אינדקס עורכי דין | פסיקה | המגזין | חקיקה | כתבי טענות | טפסים | TV | משאלים | שירותים משפטיים | פורום עורכי דין נגישות
חיפוש עורכי דין
מיקומך באתר: עמוד ראשי >> חיפוש פסקי-דין >> ת"א 38368-04-13 פאי נפט לישראל בע"מ ואח' נ' האזורית יבניאל ואח'

ת"א 38368-04-13 פאי נפט לישראל בע"מ ואח' נ' האזורית יבניאל ואח'

תאריך פרסום : 07/03/2016 | גרסת הדפסה
ת"א
בית משפט השלום טבריה
38368-04-13
24/02/2016
בפני השופטת:
אוסילה אבו-אסעד

- נגד -
תובעת :
פאי נפט לישראל בע"מ
עו"ד יעקב קרני
נתבעת/מודיעה:
1. המועצה האזורית יבניאל
2. צד ג': אבישי כהן

עו"ד מוחמד שייך מוחמד ואח'
עו"ד יעקב קרני
פסק דין
 

 

מה דינה של פעולת קיזוז שביצעה הנתבעת כנגד סכומים שהגיעו ממנה לתובעת בגין אספקת סולר ודלק, והאם פעולה זו סילקה הלכה למעשה את חובה של הנתבעת לתובעת בגין האספקה הנ"ל? מה היא תוצאת פעולה לביטול הקיזוז והאם זו מצדיקה יצירת חיוב על שם צד ג' בגין היטלי ביוב וארנונה. אלה הן השאלות העומדת לדיון והכרעה בתיק זה.

בעלי הדין וטיעוניהם:

התובעת הינה חברה העוסקת בניפוק מוצרי נפט, ובמכירת גז ודלקים ללקוחות פרטיים ולספקים, הנמצאת בבעלותו ובניהולו של הצד השלישי - מר אבישי כהן (יקראו בהתאמה להלן: "התובעת" ו- "כהן").

הנתבעת הינה המועצה האזורית יבניאל אשר על פי הנטען בכתב התביעה נהגה לרכוש מן התובעת דלקים וסולר בעיקר בעבור מוסדות חינוך למיניהם (להלן: "הנתבעת").

בין השנים 2003-2005 התובעת סיפקה למוסדות הנתבעת דלקים וסולר, לפי בקשת הנתבעת. אספקת הדלקים בוצעה על פי תעודות משלוח, והיא אושרה על ידי הנתבעת. חשבוניות מס שהוצאו על ידי התובעת התקבלו על ידי הנתבעת ונרשמו בספרי הנהלת החשבונות שלה.

הנתבעת, לטענת התובעת, חרף קבלת הדלק, הסולר, וחשבוניות המס האמורות, לא שילמה לתובעת את מלוא התמורה המגיעה לזו בגין הדלקים הנ"ל. במקום זאת, התובעת זקפה את סכום החוב המגיע ממנה לתובעת על חשבון היטלי ביוב וחובות בגין מסים עירוניים שונים, זאת חרף העובדה כי לתובעת לא היו חובות כלשהם לנתבעת בגין היטלים ומסים כאמור.

בנסיבות אלה ומקום בו לא שולם על ידי הנתבעת כל תשלום בגין חובה הנ"ל, ומקום בו שלא כדין נזקפה יתרת הזכות לטובת התובעת כנגד חובות מסים שהתובעת אינה חייבת בהם, הגישה התובעת את תביעתה זו כנגד הנתבעת המתבססת על אספקת כמות של 12,644 ליטר דלק/סולר לנתבעת, בעלות 39,559.90 העולה מן החשבוניות אשר צורפו על ידי התובעת לכתב תביעה שלא נפרעו על ידי הנתבעת.

סכום החשבוניות הנ"ל, כשהוא משוערך לכתב התביעה והעומד ע"ס 61,411 ₪ ובנוסף לו סך של 25,000 ₪, הנתבע על ידי התובעת מן הנתבעת בגין עוגמת נפש וטרחה מרובה שנגרמו לתובעת, הם הסכומים אותם תובעת התובעת מן הנתבעת בתביעתה נשוא תיק זה שסכומה הועמד ע"ס 86,411 ₪.

הנתבעת, הכחישה בכתב הגנתה את טענות התובעת נגדה והיא עתרה לדחיית התביעה אשר הוגשה נגדה במלואה.

בכתב הגנתה האמור טענה הנתבעת להיעדר יריבות בינה לבין התובעת שאינה מוכרת לה, אינה רשומה כגוף מאוגד כדין, ואינה בעלת ישות משפטית עצמאית.

נטען בנוסף בכתב ההגנה כי בהתחשב במועד אספקת הדלקים הנטענים, עילת התביעה התיישנה ומשכך דין התביעה להידחות.

נטען עוד כי כהן שהוא לא אחר מאשר הבעלים והמנהל של התובעת, עושה שימוש לרעה בעקרון האישיות המשפטית הנפרדת של החברות הנמצאות בשליטתו, וזאת כדי להימנע מתשלומי מס המגיעים ממנו לנתבעת.

בעניין אחרון זה נטען כי זוהי התביעה הרביעית המוגשת על ידי כהן כנגד הנתבעת. טענותיו של כהן נדונו ונדחו זה מכבר על ידי על ידי בית המשפט ו/או וועדת הערר, ובנסיבות העניין המדובר בתובענה קנטרנית וטורדנית שדינה להיות מסולקת על הסף.

לגופו של עניין, הנתבעת הכחישה קיומו של חוב כלשהו המגיע ממנה לתובעת, וטענה כי הסכומים המגיעים לתובעת בגין אספקת הדלק על ידה, נפרעו זה מכבר.

בכל הנוגע לחיובי הארנונה והביוב, טענה הנתבעת כי המדובר בחיובים חלוטים שהמועד להשיג עליהם עבר, וכי בית המשפט קבע בהחלטתו מיום 27.10.2011 כי המדובר בחיובים חלוטים.

בסמוך לאחר מועד הגשתו של כתב ההגנה הנ"ל, הגישה הנתבעת הודעה לצד ג' כנגד כהן. במסגרתה של זו, הנתבעת טענה כי כהן היה חייב לה חובות בגין הארנונה והיטלי הביוב, ולמעשה הוא (כהן), זה שנתן לה את ההוראה לקיזוז חובותיו החלוטים, בגין היטלים ומסים, כנגד החשבוניות המפורטות בכתב התביעה. בנסיבות אלה, וככל שתתקבל תביעתה של התובעת וינתן פסק דין המורה לנתבעת לשלם לתובעת את סכומי החשבוניות האמורות, יהא על כהן לשפותה ולפצותה בגין כל סכום בו תחוייב.

מטעמה של התובעת הוגש כתב תשובה, במסגרתו התייחסה זו לטענת הנתבעת להעדר יריבות. בעניין זה צויין על ידי התובעת כי חברת ד.א.ק.ל בע"מ היא החברה שסיפקה לנתבעת דלקים במועדים המפורטים בכתב התביעה. שמה של חברת ד.א.ק.ל הנ"ל שונה לפאי נפט לישראל בע"מ, והשינוי נרשם אצל רשם החברות ביום 23.6.2009. עם זאת, ברי כי שינוי השם אינו גורע מזכותה של התובעת להגיש את תביעתה כנגד הנתבעת ואינו בו משום שינוי בזהותה ואישיותה המשפטית של התובעת.

בכל הנוגע לטענת ההתיישנות של הנתבעת, ציינה התובעת כי במקרה דנן, התנהלו בין בעלי הדין הליכים משפטיים קודמים הקשורים לחוב נשוא התיק דנן. בנסיבות אלה, ועל פי הוראות הדין, אין להביא במניין הימים, לצורך חישוב תקופת ההתיישנות, את התקופה בה היו אותם ההליכים תלויים ועומדים בערכאות השיפוטיות.

התובעת הוסיפה וטענה כי, הנתבעת החליטה על דעת עצמה, מבלי שקיבלה לכך את הסכמת הצד הנוגע בדבר, לקזז ולזקוף תשלומים על חשבון חובות של גוף אחר, על חשבון התמורה אותה הייתה צריכה לשלם לתובעת. בנסיבות אלה אין לראות בקיזוז שנעשה משום פרעון יתרת חובה של הנתבעת לתובעת.

כהן, בכתב הגנה שהגיש כנגד ההודעה לצד ג' שהוגשה נגדו, הכחיש את כל הנטען במסגרת ההודעה ובכלל זאת הוא הכחיש את טענתה של הנתבעת, שולחת ההודעה, לפיה הוא זה שהורה לאחרונה לקזז חובות כלשהם כנגד החשבוניות נשוא התביעה. כהן אף הוסיף וטען כי הנתבעת בעת שקיזזה את חובה לתובעת מכוח החשבוניות, כנגד חובות בגין היטלי ביוב ומסים, פעלה על דעת עצמה, מבלי לקבל את הסכמתו לביצוע הקיזוז.

ההליכים בתיק:

בגדרי התיק ניתנה החלטה בדבר הגשת תצהירים.

מטעמה של התובעת הוגש תצהירו של כהן. כהן הגיש תצהיר נוסף מטעמו בתמיכה לכתב ההגנה שהגיש כנגד ההודעה לצד ג' שהוגשה נגדו.

מטעמה של הנתבעת הוגש תצהירה של הגב' דפנה קריאף, המשמשת בתפקיד של מנהלת מחלקת הארנונה אצל הנתבעת.

בדיון הוכחות שהתקיים לפני ביום 29.10.15 שני המצהירים נחקרו לפני ובתום הדיון ניתן צו להגשת סיכומים בכתב.

 

כתבי הסיכומים הוגשו ובעקבות הגשתם התיק נדחה למתן פסק דין זה.

דיון והכרעה: 

בפתח פסק הדין הוגדרו על ידי השאלות הצריכות הכרעה בתיק זה.

בטרם אגש לבחינת השאלות הנ"ל, כל אחת בתורה, נדרש להכריע בטענה מקדמית אותה העלתה הנתבעת בכתב הגנתה ולפיה, עילת התביעה התיישנה – טענה המצדיקה, לפי הנתבעת, דחיית התביעה. ברי כי ככל שתתקבל הטענה יתייתר הצורך בבחינת יתר השאלות ומכאן החשיבות בבחינת טענת ההתיישנות תחילה.

התיישנות עילת התביעה, האומנם? 

אין צורך להכביר במילים בכל הנוגע לרציונליים העומדים מאחורי תורת ההתיישנות, הרציונל הראשון, הוא למעשה אינטרס ציבורי לפיו ראוי כי בתי המשפט יכריעו בסכסוכים שהינם עדכניים ולא מן הימים שעברו. הרציונל השני, נעוץ בכך שאין לחייב את הצד הנתבע להחזיק בראיותיו עד אין קץ; ביסוד הרציונל השלישי עומדת ההנחה לפיה השתהות משמעותית בהגשת התביעה תתפרש כוויתור מצד התובע על זכותו. רציונל נוסף, רביעי, הוא הרצון ליתן לנתבע ודאות באשר לחובותיו (ראו לעניין זה ע"א 7401/00 יעקב יחזקאלי נ' מרדכי גלוסקה, בתפקידו ככונס נכסים לביצוע פסק דין, פ"ד נ"ז (1) 289, רע"א 5971/07 עומר חמד חסן, עיזבון המנוח אברהים חסן סעיד ז"ל , ע"א 3602/92 נציבות מס הכנסה ומס רכוש נ' דניאל שחר, פ"ד נו(2) 297)).

כנגד הרציונלים הנ"ל עומדת זכותו החוקתית של בעל דין לקבל את יומו בבית המשפט, ולא לסגור בפניו את שערי בית המשפט.

בבוא בית המשפט לפרש וליישם את הוראות החוק, יש לערוך איזון ראוי ונכון, תוך שימת דגש על הנטייה לצמצום היקפה והתפרשותה של דוקטרינות ההתיישנות ומתן משקל לזכותו של תובע לגשת לערכאות ( ע"א 630/90 רוזנסקי נ' ארגון מובילי לוד (העולה בע"מ), פ"ד מה(ז) 365, ע"א 6805/99 תלמוד תורה כללי נ' הועדה המקומית לתכנון ובניה, פ"ד נז(5) 433, ע"א 2728/06 הפלונית נ' מרכז רפואי סורוק (פורסמו במאגרים)).

סעיף 15 לחוק ההתיישנות, התשי"ח – 1985, קובע בזו הלשון:

"תובענה שנדחתה

15.הוגשה תובענה לפני בית משפט, לרבות בית דין דתי, והתובענה נדחתה באופן שלא נבצר מן התובע להגיש תובענה חדשה בשל אותה עילה, לא יבוא במנין תקופת ההתיישנות הזמן שבין הגשת התובענה ובין דחייתה."

 

על מנת שהליך קודם יפסיק את מירוץ ההתיישנות לעניין הגשת הליך חדש, מכוח סעיף 15 הנ"ל, "נדרשת זהות בין התביעות, הן מבחינת העילות ובן מבחינת הצדדים" (ראו לעניין זה בש"א 2739/08 חברת דובק בע"מ נ' יורשי ועיזבון המנוח אברהם סורק ז"ל (ניתן ביום 15.2.2009))

פרשנות סעיף זה נדונה ע"י ביהמ"ש העליון במסגרת ע"א 1650/00 מרדכי זיסר נ. משרד הבינוי והשיכון ואח', פ"ד נז(5) 166, שם פסק ביהמ"ש העליון כדלקמן:

"הוראת סעיף 15 לחוק שעניינה הפסקת מירוץ ההתיישנות במקרה של תובענה שנדחתה, היא נקודת קישור בין דין ההתיישנות לעקרון מעשה-בית-דין במובן זה שהיא מבקשת להקל עם בעל-דין שהגיש תובענה שנדחתה בלא שחל עליה עקרון מעשה-בית-דין להגיש תביעה חדשה באותה עילה בלא שתקופת ההתדיינות הראשונה תיחשב במניין תקופת ההתיישנות".

 

במקורו הוחל סעיף 15 על מצבים שבהם התביעה הראשונה נדחתה מטעמים טכניים שונים, ולא נתקיים כל דיון לגופה, אולם תחולת הסעיף הורחבה לכלול אף מקרים שבהם מגיעה תובענה לקצה מכוח החלטת בית-המשפט גם אם לא נדחתה, כגון כאשר התובענה הופסקה.

 

התנאים להפסקת מירוץ ההתיישנות לפי סעיף 15 לחוק ההתיישנות הינם כי ההליך הראשון שהוגש עניינו ב"תובענה שנדחתה", כי התביעה בהליך השני הינה תובענה חדשה בעילה זהה לזו שבהליך הראשון וכי התובענה הראשונה נדחתה באופן שאינו מונע הגשת תובענה חדשה באותה עילה.

 

בעניינו של התנאי השני לתחולת סעיף 15, זהות העילה, הרי שסעיף 15 מותנה, בין היתר, בכך שהתביעה השנייה אינה חסומה מבירור שיפוטי, אף שהיא מבוססת על עילה זהה לזו שעמדה ביסוד ההתדיינות הראשונה. תוכן המונח "אותה עילה" בהקשר זה נשאב מדיני מעשה-בית-דין והוא נגזר מתכליותיו של מוסד משפטי זה.

 

מבחן "זהות העילות" בהקשר של עקרון מעשה-בית-דין מתקיים מקום ששתי התביעות מבוססות על עילות זהות בבסיסן, גם אם בתביעה המאוחרת נכללים פרטים ומרכיבים נוספים שלא פורטו בתביעה הקודמת, וגם אם קיים שוני בסעדים הנדרשים בכל תביעה.

 

במקרה דנן, וככל שבתנאי שעניינו זהות בעלי הדין עסקינן, עלה בידי התובעת להניח בסיס איתן לטענתה לפיה ההתדיינויות המשפטיות הקודמות שאתן זמני בירורן מבקשת התובעת לנכות ממניין הימים, לצורך חישוב תקופת ההתיישנות, התנהלו בינה לבין הנתבעת. ככל שקיים שוני בשם התובעת הרי שהמדובר בשינוי טכני הנעוץ בשינוי שם התובעת ברשם החברות כאשר האישיות המשפטית העומדת מאחורי השם הינה אחת. הנה כי כן, התנאי הראשון הקבוע בסעיף 15 לחוק ההתיישנות הנ"ל, שעניינו זהות הצדדים, מתקיים בענייננו.

 

לא יכול להיות גם חולק על כך שאותן תביעות קודמות שהתנהלו בין בעלי הדין נדחו באופן שאינו מונע הגשתן מחדש. לא למותר לציין, כי סעיף 15 לחוק, כולל את כל המקרים בהם התובענה מגיעה לקיצה מכוח החלטת בית המשפט, ובכלל זה גם כאשר התובענה נמחקת ( ע"א 68/89 צור חברה לבטוח בע"מ נ' סרסור ג'ומעה מחמוד, פ"ד מג(2) 624, בפסק' 3 ).

נותר אפוא לבחון את התנאי השלישי הנדרש על פי הוראת סעיף 15 הנ"ל, שעניינו זהות העילות.

 

לצורך בחינת התקיימותו אם לאו של תנאי זה, אין מנוס מהבאת סקירה קצרה של ההליכים המשפטיים הקודמים שהתנהלו בין הצדדים.

בין בעלי הדין התנהלו בעבר 4 הליכים קודמים.

  • בת.א. 10626-10-09, אשר נפתח ביום 14.10.2009, הגישה התובעת בשמה הקודם חברת ד.א.ק.ל חברת דלק ישראלית בע"מ, כנגד הנתבעת תביעה כספית על הסך של 500,000 ₪.

    מעיון בכתב התביעה עולה כי, מהותה של התביעה הינה נזיקית- כספית, ובמסגרתה נטען כלהלן:

    "במועדים שונים בשנת 2009 הטילה הנתבעת, ללא התראה מוקדמת, באמצעות סמכותה עפ"י פקודת המיסים והגבייה עיקולים על נכסי וחשבונות הבנק של התובעת בסכומים שונים וכן עד היום שולחת התראות לתשלום חובות ארנונה שלא שייכים כלל לתובעת..." (ראו סעיף 6 לכתב התביעה)

    בהמשך ומעיון בסעיף 9 לכתב התביעה עולה כי:

    "פעולותיה של הנתבעת כלפי התובעת נעשו מתוך רשלנות של הנתבעת ו/או מי מטעמה כאשר לא נקטה באמצעי זהירות סבירים על מנת למנוע נקיטת הליכי עיקול נגד מי שאינו חייב דבר לנתבעת.."

    מדובר אפוא בתביעה הוגשה בגין נזקים שנגרמו לתובעת, לטענתה, כתוצאה מהטלת עיקולים על חשבונותיה הבנקאיים על ידי הנתבעת, כתוצאה מן הפגיעה בשמה הטוב.

  • ת.א 3250-11-09 נפתח ביום 3.11.2009, על ידי הגשת תביעה כספית בסך 135,038 ₪, על ידי התובעת כנגד הנתבעת וזאת בגין חוב שהנתבעת נותרה חייבת לתובעת בגין אספקת דלק. מעיון בכתב התביעה (שם), עולה כי התובעת ביססה את טענותיה על דו"ח רואה חשבון, המלמד על חובות בגין אספקת דלק לנתבעת שתמורתם, לכאורה, לא שולמה על ידי הנתבעת. התובעת לא פירטה בתביעתה זו את התקופה הקובעת לעניין החוב והיא סמכה את תביעתה, כאמור, על דוח של רואה חשבון.

    שתי התביעות הראשונות הנ"ל התנהלו במאוחד, וביום 18.1.2011 ניתן פסק דין על ידי כב' השופטת רים נדאף, במסגרתו היא מחקה את שתי התביעות (ראו לעניין נספחים א'-ג' לכתב התביעה).

  • ת.א. 45302-05-11 נפתח ביום 25.5.2011 ועניינו תביעה כספית נוספת, ע"ס 111,787 ₪, אשר הוגשה כנגד הנתבעת. עיקר טענותיה של התובעת, באותה תביעה, סבו סביב חובות ארנונה והיטל ביוב שבגינם הטילה הנתבעת עיקול שלא כדין על נכס מקרקעין הנמצא במושבה יבנאל, הידוע ורשום בלשכת רישום המקרקעין כחלקה 58 בגוש 17370 חלקה 58. התביעה, ראוי לציין, הוגשה על ידי התובעת ועל ידי תובעת נוספת, חברת דקל ישראל בע"מ, ובמסגרתה עתרו השתיים אף לחיוב הנתבעת בהשבת הכספים שנגבו על ידה ביתר, הן על ידי תשלום כספי, והן על ידי תשלום באמצעות אספקת דלק שלא שולמה תמורתו לתובעת.

    טענה נוספת שהייתה בפי התובעות במסגרת אותה התביעה, הינה כי יש לחייב את הנתבעת להחזיר לידי התובעות סכום כסף בסך של 46,422 ₪ אותו היא חייבת בגין כמות דלק שסופקה על ידי התובעות בין השנים 2003-2005, אותם קיזזה הנתבעת שלא כדין כתשלום עבור היטל ביוב שכבר שולם על ידי התובעות.

    במסגרת אותו תיק ניתן ביום 6.2.2013, פסק דין על ידי כב' השופטת רים נדאף, שהביא את ההתדיינות בין הצדדים לקיצה, ותביעתה של התובעת נמחקה בשל העדר עילה.

  • הליך נוסף התנהל בין כהן לבין הנתבעת לפני ועדת ערר ביוב, ושעניינו ערר שהוגש על החלטת הנתבעת להטיל על כהן היטל ביוב. בהליך האמור ניתן ביום 13.11.2012, פסק דין שביטל את דרישת תשלום מיום 19.7.2011 והעמידה את הסכום שעל מר כהן לשלם על הסך של 15,000 ₪.

    על רקע סקירה קצרה זו של ההליכים המשפטיים הקודמים הנ"ל, נדרש לבחון את השאלה האם קיימת זהות בין עילת התביעה דנן לבין עילות התביעות בהליכים האמורים או חלקם.

    המבחן המקובל לצורך הקביעה אם עילת התובענה התגבשה לעניין מירוץ ההתיישנות מחייב קיומם: "של המרכיבים הנדרשים לגיבוש העילה על פי הדין המהותי" (ע"א 9413/03 אילן אלנקווה נגד הוועדה המקומית לתכנון ובנייה-ירושלים, (פורסם במאגרים)). דהיינו, מרוץ ההתיישנות מתחיל מהיום בו קיימת בידי התובע עילת תביעה קונקרטית: "המקיימת בידיו מערכת עובדות חיוניות הנדרשות לביסוס תביעתו, שניתן להוכיחן ולזכות בסעד המבוקש" (ראו לעניין זה ע"א 9382/02 בולוס ובניו חברה לאירוח ותיירות בע"מ נגד בנק דיסקונט למשכנתאות בע"מ, (פורסם בנבו )

    בהתאם למבחן זה, עילת התביעה של התובעת במקרה דנן, נולדה מיום היווצרות החוב, ובמקרה דנן ולאור העובדה שהתובעת מבססת את תביעתה על תעודות משולח וחשבוניות מס, אזי לפי התאריך הרשום על גבי כל חשבונית וחשבונית. בעניין זה ברי כי ככל שיקבע כי לא חלפו ממועד הוצאת החשבונית הראשונה ועד למועד הגשת התביעה 7 שנים, אזי התביעה כולה לא התיישנה. החשבונית הישנה ביותר, עליה מבססת התובעת את עילת תביעתה, הינה מיום 2.12.2003 (נספח ז' לכתב התביעה).

    התביעה דנן הוגשה ביום 27.4.2013, קרי לאחר למעלה מ- 9 שנים ממועד לידתה של עילת התביעה, מכוח אותה חשבונית, ולכאורה בחלוף תקופת ההתיישנות. בשים לב לתאריך הנקוב על החשבונית האחרונה העומדת בבסיסה של התובענה דנן, יום 28.10.2004, ברי כי ככל שלא תתקבל טענת התובעת בנוגע לתחולתו של סעיף 15 הנ"ל, הריני דין עילת התביעה גם מכוחה של אותה חשבונית מאוחרת להידחות מפאת התיישנות.

     

    במקרה דנן, ניתן לקבוע קיומה של זהות בין עילת התביעה נשוא התיק דנן לבין עילות התביעה נשוא התיקים 3250-11-09 ו- 45302-05-11, ובנסיבות העניין, אין להביא בחשבון מניין הימים, לצורך קביעת מניין שבע שנות ההתיישנות, את התקופות שמימים 3.11.2009 – 18.1.2011 (שבמהלכה התנהל תיק 3250-11-09), ו- 25.5.2001 – 6.2.2013 (שבמהלכה התנהל תיק 45302-05-11).

    מדובר בתקופה כוללת של 34 חודשים ו- 26 ימים, אותה אין להביא במניין הימים לצורך חישוב תקופת ההתיישנות. בשים לב לאורך התקופה הנ"ל, ובהתחשב במועד ניפוקה של החשבונית הישנה ביותר, בהשוואה למועד הגשת התביעה, דין טענתה של הנתבעת להתיישנות התביעה להידחות.

    בשולי פרק זה למותר יהא זה לציין כי על אף שבתביעה שנדונה במסגרת ת"א 3250-11-09 נתבעו סעדים נוספים מאלה שנתבעו בהליך זה, והתביעה התבססה על דיווח רואה חשבון ולא על תעודות משלוח וחשבוניות מס כגון בתביעה דנן, מדובר בשתי תובענות המושתתות על אותה מערכת עובדות, נסמכות על אותו מערכת יחסים עסקית בין התובעת לבין הנתבעת, ומתייחסות לאותה הפרה נטענת של הנתבעת. בהתאם להלכה הפסוקה, זהות העילות נבחנת במבחן רחב המשמש לבחינת זהות העילות בסוגיה של מעשה בית דין. בענייננו מדובר לא רק בעילה זהה אלא גם בסעדים חופפים.

    ראו לעניין זה (גורן, סוגיות בסדר דין אזרחי (מהדורה 11, 2013), בעמ' 194), שם צוין כי גם אם התביעה השנייה מסתכמת על אותן עובדות, מבלי שיסודה המשפטי שונה, מותר להגישה מחדש לאחר שההתיישנות הופסקה עקב התביעה הראשונה.

    לסיכום עד כה – תנאיו של סעיף 15 לחוק ההתיישנות מתקיימים בעניינו בנוגע לשני ההליכים הנ"ל, ובנסיבות העניין אי לומר כי עילת התביעה התיישנה.

     

    פעולת הקיזוז האומנם פעולה שנעשתה על דעת התובעת ומנהלה כהן?

    התובעת טענה לקיומו של חוב בסך כולל של 39,559.50 ₪, ולהוכחת טענתה זו צירפה היא מטעמה חשבוניות ותעודות משלוח המלמדות על אספקת הדלק על ידה לידי הנתבעת, ראו לעניין זה נספחים א'-ח' לתצהירו של כהן, ונספחים (ז'- יד' לכתב התביעה).

    ראו גם, נספח ט' כרטיס הנהלת חשבונות על שם התובעת.

    במסגרת סיכומי טענותיה, לא הכחישה הנתבעת את עצם אספקת הדלק על ידי התובעת, כשם שהיא לא הכחישה את עצם קיזוז החוב על ידה. ראו לעניין זה גם, הודאת ב"כ הנתבעת במסגרת ישיבת ההוכחות (עמ' 13 לפרוטוקול, שורות 1-2).

    בכל הנוגע לפעולות הקיזוז, טענה הנתבעת כי סכום התביעה המגיע לתובעת קוזז בגין חובות מסים למועצה, ובכך כל התמורה המגיעה לתובעת בגין אספקת הדלק נפרעה במלואה (ראו לעניין זה סעיפים 32 ו 57 לכתב הגנתה של הנתבעת).

    לאור הודאתה הנ"ל של הנתבעת, מתייתר הצורך בדיון בשאלת עצם קיומו של חוב והשאלה העיקרית שנותרה במחלוקת במקרה דנן, הינה האם זקיפת התשלומים המגיעים לתובעת על חשבון חובות של חייבים אחרים, לרבות תאגידים אחרים שכהן הוא הבעלים שלהם, נעשה על ידי הנתבעת כדין? היה ויקבע כי הקיזוז נעשה שלא כדין וכי דינו להתבטל, תעמוד על הפרק שאלה נוספת שעניינו השלכותיה של פעולת ביטול הקיזוז, במישור היחסים שבין הנתבעת לבין כהן.

    בשאלה הראשונה הנ"ל, אקדים את המאוחר ואציין כי דעתי נחה על כך שהדין עם התובעת.

    מעיון בנספחים א'-ח' לתצהיר עדות ראשית שהוגש מטעמה של התובעת, עולה כי החברה שסיפקה את הדלק והסולר לידי הנתבעת הינה חברת ד.א.ק.ל בע"מ, היא התובעת בשמה הקודם. כהן, בעדותו, ציין כי התובעת ולא חברת דלק בע"מ, כי שסיפקה את הדלקים והסולר לנתבעת (ראו בעמ' 4 לפרוטוקול, שורות 8-11). דבריו אלו של כהן אושרו גם על ידי עדת ההגנה, גב' קריאף, שציינה בעדותה כי רק התובעת סיפקה את הדלק לנתבעת וכי אין מצויות בידה חשבוניות אחרות המלמדות על קיומו של ספק נוסף. הוסיפה ולעניין זה העדה הנ"ל וציינה כי אין לה חשבונית המלמדת על כך שכהן, אישית, סיפק את הדלק (עמ' 13 לפרוטוקול, שורות 8-19).

    לא ניטשת אפוא מחלוקת בין הצדדים לגבי זהותה של החברה שסיפקה את הדלק לידי הנתבעת.

    כסיכום ביניים ניתן לומר כי, התובעת הייתה הספק היחיד שסיפק את הדלק לידי הנתבעת, וכי הנתבעת אינה מכחישה את עצם קיומו של החוב בגין הדלק, וגם לא את פעולת הקיזוז שנעשתה על ידה.

    באשר לחובות המיסים שכנגדם בוצע הקיזוז, כהן אישר בעדותו לפני כי הנכס שבגינו הצטברו חובות המסים נמצא בבעלותו וכי בספרי הנתבעת הוא רשום על שמה של החברה האחרת "דקל", בתור מחזיקה.

    עדת ההגנה, גב' קריאף, מסרה בעדותה לפני את הדברים הבאים:

    "ש. אני אומר לך שהתובעת לא הייתה חייבת אף פעם ארנונה ומיסים למועצה . תוכלי לאשר.

    ת. לא יכולה לאשר כי אין לי תדפיס ארנונה, לפי התדפיסים שהוצגו פה זה היה דקל.

    ש. המחזיק חייב בארנונה ומיסים.

    ת. כן.

    ש. אם דקל המחזיק הוא החייב.

    ת. כן.

    ש. אם אבישי והתובעת לא מחזיקים הם לא חייבים.

    ת. נכון.

    ש. מפנה לסעיף 53 לתצהירך, הצד השלישי הוא אבישי כהן, ועכשיו אמרת שאבישי לא היה מחזיק.

    ת. הוא חל ק מהמחזיק בנכס הוא גר בנכס" (עמ' 14 לפרוטוקול, שורות 27-32 וכן עמ' 15, שורות 1-4).

     

    במוצג ת/2 שהוא פרוטוקול דיון הוכחות שהתנהל בת.א. 25336-07-12, אישרה העדה דכאן, גב' קריאף, כי התאריך שבו נרשמה חברת הדקל כמחזיקה הוא יום 1.10.2002.

    בתצהיר עדות ראשית שהוגש מטעמו, הכחיש כהן טענתה של הנתבעת לפיה הקיזוז נעשה על פי בקשתו. בסעיף 9 לתצהיר עדותו הראשית, בהודעה לצד ג' שהוגשה נגדו, הצהיר כהן כי:

    "טענת הנתבעת, לפיה אני ביקשתי לשלם את הסכומים בגין אספקת הדלקים בדרך של קיזוז, אינה נכונה ואני מכחיש טענה זו ודוחה אותה כטענה שקרית שאין לה כל תמיכה באסמכתא"

    לעניין זה, שמעתי את עדותה של גב' קריאף, שהינה מנהלת הארנונה במועצה. במסגרת עדותה לפני כשנשאלה גב' קריאף, על פעולת הקיזוז מסרה כי:

    "ש. יש לכם נוהל לקיזוז סכומים בחובות

    ת. זה משהו בהנח"ש אני לא מעורבת בזה ולא מכירה.

    ש. מי עושה את הקיזוז.

    ת. מנהלת החשבונות.

    ש. את יכולה להגיד משהו על הקיזוז.

    ת. אם נעשה קיזוז כנראה שזה אושר על ידי ראש המועצה או הגזבר ונעשה על ידי מנהלת החשבונות.

    ש. תוכלי להראות את האישור הזה.

    ת. לא." (ראו לעניין זה עמ' 15, שורות 16-23).

     

    בהמשך עדותה הנ"ל ציינה העדה את הדברים הבאים:

    "ש. את יודעת אם מותר לעשות קיזוז מול חובות.

    ת. מותר.

    ש. את מסכימה שאם עושים קיזוז זה חייב להיות חוב מול חוב של אותו גורם.

    ת. זה רק בשלוש שנים אחרונות." (עמ' 16, שורות 28-32)

    בהמשך לשאלה הנ"ל הסבירה העדה כי, על פי הנוהל הקודם היה ניתן לקזז חובות רק באישורו של הספק השני, הכוונה לאותו ספק שהמועצה חייבת לו (עמ' 16, שורות 3-4).

    כשנשאלה העדה אם היא יכולה להראות כי במקרה הזה ניתן אישור על ידי דקל, בתור מי שסיפקה את הדלק למועצה, השיבה בשלילה וציינה כי היא לא ראתה אישור מפורש, וכי אינה מנהלת חשבונות ולא מכירה את נהלי הנהלת החשבונות (עמ' 16, שורות 21-28).

    הנה כי כן, מעדותה של גב' קריאף ניתן לראות שהקיזוז אשר נעשה על ידי הנתבעת, לא נעשה על דעתו של כהן או לפי בקשתו, כמו כן לא הובא מסמך, ראיה ואפילו בדל ראיה המלמדים על כל שניתן אישור על ידו של כהן, לקיזוז החוב המגיע לתובעת, מן הנתבעת, כנגד חובות ארנונה או אחרים המגיעים לנתבעת מגוף אחר שאינו התובעת ובכלל. בעניין זה לא די בעצם העובדה כי חיובים בגין היטלי ביוב שולמו על ידי כהן, בהמחאות אותן משך מחשבון התובעת, כדי לקשור את התובעת לחוב, כשם שלא די בטענת התובעת, שלא הוכחה, לערבוב נכסים בין כהן לבין החברות בשליטתו כדי ליצור לתובעת חוב יש מאין.

    רוצה לומר, התובעת הרימה את הנטל והוכיחה כדבעי טענתה שלפיה הנתבעת לא סילקה את יתרת חובה לתובעת בגין הדלקים, כעולה מחשבוניות המס ותעודות המשלוח המפורטות בכתב התביעה, ובמקום זאת הנתבעת זקפה יתרת חובה הנ"ל על חשבון חובות ארנונה והיטלי ביוב שלטענת הנתבעת הגיעו לה בגין נכס מקרקעין המצוי בתחומה. בידי הנתבעת לא עלה להרים את הנטל ולהוכיח כי הקיזוז נעשה על פי בקשתו ו/או על דעתו של כהן. במילים אחרות הקיזוז במקרה זה, נעשה על ידי הנתבעת מבלי שניתן לה האישור הדרוש לביצועו.

    משכך הם פני הדברים, אין לקבל את טענת הנתבעת לפרעון חובה לתובעת, בגין אספקת הדלק והסולר, על פי אותן החשבוניות ותעודות המשלוח, על ידי פעולת הקיזוז ודין תביעתה של התובעת כנגד הנתבעת להתקבל, ככל שעניינו יתרת החוב האמורה.

    מעיון באותן חשבוניות, עולה כי סכום החוב, שבו הודתה בעצם הנתבעת, בגין אספקת סולר ודלק על ידי התובעת, הינו בסך של 39,559 ₪ (ראו לעניין זה נספחים א'-ח' לתצהיר מר כהן).

    סכום זה נכון ליום הגשת התביעה עומד על הסך של 61,411 ₪ ואותו יהא על הנתבעת לשלם לתובעת.

    בנסיבות העניין, לא שוכנעתי כי ישנו מקום לפסוק לתובעת סכום נוסף בגין עוגמת נפש, באשר נפסק לא אחת כי עוגמת נפש הינה צער עמוק ופגיעה משמעותית וכי לא כל אי נחת, אכזבה או אי הסכמה מזכים בקבלת פיצוי בגין עוגמת נפש.

     

    בנסיבות תיק זה נראה כי טענת התובעת לעוגמת נפש הועלתה בעלמא, באופן כללי ובלתי מפורט.  בנסיבות תיק זה ומקום בו לא עלה בידי התובעת להוכיח כנדרש לא את טענותיה ולא את הנזק שנגרם לה, נראה כי אין הצדקה לפסיקת פיצוי בגין עוגמת נפש.

     

    גורל הודעת צד ג':

    מקום בו נקבע כי דין התביעה להתקבל בחלקה, נוכח אי תקינותה של פעולת הקיזוז, נשאלת השאלה, האם ניתן לחייב את כהן בשיפוי הנתבעת בכל סכום בו תחוייב מכוח פסק הדין? בבסיס ההודעה לצד ג' עומדת טענת הנתבעת לפיה הקיזוז בוצע לטובתו של כהן ועל חשבון חובות מסים והיטל ביוב המגיעים ממנו לנתבעת, בגין הנכס.

    אודה ולא אבוש כי במבט ראשון על הסוגיה, עמדתי הראשונה נטתה לטובת קבלת ההודעה לצד ג', אלא שלאחר בחינה מעמיקה יותר של הדברים, באתי לכלל מסקנה ולפיה אין מנוס בנסיבות התיק דנן מדחיית ההודעה. אנמק להלן את מסקנתי הנ"ל.

    ראש וראשון, אינני מקבלת טענת הנתבעת לפיה חובותיו של כהן לנתבעת בגין הנכס הם חובות חלוטים. פסק הדין מיום 26.5.15, מוצג ת/3, קבע ממצאים בנוגע לתשלומי חובה המגיעים לנתבעת, דא עקא שמדובר בתשלומים המגיעים מחברת דלק ולא מכהן עצמו. ככל שהנתבעת סומכת את ידה בטענה לעניין היות החובות חלוטים, על פסק הדין שניתן במסגרת ת.א. 45302-05-11, הרי שבמסגרת פסק הדין מיום 26.5.15, הנ"ל, נקבע כי אין מקום לקבלת טענה זו.

     

    באשר לטענה לקיומו של חוב המגיע לנתבעת מכהן, בגין היטל ביוב, הרי שבידי הנתבעת לא עלה להוכיח כל עיקר התקיימותם של התנאים הנדרשים על פי דין להוכחת זכאותה של הנתבעת להטלת היטל ביוב על כהן, בגין הנכס, והלכה למעשה על ידי הנתבעת לא הונחה תשתית עובדתית מספקת, ואף לא בכלל, המצדיקה הטלת היטל בגין הנכס, ובכלל זאת לא הוצגה כל החלטה על הטלת ההיטל ולא הוגשה כל דרישת תשלום המופנית לכהן.

     

    רוצה לומר, הנתבעת כלל לא הוכיחה כי מגיע לה מכהן היטל ביוב בגין הנכס. בעניין זה מקובלים עלי טיעוניו של כהן, בסיכומי טענותיו בהודעה לצד ג', לפיהם המסמכים אשר צורפו לתצהיר הנתבעת במצורף לנספחים 10 ו- 13), אינם בבחינת דרישות תשלום כמתחייב על פי חוק הרשויות המקומיות (ביוב), התשכ"ב – 1962. המסמך הנוסף מיום 19.7.2001 (צורף לתצהיר הנתבעת כנספח 7), אינו עשוי להכשיר הטלת ההיטל על כהן, באשר בעניינו הוגשה הודעת הערר אשר נדונה ובתומה הליך בירורה ניתן פסק הדין של וועדת הערר שסיים את ההתדיינות סביבה.

     

    הנה כי כן, בידי הנתבעת לא עלה להוכיח לפני כדבעי כי פנתה לכהן, במועדים הרלבנטיים, בהודעה על החלטתה להתקין ביוב וכי מסרה לו דרישת תשלום כמחייב על פי הדין, והיא לא הגישה כנגדו תביעה לגביית ההיטל.

     

    בנסיבות העניין נראה כי על ידי הגשת ההודעה מבקשת הנתבעת לעקוף את הוראות הדין המיוחדות ואת התנאים הברורים הנדרשים להטלת היטל ביוב תוך דילוג על הוראות מיוחדות שהדין מורה עליהן ובנסיבות העניין אין מקום ליתן יד לניסיונה האמור של הנתבעת.

     

    מסקנה דומה מתבקשת בנוגע לפעולת הקיזוז כנגד חוב הארנונה הנטען. בעניין מס עירוני זה אישרה לפני מנהלת הארנונה אצל הנתבעת, הגב' קריאף, כי בשנים הרלבנטיות הנכס היה רשום בספרי הנתבעת על שם חברת דקל אליה נשלחו דרישות התשלום ולא לכהן (עמ' 14 לפרוטוקול שורה 25). מוצגים ת/2 ו- ת/4 מעידים אף הם על כך. נטען אומנם על ידי העדה הנ"ל כי כהן מחזיק גם הוא בנכס, והוא אף מתגורר בו, דא עקא שטענה זו הועלתה מן הפה וחוצה ללא כל ביסוס.

     

    בנסיבות העניין, מקום בו כשלה הנתבעת בהוכחת עצם חובו של כהן בתשלום היטלים ומסים עירוניים לנתבעת, ולרבות עמידתה בתנאים הקבועים בהוראות הדין לדרישת ההיטלים ו/או המסים, אין הצדקה לחיובו של כהן, במסגרת הליך זה, בסכום ההודעה כולו או מקצתו.

     

    בנסיבות העניין, עיון בפסק הדין אשר ניתן על ידי וועדת הערר, מלמד לכאורה כי חובו של כהן לנתבעת בגין היטל ביוב הוכרע במסגרת פסק הדין ובידי הנתבעת לא הובאו אסמכתאות או ראיות כלשהן המעידות על כך שנכון למועד הגשת ההודעה, כהן נותר חייב לנתבעת סכומים כלשהם בגין היטלי ביוב ו/או מסי ארנונה.

     

    בנסיבות העניין אין הצדקה בכך שהנתבעת תטיל על כהן חיוב בארנונה ו/או היטל ביוב ללא קיום כל הדרישות שבחוק להטלת חיובים מעין אלו. במיוחד אמורים הדברים מקום בו מילוי הדרישות עשו היה להצמיח לכהן זכות השגה על עצם החיובים, זכות שעלולה להימנע ממנו ככל שיינתן פסק דין שיחייבו לשלם לנתבעת, במסגרת ההודעה לצד ג', את הסכומים הנתבעים ו/או מקצם של אלו.

     

    לפיכך הנני מורה על דחייתה של ההודעה לצד שלישי.

     

    לסיכום :

     

    הנני מורה על קבלת התביעה באופן חלקי ובהתאם הריני מחייבת את הנתבעת לשלם לתובעת את הסך של 61,411 ₪, בתוספת הפרשי הצמדה וריבית כחוק ממועד הגשת התביעה, ביום 22.4.2013, ועד למועד התשלום המלא בפועל.

     

    בנוסף לסך האמור הנתבעת תשלם לתובעת את הוצאות המשפט, בסך 2,174 ₪, בצירוף הפרשי הצמדה וריבית מיום הגשת התביעה הנ"ל, וכן שכ"ט עו"ד בסכום כולל של 8,000 ₪.

     

    ההודעה לצד ג' נדחית ובנסיבות העניין הריני מחייבת את הנתבעת לשלם לצד ג' את הוצאות המשפט ושכ"ט עו"ד בסך 4,000 ₪.

     

    התשלום יבוצע תוך 30 ימים ממועד המצאת פסק הדין לנתבעת, באמצעות באי כוחה.

    המזכירות תמציא פסק דין זה לב"כ הצדדים.

     

    ניתן היום, ט"ו אדר א' תשע"ו, 24 פברואר 2016, בהעדר הצדדים.

     

    Picture 1


בעלי דין המבקשים הסרת המסמך מהמאגר באמצעות פניית הסרה בעמוד יצירת הקשר באתר. על הבקשה לכלול את שם הצדדים להליך, מספרו וקישור למסמך. כמו כן, יציין בעל הדין בבקשתו את סיבת ההסרה. יובהר כי פסקי הדין וההחלטות באתר פסק דין מפורסמים כדין ובאישור הנהלת בתי המשפט. בעלי דין אמנם רשאים לבקש את הסרת המסמך, אולם במצב בו אין צו האוסר את הפרסום, ההחלטה להסירו נתונה לשיקול דעת המערכת
הודעה Disclaimer

באתר זה הושקעו מאמצים רבים להעביר בדרך המהירה הנאה והטובה ביותר חומר ומידע חיוני. עם זאת, על המשתמשים והגולשים לעיין במקור עצמו ולא להסתפק בחומר המופיע באתר המהווה מראה דרך וכיוון ואינו מתיימר להחליף את המקור כמו גם שאינו בא במקום יעוץ מקצועי.

האתר מייעץ לכל משתמש לקבל לפני כל פעולה או החלטה יעוץ משפטי מבעל מקצוע. האתר אינו אחראי לדיוק ולנכונות החומר המופיע באתר. החומר המקורי נחשף בתהליך ההמרה לעיוותים מסויימים ועד להעלתו לאתר עלולים ליפול אי דיוקים ולכן אין האתר אחראי לשום פעולה שתעשה לאחר השימוש בו. האתר אינו אחראי לשום פרסום או לאמיתות פרטים של כל אדם, תאגיד או גוף המופיע באתר.



שאל את המשפטן
יעוץ אישי שלח את שאלתך ועורך דין יחזור אליך
* *   
   *
 

צור
קשר

צור
קשר

צור
קשר

צור
קשר

צור
קשר

צור
קשר

צור
קשר

כל הזכויות שמורות לפסקדין - אתר המשפט הישראלי
הוקם ע"י מערכות מודרניות בע"מ