אינדקס עורכי דין | פסיקה | המגזין | חקיקה | כתבי טענות | טפסים | TV | משאלים | שירותים משפטיים | פורום עורכי דין נגישות
חיפוש עורכי דין
מיקומך באתר: עמוד ראשי >> חיפוש פסקי-דין >> ת"א 3225-01-13 א.מנ' מדינת ישראל ואח'

ת"א 3225-01-13 א.מנ' מדינת ישראל ואח'

תאריך פרסום : 17/02/2015 | גרסת הדפסה
ת"א
בית משפט השלום תל אביב - יפו
3225-01-13
06/02/2015
בפני השופטת:
מי-טל אל-עד קרביס

- נגד -
התובע :
א. מ
עו"ד בן-ארי
הנתבעת:
מדינת ישראל – משרד הבטחון
עו"ד גוטליב מפרקליטות מחוז תל אביב (אזרחי)
פסק דין
 

 

לפני תביעת פיצויים לפי פקודת הנזיקין [נוסח חדש] (להלן: "פקנ"ז") בסכום של 120,000 ₪ בגין אירוע שארע בתאריך 10.5.12, עת התובע צעד בחוף הים וקבוצת חיילים שהתאמנה במקום פגעה בו והפילה אותו ארצה (להלן: "האירוע").

 

הצדדים הגיעו להסדר דיוני לפיו התובע לא יטען לנכות בגין האירוע, הנתבעת לא תטען בעניין אחריותה או אשם תורם של התובע, ובית המשפט יתן פסק דין בסוגיית הנזק, על יסוד התצהירים והחומר הרפואי שצורף להם ולאחר הגשת סיכומים בכתב (ראו הסדר דיוני שקיבל בתאריך 7.1.14 תוקף של החלטת בית משפט).

 

הצדדים הגישו סיכומיהם ומכאן פסק דין זה.

 

רקע 

 

1.התובע, יליד 1934, בן 78 במועד הארוע.

 

בתאריך, 10.5.12 בשעות הבוקר, בעת שצעד בחוף בת-גלים בחיפה, קבוצת חיילי חיל הים שהתאמנה במקום ושרצה בכיוון הליכתו, פגעה בו והפילה אותו. מוסכם כי החיילים לא עלו על התובע ולא דרכו עליו (ראו סעיף 2 להסדר דיוני).

 

2. על פי תצהירו של התובע, ראשו נחבט בקרקע והוא קיבל מכה חזקה במיוחד בגבו. לאחר שהופל, ניגשו אליו שני חיילים על מנת לבדוק את מצבו. הם ביקשו לעזור לו לקום, אך הוא סרב מחשש כי בגילו כל תזוזה תגרום לו לנזק. גם להצעתם להסיעו לביתו סרב וכל שביקש היה ליווי לתחנת האוטובוס הקרובה, וכך הוה (ראו סעיפים 8 ו – 10 לתצהיר).

 

3.בחלוף 4 ימים, בתאריך 14.5.12, פנה התובע לרופא-אורתופד בקופת חולים על רקע כאבי גב. הרופא מצא בבדיקתו סימן חבלה בראשו של התובע וכן רגישות בגב מותני. בעקבות האמור, ניתנה לתובע תעודת מחלה ל – 12 ימים (ראו נספח ב' לסיכומי הנתבעת).

 

4. לטענת התובע, ובתמצית, בעקבות פגיעתו על ידי החיילים נגרמו לו נזקים ממוניים ולא-ממוניים. חופשת המחלה בת 12 ימים שניתנה לאחר הארוע הוארכה מעת לעת עד 61 ימים במהלכם אף נעדר מעבודתו, עסק משפחתי לממכר מוצרי מזון בסיטונאות. וכך, בגין ארבעה רכיבי נזק שונים התובע עותר לפיצוי; הראשון, גרימת 'פחד-מוות'. לטענת התובע הוא שמע את קבוצת החיילים שועטת לעברו בקול שעטה הולך וגובר. הוא בקושי הספיק להסתובב לפני שנפגע, אך הבין כי הוא עומד להיפגע, ובגילו – קרוב לשמונים – מילא אותו הדבר אימה שכן חשש שפגיעה פיזית קשה עלולה להופכו למקרה סיעודי. תחושת חוסר האונים והפחד המצמית באותן שניות מזכה אותו, לדידו, בפיצוי בסך של 50,000 ₪. רכיב הנזק השני, הוא הכאב והסבל בשל הפגיעה הפיזית בראשו ובגבו. לטענת התובע נקבעו לו 61 ימי מחלה במצטבר, ועל כך יש לפצותו בסכום של 30,000 ₪. הרכיב השלישי בעטיו הוא תובע פיצוי עניינו היעדרות כפויה מעבודתו. היעדרותו במשך תקופה ארוכה הביאה לירידה בהכנסות העסק ולפגיעה כלכלית אליה מתווסף היבט הפגיעה הלא-ממונית המתבטא בצער שחווה כתוצאה מהיעדרותו. בפרט ובמיוחד כשעסקינן באדם מבוגר כמותו, שהמשך עבודתו תורמת לו לתחושת חיוניות וערך. בגין רכיב נזק זה הוא עותר לפיצוי בסכום של 20,000 ₪. רכיב הנזק הרביעי הוא הטראומה המתמשכת לאחר האירוע לרבות אובדן ההנאה משהייה בשטח ציבורי והתרחקות מריכוזי אנשים והתקהלויות, ועל כך נתבע הסכום של 20,000 ₪. סך נזקיו מגיע כדי 120,000 ₪. כך התובע.

 

למען הסר ספק, התובע אינו טוען לנכות בקשר עם פגיעתו (ראו סעיף 3 להסדר הדיוני).

 

5.ואילו הנתבעת, גם כן בתמצית, מבקשת להדגיש כי החיילים פגעו בתובע והפילו אותו, אך לא עלו או דרכו עליו. היא טוענת כי לתובע לא נגרם נזק ממשי בעקבות האירוע, ולראיה התובע אף אינו טוען לנכות או כי אושפז או טופל עקב האירוע. ככלל, נזקיו הנטענים של התובע אינם נתמכים בראיות, וככל שהפסיק לעבוד או סבל עקב מצבו הרפואי, הרי שהאמור הוא בשל מחלותיו הקשות שלפני לאירוע אשר הגבילו אותו או מנעו ממנו לעבוד.

 

לגופם של רכיבי הנזק טוענת הנתבעת כי פיצוי בגין "גרימת פחד מוות" אינו מוכר בפסיקה. לאחר נפילתו, התובע קם ושב בכוחות עצמו לביתו. מהתיעוד הרפואי עולה כי הוא פנה לקופת חולים רק 4 ימים לאחר האירוע ושם לא אובחנה כל חבלה קשה. אין מחלוקת כי התובע לא נפגע קשה באגן או בראשו וכן כי לא הפך למקרה סיעודי. התובע גם לא צירף לתביעה כל מסמך רפואי היכול להעיד אודות מצבו הפיזי או הנפשי ומשכך אינו יכול להוכיח כל עניין שברפואה לרבות פחדים או חששות בעקבות האירוע. הנתבעת מוסיפה כי מטרת דיני הנזיקין היא השבת המצב לקדמותו ואין מקום לפצות את התובע בשל החשש מהתממשות הנזק הפוטנציאלי, שלא התממש. ראש נזק זה אינו קיים בחוק או בפסיקה. ביחס להפסדי השכר הנתבעת טוענת כי התובע עבר את גיל היציאה לפנסיה ולא הוכח כי הוא חלק ממעגל העבודה. את טענתו כי עבד בעסק המשפחתי לא תמך בכל ראיה או תצהיר רלוונטי המעיד כי אכן עבד בעת האירוע. ובכל מקרה, התובע לא סיפק מידע רציני ומגובש באשר להשתכרותו עובר לתאונה וביחס להכנסות העסק בתקופת היעדרותו לכאורה. גם טענתו ביחס להפסד ימי העבודה עקב חופשת המחלה בה שהה היא טענה הדרושה הוכחה באמצעות חוות דעת רפואית ולא ניתן ללמוד על קשר סיבתי בין חופשת המחלה לבין האירוע. הנתבעת טוענת כי בהתאם לחומר הרפואי שאותר על ידה (באמצעות טופס ויתור על סודיות רפואית שהתובע הגבילו ל – 3 שנים לפני האירוע), לתובע היסטוריה רפואית שאם הפסיק לעבוד, היה זה בשל האמור שם. מכאן, שלטענתה של הנתבעת, דין התביעה להדחות.

 

דיון

 

6.לאור ההסדר הדיוני אליו הגיעו הצדדים, לא מתעוררת בתיק זה שאלת חבות – הוסכם כי החיילים פגעו בתובע והפילו אותו, הנתבעת לא טענה להעדר אחריות ובד בבד גם לא טענה לאשם תורם של התובע. עניינו של פסק דין זה אך בנזק - קיומו (על רכיביו הנטענים) ושיעורו.

 

הנזק הממוני

 

7. לטענת התובע, עובר לאירוע הוא עבד יחד עם אחיו הצעיר בעסק משפחתי לממכר מוצרי מזון. בעקבות האירוע, נעדר תקופה ארוכה ומטבע הדברים, כשעסקינן בעסק קטן ובו שני אנשים בלבד, היעדרותו של מי שמנהל את העסק מביאה לאובדן לקוחות קיימים, צמצום בהזמנות או אובדן פוטנציאלי של לקוחות חדשים. לטענת התובע הכנסות העסק ירדו בשנת 2012 וכך גם הכנסתו שלו.

 

8. אלא, שמאום מכך לא הוכיח התובע.

 

לא הובאה כל אסמכתא או ראיה אובייקטיבית על כך כי התובע הוא בעליו של העסק, לבדו או עם אחיו. הוא לא הוכיח כי עבד בעסק ואם עבד – מה היו הכנסותיו שלו, כמו גם הכנסות העסק, עובר לאירוע או לאחריו. לא הוגשו תצהירים של אחיו הצעיר או של בני משפחה אחרים המצביעים על שגרת יומו של התובע ועבודתו בעסק, לא הוגשו שומות מס של התובע, תלושי שכר, תדפיסי חשבון בנק או דוחות מאזן שנתיים של העסק כדי להראות כי אכן לתובע הכנסה מעסק או כדי להצביע על נזק כלכלי והפסדים ביחס למחזורים שנתיים קודמים של העסק.

 

אף אם אקבל גרסתו של התובע באשר להיות העסק מקור הכנסה מעבודתו שלו, הרי שבהתאם לתשובתו לשאלון אותו שלחה לו הנתבעת, בחודש יולי 2012 חזר בהדרגה לעבודה של מספר שעות, לרב עד שעות הצהריים ונכון למועד תצהירו (אוגוסט 2013) "אני עובד כיום בערך באותו היקף בו עבדתי לפני האירוע" (ראו תשובה לשאלה מס' 26, נספח ה לסיכומי הנתבעת).

 

9. זאת ועוד; התובע טוען כי בעטיו של האירוע ניתנו לו ימי מחלה בהיקף מצטבר של 61 ימים. הוגשה תעודת רופא, אליה צורפו 4 תעודות מחלה. שתיים מהן מתאריך 10.5.12 (מועד הארוע) ועד לתאריך 31.5.12, סה"כ 22 ימים במצטבר שם צויינה אבחנה של חבלה בגב ובראש. לעומת זאת, תעודת המחלה השלישית מיום 1.6.12 ועד ליום 10.6.12 (10 ימים) ניתנה בגין תהליך דלקתי בברך ימין, פגיעה שאף התובע אינו טוען כי ארעה בעת נפילתו. תעודת המחלה הרביעית, לא ניתנה ברצף לשתי התעודות הראשונות, והיא מיום 11.6.12 ועד ליום 9.7.12, בגין חבלה בגב ומצב אחרי חבלת ראש - 29 ימים. נעדר ממנה אישורו של "רופא מנהל" הנדרש לתעודת מחלה העולה על 14 ימים.

 

מהאמור לעיל עולה כי לכל היותר ניתנו לתובע 51 ימי מחלה. אך גם לגביהם אין כל ראיה אובייקטיבית כי במהלכם הוא נעדר בפועל מעבודתו הנטענת בעסק, וכי אם נעדר היה זה מאחר שהיה באי-כושר (נכות זמנית) בשעור של 100%, שנגרם בעטיו של הארוע. ככל שהתובע ביקש להוכיח כי הארוע מנע ממנו ללכת לעבודתו, שומה היה עליו להגיש חוות דעת רפואית מתאימה כמצוות תקנה 127 לתקנות סדר הדין האזרחי, תשמ"ד – 1984 (להלן: "התקסד"א"), ומשלא עשה כן, הדבר - לפתחו.

 

לפיכך, יש לקבוע כי לא הוכח שלתובע נגרם נזק ממוני בגין האירוע.

 

הנזק הלא-ממוני 

 

10. בתביעות המתנהלות לפי חוק פיצויים לנפגעי תאונות דרכים, תשל"ה – 1975 קבע המחוקק הסדר חקיקתי שנועד לשום את ראש הנזק הלא-ממוני, כאב וסבל. לעומת זאת, בתביעות שלפי פקנ"ז, הפיצוי הלא-ממוני נקבע על דרך האומדנה, תוך התחשבות בנסיבות המקרה הספציפיות ובנסיבותיו של התובע, והוא מבקש לתת מענה על הנזק שנגרם בפועל (ע"א 2813/06 קופת לחולים לאומית נ' זליג (2010) בפסקה 39; ע"א 180/88 עוזרי נ' שרופי (1988)).

 

11.הנתבעת הגישה תצהיריהם של שלושה חיילים שהיו במקום, אולם אף לא אחד מהם ראה את האירוע מתרחש. על כן, גרסתו של התובע לגבי התרחשות האירוע, בשים לב להסכמה הדיונית אליה הגיעו הצדדים, עומדת בעינה. מקובל עליי כי התובע, קשיש, חשש עד מאד עת הבין כי קבוצת החיילים עלולה ועומדת לפגוע בו. עם זאת, קשה לומר כי מדובר בפחד "מצמית". מדובר בחיילי צה"ל, כוח ערכי, האירוע כולו נמשך מספר שניות, ובעצם העובדה כי לא נזקק לעזרה רפואית מיידית, הגיע בכוחות עצמו לביתו ורק בחלוף מספר ימים הלך לרופא יש כדי להעיד, גם בדיעבד, כי הבין שאין מדובר בפגיעה קשה. לא ניתן להגדיר את היתקלות החיילים בו כאירוע בו תחושת הפחד היתה משתקת.

 

12. התובע טוען לטראומה שנגרמה לו בעקבות באירוע והחשש שיש בליבו מהתקהלויות ושהייה במרחב הציבורי ובתוך ריכוזי אנשים. אין בבדיקתו אצל רופא קופ"ח ארבעה ימים לאחר האירוע או בתעודות המחלה שהוגשו כדי להצביע על תלונה כלשהיא בתחום הנפש בעקבות האירוע, לא כל שכן על אבחנה מעין זו. אוסיף כי משמעות טענתו של התובע כי חווה טראומה שהותירה בו משקעים המפריעים לתפקודו היא כי נגרמה לו פגיעה נפשית. עניין זה, ברפואה הוא, וגם על כך היה צריך להציג חוות דעת רפואית מתאימה כמצוות תקסד"א.

 

זאת ועוד; לדברי התובע עצמו הוא חזר לעבוד בעסק המשפחתי ולמרות החשש והטראומה שנגרמה לו הוא ממשיך בהליכות על חוף הים (סעיף 8 לתחשיב הנזק מטעם התובע).

 

מאחר שמצאתי לדחות טענתו זו של התובע ברכיב זה, אינני נדרשת לעברו בתחום הנפש, אם וככל שקיים.

 

13. התובע, אז קשיש בן 78, נקלע לאירוע באופן פתאומי עת צעד על חוף הים להנאתו. הפלתו על ידי החיילים הותירה אותו חסר אונים, כואב ודואב, גם בימים שלאחר האירוע. עם זאת, מי שפגע בו היה כוח חיילים ערכי, שלא פגע בו בכוונת מכוון (עמ' 2 לסיכומי התובע). שני חיילים, אותם מעריך התובע כמפקדי הכוח, התנצלו בו במקום וביקשו להושיט לו עזרה. בעקבות האירוע סבל התובע מכאבי גב וחבלת הראש היתה מינורית, הדבר לא הוביל לכלל נכות אלא לתעודות מחלה של 51 ימים לכל היותר. ככל שהתובע נעדר ממקום עבודתו בשל הארוע (והדבר לא הוכח כדבעי), היה זה לתקופה קצרה, מבלי שהוכחו הפסדי הכנסה לעסק או הפסדי שכר לו עצמו. כיום ממשיך התובע בעבודתו באותו היקף כבעבר, וממשיך בשמירה על בריאותו ובצעדות לאורך חוף הים.

 

14. התובע הפנה לשלל פסקי דין בהם נפסקו לתובעים פיצויים בגין נזק לא ממוני בסכומים שונים, ומפסקי דין אלו הוא מבקש ללמוד היקש וגזירה שווה לעניינו. אך לא פיצוי למי שלא הורשה להיכנס למועדון, מי שעל רקע מגדרי נגרמה לה עוגמת נפש , מי שנדחתה מועמדותו למקום עבודה על רקע אפלייה, מי שפוטרה במהלך הריונה או מי שנמנע ממנה לשבת בזמן העבודה, כבמקרה דנן. כך גם אין להסיק פיצויים שנפסקו בתביעת רשלנות רפואית לענייננו. כל מקרה ותובע, ונסיבותיו הוא.

 

15. לאור כל האמור לעיל אני אומדת את הפיצוי הלא-ממוני לתובע בסכום של 13,500 ₪.

 

סוף דבר;

 

16.דין התביעה להתקבל בחלקה.

 

הנתבעת תשלם לתובע פיצוי בסכום של 13,500₪ בצרוף שכ"ט עו"ד בסכום של 3,200 ₪ (כולל מע"מ) ואגרת בית משפט.

 

הסכומים ישולמו בתוך 30 ימים מהיום שאם לא כן ישאו הפרשי הצמדה וריבית כדין מיום מתן פסק הדין ועד לתשלום בפועל.

 

זכות ערעור לבית המשפט המחוזי בתוך 45 ימים מיום ההמצאה.

 

המזכירות תמציא פסק דין זה לב"כ הצדדים.

ניתן היום, י"ט שבט תשע"ה, 08 פברואר 2015, בהעדר הצדדים.

 

Picture 1

 


בעלי דין המבקשים הסרת המסמך מהמאגר באמצעות פניית הסרה בעמוד יצירת הקשר באתר. על הבקשה לכלול את שם הצדדים להליך, מספרו וקישור למסמך. כמו כן, יציין בעל הדין בבקשתו את סיבת ההסרה. יובהר כי פסקי הדין וההחלטות באתר פסק דין מפורסמים כדין ובאישור הנהלת בתי המשפט. בעלי דין אמנם רשאים לבקש את הסרת המסמך, אולם במצב בו אין צו האוסר את הפרסום, ההחלטה להסירו נתונה לשיקול דעת המערכת
הודעה Disclaimer

באתר זה הושקעו מאמצים רבים להעביר בדרך המהירה הנאה והטובה ביותר חומר ומידע חיוני. עם זאת, על המשתמשים והגולשים לעיין במקור עצמו ולא להסתפק בחומר המופיע באתר המהווה מראה דרך וכיוון ואינו מתיימר להחליף את המקור כמו גם שאינו בא במקום יעוץ מקצועי.

האתר מייעץ לכל משתמש לקבל לפני כל פעולה או החלטה יעוץ משפטי מבעל מקצוע. האתר אינו אחראי לדיוק ולנכונות החומר המופיע באתר. החומר המקורי נחשף בתהליך ההמרה לעיוותים מסויימים ועד להעלתו לאתר עלולים ליפול אי דיוקים ולכן אין האתר אחראי לשום פעולה שתעשה לאחר השימוש בו. האתר אינו אחראי לשום פרסום או לאמיתות פרטים של כל אדם, תאגיד או גוף המופיע באתר.



שאל את המשפטן
יעוץ אישי שלח את שאלתך ועורך דין יחזור אליך
* *   
   *
 

צור
קשר

צור
קשר

צור
קשר

צור
קשר

צור
קשר

צור
קשר

צור
קשר

כל הזכויות שמורות לפסקדין - אתר המשפט הישראלי
הוקם ע"י מערכות מודרניות בע"מ