אוזן נ' אביב

לפניי שתי תביעות שטריות שאוחדו, אשר עסקת היסוד הנטענת בהן הינה הלוואה חוץ בנקאית, שלפי הטענה, התובע העניק לנתבע, וזה האחרון הפקיד בידיו שיקים על מנת להבטיח החזר ההלוואה. משהנתבע לא פרע את ההלוואה במלואה, ביקש התובע את ביצועם של השיקים.

העובדות הצריכות לעניין

1. מקורה של התביעה בשלושה הליכי הוצאה לפועל (להלן: הוצל"פ) שנפתחו ע"י התובע כנגד הנתבע, שמספריהם כדלקמן: 509815-12-17 ע"ס 80,400 ₪; 519160-04-18 ע"ס 582,000 ₪; 515413-12-17 ע"ס 8000 ₪. סה"כ 670,400 ₪.

    

2. ביום 22.5.18 הגיש הנתבע בקשה להכרזתו כחייב מוגבל ובקשה לאיחוד תיקים, וביקש לכלול את תיקי ההוצל"פ שמספריהם לעיל בבקשה זו (נספח ה לתצהיר התובע).

    

3. בסוף שנת 2021 הגיש הנתבע בשלושת התיקים התנגדות לביצוע שטר, ובקשות להארכת מועד להגשת התנגדות בהתאמה.

    

4. לאחר דיון שנערך במעמד הצדדים ביום 10.1.23 (בפני כב' הרשם הבכיר כרמלי, כתוארו דאז), בית המשפט נעתר לבקשותיו של הנתבע, והעניק לו רשות להתגונן, בכפוף להפקדת ערובה.

    

5. ביום 5.3.24 הוסכם בין הצדדים כי התביעה הנוגעת לשטר 515413-12-17 ע"ס 8000 ₪ תימחק, תיק ההוצל"פ ייסגר והתובעת ציפורה אוזן תימחק כתובעת. באותו הדיון ניתנו הוראות להגשת תצהירים.

    

6. ביום 11.9.25 נשמעו הראיות בתיק, במסגרתן העידו התובע, הנתבע וגב' טטרו מטעם הנתבע.

    

   טענות הצדדים בתמצית

    

7. התובע טוען כי הכיר את הנתבע בבית הכנסת, וכי הנתבע הציג את עצמו כבעליו של מינימרקט בעיר מודיעין (להלן: המינימרקט), שיש לו מחזורי פעילות משמעותיים. על רקע זה, הסכים התובע לבצע עבור הנתבע פריטות של המחאות, ואף הפנה את הנתבע לצ'יינג' המופעל ע"י אדם בשם ששון אימנו, שגם הוא יבצע עבור הנתבע את ניכיון השיקים. לטענת התובע, הוא היה ערב לנתבע מול ששון אימנו, והחזיר לששון אמנו כספים עבור הלוואות שזה האחרון הלווה לנתבע.

    

   לגרסת התובע, הועבר לנתבע כסף מזומן כנגד שיקים משלושה סוגים: שיקים של לקוחות של המינימרקט; שיקים של המינימרקט ושיקים אישיים של הנתבע. אשר לאלו האחרונים, חלקם מולאו באופן מלא ע"י הנתבע, וחלקם היו ריקים וכללו רק את חתימת הנתבע, תוך שזה האחרון העניק לתובע הרשאה למלא את כלל פרטי השטר.

    

   לטענת התובע, לאחר תקופה מסוימת הנתבע הפסיק לפרוע את חובותיו, שהלכו ותפחו, ולכן נאלץ להגיש בקשה לביצוע השיקים בהוצל"פ, תוך שהוא ממלא בעצמו את הפרטים החסרים באחד מהשיקים, וזאת בהתאם ליתרת החוב של הנתבע כלפיו. התובע עותר כי אורה לנתבע להשיב את מלוא יתרת החוב שהתובע טוען לה.

    

8. אשר לטענות שהעלה הנתבע בדבר היעדר קיומם של התנאים הקבועים בדין למתן הלוואות חוץ בנקאיות, השיב התובע כי החוק לא חל על המקרה דנא היות שהלווה הוא תאגיד, וכן הוא הוסיף כי בעת הרלבנטית לא העניק הלוואות דרך עיסוק.

    

   בעניין ההלוואה וסכומיה, התובע טוען כי די בעובדה שהנתבע ביקש איחוד תיקים בהוצל"פ, כדי ללמד שהוא מודה בקיומו של החוב הנטען. ועוד טוען התובע, כי השיהוי שבו נקט הנתבע (בקשת אורכה להגשת התנגדות לביצוע שטר, כארבע שנים לאחר הבקשה לאיחוד התיקים בהוצל"פ) גרמה לו לנזק ראייתי ניכר.

    

9. מנגד טוען הנתבע, כי ההלוואה ניתנה לו בניגוד להוראות הדין, בהיעדר הסכם הלוואה כתוב ובנסיבות בהן התובע עוסק דרך קבע במתן הלוואות, ולכן דין התביעה להידחות.

    

   לגרסת הנתבע, הוא פנה לתובע מלכתחילה בניסיון לסייע למינימרקט בו עבד, אשר נקלע למצוקה תזרימית, וכלל לא היה מדובר בהלוואות עבורו אלא עבור בעלי המינימרקט – הגב' טטרו. הנתבע מודה כי בהמשך רכש את המינימרקט בעצמו, לרבות את חובותיו, ולצורך כך לווה כספים מהתובע, אך השיב חלק ניכר מהם, ומכחיש מכל וכל את הסכומים הנטענים ע"י התובע. הנתבע מודה שנטל הלוואה אישית מהתובע בגובה 80,400 ₪ שחלקה הגדול נפרע על ידו (42,000 במזומן עובר לבקשות הביצוע בהוצל"פ ועוד כ - 22,000 ₪ במסגרת איחוד התיקים בהוצל"פ).

    

   לטענת הנתבע, התובע העניק את ההלוואות בריביות גבוהות מאוד, וגם לאחר שנפרעו ע"י הנתבע או ע"י בעלי המינימרקט הקודמים, הגב' טטרו, התובע לא החזיר להם את השיקים שניתנו לו על ידם כבטחון, ולכן הסכומים שלהם אינם משקפים נאמנה את גובה החוב.

    

   דיון והכרעה

    

   על תחולת חוק הסדרת הלוואות חוץ בנקאיות 

    

10. עסקת היסוד שבבסיס השטרות מושא התביעה דנא היא הלוואה, ולכן יש לבחון האם חוק הסדרת הלוואות חוץ-בנקאיות, התשנ"ג-1993 (להלן: חוק הסדרת הלוואות או החוק), חל בענייננו.

     

11. לטענת התובע, החוק אינו חל, מכיוון שההלוואה ניתנה במקור לתאגיד, הוא המינימרקט, אשר אינו בגדר לווה לפי סעיף ההגדרות של חוק הסדרת הלוואות. ואולם, לאורך כל ההליך טען התובע שהעניק לנתבע הלוואות אישיות, הכחיש את טענתו של הנתבע כי פעל עבור המינימרקט ובעליו הקודמים, והציג את השיקים האישיים של הנתבע כבסיס לתביעתו (כאשר תאגיד המינימרקט כלל אינו בעל דין בהליך זה) (ראו פר' דיון מיום 10.1.23, עמ' 2 ש' 8, ש' 26. וראו גם תצהיר התובע, ס' 7ב, ופר' מיום 11.9.25 עמ' 49 ש' 1). לפיכך, דינה של טענה זו של להידחות, וחוק הסדרת הלוואות חוץ בנקאיות חל על המקרה דנן.

     

    תכליתו של חוק הסדרת הלוואות חוץ בנקאיות

     

12. מטרתו העיקרית של חוק הסדרת הלוואות הייתה להתמודד עם ריבית נשך, שנגבתה בהלוואות שניתנו ללווים על ידי גופים שאינם גופים בנקאיים, תוך ניצול מצוקתם של צרכנים שאינם בעלי כוח מיקוח, והסכימו ללוות כספים בתנאים בלתי סבירים. לצורך כך, הטיל המחוקק על המלווה החוץ בנקאי חובות שונות, וביניהן חובת עריכת חוזה ההלוואה בכתב שעוגנה בסעיף 2 לחוק (ע"א 9044/04 מיסטר מאני ישראל בע"מ נ' יצחק צוניאשוילי (נבו 15.8.2007) להלן: ענין מיסטר מאני).

     

    לצד חובה זו, סעיף 8 לחוק קובע כי במקרים בהם מבקש המלווה להגיש תביעה כנגד הלווה בבית המשפט או בקשה ללשכת ההוצל"פ לביצוע פסק דין או שטר, עליו לצרף העתק חוזה ההלוואה, לצד פרטים נוספים כמפורט בחוק.

     

    ועוד, סעיף 11 לחוק מורה כי "נפתח נגד הלווה הליך בבית משפט או בהוצאה לפועל לביצוע שטר שחתם הלווה בקשר לחוזה הלוואה, יהיו זכויות האוחז בשטר כפופות להוראות חוק זה כאילו היה המלווה, אלא אם כן הוכיח האוחז בשטר כי הוא אוחז בו בתום לב ובעד תמורה, וכי הוא לא ידע שמקור השטר בחוזה הלוואה כאמור."

     

13. כידוע, לפי סעיפים 20(ג)ו-29לפקודת השטרות[נוסח חדש] חלה חזקה לפיה האוחז בשטר אינו נדרש להוכיח זכאות על פי השטר, והנטל מוטל על הנתבע להוכיח כי התובע אינו זכאי לתשלום על פי השטר (ע"א 4371/12רו"ח שגב נ' שפיר מבנים תעשיות (2002) בע"מ(פורסם בנבו, 17.09.2014). עם זאת, בהתאם לסעיף 11 לחוק הסדרת הלוואות, בבקשה לביצוע שטר שעילתה בהלוואה חוץ בנקאית שהחוק חל עליה, בשלב ראשון נבחנת עסקת היסוד, ורק בשלב השני, במידת הצורך, תידון העילה השטרית (ראו ע"א 4003/07 בס ארנון נ' אברהם אריה (נבו 21.1.2009) (להלן: עניין בס)). ועוד, הנטל להוכיח את תנאי עסקת היסוד מוטל על התובע, ולא עומדת לו חזקת התמורה אשר חלה דרך כלל בתביעה שטרית רגילה (ע"א 4862-01-14שטרצר נ' שלום(פורסם בנבו, 31.3.14)).

     

    על היעדר מסמך בכתב בהלוואה חוץ בנקאית

     

14. כאמור לעיל, סעיף 2 לחוק הסדרת הלוואות מקים חובה לערוך את הסכם ההלוואה בכתב, ובענייננו, אין בנמצא הסכם הלוואה כתוב.

     

    אומנם, חוק הסדרת הלוואות קובע סייג לדרישת הכתב, וזאת כאשר מדובר בהלוואה שאינה על דרך עיסוק (סעיף 15 לחוק), ואולם, לא עלה בידי התובע (שעליו נטל ההוכחה) להוכיח כי הסייג מתקיים במקרה דנא. נהפוך הוא, הן מדברי הנתבע והן מדברי התובע עולה כי זה האחרון העניק הלוואות דרך עיסוק (ראו תצהיר הנתבע, ס' 8, 36-37 ודברי התובע - פר' מיום 10.1.23 עמ' 2 ש' 29, פר' מיום 5.3.24 עמ' 13 ש' 1-7). גם מנגנון ניכיון השיקים דרך אותו ששון אימנו, מצביעים על עיסוק במתן הלוואות, וסותרים את גרסת התובע כי מדובר היה בכספים שניתנו לנתבע על רקע חברי בלבד.

     

    אשר על כן, ההלוואה שהעניק התובע לנתבע הינה הלוואה שניתנה על דרך עיסוק, וככזו היא טעונה מסמך בכתב.

     

15. לצד אי עמידה בדרישת הכתב, התובע גם לא פירט בעת הגשת הבקשה ללשכת ההוצאה לפועל את כל הפרטים כנדרשבסעיף 8(ב) לחוק, ובכלל זה: סכום ההלוואה והסכום שהלווה קיבל בפועל; שיעור הריבית, הצמדה, ריבית פיגורים; התוספות ושיעור העלות הממשית; תקופת ההלוואה וסכומי התשלומים לפירעון ההלוואות ומועדיהם, בפירוט סכום ההלוואה וריבית בכל תשלום; יתרת החוב; התשלומים שבפיגור וסכומי הריבית שנצברו; כל סכום שמועד פירעונו הוקדם וסכום הריבית שנצבר; ועוד.

     

    תוצאת היעדר הסכם כתוב בהלוואה חוץ בנקאית

     

16. על מהותה של דרישת הכתב ונפקות היעדרה בהלוואה שהחוק חל עליה עמד בהרחבה בית המשפט המחוזי בעניין בס (כב' השופט שנלר):

     

    "בהתאם לסעיף 8 לחוק, המסמך היסודי שעל מבקש הביצוע לצרף ולהציג הינו חוזה ההלוואה. חוזה ההלוואה הוא זה שיוצר את חיוב הנתבע במסגרת עיסקת היסוד, ובהעדרו, לכאורה לא קמה עילה לפי עיסקת היסוד" (פסקה 20).

     

    ועוד נקבע שם :

    "אכן, ייתכנו מקרים ובהם אין מחלוקת בין הצדדים שאכן ניתנה ההלוואה אלא שחלוקים הם על תנאיה. במקרה שכזה אכן יכול ולא יהיה בהעדר מסמך בכתב משום שלילת זכותו של המלווה להיפרע. לכן ייתכן והמלווה יוכל להשלים את החסר בתצהירו, ובלבד שאכן אין חולק כי ניתנה אותה הלוואה שפירעונה מתבקש..."

     

17. בקשת רשות ערעור שהוגשה בעניין בס נדחתה, ראו רע"א 2132/09 אברם אריה נ' ארנון בס (נבו 8.7.2009), אך בית המשפט העליון (כב' השופט רובינשטיין) עמד על כך, שלצד החשיבות בהקפדה על קיום הוראות החוק, קיימת בעייתיות בתוצאה "לפיה לווה שנטל הלוואה שאינה מוכחשת יודע מתחילה כי יוכל להתנער מהשבה כל עיקר אינה פשוטה".

     

18. בסוף פסק דינו כתב כב' השופט רובינשטיין את הדברים הבאים:

     

    "ברם, בסופו של יום, ובפרט לאור דברי השופט ורדי, הסיבה שלא נפסקה השבה של הסכומים הנקובים בשיקים, או חלקם, אינה אך סנקציה על אי עמידה בדרישת החוזה הכתוב (שהיא אכן שאלה מורכבת כשלעצמה), אלא לא פחות הימנה תוצאת העובדה שלא הוכחה עסקת היסוד (לרבות גובה הקרן והחשש שמא חלק מהסכום, למצער, נפרע), והקביעה כי הגרסה לגבי הלוואה ללא ריבית אינה מסתברת לגופה..."

     

19. מכאן, שגם בהיעדר עמידה בדרישת הכתב, ניתנת לתובע האפשרות להוכיח זכאותו להשבה, ובעניין בס, זו לא הוכחה.

     

20. היינו, המשמעות של אי עמידה בדרישת הכתב, לא תהיה דחייה אוטומטית על הסף של התביעה, אלא, ככל שלא הוכחו בפני בית המשפט תנאי עסקת ההלוואה, ובהעדר התקיימות דרישת הכתב, בית המשפט יורה על דחיית התביעה. ואולם, כאשר הנתבע מודה בקבלת ההלוואה או הוכחו תנאיה, יוחל הכלל הבסיסי בדיני החוזים, לפיו בית המשפט יורה על ביטול העסקה והשבת הכספים.

     

21. בכדי שניתן יהיה לפסוק סעד של השבה, על המלווה - בענייננו התובע, חל הנטל להוכיח את היקף כספי ההלוואה שטרם נפרעו. לעניין זה, על התובע להוכיח הן את היקף הכספים שנתן כהלוואה, והן את הסכומים ששילם הנתבע על חשבון פירעון ההלוואה (ת"א 25932-08-14 תמרה שמואלוב נ' ויקטור גרסימוב (נבו 28.11.2017)). כמו כן, לאי עמידה בדרישות החוק להסדר הלוואות יינתן משקל בקביעת שיעור סכום ההשבה לרבות שיערוכו (אם בכלל) בהתאם לנסיבות העניין. ראו קצת מיני רבים: ע"א 4862-01-14 ליעד שטרצר נ' יצחק שלום (נבו 31.3.2014); ע"א 1217-09 אשר כראדי נ' נרקיס שלמה (נבו 26.4.2011); ע"א 13801-02-13 פרי לילי ליה נ' דרור צזנה (נבו 14.8.2014).

     

    מן הכלל אל הפרט

     

22. שוכנעתי כי הנתבע לווה באופן אישי כספים מהתובע, ואני דוחה את ניסיונו לטעון כי פעל רק עבור בעלי המינימרקט הקודמים. הנתבע הודה שרכש את המינימרקט ואת חובותיו ולכן נדרש להלוואה מהתובע, והדברים עולים בבירור מהודעות הווטסאפ שהוחלפו בין הצדדים (תצהיר התובע, עמ' 20, נספח א9), תמלילי השיחות, ועדויותיהם של התובע והנתבע בעצמו (תצהיר התובע, נספח ב2, עמ' 31 - 32, נספח ב3 ע' 51 ש' 148: "אני לא חייב להם כלום, אם אני חייב כסף, זה לך" עמ' 53 ש' 188, פר' מיום 11.9.25 ש' 24).

     

    משאלו פני הדברים, התובע זכאי עקרונית לסעד של השבה. ואולם, התובע לא הוכיח את היקף ההלוואה הנטען ואף לא את היקף הסכומים שפרע מהנתבע. ואפרט.

     

23. התובע טוען כי הנתבע נותר חייב לו סך של 900,000 ₪, והוא מבסס תביעתו על עדותו שלו ועל השיקים שמספריהם הובאו לעיל. אשר לעדותו של התובע, מצאתי אותה לא קוהרנטית וחסרה, באופן שלא ניתן ליתן לה את מלוא המשקל, מקל וחומר מקום שמדובר בבעל דין בעל אינטרס מובהק. לא עלה בידי התובע לספק תשובות ברורות אשר לסכום שנתבע על ידו, שהשתנה מפעם לפעם (900,000 ₪, 800,000 ₪, 670,000 ₪), והתובע אף הודה שבחלוף 10 שנים אינו זוכר. התובע גם לא ידע לענות מה הוא היקף הסכומים שלווה הנתבע מששון אימנו, הגם שלדבריו הוא זה שהחזיר לששון אמנו את הכספים הללו (פר' מיום 10.1.23 עמ' 2 ש' 22, פר' 11.9.25 עמ' 18 ש' 4 - 7, 15, עמ' 29 ש' 33).

     

    התובע הסביר כי החזיק בעבר פנקס מסודר בו היו מפורטים כלל פרטי ההלוואה וההחזרים, אך זה אבד לו ברבות השנים (תצהיר התובע, סעיף 24), והאשים את הנתבע כי נגרם לו נזק ראייתי בשל השיהוי בהגשת ההליך. מדובר בטענה שאין בידי לקבלה, ובוודאי שאין די בה כדי לבסס את התביעה. ודוק, הפנקס הנטען לא צורף גם לבקשת הביצוע שהגיש התובע להוצל"פ בשנת 2018, בסמוך לאחר קרות הארועים, מה גם שהשכל הישר מורה כי בנסיבות הנטענות, מצופה היה מהתובע לשמור על הפנקס, שיש בו לטענתו כדי להוכיח חוב בסך של קרוב למיליון ₪.

     

    לצד זאת, התובע גם נמנע מהבאת עדים שיכלו לשפוך אור על הדברים, ובפרט ששון אימנו שהיה נדבך מרכזי בשרשרת ההלוואות שניתנה לנתבע. כידוע, לטענת התובע הוא שילם לששון אימנו את חובו של הנתבע כלפי ששון אימנו, ומכאן שניתן להניח שהיה בעדותו של זה האחרון כדי לשפוך אור על היקף ההלוואות שניתנו לנתבע (תצהיר התובע, ס' 5, תצהיר הנתבע ס' 7). הלכה היא, כי אי-הבאת עד רלבנטי ללא הסבר סביר, נזקפת לחובת הצד שנמנע מהבאתו, ומקימה חזקה שאילו הובא, היתה העדות פועלת לרעתו (ראו ע"א 641/87 זאב קלוגר נ' החברה הישראלית לטרקטורים וציוד בע"מ, מד(1) 239 (1990)). והדברים ברורים.

     

24. אשר לתמלילי השיחות שצורפו על ידי התובע, ולסכומים שמופיעים בהם, לא התרשמתי כי הנתבע מודה בסכומים הנטענים, אלא רק בכך שנותר לו חוב כלפי התובע. גם הבקשה לאיחוד תיקים מלמדת כי הנתבע מודה שהוא חייב כספים לתובע, אך לא בגובה סכומי החוב הנטענים, והנתבע הסביר במסגרת עדותו מדוע ביקש את איחוד התיקים בהוצל"פ.

     

25. כאמור, התובע מבקש לבסס תביעתו גם על שיקים שצורפו לתצהירו. אלו אומנם מהווים "ראשית ראיה" לכך שניתנה הלוואה (ראו ענייןבס, פסקה 22), אך אין בהם כדי להוות ראיה מספקת להוכחת סכום ההלוואה, כאשר מדובר בשיקים שניתנו להבטחת פירעון הלוואה, ומהראיות עולה כי הם כללו גם רכיב של ריבית ועמלות (תצהיר הנתבע, ס' 20, עדות התובע פר' 11.9.25 עמ' 32 ש' 11, עמ' 33 ש' 15).

     

    לא זו אף זו, השיק בסך 482,200 ₪ מולא כולו, למעט חתימה, ע"י התובע (תצהיר התובע, ס' 15 סיפא), כאשר הנתבע מכחיש שנתן לו הרשאה לכך. התובע טען כי סכום זה שיקף את יתרת החוב שנותרה לנתבע, שאותה גזר מכלל השיקים שהיו בידיו, אך הוא לא ידע להצביע במדויק על השיקים הרלבנטיים ולתת הסבר בעניינם (פר' 11.9.25 עמ' 40 ש' 27). מנגד, לטענת הנתבע וטטרו, התובע לא הקפיד להשיב להם את השיקים שנתנו לו גם לאחר שפרעו את ההלוואות (פר' 11.9.25 עמ' 49 ש' 29, עמ' 78 ש' 18), וגם מטעם זה לא ניתן ללמוד מהשיקים שנותרו בידי התובע על יתרת החוב.

     

26. שונים הם פני הדברים ביחס לשני השיקים הנוספים ע"ס 80,400 ₪ וע"ס 110,000 ₪. הנתבע מודה כי לווה מהתובע סך של 80,400 ₪, שנועד לסייע לו ברכישת המינימרקט, כאשר השיק הראשון ניתן כבטוחה להלוואה שנלקחה על ידו, והשיק השני בסך 110,000 החליף למעשה את השיק הראשון בתוספת ריבית שאותה דרש התובע (תצהיר נתבע, ס' 21-24, פר' מיום 10.1.23 עמ' 5 ש' 9-15).

     

27. לסיכום, מכל האמור לעיל עולה התמונה הבאה: הנתבע לווה כספים מהתובע, אך לא הובאו ראיות שמוכיחות כי גובה ההלוואה עמד על 900,000 ₪. עם זאת, נוכח עדות הנתבע, הוכח כי הוא לווה מהתובע סך של 80,400 ₪ במקור. טענתו של הנתבע כי הסכום צמח ל - 110,000 ₪ בעקבות דרישה לריביות גבוהות לא נסתרה, הגם שלא נעלמה מעיני חקירת הנתבע בעניין טענתו בדבר 25% ריבית (ראו פר' מיום 11.9.25 עמ' 68 ש' 31, עמ' 72 ש' 6). עם זאת, היות שהוכח שהתובע הוסיף לסכומי ההלוואות ריביות ועמלות, לדבריו שלו, איני סבורה שיש להוסיף על סכום ההלוואה המקורי בו הודה הנתבע, ריבית זו (ראו ענין מיסטר מאני).

     

28. לטענת הנתבע, סך של 42,000 הוא פרע במזומן עובר לפתיחת הליכי ההוצל"פ (תצהיר הנתבע, ס' 28), ובנוסף, במסגרת הליכי ההוצל"פ שילם לתובע סך של 22,000 ₪ נוספים (ראו דברי ב"כ הנתבע בדיון מיום 5.12.24 עמ' 17 ש' 11). היות שטענות אלו הועלו ע"י הנתבע במסגרת הדיון בבקשת ההתנגדות אשר תחם את המחלוקות בין הצדדים, יחול כלל ה - "הודאה והדחה" והנטל להוכיח את העובדות המדיחות יעבור לכתפי הנתבע (ע"א 6681/21 שרית קילקר נ' עובד ניסים נועם (נבו 12.7.2023)).

     

29. דא עקא, שלא עלה בידי הנתבע להוכיח פירעון כספים במזומן בסך של 42,000 ₪, שכן למעט עדותו שלו, הוא לא הביא כל ראיה נוספת התומכת בגרסא זו. מנגד, אין חולק כי במסגרת הליכי איחוד התיקים בהוצל"פ שילם הנתבע לתובע במשך כמעט 4 שנים סכום חודשי של 400 ₪ (תצהיר התובע, ס' 19(א), פר' מיום 5.12.24 עמ' 17 ש' 11). היות שלא הוכח על ידי מי מהצדדים הסכום המדויק, אני מעמידה על דרך האומדנא את הסכום שהושב לתובע במסגרת הליכי הוצל"פ על סך של 20,000 ₪ (400X12X4=19,200, ומנגד, לטענת ב"כ הנתבע מדובר היה בסך של כ - 22,000 ₪).

     

30. לפיכך, יתרת החוב של הנתבע כלפי התובע עומדת על סך של 60,400 ₪ בלבד (80,400-20,000).

     

    התוצאה

     

31. אני מורה על ביטול ההסכם ההלוואה, ומורה לנתבע להשיב לתובע סך של 60,400 ₪.

    סכום זה יישא ריבית שקלית מיום 1.5.2018.

     

32. בשאלת ההוצאות, הבאתי בחשבון כי תחילתו של הליך זה בבקשה להארכת מועד להגשת התנגדות, שהוגשה מספר שנים לאחר שהנתבע ביקש איחוד תיקים בהוצל"פ והחל לשלם במסגרתם את חובו. מנגד, גם הבאתי בחשבון את סכום ההלוואה אותה תבע התובע אל מול הסכום שנפסק בסופו של דבר. בשים לב לכל אלו, לא מצאתי לפסוק הוצאות למי מהצדדים, וכל צד יישא בהוצאותיו.

     

    זכות ערעור כחוק.

     

    ניתן היום, כ' חשוון תשפ"ו, 11 נובמבר 2025, בהעדר הצדדים.