דבוש נ' דביר

בפני תביעה כספית על סך 150,000 ₪ לפי חוק איסור לשון הרע תשכ"ג-1963 (להלן: "החוק").

התובעת (להלן: "שושי / התובעת") הגישה תביעתה כנגד הנתבעת (להלן: "רחלי / הנתבעת") בגין פרסום ארבעה פוסטים ברשת הפייסבוק.

הנתבעת הייתה נשואה לבנה של התובעת (להלן: "ניסים"). הנתבעת וניסים התגרשו ב 29/1/17.

ההליכים בתביעה:

התביעה הוגשה ביום 28/4/17. בהחלטה מיום 26/7/17 בבקשת הנתבעת, קבע בית המשפט (כב' השופטת איזנברג) באופן מנומק, כי פסק הדין שניתן במעמד צד אחד בהיעדר הגנה, ניתן בסמכות עניינית והורה על ביטולו לאחר שהשתכנע כי לנתבעת סיכויי הגנה וכי אין למנוע ממנה את יומה.

לדיון ההוכחות שהתקיים ביום 28/5/18 (להלן: "הדיון") קדמו דיון מקדמי והגשת תצהירי עדות ראשית.

בדיון בפני נחקרו על תצהיריהם הצדדים ושתי עדות מטעם התובעת -הגב' דינה דהן והגב' אלישבע טאובה. הצדדים סיכמו טענותיהם בכתב.

טענות התביעה:

לטענת התובעת, ביום 21/5/15 הנתבעת פרצה לחשבון הפייסבוק של ניסים ופרסמה, כאילו מדובר בפרסומים בשמו, ארבעה פוסטים עוקבים (להלן: "הפרסומים" / "הפוסטים").

לטענתה של התובעת, הפרסומים גרמו להשפלתה בעיני הבריות ושמו אותה למטרה לבוז או ללעג ומשכך הם מהווים לשון הרע על פי החוק.

צילום מסך של הפרסומים כהופעתם בזמן אמת, צורף לכתב התביעה כנספח 1 (להלן: "צילום המסך").

לטענת התובעת, האדם הסביר אשר קורא את הפרסומים, מסיק כי בנה של התובעת משפיל את אמו בפומבי ומאשים אותה כי הרסה את חיי הנישואין שלו ושל אחותו.

לטענת התובעת, הנתבעת הודתה בפני בית הדין הרבני כי ביצעה הפרסומים בשעת כעס.

התובעת צרפה כנספח 2 לתצהיר עדות ראשית מטעמה, העתק ותמליל חקירת המשטרה מיום 28/5/15 (להלן: "התמליל") לפיו לטענתה, מודה הנתבעת כי נכנסה לדף פייסבוק של ניסים ורשמה הפוסטים.

לטענת התובעת, כתוצאה מהפרסומים היא חשה בושה ועל אף שהמעיטה לצאת מהבית היא התקשתה לשמור על פרטיותה היות ובתקופה הרלוונטית, במסגרת עבודתה בבנק, אנשים רבים הכירו אותה.

לטענת התובעת, בהתאם להוראות סעיף 7א לחוק, רשאי בית המשפט לחייב את הנתבעת לשלם לה פיצוי בסך 141,334 ₪ בגין כל אחד מהפרסומים. אולם לצרכי אגרה בלבד היא עותרת לחייב את הנתבעת בתשלום פיצוי בסך כולל של 150,000 ₪.