פלונית נ' מרכז גריאטרי פרדס-חנה

רקע

1. ענייננו בתביעה לפיצוי עזבון המנוח פלוני ז"ל, יליד 1940 (להלן: "המנוח"), בטענה כי המנוח נפטר עקב רשלנותה הבלעדית ו/או המכרעת של הנתבעת.

   התובעת הינה יורשתו של המנוח, אלמנתו. הנתבעת הינה הבעלים, ו/או המפעילה של מרפאת קופת חולים שברחוב צבי ישי 19, יהוד מונוסון (להלן: "המרפאה").

    

2. נטען בתביעה כי בתאריך 16/3/22 הגיע המנוח למרפאה בשעת בוקר, כשהתובעת מתלווה אליו, ובעת שעשה דרכו לבית המרקחת שבמרפאה, נתקלה רגלו במכשול שהיה בדרכו, וכתוצאה מכך נפל כשהוא מוטח לפנים, וראשו נחבט בחוזקה בדלפק הקבלה שבמרפאה (להלן: "התאונה").

    

3. המנוח החל מתלונן על אובדן תחושה, ופונה מיידית באמבולנס לחדר המיון בבית חולים "שיבא". המנוח אושפז במחלקה הנוירוכירורגית, מצבו הלך והחמיר עד כדי מצוקה נשימתית ואובדן יכולת תנועה בגפיים. בתאריך 20/3/22 הלך המנוח לעולמו.

    

4. משכך, עתרה התובעת לחייב את הנתבעת לשלם לה "...הפיצוי שהיה מגיע למנוח אילו זכה לתובעו, וכן פיצוי בשל קיצור תוחלת חייו של המנוח, בסכומים כפי שימצא בית המשפט הנכבד לפסוק...", (סעיף 16 לתביעה).

    

   הסדר דיוני

5. הצדדים הגיעו להסדר דיוני לפיו יוגשו הראיות מטעמם ללא העדת עדים, לרבות כל

   מסמך שבעל דין יראה לנכון להגיש, ובית המשפט ייתן פסק דין מנומק, לאחר שהצדדים יגישו סיכומיהם בכתב, הן בשאלת החבות והן בשאלת גובה הנזק.

    

   דיון והכרעה

6. אין מחלוקת בין הצדדים בדבר קיומו של קשר סיבתי בין התאונה לפטירת המנוח. גם נסיבות התאונה, כפי שניתן לראות בסרטון שהוגש בהסכמה, דומה כי אינן שנויות במחלוקת. מדובר בסרטון שהופק ממצלמה שהייתה מוצבת במרפאה, ובעדשתה נקלט האירוע הטראגי שהביא לפטירת המנוח.

    

7. ואלה היו נסיבות התאונה, כפי שנצפו בסרטון:

   בתחילת הסרטון נראה עובד משק, (או איש אחזקה, או כוח עזר כלשהו), מגיע עם מלגזה ידנית אותה גרר והניח בפרוזדור המרפאה בסמוך לדלת הכניסה למרפאה, והולך לדרכו. מדובר במלגזה ידנית, ולא מכנית, עם זרוע גרירה ושתי שיניים (להלן: "המלגזה"). ניתן לראות כי המלגזה הוצבה מול עמדת שירות כלשהי, כשכמעט כל אורכה בולט אל תוך שטח הפרוזדור הפונה ימינה. בשלב מסוים (בדקה 00.01.00 בסרטון) נראו שתי נשים העומדות מול עמדת השירות, באופן שהצר את המעבר במידה משמעותית, ובאותו זמן שתי נשים אחרות הולכות לכיוון היציאה מהמרפאה, כשאחת מהן כמעט נתקלת בשיניים של המלגזה, וברגע האחרון האישה השנייה מזהירה אותה ומושכת אותה כדי למנוע היתקלותה במלגזה.

    

8. בדקה 00.02.00 (בסרטון) נראה המנוח נכנס מדלת הכניסה של המרפאה, וברצותו לפנות ימינה נתקל, עם שתי רגליו, בשיני המלגזה, נופל בעוצמה קדימה, תוך שגופו מוטח אל הדלפק ממול, נחבט בדלפק ונופל ארצה מלוא קומתו. המנוח נראה כשהוא נכנס ומשיר מבטיו קדימה, כנראה בניסיון לתור אחר השילוט והיעד שלשמו הגיע למרפאה.

    

9. אחר כך נראים אנשי צוות ורפואה ניגשים להושיט למנוח עזרה. מיד לאחר מכן ניגש אותו איש שהניח את המלגזה איפה שהניחה, וגורר אותה אל מחוץ לדלת הכניסה של המרפאה.

    

10. אין חולק כי הנתבעת, בהיותה המחזיק במרפאה, חבה כלפי המנוח, כמי שנמנה על חבריה ומבקריה, חובת זהירות מושגית וקונקרטית. מהנסיבות כפי שנלמדות מהסרטון ניתן להיווכח כי הנתבעת הפרה, באופן בוטה יש לומר, גם חובת הזהירות המושגית וגם חובת הזהירות הקונקרטית. הנחת המלגזה במקום בו הונחה יצרה מכשול בדרכם של העוברים ושבים במקום, במיוחד כשמדובר בפרוזדור הכניסה למרפאה, וסיכנה, באופן בלתי סביר, את שלומם של הבאים ויוצאים אל המרפאה ומחוצה לה.

     

11. סכנת ההיתקלות של העוברים ושבים בשיני המלגזה הייתה מוגברת, וכה מיידית ומוחשית, בין היתר נוכח המיקום בו הונחה המלגזה, וכן נוכח העובדה ששיניה היו בגובה נמוך מאוד מהרצפה, סנטימטרים בודדים מהרצפה. מצפיה בסרטון נוכחנו לראות, כי דקה אחת לאחר הצבת המלגזה במקום בו הוצבה, ודקה אחת לפני אירוע התאונה, אישה צעירה אחרת כמעט ונתקלה במלגזה ומעדה ארצה, בלכתה לכיוון היציאה מהמרפאה.

     

12. מחזיק במקרקעין, כגון מרפאה, בה מבקרים אנשים רבים, חלקם מתקדמים בגיל, חלקם חולים, צריך לצפות ברמת ציפיות גבוהה במיוחד, כי הצבת המלגזה באופן בו הוצבה, תיצור סיכון בלתי סביר לבאי המרפאה.

     

    המנוח אינו חב אשם תורם

13. התובעת טענה, ובצדק, כי אין לחייב את המנוח באשם תורם כלשהו. אינני מקבל טענת הנתבעת כי המנוח, אף שהוא אדם מבוגר, ובעל ניסיון חיים, היה צריך, כאדם סביר, לחוש את הסכנה הניצבת בדרכו.

    בל נשכח, הנטל להוכיח כי המנוח חב אשם תורם חל על הנתבעת. עיון בסרטון מלמד, כי המלגזה הוצבה בפרוזדור הכניסה המיועד לבאי המרפאה, במקום בלתי צפוי לחלוטין. כאמור, המנוח נראה ניגש אל דלפק הקבלה, כשעיניו תרות אחר המקום אליו ביקש לגשת, ובהפתעה מוגמרת, נתקלו רגליו בשיני המלגזה, שהיו בגובה נמוך מאוד מהרצפה. ויודגש, אין המדובר בחצר, או מחסן, אלא במקום שאמור להיות נקי ממכשולים.

     

14. לאור המקובץ, הנני קובע כי המנוח נפטר כתוצאה מחבלת הגוף שנחבל עקב התאונה, כי אין הוא חייב אשם תורם כלשהו, וכי על כן, על הנתבעת לפצות את עזבונו בגין נזקיהם.

    מכאן, עובר לבחינה והכרעה בשאלת גובה הנזק.

     

    שינוי והרחבת חזית

15. הנתבעת טוענת שאין לפסוק לתובעת סעד שלא נתבע, וזאת מכוח הכלל האוסר הרחבת חזית. על התובעת היה לפרט בתביעתה כל סעד נתבע, וכן לפרט את העובדות המבססות אותו סעד נתבע. אלא מאי? התובעת עתרה בתביעתה ל- "פיצוי בשל קיצור תוחלת חיים של המנוח, ופיצוי בשל נזק לא ממוני עבור כאב וסבל שנגרם למנוח..." (סעיף 3 לתביעה). הא ותו לא.

    וכך בסעיף 16 לתביעה, וכמובא לעיל, עתרה התובעת ל- "...פיצוי שהיה מגיע למנוח אילו זכה לתובעו, וכן פיצוי בשל קיצור תוחלת חייו של המנוח, בסכומים כפי שימצא בית המשפט הנכבד לפסוק...", (סעיף 16 לתביעה).

     

16. והנה בסיכומיה, עותרת התובעת לפיצוי בגין ראשי נזק נוספים רבים, כלהלן:

    א. פיצוי בגין "כאב וסבל וקיצור תוחלת חיים";

    ב. "אובדן הכנסה לעיזבון בשנים האבודות";

    ג. "הוצאות קבורה ואבל";

    ד. "עזרת צד ג'";

    ה. "הוצאות נסיעה ושונות";

    ו. "הוצאות העסקת עובדת זרה לתובעת".

     

    הנתבעת מבקשת להדגיש כי התובעת אף לא ביקשה בשום שלב לתקן את התביעה לשם הוספת ראשי נזק שלא נתבעו.

     

17. אכן תמוה הדבר שהתובעת לא פירטה בתביעתה את ראשי הנזק להם טענה בסיכומיה. התובעת גם לא ביקשה בשום שלב של ההליך לתקן את תביעתה.

    כלל יסוד הוא כי בית המשפט לא יעניק לתובע סעד שלא נתבקש בתביעתו. עם זאת ניתן באופן חריג, להעניק סעדים שנמצאה להם תשתית עובדתית ראייתית מספקת בחומר הראיות שהובא בבית המשפט, ואשר עולים הם באופן ברור וצפוי מן העובדות שנטענו בתביעה. כאלה הם ראשי הנזק בגין אובדן הכנסה, והוצאות קבורה, הרי שמדובר בראשי נזק הנובעים באופן טבעי מהאירוע הנזיקי הנטען, הוא פטירת המנוח עקב התאונה.

     

18. לא כך באשר לראשי הנזק האחרים: עזרת צד ג', הוצאות נסיעה והוצאות העסקת עובדת זרה לתובעת. מדובר בראשי נזק מיוחדים באופן מובהק, שהיה על התובעת לכלול אותם מלכתחילה בתביעתה, ולפרט את העובדות המבססות זכאותה לפיצוי בגין ראשי נזק אלה, לנקוב בסכומים הנתבעים, ובבוא העת להביא את הראיות להוכיחם באופן מדויק.

     

19. לאור האמור, אדון ואכריע בשלושת ראשי נזק כאמור לעיל, והם בלבד.

     

    פיצוי בגין כאב וסבל וקיצור תוחלת חיים

20. התובעת טוענת כי מאחר והמנוח נפטר מספר ימים לאחר התאונה, במהלכם סבל משיתוק באופן הדרגתי באיבריו, וגסס עד אשר נפטר, ימים בהם סבל באופן טרגי, הרי יש לפצות את עזבונו בגין כאב וסבל בסכום של -,400,000 ₪, ועוד סך -.200,000 ₪, פיצוי בגין קיצור תוחלת חיים.

    לטענתה, על פי "לוחות התמותה" בישראל לשנים 2016 עד 2020 של הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה, ובהתחשב בגילו, במינו ובמועד פטירתו, חייו של המנוח קוצרו ב-102 חודשים שהם 8.5 שנים.

    לטענת התובעת, המנוח היה פעיל, עצמאי ונמרץ עד לערב התאונה. כך שאין מקום לקחת בחשבון תוחלת חיים פחותה מ-8.5 שנים, כפי שהנתבעת מבקשת לטעון, בשל מחלות רקע.

     

21. מנגד, לטענת הנתבעת, המנוח לא היה בריא עובר לתאונה, וכפי שניתן ללמוד מתיקו הרפואי, ואף מהצהרתו שלו למוסד לביטוח לאומי, במסגרת תביעתו לקצבת סיעוד, המנוח סבל מחולי רב, לרבות אי-ספיקת כליות מתקדמת, ומגבלות תפקודיות משמעותיות.

    משכך, מציעה הנתבעת לקחת בחשבון תוחלת חיים עד גיל 85, משמע קיצור של כ-3 שנים בתוחלת חייו של המנוח.

     

22. עוד לטענת הנתבעת, המשתמעת מהפנייתה לפסק הדין שניתן ב-ע"א 140/00 עזבון המנוח אטינגר ז"ל נ' החברה לשיקום ופיתוח, בהינתן כי המנוח איבד הכרתו זמן קצר לאחר התאונה ועד לפטירתו, אין להפריד בין ראש הנזק של "כאב וסבל" וראש הנזק של "קיצור תוחלת חיים".

    נוכח הנטען, ובהתחשב בגיל המנוח במועד פטירתו (בן 82), ובשנות חייו שקוצרו, מציעה הנתבעת פיצוי בסכום של 40,000 ש"ח בלבד.

     

    תוחלת חיי המנוח

23. על מנת להכריע בשאלת גובה הפיצוי בגין כאב וסבל וקיצו תוחלת חיים, יש להכריע תחילה במחלוקת בשאלת תוחלת חיי המנוח ערב התאונה.

    המנוח יליד X/X/1940, בן 82 ביום פטירתו. סבורני כי צד הטוען כי תוחלת חייו של המנוח נופלת מהתוחלת המקובלת על פי הסטטיסטיקה, עליו הראיה. חזקה היא כי תוחלת חיי המנוח תואמת לסטטיסטיקה המקובלת, אלא אם יוכח אחרת. והדברים נאמרים ביתר שאת נוכח המסגרת הדיונית עליה הסכימו הצדדים.

    אי-לכך, אין אלא ללכת בעקבות הסטטיסטיקה המקובלת, בהינתן כי לא הוגשה על ידי הנתבעת חוות הדעת חוות דעת רפואית להוכיח אחרת.

     

24. עם זאת, אקח בחשבון, ולו על דרך האומדנא, קיצור מה בתוחלת חייו של המנוח, נוכח העובדה כי ערב התאונה סבל מחוליים כאלה ואחרים, ובפרט היותו חולה סכרת, וכן נוכח העובדה כי סבל מאי-ספיקת כליות, אם כי נראה כי לא נזקק לטיפול דיאליזה. כמו-כן, המנוח סבל בתאריך 17/8/20 מאירוע לבבי של אוטם קל. דא עקא, עובר לתאונה תיפקד המנוח באופן עצמאי מלא, כפי שנלמד מתיקו הרפואי.

     

25. לפי נתוני הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה, על פי לוחות התמותה בישראל לשנים 2017-2021 נלמד כי תוחלת חיי המנוח עובר לתאונה הייתה, סטטיסטית, 8.2 שנים. נוכח המובא לעיל באשר לרקע הרפואי של המנוח, רואה אני לקבוע כי תוחלת חייו של המנוח ערב התאונה עמדה על 6.5 שנים.

    מכאן, עובר אני לדון בגובה הפיצוי בגין כאב וסבל וקיצור תוחלת חיים.

     

26. בעקבות פסק הדין שניתן ב-ע"א 8488/08 עזבון המנוחה רוננה סושרד ז"ל נ' מדינת ישראל - משטרת ישראל (5.6.12), אין מקום לפסוק פיצויים לראשי הנזק של "כאב וסבל" ו"קיצור תוחלת חיים" באופן נפרד. עם זאת, יש לקחת בחשבון שנות חייו של המנוח שקוצרו, נסיבות פטירתו, משך תקופת האישפוז עד לפטירתו, ואם המנוח איבד הכרתו מיד ונותר ללא הכרה עד לפטירתו, אם לאו. (ראו: אליעזר ריבלין "פיצויים בגין נזק לא מוחשי ובגין נזק לא ממוני - מגמות הרחבה", ספר שמגר - מאמרים חלק ג' 21, 61 (2003)).

     

27. כן, יפים לענייננו דבריו של כבוד השופט עמית (כתוארו אז) בעניין עזבון המנוחה סושרד, הנ"ל:

    "לטעמי, במישור המעשי, להבדיל מהמישור התיאורטי-עיוני, רצוי שלא לפצל בין "קיצור תוחלת חיים" לבין "כאב וסבל", באשר שני ראשי נזק אלה - בצירוף ראש הנזק של "אבדן הנאות חיים" - מסתופפים תחת הכותרת של נזק בלתי ממוני (ע"א 4022/08 אגבבה נ' המועצה המקומית פרדס חנה-כרכור בפסקה 15 ([פורסם בנבו], 21.10.2010) (להלן: עניין אגבבה)). בקביעת הפיצוי בגין נזק לא ממוני במקרה של מות הניזוק, על בית המשפט להתחשב הן בגילו של הניזוק-המת, קרי, בקיצור תוחלת החיים, והן בנסיבות הפטירה. בדרך זו, איננו נדרשים להבחנה שנעשתה בהלכת ע"א 773/81 עזבון פרייליך נ' מדינת ישראל, פ"ד לו(4) 816 (1982) (להלן: עניין פרייליך). שם נקבע כי אין לפסוק פיצויים בעבור כאב וסבל מקום שהכרתו של הניזוק ניטלה ממנו מרגע הפגיעה ועד לרגע המוות, אך הפיצוי בגין הנזק שנגרם בתקופת אבדן ההכרה בא בגדר ראש הנזק של קיצור תוחלת החיים, מאחר שאבדן ההכרה "שקול כנגד צמצום תוחלת החיים, ודבר אחרון זה הוא נזק בר-פיצוי...". לכך יש להוסיף סיטואציות שונות שעלולות להביא להבחנות דקות נוספות, כמו ניזוק שסבל מחוסר הכרה והתעורר לאחר זמן מתרדמתו (ראו עניין אגבבה בפסקה 20, עניין פרייליך עמ' 835). למעשה, גם את ראש הנזק של "כאב וסבל" ניתן לפצל, שהרי יש מקרים בהם יש סבל ללא כאב. על רקע זה, ועל מנת לפשט את הדברים, רצוי לטעמי כי במסגרת "הסל" של נזק לא ממוני, בית המשפט ישקלל את שלושת סוגי הנזקים הנ"ל (כאב וסבל - קיצור תוחלת חיים – אבדן הנאות חיים) מבלי להידרש לחלוקה הפנימית ביניהם.." (ההדגשות שלי –ס"י).

     

    ראו גם ע"א 398/99 קופת חולים של ההסתדרות הכללית נ' דיין, פ"ד נה(1) 765, 768 (1999)). בין היתר, מובאים בחשבון גילו של הנפגע, מידת הכאב והסבל שחווה בעת הפגיעה ולאחריה, אורך תקופת האשפוז ואופי הטיפול הרפואי שנכפה עליו, וכן מידת השפעתה של הפגיעה על מהלך חייו (ע"א 2055/99 פלוני נ' הרב נסים זאב, פ"ד נה(5) 241, 274 (2001)).

     

28. זאת ועוד, דומה כי הנטל להוכיח כי המנוח איבד הכרתו מיד לאחר התאונה, או זמן קצר לאחריה, באופן שלא חווה כאב וסבל, מוטל על הנתבעת. מאמץ אני בעניין זה דעתו של כבוד השופט משה תדמור ברנשטיין, עם כל הכבוד:

    "71. אני מוצא כי הנטל להוכיח שהמנוח איבד את הכרתו באופן שלא חווה כאב וסבל ולא היה מודע למוות ההולך ומתקרב – הוא על הנתבעות. אמנם, אנו איננו יודעים מה חווה המנוח ברגעים הקשים בהם נאבק בחוסר ההכרה אליו נפל באותו לילה, אך אין לשלול שמדובר באדם ש"החיים חלפו מול עיניו" כשהוא נאבק בהכרתו המתערפלת; ולאחר כחודשיים בחוסר הכרה – נפטר כתוצאה של מחדל רשלני שהחל בעודו צלול ובהכרה. כך שבנסיבות ענייננו אין משמעות ממשית לכך שפטירתו "מרוחקת" מרחק של כחודשיים ימים מרגע "אימת המוות" אליה נקלע. " (ת"א (ת"א-יפו) 5110-09-19 עזבון המנוח פלוני ז"ל ואח' נ' המרכז הרפואי רמב"ם ואח' (10.12.22))

     

29. ולענייננו, המנוח לא איבד הכרתו מיד לאחר התאונה, אלא באופן הדרגתי, במהלך חמשת הימים בהם היה מאושפז עד לפטירתו. בהגיעו לחדר המיון, המנוח היה עדיין בהכרה מלאה, ומתמצא במקום ובזמן. הדברים נלמדים מסיכום רפואי "מכתב פטירה", מהמחלקה הנוירוכירורגית בבית חולים שיבא)

    על פי התיעוד הרפואי הראשוני, כתוצאה מהתאונה סבל המנוח מחבלה במצח עם דימום, אך היה בהכרה מלאה עת פונה לבית חולים "שיבא", וללא סימני מצוקה נשימתית. המנוח התלונן על חוסר תחושה באזור כפות הרגליים והידיים, אם כי, כך נרשם, מצליח להזיז אותן (נספח לסיכומי התובעת, עמוד 17).

    לאחר קבלתו, צוין כי המנוח החל לסבול מאובדן תחושה בפלג גוף תחתון, וירידה בתחושה בפלג גוף עליון "מהמרפק ומטה". כן, נרשמה הופעת ברדיקרדיה (האטה בקצב הלב) סביב ה-25 לדקה.

    במהלך האישפוז חלה החמרה הדרגתית מתמשכת במצבו של המנוח, החמרה בתפקוד הכליות, אובדן תנועה ב-4 הגפיים, ללא תקשורת, עוקב במבט, והחל מפתח מצוקה נשימתית. מצבו הלך והידרדר עד אשר הלך לעולמו ב-20/3/22.

     

30. לאור המקובץ לעיל, ובהתחשב בטענות הצדדים, בנסיבות פטירתו של המנוח, תקופת האישפוז, וההידרדרות ההדרגתית במצבו, שהלך והחמיר לאורך חמשת ימי האשפוז, עד לפטירה, מצב המשתווה לגסיסה מתמשכת, וכן בהתחשב בקיצור תוחלת חיי המנוח ב-6.5 שנים, כאמור לעיל, הנני מעמיד את הפיצוי בגין ראש נזק זה על סך כולל של -.230,000 ₪.

     

    הוצאות קבורה

31. התובעת עותרת לפיצוי בגין ראש נזק זה בסכום של -.10,150 ₪, בעוד הנתבעת מציעה פיצוי בסכום של -.3,000 ש"ח בלבד.

    מקובל לפסוק הוצאות קבורה על דרך האומדנא. אין בידי אלא לפסוק פיצוי בסכום של -.10,150 ₪, כפי דרישת התובעת, מן הטעם שסכום זה נופל במידה מן הסכומים המקובל לפוסקם בגין ראש נזק זה.

     

    הפסד שכר בשנים האבודות

32. נתוני בסיס שאינם במחלוקת:

    הכנסת המנוח בחייו מקרן פנסיה-.8,115 ₪

    הכנסת המנוח בחייו מקצבת זקנה-.2,234 ₪

    הכנסות התובעת |(|האלמנה) מקצבת

    זקנה ערב פטירת המנוח-.2,011 ₪

     

    סה"כ סכום הקופה המשותפת-.12,360 ₪

     

    כן, שני הצדדים מסכימים כי ההפסד החודשי עומד על סך -.7,259 ₪

     

33. המחלוקת היחידה בהקשר זה היא אשר לתוחלת חייו של המנוח. בעוד שהתובעת ערכה חישוביה לפי 102 חודשים (עד תום תוחלת חיי המנוח, כטענתה), והגיעה לסכום של -.618,545 ₪, הנתבעת ערכה חישוביה לפי 42 חודשים, והגיע לסכום של -.304,878 ₪.

     

34. לפי האמור, ומשקבעתי כי הקיצור בתוחלת חיי המנוח הוא 6.5 שנים, שהם 78 חדשים, חישוב הפיצוי בגין ראש נזק זה הינו כדלהלן:

     

    תקופת העבר –

    39 חודשים, מיום הפטירה עד ליום מתן פסק הדין

    -.7,259 ₪ X 39 חדשים = -.283,100 ₪

    וכשהם משוערכים להיום (ריבית ממחצית התקופה)-.300,600 ₪

     

    תקופת העתיד-

    מהיום ועד לתום תקופת תוחלת החיים

    של המנוח, תקופה של 39 חודשים

    -.7,259 ₪ X מקדם ההיוון של 39 חדשים -.269,400 ₪

     

    סה"כ = -.570,000 ₪

     

    ניכויים

35. הנתבעת טוענת כי מכל סכום שייפסק לתובעת יש לנכות סך כולל של -.656,096 ₪, הם סך כל תקבולי ה-מל"ל בגין קצבת שאירים, וסך כל תקבולי פנסיית שאירים מקרן פנסיה.

    התובעת אינה מתייחסת בסיכומיה לסכומים החייבים ניכוי כפי טענת הנתבעת, ויש להניח כי אין היא חולקת עליהם.

    הנתבעת סומכת חישוביה באשר לסכומים החבים ניכוי על חוות דעת אקטוארית, מעודכנת לתאריך 24/12/23, ואשר צורפה לסיכומיה. לפי אותה חוות דעת, ס"כ תקבולי ה-מל"ל בגין קצבת שארים שהתובעת קיבלה ותקבל מביטוח לאומי עומד על -.164,949 ₪, בעוד שס"כ קצבת שאירים שהיא קיבלה ותקבל מקרן פנסיה עומד על -.489,142 ש"ח.

    אין בידי אלא לאמץ חישובי הנתבעת באשר לסכומים שיש לנכותם מכל פיצוי שיפסק.

     

    סוף דבר

    35.הנני מחייב את הנתבעת לשלם לתובעת פיצוי כדלקמן:

    א. פיצוי בגין כאב וסבל וקיצור תוחלת החיים-.230,000 ₪

    ב. הוצאות קבורה-.10,150 ₪

    ג.הפסדי שכר בשנים האבודות-.570,000 ₪

     

    סך כל סכום הפיצוי-.810,150 ₪

    בניכוי התקבולים כמפורט לעיל, היתרה לתשלום עומדת על סך

    -.154,054 ₪, וזהו הסכום אותו אני פוסק.

     

    36. לסכום הנ"ל יתווספו הוצאות משפט בסך -.6,000 ₪, ושכר טרחת עו"ד בשיעור של 20% (כולל מע"מ).

        הסכומים הנ"ל ישולמו לתובעת באמצעות בא כוחה תוך 30 ימים מיום המצאת פסק הדין, שאם לא כן ישאו הפרשי הצמדה וריבית כחוק מהיום ועד התשלום המלא בפועל.

         

         

        ניתן היום, כ"ב סיוון תשפ"ה, 18 יוני 2025, בהעדר הצדדים.