חודשיים המפרטים ומלמדים על שכרה ערב התאונה. אשר על כן, אני קובע כי הבסיס לשכרה של התובעת יהא בסך של 5,151 ₪ ברוטו והמשוערך להיום בסך של 6,400 ₪.

     

35. בהתאם לאישורי אי הכושר ויתר המסמכים בתיק נחה דעתי כי התובעת שהתה באי כושר במשך חצי שנה ולפיכך מצאתי מקום לפסוק פיצוי בסך של 40,000 ₪ אשר יגלמו גם הפסדים סוציאליים.

     

    הפסד השתכרות לעתיד

36. התובעת ילידת X.X.1961 ערב התאונה עבדה כזבנית בחנות נעליים. לאחר מכן עבדה במספר חנויות שונות ונכון להיום היא עובדת במפעל ומשתכרת כ-7,500 ₪.

     

37. כאמור, התובעת השביחה את שכרה וכיום נמצאת בעבודה התואמת למצבה "זה בישיבה, מרכיבה דברים, בשקט, ואף אחד לא מפריע לי..." (עמ' 15 ש' 13-14). מאחר שהתובעת קרובה לגיל פרישה והיות ושכרה הושבח מאז התאונה מצאתי לנכון לפסוק פיצוי גלובאלי ובסך של 35,000 ₪ המגלמים גם את הפסדי הפנסיה והתנאים הסוציאליים.

     

    עזרת הזולת

38. התובעת עתרה לפיצוי בסך 50,000 ₪ בגין ראש נזק זה וזאת ללא כל תימוכין. לא התרשמתי שהתובעת קיבלה עזרה מוגברת שהיא מעבר לעזרה המקובלת בין בני משפחה. באשר לעתיד, התובעת לא הוכיחה צורך קונקרטי בעזרת הזולת. בחוות הדעת הפסיכיאטרית שהוגשה מטעמה לא הלינה על קשיי תפקוד יומיומיים בבית והצורך בעזרה כלשהי והמומחה מטעמה גם לא התרשם מצורך זה ועיקר תלונותיה הן בגין איבוד שמחת חיים, התבודדות חברתית וחרדה. יחד עם זאת, בשים לב לנכותה ולאפשרות הפוטנציאלית כי בעתיד תידרש לעזרה כלשהי, יש לפסוק לתובעת פיצוי בסכום כולל של 5,000 ₪.

     

    הוצאות רפואיות וניידות

39. התובעת טענה כי עברה עשרות טיפולים רפואיים ונגרמו לה הוצאות רפואיות והיא מעריכה אותן בסך של 60,000 ₪ לעבר ולעתיד. הנתבעת מצידה טענה כי התובעת זכאית לטיפולים רפואיים מכח חוק בריאות ממלכתי, לא הוכחו טיפולים שמחוץ לסל הבריאות, ואין לקבל את הקבלות שהוגשו בעבור טיפולי השיניים שכן אין כל קשר סיבתי בינן לבין הנזק שנגרם לה.

     

40. כזכור מדובר בתאונה שהוכרה על ידי המוסד לביטוח לאומי כתאונת עבודה ובמסגרת זו היא זכאית למימון של הוצאותיה הרפואיות לרבות טיפולי השיניים הנטענים.

     

41. עיינתי בחוות הדעת הרפואיות בתחום הפה ולסת. לא נרשמה בהן פגיעה בשיניים ספציפיות והנכות נקבעה בגין סעיף ליקוי הדן בכאבים בשרירי הפנים, חלל הפה או הלסתות ולא בשיניים. ככל ששיניה נפגעו היה הדבר צריך למצוא ביטוי בחוות הדעת המומחים שידונו בין היתר גם בעלות הנדרשת לטיפולים עכשוויים ועתידיים. התובעת צירפה לראיותיה קבלות על טיפולי שיניים הכוללים שתלים, כתרים ועקירות. בהעדר הוכחה אודות הקשר הסיבתי בין הטיפול לנכות אין מקום לקבלן ומכל מקום, גם לו קיים קשר כלשהו התובעת זכאית לקבלת החזרים מכח תקנות הביטוח הלאומי (מתן טיפול רפואי לנפגע עבודה), תשכ"ח- 1986.

     

42. עם זאת, נוכח חבלותיה של התובעת ונכותה הרפואית בתחום הפה והלסת מצאתי לפסוק לה סכום מתון בסך של 5,000 ₪ אשר יגלם גם את הוצאות ניידותה.

     

    כאב וסבל

43. בשים לב לשיעור נכותה הצמיתה של התובעת ולטיפולים להם הייתה זקוקה וייתכן ותזדקק גם בעתיד, אני פוסק לה פיצוי בסך 75,000 ₪.

     

    ניכויים

44. התאונה מוכרת על ידי המוסד לביטוח לאומי. התובעת אינה חולקת על כך ששולמו לה גמלאות בסך של 28,387 ₪ (סעיף 42 לסיכומי התובעת). הנתבעת סבורה כי סך הגמלאות המשוערך הינו 47,225.73 לפי סך של 34,521 ₪ ששולמו לה החל מתאריך 30.7.17.

     

45. לפי החישוב שבית המשפט ערך לפי סך כל תשלום ומועד קבלתו יוצא כי יש לנכות סך משוערך (ריבית +הצמדה) בסך של 45,291 ₪.

     

    הערה בטרם סיום

     

46. בטרם סיום אציין בצער את התנהלות באי כוח הצדדים, אשר לא תרמה לבירור יעיל של התביעה ולניהול ההליך באופן מכבד. הצדדים לא הצליחו להגיע ביניהם להסכמות אפילו בשאלת קיומו של אחד מקדמי המשפט בהיוועדות חזיתית, כאשר ב"כ הנתבעת טען בלהט בדבר זכותה של הנתבעת לקיים את הדיון באולמו של בית המשפט וניכר היה כי עניינו האמיתי בהערמת קשיים על ב"כ התובעת. ההתנצחות הבלתי פוסקת בין עורכי הדין בזבזה זמן שיפוטי רב וגררה חיוב בהוצאות וחבל. בהקשר זה יש להפנות את הזרקור בעיקר להתנהלות הנתבעת אשר הקשתה שוב ושוב על התנהלות ההליך. הדברים קיבלו ביטוי, בין היתר, בנסיונה של הנתבעת לחזור בה מהסדר דיוני מוסכם לעניין שיעור נכותה של התובעת (ר' החלטה מיום 20.7.2023), גם לקראת סיום ההליך ומבלי להכביר מילים אפנה לרקע להחלטות מיום 4.6.25 ומיום 30.6.25.

     

    באשר לתובעת, למרבה הצער, נטל ב"כ התובעת לעצמו חירות להתבטא באופן לא מכבד כלפי בית המשפט לאורך ההליך. בין יתר הדברים, ב"כ התובעת טרח לציין באחת מהודעותיו כי הצעת בית המשפט לסיום ההליך מבטאת זלזול בנכותה של התובעת (הודעה מיום 30.4.23) ולא חסך דעתו לגבי תבונתו של בית המשפט וכושר ההבנה שלו (ר' למשל החלטה מיום 4.1.2024). על עורך הדין חלה חובה המקצועית והאזרחית לנהוג כבוד בבית המשפט, וחובה זו כוללת גם איפוק וריסון עצמי גם כאשר עורך הדין אינו מסכים עם החלטת בית המשפט או אינו מרוצה מהצעתו לסיום ההליך. מעבר לכך לחובה המקצועית לא מיותר להזכיר את מאמר חז"ל יהי כבוד חברך חביב עליך כשלך, ודברי טעם אלה יפים לכל אדם.

     

    ככלל, מורת רוחו של בית המשפט כלפי התנהלות לא מכבדת מצד בעל דין צריכה לקבל ביטויה בפסיקת ההוצאות. לולא מחדליה הדיוניים החוזרים ונשנים של הנתבעת, הייתי שוקל שלא לפסוק לטובת התובעת הוצאות כלל, אולם מאחר שהתנהלותה הדיונית של הנתבעת היתה רצופה מחדלים מצאתי לפסוק לטובת התובעת ולהפחית מהן סכום מתון בשל סגנונו של ב"כ התובעת.

     

    סוף דבר

     

    64.התביעה מתקבלת. הנתבעת תשלם לתובעת פיצוי בסך של 160,000 ₪. מסכום זה תנוכה אחריות תורמת בשיעור 10% וכן ינוכו תגמולי מל"ל בסך 45,291 ₪, כערכם היום. לסכום המתקבל יתוסף החזר בגין הוצאות מומחים ואגרה בסכום כולל של 10,000 ₪. כמו תישא הנתבעת בשכר טרחת עו"ד בסכום כולל של 15,000 ₪.

     

    הסכומים ישולמו בתוך 30 ימים מהיום אחרת יישאו הפרשי הצמדה וריבית מהיום ועד מועד התשלום בפועל.

     

    זכות ערעור לבית המשפט המחוזי בתוך התקופה הקבועה בתקנות.

    5129371

    54678313המזכירותתשלח העתק פסק הדין לצדדים ותסגור התיק ברישומיה.

     

    ניתן היום, ל' שבט תשפ"ו, 17 פברואר 2026 2026, בהעדר הצדדים.