פלוני נ' פרידמן חייב ואח'

ענייננו בתביעה לקבלת פיצוי בגין נזקי גוף שנגרמו לתובע ביום 12.3.2021, עת רֶכֶב שהיה נהוג על ידי הנתבע 1 מסוג קאיה, מ.ר. XXX (להלן: רכב הקאיה) פגע בחלקו האחורי של האופנוע מ.ר. XXX (להלן: האופנוע) עליו נהג. בעקבות התאונה, הועמד הנתבע 1 לדין פלילי והורשע בעבירות שיוחסו לו בכתב האישום. מן החומר המונח לפניי עולה כי שאלת אחריותו של הנתבע 1 לתאונה אינה שנויה במחלוקת בין הצדדים. המחלוקות שנותרו טעונות הכרעה מתמקדות בשאלה האם יש לייחס לתובע אשם תורם בנסיבות העניין, ואם כן- מה שיעורו; ובגובה הנזק. ההדגשות אינן במקור אלא אם צוין אחרת. ההפניות הן לפרוטוקול מיום 6.7.2025.

בטרם אפרוש את נימוקי פסק הדין, אקדים אחרית לראשית ואציין כבר עתה כי לאחר בחינת כלל הראיות ושמיעת העדים, ולאחר ששקלתי את טענות הצדדים - הגעתי למסקנה, בין היתר, על יסוד סעיף 42א לפקודת הראיות [נוסח חדש], תשל"א - 1971, כי הנתבעים אחראים לפצות את התובע בגין הנזקים שנגרמו לו בעקבות התאונה. כן מצאתי כי יש לקבל את גרסת התובע ביחס לנסיבות התאונה במלואה לאחר שהשתכנעתי ממהימנותה; כי אין לקבוע ממצאים כלשהם על סמך עדותו של הנתבע 1; וכי יש לבכר את חוות דעתו של מומחה התובע, מר יצחק פפיסמדו, על פני זו של מומחה הנתבעות, מר רועי שפיגלר. כפועל יוצא, הגעתי לכלל מסקנה, כי אין להשית על התובע אשם תורם כלשהו.

נסיבות האירוע מקימות אחריות על הנתבעים לנזקי התובע

1. הנתבעים אינם חולקים על אחריותו של הנתבע 1 לאירוע נשוא התביעה (להלן: התאונה או האירוע) אולם טוענים כי יש להשית על התובע אשם תורם בשיעור 50% בהינתן כי "עצר במפתיע... והיותו ללא אורות בלימה!" (עמ' 2, סע' ב' לסיכומיהם).

   נסיבות האירוע פורטו במלואן בכתב האישום שהוגש נגד נתבע 1 (ת"פ 5164-04-21 מדינת ישראל נ' טל לייב בן מיכאל פרידמן) כדלקמן:

   "1.בתאריך 12.03.2021 סמוך לשעה 17:15, נהג הנאשם ברכב פרטי... והגיע סמוך למעבר חצייה.

   2.הכביש במקום הינו דרך עירונית, כביש דו סטרי חד נתיבי, אספלט, יבש ותקין, במקום מעבר חצייה מסומן היטב, בולט, תקין ולפניו פס האטה. שדה ראייה פתוח לפנים למרחק של 100 מטר.

   3.אותה עת, במקום הנ"ל לפני רכב הנאשם נסע אופנוע... אשר נעצר לפני מעבר החצייה, על מנת לאפשר להולך רגל להשלים החציה בבטחה.

   4.הנאשם נהג ברשלנות בכך שלא שמר רווח מספיק אשר יאפשר לו לעצור בכל עת את רכבו על מנת למנוע תאונה וכתוצאה מכך כאשר האופנוע נעצר לפני מעבר החציה על מנת לאפשר להולך הרגל להשלים את מעבר החציה בבטחה, הנאשם לא הספיק לעצור והתנגש בינודאי מאחור...".

   הוראות החיקוק שפורטו בכתב האישום הן אלה: התנהגות הגורמת נזק; נהיגה בקלות ראש; אי שמירה על רווח; עבירה שגרמה לחבלה של ממש.

2. ביום 21.2.2022 הורשע הנתבע 1 על פי הודאתו בעבירות שיוחסו לו בכתב האישום, ובמסגרת גזר הדין הוטלו עליו העונשים הבאים; קנס בסך 1,500 ₪, פסילה בפועל למשך חמישה חודשים ופסילה על תנאי. יצוין כי במועד האמור היה נתבע 1 מיוצג על ידי עורך דין [לא למותר להוסיף כי גרסתו בעדותו - ולפיה הוא "באופן אישי" לא הודה בכתב האישום, וכי עשה כן אך ורק לפי המלצת בא-כוחו כדי "לקבל את עסקת הטיעון" (עמ' 68, ש' 18-12) אינה מתיישבת עם דברי סנגורו שנאמרו בדיון ולפיהם: "הקראתי לנאשם את כתב האישום, הוא הבין את תוכנו והוא מודה בעובדות כתב האישום". משכך, אין ממש בטענה זו ודינה להידחות].

3. התובע ביסס את תביעתו על סעיף 42א לפקודת הראיות [נוסח חדש], תשל"א-1971 (להלן: הפקודה) הקובע כי הממצאים והמסקנות של פסק דין חלוט המרשיע את הנאשם יהיו קבילים במשפט אזרחי כראייה לכאורה לאמור בהם, אם המורשע הוא בעל דין במשפט האזרחי. בהקשר זה נפסק כי כאשר פסק דין פלילי מבוסס על הודאת הנאשם, רואים את העובדות בכתב האישום כמוכחות כלפיו והן יהוו את ה"ממצאים" שבפסק הדין (ע"א 71/85 אריה חברה לביטוח בע"מ נ' בוחבוט, פ"ד מא(4) 327 (1987)). ההנחה היא כי "בית משפט אינו מרשיע אדם אלא לאחר שאשמתו הוכחה מעל ספק סביר, ולכן אין צידוק להתעלם ממנה לצורך שכנועו של בית משפט אחר... חקירה ודרישה שנעשתה על ידי שופט פלילי ראויה לעמוד בחזקת אמת" (ע"א 350/74 חברת מ.ל.ט בע"מ נ' ממן פ"ד כט(1) 208 (1974), להלן: "עניין ממן"); קדמי, על הראיות, (חלק שלישי) תשס"ד-2003.

4. כפי שנקבע לא אחת, הרציונלים העומדים בבסיס הוראתסעיף 42א לפקודה, ובהם; עקרון העקביות בין ההליך הפלילי לאזרחי, הצורך למנוע הכרעות סותרות, מידת ההוכחה הגבוהה בהליך הפלילי החלה מקל וחומר בהליך האזרחי וההנחה, כי בהליך הפלילי כבר ניתנה ההזדמנות להתגונן וכי ואין מקום לדון שוב בטענות הצדדים; מצדיקים הכרה בממצאים ובמסקנות שנקבעו בהכרעת הדין גם במסגרת ההליך האזרחי. משמע, הממצאים והמסקנות הנובעים מכתב האישום בו הודה הנתבע 1 מהווים את התשתית העובדתית הנדרשת לבחינת אחריותו לתאונה [ת"א (חי) 565/03 בן ציון נגד חזן [פורסם בנבו] (25.1.2007), ד. פרידמן "פסק דין פלילי כראיה במשפט אזרחי", הפרקליט כה(א) 92, כה(ג) 372, תשכ"ט-1969)). עוד יש לציין כי לצורך החלת סעיף 42אלפקודה אין נפקא מינא אם ההרשעה מבוססת על הודאת הנאשם או על הכרעת בית המשפט לאחר שמיעת הראיות ובשני המקרים רואים את עובדות כתב האישום כמוכחות כלפי הנתבע (ראה ע"א 71/85אריה חברה לביטוח בע"מ נ' סילביה בוחבוטמא (4) 327).

   הלכה למעשה, הממצאים והמסקנות העומדים בבסיס כתב האישום שבו הודה נתבע 1 משמשים כתשתית העובדתית הנדרשת לבחינת אחריותו לתאונה.

   ודוק, סעיף 42גלפקודה קובע כי: "הוגשה ראיה כאמורבסעיף 42א, לא יהיה המורשע או חליפו או מי שחב בחובו הפסוק רשאי להביא ראיה לסתור, או ראיה שכבר נשמעה או הוגשה במשפט הפלילי, אלא ברשות בית המשפט, מטעמים שיירשמו וכדי למנוע עיוות דין. יודגש כי "לא בנקל תינתן לבעל דין כזה רשות להביא ראיה במשפט אזרחי, שאם לא יקפצו בתי המשפט ידם במתן הרשות יסכלו את מטרת החקיקה, לרכז את חומר הראיות בבית המשפט הפלילי ולא להותיר מקום להתדיינות נוספת" (עניין ממן). הנתבעים הגישו בקשה להבאת ראיות לסתור; אולם בהמלצת בית המשפט (ר' פרוטוקול דיון מיום 29.12.2024) הסכימו למחיקתה, תוך שמירת טענתם לאשם תורם (ר' הודעתם מיום 6.1.2025).

   העולה מן המקובץ הוא כי מעשיו של נתבע 1 אינם מקימים עליו אחריות פלילית בלבד, אלא גם אחריות בנזיקין. משכך, ובהתאם להוראות סעיף 42א לפקודה, אני קובע כי הנתבעים אחראים לפצות את התובע בגין הנזקים שנגרמו לו בתאונה מיום 12.3.2021.

5. בשים לב לקביעתי בדבר תחולת סעיף 42א לפקודה על ענייננו, ולמעלה מן הצורך אוסיף, כי מצאתי להעדיף את גרסתו המהימנה והקוהרנטית של התובע על פני גרסתו של הנתבע 1. לא זו בלבד שלא מצאתי לקבוע ממצאים כלשהם על סמך גרסאותיו של הנתבע 1, הרי שמצאתי כי אלה אינן מתיישבות עם המארג הראייתי הכולל שבתיק - וזו בלשון המעטה. די בכך - גם מן הטעם הזה - כדי להשמיט את הקרקע מתחת לחוות דעתו של בוחן הנתבעים (להלן: שפיגלר) עד כדי איון טענתם לאשם תורם. ממילא מצאתי להעדיף את חוות דעתו של מומחה התובע (להלן: פפיסמדו) מהטעמים שיפורטו בהמשך הילוכנו. אציין, כי בחינת עדויות הצדדים כמו גם חוות הדעת של מומחי הצדדים נעשתה אך ורק לצורך הכרעה בשאלת האשם התורם.

   דין טענת הנתבעים לאשם תורם - להידחות

   "עצר במפתיע... והיותו ללא אורות בלימה!" - האומנם?

   "... חובתו של כל נהג רכב לצפות את הסיכונים הקיימים בכביש. חובת הצפיות משתרעת הן על סיכונים סביבתיים, כגון: הולך רגל החוצה את הכביש, בעל חיים החוצה את הכביש, מכשולים על הכביש, והן על סיכונים הנוצרים מנהיגתם של נהגים אחרים המשתמשים בכביש..." [ע"פ (מחוזי-ת"א) 70337-01 אופיר נ' מ"י [פורסם בנבו](1.1.2002)].

6. בפתיח לפרק זה אקדים ואומר כבר עתה, כי מן הראיות שלפני עולה תמונה ברורה, ברורה מאוד; עובר לתאונה, התובע נסע על אופנועו, האט את מהירות נסיעתו ועצר לפני מעבר חציה על מנת לאפשר להולך רגל לחצות בבטחה. הנתבע 1 הוא שפגע בו מאחור לאחר שלא שמר ממנו מרחק כנדרש "אשר יאפשר לו לעצור בכל עת את רכבו". מסקנה זו אך מתבקשת מאופן התרחשות התאונה ולא בכדי הודה הנתבע 1 בעבירות שיוחסו לו בכתב האישום. על אף זאת מבקשים הנתבעים להיתלות בטענה בדבר "בלימה פתאומית" ואי תקינותם של אורות הבלימה באופנוע הגם שלא הוכחה ולו בקירוב. לטעמי, טענה זו, אינה אלא ניסיון מאולץ ליצור מחלוקת מדומה יש מאין ולכרסם באחריותו המובהקת של הנתבע 1 לגרימת התאונה. לא זו אף זו, הנתבעים בסיכומיהם עשו כל שלאל ידם, כדי להוכיח את טענתם כי הממצאים שהתגלו בזירת התאונה אינם מתיישבים עם עדות התובע, או שמא סותרים אותה, וזאת תוך הצגת חישובים מחישובים שונים, שבחלקם אף לא נטענו על ידי שפיגלר. ואולם, וכפי שיפורט בהמשך, את כל אלה מצאתי לדחות בהינתן כי המסד העובדתי עליהם הם מבוססים - בלימה פתאומית של האופנוע ואי תקינות אורות הבלימה - כלל לא הוכחו.

   יש להעדיף את גרסת התובע לתאונה על פני אלה של הנתבע 1

7. התובע כתב בתצהירו מיום 7.11.2024 בהאי לישנא: "ביום 12.3.2021 בזמן שנהגתי באופנוע... האטתי ועצרתי את האופנוע לפני מעבר חצייה על מנת לאפשר להולך רגל לחצות את הכביש. מאחוריי נסע הנתבעת מס' 1 ... הנתבע שלא שמר מרחק ולא שם לב למצב התנועה לפניו, המשיך בנסיעתו מבלי לעצור והתנגש באופנוע מאחור. כתוצאה מכך האופנוע ואני נזרקנו על הכביש ונחבלתי בחלקי גופי השונים ובעיקר בברך ובקרסול ימין...". כן ראה הודעה על מקרה ביטוח (עמ' 59 למוצגי התובע) שמילא התובע בה נרשם, כי הבחין בהולך רגל מתקרב למעבר חצייה או אז עצר עצירה מוחלטת. בשלב זה: "הולך הרגל הספיק לחצות ומיד לאחר מכן, לפני שהספקתי להתחיל ליסוע פגע בי הרכב הפוגע מאחור, ונזרקתי כמה מטרים קדימה".

   בעדותו הבהיר התובע כי לא התקשה להבחין בהולך הרגל שכן "לא הייתה שום צמחיה שהסתירה, היה אור מלא לא היו עננים ולא הייתה שום בעיה לראות אותו מרחוק" (עמ' 9, ש' 25-23, ש' 38-37, עמ' 10, ש' 1).

   התובע חזר והעיד כי נסע "במהירות מאוד איטית" וכי ביצע "עצירה מוחלטת" לאחר שעבר את פס ההאטה ולפני הגיעו למעבר החצייה (עמ' 10, ש' 25-6, 33-31; עמ' 11, ש' 10-1, 20-15; עמ' 23, ש' 14-13) וזאת על מנת לאפשר להולך הרגל לחצות בבטחה (עמ' 10, ש' 36-35). בתשובה לשאלות בית המשפט השיב כך (עמ' 13, ש' 4-1, ש' 16-13, עמ' 16, ש' 26-17):

   "ת.מה שקרה זה אני נסעתי לאט מנקודה מסוימת לנקודה אחרת בטבעון. באזור של התאונה, קלטתי מרחוק את הולך הרגל, בחור צעיר, ממה שאני זוכר, הוא עשה או צעידה או ריצה, כי הוא היה עם בגדי ספורט כולל נעלי ספורט, ראיתי, התרשמתי שהוא עומד לחצות, עצרתי עצירה מלאה, מוחלטת, עם רגליים על הרצפה, עם ברקס, ונתתי לו לחצות עד שהוא היה על המדרכה בצד שני, אחרי זה הייתי באוויר... מה שיש לי לומר, ואני יודע שאני מוקלט, אז אתה לא צריך להזכיר לי, יכול להיות שהמהירות שהגעתי הייתה איטית יותר, לא הייתה שום בלימת חירום, לא היה שום הצדקה לבלימת חירום, זה לא היה נדרש ומנסים לסלף פה משהו שאני לא אגרר אליו... זו הייתה המציאות, לא בלמתי פתאומי, לא היה לי שום סחיבה למהר לשום מקום... לא בדקתי מטרים ולא הייתה שם בלימות חירום כי לא הייתה לה הצדקה...".

   באשר לטענת הנתבעים, כי אורות הבלימה של האופנוע לא עבדו (עמ' 86, ש' 17-11) חזר התובע על תשובתו, כי האורות עבדו גם עבדו (עמ' 18, ש' 30-21):

   "כב' השופט:היו לך אורות בלימה, היה לאופנוע אורות בלימה?

   ת:היה אורות בלימה, זה אורות, זה קטנוע חדש.

   ש: אבל איך אתה (לא ברור) שאני אומר שלא היו אורות בלימה.

   כב' השופט: איך אתה יודע, שנייה רגע, איך אתה יודע,

   ת: אני לא אמרתי את זה, אתם טוענים.

   ש: אנחנו אומרים שלא היו אורות בלימה.

   ת: אני טוען שהיו את כל האורות.

   ש: אני רוצה שתראה לי שאחרי שהרכב נפגע, נבדק היו אורות בלימה.

   כב' השופט: מה זה אופנוע חדש, מה זה אומר?

   ת: היה בערך ארבעה חודשים על הכביש".

    

   לא למותר לציין כי מרישיון האופנוע שצורף לחוות דעתו של פפיסמדו עולה, כי נכון ליום 7.9.2020 - כחצי שנה עובר לתאונה - נסע האופנוע מרחק של כ- 2 קילומטרים בלבד. עוד עולה מהרישיון כי התשלום בוצע ביום 6.9.2020 לצורך מבחן רישוי שנערך ביום 7.9.2020, וכי הרישיון היה בתוקף עד ליום 26.9.2021. לצד זאת, אין חולק שהתובע נהג ללא ביטוח חובה (שהסתיים ביום 31.12.2020) בשל "רשלנות, בגלל כל נושא הקורונה והסגרים... לא שמתי לב, לא מתחמק מזה" (עמ' 19, ש' 32 ואילך, סע' 2 לתצהיר התובע מיום 29.3.22- עמ' 7 למוצגי התובע).

8. מנגד הציג הנתבע 1 גרסאות שונות ומתפתחות, חלקן גרסאות כבושות, אשר זכרן לא נרשם או לא הובא במסגרת ההליך הפלילי שנוהל נגדו. עדות כבושה הינה עדות, שהעד המוסר אותה בבית המשפט, "כבש" אותה בליבו על אף שהיא רלוונטית וברת משקל לעניין וגילה אותה בשלב מאוחר. כבישת העדות בהיעדר הסבר נאות, מעוררת חששות באשר לאמיתותה. "הכלל הוא: עדות כבושה, ערכה ומשקלה מועטים ביותר, משום ש"הכובש עדותו" חשוד, מטבע הדברים, על אמיתותה. זאת, כל עוד אין בפיו הסבר משכנע: על שום מה נכבשה העדות עת רבה; ומדוע החליט העד לחשפה. ניתן הסבר מתקבל על הדעת ל"כבישת" העדות, רשאי בית המשפט ליתן בה אמון ולהעניק לה את המשקל הראייתי המתחייב בנסיבות" (ר' י' קדמי על הראיות חלק ראשון - הדין בראי הפסיקה, מהדורה משולבת מעודכנת תשס"ד - 2003, ע"מ 441). ודוק, ההלכות לעניין זה זהות הן במישור הפלילי והן במישור האזרחי.

   כפי שיובהר להלן, לא זו בלבד שהנתבע 1 הציג עדות כבושה, אלא שבגרסאותיו נפלו סתירות מהותיות המאיינות את משקלן הרעוע ממילא.

   כאן המקום להפנות להוראת סעיף 57 לפקודה הקובעת, כי "סתירות בעדותם של עדים אין בהן, כשלעצמן, כדי למנוע את בית המשפט מקביעת עובדות שלגביהן חלו הסתירות". לאור זאת, נקבע כי "הכלל בעניין זה הינו כי מהימנותו של עד תיפגע רק מקום בו נפלו בעדותו סתירות מהותיות היורדות לשורשו של עניין שלא ניתן להן הסבר מניח את הדעת" [ע"פ 5853/12 פלוני נ' מ"י [פורסם בנבו] (14.1.2013). בתוך כך, על בית המשפט להבחין "בין סתירות ששורשן בטבע האנושי, לבין סתירות "אמיתיות" המעלות חשש של אמירת שקר" [ע"פ 1751/10 פלוני נ' מ"י [פורסם בנבו] (5.6.2012). ודוק; "סתירות בעדותם של עדים, אין בהן כשלעצמן כדי למנוע מבית המשפט לקבוע עובדות שלגביהן חלו הסתירות (...). שמע מינה, כי קיומן של סתירות אינו מאיין את דברי העדים הנוגעים בדבר" [ע"פ 4223/07 פלוני נ' מ"י [פורסם בנבו] (29.11.2007).

   במה דברים אמורים?

9. במסגרת עדותו במשטרה מיום 29.3.2021 אישר הנתבע 1 כי נסע מאחורי האופנוע במרחק של "כ-8-10 מ' ממנו ונסענו יחד מרחק מסוים", וכי הבחין בו מאט לפני מעבר החציה בהאי לישנא (עמ' 2 לעדות, ש' 15 ואילך):

   "ש:הבחנת בו עוצר לפני מעבר החציה?

   ת:ראיתי אותו שהוא מאט כן.

   ש:ומה עשית שראית אותו מאט?

   ת:האטתי גם אני.

   ש:למה ארעה ההתנגשות?

   ת:כי לא ראיתי אורות ברקס שלו

   ש:אם ראית אותו נעצר לפני מעבר חציה למרות שלא ראית את האור בלם שלו למה לא שמרת ממנו רווח?

   ת.קודם כל לא ראיתי אותו עוצר, ראיתי אותו מאט, לגבי שמירת הרווח אין לי תשובה, למיטב ידיעתי נסעתי אחריו ושמרתי ממנו רווח

   ...

   ש:היו רכבים נוספים במקום?

   ת:כן. היה אחרי משהוא ובנתיב הנגדי גם הגיעה משהו".  

   לפי הגרסה הנ"ל (להלן: הגרסה הראשונה) - היא הגרסה שנמסרה במשטרה - הנתבע 1 הבחין באופנוע כשהוא מאט את מהירות נסיעתו (להבדיל מעצירה - כל שכן עצירה פתאומית) לפני מעבר החציה, שכן הוא לא ראה אותו עוצר (כן ר' עמ' 73, ש' 21, עמ' 74, ש' 39-38). לעומת זאת, במסגרת הסדר הטיעון הודה הנתבע 1 בעובדות כתב האישום, ובכלל אלה, כי "לפני רכב הנאשם נסע אופנוע... אשר נעצר לפני מעבר החצייה, על מנת לאפשר להולך רגל להשלים החציה בבטחה", וכן בעובדה כי לא שמר ממנו "רווח מספיק" (להלן: הגרסה השניה).

10. לפי הגרסה שפורטה בתצהירו התמציתי של הנתבע 1 מיום 21.5.2022, לא זו בלבד שהאופנוע עצר, אלא שהעצירה נעשתה "בפתאומיות" (להלן: הגרסה השלישית):

    "1.ביום 13.3.21 בשעות אחר הצהריים, בשעה 17:00 לערך, נהגתי ברכבי ברחוב השקדים בקריית טבעון.

    2.נהגתי ברכבי כשלפניי נהג קטנוע.

    3. בהתקרבי למעבר חצייה, שהקטנוע האמור לפניי, עצר הקטנוע בפתאומיות, ללא אורות בלימה.

    4.וכתוצאה מכך התרחשה התאונה באופן בלתי נמנע מבחינתי".

    הנה לנו גרסה מתפתחת שהציג הנתבע 1; בגרסתו הראשונה מסר כי האופנוע האט את מהירות נסיעתו (אך לא עצר) לפני המעבר חציה; בגרסתו השניה, כי האופנוע עצר את נסיעתו; ובגרסתו השלישית, כי עצר בפתאומיות.

    כשנשאל על כך במהלך חקירתו הנגדית השיב תחילה תשובה תמוהה (לוגית) כי "מבחינתי ההאטה בפתאומיות או עצירה בפתאומיות... זה היינו הך" (עמ' 76, ש' 28 ואילך). בהמשך עדותו, וכמענה לשאלת בית המשפט בהינתן השוני הברור בין שתי הפעולות הנ"ל השיב כי: "אין לי תשובה" (עמ' 77, ש' 22-12, עמ' 79, ש' 18-13):

    "כב' השופט:זה לא היינו הך, האט לחוד ופתאומיות לחוד, זה שני דברים שונים, זה לא על אותה סקלה בכלל. השאלה שהוא שואל אותך, בגרסה שלך במשטרה אמרת האט, הוא האט ואתה האטת אחריו, לא מוזכרת שם המילה בפתאומיות, כי המילה בפתאומיות זו מילה, זו פעולה, זו מילה דרמטית והמילה בפתאומיות מוזכרת רק בשלבים אחרים, אז הוא שואל אותך מה, איך אתה מיישב את הסתירה הזו. עכשיו, אם יש לך תשובה זה בסדר, אם אין לך, זה גם בסדר, זו השאלה, אם אני מבין אותה נכון.

    ש: נכון.

    ת: אז אין לי כל כך איך להסביר, לא, אין לי, אין לי תשובה.

    כב' השופט: בסדר.

    ש: נמשיך הלאה".

11. בין אם מדובר בהאטה, בעצירה או בעצירה בפתאומיות - שלוש הגרסאות הללו מתארות - מנקודת מבטו של הנתבע 1 - איזשהו תרחיש עובדתי, נטען, שקדם לרגע התאונה ("שלב האימפקט"). שלב זה, הלכה למעשה, התרחש "... לפני המעבר חצייה על מנת לאפשר להולך הרגל להשלים את מעבר החציה בבטחה" (סע' 4 לכתב האישום).

12. דא עקא, כי בגירסתו הרביעית של הנתבע 1 (להלן: הגרסה הרביעית), אשר הוצגה לשפיגלר כשלוש וחצי שנים לאחר התאונה - זו הפעם גרסה מפורטת הרבה יותר - בא לעולם תרחיש חדש לחלוטין, ממנו עולה כי התאונה אירעה לאחר שהולך הרגל השלים את מעבר החצייה, לאחר שרכב פרטי (שעמד לפני האופנוע) החל בנסיעתו (להלן: הרכב הראשון) ולאחר שהאופנוע החל בנסיעה. רק אז, הגם שלא הייתה כל סיבה לכך (כל שכן כזו שהוכחה על ידי הנתבעים), בלם הקטנוע בפתאומיות באופן שגרם לתאונה:

    "בפגישה עם נהג קיה מסר כי בהגיעו למקום התאונה עצר בסמוך לפס האטה כאשר מלפניו עמד הקטנוע ומלפני רכב פרטי וזאת לאור חציית הולך רגל. בסיום חציית הולך הרגל, הרכב הפרטי החל בתנועה ולאחריו הקטנוע גם הוא ולפתע הקטנוע בלם בפתאומיות וללא אורות בלימה וכתוצאה מכך התנגש בו מאחור ועצר במקום". בפנינו גרסה חדשה - יש מאין שמציג הנתבע 1, ולפיה הולך הרגל השלים את חציית המעבר (חצייה), ולאחר מכן החל רכב נוסף - שזכרו לא בא בעדות שמסר הנתבע 1 לחוקר המשטרה, לא בעובדות כתב האישום ואף לא בתצהיר מיום 21.5.2022 - בנסיעה (עמ' 78, ש' 36-34, עמ' 80, ש' 8-4); בעקבותיו החל גם האופנוע בנסיעה, עד שלטענת הנתבע 1 בלם נהג האופנוע בפתאומיות. לטענת הנתבע 1, לא זו בלבד שהתובע נסע ללא אורות בלימה, אלא שהוא ביצע "עצירה פתאומית" ללא כל הצדקה, זאת לאחר שהולך הרגל כבר סיים לחצות את מעבר החציה. אין לכחד כי מדובר בגרסה תמוהה, שאינה מתיישבת עם ההיגיון והשכל הישר, שהרי אם הולך הרגל סיים לחצות את מעבר החצייה - מדוע נדרש התובע לבלום את האופנוע בלימה פתאומית?

13. הלכה למעשה, גרסתו הרביעית של הנתבע כוללת מספר עובדות חדשות, ואלה הן:

    • רכב נוסף שהיה מעורב באירוע אשר נסע לפני האופנוע, הוא הראשון בשיירה.

    • עצירה מוחלטת של כל שלושת כלי הרכב: הרכב הראשון, האופנוע ורכב הקאיה (ש"עצר בסמוך לפס האטה").

    • השלמת מעבר החצייה על ידי הולך הרגל.

    • תחילת נסיעה חדשה של הרכב הראשון, האופנוע ורכב הקאיה.

    • בלימה פתאומית של האופנוע ללא סיבה נראית לעין, כל שכן כזו שהוכחה.

      היינו, התובע לא האט (גרסה ראשונה), עצר (גרסה שניה) או עצר בפתאומיות (גרסה שלישית), אלא החל בנסיעה חדשה שבמהלכה בלם בפתאומיות את האופנוע. ודוק, וכפי שיובהר להלן, לא ברור - אף לשיטת הנתבעים עצמם - האם התאונה אירעה בעקבות בלימה פתאומית של האופנוע או שמא בזמן שהיה בתנועה.

      המדובר בגרסה חדשה לחלוטין שהעלה הנתבע 1, אשר לא הוכחה כלל ועיקר, ולמצער אינה מתיישבת עם גרסאותיו הקודמות - ואף סותרת אותן, וזו בלשון המעטה. די בכך שמדובר בגרסה מתפתחת, שלא נאמר בגרסה חדשה שזכרה לא בא בשום שלב קודם לכן, כדי להורות על דחייתה. בתוך כך, הנתבעים לא הוכיחו כי התובע בלם "בפתאומיות", ומכל מקום לא הוצגה כל סיבה ממשית אשר יש בה כדי להצדיק בלימה כאמור. לפיכך, ניסיונם של הנתבעים לייחס לתובע פעולה רשלנית בדמות בלימה בלתי מוסברת - דינו להידחות.

14. אף לא מצאתי לקבל את טענת הנתבעים שלפיה אורות הבלימה של האופנוע לא פעלו, הגם שהנתבע 1 ציין זאת כבר בעדותו במשטרה (ש' 5-4 לעדות), בהינתן כי לא הוכחה כלל ועיקר. הגם שהנטל להוכחת טענה זו מוטל על הנתבעים הרי שהם לא עמדו בו, באשר לא הוצגה בפני כל ראיה לכך שבמועד התאונה האורות אכן לא פעלו. לא לפתחו של התובע רובץ הנטל "להוכיח שהיה לו רכב תקין" (דברי ב"כ הנתבעים, עמ' 97, ש' 10-9), אלא על הנתבעים להוכיח כי האופנוע לא היה תקין, ככל שהם מבקשים לייחס לו אשם תורם. יתרה מכך, מצאתי להאמין לדברי התובע כי אורות הבלימה היו תקינים (עמ' 18, ש' 22-21), וממילא כאמור לא הוכח אחרת. יתרה מכך, מסקנתו של פפיסמדו בחוות דעתו (עמ' 9, סע' ח') כי "מלכתחילה נהג רכב הקאיה היה במצב של חוסר מרחק לעצירה במידת הצורך וקירבה אשר לא מאפשרת להבחין באורות אופנוע מלפנים ללא קשר אם האורות דלקו אם לאו" - לא נסתרה על ידי שפיגלר.

15. על רקע האמור, ולאחר ששמעתי את הצדדים אני קובע כממצא עובדתי, כי התובע האט את מהירות נסיעתו עובר למעבר החציה עד כדי עצירה מוחלטת וזאת על מנת לאפשר להולך הרגל לחצות את מעבר החציה בבטחה. כן אני קובע כממצא עובדתי כי נהג האופנוע לא בלם באופן פתאומי, תוך שאני דוחה על אתר את טענת הנתבעים בדבר אי תקינות אורות הבלימה של האופנוע, משלא הוכחה. זאת ועוד, לא מצאתי לקבוע ממצאים כלשהם על סמך עדותו של הנתבע 1. מנגד, מצאתי ליתן אמון מלא בגרסת התובע לתאונה שהייתה ברורה, סדורה וקוהרנטית לכל אורכה. ודוק, הניסיונות לקעקע את עדותו במהלך חקירתו הנגדית - לא צלחו.

    יש להעדיף את חוות דעתו של מומחה התובע על פני זו של מומחה הנתבעים

16. לטענת פפסימדו בחוות דעתו, האחריות הבלעדית לגרימת התאונה היא של נהג רכב הקאיה שלא היה זהיר בנהיגתו ובהתקרבו למעבר חצייה התנגש "חזית באחור אופנוע שהיה בעצירה לצורך מתן זכות קדימה להולך רגל שחצה מימין לשמאל לכיוון הנסיעה". המומחה הוסיף וטען, כי בעת ההתנגשות, רוכב האופנוע היה בעצירה במרחק של כ- 3 מטר לפני מעבר החציה; כי לא היה רכב כלשהו בעצירה לפני האופנוע בעת מעבר הולך הרגל במעבר החצייה; וכי תקלה של נורה כלשהי אינה מונעת פעולות נורות אחרות שממשיכות לפעול: "הסיכוי שאור בלם אחורי אינו פועל נמצאת בסבירות אפסית או קרובה מאוד לאפסית... אין סיכוי כי אור בלם של האופנוע לא פעל והסיבה שהנהג לא ראה זאת נעוצה בהתנהגותו ואופי נהיגתו בכביש". באשר לגרסתו הרביעית של הנתבע 1, טען פפיסמדו, כי היא נטולת כל היתכנות במבחן המציאות: "אין היתכנות לגרסת נהג רכב הקיה כי היה בעצירה מאחורי הקטנוע ואז לאחר תחילת נסיעתם הקטנוע בלם לפתע ונפגע מאחור, נתון זה אינו יכול להתקיים לאור נתונים המתקבלים מחישובי מרחקים ומהירויות. הנכון הוא שנהג רכב הקיה היה בנסיעה במהירות של 35-40 קמ"ש כפי שמסר במשטרה, ולא הבחין בזמן באופנוע שהיה בעצירה ותוך ניסיון לבלימה פגע בחזית באחור של האופנוע". בנסיבות אלה הגיע המומחה לכלל מסקנה כי: "האפשרות הבלעדית והיחידה היא, כי רוכב האופנוע היה בעצירה כפי שמוסר הרוכב. נהג רכב הקאיה התקרב למקום התאונה, הבחין באיחור באופנוע שעמד על הכביש כדי לאפשר חצייה להולך רגל, נהג רכב הקאיה הגיב בבלימה תוך כדי הבלימה פגע באופנוע מאחור ובעקבות ההתנגשות האופנוע קיבל אנרגיה שבגינה נהדף לפנים ותוך החלקה צידית" (עמ' 11, סע' 5-4). המומחה הוסיף וקבע, כי מיקומו הסופי של האופנוע ביחס לרכב אינו מלמד על כך שהאופנוע היה בעצירה או בתנועה בעת הפגיעה בו (עמ' 9, סע' יא).

    מנגד טען שפיגלר בחוות דעתו (עמ' 10, סע' 33 ואילך), כי העובדה שהקטנוע נמצא במרחק של 8 מטרים מחזית הרכב מוכיחה כי היה בתנועה עובר לאימפקט; כי מהירות נסיעתו של נהג רכב הקאיה הייתה נמוכה המתיישבת עם גרסתו כי החלו בתנועה לאחר שהיו במצב עמידה; וכי העובדה שטענת נהג הקאיה באשר לאי תקינות אור בלם של הקטנוע מעולם לא נבדקה על ידי הבוחן מוכיחה כי בלימת רוכב הקטנוע הייתה גורם הפתעה/אי צפייה שהובילה להתנגשות בין כלי הרכב מבלי שנהג הקאיה יכול היה למנוע אותה. בסיכומה של חוות הדעת, ותוך שהוא מסתמך על סעיף 96 לתקנות התעבורה, תשכ"א-1961 (להלן: התקנות) - "חובת החזקת מערכת האורות במצב תקין" - טען שפיגלר כי: "... אילו מערכת אורות הבלמים של הקטנוע הייתה תקינה התאונה לא הייתה מתרחשת כך שהתראה אורות הבלימה היו מאפשרים לנהג רכב הקאיה להגיב בזמן ולמנוע את ההתנגשות ובכך יש להטיל אחריות בתאונה כנגד רוכב קטנוע".

17. בהתאם להלכה הפסוקה, משקלן של חוות דעת מומחים נמדד לפי איכותן המקצועית, מידת ההנמקה שבהן, מידת השכנוע, התאמתן למארג הראיות האובייקטיבי בתיק והמהימנות העולה מעדות המומחה בבית המשפט (ע"פ 1839/92 אשקר נ' מ"י (4.9.1994). לאחר שעיינתי בשתי חוות הדעת, ושמעתי את עדויות המומחים, מצאתי להעדיף את חוות דעתו של פפיסמדו באופן מובהק על פני זו של שפיגלר. חוות דעתו מבוססת על תשתית עובדתית מוצקה, ניתוח מקצועי סדור והלימה מלאה לכלל הנתונים האובייקטיביים שבתיק. הלכה למעשה, חוות דעתו הייתה משכנעת, הגיונית, עקבית ועניינית. ודוק, לצורך הכנתה נעזר המומחה בחומרים הרלוונטיים מתיק המשטרה כפי שהיה צריך לעשות, ובכלל אלה, עדותו של הנתבע 1, גרסתו של התובע כמו גם עובדות כתב האישום. המומחה נחקר ארוכות על ידי ב"כ הנתבעים, תוך שהוצגו לו תזות מתזות שונות, שמטרתן להוכיח כי התובע בלם את האופנוע באופן פתאומי, וכי אורות הבלימה לא עבדו, אולם הוא דחה אותן תוך שהסביר את הטעמים לכך. המומחה עמד על כך, שהתאונה אירעה לאחר שהנתבע 1 פגע עם רכבו באופנוע עת היה בעצירה מוחלטת לפני מעבר החצייה.

    כפי שציין המומחה, וכפי שניתן להיווכח מהתמונות שצירף לחוות הדעת (17-11), לאחר שלב האימפקט נהדף האופנוע "לפנים" תוך החלקה צידית, וכפי שהיטיב לתאר זאת התובע: "... לפני שהספקתי להתחיל ליסוע פגע בי הרכב הפוגע מאחור, ונזרקתי כמה מטרים קדימה".

    לשיטתו של המומחה, ובשים לב למהירויות הנסיעה הן של רכב הקאיה והן של האופנוע, ולמרחק ביניהם, אין היתכנות לבלימה פתאומית של האופנוע, באופן שגרם לתאונה. כדעתו של המומחה, גם אני סבור, כי מיקומו הסופי של האופנוע, בצמידות למעבר החציה, אין בו כדי לתמוך בטענת הנתבעים, כי היה במצב של תנועה עובר לתאונה. בתוך כך, הנתבעים לא הציגו תרחיש סביר אחר לאופן התרחשות התאונה, כל שכן כזה, שיכול לבסס את טענתם לאשם תורם.

18. לעומתה, חוות דעתו של שפיגלר לוקה בחוסרים מהותיים, נסמכת על הנחות שלא הוכחו, והלכה למעשה, אינה מתיישבת עם העדויות והראיות שבפניי. לדידי היא הייתה מגמתית וטמנה בחובה סתירות פנימיות אשר שמטו את הבסיס מתחת למסקנותיה. חוות הדעת מבוססת בעיקרה על גרסתו הרביעית של הנתבע 1 (הכוללת את הטענה בדבר "עצירה פתאומית"), כמו גם על טענתו כי אורות הבלימה של האופנוע לא עבדו במועד התאונה - הכול כפי שנמסר לו במהלך פגישה שקיימו ביניהם (עמ' 88, ש' 15 ואילך, עמ' 95, ש' 21 ואילך). כן טען המומחה כי חוות דעתו "... מתבססת על העניין שהקטנוע היה בתנועה בזמן הפגיעה עם רכב הקאיה" (עמ' 88, ש' 29 ואילך; דברי ב"כ הנתבעים, עמ' 96, ש' 11 ואילך- "... אם האופנוע לא עצר... וזה ברור שהוא לא עצר..."). דומה כי עמדה זו סותרת את גרסת הנתבע 1 ולפיה ההתנגשות אירעה בעקבות בלימה פתאומית של נהג האופנוע ("בלם בפתאומיות וללא אורות בלימה וכתוצאה מכך התנגש בו מאחור ועצר במקום"). במילים אחרות, כיצד ניתן לטעון בעת ובעונה אחת כי התאונה התרחשה שעה שהאופנוע היה "בתנועה", ומנגד - כי אירעה בעקבות בלימה פתאומית. מדובר בשני תרחישים עובדתיים שונים, המוציאים האחד את תחולתו של השני.

    כשנשאל על כך, השיב שפיגלר באופן תמוה למדי כי בלימה "זה לא אומר שהוא עצר" (עמ' 90, ש' 25-18) - ממש כך:

    "ת:לא, הוא אומר שהוא עצר, אני אמרתי שהנהג הקאיה לא טען מעולם שהקטנוע עצר.

    ש: אבל הוא בלם בפתאומיות,

    עו"ד בריל בן נתן: אתה כתבת בחוות דעת.

    ש: אבל אתה אומר שהוא בלם בפתאומיות, אתה אומר הוא בלם,

    ת: בולם, אבל זה לא אומר שהוא עצר, היה במצב עצירה.

    ש: אה, אוקיי, אוקיי, אוקיי, הוא,

    עו"ד בריל בן נתן: בסדר, זה לא,

    ש: אני עוד לא שמעתי על מישהו שבולם...".

    לא זו בלבד, שטענות אלה כלל לא הוכחו, הרי שהלכה למעשה, שפיגלר התעלם במופגן מעדותו של הנתבע 1 במשטרה, כמו גם מהעובדות שפורטו בכתב האישום. היה נוח למומחה להיצמד לגרסתו הרביעית, שזכרה - כאמור - לא בא בעדותו במשטרה. ודוק, העד העיד על סמך ממצאים ומסקנות שאינם בידיעתו האישית אלא בידיעתו של הנתבע 1. משכך, שומה היה על המומחה להיצמד לגרסתו המקורית של הנתבע 1 ולמצער לדון בה - תוך בחינת מלוא נתוני התיק במלואם - ולא להיצמד לגרסתו הרביעית שבינה לבין גרסאותיו הקודמות אין ולא כלום. המדובר בפגם של ממש. בהתאם לפסיקה, הרואה במידת הביסוס, הקוהרנטיות והאמינות את אבני הבוחן המרכזיות בהערכת המומחה, מצאתי להעדיף את חוות דעתו של פפיסמדו באופן מובהק.

19. בסיכומיהם העלו הנתבעים טענות מטענות שונות, שלטעמי עולות בחלקן עד כדי הנחות בלתי מבוססות. נזכיר, כי לשיטתם, יש לייחס לתובע אשם תורם בשיעור 50% בעקבות עצירה פתאומית ונסיעה ללא אורות בלימה תקינים. בתוך כך נטען, כי המשטרה לא עשתה את עבודתה נאמנה בהינתן כי היה לחוקר "תיק בטוח", ועל כן הוא נמנע מלברר את מהירות האופנוע, תקינותו וכיו"ב. דין הטענה להידחות. גם אם היה לחוקר "תיק בטוח", אין בכך כדי ללמד כי כך היה הדבר גם מנקודת מבטו של הנתבע 1, אשר היה מיוצג על-ידי עורך דין בהליך הפלילי. לו סבר הוא, או בא כוחו, כי יש בטענה בדבר בלימה פתאומית כדי לסייע להגנתו, חזקה עליהם כי היו מעלים טענה זו או פועלים להוכחתה במסגרת ההליך חלף הודאה בעובדות שונות לחלוטין. כך הם פני הדברים אף ביחס לטענתם בדבר אי תקינות אורות הבלם.

    כן נטען, כי נוכח מיקום הרכב בתמונות נ/11 ו- נ/14 לא יתכן שהאופנוע נפגע 3-2 מטרים לפני מעבר החצייה ("לא ניתן לקבוע"), או אז רכב הקאיה היה מצולם "הרבה אחרי נקודת הפגיעה", וכי "אם התאונה אירעה ליד פס ההאטה - גרסת התובע שעצר, המתין ליד מעבר החציה וכו' חייבת ליפול. זה כבר כ- 13 מ' לפני מעבר החציה ולא 3-2 מטר שאז זו גם לא עצירה על מנת לתת להולך רגל לעבור אלא כנראה בלימה או האטה מפתיעים". לשיטתם, היות ורכב הקאיה צולם 5-5.5 מטר עובר למעבר החציה - הגם שפפיסמדו קבע שמדובר במרחק קטן מ- 5 מטר (הערה ל-נ/14) - הרי שלא יתכן שהאופנוע נפגע 3-2 מטרים לפני מעבר החצייה, ועל כן נקודת הפגיעה הייתה "מוקדמת יותר באזור פס ההאטה".

    הנתבעים מודים בסיכומיהם "כי האופנוע אומנם נפגע מאחור" (עמ' 5, סע' 3) אך לא בנקודה בה נטען אלא הרבה קודם, כך שמה בדיוק קרה "נותר מעורפל" וכלשונם: "ברור כי יש כנראה ממש בטענת הנתבע כי למרות שנסע במרחק קבוע מהאופנוע הפתיע אותו האופנוע: 1. או בכך שהאט/עצר במפתיע בלי אורות בלימה. 2. או שהאט/עצר במפתיע כי האופנוע עצמו הופתע מהולך הרגל ובלם במפתיע ובוודאי שלא ראה אותו על המדרכה כנטען וקרה מה שקרה... "האם האופנוע בלם? האט במפתיע? הופתע בעצמו מהולך הרגל? לא ניתן כיום לדעת אבל גרסאות אלה סבירות יותר מאחר וזו של כתב התביעה שלא מתאימה לתמונות מזירת האירוע".

20. דין טענות אלה להידחות מכמה טעמים:

    ראשית, הנטל להוכיח אשם תורם מוטל על הנתבעים ועליהם בלבד, והם לא עמדו בו. בתוך כך לא ניתן לבסס אשם תורם מבלי לפזר את הערפל העובדתי, כל שכן לזקוף אותו לחובת התובע. הנתבעים בעצמם מודים, כי לא ניתן לדעת איזו גרסה מאלה שהוצגו על ידם אכן התרחשה בפועל, ולטעמי די בכך כדי לדחות את טענתם לאשם תורם. שנית, התרחיש שיוחס לתובע לפיו "האט/עצר במפתיע", לו זו בלבד שהוא טומן בחובו כשל לוגי מסוים, שהרי ספק אם האטה של רכב יכולה להיות "מפתיעה" או "פתאומית", הרי שהוא לא נטען על ידי הנתבע 1, לא במסגרת עדותו במשטרה מיום 29.3.2021 - או אז מסר כי האט בלבד ("ש. הבחנת בו עוצר לפני מעבר חצייה. ת. ראיתי שהוא מאט כן"), ואף לא במסגרת הודאתו בעובדות כתב האישום, ובכלל אלה, כי התובע נעצר לפני מעבר החציה. שלישית, בחוות דעתו ציין פפיסמדו כי המרחק מסוף פס ההאטה ועד מעבר חציה הינו 13.20 מטר, כאשר ברגע הפגיעה הקטנוע היה במרחק של 8 מטר מסוף פס ההאטה, היינו כ- 5 מטר עובר למעבר חציה. במצב עניינים זה נטען, כי נקודת הפגיעה הייתה "מוקדמת יותר באזור פס ההאטה", ר' תמונה להלן:

    

    לדידי, בין אם ההתנגשות אירעה "3-2 מטרים", 5 מטרים או יותר (מסומן בחץ צהוב) עובר למעבר החציה - הרי שאין בכך כדי לגרוע מאחריותו המוחלטת של הנתבע 1 לתאונה בכך שלא שמר מרחק מהאופנוע ופגע בו מאחור, בין אם האחרון נסע לאט, עצר, או בלם באופן פתאומי. ממילא הנתבעים לא הוכיחו כל תרחיש אחר, סביר יותר, אשר מכוחו ניתן היה לייחס לתובע אשם תורם. ודוק, לטענות בדבר "הפתעה" או "בלימה פתאומית" אין כל תימוכין, ובית המשפט בוחן אותן גם לאור החזקה כי חובת ההתרשלות קמה לאדם שפוגע ברכב מאחור. חזקה זו מבוססת על חובתו של נהג לשמור מרחק מהרכב לפניו, כפי שנפסק בע"א 21127-10-10רושדי נ' הראל חברה לביטוח [פורסם בנבו] (6.2.2011):

    "עיון בפסיקה מלמד,כי בתי המשפט נוהגים, ככלל, לראות בפוגע מאחור כמי שקמה לחובתו חזקת התרשלות...החזקה מבוססת על חובת הנהג לשמור מרחק. נהוג לראות חובה זו ככלולה בתקנה 21 (ג)...בהתאם לכך, מיוחסת למי שפגע ברכב מאחור נהיגה בחוסר זהירות,שכן, ההנחה היא כי מי ששומר מרחק וצופה תרחישים בלתי צפויים בכביש, יבלום בזמן ולא יפגע ברכב שלפניו".

    זה המקום להזכיר גם את תקנה 49(א) לתקנות הקובעת כי: "לא ינהג אדם רכב בעקבות רכב אחר אלא תוך שמירה על ריווח המאפשר לעצור בכל עת את הרכב ולמנוע תאונה, בהתחשב במהירות הנסיעה של שני כלי הרכב, במצב הדרך ובמצב הראות והתנועה בה" וכן את תקנה 51 לתקנות (מהירות סבירה) הקובעת, כי "לא ינהג אדם רכב אלא במהירות סבירה בהתחשב בכל הנסיבות ובתנאי הדרך והתנועה בה, באופן שיקיים בידו את השליטה המוחלטת ברכב". תקנה 52 (האטה) קובעת כי בכפוף לאמור בתקנה 51, חייב נוהג רכב להאיט את מהירות הנסיעה, ובמידת הצורך אף לעצור את רכבו, בכל מקרה שבו צפויה סכנה לעוברי דרך או לרכוש, לרבות רכבו הוא. ב- רע"פ 6388/99 ראובן בוחניק נ' מדינת ישראל [פורסם בנבו] (25.10.1999) נקבע כך: "נהיגה במהירות סבירה היא כלל העובר כחוט השני בתקנות התעבורה (תקנה 51). נהיגה במהירות סבירה היא מושכלת יסוד של כל אוחז הגה. המהירות הסבירה אינה ניתנת להגדרה כמותית מראש (להבדיל מהמהירות המרבית המותרת), המהירות הסבירה נגזרת, בין היתר, מתנאי השטח, תנאי הראות, מזג האויר וכו'. לא דומה המהירות הסבירה ביום גשום למהירות הסבירה ביום בהיר, ולא דומה המהירות הסבירה בדרך עקלקלה למהירות הסבירה בדרך הישר...". כן ר' האמור בע"פ 8827/01 ישראל שטרייזנט נ' מדינת ישראל, פ"ד נז(5) 506, אליו הפנתה הנתבעת בסיכומיה, בו נקבע כך: "התכלית העומדת ביסוד התקנות האמורות הינה לחייב נהיגה שתעניק שליטה מוחלטת ברכב ותאפשר לו לעצור בבטחה במידת הצורך".

    רביעית, המסקנה העיקרית העולה מחוות דעתו של שיפגלר, כי אילו מערכת אורות הבלמים של הקטנוע הייתה תקינה, התאונה לא הייתה מתרחשת - לא הוכחה כלל ועיקר, ולו בקירוב.

    המורם מן המקובץ הוא כי אין לייחס לתובע אשם תורם כלשהו.

    חישוב הנזק

    הנכות הרפואית

21. בעקבות התאונה פונה התובע באמבולנס לבית החולים רמב"ם שם אובחן כסובל מדפורמציה בקרסול ימין ומשברים באזור ברך ימין. רגלו הימנית גובסה, ובהמשך אשפוזו הוא נותח - בוצע קיבוע של השבר באמצעות פלטה וברגים. ד"ר לורן גורליק (להלן: ד"ר גורליק או המומחה) אשר מונה על דעת הצדדים כמומחה מוסכם קבע לתובע נכות צמיתה בשיעור 20% בגין הפרעה בברך ו- 10% בגין הגבלה ניכרת בקרסול ובסך הכול - 28% נכות משוקללת.

    ד"ר גורליק זומן על ידי הנתבעים להיחקר על חוות דעתו. כבר עתה ייאמר כי חקירתו הנגדית לא הובילה לשינוי כלשהו במסקנותיו. המומחה העיד כי הוא מודע לפגיעה קודמת ברצועת הברך (קרע ברצועה ב- ACL) בגין תאונה משנת 2019 וחרף זאת, לא מצא לייחס לאותה פגיעה נכות כלשהיא מסך הנכות שקבע בגין התאונה (עמ' 38, ש' 12- 33):

    "ש:... השאלה היא, היא פשוטה, האם נכון שמתוך עשרים אחוזים, בהתחשב בזה שהוא גורר איתו קרע כזה, שכמו שאמרת בהגינותך, גם יכול לגרום לשינויים ניווניים, שגם ראית אותם, כמה מתוך העשרים היית מייחס?

    ת: אפס, לקרע ברצועה אפס.

    ת:... אם אתה שואל אותי מה הנכות הייתה לו לפני התאונה לפי תיעוד הרפואי שהיה לי בידיי, זה אפס אחוזי נכות.

    הלכה פסוקה היא כי חוות דעתו של מומחה רפואי איננה אלא ראיה במסגרת כלל הראיות, כאשר בית המשפט הוא הפוסק האחרון, גם בשאלות רפואיות שנמסרו לחוות דעתו של המומחה ואולם יש ליתן "לחוות דעת מוסמכת את מלוא משקלה בכל הנוגע לצד הרפואי מקצועי" [ע"א 2541/02 לנגר נ' יחזקאל פד נח (2) 583]. ודוק, מומחה המתמנה על ידי בית-המשפט משמש זרועו הארוכה, ובית המשפט נותן בו אמונו ומאמץ את קביעותיו, למעט מקרים חריגים ונדירים וקביעותיו לעניין הנכות הינן מחייבות [ע"א 3212/03 נהרי נ' דולב [פורסם בנבו] (24.11.2005); ע"א 3056/99 שטרן נ' חיים שיבא, פ"ד נו(2) 936, 949].

    המומחה נחקר על חוות דעתו והשיב תשובות מנומקות ומפורטות לכל השאלות שנשאל. בחקירתו הבהיר היטב את השיקולים המקצועיים שעמדו בבסיס קביעת שיעורי הנכות, כך שממצאיו ומסקנותיו המקצועיות כמפורט בחוות הדעת לא נסתרו כלל ועיקר. לפיכך, ובהעדר כל נימוק לסטייה ממנה, אני מאמץ את חוות הדעת במלואה לרבות ביחס לשיעור הנכויות הרפואיות שנקבעו לתובע.

22. בהתאם אני קובע כי נכותו הרפואית הצמיתה של התובע בגין התאונה הינה בשיעור 28%.

    שיעור נכותו התפקודית של התובע

23. הכלל הוא כי הנכות הרפואית עשויה ללמד על הנכות התפקודית (ע"א 3222/10 ביטוח ישיר בע"מ נ' פלוני [פורסם בנבו](28.06.2012)). בהעדר נסיבות חריגות, במיוחד כאשר עסקינן בנכות אורתופדית, כבמקרה דנן, מקובל לזהות את הנכות הרפואית עם הנכות התפקודית (ע"א 9297/10 קדח פדל נ' כלל [פורסם בנבו] (21.06.2011)). בהקשר זה יבחן בית-המשפט את טיב עיסוקו של התובע ופגיעת התאונה בו (ע"א 646/77 לוי נ' עמיאל לב(3) 589, (1978)).

24. לטענת התובע, הפגיעה הקשה ברגלו - כפי שהוכח הן מעדות המומחה ("הפגיעה היא מאד קשה"), הן מתצהירו שלא נסתר והן מן הסרטון שהוצג על ידי הנתבעת - בו ניתן לראות כי התובע צולע אף כאשר הוא מצולם באופן סמוי - הותירה נכות תפקודית הגבוהה משמעותית מן הנכות הרפואית. לטענתו, הפסדי ההשתכרות המוכחים עומדים על כ- 50% בשים לב לכך שרגליו משמשות מקור לפרנסתו וכי מאז התאונה הוא עובד בהיקף חלקי בלבד. מנגד טענו הנתבעים כי יש להעמיד את נכותו התפקודית על 10% בלבד נוכח אופיו הניהולי של תפקידו בעסק שבבעלותו אותו הוא מנהל, וכן בשים לב לכך שכבר עובר לתאונה הוא נעזר בקבלני משנה, כפי שעולה, בין היתר, ממודעות גיוס שליחים שפרסם. עוד נטען כי יש להעמיד את נכותו הרפואית על 19% בלבד לאחר ניכוי מצב קודם בגין קרע בברך.

    ד"ר גורליק הדגיש את חומרת פגיעתו של התובע על השלכותיה (עמ' 38, ש' 22-16, עמ' 42, ש' 28-23):

    "ת: ... הפגיעה שבן אדם עבר זו פגיעה קשה, זה מדובר בשבר מרוסק מאוד בפלטו הטיביאלי, זה גורם להרס מוחלט של משטח המפרקי תוך פרק זמן קצר יחסית בהשוואה לקרע ברצועה שיכול להיות שנים עד שזה נשחק, במיוחד שזה לא קשה, כן? עכשיו, לא די בכך, היה לו גם שבר בקרסול כתוצאה מסיבוב של כל הרגל, שוק, זה נקרא, כתבתי את זה, נקרא (אנגלית) שזה שבר קשה שהוא גורם גם לפגיעה בקרסול, בנוסף לכל וקרע בסינדסמוזיס, זאת אומרת, קיימת גם אי יציבות טלסקופית בין שני עצמות השוק...

    ת: לא, מה שאני יכול בוודאות להגיד, שאחרי שבר מרוסק בטיביאל פלטו עם (לא ברור) של זה ממשיך לאורך השוק ומגיע לקרסול, הפגיעה היא מאוד מאוד קשה והמצב שלו לא יכול להשתפר בעתיד, הוא רק יחמיר בסופו של דבר, זה הדבר היחיד שאני יכול להגיד. והשאלה, כי כל השאלה, אני הבנתי, השאלה האם היה נכות קודמת אז הנכות הקודמת היא אפס והנכות, הרב הנכות שנגרמה היא נגרמה כתוצאה מהתאונה הנדונה".

    עוד יוסף כי בפני המומחה הוקרן סרטון מעקב של חוקר מטעם הנתבעת, והוצגו תמונות שמהן עולה כי התובע רוכב על אופנוע עם טווח תנועה לכאורה "בסדר גמור" של הברך, דבר אשר, לטענת הנתבעת, מעיד על שיפור במצבו. ואולם, המומחה עמד על כך שאין באמור כדי להעיד על מצבה של הברך (עמ'37, ש' 33-19):

    "ת:תנועות של הברך, זה לא אומר כלום, כבוד השופט, זה כמו שאנשים עם נכות גבוהה יחסית נוהגים ברכב.

    כב' השופט: זאת אומרת, זה שהוא נוסע על הקטנוע זה לא, אין לזה משמעות לגבי הברך.

    ת:לא, ממש לא, בטח שלא.

    ש:אין לו בעיה, אם ככה, לרכב על אופנוע מבחינתך?

    ת: אופנוע, תראה, אם היית מראה לי שהוא רוכב על האופניים ומסובב את הזה ועולה למעלה, זה בסדר, אבל זה רכיבה על האופנוע? לא.

    ש:אתה ראית איזושהי מגבלה בנהיגה שלו?

    ת: אתה לא יכול לדעת, הוא לא מזיז את הרגל, הוא יושב, זאת התנוחה שהוא יושב באופנוע, כן? איזו תנועה בברך, תראה, אם אני עכשיו, אם אני עכשיו יושב ככה, בוא תסתכל עליי, אני עכשיו רוכב אופנוע, ככה אני יושב, מה התנועה של הברך שלי?

    ש: כלומר, מה שאתה אומר, ברכיבה על אופנוע זה לא משפיע, הבעיה שיש לו בברך?

    ת: ממש לא".

    להשלמת התמונה, יוסף כי בפני המומחה הוצג סרטון נוסף בו נראה התובע צולע במהלך הליכתו, ממצא אשר, לשיטת המומחה, תואם את מסקנותיו כפי שנקבעו בחוות דעתו (עמ' 40, ש' 19-7):

    "כב' השופט: אבל מה רואים בסרטון?

    עו"ד דרוקר:את הצליעה, לא ראו לפני זה.

    ש: מה שאתה רואה, ראית את התובע הולך וחוזר בהליכה,

    ת: אבל הוא הולך צולע, קודם כל.

    ש: עם צליעה, עם צליעה מסוימת, כן, השאלה האם הוא (לא ברור).

    ש: זה תואם את מה שקבעת בחוות הדעת, מתאים לך?

    ת: כן, זה מתאים לי, כן, ברור, אני, אני, תראה, לא מתלבט בנושא של זה, זה חד משמעי, אחרת אם הייתי כותב שהיה לו, הייתי כותב, תאמין לי, אם היה לו אי יציבות שגרמה לנזק לפני התאונה, הייתי כותב את זה, אתה לא רואה פה סעיף של אי, על אי יציבות של הברך בחוות דעת".

25. לאחר ששקלתי את טענות הצדדים, ובשים לב לאופי הפגיעה ולגילו של התובע ומקצועו, מצאתי להעמיד את שיעור נכותו התפקודית בדומה לשיעור נכותו הרפואית. בהינתן האמור, אני קובע כי נכותו התפקודית של התובע בגין התאונה הינה בשיעור 28%.

    בסיס שכר לעבר ולעתיד

26. לטענת התובע, במועד התאונה הוא החזיק עסק קטן לשליחויות, אשר העסיק שתי מזכירות במשרות חלקיות, כאשר חלק ניכר מן המסירות בוצע על ידו, ומעת לעת הוא נעזר בשליחים ובקבלני משנה. לטענתו, השתכרותו החודשית עובר לתאונה עמדה על סך 28,000 ₪ (מעוגל) לפי שומת מס לשנת 2019. כן טען, כי שנת 2020 היתה "שנת קורונה", שבמהלכה לא עבד חלק ניכר מן השנה ועל כן רווחיו פחתו משמעותית. משכך אין לראות בה אינדיקציה מייצגת באשר לגובה השתכרותו האמיתי. התובע חישב את הפסדיו לעבר על בסיס הכנסה חודשית ממוצעת עובר לתאונה (2021) בסך 28,000 ₪, ולעתיד- לפי הפסד חודשי ממוצע לשנת 2024 בסך 15,282 ₪ (המגלם את ההפרש בין ממוצע הכנסתו עובר לתאונה לבין ממוצע הכנסתו בפועל בשנת 2024 בסך 12,718 ₪). מנגד טענו הנתבעים כי לא הוכחו הפסדי שכר לעבר משלא הוצגו דו"חות מע"מ תקופתיים שיבהירו את היקף עבודתו של התובע ואת תקופת היעדרותו ולפיכך הציעו סכום גלובלי. באשר לעתיד נטען, כי יש לקבוע בסיס שכר בסך 19,916 ₪ ברוטו כממוצע הכנסותיו של התובע בשנים 2020-2018.

    בתוך כך, התובע ביקש להסתמך על דו"חות שומה שהוגשו מטעמו ביחס לשנים 2023-2017 וכן על דו"ח רווח והפסד לשנת 2024 בטענה כי טרם הופק דו"ח שומה לשנה זו (ר' נספחים י', יב', יג' ו-יד' לתצהיר התובע וכן נספח א' להודעתו מיום 3.7.25). מנגד טענו הנתבעים כי התובע לא צירף למוצגיו רצף דו"חות מע"מ תקופתיים שיבהירו מתי עבד ומתי נעדר מעבודתו, למעט דו"ח לשנת 2021, המלמד לטענתם על רצף עבודה והשתכרות בשנת התאונה ואחריה, תוך שמירה על אותו מחזור פעילות (עמ' 35 למוצגי הנתבעים). עוד נטען כי בחלק מן השנים לא צורף הדף שבו מופיע המחזור, ומשכך תמונת פעילות העסק נותרה, לשיטתם, מעורפלת. בנוסף טענו הנתבעים כי התובע נמנע מלהעיד עדים חיצוניים הנמצאים בשליטתו ובחזקתו, ובהם קבלני משנה, רואה חשבון, מזכירה ועוד, וכן נמנע מהצגת פנקסי קבלות רציפים, רשימת לקוחות והתחשבנות עמם בעבר ובהווה. כתגובה לטענות הנתבעים השיב התובע כי אין חולק שהדרך המקובלת להוכחת נתוני השתכרות של עצמאיים היא באמצעות דו"חות השומה. באשר לטענה בדבר אי המצאת דו"חות מע"מ טען התובע, כי לאחר הגשת בקשת הנתבעים לגילוי ועיון, הומצאו להם דו"חות המע"מ והשומות שהתבקשו באמצעות הדואר האלקטרוני ביום 7.2.24, ומאז לא פנו הנתבעים לתובע בדרישות נוספות בעניין זה. לראיה נטען כי הנתבעים בררו מתוך כלל דו"חות המע"מ והשומות שהומצאו להם, ובחרו להגיש אך את דו"ח המע"מ לשנת 2021. עוד הוסיף התובע כי בהחלטת בית המשפט מיום 17.6.24 בדבר הגשת ראיות נקבע באופן מפורש כי "היה ויתנגד צד להגשת מסמך ללא חקירת עורכו, יודיע על כך לבית המשפט ולצד שכנגד תוך 7 ימים מיום קבלת התצהירים", אולם הנתבעים, הלכה למעשה, נמנעו מלזמן את רואה החשבון שערך את דו"חות השומה לחקירה, ומשכך - לטענתו - אינם יכולים להעלות טענות כנגד הנתונים המופיעים בדו"חות אלה. יש ממש בטענה זו.

27. זה מכבר נפסק כי דו"חות השומה שהוגשו לרשויות המס או למוסד לביטוח לאומי יכולים לשמש ראיה להכנסה האמיתית של עצמאי, ואף נחשבים כהודאת בעל דין וראיה חזקה נגד התובע. שכן הצהרה של אדם בפני פקיד השומה על הכנסתו אינה עניין של מה בכך (ע"א 520/79 גולן נ' לב [לא פורסם] ובית המשפט ייתן לה את המשקל המתאים (ע"א 5794/94 אררט חברה לביטוח בע"מ נ' רחל בן שבח [פורסם בנבו] (18.6.1995)).  

    לעניין התקופה הרלבנטית לבחינת רמת השתכרותו של התובע בעבר, היינו, האם יש להיזקק להצהרותיו לגבי הכנסותיו בשנה שקדמה לתאונה או שמא להצהרות המתייחסות לתקופה מוקדמת יותר, הציע המלומד אליעזר ריבלין בספרו תאונת הדרכים (2020) בעמ' 997 כך: "נראה כי אין לקבוע אמת מידה אחידה. יש לבחון את המגמה האמיתית לעניין ההשתכרות בכל מקרה לגופו. כך, מקום בו מתברר, דרך משל, מדו"חות המס שהוגשו על ידי התובע, כי הכנסתו בשלוש או בארבע השנים שקדמו לתאונה עלתה וירדה לסירוגין, בלא שנסתמנה מגמה קבועה, יהא זה ראוי לחשב דווקא את ממוצע ההכנסה המוצהרת בשנים אלה כבסיס ההשתכרות. לעומת זאת - במקרים בהם דו"חות המס בשנים שלפני התאונה מצביעים על מגמה ברורה של עלייה מתמדת ויציבה ברמת ההכנסה, או על ירידה מתמדת בה, יהא זה נכון להביא בחשבון דווקא את ההכנסה המאוחרת יותר, עובר לתאונה, כבסיס להערכת שיעור ההשתכרות".

28. מעיון בדו"חות השומה לשנים 2020-2017 (עובר לתאונה) עולה כי לא ניכרת מגמה אחידה של שינוי בהכנסות. כך, בעוד שבשנת 2017 עמדה סך הכנסתו השנתית החייבת במס על 284,183 ₪ (ממוצע חודשי של 23,682 ₪), בשנת 2018 ירדה הכנסה זו לסך 228,028 ₪ (ממוצע חודשי של 19,000 ₪) ובשנת 2019 עלתה לסך 302,749 ₪ (ממוצע חודשי של 25,229 ₪). בשנת 2020 שוב ירדה הכנסתו השנתית לסך 221,653 ₪ (ממוצע חודשי של 18,471 ₪).

    ממוצע הכנסותיו של התובע באותן שנים עומד אפוא על סך של 21,596 ₪ ברוטו לחודש, ובצירוף הפרשי הצמדה להיום - 25,000 ₪ (מעוגל).

    באשר לעתיד - קיימת חזקה הנוגעת לקביעת בסיס השכר, לפיה -גובה שכרו של ניזוק עובר לתאונה משקף את השכר שיכול היה להשתכר - גם לאחריה[ע"א 785/08זולפה מחסני מזון בע"מ נ' אופנהיימר[פורסם בנבו] (28.2.11)]: "המדד העיקרי בקביעת כושר השתכרותו של הנפגע אילולא הפגיעה הוא ההיסטוריה התעסוקתית של הנפגע וגובה שכרו טרם הפגיעה, מתוך הנחה שבדרך כלל "מה שהיה הוא שיהיה", ואלמלא הפגיעה היה הנפגע ממשיך להשתכר כפי שעשה בעבר. עם זאת, לעיתים עשוי אחד הצדדים להוכיח כי שכרו של הנפגע היה צפוי להשתנות – למעלה או למטה. במקרה כזה, על בית-המשפט להביא את השינוי הצפוי בחשבון בעת קביעת הפסדי ההשתכרות".

    לפיכך, מצאתי להעמיד את בסיס שכרו של התובע לצורך חישוב הפסדי השכר לכל תקופת העבר והעתיד על סך 25,000 ₪.

    ראשי הנזק

29. למען הנוחות אחזור על הנתונים הרלוונטיים הנדרשים לצורך חישוב הנזק:

    1. התובע יליד: X.X.1967.

    2.  מועד התאונה:12.3.21.

    3.  גיל התובע בעת התאונה:53.

    4.  גיל התובע כיום:58.

    5.  שיעור נכות רפואית:28%.

    6.  שיעור נכות תפקודית:28%.

    7.  בסיס שכר לעבר:25,000 ₪.

    8.  בסיס שכר לעתיד:25,000 ₪.

       הפסדי שכר לעבר

30. כידוע, "הפסדי השתכרות בעבר הינם נזק מיוחד, ועל התובע להגיש פרטים ביחס אליהם, וכשאך ניתן הדבר, יש להמציא פרטים וראיות ביחס אליהם, ולפי אלה יקבע בית המשפט את גובה הפיצוי …" (ע"א 448/87 צבי המרמן נ' עיד אברהים חסן [פורסם בנבו](4.10.1989)).

    לטענת התובע, בעקבות התאונה הוא שהה באי כושר מלא וחזר לעבודה באופן חלקי לקראת סוף אותה שנה. בחודש ינואר 2021 עבר שיקום אינטנסיבי אשר מנע ממנו לדרוך על רגלו בצורה מלאה ובהתאם לכך נפגעה השתכרותו באופן דרמטי. כיום, לטענתו, הוא משתכר כמחצית מכפי שהשתכר עובר לתאונה (בשנת 2019), כעולה מדו"חות השומה שהוגשו לשנים 2020-2017, מדו"חות השומה לשנת 2023 ומדו"ח רווח והפסד לשנת 2024. משכך, חישב התובע את הפסדיו על בסיס הכנסה חודשית ממוצעת עובר לתאונה (28,000 ₪), ולשיטתו הפסדי ההשתכרות המוכחים מאז התאונה ועד היום עומדים על סך של 1,014,776 ₪ (משוערך להיום).

    מנגד טענו הנתבעים כי בתצהיר התשובות לשאלון הודה התובע כי שב לעבודתו בחלוף כחמישה חודשים בלבד ממועד התאונה. עוד נטען, כי אף בתקופה שבה היה מגובס, יכול היה התובע לנהל עסקו באמצעות הפניית עבודות לקבלני משנה. בנוסף טענו הנתבעים כי התובע בחר שלא להציג רצף של דו"חות מע"מ, וכן נמנע מהבאת עדים רלוונטיים - כדוגמת מזכירה, רואה חשבון או קבלני משנה - אשר יכלו להעיד על היקף הפעילות וההכנסות בפועל. הנתבעים ציינו, כי דו"ח המע"מ לשנת 2021 (עמ' 35 למוצגיהם) מלמד על רצף של פעילות והשתכרות הן בשנת התאונה והן לאחריה ומציג מחזורים דו חודשיים המעידים על פעילות העסק במתכונת קבועה. עוד נטען, כי ניתן להבחין בירידות ובתנודות בהכנסות עוד בתקופה שקדמה לתאונה, וכי גורמים חיצוניים כגון הלחימה, התחרות בענף וגילו של התובע, השפיעו אף הם על רמת הכנסתו.

    מוסיפים הנתבעים וטוענים כי מן המוצגים שצירף התובע עולה כי פעילות העסק מבוססת על פירעון חשבונות שנשלחו ונפרעו במועדים מאוחרים, וכי לא קייפ פער מהותי בהיקף העבודה בין החודשים ינואר- פברואר (עובר לתאונה) לבין החודשים יולי-אוגסט או נובמבר- דצמבר (שלאחריה). תמונה דומה, לטענתם, עולה גם ביחס לשנת 2022. עוד נטען כי ההכנסות בשנת 2021 נפגעו גם בשל היותה "שנת קורונה" שבמהלכה אף זכה התובע למענק. משכך טוענים הנתבעים כי יש להעמיד את הפיצוי בגין ראש נזק זה על סכום גלובלי בסך 40,000 ₪.

31. בתצהיר תשובות לשאלון הצהיר התובע, כי בעקבות התאונה נעדר מעבודתו למשך "חמישה חודשים ממועד התאונה ועד לחזרה חלקית, אחרי שיקום..." (ר' תשובה מס' 16 - מוצג 2 למוצגי הנתבעת). מעיון בדו"חות השומה ובדו"ח רווח והפסד שצורפו עולה, כי ממוצע הכנסתו השנתית והחודשית - לאחר התאונה - נמוך בהשוואה להכנסתו עובר לתאונה, כאשר הממוצע החודשי לשנת 2024, בהתאם לדו"ח רווח והפסד, עמד על סך 12,718 ₪. עם זאת, אין להתעלם ממצבי החירום ששררו במדינה - לרבות מגפת קורונה והמלחמה - וכן מתנודות השוק והתחרותיות המאפיינות את הענף.

    יפים לעניין זה דברים שנאמרו בעניין דומה אחר: "מן הראוי להזכיר מושכלות יסוד כי עסק עצמאי נתון מטבע הדברים, ניסיון החיים והשכל הישר, לתנודות כאלה או אחרות במחזור העסקאות והיקף ההכנסות, ואין לקבוע אפריורי או באופן קטיגורי מבחן נוקשה לפיו כל ירידה באשר היא בהיקף ההכנסות תיוחס לעולם לאירוע תאונתי כזה או אחר. מן הראוי לדבוק במבחן מעשי/אמפירי שבוחן כל מקרה לנסיבותיו, ולהימנע ממסקנות גורפות שאינן מעוגנות בקרקע המציאות" [ת"א (ת"א) 39451-05/20 פלונית נ' הפניקס [פורסם בנבו] (16.4.2025).

    בנסיבות אלו, ובהינתן כי הוכח - מחד - כי התאונה פגעה בהיקף עבודתו של התובע - ומאידך - לא ניתן לקבוע באופן קטגורי כי מלוא הנזקים עליהם הצביע התובע נגרמו עקב התאונה - זאת בהיעדר נתונים מדויקים באשר לשיעור תרומתו של כל אחד מן הגורמים שהוזכרו לירידה בהכנסותיו ובאופן שאינו מאפשר אומדן מדויק של הנזק שנגרם בפועל - מצאתי להעריך את הפסדי ההשתכרות החלקיים של התובע לעבר בגין התאונה, על דרך האומדנה.

    אמנם נזק של הפסד השתכרות בעבר הוא נזק מיוחד, הטעון הוכחה, אך כאשר לא ניתן לחשב הפסדים אלה מטעמים אובייקטיביים - כגון היעדר נתונים מדויקים וחד משמעיים - וכאשר יכול וגורמים נוספים - שאינם קשורים לתאונה - השפיעו על כושר ההשתכרות; הרי שאין מניעה לפסוק בגין ראש נזק זה פיצוי גלובלי או פיצוי המסתמך על אחוזי הנכות שנקבעו [ר' למשל - ת"א (ת"א) 1714/04עזבון המנוח נעים ז"ל נ' קיינר [פורסם בנבו] (18.11.2009) שם נקבע כך: "גם בעניין זה קבעה הפסיקה כי ניתן לחייב בסכום גלובלי בגין הפסדי השתכרות בעבר שנקבע על דרך האומדן המתבסס על מכלול הראיות בהיעדרם של נתונים מדויקים וחד -משמעיים...". כן ראה עא (ת"א) 37453-01-13בית נוי בע"מ נ' אהרון אבולוף[פורסם בנבו] (5.3.1984),ת"א (ת"א) 52231-12-14מ.ב נ' כלל חברה לביטוח בע"מ[פורסם בנבו] (26.1.2017),ת"א (רמלה) 34129-03-20פלוני נ' טבע תעשיות בע"מ[פורבם בנבו] (4.12.2022)]. כן ר' ע"א 6720/99 פרפרה ואח' נ' גולדו ואח' [פורסם בנבו] (28.8.2005) בו נקבע כך: "אוסיף ואומר כי מקובל עלי העיקרון שעל פיו הנחה עצמו בית משפט קמא בקובעו בעניינים שונים פיצוי על דרך האומדן, אף שהמערערים לא הציגו באותם עניינים ראיות לביסוס כל תג ותו של הנזק. אכן יתכנו מקרים בהם משתכנע בית המשפט כי קיים נזק שמן הראוי לפצות עליו וכי בהיעדר פיצוי, תקופחנה באופן ממשי זכויותיו של הניזוק. במקרים אלה אין זה מן הנמנע כי בית המשפט יפסוק פיצוי על דרך האומדן הגלובאלי על הצד הנמוך והבטוח לשם שמירה על האיזון הראוי".

    לאור האמור, מצאתי לפסוק לתובע פיצוי בגין רכיב זה, כדלהלן:

    לתקופה של 5 חודשים (לפי נכות זמנית בשיעור 100%): 5 חודשים * 25,000 ₪ = 125,000 ₪ ובצירוף ריבית מאמצע התקופה = סך 129,000 ₪ (מעוגל).

    מאז ועד היום: מצאתי לפסוק סכום גלובלי בסך 100,000 ₪.

    סך הפיצוי בגין ראש נזק זה עומד על סך 230,000 ₪ (במעוגל).

    שיעור הגריעה מכושר ההשתכרות

32. התובע עותר לפיצוי בגין רכיב זה בסך 1,514,250 ₪ (המבוסס על חישוב אקטוארי מלא לפי הפסד חודשי בסך 15,282 ₪ - עד גיל 67). מנגד הציעו הנתבעים פיצוי בסך 120,292 ₪ (המהווה 50% מחישוב אקטוארי מלא לפי בסיס שכר בסך 19,916 ₪ ונכות תפקודית בשיעור 10%.

    כפי שנפסק לא פעם, גם אם פגיעה ממשית בכושר השתכרותו של התובע אינה צפויה בטווח הקרוב, אפשר שתהיה לנכותו השפעה על יכולתו לעבוד בפרקי זמן מסוימים בעתיד, ובכלל זה אם יאלץ לעזוב את עבודתו הנוכחית ולהשתלב בעבודה אחרת. בנסיבות אלה, הדרך הנאותה לפצות את התובע היא בקביעת סכום גלובלי, שייקח בחשבון את מומו, גילו ואת שנות העבודה שנותרו לו (השווה: ע"א 395/81 מנחם ברוק נ' הסנה, פ"ד לח(1) 537). בהתאם לפסיקה יש לפסוק פיצוי לעתיד גם לאדם שחזר לעבודתו בלא הפסד השתכרות בשל החשש שמומו עלול להפריע לקידומו ולמציאת עבודה ברמת השתכרות דומה לכשיפלט מאותו מקום עבודה (ע"א 4837/92 אליהו נ' ג'ורג' [פורסם בנבו] (23.11.94)).

    לאור העובדה שהתובע שב למעגל העבודה כבעלים וכמנהל העסק, ואף אם ממוצע הכנסתו השנתית ירד מאז, סבורני כי אין לייחס את מלוא הירידה בשכר לתאונה בלבד. משכך, לא מצאתי לפסוק לתובע פיצוי בגין ראש נזק זה על בסיס חישוב אריתמטי מלא בהתאם לשיעור הנכות התפקודית שקבעתי לעיל.

    עם זאת, בהתחשב במספר שנות העבודה שנותרו לתובע עד הגיעו לגיל 70; בהסתברות כי נכותו תגרום לפגיעה עתידית בכושר השתכרותו; ובשים לב לאופי הפגיעה האורתופדית ולנתוניו האישים והתעסוקתיים; מצאתי לפסוק לו פיצוי גלובלי בגין ראש נזק בסך 535,000 ₪ (במעוגל) [הפיצוי נקבע על בסיס 65% מחישוב אריתמטי לפי שכר חודשי בסך 25,000 ₪ לחודש ושיעור נכות תפקודית של 28%].

    עזרת הזולת לעבר ולעתיד

33. לטענת התובע, הוא נזקק לעזרה רבה ומשמעותית מבני משפחתו, כמפורט בתצהירה של רעייתו. מעיון בתיעוד הרפואי עולה כי לאחר התאונה הייתה רגלו הימנית מגובסת בסד מיוחד במשך כחודשיים, ובמהלך תקופה זו נאסר עליו לדרוך עליה, כך שבפועל הוא היה מצוי במצב סיעודי. עוד נטען כי עבר שיקום ממושך שבמהלכו נזקק לעזרה משמעותית, אף כי הפך עצמאי יותר בהדרגה. מאז ועד היום השתתף התובע בהיקף מצומצם במשימות משק הבית, והוא סובל מצליעה, הגבלה בטווחי תנועה ומכאבים חזקים בברך ובקרסול ימין. התובע מציין כי הוא ואישתו לא נחקרו בעניין קבלת עזרה מצד ג'. בהתאם לכך עותר התובע לפסיקת פיצוי עבור תקופת השיקום הראשונה (חודשיים) בסך 22,000 ₪, עבור תקופת השיקום הנוספת (שנה) בסך 24,000 ₪ ועבור התקופה שמאז ועד היום בסך 25,200 ₪. בנוסף, ולעתיד, עותר התובע לפיצוי בסך 374,439 ₪ (1,800 ₪ לחודש עד לתום תוחלת חיים בגיל 82).

    מנגד טענו הנתבעים כי התובע נותר עצמאי ברוב יכולותיו אף בתקופה שבה רגלו הייתה מגובסת, וכי לא נעשה שימוש בעזרה בשכר - כפי שאישרה גם רעייתו. עוד נטען כי רעייתו נמנעה מהצגת תלושי השכר מעבודתה כמורה באופן המלמד כי לא נגרם לה כל הפסד שכר עקב מתן העזרה.

    הלכה היא, שאם ניזוק זקוק לעזרה שניתנה לו על-ידי קרוב משפחה, אין לראות בכך בלבד, עילה לשלילת הזכות לקבל פיצוי מן המזיק (דוד קציר, פיצויים בשל נזק גוף, התשנ"ח 1997, ע"א 93/73 שושני נ' קראוז פ"ד כח (1) 277). למרות שלא הוכח ואף לא נטען כי התובע קיבל עזרה בשכר, היקף העזרה הנדרש לתקופת המחלה שאושרה לתובע חרג לכאורה מהיקף העזרה שמצופה להושיט לקרוב משפחה, בלא שהדבר יחייב את המעוול בפיצוי בגין שווי העזרה.

    כאמור, וכפי שעולה מתצהירה של רעיית התובע, רגלו הימנית של התובע הייתה מגובסת במשך כחודשיים, שבמהלכם נאסר עליו לדרוך עליה, ולאחר מכן הוא עבר שיקום אינטנסיבי, שבמהלכו היה תלוי באופן מוחלט בעזרת בני משפחתו (ראו סעיפים 6-3 לתצהירה וכן עדותה, עמ' 31 ש' 31 ואילך).

    כמפורט לעיל, התובע סבל מדפורמציה בקרסול ימין ומשברים באזור ברך ימין. רגלו הימנית גובסה, ובהמשך אשפוזו הוא עבר ניתוח במסגרתו בוצע קיבוע של השבר באמצעות פלטה וברגים. כפועל יוצא מכך שהה התובע בתקופות של אי־כושר מלא וחלקי במשך מספר חודשים.

    בתקופה זו סביר שהתובע נזקק לעזרה מוגברת של בני המשפחה. נוכח המגבלה שנותרה לו סביר שאף יזדקק לה גם בהמשך חייו הגם שבאופן מתון. בנסיבות אלה, מצאתי לפסוק לו פיצוי בגין ראש נזק בסך 25,000 ₪.

    הוצאות רפואיות וניידות

34. התובע עותר לפסיקת פיצוי בגין הוצאות לרבות הוצאות רפואיות לעבר ולעתיד בסך כולל של 105,000 ₪ (מתוכם 80,000 ₪ בגין ניידות מוגברת). על אף שהוצגו קבלות חלקיות בלבד, סביר כי נדרש להוצאות רפואיות, לרבות תשלום דמי השתתפות לצורך קבלת טיפול רפואי והוצאות נסיעה לטיפול רפואי. בנסיבות אלה, מצאתי לפסוק לו פיצוי בגין ראש נזק בסך 10,000 ₪.

    נזק לא ממוני

35. התובע עותר לפיצוי בסך 150,000 ₪. מנגד הציעו הנתבעים להעמיד רכיב זה על סך של 40,000 ₪. בהתחשב באופי הפגיעה, בנכויות הזמניות כמו גם בנכות הצמיתה שנקבעה לתובע ובתקופות אי הכושר, מצאתי לפסוק לו פיצוי בגין ראש נזק בסך 100,000 ₪.

    הערכת הנזקים

36. נזקיו של התובע הינם כדלקמן:

    1. הפסדי שכר לעבר: 230,000 ₪.

    2. הפסדי שכר לעתיד: 535,000 ₪.

    3. עזרת הזולת לעבר ולעתיד:25,000 ₪.

    4. הוצאות רפואיות וניידות:10,000 ₪.

    5. נזק לא ממוני: 100,000 ₪.

    6. סך הכול: 900,000 ₪.

       סוף דבר

37. הנתבעים ישלמו לתובע סך של 900,000 ₪, בצירוף שכ"ט עו"ד בשיעור 20% בצירוף מע"מ והחזר אגרה. הסכומים הנ"ל ישולמו לתובע, באמצעות בא-כוחו, תוך 30 ימים מהיום, שאם לא כן, יישאו הפרשי הצמדה וריבית כחוק מהיום ועד התשלום המלא בפועל.

    זכות ערעור במועדים הקבועים בדין.

    המזכירות תמציא עותק מפסק הדין לצדדים.

    ניתן היום, כ"ב טבת תשפ"ו, 11 ינואר 2026, בהעדר הצדדים.