כהן נ' שרון

התובע הגיש תביעה זו לפיצוי כספי בסך 150,000 ₪ בגין טענתו ללשון הרע שהוציאה עליו הנתבעת ברשתות החברתיות, בטענה כי שלח לה תמונה של איבר מינו והצעות מגונות.

עיקר העובדות אינן במחלוקת: אין מחלוקת כי הנתבעת קיבלה הודעה ביום 23.10.23 ברשת הטלגרם מאדם בשם רפאל עם תמונה של איבר מין והצעות מגונות. אין מחלוקת כי הנתבעת סברה שמדובר בתובע וחסמה אותו. אין מחלוקת כי הנתבעת לא ידעה בוודאות כי מדובר בתובע דווקא. אין מחלוקת כי ביום 13.1.24 בשידור חי ("לייב") ברשת "טיקטוק", בנוכחות עשרות משתתפים, טענה הנתבעת כי התובע הוא ששלח לה את התמונה של איבר המין ואת ההודעות המגונות. מעיון בסרטונים השידור החי, עולה כי הנתבעת חשפה את מספר הטלפון של התובע וטענה כי "בוודאות" האדם ששלח לה תמונות של איבר המין והצעות מגונות הוא התובע.

די בעובדות מוסכמות אלה כדי להטיל חבות על הנתבעת, אשר האשימה ברשת החברתית בנוכחות משתתפים רבים את התובע, במעשה חמור, כאשר אין בידה הוכחה ברורה כי מדובר בתובע דווקא.

טענתה המרכזית של הנתבעת היתה, כי התובע הוא זה שלחץ עליה לחשוף ברשת בשידור הלייב את טענותיה, בעוד היא דווקא רצתה לשוחח על כך באופן פרטי. טענה זו איננה משחררת את הנתבעת מחבות, אולם היא יכולה להוות "התנהגות תורמת" של התובע העשויה להפחית בפיצוי.

התובע המציא רק הקלטה חלקית, שלא כללה את תחילת השידור, והוא לא הכחיש באופן חד וברור טענה זו, שכן לטענתו, לאחר שהוא הוכפש בשידור החי, הוא רצה גם לנקות את שמו הטוב באותו שידור: התובע אישר בעדותו כי כאשר פנה בשידור החי לנתבעת וביקש שתפרט מדוע אמרה שזה 'אדם לא אמיתי', 'חרא של בן אדם', הנתבעת לא רצתה לפרט בשידור הלייב, והוא דרש ממנה לעשות כן (ע' 1 ש' 25 – ע' 2 ש' 3 לתמליל). התובע אישר כי הנתבעת פנתה אליו בווטסאפ פרטי במהלך השידור החי (ע' 3 ש' 6 לתמליל). התובע נשאל שוב ושוב מדוע הקטע הראשון בשידור החי, קטע שבמהלכו חברתו אפרת והוא לחצו על הנתבעת לפרסם עכשיו בשידור החי את הטענות, קטע זה איננו מופיע בהקלטה. הוא התחמק ולא ידע להשיב. בהמשך הוא גם לא ידע להסביר מדוע לא התקשר לנתבעת באופן פרטי כדי להבין את החשדות שלה, במקום לפתוח את הכול בשידור החי. לדבריו: "אני רציתי שהיא תעשה את זה בלייב" (ע' 6 - 8 לתמליל).

מנגד, גם התנהלותה של הנתבעת לפני הפרסום היתה בעייתית: הנתבעת העידה כי קיבלה את ההודעה ברשת הטלגרם ביום 20.9.23, ובמשך 75 ימים לא עשתה דבר כדי לברר את החשדות, פרט לחסימת התובע ברשתות החברתיות, עד לשידור הלייב שנערך ביום 13.1.24. למרות שהנתבעת המשיכה לטעון בלשון רפה כי התובע הוא ששלח לה את המסרים המיניים בטלגרם, ברור מכלל עדותה שהיא איננה יודעת זאת. היא העידה: "הנחתי שזה הוא" (ע' 15 ש' 21 לתמליל). בהמשך הסבירה הנתבעת שבטלגרם אין מספר, אבל הוא מציע לך שמות מאנשי הקשר שלך ולכן חשדה שזה התובע (ע' 19 לתמליל). בתצהיר הנתבעת נטען כי לפני קבלת ההודעות המיניות ביישומון הטלגרם, התובע הודיע לה שהוא עוד יפתיע אותה, ולכן חשדה שהוא האדם ששלח לה את ההודעות, אולם לא הוצגה כל ראיה תומכת והתובע לא נשאל על כך דבר במהלך חקירתו הנגדית, ולכן לא ניתן להתייחס לכך. הנתבעת אישרה שלאחר הפרסום אמרה: "אם מישהו נפגע אז אני מתנצלת" (ע' 24 ש' 30 – 31 לתמליל), וכן אישרה: "לא היה נסיון לבדוק אם זה הוא או לא. הוא פשוט נחסם וזהו" (ע' 25 ש' 6 -7 לתמליל). וגם: "אם טעיתי ואם אתה מתעקש שזה לא אתה אז אני מתנצלת" (ע' 25 ש' 14 – 15 לתמליל). מכל האמור לעיל עולה בבירור כי הנתבעת לא ידעה שמדובר בתובע, אלא נסמכה על חשד לא מבוסס שלא נבדק כלל.

אשר לאופן הפרסום בשידור החי, בנוכחות משתתפים רבים - לטענת הנתבעת, התובע ביקש שהיא תפרט מדוע היא אומרת שהוא נהג באופן לא מכובד. היא השיבה לו שאיננה רוצה לפתוח את זה בשידור החי, ושלחה לו בהודעת ווטסאפ פרטית את ההתכתבות שקיבלה בטלגרם. לדבריה לאחר משלוח הווטסאפ התובע חשף ראשון בשידור החי את טענותיה כלפיו (ע' 15 ש' 26 – ע' 16 ש' 31 לתמליל. במאמר מוסגר: בע' 18 – 19 לתמליל נרשמו תשובות הנתבעת כאילו נאמרו מפי השופט, ולא היא). דא עקא, טענה זו, כי התובע העלה את הודעת הטלגרם ראשון, נטענה לראשונה בעדות הנתבעת וגם על כך התובע לא נשאל כלל בחקירה הנגדית בבית המשפט, ולכן לא ניתן לייחס לכך משקל.

מן האמור לעיל עולה המסקנה הבאה: מחד גיסא, הנתבעת לא ידעה כי התובע הוא ששלח לה את ההודעות המיניות. היא רק חשדה בכך ולא ערכה כל בדיקה מינימאלית של החשד בטרם פרסמה ברשת בשידור חי בנוכחות מאות צופים את הטענות החמורות כלפיו. מאידך גיסא, התובע לא נענה לבקשתה של הנתבעת לשוחח על הדברים באופן פרטי, הוא דרש ולחץ שתפרסם את הדברים שיש לה כנגדו בשידור החי, בנוכחות מאות צופים.

סעיף 16 (ב) (2) לחוק איסור לשון הרע תשכ"ה 1965, קובע כי חזקה על נתבע שעשה את הפרסום שלא בתום לב, אם הדבר שפורסם לא היה אמת והוא לא נקט לפני הפרסום אמצעים סבירים להיווכח אם אמת הוא אם לא. נפסק כי גם אם המפרסם האמין בכנות בעניין שאותו פרסם, אולם חשדו לא היה מבוסס, והוא לא נקט באמצעים סבירים כדי להיווכח אם הפרסום הוא אמת אם לאו – אין הוא יכול לחסות תחת הגנת תום הלב. אדם הפועל בתום לב, אינו מכריז בנחרצות בפני רבים על עובדה שאיננה בדוקה (ע"א (מח' ב"ש) 18870-10-11 שמעון אלבז נ' משה דוד (6.3.2012)‏‏). בענייננו, פניה פשוטה לתובע לאחר קבלת המסר ביישומון כדי לברר אם "רפאל" ששלח את המסר המיני הוא התובע או לא, בטרם הפצת הדבר ברשת בשידור חי, היתה מסירה את החזקה הקבועה בסעיף 16. מכאן שניתן לקבוע כי חזקה שהנתבעת עשתה זאת שלא בתום לב.