פלונית נ' עתידים מד בע"מ

שתי שאלות עומדות להכרעה במסגרת תובענה זו, ואלה הן:

האם הוכיחה התובעת את גרסתה לתאונה ורשלנותה של הנתבעת?

מהם נזקיה של התובעת בגין התאונה הנדונה?

אדון בשתי השאלות הנ"ל לפי סדרן.

התאונה: גרסתה של התובעת וחוות הדעת המקצועיות:

1. בכתב התביעה נטען כי התובעת, ילידת 1965, שמאית מקרקעין וכלכלנית במקצועה, ביקרה ביום 5.5.2021 במקרקעי הנתבעת לצורך ניתוח לתיקון בטן ושאיבת שומן. "לאחר שאיחסנה את חפציה, לבשה בגדי מנותחת כשלרגליה ולראשה כיסויי בד, משקפיה הוסרו, והיא החלה לצעוד, בליווי אח, עובד הנתבעת, במסדרון המוביל אל חדר הניתוח, או אז, כשעברה במסדרון מעל ריצפה בה הפרשי גובה של כ-3ס"מ, החליקה לאחור ונפלה בחוזקה על גבה, ונחבלה בגב, באזור עצם הזנב ובשורשי הידיים". זו גרסתה של התובעת גם בסיכומיה (פרק "התאונה") אשר טוענת כי לעת התאונה גם לא היה כל שילוט אזהרה וכי את הפרשי הגובה "העריכה כשישבה על כיסא לאחר שהרימו אותה מהרצפה".

2. על אתר אציין כי לא נשמר תיעוד מצולם של אירוע התאונה או זירת התאונה, שמאז התרחשה עברה שיפוץ ומכאן כי לא ניתן לדעת בוודאות כיצד נראתה לעת התאונה. כך גם לא הוצג דוח אירוע, אשר התברר שנרשם לאחר התאונה, ואיש מן העדים לאירוע מטעמה של הנתבעת (האח המלווה, מנהל המתקן לעת התאונה, מר קרמר, שחתם על תצהיר תשובות לשאלון) לא הובא לבית המשפט. על כך בהמשך.

3. מדוח מד"א שהוזעק למקום מיד לאחר התאונה עולה כי לדברי התובעת "במהלך הליכה במסדרון החליקה ונפלה על הגב ומאז התקשתה לבצע פעולות תזוזה...". גם בחומר הרפואי העוקב נרשמה אותה גרסה.

4. בחוות הדעת האורתופדית שהוגשה לבית המשפט מטעם התובעת נרשם כי התובעת "לא ראתה להיכן היא מובלת, מעדה עקב מדרגה ברצפה, החליקה נפלה לאחור על גבה". בחוות הדעת הפסיכיאטרית שהגישה התובעת נרשם כי התובעת "לוותה על ידי אח שברגע הזהיר אותה מפני החלקה כבר מעדה בהפרש גבהים קטן ברצפה שלא היה מסומן, איבדה שיווי משקל ונפלה אחורנית על הישבן ועל הגב".

5. כאן המקום לציין כי התובעת סובלת מזה שנים לא מבוטלות מוורטיגו המטופל בתרופות. גם על כך בהמשך.

6. בקדם המשפט שהתקיים בנוכחות התובעת, חזרה על הגרסה המופיעה בכתב התביעה וציינה כי ברגע שהאח הזהיר אותה לבל תיפול, מיד החליקה, איבדה את שיווי משקלה ונפלה לאחור. לשאלת בית המשפט השיבה שהיה במקום שיפוע מצופה PVC עם מדרגה קטנה שגרמה לה לאבד שיווי משקל. לא היה כל סימון עליה ולמעשה הבחינה בה רק לאחר הנפילה.

7. בחקירתה הראשית חזרה על גרסתה הנ"ל ועמדה עליה גם בחקירתה הנגדית.

8. לתמיכת טענתה המשפטית כי המקום היה מסוכן צירפה התובעת את חוות דעתה של המהנדסת ביקלס. כאמור לעיל, מאחר ולעת הביקור כבר עבר המקום שיפוץ, לא נותר למהנדסת אלא לתאר את שראו עיניה, וגם בעת ביקור במקום מצאה בו ליקויים, כמו למשל היעדר פסי חספוס למניעת החלקה, אשר לטענת מר קרמר, מי שהיה מנהל המקום לעת התאונה, היו ועדיין קיימים. מנגד צורפה חוות דעתו של המהנדס אופיר אשר הדף את טענותיה של עמיתתו. לא ארחיב בניתוח חוות הדעת ובחקירותיהם של השניים, שכן כפי שאראה להלן, אין בחוות הדעת כדי לקדם את הדיון בשאלת ההתרשלות.

9. התובעת טוענת כי גם אם היו פסי חספוס במועד התאונה, אלה לא נראו על ידיה ואף לא תועדו במועד ביקורה של המהנדסת ביקלס או אוזכרו בחוות דעתו של המהנדס אופיר. האחרון ומנהל הנתבעת היום מר אורנשטיין, נטען, לא יכלו לשלול כי במסגרת השיפוץ שנערך אחרי התאונה, שוטח המשטח נשוא התאונה כך שהפרשי הגובה בוטלו.

10. התובעת טוענת עוד כי הנתבעת נמנעה מהבאת ראיות רלבנטיות, דוגמת דוח האירוע שהתגלה לראשונה במסגרת חקירתו של מר אורנשטיין, חרף הנטען בתצהירו של מר קרמר כי לא קיים דוח כאמור, לא הובא האח שהוביל את התובעת לחדר הניתוח והיה עד לתאונה ולא הובאו כל ראיות או עדויות אחרות לסתירת גרסתה של התובעת (לא העיד מר תומר קרמר, מר גור מנהל הסיעוד).

     

    הכרעה ונימוקיה: הפן העובדתי:

11. אני קובע כי התובעת הוכיחה את נסיבות התאונה הנטענות על ידיה. הנתבעת לא הביאה איש לתמיכת גרסתה שלא היו דברים מעולם והדבר פועל לחובתה. לא הובא האח המלווה, לא הובא מנהל המקום לעת התאונה, מר קרמר או כל איש אחר, כמו מר דימה גור שהיה מנהל הסיעוד לעת התאונה - הסבר משכנע למחדל לא הועלה. ברי כי אם בידיי הנתבעת הייתה גרסה שונה מזו של התובעת- בעיקר לעניין אותה מדרגה עליה נטען שהחליקה- הנתבעת הייתה ממציאה אותה לעת מועד ההוכחות, אולם דבר לא הובא. כך גם לא הוצג, ולו באיחור, דו"ח האירוע אשר התברר שנרשם לאחר התאונה.

12. מכאן כי התובעת, אשר ניטלו ממנה משקפיה, והושמו לרגליה כיסויי בד, הגיעה למעבר ובו מדרגה בת כ-3 ס"מ, בה לא הבחינה וחרף אזהרת האח שהוצמד אליה, החליקה ונפלה לאחור תוך שהיא נחבטת בגבה התחתון ובעצם הזנב.

13. אני מודע לעצם העובדה כי שאלת ההחלקה על אותה מדרגה לא מצוינת באף ולא מסמך אחד רפואי בסמוך לאירוע התאונה, אולם ניתן לזקוף היעדר פרט זה לחומרת הפגיעה בתובעת ולסבל הרב שהייתה שרויה בו בעת הסמוכה לאירוע התאונה. ממילא וכאמור לעיל לא הובאה כל ראיה או איש לשלילת גרסתה בדבר אותה מדרגה שנקרתה בדרכה.

14. מכאן גם כי לחוות הדעת המקצועיות שהוגשו בנדון אין כל תרומה לקביעה העובדתית בדבר נסיבות התאונה ואיני נדרש לנתחן לפרטים. כמתואר לעיל, השניים ביקרו במקום לאחר שעבר שיפוץ יסודי והוספו עוד חדרי ניתוח. הדיון התיאורטי בחוות הדעת לא קידמני לעבר החלטה מושכלת יותר בשאלת החבות וניתן היה להגיע לאותה מסקנה גם ללא אותן חוות דעת. הוסף לכך שלא הוצגו לפניי מסמכי השיפוץ, מתשריטים ועד כתבי תכניות ביצוע והגעת כדי מסקנה כי בחוות הדעת אין דבר שעשוי לעזור להגיע למסקנה מושכלת בנדון. כאן המקום להעיר כי גם אי הצגת תכניות השיפוץ עומדת לחובת הנתבעת.

     

    החבות והאשם התורם:

15. התובעת טוענת כי הימצאות המדרגה בדרכה לחדר הניתוח כאשר על רגליה ערדלי בד ומשקפיה ניטלו ממנה, ומקום בו לא הוזהרה מראש על המכשול, מהווה התרשלות מצדה של הנתבעת. באזהרת האח ממש לעת הנפילה, לא סגי. הנתבעת טוענת שלא הוכחה כל התרשלות מצדה.

16. דעתי כדעת התובעת. אכן, הוצמד לתובעת אח אשר ליווה אותה במסדרון אל עבר חדר הניתוח, אולם מקום בו ניטלו מהתובעת משקפיה והושמו לרגליה ערדלי בד, כאשר בדרכה ניקרה מדרגה בת 3 ס"מ, או כל הפרש גובה אחר שגרם לשיבוש מדרך רגלה של התובעת, מהווה"מכשול בפני עיוור" ומכאן קמה ההתרשלות שיש לחייב את הנתבעת בגינה.

17. לא מצאתי לזקוף לחובת התובעת כל אשם תורם בנסיבות העניין. מקום בו ניטלו מהתובעת משקפיה, הגם שמעדותה המדובר במשקפיים בעלי מספר נמוך יחסית אולם המשמשים אותה לראיה למרחוק, לא הייתה יכולה התובעת להבחין במדרגה הקטנה הניצבת לפתחה ומכאן אין זה צודק להטיל עליה אשם תורם בנסיבות המקרה.

18. הגם שהתובעת סובלת מוורטיגו, לא הוכח כי הוא זה שגרם לנפילתה.

19. מכאן כי יש לחייב את הנתבעת בנזקיה של התובעת בגין המחדל לשמור על בטחונה במקרקעין אליה הוזמנה לשם הניתוח.

     

    הנזק: נכותה הרפואית של התובעת:

20. התובעת צירפה לכתב התביעה שתי חוות דעת, האחת בתחום האורתופדיה והשנייה בתחום הנפשי. הנתבעת ביקשה להדוף את חוות הדעת באמצעות חוות דעת מטעמה ונוכח הפערים בין אלה, מינה בית המשפט מומחים מטעמו לקביעת הנכות. משלא זומנו המומחים לחקירה, חזקה על הצדדים שהסכימו שנכותה של התובעת הינה כפי שנקבעה על ידי המומחים מטעם בית המשפט. מכל מקום, לא הוכח אחרת ועל כן אני קובע כי נכותה של התובעת הינה כקביעת מומחי בית המשפט, כמתואר להלן.

21. פרופ' מיקי בלוך, פסיכיאטר, קבע בחוות דעתו כי מבחינה נפשית אין תסמינים ניכרים בתר חבלתיים, אך כן פיתחה התובעת רתיעה מנפילה עד כדי הימנעות ממצבים שחווה כבעלי פוטנציאל לנפילה וכן צמצמה מאד את הפעילויות היומיומיות שלה ובעיקר את פעילות הפנאי. היא נמצאת, לטענתה, הרבה יותר בבית ונעשתה תלותית במשפחתה בכל הקשור ליציאה מהבית. עוד דיווחה על ירידה במצב הרוח ובעיקר בחשק לעסוק בפעילות פנאי וכן על ירידה ביכולתה לחוש הנאה. בשל מצבה היא מרגישה כי יכולתה לתפקד בעבודתה נפגעה, גם בשל הירידה בפעילות שיווקית שלה וגם בשל קשיי תפקוד. המומחה מציין כי הגם שהתובעת פנתה להערכה ועזרה פסיכיאטרית, נראה כי הטיפול שקיבלה היה בעצימות נמוכה מאד ומכוון יותר לכאב. ציין כי הפסיכיאטרית מדגישה את הכאבים והשיקום האיטי כגורמים מרכזיים לקשיי ההסתגלות שלה. לא נעשתה גם כל פניה לטיפול פסיכולוגי למרות שטיפול זה, לדעת המומחה, היה יכול להיות יעיל מאד על רקע הפחדים מנפילה והימנעויות שהתהוו בעקבות האירוע. המומחה שולל מחלה נפשית קודמת בהיעדר עדויות משכנעות על כך וקובע כי קיימת הפרעת הסתגלות מתמשכת גם על רקע נפשי הבאה לידי ביטוי בעיקר בירידה במצב הרוח ומוטיבציה והימנעויות שונות על רקע חרדה מנפילה. מצב נפשי זה, לדעת המומחה, כן תורם לפגיעה קלה בתפקודה הכללי. המומחה קובע עוד כי העובדה שלא חתרה לטיפול פסיכיאטרי או פסיכולוגי משמעותי מעיד כנראה כי עוצמת מצוקתה של התובעת לא הייתה גדולה. המומחה קובע לתובעת הפרעת הסתגלות עם מרכיבים דיכאוניים וחרדתיים בעוצמה קלה עד שארתית בשיעור של 5% וכי טיפול תרופתי וקליני היה תורם למצבה הקליני. נוכח היעדר טיפול מתאים, לא צפוי שיפור אך גם לא החמרה במצבה. מצבה פוגע קלות בתפקודה התעסוקתי והחברתי.

22. ד"ר אמיר השרוני, אורתופד, קבע בחוות דעתו כי השבר בגוף החוליה ממנו סבלה התובעת בגין התאונה החלים יפה. בכל הנוגע לעצם הזנב, קובע המומחה כי הגם שאין הוכחה שנגרם בעצם זאת שבר, ישנה הוכחה לבצקת בעצם שאותרה בבדיקת הדמיה שנערכה חמישה חודשים לאחר התאונה. המומחה מצא רגישות ברורה מעל עצם הזנב וכאב שנותר המלווה בהגבלה בהליכה ובישיבה ומשום כך פסק לתובעת 5% נכות בגין השבר בעצם הזנב ועוד 5% בגין השבר בעצם בגוף החוליה. כאן המקום לציין כי בבדיקתה הקלינית של התובעת לא נמצא דבר חוץ מאותה רגישות ברורה מעל עצם הזנב ובדיקתה הייתה תקינה לחלוטין.

23. מכאן כי לתובעת 5% נכות בתחום הנפשי, 5% נכות בגין שבר בגוף חוליה שהחלים ועוד 5% נכות בגין השבר בעצם הזנב. סה"כ: 14.26% סה"כ ובמעוגל 15%.

     

    נכותה התפקודית של התובעת והפגיעה בכושר הכנסתה

24. התובעת טוענת כי נכותה הרפואית תפקודית במלואה. הנתבעת טוענת כי אין בנכותה הרפואית של התובעת כל מרכיב תפקודי של ממש.

25. בעדות ארוכה ומפורטת ביותר, לעיתים מפרכת ומלווה בדמעות אשר חנקו את גרונה, ובעודה יושבת על כיסא המרופד בגלגל מתנפח אשר הביאה מהבית, תיארה התובעת את קורותיה מאז התאונה ועד היום. ניתן לתמצת עדות זו ולסכם כי עיקר טענתה של התובעת הוא שהנכות בעצם הזנב מגבילה אותה באופן ניכר, הרבה מעבר לחמשת האחוזים שנפסקו לה על ידי המומחה מטעם בית המשפט. היא מתקשה בכל פעולות היום יום, מנהיגה ועד עמידה ממושכת. נעזרת כל הזמן בכרית מתנפחת להקלה על הכאבים ונוכח כאבים אלה צמצמה עד מאד את עבודתה, בעיקר בשל הקושי לצאת לשטח שמהווה חלק בלתי נפרד מעבודת השמאות. בתה של התובעת, הגברת XXX, תמכה בעדותה בטענות אמה, בעיקר בכל הנוגע לקורותיה בסמוך לאחר התאונה והיום, בתוך משק הבית. עיקר העדות: התובעת כמעט ואינה משתתפת בניהול משק הבית, הרחיבה את העסקת העזרה בשכר, ובן זוגה נטל על עצמו גם את משימותיה של התובעת.

26. התובעת זימנה לעדות עמיתים מחוג השמאות, בראשם יו"ר לשכת השמאים, אשר כולם (למעט יו"ר הלשכה) מעל גיל הפרישה "המשפטי" של עצמאים ו/או שכירים, אשר טענו כי לשמאים אין גיל פרישה והם עובדים עד כלות.

27. מן החומר הרפואי שעמד לפני עולה כי בחודש 8/2021 סיפרה התובעת לרופאיה כי הכאבים תוקפים אותה בישיבה ובשכיבה ופחות בעמידה והליכה (עמ' 197 לראיות התובעת). דיווחה ביוני 2022 שהכאבים מתחילים לאחר ישיבה של שעתיים שלוש או חמש עד עשר דקות של עמידה והליכה.

28. כאן המקום לתאר את עבודתה של התובעת. התובעת הינה כלכלנית בוגרת האוניברסיטה העברית ושמאית בוגרת אוניברסיטת תל אביב, מוסמכת משנת 1994. היא גם מוסמכת במנהל עסקים, בגישור ובבוררות. בנוסף להנ"ל, משמשת התובעת גם בתפקיד הוראה בתחום השמאות בטכניון. אכן, התרשמתי שמדובר באשת אשכולות. בתפקידה כשמאית הסבירה התובעת, וכך גם העדים מטעמה, חלק בלתי נפרד כרוך ביציאה אל השטח, קרי ביקור בנכסים העומדים לשמאות. נוכח העובדה כי התובעת זכתה בעבודה מטעם המדינה, המדובר גם ביציאה אל כבישים רחבי ידיים ולא רק בניינים ונדל"ן. המדובר, לטענתה, בנסיעות ארוכות ומפרכות אשר מאז התאונה הוטל תפקיד הנהיגה על אחד מבני הבית. עוד הוסבר כי לא ניתן - ולא מקצועי- ליתן שמאות ללא ביקור בשטח ו/או על סמך תמונות בלבד. התובעת טענה כי נכותה אינה מאפשרת לה לחזור לעבודה במתכונת דומה לזו שלפני התאונה ומאדם שהיה כל כולו שקוע בעבודה מבוקר עד ערב, צמצמה עד מאד את עבודתה, הן כשמאית והן בהוראה. היא דחתה עבודות שהוצעו לה, העבירה חלק מהן לעמיתים וחלקה עמם את שכר הטרחה, ולא ניגשה למכרזים בתחום, הכל מתוך הבנה כי לא תצליח לספק את השירות שיידרש ממנה.

29. התובעת הציגה את הכנסותיה לתמיכת טענתה כי בגין התאונה שאירעה בגיל 55 וחצי (וכיום בת 59 וחצי) ירדו הכנסותיה באופן ניכר:

    2024: 151,000 ₪. בהצמדה להיום:156,500 ₪.

    2023: 190,000 ₪. בהצמדה להיום:203,000 ₪.

    2022: 200,000 ₪. בהצמדה להיום:224,000 ₪.

    2021: 295,000 ₪. חודש התאונה: 5/2021: בהצמדה להיום:342,000 ₪.

    2020: 395,000 ₪. בהצמדה להיום:462,000 ₪.

    2019: 413,000 ₪. בהצמדה להיום:481,000 ₪.

    הסכומים עוגלו לשם הנוחות. ההצמדה מאמצע השנה הקלנדרית.

30. הלכה למעשה, וככל שנסמוך אך על שומות המס, מדובר בירידה של כחצי בהכנסותיה של התובעת בהשוואה לתקופה שקדמה לתאונה. על פניו, הירידה בהכנסות (בעיקר בשנים 2022-2023 ) לא מתיישבת עם נכותה הרפואית של התובעת ולא עם הערות המומחים בחוות הדעת.

31. התובעת מייחסת את הירידה בהכנסות- כולה- לתוצאות התאונה ואילו הנתבעת שוללת קשר סיבתי לתאונה מכל וכל.

32. התרשמתי שהתובעת שקועה כל כולה בתאונה ובתוצאותיה, מעל ומעבר למצופה מנכות בשיעור שנפסק לה. היא מרגישה שחייה נהפכו על פיהם ומאישה פעלתנית הפכה לשבר כלי, המנסה בשארית כוחותיה לשמור על עיסוקיה כשמאית וכאשת הוראה. למרבה הצער, התובעת אינה מאמינה בטיפול פסיכיאטרי/פסיכולוגי העשוי לשפר, לפי חוות דעתו של הפסיכיאטר, את מצבה. לא למותר לציין כי לדעת המומחה אי הפנייה לטיפול מעיד כי עוצמת מצוקתה של התובעת לא הייתה גדולה.

33. בכל הנוגע לשבר בעצם הזנב, התרשמתי כי הלכה למעשה זו מגבלתה העיקרית של התובעת וגם לה מייחסת התובעת משמעות שאינה עולה בקנה אחד עם אחוזי הנכות ככאלה.

34. בכל הנוגע לשבר בגוף החוליה שנרפא בצורה יפה, כתיאור האורתופד, ונוכח העובדה כי לא נמצאה כל מגבלה בבדיקתה הקלינית של התובעת, אין לי אלא להפנות לפסיקה עניפה בנדון, אשר תמציתה: גם אם לא נותרה מגבלה והשבר החלים, יש לפצות באופן גלובאלי.

     

    "מת"א (שלום-ת"א) 26466/05 כהן נ' הפניקס הישראלי חב' לביטוח בע"מ (11.10.2009), שם פסקה כב' השופטת וולצקי שפרשנות נכונה של סעיף 37 (8) לתקנות היא זו שמכירה בנכות מעצם קיומו של שבר בגוף החוליה, במנותק מתסמינים נוספים שיכול ויימצאו בנפגע ויכול שלא יימצאו בו בעת הבדיקה לצורך קביעת הנכות. עוד קבעה כב' השופטת וולצקי שהמחוקק לא השחית מילותיו לריק ויש להניח שקביעת סעיף 37 (8) לתקנות נעשתה מתוך מחשבה שלעצם קיומו של שבר עשויות להיות השלכות על מצבו של הנפגע בעתיד, השלכות שאינן עונות על ההגדרה של הגבלת תנועה כמשמעה בסעיף 37 (7) לתקנות.

    ...

    מן הכלל אל הפרט

    ... המחוקק (שאינו משחית דבריו לריק) הכיר בסעיף 37 (8) בנכות בגין שבר בגוף החוליה. קביעה זו נעשתה, ככל הנראה, בשל ההנחה שלקיומו של שבר עשויות להיות השלכות עתידיות שאינן נכנסות להגדרת סעיף 37 (5)(ג) המתייחס להגבלת תנועות...".

    (ת"א (מרכז) 1402-08-13, אוסי נגד שומרה חברה לביטוח בע"מ, החלטה מיום 22.10.2013).

     

35. בשקלול כל הראיות שעמדו לרשותי, אני סבור כי סיום התובענה עשוי במידה רבה לשפר את מצבה התפקודי של התובעת ולהחזירה ביתר שאת למעגל העבודה, כשלפניה עוד שנים לא מעטות של עשייה. זהו המקרה בו נכון להעריך את נזקיה של התובעת לעתיד באופן גלובאלי מתוך הכרה כי מצד אחד נכותה הכללית מורכבת מנכויות בשיעורים נמוכים יחסית ומצד שני נוכח העובדה כי אני צופה שתחזור למעגל העבודה ביתר שאת עם סיומו של ההליך המשפטי.

     

    הנזק:

    כאב וסבל:

36. התובעת מעמידה ראש נזק זה על סך של 350,000 ₪ ואילו הנתבעת על סך של 40,000 ₪.

37. לאחר התאונה הובלה התובעת לחדר מיון, צולמה ושוחררה. מספר ימים לאחר מכן התגלה השבר בגוף החוליה אשר הצריך אשפוז של מספר ימים. התובעת טופלה באופן שמרני עם מחוך, הייתה במעקב אורתופדי וטופלה בפיזיותרפיה ובהידרותרפיה. לטענתה, הטיפולים עזרו אך במעט, ובכל הנוגע לפיזיותרפיה נאלצה ליטול טיפול פרטי נוכח התרשמותה כי זה שניתן במסגרת השירות הציבורי- חסר כל תועלת.

38. התובעת נשלחה מבית החולים לשלושה חודשים של חופשת מחלה, מחוך ג'אואט בזמן עמידה וישיבה, תרופות לשיכוך כאבים. בהמשך פנתה למרפאת כאב ומן המרפאה האורתופדית קיבלה שלושה חודשי מחלה נוספים עד ספטמבר 2021. בחודש יולי נצטוותה התובעת להיגמל מן המחוך אולם נפסקו לה חודשיים נוספים של חופשת מחלה.

39. בראי נכותה של התובעת ואי הכושר הארוך אליו נדרשה לאחר התאונה, אני סבור שפיצוי בסך של 85,000 ₪ ישקף נכונה את ראש הנזק הנדון.

     

    הפסד הכנסה לעבר:

40. מן הנתונים שהובאו לעיל עולה כי בשנת התאונה צנחה הכנסתה של התובעת ב-100,000 ₪ ובשנים העוקבות בעוד כ-200,000 ₪ בכל שנה.

41. לטענת התובעת חזרה לעבודה לאחר כחצי שנה והדברים עולים בקנה אחד הן עם חוות דעתם של המומחים מטעם בית המשפט המתארים את קורותיה, והן עם החומר הרפואי ממנו עולה כי נפסקה לה חופשת מחלה של כחצי שנה. אכן, איני מתעלם מהנכות הזמנית הקצרה שנפסקה על ידי המומחה, המדברת על 6 שבועות של אי כושר מלא ועוד 6 שבועות של אי כושר בשיעור 50%, אולם החומר הרפואי מזמן אמת מדבר על מצב חמור הרבה יותר אשר הצריך שיקום ארוך שלא אפשר עבודה של ממש ואני מעדיף אותו על פני הערכה בדיעבד של אי כושר.

42. התובעת מבקשת לפסוק לה את הפסדיה הריאליים בהשוואה לנתוני הכנסה עובר לתאונה, קרי את ההפרש בין הכנסתה עובר לתאונה לבין זו שצמחה לה בנכותה. הנתבעת מצדה טוענת כי לא הוכח כל קשר סיבתי בין הירידה הנטענת בהכנסות לבין הנכות ואף מפנה לעובדה כי חלק מהכנסותיה של התובעת כללו מענקי קורונה וגמלאות מחברת ביטוח. אכן, אין להתייחס לקצבאות שקיבלה התובעת, שאילו ניקח בחשבון את קצבאות הביטוח שנתקבלו מביטוח "הראל" יהיה בכך ניכוי מפיצויה של התובעת בגין ביטוח פרטי שעשתה והדבר מנוגד לפסיקה המוכרת בתחום זה. כך גם אין להביא בחשבון ההכנסה לעניין חישוב הפסדיה של התובעת את מענקי הקורונה שקיבלה, בעיקר נוכח העובדה כי לטענת התובעת המשיכה לעבוד בתקופה זו "כרגיל" (עמ' לפרוטוקול מול ש' 11 ואילך).

43. אני סבור שעולה קשר סיבתי ישיר בין הירידה החדה בהכנסותיה של התובעת בשנת התאונה לבין התאונה עצמה. התאונה אירעה באמצע השנה כאשר לפני התובעת עוד כשבעה חודשים של עבודה, אשר ניתן להניח שהיו מניבים לה הכנסה של ממש. בגין שנת התאונה מצאתי לפסוק לתובעת את ההפרש בין הכנסתה בשנה שקדמה לתאונה לבין הכנסתה בשנת התאונה, קרי 120,000 ₪ במעוגל ובתוספת ריבית מאמצע התקופה: 130,000 ₪. הסכום אמנם גבוה מזה הנדרש בסיכומיי התובעת אולם ההפרש נובע הן ממועד מתן פסק הדין וההצמדה שחושבה במועד הכתיבה והן מן העובדה כי יש להתעלם מקצבאות ומענקים שקיבלה התובעת מביטוח פרטי "הראל" ומהמדינה.

44. את הפסדיה מאז שנת 2022 ועד היום אבסס על ממוצע הכנסתה של התובעת עובר לתאונה (קרי, 2019-2020) העומד על סך של 39,000 ₪. כאמור לעיל, אני סבור שנכון במקרה זה לחשב את הפסדיה של התובעת באופן גלובאלי ולא באופן אקטוארי. אני מעמיד את הפסדיה לעבר ומאז 2022 בסך של 100,000 ₪.

     

     

    הפסדי הכנסה לעתיד:

45. התובעת הזמינה לבית המשפט מספר עדים, רובם ככולם מעבר לגיל פרישה של שכירים ועצמאים, אשר סיפרו כי לשמאים אין גיל פרישה. "הם מתים במשרד" אמרה התובעת ונתמכה בעדותה של ידי עמיתיה. גם יו"ר לשכת שמאי המקרקעין קבעה כי שמאי מקרקעין, בעיקר בתחום התמחותה של התובעת, עובדים הרבה מעבר לגיל 67/70.

46. התובעת כיום בת 59 וחצי נכון לכתיבת שורות אלה. נשאלת השאלה עד איזה גיל יש לפסוק את הפסדיה? גילאי הפרישה לשכירים (67) ולעצמאיים (70) נקבעו בפסיקה זה מכבר. עם זאת, נקבע גם כי בהינתן ראיות מיוחדות המצביעות על גיל פרישה במקרה ספיציפי, ניתן לחרוג מן החזקות הנ"ל. הפסיקה אכן מכירה באפשרות לפסוק, בנסיבות מתאימות, פיצוי מעבר לגיל הפרישה לנפגע העוסק במקצוע חופשי, כמו שמאות, עריכת דין או ראיית חשבון, ולסטות מהחזקה הקובעת כי גיל הפרישה הוא 67 לשכיר ו- 70 לעצמאי (ראו למשלע"א 8181/06הכשרת הישוב חברה לביטוח בע"מ נ' עזבון המנוח אטיאס דוד ז"ל, פס' 11 (נבו 21.1.2010);ע"א 8602/11,8891/11,הפניקס חברה לביטוח בע"מ נ' שלמה דן גדרוןפס' 5 (נבו 3.4.2012) (להלן: "עניין שלמה דן גדרון"). באשר לעצמאיים, קבע בית המשפט העליון כי כדי לחרוג מגיל פרישה של עצמאי, יש לעמוד בשני תנאים: עבודה בגיל מבוגר בפועל; וקיומן של תכונות מיוחדות המצדיקות את החריגה מגיל הפרישה הרגיל. ראו למשלע"א 8488/08עיזבון המנוח רוננה סושרד ז"ל נ' מדינת ישראל [נבו 5.6.2012] שם נקבעו הדברים הבאים:

    "קביעת תקופת עבודתו של אדם היא בגדר נעלם שלא ניתן לפתור אותו אלא על דרך ההשערה, וזאת במיוחד כאשר מדובר בעובד עצמאי... אולם במקרים בהם הועמד גיל הפרישה על גיל מבוגר יותר מ-70, הוכח כי נסיבותיו הקונקרטיות של הניזוק מצדיקות זאת, כגון ניזוק שהוכח לגביו כי עבד גם לאחר גיל 70 או שהוכח כי עבד עד גיל מבוגר או בהימצאן של תכונות מיוחדות".

    (ראו עמ' 10 סעיף 17 לפסה"ד).

     

    בעניין שלמה דן גדרון הנ"ל, אישר בית המשפט כי גיל הפרישה יעמוד על 75, בהתחשב בגילו של התובע במועד התאונה (52), ובעיסוקו כבעלים של משרד עורכי דין.

     

47. כמתואר לעיל, זימנה התובעת לעדות חמישה עדים, אשר ארבעה מהם באים בימים והחמישית, הגברת בוגין, יו"ר לשכת שמאי המקרקעין, הסבירה כי גיל הפרישה במקצוע הוא הרבה מעבר לגיל 70. כולם כאחד עובדים, בהיקף כזה או אחר, מעבר לגיל הפרישה ולדידם גיל הפרישה במקצוע אינו תחום בזמן.

48. שאלת גיל הפרישה לעצמאים במקצוע מסוים דורשת הוכחה. לדידי השכילה התובעת להמציא את הראיות הנדרשות במשפט אזרחי להוכיח כי לא הייתה פורשת בגיל 70 מן המקצוע. התובעת נושקת לגיל 60, היא בעלת תארים וניסיון יוצאי דופן בתחומה ומכאן ניתן להסיק ברמת וודאות גבוהה כי לא הייתה פורשת מן המקצוע קודם גיל 75. לא התעלמתי מעדותם של החמישה כמתואר לעיל, אולם בראי הפסיקה המנחה והמחייבת בנדון, אני סבור כי קביעת גיל הפרישה לתובעת בנסיבות האמורות צריכה להיות מידתית ותואמת את ההלכה. מכאן כי את הפסדיה לעתיד אחשב עד גיל 75.

49. כאמור לעיל, גם את הפסדיה לעתיד אחשב באופן גלובאלי על בסיס הכנסה חודשית של 39,000 ₪ בנתונים ריאליים. אני מעמיד פיצוי זה על סך של 300,000 ₪.

50. כאן המקום להעיר כי בסיכומיה מעמידה התובעת את הפסדה החודשי על סך של 31,520 ₪, שהוא נמוך מהסכום שצוין בחישוביי מעלה, אולם לפי חישובי התובעת מדובר בהפסד חודשי ואילו לפי חישוביי מדובר בממוצע הכנסה קודם התאונה.

51. התובעת מבקשת פיצוי גם בגין הפסדי פנסיה שכן משומות המס עולה כי הפרישה סכומים לקצבה. הנתבעת טוענת כי מדובר בעצמאית ועל כן אין לפסוק פיצוי בגין הפסדי פנסיה. לדעתי, אין מקום לפסוק לתובעת הפסדי פנסיה שכן בסיס החישוב של הפסדי הכנסתה כולל בחובו את אותן הפרשות.

     

    עזרת הזולת:

52. התובעת מבקשת בסיכומיה פיצוי בעבור עזרת הזולת לעבר ולעתיד. בכל הנוגע לעבר, טוענת התובעת כי נעזרה בבני משפחתה ובצד שלישי, בעיקר בתקופה שלאחר ובסמוך לתאונה ואף נכון להיום היא עודנה נעזרת בבני המשפחה בביצוע קניות, הסעות, משק הבית וכיוב'.

53. הנתבעת טוענת כי התובעת כלל לא הוכיחה כי נזקקה לעזרה בשער וכי אין כל התוויה לכך שתיזקק לעזרה בעתיד.

54. לבד מעדותה של התובעת אשר סיפרה על קשייה התפקודיים לאחר התאונה, העידה בנדון גם בתה. בן זוגה של התובעת לא הגיע להעיד. בעמוד 18 לפרוטוקול סיפרה התובעת על העזרה שמקבלת מבני המשפחה מצד אחד ומעוזרת בית בתשלום מצד שני. "הילדות שלי עושות במקומי הכל...הייתה לי עוזרת פעמיים בשבוע, לפני זה היה לי רק אחת...אני הורדתי את זה לפעם בשבוע, והילדות שלי עוזרות, ואין לי ברירה, והבעל שלי עוזר". זהו למעשה תמצית טיעוניה של התובעת. בחקירתה הנגדית סיפרה התובעת שהיא לא מדווחת על העוזרת לביטוח לאומי שכן מדובר בעובדות זרות. התשלום נעשה במזומן. בחקירתה סיפרה בתה של התובעת שקודם התאונה התובעת הייתה עושה את הקניות ומטפלת במשק הבית ואביה היה מבשל. "פעם היא הייתה עושה באמת הכל בבית, היום אנחנו...עושים כמעט את כל הכביסות בבית, כי קשה לה, כי כואב לה באמת". זוהי תמצית עדותה של הגברת XXX.

55. אני סבור שהתובעת הוכיחה היזקקות לעזרה בשכר ושלא בשכר בתקופה הסמוכה שלאחר התאונה, אותה אני מעריך בשנה. אני סבור שבעבור שנה הצורך בעזרה בשכר יכול היה לחזור לשיעורו כעובר לתאונה ובכל הנוגע לעזרת בני הבית, הרי שבעבור שנה מיום התאונה עזרה זו אינה בת פיצוי.

56. התובעת העידה כי היא משלמת בעבור 5 שעות שבועיות 430 ₪. כמתואר לעיל, הכפילה את תדירות ביקוריה של העוזרת בסמוך לאחר התאונה ועד לאחרונה.

57. מכאן כי בגין שנה של עזרה בשכר אני פוסק לתובעת 25,000 ₪ במעוגל ובגין עזרת בני הבית שלדעתי חרגה מהסביר בנסיבות העניין אני פוסק לתובעת עוד 10,000 ₪.

     

    הוצאות רפואיות:

58. בסיכומיה עותרת התובעת לפיצוי בסך של כ-600,000 ₪. התובעת מפרטת את כל הטיפולים שקיבלה בתשלום ואת כל האביזרים שרכשה להקלת כאביה. הנתבעת טוענת כי אין כל אינדיקציה שהתובעת נזקקה או תזקק לכל הוצאות רפואיות מעבר לאלה הניתנות בסל הבריאות וכי אין קשר בין הטיפולים שקיבלה לבין האירוע מושא כתב התביעה וממילא בחרה בטיפולים פרטיים ויקרים במקום טיפולים הממומנים על ידי קופת החולים.

59. בעדותה בבית המשפט פירטה התובעת את הטיפולים הרפואיים והפרה-רפואיים שקיבלה לאחר התאונה. עיקרם היו במגזר הפרטי בעיקר בשל טענתה שאלה הניתנים במגזר הציבורי ובקופת חולים "מתחת לכל ביקורת" (עמ' 16 ואילך). טיפולים אלה כללו, מעבר לכדורים, גם: פיזיותרפיה, פילאטיס, הידרותרפיה ו"וואטסו" ועיסויים. התובעת גם רכשה מחוך "זה כלוב, יש לזה פלסטיק גדול מאחורה ששומר על הגב. יש לזה ברזלים מקדימה ולמטה, שעמוד השדרה לא זז, וצריך ללכת עם זה כל הזמן". עם המחוך הייתה כארבעה חודשים אולם המשיכה את תהליך הגמילה ממנו במשך שנה שלמה. המשיכה להחזיק ולהשתמש בו חליפות משך שנתיים וחצי. עוד רכשה התובעת מכשיר חשמלי להקלה על כאביה והפעילה אותו משך חודשים ארוכים "והיום אני יודעת להחביא את זה כבר מתחת לבגדים...".

60. התובעת צירפה כ- 120 קבלות בגין הטיפולים הרפואיים שקיבלה (עמ' 224-344 לתיק מוצגיה) כולל טיפול על ידי פסיכיאטרית . רוב הקבלות מן המגזר הפרטי. סכומן עומד על 48,000 ₪ נומינאלית.

61. אכן, לא אחת נקבע כי מאחר ועיקר הטיפול הרפואי לו נדרש נפגע, ניתן במסגרת סל הבריאות ומכוסה על ידי קופות החולים במסגרת הביטוח הכללי,חלה על הנפגע חובה למצות את זכויותיו במסגרת זו, כחלק מחובתו להקטנת נזקיו (ראות"א (מחוזי מרכז) 59468-03-14פלונית נ' הפניקס הישראלי חברה לביטוח בע"מ(נבו 27.10.2015)‏‏. עם זאת, וגם על פי הפסיקה, הנטייה הינה להכיר בהוצאות שהוציא נפגע לריפויו, אפילו היו הוצאות גבוהות יחסית, או כאלה שאינן "מקובלות" שכן אדם קרוב אצל עצמו והצורך בהוצאה, אפילו ברגיל לא הייתה מתקבלת, הינו מובן בנסיבות שכאלה. עד למועד פסה"ד, גישת ביהמ"ש להוצאות רפואיות הינה אם כן נוחה וסלחנית ומתחשבת במצוקת הנפגע, המבקש מזור לחוליו (ר' לעניין זה לדוגמהע"א 357/80יהודה נעים נ' משה ברדה, פ"ד לו(3) 762 (1982), וכן ת.א (ת"א) 59293-10-15‏ ‏ פלוני נ' התאגיד המנהל של המאגר לביטוח רכב חובה ("הפול") בע"מ, 26.6.2025). "בתוך עמנו אנו חיים והמציאות מלמדת על הוצאות רפואיות נוספות הנדרשות לנפגע בנסיבות אלו אשר אינן מכוסות על-ידי ביטוח הבריאות או המוסד לביטוח לאומי, לרבות טיפולים פרטיים. בפסיקה השתרשה הסברה כי יש לפסוק פיצוי גלובאלי בגין הוצאות רפואיות אלו)ע"א 8074/15פלוני נ' המאגר הישראלי לביטוח רכב(22.05.2016)).". ראוי לציון גם פסק דינו של בית המשפט העליון ברע"א 7325/12הפניקס הישראלי חברה לביטוח בע"מ נ' מכבי שירותי בריאות)פורסם בנבו((12/11/13) מפי כב' הש' עמית, לפיו"בכל מקרה בו מתעורר ספק של ממש לגבי היקף הטיפולים או השירותים הרפואיים אותם זכאי הניזוק לקבל מקופת חולים על פי סל הבריאות, ברירת המחדל צריכה להיות חיובה של חברת הביטוח ," אלא שעל התובעת לשכנע בדבר קיומו של ספק ממשי.

62. אין ספק שהתובעת עשתה כל שלאל ידה כדי להיטיב את מצבה. מעדותה ועדות בתה וכך גם כעולה מן החומר הרפואי, הרי שסבלה בסמוך לאחר התאונה היה גדול. היא נשלחה למרפאת פיזיותרפיה, למרפאת כאב, הומלץ טיפול בדיקור שרירי, דיקור יבש, הידרותרפיה ועוד.

63. בשקלול חובתה של התובעת להקטין את נזקיה מצד אחד ורצונה להתרפא בכל דרך, ותהא יקרה ככל שתהא, מצד שני, אני סבור שבראש הנזק האמור ולעבר, ראוי לפצותה ביד רחבה ובסכום המגלם 75% מסך הוצאותיה, קרי 36,000 ₪ ובשערוך להיום 42,000 ₪.

64. בכל הנוגע לעתיד, ונוכח עבור הזמן הרב מאז קרתה התאונה ומיצוי כמעט כולל של אפשרויות הטיפול והריפוי, אני סבור כי על התובעת למצות את זכויותיה במסגרת קופת חולים גם אם לדעתה הטיפול אינו עולה לרמה הניתנת באופן פרטי.

     

     

     

     

     

    הוצאות נסיעה:

65. התובעת מבקשת בסיכומיה 185,000 ₪ בראש נזק זה ואילו הנתבעת דוחה בשתי ידיים את הסכום המבוקש בעיקר בשל היעדר הוכחה והתוויה רפואית של מומחי בית המשפט.

66. כזכור, את התובעת הסיעו ומסיעים בני הבית למחוזות חפצה, בעיקר בשל הקושי הנטען בישיבה ממושכת. את דרישתה מבססת התובעת בעיקר על הצורך לנסוע לטיפולים רפואיים ופרה רפואיים להקלת כאביה, בעבר ובעתיד.

67. אני נכון להכיר בהוצאות שהוצאו לצורך ריפויה של התובעת, בעיקר בסמוך ולאחר התאונה, שכן התובעת עשתה כל שלאל ידיה להירפא. מובן לחלוטין הקושי בנהיגה בעבר נוכח המגבלה בעצם הזנב. עם זאת לעתיד, איני רואה מקום לפסוק הוצאות נסיעה לטיפולים שתכיפותם תלך ותקטן עם השנים או על נסיעות במסגרת העבודה, בראי שנאמר לעיל בפרק הנכות התפקודית.

68. לאור כל האמור אני פוסק לתובעת בראש נזק זה סך של 15,000 ₪.

     

    סיכום הנזק:

    כאב וסבל:85,000 ₪.

    הפסדי הכנסה לעבר:230,000 ₪.

    הפסדי הכנסה לעתיד:300,000 ₪

    הוצאות רפואיות:42,000 ₪.

    עזרת צד שלישי:35,000 ₪

    הוצאות נסיעה:15,000 ₪.

    סה"כ:707,000 ₪.

    שכ"ט עו"ד:167,000 ₪.

    אגרה:726 ₪.

     

    בכל הנוגע לשכר העדים והמומחים, תמציא התובעת לידי הנתבעת ראיה על תשלום שכר טרחתם בפועל וזה יתווסף לסכום הנ"ל.

     

    זכות ערעור לבית המשפט המחוזי תוך 60 ימים מיום קבלת פסק הדין

     

    ניתן היום, י"ח אב תשפ"ה, 12 אוגוסט 2025, בהעדר הצדדים.