פס"ד בתביעת נזקי גוף בשל תאונת אופניים חשמליים

לטענת התובעת נפגעה באירוע מיום 21.9.2018 עת רכבה על אופניים חשמליים במדרכה ונתקלה במפגע בטיילת העיר נתניה. המחלוקת שבפני מתייחסת לשאלת קרות האירוע, החבות והנזק.

ביום 24.12.2024 התקיימה ישיבת הוכחות. במעמד זה נשמעה עדותה של התובעת. בישיבת המשך מיום 6.1.2025 נשמעה המשך עדותה של התובעת ועדותו של עד הנתבעת 1 מר שרון דוריאן ועד הנתבעות 2-3 מר יניב דרומי.

הצדדים סיכמו את טענותיהם בכתב.

עצם קרות האירוע:

לטענת התובעת ביום 21.9.2018 בשעות הערב המאוחרות רכבה על האופניים החשמליים שלה על המדרכה בטיילת חוף עיריית נתניה מכיוון דרום לצפון. כאשר הגיעה לאזור פינת הרח' איתמר בן אבי וז'בוטינסקי, נתקלה עם האופניים במפגע במדרכה וכתוצאה מכך נפלה ונפגעה (להלן: "האירוע").

הלכה היא שהמוציא מחברו עליו הראיה והנטל להוכיח את קרות האירוע נופל לפתחה של התובעת.

עדותה של התובעת לעניין אופן קרות האירוע היא עדות יחידה של בעלת דין.

סעיף 54 לפקודת הראיות [נוסח חדש], תשל"א-1971, קובע:

"פסק בית משפט במשפט אזרחי באחד המקרים שלהלן על פי עדות יחידה שאין לה סיוע, והעדות אינה הודיית בעל דין, יפרט בהחלטתו מה הניע אותו להסתפק בעדות זו; ואלה המקרים:

(1)העדות היא של קטין למטה מגיל 14;

(2)העדות היא של בעל דין או של בן-זוגו, ילדו, הורו, אחיו או אחותו של בעל דין;

(3)העדות היא של אדם המעוניין בתוצאות המשפט לטובת בעל הדין שקרא אותו להעיד;

(4)התובענה היא נגד עזבון, קטין, חולה נפש או נעדר;

(5)נסיבות אחרות שבהן דרוש, לדעת בית המשפט, פירוט כאמור."

לאחר ששקלתי את טענות הצדדים בעניין זה, הגעתי למסקנה לפיה התובעת עמדה בנטל שמוטל לפתחה באשר להוכחת עצם קרות האירוע נשוא התביעה.

ראשית, התובעת צירפה לתצהירה תעודת חדר המיון מיום 22.9.2018, בה נרשמה שעת הקבלה 03:14.

תעודה זו נערכה מספר שעות לאחר האירוע נשוא התביעה ובה נרשם:

"ביום קבלתה נפלה מאופניים ונחבלה בגפיים בעיקר בברך מימין"

בהתאם לעדותה של התובעת, האירוע היה בשעות הלילה עת נסעה לביתה. התובעת לא זכרה במדויק את השעה (ר' עמ' 13 ש' 22 לפרוטוקול מיום 24.12.2024). שהתבקשה התובעת לפרט ביתר דיוק את השעה וכמה זמן לקח לה להגיע הביתה השיבה:

"עו"ד פלג: אני תכף נגיע למיון. זאת אומרת, זה לקח לו מה חצי שעה? שעה?

העדה, פלונית: אני לא יודעת, אני לא הסתכלתי על השעון כמה זמן זה לוקח שהוא ייקח אותי הביתה. אני אחרי נפילה, אני לא מסתכלת ומתעדת. אני אפילו לא חשבתי שאני אגיע למצב הזה שאני נמצאת פה היום. ואני רוצה להגיד שמיום שנפלתי, אני עברתי הרבה פה פרוצדורות עם הרגל שלי."

(ר' עמ' 16 ש' 21-25 לפרוטוקול מיום 24.12.2024).

לאחר שהגיעה לביתה, העידה התובעת לגבי משך הזמן שלקח לה להגיע לבית החולים, בדברים הבאים:

"עו"ד פלג: טוב תראי, את הגעת לבית חולים בשעה 03:15 בלילה ואני בעצם רוצה לדעת למה לקח 3 שעות, אולי אפילו קצת יותר להגיע מהנפילה עד בית החולים. איפה עוד היית בדרך?

העדה, פלונית: בבית. זה לקח זמן עד שהחלטנו לנסוע לבית החולים.

עו"ד פלג: למה לקח זמן,

העדה, פלונית: כי אני אחרי נפילה עם קרעים ברגל, אז ישבתי בבית, אימא שלי הייתה לטפל בי, כאבה לי הרגל."

(ר' עמ' 18 ש' 14-20 לפרוטוקול מיום 24.12.2024)

משכך פני הדברים, הנני רואה בתיעוד מבית החולים כמה שעות לאחר האירוע נשוא התביעה כגרסה ראשונית באשר לנסיבות הפגיעה שנמסרה לגורם הרפואי.

בע"א (ת"א) 2109/00 פרנקו דוד נ' אררט בע"מ - חברה לביטוח, נקבע:

"לגבי קרות האירוע, אין לומר כי היתה כאן עדות יחידה בלבד וכי לא הוכח קיום האירוע במידה הראויה. בצד עדותו של המערער עצמו, שלא נפל בה כל פגם, הובאו בפני בית-המשפט מסמכים שונים שיש בהם חיזוק ניכר לגירסתו. די לעיין בתעודת חדר המיון של בית-החולים פוריה בטבריה המתייחס לטיפול במערער ביום התאונה ובו מצוי תיאור מפורט של פרטי התאונה מפיו של המערער. נסיון החיים מלמדנו כי אדם המגיע לבית-החולים בסמוך לתאונה אינו מתוחכם עד כדי העלאת סיפור דמיוני על תאונה. אין ספק שתעודה זו יש בה חיזוק ניכר לגירסת המערער על התאונה."

הגרסה שנמסרה כמה שעות לאחר האירוע נשוא התביעה בבית החולים מתיישבת עם גרסתה של התובעת בפני בדבר נפילתה מהאופניים ויש בה כדי להוות חיזוק וסיוע חיצוני לגרסתה היחידה של התובעת לעניין עצם קרות האירוע נשוא התביעה.

כך גם מצאתי שעדותה בפני בנוגע לאירוע הייתה עדות עקבית והתרשמתי לחיוב מאמינותה של התובעת בעדותה.

לא נעלמה מעיני העובדה שהתובעת לא זימנה למתן עדות את מר רומן שלקח אותה לביתה ממקום האירוע. הלכה היא שאי זימונו של עד יעמוד לרעת הצד אשר נמנע מלהביאו. כך גם לא נעלמה מעיני טענת הנתבעת 1 לתהיות וסתירות בעדותה של התובעת.

בע"פ 5612-92מדינת ישראל נ'אופיר בארי, מח(1) 302, נקבע:

"ניסיון החיים מלמד שנדירים המקרים שבהם אין בתום עדות, בייחוד עדות ארוכה, קטע זה או אחר של אי-דיוק, שכחה או אף הינתקות מתיאור האירועים לאשורם, בדרך כלל שלא מדעת, ולעתים אף מדעת – במיוחד מקום שהמדובר בעדות שנמסרה זמן רב לאחר האירוע עצמו. על-כן אמרנו בע"פ 71/76 מרילי ואח' נ' מדינת ישראל [1], בעמ' 819מול אות השוליים א, כי עדות שיש בה סתירות, רשאי בית המשפט לנסות ולבור בה את הבר מן התבן, היינו לחלק את העדות באופן שבית המשפט ייתן אמונו בחלק מן הדברים וידחה יתרתם. סתירה כשלעצמה איננה חייבת להוליך לשלילת דברי העדות, אם יש הסבר סביר לסתירה (ראה גם ע"פ 228/54אפשטיין נ' היועץ המשפטי [2], בעמ' 70-720). אך מובן שבחירה זו בין קטעי דברים איננה יכולה להיעשות באופן שרירותי, אלא מתבקש יסוד סביר להבחנה שמבחין בית המשפט בין חלקי העדות (ראה גם סעיף 57 לפקודת הראיות [נוסח חדש], תשל"א-1971)."

בהתחשב בפרק הזמן הרב שחלף מאז התאונה ועד למתן העדות מצד התובעת (למעלה מ 6 שנים), לא מצאתי שיש בתהיות לגבי מי לקח את התובעת לחדר מיון ובאיזה אופן או שאינה זוכרת אם היה נזק לאופניים, כדי לגרוע מגרסתה לעניין אופן קרות התאונה. עסקינן בפרטים שהם שוליים לסוגיה העיקרית שבמחלוקת.

לסיכומם של דברים, מצאתי את עדותה של התובעת כעדות עקבית ואמינה. התובעת זכרה לצלם את המקום בו אירע האירוע מספר פעמים. עדותה נתמכת ומקבלת חיזוק בגרסתה הראשונית בחדר המיון מספר שעות לאחר האירוע. לפיכך, למרות שהתובעת יכלה לזמן את העד רומן שהביא אותה ממקום האירוע לביתה כדי שיתמוך בגרסתה והיא לא עשתה כן ותהיות הנתבעת בנוגע לעדותה שהינן  זניחות ושוליות, מצאתי לנכון לקבל את גרסתה של התובעת לעצם קרות האירוע נשוא התביעה בהתאם לגרסתה.

שאלת האחריות:

יבשה הדיו מלהתייחס לאחריותה של הנתבעת 1 כרשות מקומית במקרקעין אשר נמצאים בשטחה.

עוד בע"א 145/80שלמה ועקניןנ'המועצה המקומית, בית שמש, נקבע שרשות מקומית חבה חובת זהירות מושגית וקונקרטית כלפי מבקרים והציבור בשטחה הנובעות מכוח הוראות פקודת הנזיקין (עוולת הרשלנות) ומפקודת העיריות. הרשות מחויבת לדאוג לשלומם וביטחונם של עוברי האורח. בהקשר זה ר' גם ע"א (חי') 23805-04-11 עיריית חיפה נ' ויטלי איליזרוב פסקאות 11-12.

בענייננו אנו, התובעת הציגה תמונות של המפגע הנטען (ר' נ/1 ו- נ/2) ניתן לראות את המפגע לפיו קיימת אי רציפות בצורה של תעלה שחוצה את האבנים המשתלבות, באופן שמשבש את הדרך בה עוברים עוברי אורח.

התרשמתי שלא הייתה מחלוקת של ממש בן הצדדים שהאמור מהווה מפגע ודי במראית עין כדי ללמדנו זאת.

משכך פני הדברים, הנתבעת 1 כרשות מקומית חבה בחובת זהירות מושגית וקונקרטית כלפי התובעת לנקוט באמצעים סבירים על מנת למנוע את הסיכון והמפגע והנתבעת 1 לא עשתה כן בנסיבותינו אנו.

בע"א 23805-04-111 עיריית חיפה נ' איליזוב ות"א 5623-01-16 פלוני נ' עיריית אשקלון, אליהם אתייחס בהרחבה בפרק האשם התורם, נקבע כי במקרים של רוכב אופניים שרכב במקום אסור, אין מקום לפטור את הרשות המקומית מחבות בגין ליקוי בשביל, אך יש ליתן את הדעת לסוגיית האשם התורם.

בכל הנוגע לטענת הנתבעת 1 לפיה האחריות להתרחשות האירוע הנטען ולמפגע נופלת לפתחה של הנתבעת 2 כמי שביצעה עבודות קבלניות במקום, איני מקבל טענה זו.

ואבהיר, הנתבעת 2 פעלה בשטח הנתבעת 1 מכוח הסכם מסגרת מיום 4.3.2014 בהמשך למכרז פומבי של החברה לפיתוח ותיירות נתניה (ח.ל.ת) מספר12/13.

לטענת הנתבעת 1, הנתבעת 2 ביצעה עבודות באזור לרבות את החפירה של התעלה שחוצה את דרך האבנים המשתלבות.

בהתאם לתצהירו של מר דרומי מטעם הנתבעת 2, העבודות בוצעו בצד המזרחי של רחוב איתמר בן אבי עד לכיכר ולא בוצעה על ידי הנתבעת 2 כל עבודה דאז באזור הטיילת, לרבות התעלה אשר חוצה את דרך האבנים המשתלבות.

עדותו זו של מר דרומי נתמכה בתיעוד מתיק הביצוע (ר' סע' 6 לתצהירו של מר דרומי), בתשריט תכנית ביצוע שביצעה הנתבעת 1 (ר' נספח 6 לתצהירו של מר דרומי), בתמונה מספר 4 כחלק מנ/2 בה ניתן לראות את גדר הבטיחות שתוחמת את שטח העבודות, כך שהמפגע הנטען נמצא מחוץ להן (ר' עמ' 33 ש' 1-6 לפרוטוקול מיום 6.1.2025)

אף בהתאם לצו התחלת עבודה מספר 10030/17 (נספח 8 לתצהירו של מר דרומי) הנתבעת התבקשה לביצוע עבודות פיתוח בכתובת צומת בן אבי/ ז'בוטינסקי בנתניה, ולא בשטח הטיילת.

יתרה מכך, במעמד הדיון מיום 6.1.25 הציגה הנתבעת 2 תמונה שנלקחה מאתר של הנתבעת 1 במרשתת (ר' נ' 3). בתמונה ניתן לראות את המפגע נשוא התביעה, כאשר התמונה משנת 2017 (ללא תאריך מדויק). דע עקא, בהתאם ליומן העבודה שצירפה הנתבעת 1 (אליו אתייחס בהמשך) העבודות מטעם הנתבעת 2 החלו רק בחודש 6/2018, משמע שהמפגע היה קיים עוד קודם לתחילת העבודות מצד הנתבעת 2.

במעמד הדיון ניתנה לנתבעת 1 האפשרות לבחון תמונה זו ואף לבקש להביא ראיות בכדי לסתור ראיה זו, אך הנתבעת בחרה שלא לעשות כן.

אי לכך, המסקנה המתבקשת היא שהמפגע היה קיים עוד בשנת 2017 וקודם לתחילת העבודות מצד הנתבעת 2 (בהתאם ליומן העבודה 6/2018) ועל כן לא מצאתי כל קשר או זיקה בין המפגע לבין הנתבעת 2.

למרות שיומני העבודה נמצאים בידי הנתבעת 1, לא הובאה בפניי כל ראיה כחלק מיומנים אלו לכך שהנתבעת 2 ביצעה עבודה כלשהי בטיילת.

משכך, לא מצאתי רלוונטיות לטענת הנתבעת 1 שבהתאם לצו התחלת העבודה מיום 17.7.2017 העבודה הייתה אמורה להסתיים תוך 5 חודשים וכך גם אין רלוונטיות לכך שבהתאם לעדותו ההוגנת והאמינה של מר דרומי, בסופו של יום וללא קשר לתקופה שבה אירע האירוע נשוא התביעה, הנתבעת 2 כן ביצעה עבודות לבקשת הנתבעת 1 בצד המערבי של המדרכה – הטיילת (ר' עמ' 35 ש' 20-23 לפרוטוקול מיום 6.1.2025).

למען יובהרו דברים, הנתבעת 1 לא הוכיחה שהעבודות שביצעה הנתבעת 2 בטיילת נעשו קודם לאירוע נשוא התביעה. הנתבעת 1 נמנעה מלזמן את המפקח מטעמה, מר נסימוב, למתן עדות. בהתאם ליומן העבודה מר נסימוב שהיה מפקח מטעם הנתבעת 1 נכח כל יום באתר של הנתבעת 2. הלכה היא שאי הבאת עד תעמוד לרעת הצד אשר נמנע מלהביאו. עד הנתבעת סיכם זאת בדברים הבאים:

"אז באמת חבל שהוא (נסימוב – הוספה אינה במקור נ.ר.) לא פה" (ר' עמ' 26 ש' 2-4 לפרוטוקול)

הלכה למעשה, העד מטעם הנתבעת 1 לא יכול היה לשפוך אור על עבודות שבוצעו במקום מטעם הנתבעת 2. העד הגיע למקום רק לאחר האירוע מטעם מחלקת הביטוח בעירייה ואין באפשרותו לשפוך כל אור על המקרה, נסיבותיו והקשר הנטען של הנתבעת 2 לאירוע. מדובר בעדות שתרומתה להליך מוטלת בספק.

לאור המפורט לעיל, אני רואה בנתבעת 1 בלבד כאחראית למפגע ולנזקיה של התובעת ולא מצאתי כל קשר או זיקה של הנתבעת 2 למפגע האמור.

בשלב הבא יש לבחון את נזקיה של התובעת.

הנכות הרפואית והנכות התפקודית:

בעקבות התאונה התובעת סבלה משבר בפיקת ברך ימין, קרע מלא של רצועה צולבת קדמית וכן מקרע ידית דלי במינסקוס מדיאלי. ביום 10.9.2019 עברה התובעת ניתוח אורתרוסקופיה ומניסקטומיה של ברך ימין לתיקון מיניסקוס ברצועה צולבת קדמית.

לאור הפער בין חוות הדעת שהגישו הצדדים, בתיק מונה מומחה מטעמו של ביהמ"ש בתחום האורתופדיה, ד"ר ברוך עמרמי.

בחוות דעת מיום 17.6.2022 קבע המומחה שלתובעת נותרו נכויות, כדלהלן:

• 10% בגין נזק מניסקלי.

• 10% בגין חוסר יציבות קדמית בברך ימין.

• 5% בגין צלקת.

כמו כן, מומחה בית המשפט אימץ את מסקנותיו של ד"ר משיח (מומחה התובעת) בכל הנוגע לנכויות הזמניות, כדלהלן:

• 3 חודשים ממועד התאונה - 100% נכות.

• מ- 3 חודשים ועד 6 חודשים - 50% נכות.

• מ- 6 חודשים ועד 12 חודשים - 30% נכות.

• ממועד הניתוח (10.9.2019) 100% נכות לתקופה של 3 חודשים.

בשלב זה יש לבחון את המשמעות וההשלכות שיש לנכות הרפואית על תפקודה של התובעת.

בת"א (תל אביב-יפו) 1616-04שרף מיכאלנ'אסותא - מרכזים רפואיים בע"מ, נקבע:

"בעניין ההבדל בין הנכות הרפואית לבין הנכות התפקודית או הפונקציונלית, נקבע זה מכבר על ידי כב' השופט ברנזון כי:

"יש ומום קל ובאופן יחסי גורם לפגיעה גדולה בכושר העבודה וההשתכרות; ויש ופגיעה קשה אינה נושאת בכנפיה נזק כספי גדול ביותר. הדבר תלוי לא במעט במי המדובר: בעברו של האיש, בגילו הנוכחי, בעבודתו או במקצועו, ביכולתו להסתגל למצב החדש – או אם יש צורך בכך – ביכולתו לעבור למקצוע מתאים אחר ולמצוא בו עבודה ומקור פרנסה, ועוד נסיבות כהנה וכהנה". 

(עניין סטוצינר, בע' 1060; ההדגשה שלי – צ.ב.).

עוד נקבע כי "יש שקיים פער, לפעמים פער של ממש, בין מגבלותיו של הנפגע מבחינה רפואית, המתבטאות בדרגת הנכות הרפואית שנקבעה לו, לבין יכולתו של אותו נפגע לתפקד, לעבוד ולקיים את עצמו" (ע"א 516/86 אררט נ' אזולאי, פ"ד מ(4) 690 (1986), בע' 700, מפי כב' השופט ד' לוין)."

התובעת נפגעה עת הייתה בת 22.9 שנים. כאמור בדוח רציפות ביטוח (נספח 10 לתצהיר הנתבעת 1) בחודש 10/2017 השתחררה התובעת משירות צבאי ולאחר שחרורה עבדה במספר עבודות מזדמנות. התובעת הפסיקה לעבוד לאחר התאונה ובשנת 2019 עבדה במספר מקומות עבודה באופן זמני בלבד.

בדיון ההוכחות נשאלה התובעת על ידי ביהמ"ש בנוגע לעבודתה והצהירה כי מזה למעלה מארבע שנים היא עובדת בחברת אלביט במשמרות (ר' עמ' 25 ש' 15-16 לפרוטוקול מיום 24.12.2024).

מומחה בית המשפט התייחס בפרק מסקנותיו לממצאים בבדיקה, בדברים הבאים:

"כיום בבדיקתה הקלינית ניתן להתרשם מטווח תנועה בברך ימין 0/125 מעלות לעומת 0/135 משמאל, חוסר יציבות קדמית +2 (כאשר גם משמאל קיימת חוסר יציבות קלה). לא נמצאו ממצאים קליניים חריפים כעת לקרע מניסקלי".

התובעת העידה לגבי מגבלותיה, כדלהלן:

"אני ביקשתי לעבור לעבודות קלות שהם בישיבה" (ר' עמ' 36 ש' 22 לפרוטוקול)

בנוסף העידה:

"עו"ד גרינברג: או-קיי, אז את עצמאית, את מסתדרת, את גם נוהגת, אמרת לי.

העדה, גברת פלונית: כן.

עו"ד גרינברג: יפה, אז אני שואלת אותך. בסעיף 15, איך את אומרת לי שאת מוגבלת בכל הפעולות היום-יום.

העדה, גברת פלונית: אני מתכוונת שאני מוגבלת, זה בהליכה ממושכת, בישיבה ממושכת, בעליית מדרגות וירידת מדרגות."

(ר' עמ' 36 ש' 29-30 ועמ' 37 ש' 1-2 לפרוטוקול)

לאור המפורט לעיל, פגיעה קלה במניסקוס ונכות חלקית בגין אי יציבות הברך בהתאם לתקנות הנכים (מבחנים לקביעת דרגות נכות), ותשובותיה של התובעת בנוגע לתפקודה ולכך שהיא מתמידה בעבודתה באותו המקום למעלה מארבע שנים, הנני רואה לנכון לקבוע את הנכות התפקודית של התובעת בהתאם לשיעור הנכות הרפואית שקבע מומחה ביהמ"ש בשיעור של 19% נכות משוקללת.

נזקיה של התובעת:

נתוני יסוד:

• תאריך לידה: X.X.1995

• גיל במועד התאונה: 22.9 שנים

• גיל כיום: 29.8 שנים.

  הפסדי שכר לעבר:

טרם התאונה התובעת הייתה לאחר שחרור מהשירות הצבאי ועבדה בעבודות מזדמנות.

קודם לתאונה עבדה מחודש 2/2018 ועד לחודש 9/2018 בחברת ט. אנד. אם סער בטחון בע"מ כאשר ממוצע שכרה היה 4,974.5 ₪ לחודש (שכר משוערך להיום בסך של 6,623.97 ₪).

התובעת חזרה לעבוד רק בחודש 2/2019 ועל כן מגיע לתובעת פיצוי עבור חודשים 10/2018 ועד 1/2019 (4 חודשים) בסך של 6,623.97 לחודש ולסך כולל של 26,496 ₪ .

אציין שהתובעת לא צירפה תלושי שכר לתצהירה מהתקופה הרלוונטית והנתונים נלקחו מדו"ח רציפות ביטוח שצורף כנספח 10 לתצהירה של הנתבעת 1.

התובעת חזרה לעבוד בחודש 2/2019 ב- 3 מקומות עבודה והשתכרה בחודשים 2-3/19 סך כולל של 2,371 ₪ (הסכום משוערך להיום מגיע לסך של 3,101 ₪).

בתקופה זו וכאמור בחוות דעתו של מומחה בימ"ש התובעת באי כושר בשיעור של 50%.

הלכה למעשה, התובעת השתכרה פחות ממחצית מהשכר עובר לתאונה בחודשיים אלו ועל כן מגיע לה פיצוי לחודשיים אלו בשיעור של 50% מהשכר לסך של 6,624 ₪.

התובעת לא עבדה בחודשים 4-5/2019. בהתאם לנכויות הזמניות שנקבעו על ידי מומחה בית המשפט, בתקופה הזו אי הכושר עמד על 30%. לפיכך, לתובעת מגיע פיצוי לתקופה זו לפי שכרה עובר לתאונה בסך של 6,624 ₪ כפול 30% כפול חודשיים = 3,974 ₪.

בחודשים 6-8/2019 חזרה התובעת לעבוד בשכר ממוצע של 4,562 ₪ (סכום משוערך להיום מגיע לסך של 5,900.72 ₪).

הנני רואה לנכון לפסוק לתובעת את הפער שבין שכרה עובר לתאונה לשכר בפועל בסך של 724 ₪ לחודש כפול 2 = 1,448 ₪.

בחודש 9/2019 עברה התובעת ניתוח בברך ובהתאם לחוות דעת המומחה מטעמו של ביהמ"ש, לתובעת תקופת אי כושר מלאה בת 3 חודשים ממועד זה. הלכה למעשה, התובעת חזרה לעבודה רק בחודש 3/2020.

התובעת זכאית לפיצוי בגין 3 חודשי אי כושר מלאים עד לסוף חודש 11/2019 בסך של 19,872 ₪.

עבור חודשים 12/2019 ועד לחודש 2/2020 בהם התובעת לא עבדה, זכאית התובעת לפיצוי בהתאם לנכותה התפקודית הצמיתה המשוקללת בשיעור של 19% משכרה עובר לתאונה לסך של 3,776 ₪.

בחודשים 3-12/2020 עבדה התובעת במספר מקומות עבודה והשתכרה סך של 51,969 ₪ שהם 5,197 ₪ לחודש שהסכום משוערך להיום מגיע לסך של 6,711.64 ₪. שכרה של התובעת לא נפגע בתקופה הזו ועל כן איני פוסק פיצוי בגין תקופה זו.

מכאן ולהבא החלה התובעת לעבוד בחברת אלביט ושכרה אך השתבח.

בהתאם לתלוש השכר לחודש 11/2024 (צורף לבקשה מספר 33), שכר מצטבר ברוטו נכון לחודש זה הגיע לסך של 156,281 ₪ ולסך  ממוצע של 14,207 ₪ לחודש.

נוכח זאת, איני רואה לנכון לקבוע לתובעת פיצוי בגין הפסדי שכר מאז תחילת עבודתה בחברת אלביט ועד היום.

לאור כל המפורט לעיל, הפסדי השכר שנגרמו לתובעת מגיעים לסך של 62,190 ₪.

לסכום הנ"ל יש להוסיף הפסד הפרש זכויות סוציאליות בשיעור של 12.5% ובסך של7,774 ₪.

סה"כ 69,964 ₪.

אובדן כושר השתכרות:

בהתחשב בגילה וממוצע שכרה של התובעת כפי שהוצג בפני בתלושי השכר (14,207 ₪) ונכותה התפקודית של התובעת שעומדת על 19%, חישוב אקטוארי מלא מגיע לסך של 731,278 ₪.

לסך זה יש להוסיף פיצוי בגין הפסד זכויות פנסיוניות בשיעור של 12.5% לסך של 91,409 ₪.

סה"כ חישוב האקטוארי מלא מגיע לסך של 822,688 ₪ (מקדם היוון 270.91).

נוכח תשובותיה של התובעת בדבר תפקודה כפי שפורטו לעיל, הנני רואה לנכון לפסוק לתובעת פיצוי בשיעור של 50% מהחישוב האקטוארי ברכיב נזק זה לסך של 411,000 ₪.

עזרת הזולת לעבר ולעתיד:

בהתחשב בתקופות אי הכושר הארוכות שנקבעו לתובעת לאחר התאונה ונכותה היום, הנני רואה לנכון לפסוק לתובעת פיצוי בגין רכיב נזק זה באופן גלובלי בסך של 50,000 ₪.

הוצאות נסיעה והוצאות רפואיות:

התובעת לא צרפה לתצהירה קבלות בדבר ההוצאות. יחד עם זאת, סביר להניח שבתקופת אי הכושר נגרמו לתובעת הוצאות נסיעה מוגברות וכן הוצאות בגין השתתפות בעלות הטיפול הרפואי במסגרת קופת החולים. לפיכך, הנני מעריך סכום זה על דרך האומדנה בסך של 5,000 ₪.

אציין שהתובעת מעידה שכיום היא בעלת רישיון נהיגה, היא נוהגת כיום "ומסתדרת" כדבריה.

כאב וסבל:

לתובעת נכות משוקללת (כולל צלקת) בשיעור של 23.05%.

התובעת אושפזה מיום 10.9.2019 ועד 11.9.2019 לצורך הניתוח.

פיצוי בהתאם לחוק הפלת"ד מגיע לסך של 53,392 ₪.

הנני רואה לנכון לפסוק לתובעת פיצוי בשיעור של כפל הפלת"ד בסך של 106,784 ₪.

אשם תורם:

בדנ"א 4693-05 בי"ח כרמל-חיפה נ' עדן מלול, פ"ד סד(1) 533, ביהמ"ש התייחס לדוקטרינת האשם התורם, ובזו הלשון:

"בדיני הנזיקין התפתח כבר לפני עשרות שנים המושג של "אשם תורם". הנפקות של דוקטרינה זו היא שהניזוק אינו זוכה לכיסוי מלא של נזקיו, שנגרמו על ידי המזיק, אלא הוא מקבל כיסוי חלקי, הכל בהתחשב באשם היחסי של השניים."

בע"א 7130-01 סולל בונה בנין ותשתית בע"מ נ' . יגאל תנעמי, פ"ד נח(1) 1, נקבע:

"האשם התורם מהווה הגנה למזיק לא מפני עצם האחריות בנזיקין גופה, אלא מפני החובה לפצות את הניזוק על מלוא נזקו (י' אנגלרד "יסודות האחריות בנזיקין" דיני הנזיקין – תורת הנזיקין הכללית [84], בעמ' 236). בקביעת קיומו של אשם תורם יש תחילה לבחון אם בנסיבות העניין נהג הניזוק כאדם אחראי ותוך זהירות סבירה (מבחן האדם הסביר), ואם נמצא שלשאלה זו יש להשיב בשלילה, כי אז תחולק האחריות לפגיעה על-פי מבחן האשמה המוסרית, דהיינו הצבת מעשי הרשלנות של המזיק והניזוק זה מול זה כדי להשוות ולהעריך את מידתם ומשקלם של מעשיו ומחדליו של כל צד (ראו: ע"א 417/81 מלון רמדה שלום נ' אמסלם [37], בעמ' 81; ע"א 73/86 שטרנברג נ' עיריית בני-ברק [38], בעמ' 351-350; ע"א 542/87 קופת אשראי וחסכון אגודה הדדית בע"מ נ' עוואד [39], בעמ' 438; ע"א 2245/91 ברנשטיין נ' עטיה [40], בעמ' 723; ע"א 5120/92 כמיל מגיזל בע"מ נ' חורי [41]). לעניין זה "...יש לזכור תמיד, שנטל ההוכחה לקיום האשם התורם מצד הנפגע מוטל על שכם המערערים..." (ע"א 741/83 הנ"ל [18], בעמ' 273. ראו גם: ע"א 526/64 "זחליל" בע"מ נ' פנחס [42], בעמ' 461; ע"א 477/85 בוארון נ' עיריית נתניה [43], בעמ' 424; אנגלרד דיני הנזיקין – תורת הנזיקין הכללית [84], בעמ' 272)."

תקנה 129 לתקנות התעבורה, תשכ"א-1961, קובעת:

"(א) לא ירכב אדם על אופניים על מדרכה או על חלק מהדרך המיועד להולכי רגל בלבד; אולם מותר להולך רגל להוביל אופניים על המדרכה אם אין בכך הפרעה להולכי רגל.

(ב) הוקצה בדרך שביל אופניים וסומן בתמרור מתאים לא ירכב רוכב אופניים בכל חלק אחר של הדרך אלא בשביל האופניים."

התובעת רכבה על אופניים חשמליים בטיילת נתניה על המדרכה במקום אשר מיועד להולכי רגל בלבד. דהיינו, לתובעת היה אסור לרכב על אופניים חשמליים במקום בו רכבה. לא היה במקום שביל אופניים מוקצה (כאמור בהוראות תקנה 129(ב) דלעיל).

איני מקבל את טענת התובעת לכך שלא הייתה לה ברירה אלא לרכב על המדרכה בשל העבודות של הנתבעת 2 שחסמו את הכביש הצמוד. באפשרות התובעת היה לעבור מקטע זה של מדרכה בהליכה עם האופניים ולא בנסיעה.

נוסף בזאת, מדובר במפגע בולט וגלוי לעין שספק אם הולך רגל לא היה מבחין בו. התובעת טענה שרכבה עם פנס אך לא ראתה את המפגע (ר' עמ' 29 ש' 24-26 לפרוטוקול).

טענתה של התובעת לכך שהמקום לא היה מואר כהלכה נטענה בעלמא וללא כל תימוכין.

בע"א (חיפה) 23805-04-11 עיריית חיפה נ' ויטלי איליזרוב, ביהמ"ש של הערעור הגדיל את מידת האשם התורם של הניזוק מ- 35% שנקבעה על ידי בימ"ש קמא ל- 50%. ביהמ"ש נתן את דעתו לעניין פרשנות התקנה 129 דלעיל וקבע:

"עולה מהתקנה, כי ניתן להסיע אופניים על המדרכה, ובתנאי שאין בכך הפרעה להולכי הרגל. על הרכיבה על האופניים על המדרכה, המיועדת להולכי רגל בלבד – חל איסור. הרציו לאיסור ברור: המדרכה נועדה אך ורק להולכי רגל ולא לנוסעים על כלי בעל שני גלגלים או על יותר. לפיכך, הפרשנות שבקש איליזרוב לתת לתקנה, לפיה ניתן לרכב על אופניים כאשר אין סיכון להולכי הרגל, עומדת בניגוד ללשונה של התקנה."

ולעניין מידת האשם התורם של הניזוק והשאלה האם האשם מצדו גבוה דיו לניתוק הקשר הסיבתי בין המפגע לתאונה ולנזק כתוצאה ממנה, הרחיב ביהמ"ש וקבע כדלקמן:

"הרשלנות התורמת מעוגנת בסעיף 68 לפקודה :

"68.(א)סבל אדם נזק, מקצתו עקב אשמו שלו ומקצתו עקב אשמו של אחר, לא תיכשל תביעת פיצויים בעד הנזק מחמת אשמו של הניזוק, אלא שהפיצויים שייפרעו יופחתו בשיעור שבית המשפט ימצא לנכון ולצודק תוך התחשבות במידת אחריותו של התובע לנזק; אולם האמור בזה אין כוחו יפה להכשיל הגנה הנובעת מחוזה, ואם חל על התביעה חוזה או דין המגבילים את החבות, לא ייפרע התובע פיצויים למעלה מן הגבול שנקבע כאמור."

אשם תורם ייקבע כאשר הניזוק סיכן עצמו באופן רשלני ונמנע מלנקוט את מידת הזהירות  המתחיבת בנסיבות הענין (ראו ויסמן בעמ' 63-64). המבחן לכך אם היה אשם תורם, יהיה על פי מבחן האדם הסביר (ע"א 7130/01 סולל בונה בנין ותשתיות בע"מ ואח' נ' יגאל תנעמי ואח', פד נח(1)1, 21, ע"א(חי) 49/95 הפניקס הישראלי בע"מ נ' ש. חנני בע"מ, נבו 12/6/96, ראו גם ויסמן בעמ' 64).

שיעורו של האשם התורם ייקבע על פי "מידת האשמה" המיוחסת לצדדים (תא(ת"א) 2289/90 י.מ.ש השקעות בע"מ נ' כלל אינוסטמנט האוס בע"מ, נבו (13/12/06) וראו גם ויסמן, בעמ' 65)

גובה תרומת האשם נבחן על פי התנהגות המזיק והניזוק תוך הפעלת מבחן התנהגות האדם הסביר בנסיבות הקונקרטיות הנדונות (ויסמן בעמ' 68, ע"א 73/86 לוי שטרנברג נ' עירית בני ברק, פ"ד מג(3)343, ע"א 316/75 אלן שור נ' משרד העבודה, מחלקת עבודות ציבוריות,נצרת, פ"ד לא(1),299, (להלן - "פס"ד אלן שור").

השיקולים שיש לקחתם בחשבון בקביעה של מידת האשמה אינם רשימה סגורה. מחד גיסא יש לשקול מהן חובותיה של הרשות ולבחון את התועלת הציבורית שתצמח מחובות אלו, ומאידך גיסא יש לשקול מהו חלקו של הנפגע, כשליכולתו האישית של הנפגע להיות מודע לסכנה ולהעריך את גודלה יש משקל רב. מסיבה זו אין דומה האשם התורם המוטל על קטין לזה המוטל על אדם בוגר. מידת מודעותו בפועל של הנפגע לקיומו של הסיכון תהווה גם היא שיקול. אין דומה מקרה בו עובר אורח נתקל במכשול בלתי צפוי ברחוב, למקרה בו הוא מודע לקיומו של המכשול הספציפי ובכל זאת נתקל בו עקב חוסר תשומת לב רגעי, ואף לא למקרה הקיצוני בו הוא בוחר במודע לעבור היכן שיש מכשול, מתוך תקוה ואמונה שהסיכון הטמון בו לא יתגשם. שיקול נוסף הוא מידת הזמינות של דרכים אחרות הפתוחות בפני עובר האורח לעקוף את המכשול ולהמנע מלהתקל בו וראו למשל בת"א(ת"א) 18004/00 שפיגל מלכה נ' עירית בת ים נבו 15/7/03, להלן-"פס"ד שפיגל")."

במסגרת הליך זה מדובר היה ברוכב אופניים כבן 30 שהיה מודע למפגע במדרכה.

בהקשר זה אפנה גם לת"א (תל אביב-יפו) 5623-01-16 פלוני נ' עיריית אשקלון, שם ביהמ"ש דן באופן נרחב בסוגיית האשם התורם תוך כדי סקירה של פסיקה ממצה שעסקה ברוכב אופניים שנפגע מליקוי בדרך. בסופו של יום בית המשפט קבע בהליך זה ביחס לרוכב אופניים שנסע בטיילת אשקלון ונתקל בעמוד חשמל אשר הוצב באופן שאינו בטיחותי, אשם תורם בשיעור של 30%.

בהתחשב בגילה היחסית צעיר של התובעת במועד קרות האירוע, בכך שלא הובאה בפני כל ראיה לכך שהתובעת היתה מודעת למפגע במדרכה קודם לכן ולאור זאת שהתובעת רכבה במקום בו אסור היה עליה לרכב ולא ראתה מפגע שהיה גלוי לעין, הנני רואה לנכון להשית על התובעת אשם תורם בשיעור של 40%.

ניכויים:

בהתאם לנספח 13 לתצהיר הנתבעת 1, התובעת קיבלה הבטחת הכנסה בחודשים 1-19/2019 בסך כולל של 3,512 ₪ (הסכום משוערך להיום ומגיע לסך של 4,532 ₪).

מאחר ונפסק פיצוי בגין הפסדי שכר לחודשים אלו, יש להפחית סכום זה מסך הפיצוי הכולל.

סוף דבר:

לסיכומם של דברים, הנני מקבל את תביעתה של התובעת ומחייב את הנתבעת 1 בלבד בפיצוי התובעת.

התביעה כנגד הנתבעות 2 ו- 3 נדחית בזאת.

כלל נזקיה של התובעת מגיעים לסך של 642,748 ₪. מסכום זה יש לנכות אשם תורם בשיעור של 40% וכן לנכות תשלום הבטחת הכנסה בסך של 4,532 ₪.

לפיכך, נזקיה של התובעת מגיעים לסך של 381,117 ₪ ועל הנתבעת 1 לשלם סכום זה תוך 30 ימים.

בכל הנוגע לסוגיית ההוצאות, הנתבעת 1 תישא בהוצאות התובעת בגין תשלום אגרת בית משפט, תשלום הוצאות המומחה מטעמה וכן תשלום חלקה של התובעת בשכר טרחת מומחה בית המשפט (הסכומים יישאו הפרשי הצמדה וריבית שקלית כדין מיום ביצוע תשלומים ועד ליום התשלום המלא בפועל).

כך גם הנתבעת 1 תישא בשכר טרחת עורך דין בשיעור של 20% מסך הפיצוי בתוספת מע"מ כדין לסך כולל של 89,944 ₪. הסכום ישולם תוך 30 ימים.

בהתייחס להוצאותיה של הנתבעת 2, בשל התעקשותה של הנתבעת 1 עד סוף ההליך על כך שהנתבעת 2 היא זו שאחראית למפגע - טענה שהופרכה, סבורני כי על הנתבעת 1 לשאת בהוצאותיה של הנתבעת 2 בגין ניהול ההליך ואין לחייב את התובעת בהוצאות אלו.

בע"א 395-76 אסתר שרעבי-בן-חור נ' אברהם הררי, פ"ד לא(2) 707, נקבע:

"אכן, במקרה מתאים אפשר לחייב נתבע, שנגדו זכה התובע, בהוצאותיו של נתבע אחר אשר נגדו נדחתה התביעה (וכן אפשר להורות שהנתבע אשר חוייב ישפה את התובע על סכום ההוצאות שהתובע חוייב לשלם לנתבע אשר נגדו נדחתה התביעה):ו ע"א 526/64, 528/64, [1], בע' 466-467. הענין נתון לשיקול-דעתו של בית-המשפט"

לפיכך, הנני רואה לנכון לחייב את הנתבעת 1 בהוצאותיה של הנתבעת 2 בגין תשלום חלקה בשכר טרחת מומחה בית המשפט (הסכום יישא הפרשי הצמדה וריבית שקלית כדין מיום ביצוע התשלום ועד ליום התשלום המלא בפועל). כמו כן, הנתבעת 1 תישא בשכר טרחת עו"ד של הנתבעת 2 בסך של 29,500 ₪. מדובר בתיק שמתנהל משנת 2020 בו התנהלו מספר קדמי משפט, שני דיוני הוכחות, הוגשו תחשיבי נזק והוגשו סיכומים בכתב. אין להתעלם גם מכך שאף לאחר שהוצגה תמונה של המפגע קודם לתחילת העבודות שבוצעו על ידי הנתבעת 2 שנלקחה מאתר של הנתבעת 1 במרשתת, הנתבעת 1 בחרה להמשיך בהליך ולא לסיימו בדרך של פשרה.

זכות ערעור לבית המשפט המחוזי מרכז - לוד תוך 60 ימים.

המזכירות תשלח פסק הדין לצדדים.

ניתן היום, ב' אלול תשפ"ה, 26 אוגוסט 2025, בהעדר הצדדים.