סלומון ואח' נ' חדד

מונחת בפני תביעה כספית על סך 525,436 ₪, בגין נזקים וליקויי בנייה אשר נטען שנגרמו לתובעים עקב הפרת הסכם ביצוע עבודות מצד הנתבע, וכן בגין רכיבים כספיים נוספים.

התובעים הינם בני זוג נשואים, בעלים בחלקים שווים של בית מגורים פרטי בשטח כולל של כ-220 מ"ר בקיבוץ סעד.

הנתבע הינו קבלן לביצוע עבודות בניה, גמר ופיתוח.

ביום 23.6.2011 נחתם בין התובעים ובין חברת א.ד. (אשר זגורי) עבודות בניין בע"מ (להלן: "החברה הקבלנית"), הסכם לביצוע עבודות בניה, ביחס לביתם של התובעים על מגרש בקיבוץ סעד (להלן: "ההסכם הראשון").

על פי כתב התביעה, בתחילת שנת 2012, הוסכם בין התובעים לחברה הקבלנית כי עבודות הבניה יבוצעו על ידי גורם אחר, שאותו העמידה החברה הקבלנית, הלא הוא הנתבע.

לפיכך, בוטל ההסכם הראשון, וביום 21.2.2012 נחתם הסכם בין החברה הקבלנית לבין הנתבע, בו הזמינה החברה הקבלנית מאת הנתבע את עבודות בניית השלד ועבודות הגמר של בית התובעים בהתאם למפרט הטכני שצורף להסכם (להלן: "ההסכם").

כבר כאן יצויין כי מר יניב זגורי (להלן: "זגורי"), בעלי החברה הקבלנית, נשאל על כך בחקירתו והתייחס להשתלשלות עניינים זו. זגורי העיד כי ההסכם הראשון בוטל בהחלטה משותפת שקיבל יחד עם התובע, לאחר שהתברר שמדובר במחיר גבוה. עוד העיד זגורי, כי הוא והתובע חברי ילדות. התובע מילא בעברו תפקידים בכירים בצה"ל, דבר אשר גרם לו להיעדרויות רבות מביתו. מתוך מטרה לסייע לתובע לבנות את ביתו, לאחר שבוטל ההסכם הראשון, הוחלט שזגורי והחברה שבבעלותו יתקשרו עם קבלן מבצע לשם בניית ביתם של התובעים, תוך שהתמורה תשולם על ידי התובעים. זגורי אף ציין בעדותו, כי הנתבע היה מודע לכך שזגורי מעורב בבניית ביתם של התובעים כסיוע אישי לחבר קרוב (עמ' 12, שורות 11-16).

זגורי ציין כי לא בוצעו על ידו כל עבודות מכח ההסכם הראשון ולא שולמו לו תשלומים מכוחו.

טענות התובעים

התובעים טוענים בתביעתם כי לאורך כל תהליך הבנייה התגלו ליקויי בנייה רבים, סטיות מהותיות רבות מהתוכניות מהמסד ועד הגמר, העבודות בוצעו ללא פיקוח וללא נוכחות של מנהל עבודה באתר, באמצעות עובדים לא מקצועיים וללא הכשרה מוקדמת, והכל תוך התנהלות שקרית ומצגי שווא מצידו של הנתבע או מי מטעמו, באשר לקצב התקדמות הבניה ואיכות העבודות.

בנוסף טוענים התובעים, כי על פי ההסכם, היה על הנתבע לסיים את העבודות עליהן התחייב בהסכם, בתוך 210 ימי עסקים, כך שהבית אמור היה להימסר לידיהם לכל המאוחר בחודש דצמבר 2012. בפועל קיבלו התובעים את החזקה בביתם רק בחודש אוקטובר 2013, וגם זאת, רק לאחר שפעלו לסיים את עבודות הבניה באמצעות קבלנים אחרים שנשכרו לשם השלמת העבודות שלא בוצעו על ידי הנתבע.

כתוצאה מכך, נאלצו התובעים להתגורר בדירה שכורה בקיבוץ במשך כשנתיים נוספות, ולשאת בהוצאות הכרוכות בכך.

על פי כתב התביעה, ביום 21.5.2013 התקיים סיור בנוכחות התובעים לשם התרשמות מעבודות הבניה, במסגרתו נחשפו התובעים לליקויים הרבים בבניית הבית. על רקע זה, ביום 24.5.2013 בוצע סיור נוסף שבו נכחו התובעים, הנתבע ומהנדסים מטעמם של התובעים. במהלך סיור זה הצביעו המהנדסים בפני הנתבע על ליקויי הבנייה החמורים, ובסיומו הוסכם כי לא ניתן למסור את הבית לחזקת התובעים, במצבו. הנתבע מצידו הבטיח לתקן את הליקויים, אך ללא ביצוע שפכטל. משכך, ונוכח העדר האמון בנתבע מצידם, החליטו התובעים בשיתוף עם מר זגורי, להודיע לנתבע על הפסקת עבודתו, ולפעול להשלמת העבודות באמצעות קבלני משנה אחרים.

בעקבות זאת, ביום 26.5.2013, שלחו התובעים מכתב לנתבע בו הודיעו לו על הפסקת עבודתו, ודרשו מן הנתבע לאסוף מן האתר את הציוד והכלים השייכים לו.

כאן יצויין כי לטענת התובעים, עד למועד זה שילמו לידי הנתבע סך כולל של 979,317 ₪, בעוד שהתמורה בהתאם להסכם עמדה על סך של 820,000 ₪ בצירוף מע"מ ובסה"כ 959,400 ש"ח, כך שלמעשה שילמו התובעים לנתבע ביתר.

מנגד, בסעיף 16 לתצהיר בנו של הנתבע, מר נתנאל חדד, נטען כי התובעים שילמו סך של 863,869 ₪ כולל מע"מ, בלבד.

בכתב התביעה צויין כי לאחר קבלת המכתב, ביקש הנתבע לפעול לתיקון הליקויים ובכלל זה ביצוע השפכטל, אולם התובעים סירבו, לאחר שאבד אמונם בנתבע. לטענתם, הנתבע החל לאיים על התובעת ועל הקבלן החלופי שהגיע לאתר, באופן שאילץ את התובעים להגיש תלונה במשטרה.

התובעים טוענים כי בחלוף הזמן, לאחר שהחלו להתגורר בביתם, התגלו ליקויים רבים נוספים כמו נזילות חמורות, קילופי צבע וקירות ועוד.

על פי כתב התביעה, ביום 2.6.2016 חתמה החברה הקבלנית על כתב המחאת זכויות, במסגרתו המחתה לתובעים את כל זכויותיה והתחייבויותיה בקשר להסכם עם הנתבע. מכח המחאת זכות זו, פעלו התובעים והגישו את התביעה שבכותרת, בגין הנזקים שנגרמו להם כתוצאה מהתנהלות הנתבע.

התובעים עתרו לחייב את הנתבע בתשלום הסכומים הבאים:

381,724 ₪ - עלות התיקונים הנדרשים כפי שפורטו בחוות דעתו של המהנדס מטעם התובעים, מר יאיר אברהמי

51,700 ₪ - שווי עבודות ההשלמה שלא בוצעו על ידי הנתבע, בהתאם לחוות הדעת הנ"ל

28,000 ₪ - תשלום עבור 8 חודשי שכירות לקיבוץ סעד (3,500 ₪ לחודש)

14,012 ₪ - תשלום עבור תיקון כבל תקשורת שנקרע עקב רשלנות הנתבע

50,000 ₪ - עוגמת נפש, טרחה וביטול זמן

טענות הנתבע

הנתבע טוען כי ביצע את עבודות הבניה בהתאם להסכם וללוח הזמנים אליו התחייב, למעט בתקופות מסוימות, בהן נגרמו דחיות בשל נסיבות אובייקטיביות כגון: העדר גישה לאזור עקב המצב הבטחוני. כמו כן, לטענתו, מעת שהתבקש לבצע עבודות נוספות, כפי שיפורט להלן, מעבר לאלו שנקבעו בהסכם, שוב אין משמעות לסד הזמנים שנקבע בהסכם.

בנוסף טוען הנתבע, כי התובעים התעכבו בבחירת מוצרים מסוימים, דבר שהביא לעיכובים נוספים בביצוע העבודות.

זאת ועוד. לטענת הנתבע, הוא לא קיבל את מלוא התמורה כפי שטוענים התובעים, ואף התמורה שהועברה לו שולמה באיחור ניכר ולאחר פניות ותחינות חוזרות ונשנות מצידו. לשיטתו, נותרו התובעים חייבים לו סך של 148,000 ₪ עבור ביצוע עבודות נוספות עליהן הוסכם בין הצדדים, כמפורט בסעיף 30 לכתב ההגנה.

כמו כן, בפי הנתבע טענת קיזוז לפיה יש לקזז מכל סכום שיפסק לטובת התובעים, סך של 243,531 ₪ על פי הפירוט הבא:

95,531 ₪ - חוב קיים של החברה הקבלנית לנתבע

148,000 ₪ - בגין עבודות נוספות שהוזמנו על ידי התובעים, כאשר מתוך סכום זה 98,000 ₪ - עבור עבודות שבוצעו על ידו והוגש בגינן חשבון, ו - 50,000 ₪ - בגין עבודות נוספות שבוצעו על ידי הנתבע וטרם הוגש בגינן חשבון.

דיון והכרעה

אופן ניהול ההליך מטעמו של הנתבע

לא ניתן לפנות להכרעה בתיק זה לגופה, לפני שתפורט התנהלות הנתבע לאורך ניהול ההליך המשפטי, כפי שהדברים עולים מעיון בהחלטות שונות ורבות שנתנו בעניינם של הצדדים. מעבר לכך שאין מקום להשלים עם התנהלות מעין זו, הרי שיש לה אף השלכה על ההכרעה בטענות שונות שהעלה הנתבע בסיכומיו, בעיקר בכל הנוגע לביצוע עבודות נוספות, כפי שיפורט בהמשך.

לכל אורך ניהול ההליך המשפטי התאפיינה התנהלות הנתבע בחוסר שיתוף פעולה אשר היקשה מאד על קידום ההליך. כך, נמנע הנתבע שוב ושוב מלהגיש מסמכים וראיות מטעמו במועדים שנקבעו, באופן שמלמד על התעלמות וזלזול בהליך המשפטי.

בתחילה, באשר לסוגיית תיקון כתב התביעה, נמנע הנתבע מלמסור תגובתו, חרף החלטות חוזרות ונשנות בהן נדרש לעשות כן, עד שבסופו של דבר נאלץ ביהמ"ש לזמן את הצדדים לדיון בפניו, בו טען בא כוחו "...אין לי מה להגיש תגובה שבית המשפט יתן החלטה" (פרוטוקול הדיון מיום 8.12.20).

בהמשך להתנהלות זו, לא פעל הנתבע להגיש כתב הגנה מתוקן במועד, וגם בקשת ארכה מטעמו, הוגשה בחלוף הזמן. למרות זאת, לפנים משורת הדין, ניתנה לנתבע ארכה קצרה נוספת להגשת כתב הגנה מתוקן מטעמו, אך הנתבע לא שינה את דרכי פעולתו ולא הגיש כתב הגנה מטעמו, באופן שהצריך את הצד שכנגד ואת ביהמ"ש לשוב ולהידרש לעניין (החלטות מיום 4.1.21, 11.1.21, 18.1.21). בסופו של דבר, ובהעדר שיתוף פעולה מצד הנתבע, ניתנה החלטה לפיה לא יורשה הנתבע להגיש כתב הגנה מתוקן ויחשב כמי שמסתמך על כתב ההגנה המקורי שהוגש מטעמו.

גם בהמשך נמנע הנתבע מלגלות מסמכים חרף החלטות ביהמ"ש ומועדים שנקצבו לשם כך, כך ששוב נאלץ ביהמ"ש ליתן החלטה בהעדר תגובה מצידו של הנתבע - החלטה מיום 8.3.2021, המדברת בעד עצמה.

גם תצהירי הנתבע לא הוגשו במועד, ותחת זאת הוגשו בקשות לאורכות, עד שניתנה ההחלטה מיום 8.6.21, המפרטת בקצרה את מחדלי הנתבע, ואף היא מדברת בעד עצמה. למרות זאת, בדיון שהתקיים ביום 13.6.2021, ניתנה לנתבע ארכה להגיש תצהיריו וחוות דעת מטעמו עד ליום 1.8.2021, בכפוף לתשלום הוצאות כפי שנפסקו בהחלטה הנ"ל.

ביום 30.6.2021 מסר הנתבע הודעה על החלפת ייצוג, אולם גם לאחר החלפת הייצוג לא שינה הנתבע מדרכיו, והתצהירים לא הוגשו עד למועד שנקבע – 1.8.21. בקשת ארכה הוגשה גם היא בחלוף המועד הנ"ל, רק ביום 12.8.21. למרות כל זאת, נתנו לנתבע מספר אורכות נוספות, אך הוא מצידו לא פעל בהתאם להחלטות ביהמ"ש.

בסופו לדבר, ביום 18.10.2021 התקיים דיון נוסף במעמד הצדדים, בסופו ניתנה החלטה אשר פירטה בקצרה את מחדלי הנתבע עד אז, ונקבע מועד להגשת תצהירי הנתבע וחוו"ד מטעמו, בכפוף לתשלום ההוצאות. לבסוף, הוגשו התצהירים ביום 15.11.21.

באופן דומה בחר הנתבע להתנהל גם מול המומחה שמונה מטעם ביהמ"ש. ביום 14.11.2022 התיר ביהמ"ש לנתבע להציג למומחה את המסמכים שביקש להציג בעניין העבודות הנוספות, הכל על מנת לאפשר את קידום היכולת להכריע במחלוקת בין הצדדים, ולסייע למומחה בית המשפט לגבש חוות דעת מקצועית ככל הניתן. הנתבע המשיך בהתנהלותו המזלזלת, והתעלם מדרישות המומחה ומהחלטות בית המשפט, לא העביר למומחה את המסמכים שהתבקש להעביר, עד שבסופו של דבר ביקש ביהמ"ש מן המומחה לגבש את חוות דעתו על יסוד המסמכים שהומצאו לו עד אז בלבד (החלטה מיום 19.2.23).

מעבר לכך שמדובר בהתנהלות המהווה זלזול רבתי בהליך המשפטי, יש להתנהלות זו אף השלכות מעשיות: ראשית, יש לזקוף לחובת הנתבע את העובדה שההליך המשפטי התארך יתר על המידה.

מעבר לכך, קשה להישמע כיום לטענות כאלה ואחרות מפי הנתבע ביחס לסירובו של ביהמ"ש לקבל מידיו מסמכים שונים ו/או נוספים, אותם ניסה להציג במהלך הדיון שבו נחקרו העדים, כמו גם במסגרת חקירת מומחה ביהמ"ש, הכל כפי שיפורט להלן. שכן, עסקינן בנתבע שלא פעל בהתאם להחלטות ביהמ"ש פעם אחר פעם, ולמרות זאת, לפנים משורת הדין, על מנת לאפשר את בירור המחלוקות בין הצדדים, ניתנו לו אורכות רבות חוזרות ונשנות, אשר הנתבע לא השכיל לנצלן.

הדברים מובאים כבר עתה, בפתח ההכרעה, שכן כפי שיורחב להלן, במסגרת שמיעת הראיות העלה הנתבע או מי מטעמו, שוב ושב טענות לפיהן נמנעה ממנו האפשרות להציג מסמכים וראיות מטעמו. אולם כאמור, השתלשלות העניינים בתיק מלמדת שאין לו לנתבע להלין אלא על עצמו, ולא ניתן להמעיט באורך הרוח שגילה ביהמ"ש כלפיו, בעת שהעניק לו אורכות שוב ושוב. נדמה, כי הגיעה העת לומר די, באופן שלא ניתן להישמע לטרוניות הנתבע באשר להמצאת מסמכים מטעמו.

לאחר שהובאה הסקירה הנ"ל, ממנה ניתן להתרשם באשר לאופן התנהלות הנתבע בהליך, ובכלל זה המשמעות המעשית של התנהלות מעין זו, נפנה להכרעה לגופה.

המחאת הזכות

הצדדים אינם חלוקים על כך שביום 21.2.2012 נחתם הסכם בין החברה הקבלנית לבין הנתבע (ס' 9 לכתב התביעה וס' 15 לכתב ההגנה).

לכתב התביעה צורף נספח יב' – "כתב המחאת זכויות" (להלן: "המחאת הזכות"), אשר נחתם על ידי החברה הקבלנית ביום 2.6.16. לטענת התובעים, מכח המחאת זכות זו רשאים הם להגיש את התובענה דנן ולנהל את ההליך כנגד הנתבע.

עיון בהמחאת הזכות מלמד כי החברה הקבלנית המחתה לטובת התובעים, ה"ה אורן ומרי סולומון, בהמחאה גמורה, מוחלטת ובלתי חוזרת, את כל זכויותיה והתחייבויותיה בקשר להסכם שנחתם בינה לבין הנתבע ביום 21.2.12.

סעיף 1 לחוק המחאת חיוביםתשכ"ט-1969 קובע כי נושה רשאי להמחות את זכותו, אף ללא הסכמת החייב. הדין המקובל, כפי שנקלט בפסיקה, מאפשר המחאה של זכות תביעה אשר לה תוקף מלא, כך שהנמחה זכאי לנהל את התביעה ולא רק לקבל את פירותיה. דהיינו, ניתן להמחות זכות תביעה, והמחאת הזכות התקפה יוצרת את היריבות הנדרשת בין התובעים לנתבע, כך שהתובעים רשאים היו לנקוט בהליך זה.

ליקויי הבנייה

לכתב התביעה צורפה חוות דעת מומחה מטעם המהנדס יאיר אברהמי (נספח ט' לכתב התביעה). לפי חוות דעת זו, קיימים בנכס ליקויים שונים, אשר עלות תיקונם עומדת על סך של 381,724 ₪ (כולל מע"מ ופיקוח הנדסי).

מטעם הנתבע הוגשה חוות דעתו של המהנדס דניאל גלמנוביץ, אשר אמד את עלות התיקונים בסך של 12,051 ₪ (כולל מע"מ).

בשל הפער הניכר בין חוות דעת הצדדים, בהסכמת הצדדים, מונה מומחה מטעם בית המשפט, המהנדס יוסף גולדקלנג (להלן: "המומחה"). על פי כתב המינוי, נדרש המומחה להתייחס לשאלות השנויות במחלוקת בין הצדדים, הקשורות באי התאמה וליקויים, המופיעים בכתבי הטענות ובחוות הדעת שהוגשו מטעם מומחי הצדדים, וכן לאמוד את עלות ביצוע התיקונים.

בהתאם להחלטה מיום 27.12.21, התבקש המומחה להתייחס אף לשאלת היקף ושווי העבודות הנוספות בחוות דעתו, כנטען על ידי הנתבע, וזאת מבלי לגרוע מטענתם העובדתית של התובעים, אשר הכחישו כי ביקשו מן הנתבע לבצע עבודות נוספות כלשהן, למעט עבודה אחת הנוגעת לקיר הבטון בממ"ד, שעבורה שולמה תמורה כנדרש.

המומחה ביקר בנכס ביום 20.7.22, ולאחר ביקורו שלח לצדדים דרישה להשלים מסמכים נוספים שנדרשו לו לשם השלמת חוות הדעת.

בהחלטה מיום 14.11.22 הנתבע נדרש שוב לפעול להמצאת המסמכים מטעמו למומחה, ככל שאלה מצויים בידיו, במטרה לאפשר למומחה להשלים את גיבוש חוות הדעת.

ביום 15.2.23 הוגשה בקשה מטעם הנתבע, בה נטען כי הנתבע טרם פעל להמצאת מלוא המסמכים מטעמו למומחה, משום שנדרש לבצע מדידות שטחים לצורך עריכת המסמכים. מבקשה זו השתמע כי הלכה למעשה, ביקש הנתבע לגבש מסמכים חדשים ולהעבירם למומחה, זאת בניגוד להחלטות קודמות, בהן הובהר כי על הנתבע להעביר למומחה מסמכים שהיו מצויים בידו עד אז. משכך, בהחלטה מיום 19.2.23 הובהר שאין מקום לאפשר לנתבע בשלב זה לבצע מדידות וחישובים נוספים, מעבר לחומר והמסמכים שהציג עד אז, ולכן לא הותר לנתבע לצרף מסמכים חדשים, מעבר לאלה שהמציא למומחה. כפועל יוצא, התבקש המומחה להשלים את חוות דעתו על יסוד המסמכים שהומצאו לו.

מכאן, שאין מקום לקבל את טענת הנתבע לפיה כבר ביום 20.1.22 המציא למומחה את כלל מסמכיו בעניין העבודות הנוספות ועלותן המשוערת, שכן מסמכים אלה נדרשו על ידי המומחה רק לאחר ביקורו בנכס ביום 21.7.22, וגם מתגובה שהגיש הנתבע עצמו לתיק ביהמ"ש ביום 15.2.23 עולה כי טרם השלים את ביצוע החישובים והמדידות לשם הגשתם למומחה עד המועד הנ"ל. לכך יש לצרף את כל המפורט באשר להתנהלות הנתבע לכל אורך ההליך, כפי שפורטה לעיל, תחת הכותרת "אופן ניהול ההליך מטעמו של הנתבע".

חוות דעתו של המומחה הוגשה לתיק ביהמ"ש ביום 4.4.23, ובה קבע המומחה כי עלות ביצוע התיקונים עומדת על סך של 128,000 ₪ בצירוף מע"מ, כאשר ככל שיבוצעו התיקונים על ידי קבלן שיפוצים, יש לצרף לסך האמור 25%.

בנוסף קבע המומחה פיצוי בסך 3,000 ₪ בגין הפגיעה בשימוש בנכס במהלך ביצוע התיקונים הנדרשים, וכן סך של 15,000 ₪ בצירוף מע"מ עבור פיקוח הנדסי.

לאחר שנשלחו למומחה שאלות הבהרה, הבהיר המומחה כי יש להוסיף סך של 10,068 ₪ בצירוף מע"מ בגין תיקוני טיח וצבע מעל הפנלים בקירות הגובלים עם החדרים הרטובים ועבור תיקוני איטום. סה"כ העמיד המומחה את סכום הפיצוי על סך של 219,529 ₪ כולל מע"מ.

מדובר בחוות דעת מקצועית, של מי שאינו קשור למי מן הצדדים. חוות הדעת ניתנה לאחר שהמומחה ביקר בנכס ובדק אותו בדיקה יסודית ומעמיקה, כפי שניתן להתרשם מן הפירוט והתמונות המופיעות בחוות הדעת. כמו כן, חוות הדעת כוללת התייחסות לכל אחד מן הליקויים הנטענים בכל אחת מחוות הדעת שהוגשו מטעם הצדדים, על ידי המהנדסים אברהמי וגלמנוביץ, תוך פירוט הטענה והתייחסות מנומקת מטעמו של מומחה ביהמ"ש אליה, וכן תוך נקיבת העלות לביצוע התיקון ככל שנדרש. דבר מכל אלה לא השתנה או נסתר במהלך חקירתו הנגדית של המומחה.

כידוע, הכלל הואכי בית המשפט אינו כבול לחוות דעתו של מומחה שמינה, אולם על פי רוב, ייטה ביהמ"ש לאמץ את ממצאיה, למעט במקרים חריגים, שהמקרה שלפנינו אינו נמנה עמם (וראו לעניין זהרע"א 7544/14הפניקס חברה לביטוח בע"מ נ' פלוני). לחוות דעת של מומחה מטעם בית המשפט יש משקל מיוחד, הגובר ודאי על משקלה של חוות דעת מטעם מי מבעלי הדין.

בסופו של דבר, במקרה המונח בפני הנתבע לא הציג כל טעם מבורר ומבוסס, המצדיק סטיה מן ההלכה הברורה והמושרשת בעניין זה, ולכן לא מצאתי כל נימוק בגינו יש לדחות את מסקנות המומחה מטעם ביהמ"ש, באשר להיקף העלות הכרוכה בתיקון הליקויים.

העבודות הנוספות

עיון בסיכומי הנתבע מעלה כי עיקר טענותיו כלפי המומחה אינן נוגעות לממצאי חוות דעתו בכל הנוגע לשאלות המקצועיות, אלא לעניין העבודות הנוספות, אשר המומחה נמנע מלאמוד את שוויין, בהעדר מסמכים המפרטים את היקפן ואת טענות הנתבע בעניין זה.

לכל אורך חקירת המומחה, עסק ב"כ הנתבע בסוגיית מועד ועיתוי המצאת חוות הדעת לעניין העבודות הנוספות לידי המומחה, ונמנע מלחקור את המומחה על תוכן חוות דעתו ומסקנותיו המקצועיות. באמצעות החקירה הנגדית ניסה ב"כ הנתבע להשלים את חוות דעתו של מומחה ביהמ"ש בכל הנוגע לסוגיית העבודות הנוספות, אשר מומחה ביהמ"ש לא התייחס אליהן, לאחר שהחומר לא הוצג לו בפרק הזמן שנקצב לכך, ובעניין זה אפנה לאמור בהרחבה בסעיפים 15-24 ו - 33 לעיל.

בסיכומיו טען ב"כ הנתבע כי חוות הדעת בעניין העבודות הנוספות הוגשה לתיק ביהמ"ש יחד עם תצהירי הנתבע, ביום 15.11.21, ולא הוגשה מטעם התובעים חוות דעת הסותרת אותה.

עוד טען ב"כ הנתבע, כי חוות הדעת בעניין העבודות הנוספות נשלחה למומחה ביום 20.1.22 באמצעות הדוא"ל, וכלל החומר הומצא שוב למייל כללי של משרדו של המומחה ביום 17.2.22. עוד טען ב"כ הנתבע כי בתכתובת מאוחרת יותר מטעמו של המומחה, מעולם לא העלה המומחה טענה כי לא הוצאו לידיו מסמכים כאלה ואחרים, ורק במעמד חקירתו טען המומחה, כי חוות דעת זו הוצגה לו על ידי המהנדס גלמנוביץ במועד ביקורו בנכס, ולא קודם לכן, ולכן נמנע ממנו להתייחס אליה בחוות דעתו, שכן משלא הוצגה לו חוות הדעת בעניין העבודות הנוספות טרם הביקור, לא יכול היה המומחה לבחון את מצב הדברים בשטח לעומת טענות הצדדים (עמ' 6-18).

לאחר שעיינתי בחקירת המומחה ובכלל טענות הצדדים בכל הנוגע לעבודות הנוספות, באתי לכלל מסקנה חד משמעית כי יש לדחות את טענות הנתבע בעניין העבודות הנוספות, וזאת ממספר נימוקים.

ראשית, אשר לעצם ביצוען של עבודות נוספות, התובעים מכחישים כי ביקשו מהנתבע לבצע עבודות נוספות, למעט תיקון של קיר בטון בממ"ד המרתף, כאשר בגין עבודה זו שולמה לנתבע תמורה בסך 12,000 ₪ במזומן (סעיף 5 לתצהירו של התובע, עמ' 27 שורות 1-2). עדותו של מר זגורי תומכת בטענה עובדתית זו של התובעים (עמ' 12 שורות 26-30).

גם המומחה שנשאל על כך השיב, כי הלכה למעשה לא הוצגה בפניו כל אינדיקציה מזמן אמת, התומכת בטענת הנתבע כי נדרש לבצע עבודות נוספות (עמ' 58 שורות 16-22):

"אני לא ראיתי שום הצעת מחיר של עבודה נוספת שאושרה. נאמר לי בעל פה שכל עבודות נוספות אושרו. ביקשתי את האישורים של זגורי לעבודות הנוספות ולא קיבלתי... כשיש שינויים ואין דרישה לעבודה נוספת עם סכומים מסוימים, לא יכול להתייחס"

דהיינו, בפני ביהמ"ש לא הוצגה כל ראיה, ודאי לא מזמן אמת, ממנה ניתן להסיק כי אכן הוזמנו על ידי התובעים עבודות נוספות ובוצעו כאלה על ידי הנתבע. לא הוצגה תכתובת, הצעת מחיר וכיוצ"ב מסמכים אשר יכולים לתמוך בטענה זו.

ועוד. בכתב ההגנה שהגיש הנתבע נטען על ידו כי בוצעו עבודות נוספות עליהם הסכימו הצדדים ביניהם, בהיקף של 148,000 ₪ (סעיף 30 לכתב ההגנה).

בסעיף 14 לתצהירו נטען על ידי מר נתנאל חדד, בנו של הנתבע, כי התובעים ביקשו לבצע תוספות ושינויים רבים במהלך ביצוע עבודות הבניה.

חוות דעתו של המהנדס גלמנוביץ מטעם הנתבע בכל הנוגע לעבודות הנוספות עומדת על סך של 467,181 ₪ (כולל מע"מ). כאן המקום לציין, שהמהנדס גלמנוביץ מציין בפתח חוות דעתו כי היא ניתנה על יסוד שיחה ודיווחים שנמסרו לו על ידי בנו של הנתבע, נתנאל חדד, בצירוף תמונות מטעמו.

קיים קושי ממשי להידרש לטענות בעניין העבודות הנוספות נוכח השוני המשמעותי בין הסכומים הנטענים, ודאי כאשר הבסיס לחוות דעתו של המהנדס גלמנוביץ הוא שיחה עם בנו של הנתבע, מר נתנאל חדד, ודיווחים שמסר האחרון למהנדס גלמנוביץ.

קושי נוסף לקבל את הטענה בדבר העבודות הנוספות נעוץ בכך שהטענה הועלתה בכתב ההגנה באופן כללי וסתמי, ללא כל פירוט, וללא כל אסמכתא בכתב, גם לא ביחס לחלק מן העבודות הנטענות.

מעבר לכך, אימוץ האמור בחוות דעתו של המהנדס גלמנוביץ מוביל לכך ששווי העבודות הנוספות מהווה כ – 50% (!) נוספים מעבר לתמורה החוזית המוסכמת, שאינה שנויה במחלוקת. קשה להלום מצב שבו מתבקש הנתבע לבצע עבודות נוספות בהיקף כה נרחב, עד לכדי שווי של כמחצית מן התמורה המקורית המוסכמת מראש, אולם דבר מכל זה אינו מקבל ביטוי בכתב, בדמות הזמנת עבודה, הצעת מחיר וכיוצ"ב מסמכים אשר מקובל להסדיר באמצעותם ביצוע עבודות נוספות מעבר לאלה עליהן הוסכם בהסכם ההתקשרות המקורי.

משאלה הם פני הדברים, יש לקבוע כי לא עלה בידי הנתבע להוכיח את ביצוע העבודות הנוספות כנטען על ידו, ויש לקבל את טענת התובעים לפיה מעולם לא ביקשו מן הנתבע לבצע עבודות נוספות, למעט תיקון קיר הבטון כמפורט לעיל.

משקבעתי כך, ממילא אין כל נפקא מינה לטענות ב"כ הנתבע באשר למועד קבלת חווה"ד לגבי העבודות הנוספות אצל המומחה.

איחור במסירה

על פי ההסכם, היה על הנתבע לסיים את ביצוע העבודות ולמסור את החזקה במבנה, בתוך 210 ימי עסקים מיום תחילת העבודה. בהסכם נקבע כי זמן יבוש הגגות לא יילקח בחשבון בתוך פרק הזמן הנקוב הנ"ל (נספח ב' לכתב התביעה).

לטענת התובעים, חל איחור ניכר במסירת החזקה בנכס, כך שבסופו של דבר נמסר הנכס לידיהם רק בחודש אוקטובר 2013, וזאת לאחר שהפסיקו את ההתקשרות עם הנתבע בחודש מאי 2013, ופעלו לסיים את עבודות הבניה באמצעות קבלנים אחרים ששכרו לצורך השלמת העבודות, אותן לא ביצע הנתבע.

הנתבע טוען בתצהירו כי החל בביצוע מדידות, סימונים ועבודות עפר ביום 26.2.12, ועבודות הקידוח החלו ביום 17.3.12.

על פי חישוביו, בשים לב לכך שעובדים פלשתינאים עובדים 5 ימים בשבוע, מועד מסירת הנכס אמור היה להיות ביום 29.1.13.

הנתבע מפנה לעובדה כי בחודש נובמבר 2012 התרחש מבצע "עמוד ענן", שקדמו לו סגרים וירי טילים על אזור מגורי התובעים, דבר שמנע את האפשרות לעבוד באופן סדיר. כמו כן, בוצעו בבית התובעים 3 יציקות המצריכות תקופות יבוש בהתאם לתקן, אותן אין לקחת בחישוב הימים, בהתאם להסכם. בנוסף טוען הנתבע כי התובעים התמהמהו בבחירת גוונים שונים ואבני חוץ, באופן שעיכב את אספקת החומרים שנדרשו לביצוע העבודה, וכן דרשו עבודות נוספות, שהאריכו גם הן את משך ביצוע העבודה. כל אלה מביאים לכך שהמועד המוקדם ביותר למסירת הנכס על פי חישובי הנתבע היה ביום 15.7.13, אלא שכבר ביום 26.5.13 הפסיקו התובעים את עבודתו של הנתבע באתר, תוך הפרת ההסכם עימו, ולכן לשיטתו, אין כל ממש בטענת התובעים בעניין האיחור במסירת הנכס.

אם כן, אין מחלוקת כי מועד תחילת ביצוע העבודות היה ביום 26.2.2012, ולכן מועד סיום ביצוע העבודות אמור היה להיות ביום 13.3.2013, וזאת בהנחה שאכן התקיים סגר עקב המצב הביטחוני, כנטען על ידי הנתבע (חרף העובדה שלא צורפה אסמכתא לתמיכה בטענה זו).

הנכס לא נמסר לתובעים במועד הנ"ל.

במקביל, ביום 26.5.13 שלחו התובעים לנתבע מכתב שבו הודיעו לו על הפסקת ההתקשרות בין הצדדים, דרשו ממנו לאסוף את הציוד השייך לו ולפנות את האתר.

גם אם תתקבל טענת התובעים לפיה קיבלו את החזקה בנכס רק בחודש אוקטובר 2013, מאחר שהעבודות הופסקו ביוזמת התובעים עוד בחודש מאי 2013, לא ניתן לקבוע מהו משך האיחור הנעוץ בנתבע. כך גם לא ניתן לקבוע האם קבלני המשנה שנשכרו על ידי התובעים להשלמת העבודות, ביצעו את העבודות בפרק זמן סביר אם לאו.

מכל מקום, משעה שבחרו התובעים להפסיק את ההתקשרות עם הנתבע, שוב אינם יכולים באותה נשימה לטעון לאיחור במסירת הנכס, לאחר המועד שבו הפסיקו את ההתקשרות עם הנתבע ומאז לא היתה לאחרון כל שליטה או אפשרות להשפיע על מועד מסירת הנכס.

מכל אלה מתבקשת המסקנה כי עלה בידי התובעים להוכיח את האיחור במסירת הנכס מצידו של הנתבע, בכל הנוגע למועד שמיום 13.3.2013 ועד ליום 26.5.2013 בלבד, שאז בחרו התובעים להפסיק את ההתקשרות עם הנתבע ולסלקו מן האתר.

לתמיכה בטענה בעניין תשלומי דמי השכירות בתקופת האיחור הנטענת ע"י התובעים, צורפה קבלה אחת מיום 20.7.2016 בסך 84,000 (נספח ח לתצהיר התובע). מקבלה זו עולה כי התובעים נשאו בתשלומי שכירות חודשיים בסך 3,500 ₪, במשך 24 חודשים, החל מחודש אוגוסט 2011 ועד לחודש יולי 2013. התובע העיד בחקירתו, כי בזמן אמת לא קיבל קבלות על תשלומי השכירות, ורק לאחר שהעניין התעורר עקב ההליך המשפטי, פנה להנהלת החשבונות של הקיבוץ, וזו הנפיקה לו בשנת 2016 את הקבלה נספח ח. עדותו זו של התובע הינה עדות פשוטה והגיונית, ולא מצאתי כל טעם שלא ליתן בה אמון.

משכך, בהתחשב במשך האיחור במסירה אותו יש לזקוף לחובת הנתבע, על הנתבע לפצות את התובעים בגין דמי השכירות אותם נאלצו לשלם עקב העיכוב במסירת הנכס לידיהם בסך של 8,100 ₪ (שני חודשי שכירות ומספר ימי שכירות נוספים בחודש מאי).

טענת הקיזוז

הנתבע טען כי יש לקזז מכל סכום שיפסק לטובת התובעים, סך של 243,531 ₪ על פי הפירוט הבא:

• 95,531 ₪ - יתרת חוב לזכותו, מאת החברה הקבלנית.

• 98,000 ₪ - בגין עבודות נוספות שהתובעים הזמינו ישירות מהנתבע, שבוצעו על ידו והוגש בגינן חשבון.

• 50,000 ₪ - בגין עבודות נוספות שהוזמנו על ידי התובעים, בוצעו על ידי הנתבע וטרם הוגש בגינן חשבון.

   

הלכה ידועה היא כי טענת קיזוז חייבת להיות מפורטת ומדויקת, בדרך שבה מעלים טענה בכתב תביעה. אין מקום להסתפק בטענת קיזוז כללית ובלתי מפורטת. בעניין זה נפסק לדוגמא בע"א 579/85  משה אריאן נ' בנק לאומי לישראל בע"מ:

"טענת הקיזוז חייבת לפרט את הסכום הנתבע במסגרתה ואף להציג במדויק את מערכת הנתונים, אשר עליהם היא מבוססת... יש להעלות טענת קיזוז בצורה מפורטת וברורה, כדרך שמנסחים כתב-תביעה. דרישת קיזוז בעלמא ועל דרך הסתם אין בה כדי ליצור תשתית מספקת, שעליה ניתן לבסס תביעת קיזוז, המצדיקה דיון לגופה או הענקת רשות להתגונן"

האם טענת הקיזוז שהעלה הנתבע עומדת בנטל זה? נראה כי התשובה לכך ברורה ושלילית, כפי שיפורט להלן.

95,531 ₪ - חוב נטען מהחברה הקבלנית – מר נתנאל חדד, בנו של הנתבע, אשר היה זה שניהל כל ענייני הפרויקט בשם הנתבע, ובין היתר מול החברה הקבלנית, אישר בחקירתו כי לא צורפה לכתבי טענותיו כל אסמכתא ממנה ניתן יהא ללמוד על קיומו של חוב נטען זה. כאן יוזכר כי התובעים טוענים ששילמו לנתבע סך הגבוה מן התמורה החוזית המוסכמת (סעיף 8 לעיל), כאשר חלק מן התשלומים בוצעו באמצעות החברה הקבלנית וחלקם ישירות לנתבע.

יתרה מכך, בחקירתו, לא עלה בידי מר נתנאל חדד ליתן הסבר מניח את הדעת לתמיהה, מדוע לא פעל, הוא או אביו, להגיש תביעה נגד החברה הקבלנית בגין חוב זה, וזאת למרות שמדובר בחוב בן מספר שנים (עמוד 43, שורות 3-9). משאלה הם פני הדברים, אין מקום לקבוע כי הנתבע הוכיח את טענת הקיזוז ביחס לסכום זה.

148,000 ₪ חוב בגין עבודות נוספות, מתוכו 98,000 ₪ עבודות שהוגש בגינן חשבון ו – 50,000 ₪ עבודות שטרם הוגש בגינן חשבון – כפי שפורט בהרחבה לעיל, תחת הכותרת "העבודות הנוספות", לא עלה בידי הנתבע להוכיח את ביצוען של העבודות הנוספות הנטענות. בקצרה יוזכר, כי לא צורפה כל אסמכתא לטענה בדבר ביצוע עבודות נוספות, התובעים הכחישו שביקשו עבודות נוספות כלשהן למעט תיקון קיר בטון בממ"ד, תיקון שעבורו שילמו במזומן, מה גם שהנתבע עצמו העלה טענות שונות וסותרות ביחס לשווי העבודות הנוספות, הכל בכלליות ובהעדר כל אסמכתא, כמפורט לעיל בסעיפים 39-47. בנסיבות אלה, ונוכח ההלכה הנ"ל באשר לאופן שבו יש להעלות טענת קיזוז, אין מקום לקבל את טענת הקיזוז מפי הנתבע, בגין רכיב העבודות הנוספות.

סיכומם של דברים בכל הנוגע לטענת הקיזוז, לא עלה בידי הנתבע להוכיח קיומו של חוב לזכותו מאת החברה הקבלנית, ואף לא את ביצוען של העבודות הנוספות בגינן טען לקיזוז, ודאי לא בדרך שבה נדרש להעלות טענת קיזוז. משכך, יש לדחות את טענת הקיזוז על כל רכיביה.

נזק לכבל תקשורת

לטענת התובעים, בעת ביצוע העבודות על ידי הנתבע, נפגע כבל תקשורת ראשי, דבר שגרם לניתוק אספקת התקשורת ב – 4 בתים מאוכלסים בשכונה. התובעים טוענים כי נאלצו לשאת בעלות ביצוע התיקון, בסך 14,012 ₪, ובעניין זה צורף נספח ו' לכתב התביעה, קבלה מטעם קיבוץ סעד לתובעים, על הסך הנ"ל, מיום 7.8.13, בה צוין "עבור תשלום לנזקי קבלן בנייה עבור קריעת כבל תקשורת".

בנוסף צורף נספח ו' לתצהירו של התובע, מכתב מיום 28.7.13, ממשרד עוה"ד חגי שבתאי, שפירא, בשם קיבוץ סעד (להלן: "המכתב"), הממוען לחברה הקבלנית, בו נטען כי בתחילת חודש מאי, קבלן המשנה מטעמה של החברה הקבלנית, מר נתי חדד, פגע בכבל תקשורת ראשי תוך כדי עבודה בתחום הרחוב הציבורי, בסמוך למגרש 212. על פי המפורט במכתב, הקבלן אישר את הפגיעה שנגרמה על ידו, והבטיח לתקנה, אולם הגיע למקום ללא אמצעים מתאימים לביצוע התיקון, ולכן הוסכם שהתיקון יבוצע על ידי צד שלישי, חב' רוטל, בעלות הנ"ל.

לתצהיר התובע צורפו חשבונית מחברת רוטל עבור תיקון הנזק בסך של 5,705 ₪ וחשבונית מחברה לעבודות צנרת בסך 7,722 ₪, סה"כ 13,427 ₪.

מר נתנאל חדד לא מסר התייחסות קונקרטית לטענות אלה בחקירתו, אולם הכחיש בכלליות את הדברים (עמוד 48, שורות 9-11).

לאחר עיון מדוקדק במסמכים הנ"ל, לא מצאתי מקום לחייב את הנתבע בתשלום סכום זה.

ראשית, קיים שוני בלתי מוסבר בין הסכום העולה מן הקבלה שהנפיק הקיבוץ לתובעים (נספח ו' לכתב התביעה) לבין החשבוניות של קבלני הביצוע – רוטל והחברה לעבודות צנרת (צורפו לתצהיר התובע).

מעבר לכך, למעט הנטען על ידי הקיבוץ במכתב, לפיו הנתבע אישר את גרימת הנזק על ידו, ואף הושגה הסכמה שהתיקון יבוצע באמצעות צד שלישי, לא הובאה כל עדות בעניין זה. כך, לא טרח התובע לזמן איש מן הקיבוץ אשר ביצע את השיחה המתוארת במכתב.

אין די בנטען מפי השמועה בסעיף 1 למכתב, על מנת לקבוע כי הנזק הנטען אכן נגרם על ידי הנתבע או מי מטעמו, וכי בהעדר אמצעים מתאימים לביצוע התיקון, הוסכם כי התיקון יבוצע על ידי צד ג' והנתבע יישא בעלות הכרוכה בכך. מדובר בטענות עובדתיות שלא הוכחו בפני, ולכן לא מצאתי מקום לחייב את הנתבע בתשלום סכום זה.

פיצוי בגין עגמת נפש

בע"א 5602/03 אבי ושרה סגל ואח' נ' שיכון ופתוח לישראל בע"מ נקבע:

"מטרתו של הפיצוי הינה להעמיד את הניזוק במצב בו היה נמצא אלמלא אירעה ההפרה והנזק שנגרם בעקבותיה. בקביעת שיעור הפיצויים בגין עגמת הנפש בגין ליקויי בניה יילקחו בחשבון, בין היתר, טיב הנכס בו נפלו הליקויים – האם מדובר בדירת מגורים, במבנה עסקי או אחר; מה טיב הליקויים, מידת חומרתם, מידת השפעתם על חיי היומיום בדירה; התנהלות הצדדים עובר להליך המשפטי ובמהלכו; עלות תיקון הליקויים ועוד"

התובעים עותרים לחייב את הנתבע בתשלום פיצוי בגין עוגמת הנפש שנגרמה להם. זאת, נוכח ליקויי הבניה הרבים שהתגלו בנכס, אי עמידה בלוח הזמנים ועיכוב בהשלמת העבודות, התנהלות אשר אילצה את התובעים להביא להפסקת עבודתו של הנתבע באתר ולפעול להשלמת העבודות באמצעות קבלני משנה אחרים.

לאחר שעיינתי במכלול החומר שהוצג לתיק ביהמ"ש, סבורני כי יש מקום במקרה זה לפסוק לטובת התובעים פיצוי בגין נזק לא ממוני.

אין ספק כי ליקויי בניה בהיקף כפי שהוא עולה מחוות דעתו של מומחה ביהמ"ש, מהווים מקור בלתי נדלה למפח נפש ועגמת נפש. ביצוע תיקונים של ליקויים אלה מצריך התמודדות עקבית, המתנה לבעלי מקצוע וכיוצא באלה טרדות וטרחה, אשר היו נמנעים מן התובעים אילו בוצעה העבודה באופן ראוי ותקין.

בנוסף, לא ניתן להתעלם מן הטרחה והטרדה שנגרמו לתובעים וילדיהם בשל העיכוב בהשלמת תהליך הבניה, אשר עד למועד הפסקת ההתקשרות עם הנתבע לא הושלם, חרף העובדה שחלף מועד המסירה החוזי, ואף לאחר שנלקחו בחשבון עיכובים שאינם מיוחסים להתנהלות הנתבע דווקא.

כמו כן, העובדה שהתובעים הפסיקו את ההתקשרות עם הנתבע בחודש מאי 2013, לאחר ביקור שבוצע באתר והעברת רשימת מחדלים לטיפול הנתבע, אשר לא פעל לתיקונם כנדרש, הצריכה את התובעים לשכור קבלני משנה חלופיים להשלמת העבודות השונות, וגם בכך יש הצדקה לפסוק לטובת התובעים פיצוי בגין עוגמת הנפש והטרחה שהיתה כרוכה בכך.

על פי הפסיקה, כפי שהובאה לדוגמא לעיל, יש לתת את הדעת גם להתנהלות הנתבע עובר להליך המשפטי ובמהלכו.

בענייננו, צורפו לכתב התביעה עותק מפניות חוזרות של התובעים לחברה הקבלנית בדבר הליקויים והעיכוב בהשלמת העבודות (נספח ה' לכתב התביעה). כמו כן, נטען ולא נסתר כי לאחר הביקור שנערך בנכס יחד עם מהנדסים מטעם התובע, סירב הנתבע לבצע את התיקונים הנדרשים, והתנה זאת בכך שלא יבוצע שפכטל על ידו. רק לאחר שאבד אמונם של התובעים בנתבע, והם הודיעו לו על הפסקת העבודה, ניאות לפתע הנתבע לבצע את התיקונים אולם היה זה בבחינת "מעט מדי ומאוחר מדי".

אשר להתנהלות הנתבע במהלך ניהול ההליך המשפטי, אין לי אלא לשוב ולהפנות למפורט לעיל תחת הכותרת "אופן ניהול ההליך מטעמו של הנתבע". עם זאת, אציין כי הפיצוי בגין עוגמת הנפש ייקח בחשבון את קיומם של הליקויים, האיחור במסירה והתנהלות הנתבע עובר להליך המשפטי, בעוד שהתנהלותו במסגרת ניהול ההליך דנן תילקח בחשבון במסגרת פסיקת הוצאות המשפט כמפורט להלן.

מכל אלה מתבקשת המסקנה כי יש מקום לפסוק לזכות התובעים בהליך דנן פיצוי בגין עוגמת הנפש. לאחר ששקלתי את כל המפורט לעיל בעניין הליקויים, הפגמים, האיחור במסירה התנהלות הנתבע עובר להליך המשפטי ויתר השיקולים כמפורט לעיל, מצאתי לנכון לפסוק לתובעים פיצוי בגין עוגמת נפש בסך של 30,000 ₪.

הוצאות משפט

כידוע, שאלת פסיקתן של הוצאות משפט וגובהן נתונה לשיקול דעת בית המשפט.

במסגרת שיקוליו לעניין החיוב בהוצאות, בית המשפט יתחשב, בין היתר, בדרך ניהול המשפט, במורכבות ההליך, בכמות ובמהות העבודה שהושקעה ובנסיבות אחרות שיש בהן כדי להשפיע על גובה ההוצאות הנפסקות (תקנות 151 ו-153לתקנות סדר הדין האזרחי, תשע"ט-2018; ע"א 9466/05 שוויקי נ' מדינת ישראל).

כפי שפורט לעיל בהרחבה, התמשכות ההליכים בתיק נבעה ברובה מהתנהלותו הנפסדת של הנתבע, אשר התאפיינה בהתעלמות מהחלטות ביהמ"ש, גרירת רגליים וזלזול בהחלטות בית המשפט, באופן חוזר ונשנה, מראשיתו של ההליך, וזאת חרף אורכות חוזרות ונשנות שניתנו לו על מנת להשלים את המתבקש.

הנתבע נמנע מלמלא אחר החלטות בית המשפט וקיום חובותיו פעם אחר פעם, והתנהלות זו נמשכה גם לאחר שהייצוג מטעמו הוחלף. היה בכך כדי לגרום לסרבול והכבדה ממשית על ניהול ההליך, ולהארכתו שלא לצורך.

אמנם סדרי הדין אינם מיטת סדום, אך הם גם אינם הפקר.

בנסיבות אלה, מצאתי לנכון להורות שהנתבע יישא בהוצאות התובעים ובשכ"ט עו"ד בסך כולל של 40,000 ש"ח. בנוסף ישא הנתבע בהוצאות התובעים בגין חוות דעת המומחה מטעמם וכן בחלקם בשכר טרחת מומחה ביהמ"ש.

סוף דבר

התביעה מתקבלת בחלקה.

הנתבע ישלם לתובעים את הסכומים הבאים:

• פיצוי בגין ליקויי בניה - בסך 219,529 ₪.

• פיצוי בגין איחור במסירה – 8,100 ₪.

• פיצוי בגין עגמת נפש – בסך 30,000 ₪.

• הוצאות ושכ"ט עו"ד – 40,000 ₪ בצירוף עלות חוות דעתו של המומחה מטעם התובעים וחלקם של התובעים בשכרו של מומחה ביהמ"ש.

   

  סכומים אלה יישאו ריבית והפרשי הצמדה בהתאם לחוק פסיקת ריבית והפרשי הצמדה, מהיום ועד ליום התשלום המלא בפועל.

  ניתן היום, ל' ניסן תשפ"ה, 28 אפריל 2025, בהעדר הצדדים.