ת"א 49502-09-12 ח' נ' מדינת ישראל

תביעה לפיצוי על נזקי חשיפה לרעש.

רקע

1. התובע עבד משנת 1977 ועד פרישתו בשנת 2012 כשרברב ועובד כללי בשירות צה"ל. מדי יום התייצב ביחידת כינוס ומשם יצא לעבוד באתרים שונים.

2. בשנת 2008 פנה התובע לראשונה לקופת חולים, התלונן על כאבי אוזניים ובעיות שמיעה, עבר בדיקות ונמצא שהוא סובל מירידה בשמיעה ומטנטון. המל"ל הכיר במצבו כפגיעה בעבודה וקבע לו נכות בשיעור 10% עבור ירידה בשמיעה ובשיעור 10% עבור טנטון.

3. לטענת התובע נגרם מצבו מחשיפה ממושכת ולא מוגנת לרעש מזיק. המדינה טוענת להתיישנות ומכחישה את התביעה לגופה. הצדדים מסכימים עם לקביעות נכות במל"ל אך חלוקים על הקשר הסיבתי.

4. מטעם התובע העידו הוא וד"ר מרוואן, מומחה א.א.ג. מטעם המדינה העיד מומחה בטיחות מר ניסן רווה וד"ר ציק, מומחה א.א.ג.

מחלוקות

5. התיישנות – התביעה הוגשה בשנת 2012. לטענת התובע נחשף לרעש מתחילת עבודתו נזקו התהווה באופן סמוי מנזקים זעירים (מיקרו-טראומה) והתגלה לו רק בשנת 2008 כאשר החל לתת אותותיו. לפיכך מתחיל מרוץ ההתיישנות בשנת 2008 והתביעה לא התיישנה. לטענת המדינה הבחין בנזק שבע שנים ויותר לפני הגשת התביעה ולכן התיישנה.

6. אחריות - לגרסת התובע עבודתו כשרברב דרשה ממנו שימוש יומיומי ובמהלך כל תקופת עבודתו בכלים שהפיקו עוצמת רעש גבוהה מאוד, בפרט בכלים מאסיביים - קומפרסור ו"באגר", המדינה לא ביצעה בדיקות סביבתיות למיפוי מפלסי הרעש סמוך לאוזניו ("בדיקות סביבתיות"), לא שלחה אותו לבדיקות רפואיות, לא ציידה אותו באטמי אוזניים, לא העבירה הדרכות לעבודה בטוחה ברעש מזיק, לא הנהיגה ולא הטמיעה שימוש באטמי אוזניים ולא התקינה שילוט אזהרה על סיכוני רעש וחובת שימוש באטמי אוזניים באתרים השונים. במחדליה התרשלה המדינה והפרה חובות חקוקות תקנות ארגון הפיקוח על העבודה (מסירת מידע והדרכת עובדים) תשנ"ט – 1999, תקנות הבטיחות בעבודה (גיהות תעסוקתית ובריאות עובדים ברעש) תשמ"ד – 1984 ותקנות הבטיחות בעבודה (ציוד מגן אישי) תשנ"ז – 1997. לגרסתו קיים קשר סיבתי בין הפרת החובות לבין נזקו. לחילופין, המדינה נושאת בנטל הראיה והשכנוע ולא הרימה אותו.

המדינה אינה חולקת על זהות בין חובות זהירות לחובות חקוקות. לטענתה לא הוכיח התובע את גרסתו, אין לתת אמון בעדותו היחידה הגם שהגיש תביעתו בשיהוי ניכר ולא הלין על חשיפה לרעש במהלך שנות עבודתו. לטענתה המבוססת גם על גרסת רווה, השתמש בכלים ידניים בלבד שהפיקו רעש בעוצמה נמוכה, צויד באטמי אוזניים, לא הוכיח עוצמות רעש באמצעות חוות דעת מומחה בטיחות ואף לא קשר סיבתי בהיעדר תלונות בזמן אמת ונוכח מחלות רקע מהן הוא סובל. לחילופין, התובע לא הקפיד להשתמש באטמי אוזניים ויש לייחס לו אשם מכריע ולמצער אשם תורם.