אינדקס עורכי דין | פסיקה | המגזין | חקיקה | כתבי טענות | טפסים | TV | משאלים | שירותים משפטיים | פורום עורכי דין נגישות
חיפוש עורכי דין
מיקומך באתר: עמוד ראשי >> חיפוש פסקי-דין >> פרץ נ' חיים פסקוביץ ובניו בע"מ

פרץ נ' חיים פסקוביץ ובניו בע"מ

תאריך פרסום : 20/11/2017 | גרסת הדפסה
ת"א
בית משפט השלום
3616-12-14
12/11/2017
בפני השופט:
אור אדם

- נגד -
תובע:
אליהו פרץ
עו"ד יאיר כהן
נתבעת:
חיים פסקוביץ ובניו בע"מ
עו"ד אריה רואש
פסק דין

 

 

רקע כללי

  1. התובע הגיש תביעה זו לתשלום בסך 673,709 ₪ כדמי תיווך, בגין רכישת בשר מארגנטינה ממפעל קוקרסה (להלן: "המפעל"). התובע הגיש את תביעתו בסדר דין מקוצר, בה נטען, כי ביום 16.8.08 נחתם הסכם עם הנתבעת לפיו התובע יקבל 0.5% מכל עסקת יבוא בשר של הנתבעת ממפעל הבשר הארגנטינאי קוקרסה (להלן: "ההסכם"). לטענתו, מעת חתימת ההסכם ועד להגשת התביעה בדצמבר 2014, רכשה הנתבעת 259 משלוחים, אולם לא שילמה את העמלות להם זכאי היה התובע בהתאם להסכם, כך שהחוב עומד על 169,259$ ותוספת הפרשי הצמדה וריבית מגיע לסכום התביעה 673,709 ₪.

  2. הנתבעת חלקה על טענות התובע. בבקשת הרשות להתגונן נטען, כי ההסכמה היתה לשנה אחת בלבד, כאשר מיד לאחר החתימה על ההסכם, חזרו בהם מנהלי הנתבעת מההסכמה וההסכם נקרע מול עיניהם. נטען כי לאחר מכן התובע זייף את ההסכם בכך שערך שינויים בהעתק המצולם. הנתבעת הוסיפה וטענה לחלופין, כי באותו שלב לא הגיעו הצדדים בכלל להסכמה ולא בוצע התקשרות עם המפעל. רק לאחר שלוש שנים החלה הנתבעת לרכוש בשר מהמפעל נשוא ההסכם, וזאת ללא קשר לתיווכו של התובע. עוד נטען, כי בהמשך נפסל בשר שכשרותו אושרה על ידי התובע וצוותו, וכדי למנוע נזק נוסף, הנתבעת שילמה לתובע בגין עמלות, רק כדי שלא יגרום להם נזק נוסף. בסה"כ שולמו עמלות בגין רכישות מהמפעל בסך 95,000$. לפיכך ביקשה הנתבעת לדחות את התביעה ולחייב את התובע בהוצאות.

  3. ביום 8.3.15 בהסכמת התובע ניתנה רשות להתגונן ונקבע כי בקשת הרשות להתגונן תשמש כתב הגנה.

  4. לאחר מכן, פנו הצדדים להליך של גישור, וכמעט הגיעו להסכמות, אלא שמחלוקת בעניינים שמחוץ לתביעה זו מנעה מהצדדים להגיע לפשרה.

  5. התובע ביקש להעיד את מר עומר סולאסי מנהל המפעל, במסגרת שיחת וידאו, אולם בית המשפט, בהחלטה מנומקת ומפורטת מיום 7.5.17 דחה את הבקשה. בסופו של דבר העידו בתיק רק התובע עצמו, ומנהל הנתבעת מר יגאל פסקוביץ (להלן: "יגאל").

     

    הטענות כנגד החוזה

  6. אין מחלוקת בין הצדדים כי ביום 16.8.2008 נחתם הסכם התיווך בין הצדדים, לפיו התחייבה הנתבעת לשלם 0.5% מעסקאות שתעשה עם המפעל. טענות הנתבעת בעניין ההסכם הן שתיים: ראשית, נטען כי מייד לאחר חתימת ההסכם, חזרו בהם מנהלי הנתבעת מההסכם והוא נקרע מול עיניהם. שנית, נטען כי למרות האמור לעיל, התובע שמר בידיו העתק של ההסכם, וזייף את הנוסח הקבוע בו.

  7. לאחר ששמעתי את מכלול העדויות, מצאתי כי יש לדחות את שתי הטענות האמורות.

     

     

  8. נוסח ההסכם לבית המשפט הוגש העתק החוזה שנחתם בין הצדדים ביום 16.8.08 אשר נוסחו, בעותק שהוגש לבית המשפט קובע כדלקמן: "הסכם שנעשה בין חברת חיים פאשקוביץ ובין הרב אליהו פרץ. האחרון קישר בין חברת פאשקוביץ לבין בעל המפעל קוקרסה, וגרם להסכם מסחרי בין החברה הנ"ל לבין המפעל, וכתשלום לתיווך הנ"ל, הובטח לרב פרץ מטעם חברת פאשקוביץ, סכום של חצי אחוז מכל העסקאות שתעשה החברה הנ"ל במפעל כוכארנה (קוקרסה) בשר כשר עבור ישראל או עבור מדינה אחרת, או החברה הנ"ל או בא כוחם. הרב פרץ מצידו מתחייב לא לתווך המפעל הנ"ל לאף חברה אחרת, כל זמן שחברת פאשקוביץ תרצה להמשיך ולעבוד במפעל הנ"ל".

  9. מכאן שמדובר בהסכם תיווך, לפיו התובע פעל ליצירת הקשר בין המפעל לנתבעת, ולכן התחייבה הנתבעת לשלם לו עמלה בגובה של חצי אחוז מן הרכישות, כאשר מנגד, התובע התחייב שלא לתווך את המפעל ליבואנים אחרים, כל זמן שהנתבעת תרכוש בשר מהמפעל.

  10. העדר החוזה המקורי אין מחלוקת בין הצדדים כי החוזה המקורי לא אותר ולא הוגש לבית המשפט. התובע טען, כי נציגי הנתבעת דרשו לקבל את המקור והוא שמר אצלו רק העתק ולכן אין הוא יכול להציג את המקור. הנתבעת טענה, כי מייד לאחר החתימה על ההסכם, חזרו בהם נציגי הנתבעת מן ההסכמות וההסכם נקרע מול עיניהם. באותו פרק זמן, נטען כי התובע צילם את ההסכם ושמר אצלו את ההעתק, עליו ביצע את הזיוף הנטען.

  11. טענתה של הנתבעת, כאילו לאחר החתימה על ההסכם קרעו הצדדים את ההסכם, היא טענה שאין בה ממש. ראשית, לא ברור מדוע צריך לקרוע את ההסכם ולבטלו, שכן ימים ספורים לאחר מכן מסר המפעל את הפרטים (נ/1). ממילא אם לא היתה יוצאת עסקה לפועל, לא היתה הנתבעת צריכה לשלם כל עמלה. אין אפוא הגיון בשיקול שהוצג כעילה לביטול לכאורה של ההסכם.שנית, אם באמת בהסכם המקורי מדובר היה על עמלות לשנה אחת בלבד, כטענת הנתבעת, לא ברור מדוע צריך היה לקרוע אותו. שלישית, לא ברור כיצד נטען שברגעים ספורים של הליכה לשירותים, עלה בידי התובע לצלם את ההסכם ולהסתיר את ההעתק. רביעית, גם לגבי מפעל לטיגו נערך הסכם תיווך דומה בין הצדדים, וגם בו לא מופיעה מגבלה של שנה. חמישית, העובדה שלאחר מכן שילמה הנתבעת לתובע בגין עמלות על פי אותו הסכם ללא כל מחאה, מחזקת את הטענה כי ההסכם לא נקרע, ושני הצדדים ראו בו הסכם תקף.

     

  12. טענת הזיוף הנתבעת טענה כי ההסכם זוייף, כאשר התובע ערך שינויים בהסכם, בכך שבמקום המילים המקוריות שהופיעו בהסכם: "חצי אחוז לשנה מהעסקאות", רשם התובע, תוך כדי זיוף ההסכם: "חצי אחוז מכל העסקאות".

  13. שני הצדדים הגישו חוות דעת של מומחים להשוואת כתבי יד, לעניין טענת הזיוף האמורה לעיל, והסכימו הדדית כי המומחים לא יחקרו.

  14. המומחית מטעם התובע, גב' חנה קורן, מסרה בחוות דעתה, כי לאחר בחינת אופן הכתיבה של התובע, אופן ההיערכות על הדף, המרווחים בין המילים, אופן פיזור הנקודות ברקע הדף כתוצאה מצילומים חוזרים – היא הגיעה למסקנה, שאין כל אפשרות שבמקור היתה מילה נוספת או שונה בין המילה "אחוז" לבין המילה "העסקאות". הימצאות המילה "לשנה", היתה אמורה לשנות את כל ההיערכות במהלך השורה, אולם בפועל הדבר אינו קורה. המומחית קבעה, כי המסמך לא נראה כמסמך שעבר מניפולציה ידנית או ממוחשבת. הנוסח הקיים משמר לטענתה באופן ברור את היחסים בין המילים ובתוך השורה, באופן שמלמד כי זהו הנוסח המקורי ולא אחר.

  15. המומחה מטעם הנתבעת, מר יצחק חג'ג', נתן את חוות דעתו, שלמעשה איננה חוות דעת עצמאית, אלא כולה ביקורת על חוות דעתה של המומחית חנה קורן. המומחה חג'ג' ציין, כי מרגע שהמומחית קורן לא בדקה את המסמך המקורי, אין משקל לכל הערכותיה ומדובר על השערות בלבד. לטענתו, כאשר מדובר בצילום גרידא, לא ניתן לקבוע כי מדובר בניסוח מקורי, שכן הקביעות של קורן אינן מתבססות על המסמך המקורי או על סימנים ברורים אחרים, כגון בדיקת דיו, בדיקת אותנטיות של המסמכים ובדיקות נוספות שניתן לבצע רק על סמך המסמך המקורי.

  16. בשלב הסיכומים, הגיש ב"כ הנתבעת דוגמה לביצוע זיוף כאמור, כדי ללמד כי הדבר אפשרי (נ/3), אולם הוא נמנע כזכור מלזמן את המומחית לחקירה נגדית על חוות דעתה, אז יכול היה להציג לה את המוצג ולבקש את התייחסותה.

  17. ההלכה הפסוקה קבעה כי כאשר מדובר בטענה מעין פלילית כגון טענת זיוף, הנטל על הטוען לה הינו נטל כבד יותר מהנטל האזרחי הרגיל. בעניין נבולסי (ע"א 45/15 חלימה נבולסי נ' נביל נבולסי (15/05/2017), נקבע כי הנטל המונח על שכמו של מי שטוען לזיוף חוזה, הוא נטל כבד במיוחד, לנוכח חומרת הטענה שנילווה לה גוון מעין-פלילי, ועל בית המשפט לבחון את הראיות בזהירות ובקפדנות (שם, פסקה 13 לפסה"ד).  בעניין חזן (ע"א 3725/08 ניסים חזן נ' אריק חזן (03/02/2011), נקבע כי בעל דין המייחס לצד שכנגד עריכת חוזה פיקטיבי מעלה כנגדו טענה קשה, העשוי להגיע אף כדי ייחוס מרמה או מצג כזב. ככלל, טענות מסוג זה, שנילווה להן, על פי רוב סממן של חוסר נקיון כפיים, טעונות בשל טיבן רמת הוכחה נכבדה לצורך ביסוסן. ייחוס לאדם התנהגות שיש בה חוסר ניקיון כפיים, מרמה או כזב מחייב בראיות בעלות משקל ואמינות. טענות כאלה מצריכות רמת הוכחה התואמת במשקלה לרצינותה ולחומרתה של הטענה הנטענת (שם, פסקה 31 לפסה"ד).

  18. בענייננו, הנטל הכבד להוכיח זיוף מתוכנן של ההסכם ע"י התובע לא הורם. שורה ארוכה של שיקולים הביאו אותי למסקנה כי נוסחו של המסמך המקורי היה אכן זהה לנוסח שהוגש לבית המשפט וסומן ת/1:

    • מדובר בגרסה כנגד גרסה, באופן שאין ביכולתו של מנהל הנתבעת כדי להרים את הנטל הגבוה יחסית הנדרש להוכחת טענת זיוף. לא הובאה כל ראיה תומכת לגרסתו של יגאל, מנהל התובעת.

    • חוות דעת של המומחית חנה קורן איננה מתעלמת מהעובדה שלא הוצג בפניה מסמך מקורי, באופן שניתן היה להכריע באופן וודאי כי לא נעשה שום שינוי במסמך. יחד עם זאת, המומחית קורן מפרטת שורה של שיקולים שניתן לבחון אותם גם על יסוד העתק מצולם. גם אם המשקל של קביעת המומחית קורן איננו משקל מלא, כפי שהיה אם היתה בודקת את המסמך המקורי, הרי שיש בקביעותיה משקל כלשהו המחזק את גרסת התובע, לפיה זה היה המסמך המקורי.

    • כאשר צדדים לעסקת תיווך מפרטים את גובה העמלה מן העסקאות, הרי שאין היגיון בנוסח לו טוענת הנתבעת, שכן אין הוא מבהיר באופן מפורש כי מדובר בעמלה לעסקאות שיעשו בשנה אחת בלבד, כפי שטענה הנתבעת אלא רק לחצי אחוז לשנה מעסקות, נוסח שניתן לפרשו גם חצי אחוז לכל שנה בה נערכות עסקאות.

    • העובדה שבסופו של דבר גם הנתבעת מודה כי שילמה לתובע סכומים בגין עמלות רכישת בשר מהמפעל, ללא כל מחאה, לתקופה של מעבר לשנה, מחזקת את גרסת התובע, לפיה הנוסח שהוגש לבית המשפט הוא הנוסח המקורי. בהמשך אתייחס לטענת ה"סחיטה" בגינה, לטענת הנתבעת, שולמו העמלות. גם טענה זו היא טענה מעין פלילית. גם לגביה נטל ההוכחה הוא כבד, והוא לא הורם.

    • ומעבר לכך, ניתן היה להתרשם כי התובע הוא אולי תאב בצע המנסה בכל דרך להתעשר, כאשר לפעמים בו זמנית הוא גם עובד בשכר נאה כראש צוות, וגם זוכה בעמלות שמנות, אולם ההתרשמות היא שאין מדובר באדם רמאי, תחמן, מתוחכם או עבריין, אשר יזייף מסמכים כנטען ע"י הנתבעת.

  19. נוכח כל האמור לעיל, אני קובע כי ההסכם, בנוסח כפי שצורף לתביעה והוגש לבית המשפט, הוא ההסכם המקורי עליו חתמו הצדדים וראו את עצמם מחויבים אליו, לא הוכח כי נעשה בו שינוי כלשהו או כי הצדדים חזרו בהם מן ההסכמה האמורה.

     

     

    ניגוד עניינים 

  20. הנתבעת טענה כי ההסכם בינה לבין התובע לוקה בניגוד עניינים חמור, שעה שהתובע משמש למעשה נציג הרבנות הראשית במתן אישורי הכשרות, ולכן איננו יכול במקביל לגבות עמלות מיבואני הבשר.

  21. במהלך הסיכומים ביקש בא כוח הנתבעת לצרף את נהלי הרבנות הראשית בעניין , אולם לנוכח האיחור בהגשת הראיה לא התאפשר להגשה לבית המשפט.

  22. התובע טען כי הוא כלל איננו עובד של הרבנות הראשית ולכן לא ניתן לטעון לניגוד עניינים. לדבריו הוא לכל היותר מומלץ על ידי הרבנות הראשית וכיוון שאיננו עובד ישיר של הרבנות הראשית לא ניתן לטעון לניגוד עניינים.

  23. הגשת המסמך  בעת הסיכומים, ביקש ב"כ הנתבעת להגיש מסמך לעניין הנחיות הרבנות בעניין. לטענתו, מדובר במסמך המהווה "דין" שאיננו דרוש הוכחה, ולפיכך הוא ביקש לאתר את המקור החוקי והפרסום ברשומות, ולהגיש בקשה מסודרת.

  24. לאחר הדיון הוגשה בקשה פורמאלית, לצירוף מסמך שנטען כי הוא: "כללי הרבנות הראשית לעניין שחיטת חו"ל". הנתבעת טענה, כי יש לקבל את המסמך, כיוון שמדובר בעניין שעלה בכתבי הטענות, בתצהיר ובחקירות הנגדיות, כאשר נסיונות קודמים לאיתור המסמך העלו חרס, והמסמך הגיע באקראי לידי ב"כ הנתבעת רק לאחר ההוכחות. נטען שכאשר מדובר במסמך חשוב, אין מקום למנוע את הגשתו בטיעונים פרוצדוראליים. התובע התנגד להגשת המסמך. נטען כי אין מדובר בדין שאיננו צריך הוכחה, אלא בראייה שמבוקש להגישה לאחר שכבר נסתיימה שמיעת ההוכחות ואף נשמעו הסיכומים, באופן שהגשתה בשלב זה תפגע בתובע. עוד נטען, כי לא היתה כל מניעה להשיג את הראיה בשלב מוקדם יותר, כי לא היה מקום לצרף את הראיה עצמה, בטרם הכריע בית המשפט אם לקבלה, וכי לא ניתן לקבל את המסמך ללא עדות של עורכו.

  25. ראשית, ברור כי אין מדובר ב"דין" שאיננו דרוש הוכחה. הנתבעת לא הצביעה על מקור חוקי כלשהוא להוצאת המסמך או על מקום פרסומו. יתרה מזו, המסמך איננו נושא כל חותמת או לוגו של הרבנות הראשית לישראל, כך שלא ניתן לדעת בכלל אם מסמך זה, שנערך ע"י עזרא הררי רפול, אושר ע"י מאן דהוא ואם הוא בעל מעמד רשמי, כנטען בבקשה.

  26. לגופו של עניין, כיוון שאין מדובר ב"דין" הנטל על הנתבעת להוכיחו. אכן, כללי הפרוצדורה אינם בגדר 'מיטת סדום', אולם כאשר מוגשת בקשה להגשת ראייה לאחר שמיעת כלל הראיות בתיק, על בית המשפט לאזן בין השיקולים השונים: השאיפה לגילוי האמת מזה, והפגיעה בבעל הדין מזה. ככל שמדובר בראייה משמעותית יותר, אשר עשויה להטות את הכף בעניין ההכרעה, כך יטה בית המשפט לאפשר קבלת הראיה, למרות האיחור שבהגשתה, אולי בכפוף לפסיקת הוצאות.

  27. בעניין ורדה (רע"א 2715/13 חוסיין ורדה נ' מינהל מקרקעי ישראל (28.11.2013)), עליו נסמכה הנתבעת, מדובר היה בהגשת חוות דעת של הנתבעת בתיק אחר. בית המשפט הורה על קבלת המסמך למרות האיחור בהגשתו, כפוף לשמיעת ראיות נוספות בעניין. הודגש כי הכלל האוסר קבלת ראיות לאחר שלב ההוכחות, נועד גם להבטיח את זכויותיו של הצד שכנגד. יש לשמור על האיזון העדין בין הצדדים, על עקרון סופיות הדיון ועל השאיפה לנהל משפט בצורה יעילה. למרות זאת, ישנם מקרים חריגים, בהם הצורך בחשיפת האמת כה גדול, עד כדי להביא להטיית הכף לכיוון קבלת הראיה הנוספת, גם במחיר של פגיעה מסוימת בכללי הפרוצדורה. בית המשפט ציין כמה מבחנים שיש להביא בחשבון באיזון זה: תרומת הראיה שהוספתה מתבקשת לגילוי האמת ; האם החיוב שבקבלת הראיה עולה על השלילה שבסטייה מהכללים ; השלב בו נודע לצד המבקש דבר קיומה של הראיה ; האם ניתן היה להגישה במועד, וכד'.

  28. בענייננו, אין מדובר בטענה חדשה. מדובר בטיעון שנטען עוד בכתב ההגנה ובתצהירים. הנתבעת לא הבהירה מדוע לא נקטה מאמצים ולהשיג את המסמך מבעוד מועד, במועד שנקבע להגשת ראיותיה. לא הוברר, מדוע הפנייה לאותו יבואן אחר, ולרבנות הראשית עצמה, נעשתה רק לאחר שמיעת ההוכחות בתיק, ומדוע לא נתבקש מבעוד מועד צו מבית המשפט להמצאת נהלי הרבנות הראשית בעניין, אם אכן ישנם נהלים כאלה.

  29. למעלה מן הצורך, נראה כי גם אם המסמך היה מוגש כדין, לא היה בדבר כדי לשנות את התוצאה. מדובר במסמך שאיננו נושא חותמת הרבנות הראשית, ואין כל ראיה העולה מהמסמך עצמו, כי מדובר בנוהל תקף. אם היה מדובר במסמך שיכול להטות את ההכרעה בתיק, ייתכן שהיה מקום לפתוח מחדש את כל מסכת הראיות (כפוף להוצאות משמעותיות). ואולם, כפי שיפורט בהמשך, כאשר כל הנסיבות היו ידועות לשני הצדדים לחוזה, והם בחרו בצוותא להתקשר בחוזה, הרי שגם אם קיימת אי חוקיות מינורית, לגבי חלק קטן מהתקופה בה שימש התובע ראש צוות, גם אז אין מקום לשחרר צד לחוזה מקיום התחייבויותיו, כאשר כל העובדות היו ידועות לו.

     

  30. השתחררות מהסכם מחייב בטענה לאי חוקיות הנתבעת, בעת שחתמה על ההסכמים עם התובע, הן לגבי מפעל קוקרסה והן לגבי מפעל לטיגו, ידעה בדיוק את מעמדו של התובע, את יכולותיו ואת קשריו עם הרבנות הראשית. נראה כי היא אף ביקשה לקבל הטבות כלכליות לנוכח קשריו המיוחדים של התובע. בנסיבות אלה, הנסיון להשתחרר בדיעבד מן ההסכם, בטענה של אי חוקיות, כאשר שני הצדדים ידעו את מלוא העובדות ובחרו להתקשר בהסכם, עשוי להגיע כדי חוסר תום לב.

  31. כמתואר לעיל, אין טענה שהתובע הוא עובד של הרבנות, לגביו ניתן לטעון לניגוד עניינים ישיר. לכל היותר, היה התובע ראש צוות מטעם הנתבעת, לתקופה קצרה של חמישה חודשים, שהיא בטלה בשישים מול התקופה הממושכת בה נרכש הבשר ממפעל קוקרסה.

  32. גם אם מדובר בניגוד עניינים עקיף ושולי, עקב היות התובע מומלץ של הרבנות, בספק גדול אם מדובר בחוזה בלתי חוקי בהתאם להוראות סעיף 30 לחוק החוזים, היינו חוזה שכריתתו, תוכנו ומטרתו הם בלתי חוקיים, בלתי מוסריים או סותרים את תקנת הציבור.

  33. ניגוד עניינים הוא כלל הנוגע למשפט הציבורי, ותפקידו להגן על הרשות, מפני פעולה של בעל סמכות מתוך שיקולים זרים. עיון במסמך שהנתבעת ביקשה להגישו (ושכלל לא ברור טיבו), מעלה כי כל המסמך נוגע לכללים באשר לכשרות - כללים שנועדו לשמור כי הפיקוח על הכשרות תיעשה באופן מיטבי ואחיד, למנוע פגיעה בצרכני הבשר הכשר. במסגרת זו, גם נכלל ניגוד העניינים, שתפקידו להבטיח כי מי שמפקח על כשרות, יפעל אך ורק לטובת האינטרס הציבורי שבכשרות, היינו למנוע מצב שיבואני בשר כמו הנתבעת, ישלמו למי שמפקח על הבשר מטעמם, דבר שעלול לפגום בעבודת הפיקוח, לטובת אותם יבואנים.

  34. רק השנה, במסגרת בג"צ התנועה להגינות (בג"צ 3336/04 התנועה להגינות שלטונית נ' מועצת הרבנות הראשית (9.5.2017)), פסק בית המשפט, כי אין זה ראוי שמפקחי כשרות יהיו עובדיו של העסק המבוקר, שכן מדובר בניגוד עניינים מובנה. נקבע כי ניתוק הזיקה "בין משגיח ומושגח" הוא הכרחי בבחינת "בפני עיוור לא תתן מכשול", שכן, מבלי לפגוע במשגיחים רבים העושים מלאכתם נאמנה, פירצת הרצון לשמור על מקום עבודה עלולה ליתן מכשול לפני עיוור, לפני המאמינים בהשגחה ובאחריות הכשרות, אם חלילה הקשר בין משגיח למושגח יניב, במקרים מסוימים, פירות באושים (שם, פסקה י' לפסק הדין). יודגש כי בפסק הדין אין איסור כי המשגיח יועסק ע"י מזמין המזון.

  35. נמצא אפוא, כי אם התובע היה מצוי בניגוד עניינים, מי שעלול היה להיפגע מכך היתה הרבנות הראשית, שכן לתובע היה, לכאורה, אינטרס לקבוע ככשר גם בשר שאיננו כשר, כיוון שהוא מקבל עמלות בעבור המכירות. הכלל במהותו, נועד להגן על הרשות ולמנוע שיקולים זרים. בנסיבות אלה, לא ראוי לעשות שימוש בכלל ניגוד העניינים, כדי להשתחרר מהסכם בתחום המשפט הפרטי, כאשר שני הצדדים היו מודעים לכל העובדות ובחרו להתקשר בהסכם.

  36. בעניין אילן (ע"א 4305/10 מזל אילן נ' יוסף לוי, (09/05/2012)), ערך בית המשפט סקירה מקיפה על התוצאות של חוזה בלתי חוקי, בלתי מוסרי או סותר את תקנת הציבור. נפסק כי סעיף 31 לחוק החוזים מקנה לבית המשפט שיקול דעת רחב ביחס לתוצאותיו המשפטיות של חוזה פסול. החוק מאפשר לבית המשפט לבחור בין שלושה סעדים: השבה, פטור מהשבה וקיום החיוב. ביסודם של שלילת ההשבה או קיום החיוב מצויים "שיקולי צדק". אין לקבוע בעניין זה מסגרת נוקשה. על בית המשפט להביא בחשבון את מידת אי החוקיות - אם אי החוקיות חמורה או קלה, אם היא אגבית למהות ההתקשרות או שמא יורדת לשורש העסקה. בגדר הצדק הפרטי על בית המשפט להביא בחשבון את האשם היחסי של הצדדים והתנהגותם - הן ביזמה שהביאה לאי החוקיות הן בביצועה, את מידת הביצוע של החוזה הפסול וכד' (שם, פסקה 19 לפסה"ד).

  37. בעניין אלוני (ע"א 1804/05 אהוד אלוני נ' פקיד שומה כפר-סבא, (31/01/2008)), פסקה כב' השופטת חיות בעניין דומה, כשנטען לאי חוקיותו של חוזה: "לא אחת נאמר, וחזר ונאמר בבית-משפט זה, כי תקנת הציבור מחייבת, בראש ובראשונה, שאדם יכבד הסכם והתחייבות, שקיבל על עצמו ברצון חופשי, בידיעה ברורה ובהבנה מלאה של פרטי העיסקה. המערערים דנן עשו ככל אשר לאל ידם כדי לפגוע ביסוד מוסד זה של כיבוד החוק, ומשכלו כל הקצין, ודבר זה לא עלה בידם, טרחו ומצאו, כי ההסכם דנן נגוע הוא באי-חוקיות. ומשמצאו כך, מבקשים הם לבוא על מטרתם ולהתחמק מלמלא אחר ההסכם שבאו עליו, מתוך שדואגים הם, כביכול, שמא חס ושלום יבולע לסדר הציבורי הטוב באכיפת הסכם, הנגוע באי-חוקיות. התנהגות זו של המוכרים, שעושים מעשה זמרי ומבקשים שכר כפנחס, מחייבים את בית המשפט במשנה זהירות בבואו לדון בטענתם זו בדבר אי-אכיפת החוזה..." (שם, פסקה שלישית לפסה"ד של כב' השופטת חיות).

  38. מן הכלל אל הפרט - מדובר בחוזה לתשלום עמלות תיווך. חוזה עסקי שנחתם בין שני גופים עסקיים, אשר שניהם היו מודעים לכל הנסיבות. על יסוד השיקולים שבעניין אילן, ברור כי בענייננו, אי החוקיות, אם קיימת, היא קלה, היא אגבית למהות ההתקשרות, ואשמם של שני הצדדים, ששניהם היו מודעים לה – הוא זהה. בנסיבות העניין וודאי שהפגם, אם קיים, לא מצדיק השתחררות מן החיוב, כפי שנקבע בפרשת ע"א 1804/05 אלוני.

  39. לחילופין טענה הנתבעת, כי אין הדבר מקובל ליטול עמלות בגין תיווך שנעשה על ידי הממונה על הכשרות שלאחר מכן מקבל גם את שכרו כראש צוות. בעניין זה, לא הובאו כל ראיות לטענה כי משגיחי כשרות אחרים לא נטלו עמלות דומות. מכל מקום העובדה שהנתבעת עצמה הודתה כי במסגרת עבודה עם מפעל אחר לטיגו, נחתם הסכם כשר בגינו שילמה עמלות לתובע, די בה כשלעצמה כדי לשלול את הקרקע מתחת לטיעון זה של הנתבע.

     

    תקופת תחולתו של ההסכם

  40. אין מחלוקת כי ההסכם נחתם ביום 16.8.08. דחיתי את טענת הנתבעת כי ההסכם זוייף, כאשר במקור היה תוקפו לשנה בלבד (יצויין כי גם לפי ניסוח הנתבעת, אין מדובר בהסכם לשנה בלבד, שכן מדובר בתשלום חצי אחוז לשנה מהעסקאות, היינו לכל שנה). בהסכם לא נקבעה אפוא תקופה לתחולתו. אין מחלוקת כי הנתבעת התחילה לרכוש מוצרי בשר מהמפעל רק בחודש מאי 2011, דהיינו שנתיים ותשעה חודשים (!) לאחר מכן. אין מחלוקת כי הנתבעת ממשיכה לרכוש מותרי בשר מהמפעל עד היום.

  41. המחלוקות בין הצדדים הן שתיים:

    • אם התקופה עד לתחילת הרכישה מנתקת את הקשר להסכם התיווך.

    • אם אין ניתוק, לאיזו תקופה נחתם ההסכם מעת תחילת הרכישה.

  42. התובע טען כי ההסכם נחתם כלפי העתיד, כאשר היה ברור לשני הצדדים שקודם לתחילת העבודה, יש צורך להכין קו הכשרה במפעל. כעבור כמה חודשים, כשהמפעל יכול היה למכור בשר כשר, עבדה הנתבעת עם מפעל אחר. לפיכך ארך זמן עד שהתובעת נכנסה לרכוש מוצרי בשר מהמפעל, אולם כל עת שהנתבעת רוכשת מוצרי בשר מהמפעל, חייבת היא בתשלום עמלת התיווך עליה הסכימו הצדדים להסכם.

  43. הנתבעת מנגד טענה כי ההסכם היה לשנה בלבד כאמור לעיל. לחילופין, נטען כי יש לקבוע זמן סביר לתקופת תחולתו של ההסכם, שכן לא יתכן כי הסכם כזה יחול לנצח נצחים.

  44. במהלך הסיכומים, טען ב"כ התובע כי מדובר בטענות עובדתיות סותרות, לאחר שהנתבעת טענה כי החוזה זויף או בוטל מיד לאחר חתימתו. אין לקבל טענה זו. הנתבעת טענה כל העת כי ההסכם היה לתקופה של שנה בלבד. לאחר שבית המשפט דחה טענה זו, אין הדבר מהווה הרחבת חזית לטעון כי תקופה כזו או אחרת היא סבירה להסכם, בהנחה שלא מופיעה בו תקופה, שכן "הרחבת חזית" היא רק מקום שמופיעה טענה חדשה לחלוטין, שאין לה כל זכר בכתבי הטענות, ואילו בענייננו, טענות המתייחסות לתקופת ההסכם הופיעו בכתבי הטענות מלכתחילה.

  45. תחילת העבודה עם המפעל אין מחלוקת כי בפועל, למרות שההסכם נחתם באוגוסט 2008 ומספר ימים לאחריו גם שוגרו לנתבעת מהמפעל תנאי העסקה – הרי שבפועל הנתבעת לא החלה לעבוד באותה עת עם מפעל קוקרסה. אין מחלוקת בין הצדדים כי הנתבעת עוסקת ביבוא של בשר כשר בלבד, ולכן תנאי הכרחי היה הקמת קו הכשרה למוצרי הבשר טרם תחילת העבודה. אין מחלוקת כי הקמת קו ההכשרה התמשכה חודשים ארוכים, כאשר באותה תקופה ייבא בשר במפעל קוקרסה, יבואן אחר בשם לחוביץ', המוכן לייבא גם בשר שאינו כשר. אין מחלוקת שהנתבעת בינתיים עשתה שימוש במפעלים אחרים, תחילה במפעלים באורוגוואי, ולאחר מכן רכשה בשר מהמפעלים לטיגו ואמנקאי.

  46. לאחר בחינת מכלול הנסיבות, לא מצאתי כי פער הזמנים מחתימת הסכם התיווך ועד לתחילת העבודה, מנתק את הקשר בין ההסכם לעסקאות שנערכו לאחר מכן.

  47. לא מצאתי פגם בכך שהסכם התיווך נשוא ענייננו נחתם ביום 16.8.2008, ואילו פרטי העסקה נשלחו מהמפעל לנתבעת רק ארבעה ימים מאוחר יותר, ביום 20.8.2008 (נ/1). מטבע הדברים הוא שהסכם התיווך נחתם קודם להסכם העיקרי, שכן לאחר חתימה על ההסכם העיקרי, לא יהיה כל אינטרס לתשלום עמלת תיווך.

  48. קו ההכשרה היה מוכן וניתן היה להתחיל לעבוד ברכישת בשר כשר, רק במהלך שנת 2010 (עדות התובע ע' 21 ש' 4-5 לפרו'). בהמשך הסביר התובע, כי אכן, בעת החתימה על ההסכם, שני הצדדים חשבו שכבר בעונה הקרובה ניתן יהיה להסדיר את הקו להכשרת הבשר במפעל קוקרסה. ואולם: "בארגנטינה הדברים מתעכבים... ...ומה שחשבנו שיקח חצי שנה, יכול היה לקחת שנתיים" (ע' 23 ש' 21-22 לפרוט'). מכאן שמרב התקופה בין חתימת ההסכם לתחילת העבודה, היתה מחוייבת.

  49. האם העובדה שבפועל, גם כאשר קו ההכשרה היה מוכן, המשיכה לעבוד כשנה נוספת עם המפעל החברה שעבדה קודם לכן במפעל ברכישת בשר לא כשר, מעידה על ביטול ההסכם? בעניין זה העיד התובע: "היה הסכם עם פסקוביץ', אבל חברה לחוביץ' עבדו שם לקנות בשר לא מוכשר. כשהוקם מתקן ההכשרה אי אפשר היה להוציא אותם, כי הם המשיכו לעבוד. בא אלי יגאל פסקוביץ ואומר לי: אתה לא מתווך לנו. אמרתי לו: מה לעשות הם עובדים שם, ממשיכים לעבוד ואני לא יכול לזרוק אותם. שהוכשר הדבר, שהיתה שעת כושר, הוא נכנס לעבוד..." (ע' 20-21 לפרוט').

  50. יש לזכור, כי בתקופה שקו ההכשרה היה מוכן, עבדה הנתבעת במפעל לטיגו, גם זאת באמצעות תיווכו של התובע. בהמשך עברה הנתבעת לעבוד מול מפעל אמנקאי. רק בשלב הסכסוך עם אמנקאי, עלה הצורך של הנתבעת לרכוש בשר מהמפעל נשוא תביעה זו, כפי שהסביר התובע: "שאמנקאי הפסיק לנתבעת את האספקה של הבשר, אז יגאל פסקוביץ' לקח אותי למנכ"ל ואמר תראה מה עשו לי... ...הצוות שהיה ברשותי היה צריך לעבוד עם לחוביץ', היה מורכב לעבוד עם לחוביץ' בקוקרסה. דיברתי עם בעל המפעל ואמר לי שלחוביץ' חייב לו הרבה כסף... ...אז אמרתי לו מה דעתך שאביא יבואן אחר... ...אמר לי בסדר הוא מסכים. התקשרתי לנציג הרבנות, אמרתי אמנם הצוות מאושר לעבוד עם לחוביץ, אבל המפעל לא רוצים לעבוד בינתיים עם לחוביץ', מה דעתך שהצוות יעבוד עם חברה אחרת, אמר לי שאין בעיה. אז פניתי לאחים פסקוביץ' ואמרתי להם שיש להם הזדמנות להיכנס לקוקרסה..." (ע' 21 ש' 14-24 לפרוט').

  51. התובע יצר את הקשר הראשוני בשנת 2008 שהביא לחתימת הסכם התיווך. התובע העיד בתצהירו כי גם פעל לחידוש הקשר בשנת 2011, כאשר היחסים עם מפעל אמנקאי עלו על שרטון. טענות אלה לא הופרכו. מכאן שגם אם יגאל פגש את מנהל המפעל בתערוכה כלשהיא, ללא ספק התובע היה פעיל ביותר גם בחידוש הקשר עם קוקרסה. בלעדי תיווכו של התובע, בספק אם הנתבעת היתה רוכשת בשר ממפעל קוקרסה.

  52. אני קובע אפוא, כי אין בעובדה שהרכישות החלו רק שנתיים ותשעה חודשים אחרי ההסכם, כדי לנתק את הקשר הסיבתי ולשלול את תוקפו של ההסכם לגבי הרכישות החל ממאי 2011.

     

  53. טענה להפרת חוזה מצידו של התובע במהלך הסיכומים טענה הנתבעת, כי גם אם היה חוזה תקף בין הצדדים בעניין תשלום עמלות תיווך, גם אז, כאשר התובע תיווך את המפעל ליצרן אחר חרף סעיף הבלעדיות הקבוע בהסכם, הרי למעשה ביטל מכללא את ההסכם בין הצדדים. אין לקבל טענה זו. ראשית, עניין זה לא נטען כלל במסגרת בקשת הרשות להתגונן, או במסגרת תצהיר הנתבעת. שנית, אין כל מסמך בזמן אמת, לפיו הנתבעת רצתה להתחיל לעבוד מול מפעל קוקרסה, מיד שקו ההכשרה היה מוכן, ולא יכלה לעשות כן בגלל קיומו של יבואן אחר. נהפוך הוא, מהראיות עלה כי לנתבעת היה באותה עת ספק אחר של בשר, ולכן היא לא עמדה באופן דווקני על דרישת הבלעדיות מול קוקרסה, ומייד כאשר נקלעה לקשיים עקב הפסקת העבודה עם אמנקאי – דאג התובע לחידוש הקשר מול קוקרסה. שלישית, אם ביקשה הנתבעת לבטל את ההסכם עקב הפרתו, הרי שבהתאם לסעיף 8 לחוק החוזים (תרופות בשל הפרת חוזה) תשל"א 1970, ביטול חוזה יהיה בהודעת הנפגע למפר, תוך זמן סביר לאחר שנודע לו על ההפרה. אין מחלוקת כי כל הודעת ביטול כזו לא הועברה. רביעית, דווקא העובדה כי כאשר בסופו של דבר החלה הנתבעת לרכוש בשר מקוקרסה – היא החלה לשלם עמלות לתובע באופן רציף במהלך תקופה של שנה וחצי, מלמדת כי אין יסוד לטענתה כי התובע הפר את ההסכם או ביטל אותו בהתנהגותו.

  54. מתצהירו של התובע כמו גם מהיומן שצורף, עלה כי ברגע שהנתבעת רצתה להפסיק לרכוש בשר מיצרנים אחרים, ולעבור לרכוש את הבשר ממפעל קוקרסה, נקט התובע בפעולות שונות על מנת לחדש את הקשר בין המפעל לבין הנתבעת. אין מדובר בפרק זמן ממושך. על פניו נראה כי שני הצדדים הבינו כי מדובר בהמשך של אותה מערכת יחסים שהחלה עם חתימת ההסכם באוגוסט 2008, בעקבותיו הועברו התנאים הראשונים על ידי המפעל לנתבעת. יצוין כי הנתבעת עצמה למעשה הודתה בכך באמצעות התנהגות, בכך שבמהלך תקופה של שנה וחצי מפברואר 2012 ועד ספטמבר 2013 שילמה לתובע סכומים שונים בגין עמלות תיווך.

     

  55. תקופת תחולתו של הסכם התיווך  ההסכם איננו מגדיר את משך התקופה בה על הנתבעת לשלם עמלה מכל העסקאות. חוק החוזים (חלק כללי) תשל"ג – 1973, קובע בסעיף 24, כי תוכנו של חוזה יכול להיות ככל אשר הסכימו הצדדים. סעיף 25 לחוק קובע, כי חוזה יפורש לפי אומד דעתם של הצדדים כפי שהוא משתמע מתוך החוזה ובנסיבות העניין, ואולם אם אומד דעתם של הצדדים משתמע במפורש מלשון החוזה, יפורש החוזה בהתאם ללשונו. עוד נקבע באותו סעיף כי אם ישנם פירושים שונים אפשריים, ולאחד הצדדים היתה עדיפות בעיצוב תנאי החוזה יועדף פירוש כנגדו. סעיף 26 לחוק קובע כי פרטים שלא נקבעו בחוזה או על פיו, יהיו לפי הנוהג הקיים בין הצדדים, ובאין נוהג כזה, לפי הנוהג המקובל בחוזים מאותו סוג ויראו פרטים אלה כמוסכמים.

  56. בענייננו, מדובר בהסכם אותו ערך וניסח התובע, היינו במחלוקת פרשנית, יש להעדיף את הפירוש המיטיב עם הנתבעת.

  57. בהסכם לא מופיעה תקופה כלשהי לתחולתו של ההסכם. אף אחד מן הצדדים לא הביא ראיות באשר לנוהג מקובל בין הצדדים או בחוזים דומים מאותו סוג.

  58. כאשר בית המשפט מנסה להתחקות אחר אומד דעתם של הצדדים בעת חתימת ההסכם, נראה ברור, כי גם התובע והגם הנתבעת, לא היו טוענים כי ההסכם כולל חובת תשלום עמלה בעסקה שתעשה, דרך משל, עשרים שנה לאחר חתימת החוזה. אומד דעת הצדדים, כפי שהוא מתפרש מנסיבות העניין, מחייב לקבוע כי הצדדים התכוונו לתשלום עמלה עבור עסקאות שיעשו עם מפעל קוקרסה בתקופה סבירה לאחר ההסכם, היינו עסקאות שייערכו החל ממועד שהוא זמן סביר לאחר התקנת מערך ההכשרה במפעל, ולתקופה סבירה של כמה שנים ולא יותר.

  59. ההסכם נחתם באוגוסט 2008. החל מחודש מאי 2011 החלה הנתבעת לרכוש את הבשר ממפעל קוקרסה. התביעה היא בגין עמלות עבור רכישות ממאי 2011 ועד למועד הגשת התביעה. בין הצדדים גם מחלוקת מחוץ לתביעה זו, בנוגע לעסקאות שנערכו לאחר הגשת כתב התביעה.

  60. אומד דעת הצדדים ודאי שלא כלל התחייבות לתשלום עמלות לנצח נצחים. יש ממש בטענת הנתבעת, כי בלתי סביר שהצדדים התכוונו בעת חתימת ההסכם בשנת 2008, להסכם שיחול עשרות שנים קדימה לגבי כל עסקה. הסכם חייב להיות לפרק זמן סביר. אם הצדדים לא פרטו את התקופה, רשאי בית המשפט להשלים את החסר בהתאם להוראות סעיפים 24-26 לחוק החוזים.

  61. בעניין דראושה (ת"א (חיפה) 48270-05-12 דראושה שיווק בינלאומי בע"מ נ' טיולי הגליל בע"מ (6/3/2014)), מדובר היה בהסכם בין שתי חברות תיירות למתן שירותים נקודתיים, שלא נקבע לו מועד סיום. לאחר 11 שנה בוטל ההסכם חד צדדית. בית המשפט קבע כי כאשר הצדדים קיימו את ההסכם תקופה כה ממושכת של 11 שנים, ניתן להפסיקו בהודעה מראש של שנה אחת. בעניין תל אביב (ע"א 9784/05 עיריית תל אביב יפו נ' ידידיה גורן (12/8/2009)), מדובר היה בהתקשרות של העירייה עם עורכי דין, שלא נקצבה לה תקופה. נקבע כי הכלל הוא שחוזה אינו נערך לצמיתות. הודעה מוקדמת של שנה לשם הפסקת החוזה, היא סבירה בנסיבות העניין. בעניין טובאקו (ת"א (ת"א) 2583-04‏ ‏ אוברסיז טובאקו בע"מ נ' אחידקל שיווק וסחר (15/3/2010)), היה מדובר בהסכם הפצה בין יבואן למפיץ, שלא הוגדרה לו תקופה. נקבע כי האינטרס העיקרי הראוי להגנה, הוא אינטרס הציפייה של המפיץ שהשקיע כספים לשם קידום ההסכם. ההתקשרות נמשכה כשש שנים, ונפסק כי מדובר בפרק זמן ארוך בהתחשב בכך שלא מדובר בהשקעה בסדרי גודל משמעותיים. לפיכך אחרי שש שנים ניתן לבטל את ההסכם בהודעה מוקדמת.

  62. התובע ביקש להפנות לעניין שגב (ע"א 9609/01 מול הים בע"מ נ' יוסף שגב, פ"ד נח(4), 106(28/03/2004)). שם קבעה דעת הרוב, כי הסכם שכר טרחה, שאינו כולל הוראה בדבר הגבלה בזמן, איננו הסכם חסר הטעון השלמה. כב' הנשיא, כתוארו אז, ברק הדגיש כי קיימת אמנם הנחה כללית לגבי חוזה שלא הוגבלה תקופתו, כי החוזה ניתן לסיום, כעבור פרק זמן סביר, על ידי כל אחד מהצדדים, באמצעות הודעה לצד האחר שתינתן פרק זמן סביר מראש, אך כלל זה אינו חל על כל סוגי החוזים. הנשיא ציין כי הכלל מתייחס, על פי רוב, לחוזים הדדיים "מתחדשים", כגון חוזים לאספקת סחורה או שירותים, חוזי סוכנות והפצה והסכמי שכירות, שכן ההנחה במקרים מסוג זה היא שהצדדים לא התכוונו שהחוזה יקשור ביניהם לנצח. כלל פרשני זה אינו חל על מצב שבו רכש צד אחד זכות קבועה בנכס או באינטרס של הזולת, כמו למשל בחוזים המעניקים זיקת הנאה במקרקעין או חוזים לתשלום תמלוגים בגין זכות יוצרים. מכאן שגם לפי הפרשנות המרחיבה של הנשיא ברק – חוזה לעמלות תיווך איננו חוזה ללא הגבלת זמן.

  63. מן האמור לעיל עולה, כי בלתי סביר כי הסכם יעמוד בתוקפו ללא גבול. בית המשפט רשאי להשלים את הרכיב החסר, בהתאם לציפיות הצדדים.

  64. הצדדים היו חלוקים לגבי התקופה שלאחר הגשת התביעה, וזו למעשה היתה עילה לכך שהצדדים לא הגיעו להסכמות – עניין זה איננו עומד לפתחו של בית המשפט אשר עליו להכריע אך ורק בעניין הסכומים הנתבעים העומדים בפניו. סכומים אלה נתבעים בגין תקופה סבירה ולכן ניתן לקבל את התביעה בגינם. בית המשפט אינו חייב להכריע במסגרת פסק דין זה, לגבי התקופות שלאחר הגשת התביעה. עם זאת, כדי למנוע התדיינות נוספת, נראה לבית המשפט כי ניתן לקבוע שתוקפו של ההסכם חייב להיות מוגבל בזמן סביר, עד כדי חמש שנים מתחילת העבודה במאי 2011 או תקופה דומה.

     

    מהותם של הסכומים ששילמה הנתבעת לתובע

  65. אין מחלוקת כי הנתבעת שילמה לתובע סכומי כסף בשיעורים שונים, החל מחודש פברואר 2012 ועד לחודש ספטמבר 2013. הנתבעת טענה כי מדובר בתשלומים עבור עמלות רכישת בשר ממפעל קוקרסה, שאם ייקבע כי מדובר בהסכם בר-תוקף, יש לקזז תשלומים אלה מחיובה בעמלות. התובע טען, כי מדובר בתשלומים שאינם קשורים בנשוא התובענה, אלא בחובות קודמים בגין רכישות מהמפעלים לטיגו ואמנקאי, שכר עבודה וכספים לחלוקה לצוות.

  66. גובה הסכום - במסגרת בקשת רשות להתגונן נטען כי מדובר ב- 95,000$. במהלך הסיכומים נטען כי בנספחים לתצהיר התובע, עלה תשלום נוסף של 7,000$, ומדובר איפוא ב- 102,000$. יש ממש בטענת התובע, כי לאחר שעניין זה לא הופיע במסגרת בקשת הרשות להתגונן, ומנהל הנתבעת לא טען לעניין סכום זה במסגרת התצהיר מטעמו, למרות שהתצהיר הוגש לאחר תצהיר התובע – הרי שאין מקום להתייחס לסכום זה שנטען לראשונה במהלך הסיכומים. מדובר אפוא בסכום שבמחלוקת בסך 95,000$.

  67. כמתואר לעיל, התובע מודה כי קיבל את הסכום בשיעורים בתקופה של שנה וחצי. דא עקא, לטענתו אין מדובר בתשלום בגין עמלות עבור רכישת בשר ממפעל קוקרסה, אלא עבור עסקאות אחרות שבין הצדדים, כגון שכר עבודה או עמלות בגין רכישת בשר מהמפעלים לטיגו ואמנקאי.

  68. לא מצאתי מקום לקבל את טענת התובע בעניין זה. מדובר בתקופה המשתרעת חודשים ארוכים לאחר שהתובע הפסיק לעבוד כראש צוות עבור הנתבעת. מדובר בתקופה שהיא חודשים ארוכים לאחר שהנתבעת הפסיקה לרכוש בשר מהמפעלים לטיגו ואמנקאי. הטענה כאילו הנתבעת הוסיפה לשלם לתובע עבור חובות אחרים, כאשר הטענה איננה מפורטת ואיננה משייכת באופן קונקרטי את הסכומים ששולמו לאותם חובות - היא טענה שאין לקבלה.

  69. מהות הסכומים ששולמו התובע טען בתצהירו, כי במאי 2011 הועבר לו סכום של 4,500$ על חשבון החוב לאמנקאי. יש ממש בטענת הנתבעת, כי כאשר אין כל פירוט לגבי אופיו של התשלום, ניתן להניח באופן סביר, כי אם התובע ייחס סכום זה למפעל אמנקאי, הרי שבאותו מועד, לא סבר כי קיימים חובות קודמים לגבי מפעל לטיגו, שהרכישות ממנו היו קודם לכן, והתובע לא נתן הסבר אחר מניח את הדעת לשיוך תשלומים מאוחרים לתשלום זה ללטיגו (ע' 25 לפרוט').

  70. ניתן היה להתרשם כי התובע, אף שאיננו זייפן או רמאי, עומד בדווקנות על קבלת מלוא הכסף המגיע לו. בלתי סביר כי התובע ימתין תקופה כה ממושכת ללא כל טענה, אם מדובר בחובות ישנים של הנתבעת כלפיו הנוגעים לעסקאות אחרות.

  71. שני הצדדים טענו בעניין זה לעניין נטלי הראיה. התובע טען כי הנתבעת יכולה היתה להביא מסמכי הנהלת חשבונות, שיהיה בהם כדי ללמד את מהות התשלומים לתובע מפברואר 2012 ועד ספטמבר 2013, ואילו הנתבעת טענה, כי היה על התובע להציג חשבוניות תמורת הסכומים שהוא קיבל, וכך יכול היה לאשש את טענתו בעניין התשלומים עבור חובות קודמים.

  72. התובע הפנה גם לסעיף 50 לחוק החוזים, לפיו סכום שניתן לנושה שעה שהגיעו לו מן החייב חיובים אחדים, רשאי החייב לציין את החיוב שלחשבונו ייזקף הסכום, ואם לא עשה זאת, רשאי הנושה לעשות כן. לא נראה לי כי התובע יכול להנות מסעיף זה, שעה שבזמן אמת לא הגיש חשבוניות ולא טען לחובות אחרים במסגרת אותן חשבוניות בזמן אמת.

  73. בדרך כלל, כאשר סכום ניתן במסגרת עסקית, הנטל על מקבל הכסף להוציא קבלה או חשבונית, בה יפורט מהות אותו תשלום. אין מחלוקת כי התובע לא הוציא חשבוניות. אין מחלוקת כי בהתאם לכלל התלמודי: "המוציא מחברו עליו הראיה" הרי שהנטל על התובע להוכיח את כל רכיבי תביעתו, לרבות גובה החוב שלא שולם.

  74. התובע, לא הביא בתצהירו או בעדות בבית המשפט פירוט כיצד הגיע לסכום האמור שניתן לו במשך שנה וחצי, שלטענתו כולו בגין עסקאות אחרות, ולא בגין העמלות עבור יבוא הבשר ממפעל קוקרסה. מנגד הנתבעת במהלך סיכומיה, הבהירה כי גם אם תתקבל טענת התובע בנוגע לתשלומים עבור לטיגו ואמנקאי, גם אז הסכום ששולם עולה עשרות מונים על סכומי החיוב.

  75. לטיגו - באשר לעסקאות עם מפעל לטיגו, אין מחלוקת בין הצדדים כי בהסכם נרשם במפורש כי הנתבעת תשלם לתובע עמלת תיווך בסך 1% ואם לא תהיה מרוצה תוכל להפחית את העמלה ל- 0.5%. מנהל הנתבעת טען בתצהירו כי הנתבעת לא היתה מרוצה ועניין זה לא נסתר בחקירתו הנגדית. הסכומים ששולמו בגין רכישות ממפעל לטיגו בזמן אמת אכן תואמים את הערך של 0.5%.

  76. אמנקאי - באשר למפעל אמנקאי, טען התובע, כי גם לגביו היה הסכם לתשלום עמלות. הסכם כזה לא הוצג. התובע ניסה להסביר כי מדובר היה בהסכם בעל פה: "לגבי אמנקאי היה הסכם בעל פה ולא בכתב. היו שני הסכמים בכתב, לא ראיתי לנכון לצריך לעשות הסכם בכתב" (ע' 25 ש' 24-26 לפרוט'). אין לקבל טיעון מופרך זה. התובע ערך הסכם מפורט לגבי עמלות בגין רכישת בשר ממפעל קוקרסה נשוא תביעה זו. התובע ערך הסכם מפורט לגבי עמלות תיווך ממפעל לטיגו. לטענת התובע הנתבעת לא שילמה את כל העמלות בגין הרכישות מלטיגו. בלתי סביר לחלוטין, שהתובע שידע לערוך הסכמים מסודרים לגבי קוקרסה ולגבי לטיגו, לאחר שלטענתו אף לא שולמו העמלות עבור לטיגו - יוותר על הסכם חתום ומסודר באשר למפעל אמנקאי. אני קובע אפוא כי לא היה הסכם עמלות לגבי אמנקאי.

  77. גם המסמך ת/2 ממפעל אמנקאי מיום 10.8.2010, מחזק תחושה זו, שכן המפעל מפרט כי יבואן אחר עבד באמצעות התובע כנציגו, אולם אין הוא מציין זאת לגבי החברה הנתבעת שהחליפה את היבואן הקודם.

     

  78. טענת הכבד הפסול הנתבעת הביאה כראיה לנזק שגרם לה התובע, את העובדה שכבד שהוכשר על ידו, נפסל בישראל והדבר גרם לה נזק כבד. אני דוחה את טענת הנתבעת בעניין זה. ראשית, אם מדובר בטענת קיזוז, עליה להיות מכומתת ומפורטת, וזאת לא נעשה. שנית, שמו הטוב של התובע בפני הרבנות, הוא בעל ערך. בלתי סביר שהתובע בכוונה תחילה פגע בבשר כדי לפגוע בנתבעת. שלישית, הנתבעת החלה לשלם לתובע עוד בטרם יצא שמעו של הבשר שנפסל. רביעית, מדובר בסכומים זניחים יחסית לגובה העסקאות שביצעה הנתבעת במפעל.

     

  79. טענת הסחיטה הנתבעת טענה, כי הסכומים הללו שולמו במשך שנה וחצי לנוכח "סחיטה" של התובע, כדי שלא יפגע במוצרי הבשר. אין מקום לקבל טענה זו. העד יגאל פסקוביץ, בעדותו בבית המשפט, אישר כי מאז ספטמבר 2011 התובע לא עבד יותר כראש צוות באף מפעל המוכר בשר לנתבעת (ע' 47 ש' 19 לפרוט'). הוא אישר כי התשלום הראשון בגין עמלות התובע נעשה ביום 13.2.12, היינו חמישה חודשים לאחר שהתובע חדל לעבוד כראש צוות, ולמעשה לא יכול היה לפגוע בנתבעת ולסחוט אותה, זאת עוד לפני שהגיע המכתב של הרבנות על פסילת הבשר (ע' 48 ש' 1-5 לפרוט').

  80. בלתי סביר כי נתבעת, שהיא חברה מבוססת, תשלם שוב ושוב סכומים לתובע, במשך תקופה ממושכת של שנה וחצי, ללא כל מחאה. סביר הרבה יותר, כי הנתבעת ראתה עצמה מחוייבת להסכם עליו חתמה.

  81. נוכח כל האמור לעיל אני קובע עובדתית כי הנתבעת שילמה 95,000$ בגין עמלות תיווך לעסקאות הקשורות למפעל קוקרסה לתובע, ויש לנכות סכום זה מסכום התביעה.

     

     

    סיכומו של דבר

  82. קבעתי כאמור לעיל, כי בין הצדדים היה הסכם תקף, לפיו על הנתבעת לשלם לתובע 0.5% מכל העסקאות ממאי 2011 ועד להגשת התביעה. קבעתי כאמור לעיל, כי הנתבעת שילמה כבר 95,000$ על חשבון עמלת הרכישות מקוקרסה. הצדדים הסכימו לגבי גובה הרכישות (ע' 42 ש' 6 לפרוט'). היינו מדובר ברכישות בשווי 33,851,708$, ובעמלה בשיעור כולל של 169,259$, כאשר שולמו רק 95,000$ ממנה. יתרת העמלה עומדת אפוא על סך של 74,259$, כאשר שער הדולר באותה עת עמד על 3.9 ₪ לדולר.

  83. נוכח כל האמור לעיל, אני מחייב את הנתבעת לשלם לתובע סכום של 289,610 בצירוף הפרשי ריבית והצמדה ממועד הגשת התביעה ועד לתשלום המלא בפועל. בנוסף תשלם הנתבעת סכום כולל בגין הוצאות משפט ושכ"ט עו"ד בסך גלובאלי וכולל של 25,000 .

    המזכירות תשלח את פסק הדין לצדדים.

    זכות ערעור בתוך 45 יום לבית המשפט המחוזי.

     

     

    ניתנה היום, כ"ג חשוון תשע"ח, 12 נובמבר 2017, בהעדר הצדדים.

     

    Picture 1


בעלי דין המבקשים הסרת המסמך מהמאגר באמצעות פניית הסרה בעמוד יצירת הקשר באתר. על הבקשה לכלול את שם הצדדים להליך, מספרו וקישור למסמך. כמו כן, יציין בעל הדין בבקשתו את סיבת ההסרה. יובהר כי פסקי הדין וההחלטות באתר פסק דין מפורסמים כדין ובאישור הנהלת בתי המשפט. בעלי דין אמנם רשאים לבקש את הסרת המסמך, אולם במצב בו אין צו האוסר את הפרסום, ההחלטה להסירו נתונה לשיקול דעת המערכת
הודעה Disclaimer

באתר זה הושקעו מאמצים רבים להעביר בדרך המהירה הנאה והטובה ביותר חומר ומידע חיוני. עם זאת, על המשתמשים והגולשים לעיין במקור עצמו ולא להסתפק בחומר המופיע באתר המהווה מראה דרך וכיוון ואינו מתיימר להחליף את המקור כמו גם שאינו בא במקום יעוץ מקצועי.

האתר מייעץ לכל משתמש לקבל לפני כל פעולה או החלטה יעוץ משפטי מבעל מקצוע. האתר אינו אחראי לדיוק ולנכונות החומר המופיע באתר. החומר המקורי נחשף בתהליך ההמרה לעיוותים מסויימים ועד להעלתו לאתר עלולים ליפול אי דיוקים ולכן אין האתר אחראי לשום פעולה שתעשה לאחר השימוש בו. האתר אינו אחראי לשום פרסום או לאמיתות פרטים של כל אדם, תאגיד או גוף המופיע באתר.



שאל את המשפטן
יעוץ אישי שלח את שאלתך ועורך דין יחזור אליך
* *   
   *
קוד אבטחה
הקש קוד אבטחה*
 

צור
קשר

צור
קשר

צור
קשר

צור
קשר

צור
קשר

צור
קשר

צור
קשר

כל הזכויות שמורות לפסקדין - אתר המשפט הישראלי
הוקם ע"י מערכות מודרניות בע"מ