אינדקס עורכי דין | פסיקה | המגזין | חקיקה | כתבי טענות | טפסים | TV | משאלים | שירותים משפטיים | פורום עורכי דין נגישות
חיפוש עורכי דין
מיקומך באתר: עמוד ראשי >> חיפוש פסקי-דין >> ת"א 3121-09 דנציגר ואח' נ' ויליאם חרל"פ ואח'

ת"א 3121-09 דנציגר ואח' נ' ויליאם חרל"פ ואח'

תאריך פרסום : 17/02/2015 | גרסת הדפסה
ת"א
בית משפט השלום ירושלים
3121-09
05/02/2015
בפני השופטת:
יעל ייטב

- נגד -
תובעים:
1. ישראל דנציגר
2. אהרון דצינגר
3. יאיר דצינגר ברוך בן יוסף

עו"ד ברוך בן יוסף
נתבעים:
1. זאב ויליאם חרל"פ
2. אריה גרשאו
3. ליאורה גרשאו
4. שטרימבר יהונתן
5. ד' מ'
6. דוד קומסקי ולדמיר
7. רמי אברמוביץ
8. דימיטרי רוזינג ברוך
9. אהרון פוסטון

עו"ד צבי הדרי
פסק דין
 

 

מבוא

  1. בפניי תביעה בסכום של 120,000 ₪, בגין אירועים שאירעו ביישוב מעלה עמוס בחג הפורים תשס"ב, 26.2.02 בעילת תקיפה, הפרת חובה חקוקה ורשלנות. התובעים הם אב ושני בניו, והנתבעים הם רב הישוב ותושבים נוספים. בעקבות הגשת התביעה הגישו הנתבעים תביעה שכנגד, בגין נזקי גוף שגרמו להם התובעים במהלך אותו אירוע.

  2. הצדדים חלוקים ביניהם באשר לעובדות האירוע וכן בהערכת הנזק והפיצוי.

  3. אקדים ואציין שלאחר שמיעת הראיות וטענות הצדדים מצאתי שיש לדחות את התביעה ולקבל את התביעה שכנגד.

    הרקע לאירועים

  4. כרקע להבנת האירועים נושא תביעה זו פירטו הצדדים את המרקם האנושי ביישוב מעלה עמוס ואת קוד ההתנהגות הפנימי. על פי תיאורם של התובעים (להלן: "התובעים"), נמצא היישוב מעלה עמוס במדבר יהודה סמוך לקבר עמוס הנביא, בתחום המועצה האזורית גוש עציון, ומאוכלס באנשים המשתייכים לזרם החרדי. התובעים פירטו כי במשך שנים התנהל היישוב ללא רב רשמי. בשנת 1997 הוחלט למנות וועדה בת 5 אנשים שתראיין מועמדים לתפקיד רב היישוב. בסופו של ההליך מונה הנתבע 1 (להלן: "הרב חרל"פ") כרב היישוב. לטענת התובעים מתנהל הישוב כארגון פשע.

  5. התובעים הוסיפו וטענו כי ממועד בחירתו של הרב חרל"פ לרב היישוב נחלק היישוב לשתי קבוצות: האחת, הקבוצה שתמכה בו; והשנייה, שלא הכירה בו כרב היישוב. המחלוקת בין הקבוצות בעניין זה גרמה לנתק ביניהן, לאווירה קשה ביישוב ולסכסוכים בין תושביו (שהתפללו במניינים שונים, לא קיימו אירועים חברתיים, וכדומה). התובעים הוסיפו וטענו כי המחלוקת אף הובילה לחרם שהוטל על הקבוצה שלא תמכה ברב חרל"פ (אנשיה לא הורשו להתפלל בבית הכנסת, הם הוגדרו על ידי הרב חרל"פ כגויים ועובדי עבודה זרה, וכינויים נוספים שהובילו לנידויים מהקהילה). התובעים הוסיפו כי הרב חרל"פ התיר את דמם בכך שהכריז כנגדם על "דין רודף" והורה על הלכת "שבעה טובי העיר רשאים להרוג", אשר לטענתם היוותה הסתה נגדם. בין היתר נטען כי התובעים נמנו על בני הקבוצה שלא התפללו בבית הכנסת המרכזי, אלא בבית הכנסת "זיכרון מאיר", על שם הרב מאיר כהנא.

  6. הנתבעים טענו מנגד כי הרב חרל"פ לא החרים את התובעים ולא הוציא נגדם דין רודף. עוד טענו הנתבעים כי דנציגר השתייך לחבורה שביצעה עבירות רכוש ועבירות לאומניות וחלק מאנשי היישוב לא רצו בחברתם של אנשי אותה חבורה, ואף פנו למשטרה בעניינים אלו. בין היתר צוין אירוע של ירי לעבר אורי אבנרי ולעבר מפגינים ישראלים ופלשתינאים כאחד.

    הצדדים פירטו כי לאחר האירוע נושא התביעה עזבו רוב מתנגדיו של הרב חרל"פ את היישוב.

    טענות הצדדים

    תמצית טענות התובעים

  7. בכתב התביעה טענו התובעים כי האירוע החל כאשר התובע 3 (להלן: "יאיר") נפגע ברגלו מקליע שירה לעברו נתבע 5 (להלן: "ד' מ'"). עוד נטען בכתב התביעה כי לאחר שנודע לדנציגר ולתובע 2 (להלן: "אהרון") אודות הפגיעה ביאיר הם הזעיקו את נהג האמבולנס של היישוב - הנתבע 4 (להלן: "הרבש"צ") אך הנ"ל סירב לפנות את יאיר לקבלת טיפול רפואי. לאחר מכן פנו דנציגר ואהרון לביתו של הרב חרל"פ כדי שיורה לרבש"צ לפנות את יאיר ובמקביל חיפשו אחר ילדיו הקטנים של דנציגר אשר הסתובבו ביישוב. לטענתם כאשר היו ליד ביתו של הרב חרל"פ הם הוכו בידי נתבע 2 (להלן: "גרשאו") ובידי נתבעת 3 (להלן: "ליאורה") באמצעות מקלות ואבנים. לאחר מכן יצאו הנתבע 8 (להלן : "רוזינג") והנתבע 9 (להלן: "פוסטון") מביתו של הרב חרל"פ, רוזינג החל לדחוף את דנציגר ואילו פוסטון ירה באוויר. עוד נטען כי במהלך החיפוש אחר הילדים התקיף גרשאו את אהרון ואיים עליו. לאחר מכן הוזמן אמבולנס מיישוב שכן ויאיר פונה באמצעותו לבית החולים. דנציגר- בליווי אדם נוסף - נסעו אחרי האמבולנס ואולם באזור כביש המנהרות הם נעצרו בידי שוטרים בעקבות תלונה שהגישו הנתבעים כנגד דנציגר בה האשימו אותו בכך כי הוא זה שירה.

  8. דנציגר עתר לפיצוי בסך של 60,000 ₪ בגין כל אחד מאלה: התלונות שהביאו למעצרו למשך יומיים, ולמעצר בית למשך 5 ימים; איבוד רישיון לשאת כלי ירייה ותפיסת נשקו למשך 4 שנים, עד שקיבלו חזרה לאחר מאבק משפטי ממושך ויקר; התקיפה שהותקף במהלך האירוע; והעובדה שהנתבעים גרמו לו לנטוש את היישוב. אהרון עתר לפיצוי בסך של 20,000 ₪ בגין תקיפתו באירוע ועיכוב גיוסו לצה"ל בשל התלונות שהוגשו נגדו והתיק הפלילי שנפתח נגדו. יאיר עתר לפצותו בסך של 40,000 ₪ בגין פציעתו במהלך האירוע . אשר לתביעה שכנגד טענו התובעים שיש לדחותה כיוון שלא הוגשה חוות דעת רפואית להוכחת נזקי הנתבעים.

    תמצית טענות הנתבעים

  9. הנתבעים טענו מנגד כי דנציגר ואהרון הם אלו שתקפו אותם במהלך האירוע. הודגש כי בגין מעשי התקיפה הוגש נגד דנציגר ואהרון כתב אישום בגין תקיפת הנתבעים, ואולם במסגרת הסדר טיעון חזרה בה המאשימה מכתב האישום והנאשמים שילמו לנתבעים פיצוי כספי. עוד פירטו כי נגד יאיר וחבריו הוגשו כתבי אישום בגין תקיפת השומרים בישוב (נתבעים 5 ו-6). יאיר לא הועמד לדין לאחר שנמלט מהארץ, אף הוכרז כעבריין נמלט, ובית המשפט הרשיע את חבריו של יאיר בתקיפה בנסיבות מחמירות הגורמת לחבלה של ממש.

  10. אשר ליאיר טענו הנתבעים כי יש לדחות את תביעתו על הסף כיוון שלא הוגש תצהיר מטעמו והוא לא נחקר בבית המשפט, ואף לא ניתן כל הסבר לכך. גם חבריו שהיו עמו באותו אירוע לא התייצבו למתן עדות בתיק. הנתבעים הוסיפו וטענו כי יש למחוק את התביעה בשל שיהוי ניכר שנעשה בחוסר תום לב. נטען כי התביעה הוגשה יום לפני מועד ההתיישנות (האירוע היה ביום 26.2.02 והתביעה הוגשה ביום 25.2.09),לגבי שניים מהנתבעים, 5 ו- 9 בוצעה המצאת כתבי בית דין רק כעבור 8 חודשים. בשל השיהוי נפגמה האפשרות של הנתבעים להתגונן ואף נחסמה דרכם מלהגיש תביעה שכנגד לחלק ממשתתפי האירוע. הנתבעים הוסיפו כי תביעתם של התובעים נועדה ליצור משקל נגד להליך משפטי שנקטו נציגי היישוב נגד דנציגר בעקבות השתלטותו על מבנה תעשייה ביישוב. באותו הליך ניתנה פסיקה של בורר, שאושרה על ידי בית משפט, כי על דנציגר לפנות את הנכס.

  11. בתביעה שכנגד טענו הנתבעים כי לאחר שיאיר נפגע ברגלו מהקליע הגיעה קבוצת אנשים, וביניהם דנציגר ואהרון, לביתו של הרבש"צ ואיימו עליו. החבורה ניסתה לפרוץ לביתו אך לא הצליחה בכך. יחד עם זאת ניתצה החבורה את חלונות הבית, את חלונות רכב הביטחון של היישוב ואת חלונות רכבו הפרטי של הרבש"צ, וגרמה לנזקים נוספים. לאחר מכן פנו לביתו של ד' מ' וגרמו שם לנזקים ומשם פנו לביתו של הרב חרל"פ והשליכו אבנים לעבר הבית. בדרכה הכו אנשי החבורה אנשים נוספים מהיישוב שבהם נתקלו. לטענתם של הנתבעים מדובר במעוולים במשותף ולפיכך אין צורך להוכיח מי מבין התובעים גרם לנזק ספציפי ודי שיוכח כי העוולה נעשתה על ידיהם במשותף ובחבורה בכדי לקבוע אחריות של כל אחד מהם ביחד ולחוד לכל הנזק שנגרם על ידי כל בני החבורה. עוד טענו כי אין צורך בחוות דעת רפואית להוכחת הנזק בכל הנוגע לכאב וסבל.

    נסיבות האירוע

    גרסת התובע ישראל דנציגר

  12. בתצהיר עדות ראשית הצהיר דנציגר כי בשעות הבוקר ראה את ד' מ' ואת קומסקי הולכים ברחוב שבו הוא גר, כל אחד בצד אחר של הרחוב, מקצה אחד של הרחוב עד קצהו השני, וחוזר חלילה. בידם אחזו בתת מקלע עוזי ובמצלמת וידאו. (סעיף 15). דנציגר המשיך כי כאשר ירו בבנו יאיר, הוא רץ החוצה תוך שהוא שואל את הילדים מי ירה? על פי עדותו השיבו לו הילדים שד' מ' הוא זה שירה. דנציגר חצה בריצה מהירה את שלושת הרחובות שהפרידו בין ביתו לבין הרחוב שבו שכב בנו יאיר על המדרכה כשהוא מטופל ע"י אברהם מורו. דנציגר רכן על ברכיו כדי לבדוק את הפצע והדימום, ובינתיים סיפר לו מורו שהוא התקשר לרבש"צ והרבש"צ מתעכב. במקביל שמע את הילדים צועקים שגם פוסטון ירה. דנציגר נזכר לדבריו שיש לו 5 ילדים נוספים בגילאים 7 עד 17 המסתובבים ביישוב, והוא חשב לעצמו שאנשי חרל"פ השתגעו לגמרי והחלו יורים בילדים. בינתיים הגיעו למקום ירדן אטלס יחד עם יואל סין- שלום ברכב, והשלושה החליטו להתחיל בחיפוש אחר הילדים. בדרך נעצרו על יד הבית הראשון משמאל בו מתגורר הרבש"צ. אטלס הלך לדלת לבקש ממנו להוציא את האמבולנס. דנציגר עצמו עמד מאחור ושמע את הרבש"צ אומר שהוא לא יכול להוציא את האמבולנס בשל הוראות שקיבל מלמעלה. על פי עדותו אמר דנציגר לאטלס כי חבל על הזמן והמשיך לחפש אחר הילדים, בעוד אטלס נותר מול הכניסה לביתו של הרבש"צ ומנסה לשכנע אותו לפנות את הפצוע. (סעיפים 16-17).

  13. דנציגר הוסיף כי תוך כדי חיפוש הילדים, הותקפו המחפשים מספר פעמים ע"י אנשי חרל"פ שמנעו מדנציגר להתקדם. חרף זאת עלה בידו לסרוק את הרחוב, ואז נפגש שוב באטלס, אשר התייאש מתחנוניו לרבש"צ והחליט ללכת ישירות לביתו של הרב חרל"פ על מנת שהרב חרל"פ יתן פקודה לרבש"צ לשחרר את האמבולנס. השניים המשיכו בדרכם לרחוב שבו מתגורר הרב חרל"פ. לפני שעלו במדרגות ניסו מספר אנשים למנוע מהשניים להתקרב לביתו של הרב חרל"פ. על מנת לאפשר לאטלס לעלות במדרגות ניסה דנציגר לדבריו לחצוץ ביניהם כדי שיוכל להגיע לדלת. או אז תקפו אותו בני הזוג גרשאו, פוסטון, ורוזינג באבנים ובמקלות. כשהתקדם ניסתה גב' גרשאו לדחוף אותו כדי שיפול, ובעלה גרשאו שבר מקל על ברכו של דנציגר. באותה עת זרק רוזינג אבנים על דנציגר ועל אהרון, ופוסטון ירה שוב באקדחו באוויר, כל זאת במטרה למנוע בעדם מלהתקרב לביתו של הרב חרל"פ. כשעמדו מול הדלתות, ניסה אטלס ללחוץ בפעמון הדלת, דפק על הדלת וצעק כדי שהרב חרל"פ יענה וייתן הוראה לרבש"צ לפנות את הפצוע. (סעיפים 18-20).

  14. דנציגר הצהיר כי הוא עזב את ביתו של הרב חרל"פ והמשיך עד סוף הרחוב בחיפוש אחר ילדיו. הוא עלה לביתו כדי לפנות מקום ברכב המסחרי על מנת שיוכל לפנות את יאיר בעצמו ושם מצא שני אמבולנסים שהגיעו מאפרת ומתקוע. דנציגר לקח עמו טרמפיסט בשם ריש לקיש קופר ונסע בעקבות האמבולנס לכיוון בית החולים שערי צדק בירושלים. בדרכו, בכביש 60, לפני מחסום המנהרות, עקף אותו ג'יפ משטרתי לבן שבו ישבו שוטרים חמושים בנשקים שלופים. השוטרים צעקו לעברו בעד החלונות לעמוד בצד. לאחר שעצר בצד הדרך הגיעו השוטרים לרכבו תוך שהם צועקים לעברו למסור להם את רובה ה-16M. דנציגר תיאר כי הוא לא ידע על מה הם מדברים וכשהתקרבו אליו דרשו ממנו למסור את ה-16M שבאמצעותו ירה בילדים במעלה עמוס. דנציגר השיב להם שהסיפור הפוך, וכי הוא נסע אחרי האמבולנס שבו מפונה בנו שנורה ע"י קבוצת תושבים אחרת במעלה עמוס. השוטרים לא הקשיבו לו, עצרו את השניים ולקחו אותם לתחנת המשטרה. (סעיפים 21-22). דנציגר הצהיר כי הוא הוחזק במשך יומיים בתחנת המשטרה בגוש עציון ונחקר שם. ביום 27.2.02 שוחרר בתנאים מגבילים ולאחר מכן הוגשו נגדו ונגד אהרון כתבי אישום. דנציגר הוסיף ופירט את ההליכים שבהם נקט לשם קבלת נשקו בחזרה, הליכים שארכו במשך 4 שנים (סעיפים 24-33).

  15. בחקירה הנגדית נשאל דנציגר האם ראה הוראה שיצאה מהרב חרל"פ לשלוח שומרים כדי לפגוע בו ובחבורתו והשיב "לא שמעתי שום הוראה שיצאה מהם, לפחות לא מולי, אבל ראיתי באותו בוקר... את שני "השומרים" שהתחילו את הסיורים שלהם... הם למעשה לא היו שומרים, אחד בן אדם שמתפקד ביד אחת, והוא זה שהחזיק את העוזי והשני הוא אברך בשם קומסקי שהוא אברך שהחזיק מצלמה. אנשים האלה לא תפקדו בשום עבודה בביטחון בעבר, בעקרון הם לא יכולים לתפקד בעבודת ביטחון ואלו ממשמרת הצניעות שקבעו באותו היום ברחוב שאני גר ושבו נמצאת הישיבה של הרב שנדרופי." (עמ' 58 שורות 22-27). דנציגר אישר כי מיד כששמע על פציעת בנו הוא רץ כדי לראות מה קורה איתו, "רצתי מהרחוב התחתון בישוב לרחוב שבו אני גר, ושם בקצה הרחוב מצאתי את הבן שלי יאיר שוכב ומדמם עם חובש אברהם מורו שטיפל בו." (עמ' 58 שורות 29-32). לאחר מכן ניסה לברר מה קרה והלך לחפש את שאר ילדיו שהיו קטינים באותה עת (עמ' 59 שורות 2-10).

  16. דנציגר השיב כי הוא עבר את הבית של הרבש"צ, ואולם הוא לא נכנס, לא עמד בדלתו אף לא זרק אבנים על ביתו של הרבש"צ (עמ' 59 שורות 14-18). כן השיב כי הוא עבר את ביתו של הרב חרל"פ ולא דיבר איתו "גם לא זרקתי אבנים על הבית שלו וגם לא שברתי לו את החלון." (עמ' 59 שורה 24). לשאלה אם הלך לביתו של ד' מ' השיב דנציגר כי הוא היה בפתח הבית וצעק לבן שלו "איפה אבא שלך?" (עמ' 59 שורות 29-31), והבן השיב שהוא לא שם (עמ' 60 שורה 1). דנציגר אישר כי הוא נשאר מחוץ לבית והשיב בשלילה לשאלה אם ניסה לפרוץ לבית כאשר בנו של ד' מ' עמד בפתח וחסם את הכניסה לבית (עמ' 60 שורות 3-5). כשנשאל האם היה עם אטלס בביתם של הרבש"צ ושל הרב חרל"פ וד' מ', השיב כי ישנם בתים שהוא היה עם אטלס. לדבריו "אני עמדתי בחוץ והוא נכנס לבית של הרבש"צ כדי שישחרר את האמבולנס. אני הייתי בפתח הבית... עמדתי בפתח לחצר ברחוב. הוא פשוט צעק לי שהוא לא רוצה לשחרר את האמבולנס ואני צעקתי שחבל על הזמן לדבר אתו" (עמ' 60 שורות 8-13). כאשר נשאל שוב אם היה בביתו של הרב חרל"פ השיב כי הוא היה בכניסה ולא דיבר איתו ופירט "הבית של הרב הוא ברחוב הבא אחרי הבית של רבש"צ ושל מקלבסקי, שגר מולו. אחרי שגמרתי לסרוק את הרחוב המשכתי לרחוב הבא. כשהלכתי ברחוב ראיתי את אטלס שהולך אל המדרגות אל הבית של הרב חרל"פ צעקתי לו מה אתה עושה פה. הוא אמר שהוא היחיד שיכול להגיד לרבש"צ לשחרר את האמבולנס." (עמ' 60 שורות 17-22). לאחר שנשאל פעם נוספת אם היה בבית של ד' מ' השיב "כשעברתי בבית של הרבש"צ עברתי גם בבית של ד' מ' שנמצא כמעט ממול. גם שם תקפו אותי." (עמ' 61 שורות 7-8).

  17. דנציגר השיב כי מחוץ לביתו של הרב חרל"פ היו אנשים רבים "שבאו כביכול להגן על הבית של הרב אני מאמין שהם חשבו שהרב אטלס ואני הולכים לתקוף את הבית שלו ולפיכך הם תקפו אותי." (עמ' 60 שורות 24-27). לשאלה מי תקף אותו השיב "אריה גרשו, ליאור גרשו, ברוך אוזין ואהרון פוסטון." (עמ' 60 שורה 29). ולשאלה מה הם עשו לו השיב "הם שברו מקל של מטאטא עלי וגם הפילו אותי, נפגעתי בברך וזרקו אותי על הקרקע." (עמ' 60 שורה 31). לאחר מכן המשיך ופירט כי לאחר שתקפו אותו הוא עזב את המקום והמשיך לסרוק את הרחוב לדבריו לאחר שחזר לרחוב העליון שבו היה בנו הפצוע הגיע האמבולנס מאפרת. (עמ' 61 שורות 1-5). לשאלה אם ראה את הנזקים שנגרמו לבתים ולרכבים במהלך האירוע השיב "לא, ראיתי זאת בתיק של המשטרה. באותו רגע יצאתי מהישוב, ואחר כך נעצרתי ולא הייתי בישוב שבוע וחצי. הייתי כמה ימים במעצר, ואז הייתי בצו הרחקה מהיישוב, ולא הייתי שם תקופה." (עמ' 61 שורות 11-12; 28-30). דנציגר השיב בשלילה לשאלה אם הוא יכול להסביר איך נגרם ההרס (עמ' 61 שורה 17). עוד השיב כי לא זכור לו שהוא ראה את בנו אהרון "מהזמן שנודע לי על הירי, ליד הבית של אטלס ועד שיצאתי מהישוב באמבולנס לא זכור לי שראיתי אותו. אנו מדברים על 5 אחה"צ. ראיתי אותו קודם לכן." (עמ' 61 שורות 21-22). דנציגר השיב כי "היה לי ויכוח עם האנשים באמבולנס, רציתי לנסוע ביחד איתו ללוות אותו ולא איפשרו לי." (עמ' 61 שורות 31-32). לשאלה האם הוא ביקש מהאמבולנס לא לעזוב את המקום עד שתגיע משטרה אף ניסה להוריד את יאיר מהאמבולנס השיב "אני לא זוכר שיחה כזו, אני זוכר ויכוח איתם שלא נתנו לי לנסוע איתו ורציתי לקחת אותו ברכב שלי..." (עמ' 62 שורות 2-3). כשנשאל מדוע פירט בתביעתו את השתלשלות העניינים על כך שלקחו לו את האקדח השיב :"האקדח נלקח ממני בשלב הראשון באותו מעצר אחרי שעזבנו את הישוב על סמך תלונת שווא שסיפרו לשוטרים שעצרו אותי עם נשק שלוף שאני יריתי בילדים בישוב... בחקירה לקח להם הרבה זמן להבין מה היה שם והזכירו כל מיני שמות שאמרו שעשיתי כך וכך, שירית ושרפת ואיימת ושרפת וזה המשיך שעות, כשהופעתי בדיון בפני שופט... היה דיון אחד ולא היה דיבור שאיימתי בנשק, אחרי כן כמה ימים אחרי בא אריה גרשו, הגיש תלונה שאיימתי עליו בנשק וזה התלונה שנדבקה לסיפור." (עמ' 62 שורות 9-17).

  18. דנציגר השיב כי בזמן שהלך לחפש את ילדיו בישוב הוא לא נשא נשק (עמ' 62 שורה 19). לשאלה מדוע כאשר השוטרים תפסו אותו היה הנשק מוחבא בטלית והשיב כי "אין לי זיכרון כל כך טוב." (עמ' 62 שורה 23); ואחר כך השיב "נכון כי הנשק היה אצלי בבית באותו היום ולא רציתי שיכנסו ילדים לבית אז הכנסתי אותו לתוך הטלית באותו היום" (עמ' 62 שורות 25-26). דנציגר הוסיף כי לא עבר בבית לקחת את האקדח לאחר שחשב שיורים בילדיו (עמ' 62 שורה 29). לשאלה אם יכול להיות ששם את האקדח בטלית כשנעצר כדי שהשוטרים לא יראו שיש לו אקדח ובטלית זה מקום שלא נהוג לחפש השיב "לא היה לי מה לפחד מהם." (עמ' 62 שורה 32).

    גרסתו של דנציגר בהודעת חשוד במשטרה מיום 5.3.02 (מוצג נ/11)

  19. הודעתו של דנציגר נגבתה בחקירות עציון על ידי רס"ב מאיר כהן. בהודעה נכתב כי דנציגר השיב כי "...היום הזה 26.02.02 התחיל כאשר אני ישבתי מחוץ לביתו של אברהם מירו... עשינו סעודת פורים בחצר שלו... שמתי לב שדויד מקלבסקי מפטרל ברחוב בו אני גר עם נשק מסוג עוזי כשהוא הולך וחוזר. וזה במסגרת שמירת צניעות שדויד עשה מטעם הרבש"ץ, זאב חרל"פ ורמי אברמוביץ... בסביבות השעה 17:00 כאשר ישבתי בבית של הרב ירדן אטלס דפקו על דלת ביתו... ופתחו וצעקו שירו בבן שלי יאיר." (שורות 2-10).

  20. דנציגר המשיך "הלכתי לשם במהירות איתי רצו ילדים...הגעתי לבית של בר טוב, ושם ראיתי את הבן שלי יאיר כשהוא שוכב על הקרקע ויורד לו דם מרגל ימין בערך ולידו אברהם מירו. אני צעקתי לבן שלי מה קרה. הבן שלי אמר שמקרבסקי דויד ירה בו, בינתיים אברהם מירו שישב ליד בני היה בשלב שהוא חובש אותו ברגלו באותה עת הילדים צעקו שגם פוסטון... מסתובב בישוב ויורה... מאוד דאגתי... שהם השתגעו שהם יורים בילדים שלנו באותה עת מייד חשבתי על 4 הילדים הקטנים שלי...שהם מסתובבים בישוב... קמתי ועזבתי את יאיר. פניתי לילדים שהיו סביבי ושאלתי אותם איפה הילדים שלי הם לא ידעו... ואז ממש התחלתי לדאוג מכיוון שבשני רחובות מתחתינו גרים הקבוצה השנייה שאני מגדיר אותה כת. רצתי לרחוב מתחת הגעתי בערך לאמצע ברחוב ואז נתקלתי שם ב5 אנשים... הם חסמו אותי בגופי כדי שאני לא אתקדם והתחילו לדחוף אותי אחורנית שמתי לב באותו הרגע שאני מול הכניסה של הבית של דויד מקרלבסקי נכנסתי לפתח ביתו... ופגשתי את הבן שלו שאלתי אותו איפה אביו אך אמרו לי שהוא לא בבית. פניתי חזרה לרחוב פרצה קטטה קטנה. אותם 5 אנשים דחפו אותי ותוך כדי דחיפה אני סובבתי את הרגל הימנית שלי... וחזרתי לתחילת הרחוב." (שורה 20-44).

  21. בהמשך השיב דנציגר כי "הלכתי לחפש את הילדים שלי. בתחילת הרחוב גר הרבש"ץ שם פגשתי את הרב אטלס שהוא אמר לי שהוא הולך לרבש"ץ להגיד שיפנה את יאיר עם האמבולנס. הרב אטלס עלה לביתו של הרבש"ץ. דפק על דלת ביתו וניסה לשכנע את הרבש"ץ שיפנה את יאיר בני באמבולנס. אני חיכיתי ליד הרכב של הרבש"ץ וצעקתי לרב אטלס נו למה הוא לא בא... הרב אטלס אמר שהרבש"ץ לא רוצה לפנות את יאיר בני. הרב אטלס נשאר ליד ביתו של הרבש"ץ וניסה לשכנע אותו. שמעתי שהוא הרב צועק לרבש"ץ שהיה בתוך הבית ושלא פתח את הדלת כדי לשכנע אותו לבוא. אמרתי לרב אטלס תעזוב אותו הוא כנראה לא יבוא. עזבתי את הרחוב והמשכתי לרחוב הבא. למטה בדרך ברחוב הראשי נתקלתי בעוד 2 אנשים שעלו מרחוב אחר. היה להם אבנים בידיים ואחד מהם ושמו אריה גרשו צעק לי איפה אתה חושב שאתה הולך. אמרתי וצעקתי לו שאני מחפש את הילדים שלי הקטנים וירו בבן שלי. גרשו אמר לי אז מה, לך למשטרה. אל תבוא לפה. גרשו ביחד עם האדם השני... זרקו אבנים לכיוון שלי. לא פגעו בי זאת כאשר ראו שאני מתקדם לעברם. השניים נסוגו לאחור לתוך הרחוב ואני המשכתי ללכת לתוך הרחוב השלישי." (שורות 45-62). לאחר מכן ציין דנציגר כי "על יד הבית של הרבש"ץ צעקתי אטלס שאני הולך לחרל"פ לדבר איתו על האמבולנס. המשכתי לתוך הבתים, הגעתי לבית של הרב חרל"פ. וניסיתי לעלות במדרגות. תקפו אותי פוסטון, גרשו. הפילו אותי על הקרקע וגרשו ניסה להרביץ לי עם מקל שהיה לו ביד. הצלחתי לקום תפסתי את המקל תוך כדי שהוא מוריד אותו עלי ומשכתי את זה מהיד שלו." (שורות 62-66). עוד השיב כי "בשלב הזה הצטרף אלי הרב אטלס. שנינו עלינו לדלתות של חרל"פ. שנינו דפקנו על הדלתות של חרל"פ... חרל"פ לא פתח את הדלת ואני שמתי לב מאחורי הגב שלי זורקים אבנים לכיוון שלי. ברחתי מהמקום עליתי חזרה לבן שלי. נגשתי אליו עוד פעם ושמעתי שהוא צועק מכאבים ניסיתי להזיז אותו שישכב יותר בנוח ואמרתי לבן שלי שאני הולך להביא רכב שאנחנו נפנה אותו לבד. והלכתי לבית שלי... הבאתי את הרכב שלי ליד איפה ששכב יאיר ואז הגיעו אמבולנסים מחוץ ליישוב. פינו את הבן שלי לכיוון י-ם ואני נסעתי אחרי האוטובוס... בשער של היישוב חיכה בחור בשם ריש לקיש קופר ... העלתי אותו ונסענו אחרי האמבולנס. לפני הכניסה למחסום במנהרות נצמד אלי רכב מיצובישי משטרתי עם סירנה ואמרו לי לעמוד בצד." (שורות 69-81). כשנשאל על כך שיש כ-30 עדים שאמרו כי הוא קשור לאירועי תקיפה ולגרימת נזק לרכבים ולאיומים בנשק השיב דנציגר "אין לי ספק לאחרי שהם עשו ישיבה שהם חיברו סיפור יחד הם ניסו להלביש עלי את האשמות האלה כדי לכסות על התקיפות עלי וגם על הבן שלי גם פיזית וגם בירי" (שורות 90-92).

    גרסת התובע אהרון דנציגר

  22. אהרון הצהיר בתצהיר עדות ראשית כי "ביום פורים - 26/2/02 הייתי ביישוב מעלה עמוס אצל חברים שלי - משפחת קופר ושמענו צעקות. יצאתי החוצה ופגשתי כמה ילדים שסיפרו לי שירו באחי יאיר. רצתי לכיוון הצומת כדי להגיע ברחוב שלנו ובאמצע הדרך פגשתי את גרשאו (הנתבע 2) פוסטון (הנתבע 9) ואדם נוסף בשם סילברמן וכשראו אותי החלו לזרוק אבנים לעברי תוך שהם מקללים אותי. צעקתי להם "תנו לי לעבור, ירו באחי". כשהמשכתי ללכת פוסטון הוציא את אקדחו וירה באוויר. הצלחתי לעקוף אותם, רצתי למעלה והגעתי למקום הירי. ראיתי אמבולנס נוסע עם אחי ונכנסתי לביתי מחשש למתקפה נוספת נגדנו." (סעיפים 6-8).

  23. בחקירה הנגדית אישר כי נחקר באזהרה בקשר לאירועי פורים (עמ' 44 שורה 32), וכי הגישו נגדו כתב אישום ו"התיק לא התנהל. נראה לי שהסתיים בקנס, פיצוי למתלוננים." (עמ' 45 שורה 2). לשאלה אם באירוע היה עימות פיזי בינו לבין רמי אברמוביץ השיב בשלילה- "לא. היה עימות פיזי. לא רבתי עם אף אחד, רבו איתי: גרשו, פוסטו, זה נתבעים 2 ו-9 אולי גם סילברמן. אני לא זוכר בשמות." (עמ' 45 שורות 12-13). אהרון השיב כי הכו אותו ברחוב הראשי (עמ' 45 שורה 15). כשנשאל אם הכו אותו סתם ללא סיבה השיב "כן זה היה כך. כמובן שהיו אירועים שהשתלשלו, והם היכו אותי ללא סיבה." (עמ' 45 שורה 17). אהרון השיב כי הוא עבר באזור הבית של הרבש"צ ולא הגיע לבית ולא זרק עליו אבנים ולא היכה אף אחד לידו (עמ' 46 שורות 5-11). לשאלה האם היה ליד ביתו של הרב חרל"פ השיב "שם זרקו עלי אבנים, הבית שלו נמצא בצומת. זה מעבר." (עמ' 46 שורה 13). לשאלת בא כוחם של הנתבעים "אתה היית איש תמים שעבר מבוהל, לא עשית רע לאף אחד ופתאום התנפלו עליך 3 אנשים, זה מה שאתה מספר? ואתה רוצה שנאמין לך?". השיב "אתה מתאר תמונה כאילו בן אדם עובר ברחוב לאח שלו וממציא סיפור בפועל זה היסטוריה של שנים של התנכלויות ותקיפות, היו הרבה תקיפות בישוב במשך השנים. היו אין סוף החרמות. מליון ואחד דברים. היינו מנודים ביישוב, אנשים אמרו לי לא פעם שמגיע לי למות כי יש לי דין רודף." (עמ' 46 שורות 30-32). לשאלה אם בגלל דין רודף התנפלו עליו כל פעם שהלך ברחוב השיב "לא כל פעם, אבל קרו עוד פעמים." (עמ' 47 שורה 2). כשנשאל אם לא זרק אבנים במהלך כל אותו חג הפורים השיב "לא זרקתי אבנים על אנשים או על חלונות" (עמ' 48 שורה 24). לשאלה מה עשה לאנשים שזרקו עליו אבנים השיב "כלום... רצתי, כשאתה שומע שיורים באח שלך, רצתי למעלה." (עמ' 49 שורה 3).

  24. אהרון העיד שכאשר הגיע למקום שבו היה יאיר "אני חושב שלא ראיתי אותו. היתה שם המולה, אני לא זוכר אם ראיתי אותו או שראיתי אמבולנס נוסע." (עמ' 47 שורות 8-9). וענה כי לאחר מכן הוא הלך הביתה "אני חושב שצעקו עלי ללכת הביתה... כי מן הסתם מסוכן להסתובב בחוץ." 0עמ' 47 שורות 11-13). עוד העיד כי לא ראה את אביו במהלך האירוע (עמ' 49 שורה 19). אהרון השיב כי אין לו מושג מי שבר את החלונות בבתים של הרב חרל"פ, אברמוביץ והרבש"צ וכי הוא ראה את התמונות שלהם אבל במציאות הוא לא ראה אותם (עמ' 49 שורות 20-30). עוד השיב כי כאשר זרקו עליו אבנים היו אנשים נוספים ברחוב אך הוא לא זכר מי (עמ' 50 שורה 6). כמו כן השיב כי לא ראה אנשים זורקים אבנים על בית הרב ולא ראה אנשים צועקים ורבים (עמ' 50 שורות 8-10). לשאלה האם לא שאל את חבריו ואת אביו מה אירע, השיב "דבר ראשון הזמן שאתה מתאר הי ממש שעתיים שלוש שהייתי בבית. דבר שני, אני חושב שחלק מהחברים באו אלי הביתה לראות אם אנחנו יודעים מה שלומו." (עמ' 50 שורות 23-24). איתו בבית הייתה אמו והיו גם חבריו והייתה המולה (עמ' 50 שורה 26). כשנשאל מי לדעתו זרק את האבנים לבתים אם לא הוא וחבריו שהיו איתו השיב "דבר ראשון אצא מנק' הנחה שזה אנחנו או הם הקבוצה השנייה, שגרמו את הנזק. אמנם זה נשמע הזוי אבל שאנשים שאומרים שבשם הרב מותר להרוג ילדים ומותר להרביץ לילדים, לא אתפלא אם הם עשו זאת לעצמם כדי להעיף אותנו מהישוב ועובדה שזה עבד." (עמ' 51 שורות 16-18). אהרון טען כי הכול היה הצגה למשטרה כפי שהעלילו עליהם תיקים אחרים וכי הוא עבר למחרת הפורים ליד ביתו של אברמוביץ ולא ראה חלונות שבורים (עמ' 51 שורות 25-27). וכשנשאל האם היישוב עשה קנוניה והביא את המשטרה כדי להאשים אותם השיב "כן, בנוסף למה שאמרתי, כמו שהם הצטיידו עם שומרים חמושים באמצע הישוב, ואם אני לא טועה האויבים נמצאים מחוץ לישוב, הם התארגנו לאירוע מבעוד מועד והסתובבו עם מצלמות." (עמ' 51 שורות 30-31).

    עדותו של מר ירדן יוחנן אטלס

  25. מר ירדן יוחנן אטלס (להלן – "אטלס"), שהתגורר בתקופת האירוע ביישוב מעלה עמוס, הצהיר בתצהיר עדות ראשית כי "ביום 26/2/02 ישבתי בבית לאחר סעודת פורים עם משפחת סין-שלום ומשפחת דנציגר בסביבות השעה 16:00 פרצו לבית כמה ילדים קטנים וצעקו כי ירו ביאיר דנציגר. ישראל, האב, קפץ מהכיסא ורץ יחד עם הילדים למקום הארוע. אני ויוסף סין-שלום נסענו ברכב למקום ומצאנו את יאיר שוכב על המדרכה על יד בית משפחת ברטוב כשהוא מדמם ומטופל ע"י אברהם מורו, שהוא חובש ונהג אמבולנס לשעבר. הוא אמר כי הרבש"ץ מר שטרימבר מחזיק במפתחות האמבולנס ומסרב לפנות את הפצוע לבית החולים. אמרתי לאברהם מור "אני אלך לשכנע אותו להוציא את האמבולנס". רצתי לבית של שטרימבר ודפקתי על הדלת אך הוא סירב לפתוח. צעקתי לו שיש בחור מדמם על המדרכה וכי הוא חייב לפנותו, אך הוא המשיך בסירובו, והמשכתי בוויכוח עימו מעבר לדלת הסגורה." (סעיפים 9-10).

  26. אטלס המשיך ותיאר "למקום הגיע הרב יגאל שנדרופי ואמרתי לו ששטרימבר מסרב לפנות את הפצוע. נתתי לו להמשיך לנסות לשכנע את שטרימבר מכיוון שהרב שנדרופי היה מפקד כיתת הכוננות ומפקד הישוב בזמן מלחמה בדרגת קצונה הגבוהה ביותר ביישוב ולא האמנתי כי יסרב לו. הרב שנדרופי המשיך להתווכח עם שטרמבר, כי הוא חייב לפנות את הפצוע אך שטרימבר אמר כי אסור לו בגלל "הוראות מגבוה". מיד כששמענו זאת הבנו שהוא מתכוון לחרל"פ וכי למעשה חבל על הזמן שלנו, וכמו האחרים, גם שטרימבר נתון תחת מרותו של חרל"פ. הרב שנדרופי ואני המשכנו במהירות לביתו של חרל"פ כדי לומר לו להוציא אמבולנס. כשהגענו לביתו סירבו לפתוח את הדלת או לדבר איתנו. חזרתי לטפל בפצוע ופגשתי את ישראל דנציגר כשהוא מכין את רכבו כדי לפנות את בנו אז הגיעו אמבולנסים מהישוב אפרת ותקוע ופינו את הפצוע לבית חולים שערי צדק." (סעיפים 11-12).

  27. בחקירה הנגדית לשאלה מי היה איתו כאשר הגיעו לביתו של הרבש"צ השיב אטלס "התחילו בבית שלי, כמה משפחות היו אצלי, דנציגר, מורו וסין שלום. ישבנו לסעודת פורים גם חלק מהילדים שלהם... שמענו שירו ביאיר, יצאנו, רצנו למעלה למקום האירוע, אז אני חזרתי מעט אחורה לבית של הרבש"צ. בהתחלה הייתי שם לבד, דפקתי על הדלת והוא אמר שהוא לא יצא. אני לא זוכר מילה במילה מה אמרתי לו, אמרתי לו שהוא חייב לצאת, ושאם הוא מפחד מילדים שהיו בכעס, אני אלך איתו ואדאג שאף אחד לא יעשה לו כלום. אלו שירו היו מסתובבים עם נשק בישוב וזה היתה פרובוקציה נגד הילדים. " (עמ' 36 שורות 1-7). עוד העיד בעניין כי "עמדתי בדלת של הרבש"צ לבד, הילדים לא היו בדלת אלא התרוצצו בכביש ברחוב. אז הגיע הרב שנדרופי, הוא גם ביקש מהרבש"צ לצאת. הוא אמר, אני לא יכול להישבע לזה, אבל הרבש"צ אמר משהו כמו שיש לו פסק מרב שהוא יכול לא לצאת. אני לא זוכר אם בדיוק נאמרה המילה "פסק"." (עמ' 35 שורות 18-21). מר אטלס אישר כי הוא והרב שנדרופי עמדו ליד הדלת ודיברו עם הרבש"צ דרך הדלת (עמ' 36 שורות 25-27).

  28. אטלס השיב כי אינו זוכר אם חלונות ביתו של הרבש"צ היו שבורים, ולשאלה אם הרכב של הרבש"צ היה פגוע השיב "יכול להיות, אני לא יודע. אני לא עשיתי זאת" (עמ' 37 שורות 4-6). לאחר שהוצגה בפניו תמונה של החלונות שבורים (נ/3) השיב "אם זה קרה אחרי שהייתי שם, איך יכולתי לראות. לא זוכר שראיתי חלונות שבורים" (עמ' 36 שורה 19). לאחר שהוצגה בפניו עוד תמונה של חלון שבור (נ/4) השיב כי לא ראה זאת "הגעתי לשם מס' דקות אחרי האירוע. אני לא יודע אם הם הספיקו לעשות זאת." (עמ' 36 שורות 23-24). אטלס השיב כי נדמה לו שלאחר שהיה בביתו של הרבש"צ הוא הלך לביתו של הרב חרל"פ; לשאלה אם בדרך הוא ראה נערים מיידים אבנים על ביתו של הרבש"צ השיב "היו הרבה אנשים שם. אני יצאתי משם" (עמ' 37 שורה 32). לאחר שנאמר לו כי הרב חרל"פ טען שיידו אבנים על ביתו, שברו לו את הדלת ואת החלון וכי דנציגר לקח שולחן ודפק לו בחלון של הדלת נשאל אטלס האם ראה זאת והשיב "באופן כללי כן, אבל את השולחן לא ראיתי, ראיתי אותו דופק על הדלת וצעק שהרב יצא. הרבה אנשים התחילו לריב שם. היו שם שני הצדדים. היו מכות. אני לא ראיתי את העניין עם השולחן אבל היו שם אבנים משני הצדדים... האנשים שעמדו בחוץ זרקו אבנים על הבית של הרב וגם אחד על השני." (עמ' 38 שורות 9-15). לשאלה האם הוא זוכר חלונות שבורים השיב "פחות או יותר, כן. אבל זה היה אחרי שאף אחד לא יצא. הם ביקשו שהוא יצא. בהתחלה לא היו אבנים. רק אחרי שהוא לא רצה לצאת, משהו כזה. זרקו אבנים על הבית." (עמ' 38 שורות 17-18).

  29. אטלס השיב כי אף אדם שהיה שם לא ניסה להרגיע את הרוחות וכולם השתוללו (עמ' 39 שורות 7-10). לשאלה מדוע הגיע לבית הרב השיב "חשבתי שהוא צריך לצאת ולהנהיג. כעסתי שבגלל סכסוך כל זה קרה ושהוא פשוט צריך לצאת ולטפל בזה." (עמ' 39 שורות 14-15). לטענה כי ייתכן שהרב חרל"פ חשש שאם יצא האנשים יהרגו אותו השיב "אחרי שהוא סירב כן. הוא יכול היה להגיד משהו. הוא פשוט לא התייחס וזלזל ובגלל זה אנשים התפוצצו. הוא יכול היה להגיד ולשאול האם הוא יכול לצאת." (עמ' 39 שורות 19-20). לשאלה האם הוא יכול היה להגן על הרב חרל"פ מפני הנערים ומשפחות מור ודנציגר השיב "אם הוא היה אומר לי שהוא רוצה לצאת ולדבר איתנו, הייתי יכול, הייתי מדבר עם הילדים. אם היו אומרים שבשום פנים ואופן לא, הייתי אומר לו לא לצאת." (עמ' 39 שורות 25-26). אטלס אישר כי החבורה שהייתה מחוץ לביתו של הרב חרל"פ בפורים ירקה על הרב כמה פעמים כאשר הוא הלך ביישוב עוד לפני האירוע בפורים (עמ' 40 שורה 1). לשאלה האם שמע את הצרחות של הילדים שהיו בבית הרב השיב: "כן אבל זה היה אחר כך, אחרי שכולם התפוצצו בחוץ. הוא יכול להרגיע את כולם. הם רצו לגרום משהוא וגם הוא. הם רצו לגרום לכך שמשהו יקרה שזה יחמיר וכך קרה... אתה רוצה משהו ואתה מגשים אותו. אתה חושב שיש חבורת פושעים בחוץ, הוא שכנע את עצמו שהם פושעים ולכן לא יצא החוצה. הכל הפוך שם." (עמ' 42 שורות 19-26).

    עדותו של אברהם מורו

  30. מר אברהם מורו (להלן- "מורו"), שהיה תושב היישוב מעלה עמוס בעת האירוע, הצהיר בתצהיר עדות ראשית כי "בשעות הבוקר של אותו יום החלו ד' מ' וולדמיר קומסקי לערוך מעין פטרול ברחוב בו התגוררנו כשהם חמושים בנשק ומצלמת וידאו. כאשר ראיתי אותם ידעתי כי הם מחפשים לגרום פרובוקציה אבל שמרתי את דעותי לעצמי כדי לא לקלקל את שמחת החג. בסביבות השעה 16:00 פרצו ילדים לתוך הבית שלי כשהם צועקים כי ירו ביאיר דנציגר והוא שוכב מדמם על הכביש. לקחתי תיק רפואי שהיה לי בתור חובש ונהג אמבולנס לשעבר... רצתי למקום לטפל בפצוע. יאיר אמר לי שד' מ' ירה בו. התקשרתי לשטרימבר שהוא הרבש"צ של הישוב ונהג האמבולנס שהחזיק במפתחות לאמבולנס. הוא סירב להגיע וניתק את השיחה." (סעיפים 6-7).

  31. מורו המשיך והצהיר כי "אחרי כמה דקות הגיע ישראל דנציגר בריצה ושמע אודות מה שקרה. בינתיים שמענו מהילדים שגם פוסטון יורה עם נשקו. ירדן אטלס ויואל סין שלום הגיעו. הם שמעו כי שטרימבר אינו מוכן להוציא את האמבולנס ואמר שזה לא יכול להיות והם הלכו בשביל להוציא את האמבולנס. בסוף הגיע אמבולנס מאפרת לאחר כשעה המתנה." (סעיף 8). מורו הצהיר כי "לאחר הפינוי של יאיר, חזרתי לביתי. מאוחר יותר הגיע כח של 20 שוטרי יס"מ בלבוש קרבי מלא כולל קסדות, שכפ"צים ורובי מ-16 וקיטרו את ביתי ואמרו לי להוציא את בני, ישעיהו, החוצה. על אף שאמרתי להם שהוא בצבא ולא היה בישוב כבר כמה שבועות, הם התחילו לאיים ולצעוק שאם לא אוציא אותו החוצה יפרצו לביתי בכוח. על אף שלא היה להם צו, אפשרתי להם לערוך חיפוש בבית וכמובן לא מצאו אותו. כאשר שאלתי את מפקד הכוח מדוע מחפשים את בני. הוא אמר לי שקבלו דיווח מתושבי הישוב שהוא יורה באנשים ומבצע פוגרום בישוב!" (סעיף 9).

  32. בחקירה הנגדית השיב מורו כי הרב חרל"פ "בהחלטה של הישוב, בצורה מנהלית הוא היה רב של כל הישוב. יום אחד הוא החליט שחלק מהישוב לא שייך לו." (עמ' 8 שורות 7-8). עוד השיב שהוא לא שמע שהרב חרל"פ אמר שצריך להרוג את החבורה שהוצאה מכלל הישוב או שהוא הוציא נגדם דין רודף או אמר שצריך לפגוע בהם (עמ' 8 שורות 10,18). לדבריו אמרו לו ילדיו שהרב אמר שהם גויים וכי משמעות הדבר היא שהם לא יכולים להיות חלק מהציבור וחלק מהמניין (עמ' 8 שורות 20-21). מורו השיב כי הוא לא שמע את הירי שכן היה בדירתו ושמע על כך מהילדים שסיפרו לו שירו ביאיר (עמ' 10 שורות 20-25). כשהגיע למקום ראה "ילד שוכב על הרצפה ומדמם מרגלו." (עמ' 10 שורה 27). ובמקום "היו הרבה ילדים, ילדים של ספירו, ילדים של אברהם משה, היה אנשים של אטלס, היו אנשים של רוזין, ילדים של שטיינברג, זה היה כמה בתים מהמקום. היו עוד." (עמ' 11 שורות 1-2).

  33. מורו השיב כי הוא לא דיבר עם הרבש"צ ו"בזמנו הייתי עסוק בלטפל בפצוע, שלחתי מישהו להביא את האמבולנס... שלחתי מישהו לרבש"צ שיביאו את האמבולנס." (עמ' 11 שורות 8-9). עוד השיב כי בזמן שהוא טיפל ביאיר דנציגר לא היה שם ורק לאחר כ- 10 דקות נודע לו על פציעת בנו (עמ' 11 שורות 10-13). לדבריו, בשעה שטיפל ביאיר חזרו אליו ואמרו לו כי "...הם לא רוצים לתת לי אמבולנס. התקשרו לגוש עציון וזה לקח 20,25 דקות, בתוך ה20 דקות האלה הייתי עם הפצוע." (עמ' 11 שורות 15-16). כשנשאל שוב אם דנציגר היה עמו כל זמן שטיפל ביאיר השיב "לא, אמרתי לך שלא. בהתחלה הייתי עם 20,30,50 ילדים מסביב, אחר כך בין 5 ל-10 דקות הגיע ישראל דנציגר" (עמ' 11 שורות 18-19). לשאלה כמה זמן נשאר דנציגר השיב "אני חושב שעד שהגיע אמבולנס ולקחו את הילד שלו באמבולנס." (עמ' 11 שורה 21). מורו השיב כי לא ראה שדנציגר מנסה למשוך את יאיר מהאמבולנס אף לא שמע שדנציגר אמר לנהג האמבולנס שהוא אינו מוכן שיסע עד שתגיע משטרה למקום (עמ' 11 שורות 22-25). מורו אישר שלמקום שבו טיפל ביאיר הגיעו גם אטלס וסין שלום, ולשאלה האם הוא ראה אותם בכל הזמן שטיפל בפצוע השיב "כנראה, כי דיברנו אחר כך." (עמ' 12 שורה 7). לשאלה מה עשה לאחר שפינו את יאיר השיב "דיברתי כמה דקות עם החברים וחזרתי הביתה לגמור את סעודת פורים." (עמ' 12 שורה 18). לשאלה אם בדרכו הביתה הוא ראה משהו מוזר בישוב - חלונות שבורים, מכוניות שבורות וכדומה – השיב בשלילה (עמ' 12 שורה 20). מורו אישר כי אברמוביץ התגורר מול ביתו וכי הוא לא ראה שחלונות ביתו היו שבורים הוא לא ראה אבנים לאחר שחזר הביתה מסעודת פורים וגם לא למחרת בבוקר (עמ' 12 שורות 27-31; עמ' 13 שורות 3-4).

    עדותו של יואל סין שלום

  34. מר יואל סין שלום (להלן- "סין שלום"), שהיה תושב הישוב מעלה עמוס בעת האירוע, הצהיר בתצהיר עדות ראשית כי "...ביום פורים, 26/2/02, עת שישבתי בבית משפחת אטלס יחד עם ישראל דנציגר לסעודת פורים. באופן פתאומי פרצו ילדים לבית וצעקו כי ירו ביאיר דנציגר. ישראל קם מיד שאל היכן זה קרה ורץ למקום. ירדן, הילדים ואני עלו על רכבי ונסענו למקום. כשהגענו מצאנו את יאיר שכוב על המדרכה מטופל על ידי אברהם מורו וישראל. כל מי שהגיע שאל היכן האמבולנס. אז אברהם סיפר ששטרימבר מסרב להוציא את האמבולנס. בינתיים כמה ילדים הגיעו ואמרו לנו שגם אהרון פוסטון יורה עם נשקו." (סעיף 9). סין שלום הוסיף כי "אטלס, ישראל ואני רצנו לרחוב היכן שגר שטרימבר. הגעתי לכניסת ביתו, תוך שאני שומע את אטלס מתחנן שיוציא את האמבולנס ואילו שטרימבר מסרב. שמעתי את דנציגר אומר שחבל על הזמן, כי הוא שפוט של חרל"פ ובואו נחפש את הילדים שהסתובבו בישוב הנמצאים בסכנת ירי. אכן מצאתי כי מרביצים לבני, בנימין, והלכתי לחלץ אותו מידם. אז חזרתי ליאיר והמתנתי לאמבולנס שהגיע מחוץ לישוב." (סעיף 10).

  35. בחקירה הנגדית השיב סין שלום כי באותו היום הוא אכל סעודת פורים בביתו ולאחר מכן הוא הלך לביתו של אטלס וכשהגיע למשפחת אטלס דנציגר כבר היה שם (עמ' 17 שורות 28-29; עמ' 18 שורה 2). לשאלה אם שם שמע את הירייה השיב "לא שמעתי, יש ילד אחד שבא ונכנס במהירות לבית של הרב אטלס ואמר שירו על יאיר. נבהלנו. יאיר הוא הבן של ישראל דנציגר, מיד הוא רץ החוצה וגם הרב אטלס רצה לבוא. אמרתי לו שיש לי את המכונית. ונסענו מהר, אני אטלס וכמה ילדים, כולל הבן שלי. נסענו להיכן שזה קרה... " (עמ' 18 שורות 7-9). סין שלום המשיך כי לאחר מכן "חיפשנו איך לטפל בו, היה שם אברהם מורו שהוא חובש, הוא בא והתחיל לטפל בו. ישראל אמנם הלך ברגל אבל הוא הגיע לפנינו. אמרתי שצריך להזמין אמבולנס." (עמ' 18 שורות 12-13). סין שלום השיב כי "כדי לחפש אמבולנס הלכנו אם אני זוכר, היה נהג אמבולנס ביישוב בתקופה הזאת היה הרבש"צ, אמרנו שיש פצוע ואם הוא יכול להביא את האמבולנס. הוא סירב להוציא את האמבולנס." (עמ' 18 שורות 15-16). לשאלה אם הוא דיבר אישית עם הרבש"צ השיב "כן, היינו בכניסה של הבית שלו, וגם אטלס היה איתי... היה ויכוח להוציא והוא סירב ולא רצה וסגר את הדלת." (עמ' 18 שורות 18-19). לשאלה אם הוא ראה את הרבש"צ או שמע אותו מאחורי הדלת השיב "זה פרט שאני לא זוכר.", ואישר שלא נכנס אליו הביתה (עמ' 18 שורות 21-23). כמו כן השיב שנית כי אטלס דיבר עם הרבש"ץ מחוץ לדלת (עמ' 19 שורות 3-5). סין שלום הוסיף כי לאחר שחזר לפצוע, אמר לרב שנדרופי שלא רוצים לפנות את הפצוע. סין שלום התרשם שהרב שנדרופי כבר ידע על כך והזמין אמבולנס מיישוב אחר. לדבריו "אחרי כמה דקות כבר הגיע אמבולנס השני שהיה צריך להגיע לפנות את יאיר. אני לא זוכר בדיוק, היה בין לזה, בין המקרה ששמעתי שמשתוללים ואמרו שאחד ירה, רצתי לחפש את הילדים שלי שם..." (עמ' 19 שורות 11-15). סין שלום השיב כי הלך לבית של ד' מ' כי רצה לדעת מדוע ירה ביאיר (עמ' 19 שורה 21). לשאלה מה אמר ד' מ' השיב כי הוא לא היה בבית, אלא בנו בלבד (עמ' 19 שורה 23). לשאלה האם הייתה אלימות בינו לבין בנו של ד' מ' השיב "אם אני זוכר אני דחפתי את הבן שלו, כי הוא היה בדלת, דחפתי אותו כדי לחפש את מרקלבסקי, רציתי לדבר עם אבא שלו... נכנסתי לבית וראיתי שמרקלבסקי לא בסלון ואז יצאתי..." (עמ' 19 שורות 28-29; עמ' 20 שורה 1). סין שלום השיב כי אינו זוכר את כל פרטי האירוע כיוון שעברו הרבה שנים, עוד השיב באשר לעדותו במשטרה כי "אם אני לא זוכר עכשיו אז מה שאמרתי במשטרה זה נכון." (עמ' 20 שורות 12,16-17). לשאלה אם יכול להיות שהוא תפס את הנשק של בנו של ד' מ' השיב "...אם הוא היה חיל יכול להיות שאני תפסתי לו את הנשק, אני לא זוכר אם הוא איים עלי." (עמ' 21 שורות 5-6). סין שלום השיב שהוא זוכר כי תפס את דנציגר, ליד הבן שלו כדי שלא יעשה נזקים. לשאלה איזה נזקים יכול היה דנציגר לעשות ליד בנו השיב: "לתפוס את הבן אדם שירה ולקחת את הנשק שלו, לחפש את הבן אדם שיורה ורוצה להרוג ילד, לעצור אותו ולקשור אותו ולקרוא למשטרה, זה התגובה הראשונה שהייתי עושה, אני לא יכול לשבת בחיבוק ידיים ולהגיד הכל בסדר, י ש מספיק במדינה אנשים שהורגים ילדים." (עמ' 21 שורות 29-31). סין שלום השיב כי הוא עצר את דנציגר "אמרתי לו תירגע, נטפל בזה." (עמ' 22 שורה 1). לשאלה כיצד ידע שדנציגר הולך לעשות נזק השיב "כי הוא השתולל, שאל מי עשה את זה..." (עמ' 21 שורה 3).

    הודעתו של סין שלום במשטרה ביום 12.3.02 (מוצג נ/1)

  36. סין שלום העיד בחקירתו כי "בתאריך 26.02.02 יום פורים הייתי עם המשפחה שלי אצל משפחת אטלס לסעודת פורים, לקראת סוף הסעודה נכנס ילד לא זוכר מי זה, ואמר שירו על יאיר דנציגר, אבא של יאיר, ישראל דנציגר היה גם בסעודה ויצאנו למקום. ישראל רץ ראשון ואני יצאתי אחריו עם הבן שלי בנימין ברכב שלי... ישראל הגיע לשורה של בתים הקרוב לבית אדם ברטוב שהוא לא נמצא בישוב, שניות אח"כ הגעתי אני ראיתי את אברהם מורו מטפל ביאיר ששכב על המדרכה וישראל דנציגר קיבל את הנתונים מה קרה ושמע שיוני סטרינגר לא רצה לפנות את בנו וכשראה שהמצב לא גרוע של יאיר, החל לחפש את הילדים שלו הקטנים והתחיל לרדת לכיוון השורת בתים של יוני ובהמשך של ד' מ'. הגענו לבית של ד' מ', שהוא ירד לכיוון הבית ואני ירדתי גם למטה, את הדלת פתח הבן של ד' מ', יוסף, הוא היה עם m16 ושאלנו היכן אבא שלך, והוא הרים את הנשק לדנציגר ואני לא זוכר מי דחף את הנשק של יוסף לצד ואני אמרתי ליוסף "אבא שלך כלב" וחזרנו אחורה ביציאה ראיתי שמישהו תופס את הבן שלי בנימין שמישהו תופס אותו עם הידיים מאחורה וצצקין דחף את בנימין, ראיתי את צצקין דוחף את בנימין הבן שלי, הבן שלי בנימין ירק את המסטיק שהיה בפה שלו לעבר צצקין, ואני אמרתי אתם משוגעים, הוא הכוונה לד' מ' ירה על יאיר, האורח שאני לא מכיר שמע על כך ועזב את הבן שלי מיד, צצקין נתן מכה לבן שלי בפנים כשאני רואה זאת, וירד לבן שלי בנימין דם מהאף ובנימין נתן שני בעיטות לצצקין כדי לברוח ממנו ובנימין ברח לבית כדי לשטוף את האף ולנוח מהמכה. באותו זמן אמרתי נמאס לנו מהרוסים אמרתי לקליימן לצצקין לקלימרסקי ולפסטון תלכו לבית שלכם, פאק אמר לי שאני אשם, אבל לא יודע על מה הוא מדבר ונראה שלא ידעו שירו ביאיר ולקחתי את המכונית שלי חזרתי לכיוון יאיר להמתין לאמבולנס ולמשטרה ועזבתי את דנציגר, אני יודע שהיו מכות ונגרמו נזקים לרכבים אך לא יודע פרטים ולא הייתי מעורב בזה חיכיתי עד שהמשטרה באה.". לטענה כי ראו אותו נותן מכות לרכב של ד' מ' השיב "זה שקר, אפילו הפוך תפסתי את דנציגר ישראל כדי למנוע שלא יעשה נזק.". לטענה כי ראו אותו תופס את הנשק של יוסף ומנסה למשוך אותו ממנו השיב " ממש שקר לגמרי רק מה שסיפרתי שהזזתי אני או ישראל את הנשק של יוסף לצד.".

    עדותה של חוה קופר

  37. חוה קופר, שהתגוררה ביישוב מעלה עמוס בעת האירוע, הצהירה בתצהיר עדות ראשית כי "ביום פורים 26/2/02 הלכתי בשעות הבקר לבקר את משפחת מורו, דנציגר ושינדרופי ברחוב העליון של בתי הקבע וראיתי את ד' מ' ואדם נוסף הולכים הלוך וחזור עם נשק מסוג עוזי על אף שהם לא גרים שם הרגשתי הרבה מתח באוויר ותמהתי מה הם עושים כאן." (סעיף 8). בחקירה הנגדית השיבה גב' קופר כי היא לא ראתה את יאיר פצוע ולא שמעה את הירי (עמ' 15 שורות 23,32). עוד השיבה כי היא שמעה שקרה משהו אך לא ראתה את זה (עמ' 16 שורה 1). לשאלה אם לאחר האירוע היא ראתה בישוב חלונות שבורים ודלתות שבורות ענתה "לא. שמעתי אך לא ראיתי. שמעתי שהיה בלגן שמישהו שבר את החלונות וצעקות. אני לא ראיתי את זה רק שמעתי." (עמ' 16 שורות 29-30).

    ראיות נוספות מטעם התובעים

  38. התובעים צירפו לתצהיריהם את טופס סיכום המחלה של יאיר מהמחלקה האורתופדית של בית החולים שערי צדק. בטופס פורט שיאיר אושפז מיום 26.2.02 עד ליום 1.3.02. כן פורט כי ביום פנייתו נפגע מקליע בירך ימין ופונה עם פצע מדמם. התובעים צרפו את פרוטוקול הדיון בעניין בקשת המדינה להאריך את מעצרם של דנציגר, ריש לקיש קופר וד' מ' שהתקיים לפני כבוד השופט יצחק שמעוני ביום 27.2.02. דנציגר צירף לתצהירו מכתבים, החלטות, פרוטוקולים ומסמכים בעניין החזרת אקדחו.

  39. התובעים הגישו את תצהירו של איתמר שנדרופי, בנו של יגאל שנדורפי אשר ניהל במקום ישיבה לבחורים שנפלטו ממסגרות דתיות וחרדיות, חלקם כנראה הינם בני הישוב אשר היו מעורבים באירועים בצורה זו או אחרת. (יגאל שנדרופי עצמו, אף שהגיש תצהיר מטעמו, לא התייצב לחקירה נגדית והתובעים ויתרו על עדותו). איתמר שנדרופי פירט בתצהירו כי הוא היה תושב הישוב בין השנים 1987 עד 2000. הוריו המשיכו להתגורר בישוב עד 2002, ומיד למחרת האירוע נושא התביעה עזבו את המקום. על פי האמור בתצהירו, בשנת 1998 החל הליך של חרם מצידו של הרב חרל"פ, כעונש על אלו שלא קיבלו את מרותו כשליט הישוב. שיאו של החרם היה באירוע פורים בשנת 2002. החרם כלל ביטול של מעמד כל מוחרם כתושב הישוב וכאדם שניתן לצרפו למניין. כך גם הדרת כל מוחרם מפעילות בבתי הספר, במתנ"ס, בחוגים ובטיולים. החרם כלל איסור ברכת שלום, וכיוצ"ב. בליל חג שמחת תורה היה עד לדרשתו של הרב חרל"פ שלפיה שבעה טובי העיר רשאים להרוג. מהקשר הדברים הבין כי הנהלת הישוב רשאית להרוג את מי שפוגע באינטרס הישוב. אירוע שני שעליו העיד אירע בבית הכנסת "זיכרון מאיר" לשם נכנס הרב חרל"פ במהלך חיפושים אחר ילד נעדר, ומשראה את העד פקד עליו לצאת מהמקום בטענה כי מדובר במסגד או בבית עבודה זרה. במהלך חקירתו הנגדית השיב כי עזב את הישוב בגיל 18. באותה עת לא הייתה משפחתו מוחרמת, והיא הוחרמה רק בשנת 2000, כשנתיים לאחר שעזב את הישוב. לדבריו הירי ביאיר היה ניסיון לרצח. בעת ההחרמה ביקר בישוב בשבתות בלבד. במהלך חקירתו הנגדית השיב שהוא אכן נחקר במשטרה בשנת 1999 אודות דברים ששמע כביכול מהרב חרל"פ. לדבריו התייעץ עם רבנים, והשיב במשטרה שאינו יודע האם הרב חרל"פ אמר את הדברים. לדבריו לא מדובר בשקר, כיון שלפי החוק הוא אינו חייב לומר זאת, שכן לומר שאינו יודע הוא סוג של זכות השתיקה (עמ' 29, שורות 7 עד 17) ומטעם זה הכחיש בחקירתו במשטרה ששמע את הרב חרל"פ אומר שמותר לשבעת טובי העיר להרוג.

    גרסת הנתבעים

    עדותו של הרב ווילאם זאב חרל"פ

  40. הרב ווילאם זאב חרל"פ, נתבע 1, הצהיר בתצהיר עדות ראשית כי "אין ולא היה לי כל קשר למה שקרה בישוב ביום הפורים, ואולם אבקש לציין כי באותו היום, ישבתי עם משפחתי וקהל רב של אנשים, נשים וטף כמידי שנה בפורים. פתאום נכנס מישהו לביתי וצעק כי חייבים להתקשר למשטרה כי "המשוגעים" (כלשונו) עושים פוגרום. יצאתי מחוץ לבית וראיתי את התובע 1 עם עוד כמה אנשים הולכים בהליכה מהירה ותוקפנית לביתי, הם היו נראים כשיכורים עם רצח בעיניים. מיד רצתי הביתה חזרה, הספקנו ברגע האחרון לנעול את הדלת, ואז החלו הפורעים להלום בקירות ובחלונות תוך קריאות אלי לצאת החוצה. הנשים והילדים שהיו בביתי (היו כ50 ילדים מכל הישוב ואורחים נוספים) נכנסו לחדרים הפנימיים המרוחקים מהרחוב, בבכיות ובצעקות של פחד, והחלו לאמר פרקי תהילים. המחזה היה מבהיל והזכיר לי ימים חשוכים בהיסטוריה של העם היהודי. אני רצתי לחלון בכדי לסגור אותו, וישראל דנציגר שעמד בחוץ שלח את אגרופו כנגדי דרך הזכוכיות שבחלון, שכמובן נפער בחלון הזכוכית חור גדול. מייד לאחר מכן החלו חבורת הפורעים בזריקת אבנים ובשבירת החלונות בביתי, כל החלונות הפונים לרחוב נשברו והיה כאוס מוחלט בבית. " (סעיפים 8-12).

  41. בחקירה הנגדית השיב כי לא נגרמה לו חבלה ולא היו לו נזקי גוף והוא לא הלך לטיפול נפשי או לפסיכיאטר בעקבות האירוע (עמ' 79 שורות 5-12). לשאלה האם הרבש"צ התייעץ אתו לפני שהחליט לא להוציא אמבולנס השיב "לא ידוע לי בדיוק מה קרה בכלל, הוא לא דיבר איתי בכלל. אולי ראיתי אותו במנחה באותו פורים. אני שמעתי את כל העניין רק לאחר המקרה." (עמ' 84 שורות 6-7). לשאלה האם ידע שבאותו היום מסתובבים ביישוב שומרים כמו הנתבעים 5 ו-6 השיב "אני ידעתי שבישוב יום לפני פורים, הרבש"צ אמר לי שהוא קיבל הודעה שהיה איזה אירוע באחד הישובים, שאני לא זוכר, ולכן הוא קיבל בקשה שצריכים הרבה שמירה. הוא התייעץ איתי אם לעשות זאת גם בתוך הישוב או רק מחוץ לישוב. והמסקנה היא שזה צריך להיות גם בתוך הישוב ... כיוון שהיה אירוע יום או יומיים לפני כן באחד הישובים שערבים נכנסו לישוב גרמו לנזק, אני לא זוכר בדיוק מה והמסקנה היתה שצריכים לעשות שמירה גם בתוך הישוב. מפני שלא היתה הוראה ממני, צריכים להתייעץ איתי." (עמ' 84 שורות 14-20).

  42. לשאלה האם זה שגרתי שיתייעצו איתו בענייני שמירה השיב "כשיש דבר כזה שמירה, הוא לא רצה בגלל שזה היה פורים ואנשים מסתובבים ורואים שם שיש שמירה יתרה אז הם מבינים שיש חשש לפיגוע או משהוא." (עמ' 84 שורות 22-23). לשאלה האם הם הסתובבו בתוך היישוב בשל שיקולי צניעות השיב "לא, הם חששו מאירוע." (עמ' 85 שורה 3). בהתייחס לסעיף 9 בתצהירו נשאל באיזה מרחק ראה את דנציגר עם אנשים נוספים הולכים בהליכה תוקפנית השיב "הם היו במרחק של שני בתים." (עמ' 85 שורה 18). בהתייחס לסעיף 10 בתצהירו נשאל מדוע במקום לרוץ הביתה הוא לא ניגש אליהם השיב "אני בא מניו יורק מברונקס והייתי הרבה פעמים בהארלם ואני יודע כשרואים דבר כזה צריך להתרחק." (עמ' 85 שורות 25-26). לשאלה מי היו האנשים עם דנציגר השיב "ירדן אטלס, שני האנשים האלה היו נראים ממש שיכורים עם רצח בעיניים." (עמ' 86 שורה 2). לשאלה האם היה מורה לרבש"צ להוציא אמבולנס לו זה היה מתייעץ עמו השיב "אולי זו הסיבה שהוא לא התייעץ איתי, אולי לא הייתה לו אפשרות. אני לא יודע מה היה לו שם, אבל אולי זו הסיבה." (עמ' 86 שורות 17-18). הרב חרל"פ נשאל האם שמע שפוסטון ירה באוויר מחוץ לבית שלו והשיב "לא. גם לא שמעתי ירי. אני שמעתי אבנים על הבית שלי ודפיקות. זה היה פוגרום." (עמ' 86 שורה 23). אשר לירייה ביאיר השיב כי "לא ידעתי שירו בו. נודע לי על כך, אני חושב, למחרת. היינו בבית. אני זוכר שהמשטרה באו אלי הביתה, אני לא זוכר בדיוק מתי נודע לי על כל המקרה." (עמ' 88 שורות 6-7).

    עדותו של רמי אברמוביץ

  43. רמי אברמוביץ (להלן- "אברמוביץ'"), נתבע 7, תושב היישוב מעלה עמוס שהיה באותה עת יו"ר ועד הנהלת היישוב, הצהיר בתצהיר עדות ראשית כי "ביום הפורים נשוא תובענה זו, הייתי בביתי, ועל כן אינני יודע מידיעתי האישית מה קרה עם השומרים... כאמור הייתי בביתי בסעודת פורים ישבתי לסעוד יחד עם בני משפחתי - 4 ילדים... לאחר סיום הסעודה ובעודני מפנה את הכלים, שמעתי רעש ברחוב, והתקשר אלי הרבש"ץ... ואמר לי כי הבית שלו מותקף ע"י חבורת פורעים המונהגים ע"י ישראל דנציגר, והוא מזהיר אותי כי יתכן והם יגיעו גם אלי וכדאי שאתכונן. בהכרותי עם הנפשות הפועלות, נעלנו מייד את הדלתות, והתחלנו להוריד את התריסים, ואז נשמעו שאגות קרב בסמוך לביתנו והחל מטר אבנים על דירתי, ראיתי את התובע 2 מחלון המטבח זורק אבן ענקית ומנפץ את תריס חלון המטבח, והאבן נכנסה לביתי והגיעה עד לקיר מהצד השני היכן שעגלת התינוקת עמדה רגעים לפני כן... הפורעים ניפצו את כל חלונות הבית (11 חלונות ותריסים) באבני ענק, והבית התמלא באבנים ובשברי זכוכיות. מייד לאחר מכן, ניסו הפורעים לפרוץ את דלת הכניסה בעזרת אבנים גדולות, ואולם הדלת הייתה נעולה, והפורעים לא הצליחו לפרוץ לדלת." (סעיפים 10-11).

  44. בחקירה הנגדית השיב אברמוביץ' כי הוא לא נפגע בגופו ולא הלך לפסיכיאטר ולא קיבל טיפול נפשי כל שהוא בעקבות האירוע "אף על פי שהיה סביר שאפגע, לא נפגעתי גם שהושלכו לתוך ביתי עשרות אבנים. בני שהיה אז בן 9 נפגע." (עמ' 69 שורות 5-9). אשר לכתבי אישום שהוגשו כנגד התובעים ולכך שהמשפט הסתיים כשהתביעה חזרה בה מכתבי האישום השיב כי הם העדיפו לסגור את זה ככה במקום להיטלטל לבתי משפט "ולהצית את כל הטראומות מחדש." (עמ' 75 שורות 1-5). עוד השיב בעניין כי "ידענו שנצטרך להביא הרבה ילדים לבית המשפט, להעיד על כל הפוגרום שהיה אז בפורים, ילדים שעד היום סובלים מטראומות מהפוגרום. היום הם כבר ילדים גדולים אבל הם זוכרים זאת טוב טוב, והעדפנו לא להתעקש ולבוא להתדיין בהמוננו בבית המשפט, לקבל את מה שנקרא "תרומה" ולסיים בזה את העניין. אולי אם היינו יודעים שהתביעה ההזויה הזאת קורת, לא היינו מסכימים." (עמ' 75 שורות 6-10). כשנשאל שוב איך הסכים לוותר על המשפט הפלילי השיב כי "הפרקליטות מאוד לחצה להגיע לסיכום הזה, לדעתי זה בגלל שזה היה משפט מאוד מסורבל וגדול, זו היתה העילה לכך, ואנחנו לא ידענו אם נלך נגד הרצון העז של הפרקליטות לסיים זאת כך, לאן הדברים יגיעו, והסקנו שכך זה ייגמר. אנו לא אוהבים להופיע בביתי משפט וחששנו גם מהטראומות של הילדים שלנו." (עמ' 78 שורות 22-25).

  45. לשאלה אם הרבש"צ פנה אליו והתייעץ אתו האם להוציא את האמבולנס השיב אברמוביץ' "לא, כל הדברים נודעו לי מאוחר יותר, אני הייתי בבית שלי כל האירוע ולא ידעתי על הסיפור עד שהם הגיעו אלי הביתה בזעקות קרב." (עמ' 76 שורות 26-27). אשר לשמירה של הנתבעים 5 ו-6 באותו היום השיב כי "הייתה מתיחות בטחונית, נרצח יהודי בתקוע שנקרא אהרון גורוב, ביום זה היתה הלוויה שלו וזו אחת הסיבות שהמשטרה לא נכחה בישוב באותו יום, כי הם היו צריכים לאבטח את ההלוויה" (עמ' 76 שורות 29-30). לשאלה האם ביום רגיל יש נוכחות משטרתית השיב "לא, ביקשנו שתהיה נוכחות" (עמ' 76 שורה 32); והסביר "כי בפורים שנה לפני כן, היו אירועים של אותם נערים, שכתבנו עליהם במשטרת גוש עציון תלונה. זה היה שנה קודם לכן. אנחנו ביקשנו שתבוא משטרה. השמירה בישוב לא היתה קשורה לזה בשום צורה שהיא באותו היום. זו לא פעם ראשונה שזה קורה שיש התראות בטחוניות, אז הרבש"צ יכול להורות על שמירת לילה או שמירת יום." (עמ' 76 שורות 2-5). לשאלה מה הוא עשה לאחר שראה שהמשטרה לא הגיעה והוא יודע שיש חשש לאור הדברים שאירעו בשנה הקודמת השיב "שום דבר. אכלנו סעודת פורים ואחר כך היתה השתלשלות האירועים." (עמ' 76 שורה 25). לשאלה אם הוא יכול לזהות מישהו ספציפי שזרק אבנים השיב "אני הייתי בבית ולא ראיתי כלום. אני ראיתי בעיניים שלי על הבית שלי את אהרון דנציגר זורק אבן 5 ק"ג מנפץ את התריס, את החלון, מגיע לקיר ממול, מקום שהיתה שם שתי דקות לפני כן התינוקת שלי, שהייתה בת שבועיים, ואת זה ראיתי בעיניים שלי." (עמ' 78 שורות 18-20).

    עדותו של אריה גרשאו

  46. גרשאו, נתבע 2, שהיה תושב היישוב מעלה עמוס בעת האירוע, הצהיר בתצהיר עדות ראשית כי "בפורים אני הייתי ליד הבית של הרב הייתה מסיבה גדולה שם, והגיעו ישראל דנציגר ואהרון דנציגר עם החבורה שלהם, ראיתי את ישראל שובר את החלון של הבית של הרב, ואז תפשתי לו את הידים כי הבית היה מלא בילדים ופחדתי שהוא עלול לפגוע בהם. אהרון דנציגר ראה את זה והרביץ לי עם מקל של מטאטא, הוא הרביץ לי לכיוון הראש אבל אני עצרתי את המכה עם היד שלי, כמו כן מישהו מהחבורה שלהם נתן לי מכה בראש. בנוסף, אהרון זרק עלי אבן ובאינסטינקט הגנתי על הגוף שלי עם היד ותפסתי אותה... אני לא פגעתי בישראל או אהרון דנציגר אלא הם והחבורה שלהם פגעו בי. כאשר דנציגר הלך מהבית של הרב הלכתי אחריו כדי לראות שהוא לא הולך לפגוע בעוד אנשים, הוא ראה אותי והוציא את האקדח שלו ואיים עלי עם האקדח שהוא כיוון מולי." (סעיפים 4-6).

  47. בחקירה הנגדית השיב כי באירוע הוא קיבל מכות אך לא נזקק לטיפול רפואי (עמ' 105 שורות 10-14). עוד השיב כי הוא לא החזיר מכות והוסיף "תראה, אני בן אדם דתי, אני לא נותן מכות עד שזה לא מגיע לפיקוח נפש." (עמ' 105 שורה 22). לטענה כי הוא ואנשים נוספים תקפו את דנציגר השיב "... אני לא נגעתי בו, לפי דעתי לא היה קשר לשום אמבולנס, הוא כעס מאוד והתחיל לשבור את החלונות בבית של הרב. האחד הקרוב למטבח ראשון ואחר כך המשיך לדלת הראשית ושבר את כל החלונות אחד אחרי השני. הבית מלא רק עם נשים וילדים וילדות והרב בזמן הזה. כל הילדים היו בוכים, ואני הייתי דואג מה יקרה עם הילדים שיפצעו מהזכוכית... באתי לדנציגר לומר לו לעצור, הוא לא עצר, והמשיך ושבר עוד חלון. זה היה מצב של פיקוח נפש של האנשים הפנימיים, אז תפסתי אותו, לא הרבצתי לו. תפסתי לו את כל הגוף, את הידיים והכול. חיבקתי אותו פחות או יותר, אבל לא מתוך אהבה. אחר כך הוא התכופף ויצא מבין הזרועות שלי, החליק ונתפס בצווארו בזרועותיי. אחר כך הבן שלו בא אלי עם מקל של מטאטא כדי להרביץ לי בראש. הוא אכן הרביץ לי בראש. אז תפסתי את המטאטא ביד שמאל ועדיין תפסתי גם את דנציגר ביד ימין ובא מישהו נוסף מצד שמאל שלי כדי להכות אותי בראש ואז דנציגר הצליח לצאת מתחת לזרוע שלי." (עמ' 106 שורות 9-19).

    עדותו של גרשאו במשטרה

  48. בעדותו במשטרה מיום 26.2.02 (מוצג ת/3) נאמר כי "היום בשעה 18:30 אני היתי אצל הרב חרל"פ ביישוב מעלה עמוס והרב היה באמצע דברי תורה, וראיתי אישה נכנסת לתוך הבית והיא היא היתה נורא היסטרית ואז מישהו יצא מהבית וראיתי הרבה אנשים ובלאגן בחוץ, ואז יצאתי בחוץ ראיתי את ארן דוסטון הרב לוקח את הנשק שלו אקדח ויורה באוויר אני ראיתי שיש בלאגן ועליתי אחריו לבית של הרבש"ץ הגעתי לחצי הדרך ושמה ראיתי את ישראל דנציגר... והבן שלו רוני, אהרון יעקובי מורו, אחד ממשפחת קופר, ועוד שני אנשים שאני לא מכיר, וראיתי אותם זורקים אבנים על החלונות של הרכב של יוני על היונדאי הירו, אני עמדתי במרחק של כ-10 מטרים לערך מכל האנשים שאמרתי לך. ואז דנציגר ראה אותי והתקרב אלי ואמר לי לך מכאן, אין לך עסק כאן ואמר לי עוד מעט אנחנו נגיע לבית שלך, אמרתי לו שאתה רק מדבר הרבה ועושה קצת, דנציגר ישראל הוציא אץ האקדח שלו... וכיוון עלי את הנשק ואמר לי אם אני לא הולך אני אירה עליך ואקבל כדור ואז כל האנשים שניו שם רמי, יעקובי, מורו, זרקו עלי אבנים ואז דנציגר החזיר את הנשק לנרתיק, ואז כל האנשים באו אלי וקופר הצטרף אליהם וירדו אצלם, הצטרפו אליו ורצו אחריו ואני התחלתי לרדת למטה לברוח, ואמרו אתה חזיר שאומר שהוא רב, ואמרו שבגלל הרב הבן של דנציגר קיבץ נדבות וראיתי את דנציגר זורק אבן עך החלון ונותן אגרופים בידו על החלון של הרב של הסלון ואז דנציגר צועק להם צאו מן הבית ודנציגר ישראל נתן לי מכה בפה שלי חזק ביד שלו, תפסתי אותו ואת קופר ונתן לי אגרוף בראש שלי בצד שמאל ותפסתי את קופר ביד השניה כי אני חזק ורוני דנציגר הרים מטאטא ונתן לי מכה בראש ואני הצלחתי להתגונן ממנו ואת ישראל דנציגר תפסתי את המטאטא ואני נפלתי על הריצפה ואז רוני דנציגר נתן לי מכה בראש ואני הצלחתי להתגונן ממנו ואת ישראל דנציגר תפסתי את המטאטא ונפלתי על הרצפה ואז רוני נתן לי מכה בפנים (הערת חוקר" הנ"ל מצביע לי על צד שמאל של לחי שמאל, אדמומיות ושריטה) ואז ישראל דנציגר אמר להם בואו ונלך וכולם הלכו אחריו." לשאלה מה ראה שהתוקפים עשו בביתו של הרבש"ץ השיב: "אני ראיתי את יעקוב מורו זורק אבן אחת על החלון האחורי של הרכב היונדאי בצד של הנהג השמאלי, ולקח הצמיג הספר האחורי וניסה להוציא אותו, וראיתי את רוני דנציגר עושה חורים בצמיגים לא ראיתי בדיוק איך עשה פנצר לצמיג אבל ראיתי שהוא דוקר עם משהו ואחר כך עלה על הרכב היונדאי מקדימה על מכסה המנוע וזרק אבן על החלון הקדמי ועוד אנשים זרקו אבנים אבל אני לא מכיר אותם.". לשאלה האם ראה מי נתן אגרוף לחלון ביתו של הרב חרל"פ השיב "ראיתי את דנציגר ישראל נותן אגרוף לחלון של הרב ואחריו נתן רוני דנציגר נתן אגרוף לחלון לידו וגם לחלון נוסף.".

    עדותה של ליאורה גרשאו

  49. ליאורה גרשאו, נתבעת 3, תושבת היישוב מעלה עמוס, הצהירה בתצהיר עדות ראשית כי "אני הייתי ליד הבית של הרב ואז הגיעו חבורה של ישראל ואהרון דנציגר, ומישהו מהחבורה שלהם הפיל אותי לרצפה. אני לא תקפתי אותם אף פעם וכל מה שהם טוענים זהו שקר והם ממציאים דברים." (סעיפים 2-3). בחקירה הנגדית השיבה שבעת האירוע היא לא שמעה יריות ואחרי שהיא נדחפה היא הלכה לבית של חברה (עמ' 108 שורות 8-12). כן השיבה שהיא עמדה מחוץ לבית הרב חרל"פ כיוון שהיא רצתה לומר שלום לאשתו ולאחל לה פורים שמח (עמ' 108 שורה 19).

    עדותו של ד' מ'

  50. ד' מ', נתבע 5, תושב היישוב מעלה עמוס, הצהיר בתצהיר עדות ראשית כי "ביום פורים הייתה התראה ולכן שמרנו בישוב במשמרות, והמשמרת שלי הייתה עם דוד קומסקי. בשמירה עברנו בכל הישוב ואשר עברנו בבית של אחד מחבורה של ישראל דנציגר (מורו) הם עשו ברבקיו בחצר, וכאשר ראו אותנו צעק לי מורו "ד' מ' אני יהרוג אותך". שחזרנו הביתה מהשמירה אוטו שבו היה כמה בחורים וגם יאיר דנציגר עצר לידנו וקילל אותנו והמשיך לנסוע במקביל אלינו במהירות נמוכה, לא התייחסנו אליהם והמשכנו ללכת, ואח"כ הם ניסו לדרוס אותנו, עלינו על המדרכה והם חסמו לנו את הדרך. הוצאתי מצלמה ורציתי לצלם את מה שהם עושים, ואז הם קפצו עלי ונתנו לי בעיטה ביד והעיפו ממני את המצלמה. מייד לאחר שהעיפו מידי את המצלמה, הם הקיפו אותי ונתנו לי מכות וניסו לחטוף לי את הנשק ואני ברחתי אחורה. רציתי לברוח ואז ראיתי את דוד קומסקי שוכב על הרצפה ויורד לו דם מהאף ואחד מהבחורים יושב על הבטן שלו והשני מנסה להכות אותו בראש עם המקל, הבנתי שאם אני אברח ולא אשאר לידו הם יהרגו אותו. הזהרתי אותם כי אני דורך את הנשק ואז הם עזבו את דוד קומסקי והתחילו להתנפל עלי עם המקל ואבנים בגודל עצום, קיבלתי מכות רצח פשוטו כמשמעו הייתי בפחד מוות והבנתי כי עוד רגע אחד הם יהרגו אותי, ואז מחוסר ברירה, וכהגנה עצמית, יריתי יריית אזהרה אחת, לכביש, אני מבקש להסביר כי לא יכולתי להרים את היד לירי באויר כי החבורה הכתה אותי בכתף עם המקל ולא יכולתי להרים את היד. מהירי הבודד שעשיתי נגרם חור בכביש מהכדור וככל הנראה "ריקושט" פגע ביאיר ברגלו. מייד עזבו אותי החבורה והלכו ליאיר דנציג לטפל בו, ואנחנו הלכנו לבית של רכז הבטחון בכדי לדווח לו על מה שקרה ולבקש שיזמין אמבולנס ומשטרה." (סעיפים 4-13).

  51. ד' מ' המשיך והצהיר כי "כשהגענו לחצר הבית של הרבש"ץ, הגיעו החבורה של דנציגר עם אבנים ומקלות בידם בריצה מטורפת, נזרקה לעברי אבן בגודל של מילון וחמקתי ממנה, ואז אני והרבש"ץ ברחנו לתוך הבית בכדי שלא להפגע, וכמעט ולא הצלחנו לסגור את הדלת כי החבורה ממש ניסתה למנוע את סגירת הדלת ולחדור לתוך הבית. הבית נרגם באבנים, הם שברו חלונות, תריסים, רכב, קירות... לאחר שהחבורה עזבה את הבית, רצתי לבית שלי לראות מה קורה שם והתברר לי כי הם עברו גם שם, נכנסו הביתה וריסקו את חלונות הבית וגם את האוטו שלי שברו, והמשפחה שלי ממש ניצלה מפוגרום כי הבן החייל שלי היה שם והוא מנע מהם מלפגוע באנשי הבית." (סעיפים 12-14).

  52. בחקירה הנגדית השיב כי הוא היה בכיתת הכוננות של היישוב (עמ' 89 שורה 8). עוד השיב כי אין לו רקע צבאי ו"הייתי בצבא שלושה שבועות. גייסו אותנו ולימדו אותנו דברים בסיסיים ואז שחררו אותנו." (עמ' 89 שורה 15). לשאלה איך הוא מתפעל נשק עם נכות ביד אחת - האם כמו אדם רגיל, השיב "לא כמו אדם רגיל, אבל אני יכול לתפעל נשק. אנחנו עברנו כמה פעמים אימונים עם כתת הכוננות, ולימדו אותנו כל מיני תרגילים, איך לתפעל נשק ואיך לירות." (עמ' 89 שורות 21-22). לשאלה מתי נודע לו שהוא צריך לשמור השיב: "יום לפני זה, הרבש"צ קיבל התראה לפיגוע. אז הא חילק אותנו לקבוצות שכל קבוצה שמרה שעתיים ואנו שמרנו בין 15:00 ל17:00. שמר איתי דוד קומסקי (נתבע 6)." (עמ' 89 שורות 26-27). ד' מ' השיב כי לקומסקי לא היה נשק אלא מכשיר קשר "כל קבוצה הסתובבה עם נשק אחד ועם מכשיר קשר אחד." (עמ' 89 שורה 29). ד' מ' השיב כי הייתה לו גם מצלמה, ולשאלה מדוע היה צריך מצלמה השיב "לפני כמה שמירות הרבש"צ שלנו הביא מארה"ב כמה דברים בשביל כתת כוננות, פנסים ומצלמות. היה עוד ציוד. משקפות. הוא הביא זאת מארה"ב. הוא נתן לנו את זה, חילק לכולם. היה סיפור שמישהו מכתת כוננות אם ערבים יעשו בעיות כך צריך להוכיח שבאמת היו בעיות ולא סתם רדפנו אחרי ערבים ועשינו בלגן. אז אמרנו שאם קורה משהו ואנו יכולים לצלם שאחר כך יהיה משהו, יהיה על מה לסמוך. אלה היו מצלמות חד פעמיות כאלה." (עמ' 90 שורות 1-5). ד' מ' הוסיף כי "אם יש איזו שהיא בעיה איך אחר כך תוכיח שאתה צדיק. היו הרבה סיפורים בין המשטרה לבין אלה ששמרו בישובים. אנשי כתות כוננות בישובים אחרים היו להם בעיות והם היו צריכים אחר כך להוכיח שהם צודקים כי הערבים היו אומרים שאנשי הישוב התקיפו אותם. אנו צריכים הוכחה שקורה משהו." (עמ' 90 שורות 26-29).

  53. לשאלה מדוע טיילו ברחובות היישוב השיב "אני בטוח שכולם שמרו מבפנים ואף אחד לא שמר מבחוץ." (עמ' 90 שורה 20). כשנשאל האם אין כביש פטרול בסמוך לגדר היישוב בתוך היישוב השיב "אפשר, אבל אתה הולך שם אתה לא רואה כלום, אבל אם אתה הולך ברחובות אתה רואה את הכול, גם את הכביש הזה וגם את הכביש למעלה. אם אתה הולך סביב הגדר אתה לא רואה כלום." (עמ' 90 שורות 21-23). ד' מ' השיב כי בשנה הקודמת לאירוע הייתה ביישוב ניידת משטרה ובמקרה הזה הם קיבלו התראה שלא תהיה משטרה ובגלל זה ארגנו אותם לשמור (עמ' 91 שורות 1-2). ד' מ' השיב כי אין ולא הייתה משמרת צניעות ביישוב (עמ' 91 שורות 21,25). לשאלה מדוע לא דיווחו בקשר שהבחורים קיללו אותם וניסו לדרוס אותם השיב "באותו רגע חזרנו מהשמירה, המכשיר קשר היה אחד לכולם. כשמסרנו את השמירה שלנו לקבוצה הבאה, לא היה מכשיר קשר. מסרנו אותו לקבוצה הבאה." (עמ' 92 שורות 14-15). עוד השיב באשר להוצאת המצלמה כי "זה היה תגובה למה שעשו הבחורים. הם ליוו אותנו באוטו עם קללות עם איזה שהוא 100 מ', והם אמרו "נו, תצלם אותנו" לפחות 5 פעמים אמרו זאת, כיוון שהמצלמה היתה אצלי ביד. ניסינו ללכת ועוד פעם ועוד פעם, אחר כך הם סתמו את הדרך שלנו, אני לא יודע, כך הגבתי, זו התגובה שלי, לקחת את המצלמה כדי לצלם, אין לי ניסיון בדברים האלה. הוצאתי את המצלמה וקיבלתי את המכה והמצלמה עפה באוויר לחתיכות" (עמ' 92 שורות 20-24). לשאלה איפה אירע האירוע השיב "אין לי את השמות של הרחובות. אין לי כלים להסביר. זה היה הרחוב שמסביב לבתים. שהולך מהשער מסביב לבתים. אתה יודע שביישוב שלנו אין שמות לרחובות" (עמ' 92 שורות 30-31).

  54. לאחר הירי הוא הגיע לביתו של הרבש"צ שהיה צמוד למקום (עמ' 93 שורה 28). וכשהגיע לרבש"צ "סיפרתי את מה שקרה, והוא התחיל לצלצל לאמבולנס, תוך כדי שיחה הגיעו אנשים והתחילו לזרוק עלינו אבנים." (עמ' 93 שורות 30-31). לשאלה מדוע הרבש"צ לא הוציא אמבולנס השיב "זו לא שאלה אלי. קודם כל אני חושב שהוא התקשר לאמבולנס, אבל למה הוא עשה את זה? אין לי מושג." (עמ' 94 שורות 3-4). לשאלה האם האנשים שבאו לבית הרבש"צ באו לדבר איתו להוציא את האמבולנס השיב "זה לא נכון מה שאמרת, האנשים לא אמרו מילה אחת, אלא הם הביאו אבנים גדולות שהם זרקו לעברינו. הם לא באו בשביל משהו אחר. בקושי נמלטנו לדירה שלו." (עמ' 94 שורות 6-7). לשאלה מדוע אנשים יבואו לזרוק אבנים על הבית של הרבש"צ השיב: "השאלה נראית מוזרה, אחרי שקבוצה של בחורים התקיפה אותנו, ואחרי שבקושי ברחנו מהם לבית של הרבש"צ והם רדפו אחרינו, עכשיו אתה שואל, הם לא שאלו אותו על האמבולנס, אלא התנפלו עלינו. תוך כדי דיווח שלנו לרבש"צ, הם התנפלו עלינו עם אבנים. אבנים עצומות עפו מעל הראש שלי. הוא פתח את הדלת והזמין אותנו, ואנחנו לא הספקנו להיכנס כבר קבוצה של אנשים ניסו לפרוץ לתוך הבית. זה היה סדום ועמורה מה שהיה בחוץ. אנשים שברו חלונות, שברו תריסים, שברו דלתות, קירות, אוטו שהיה בחוץ. היו לוקחים אופניים של ילדים וזרקו לתוך החלון. היה שם פשוט פחד לצאת מתוך הבית. בתוך הבית שלו היתה חגיגה של פורים. זה היה באמצע סעודת פורים. היו שם המון ילדים ונשים וכולם צעקו. הילדים צעקו והנשים צעקו. זה קשה לי מאוד לדבר על זה." (עמ' 94 שורות 11-18). לשאלה איך תוך זמן מועט התאספה חבורה גדולה השיב "תוך דקות. זה היה 3 דקות. בשבילי יש תשובה אחת שהכול היה מאורגן מראש. אני לא יכול להסביר באופן אחר איך בשמחה של פורים לא היה אף אחד. אנחנו שמרנו ולא ראינו אנשים, מאיפה הגיעו? הכל היה מאורגן, כך אני מרגיש" (עמ' 95 שורות 1-3). ד' מ' השיב כי בעקבות האירוע הוא הועמד לדין וזוכה (עמ' 93 שורה 25).

    עדותו של דוד קומסקי

  55. קומסקי, נתבע 6, תושב היישוב מעלה עמוס, הצהיר בתצהיר עדות ראשית כי "ביום פורים, שמרתי יחד עם ד' מ' בישוב זה היה בסמוך לפיגוע שהיה באזור והיו התרעות, ועל כן הרבש"צ קבע שמירה לתושבים, והמשמרת שלי הייתה בשעות אחה"צ עם ד' מ'. השמירה הייתה לצרכים בטחוניים בלבד... תוך כדי שמירה רכב של חבורת דנציגר עצרו לידנו וקיללו אותנו, לא היה לנו כל עניין בזה והמשכנו את משימתנו והתעלמנו מהם, לאחר מכן הם ניסו לדרוס אותנו, ואנו עלינו על המדרכה בכדי להתחמק מדריסה, ובהמשך הם חסמו את הדרך עם הרכב שלהם. בשלב זה הוציא השומר השני - ד' מ' את המצלמה שהייתה ברשותו והוא צילם את הפורעים במעשיהם. הפורעים, ויאיר דנציגר עימם, יצאו מהרכב וקפצו על ד' מ' היכו אותו וחטפו ממנו את המצלמה ושברו אותה. הגעתי והתערבתי ודחפתי אותם, והם התחילו לעלות עלי ולהכות אותי, אציין כי אחד מהם היה עם צינור ברזל גדול הוא ניסה לפגוע בי והתחמקתי למזלי מפגיעה שהייתה יכולה לגרום לי לנכות קשה. אני הייתי זב דם מהמכות שקיבלתי, הייתי שכוב על הרצפה והם ניסו לפגוע בי בראש עם מוט הברזל. כאשר ראה זאת ד' מ' והבין כי אני נמצא בסכנת חיים הזהיר את הפורעים "עצרו או אני יורה" ו"כדור בקנה", ומייד שהם שמעו אותו הם החלו להכות אותו במוט הברזל כמה פעמים ואז ירה מקלבסקי. כאשר נפגע יאיר דנציגר הם עזבו אותנו והתחילו לטפל בו, ואנו הלכנו לרבש"ץ לדווח לו על מה שאירע." (סעיפים 4-12). קומסקי המשיך והצהיר כי "מייד כשהגענו לביתו, החלו חבורת הפורעים וישראל ואהרון דנציגר החלו לרגום את הבית באבנים ואנחנו הסתתרנו בתוך הבית בכדי להימנע מפגיעה, הרבש"ץ התקשר להזעיק עזרה ובכל הזמן הזה הבית נרגם באבנים, חלונות שבורים, תריסים שבורים והם גם שברו ופגעו ברכבו של הרבש"ץ הפרטי וכן ברכב של השמירה (הטנדר)." (סעיף 13).

  56. בחקירתו הנגדית השיב כי באותו הזמן הוא היה בכיתת הכוננות של היישוב וביום האירוע "זה היה אני חושב אחרי הצהרים, היתה סעודה, היה תור שמירה ואנחנו הסתובבנו בישוב, הלכנו בכביש השחור, ליד הגדר במשך שעתיים... כן, הלכנו על הכביש השחור. כמה פעמים נכנסנו לרחובות. אני לא החזקתי נשק... סך הכול היה מכשיר קשר ונשק. אני לא החזקתי את הנשק. אני לא זוכר אם החזקתי את מכשיר הקשר. זה היה סוף התור שלנו. החזרנו את מכשיר הקשר לאנשים אחרים והלכנו הביתה. זה היה אחרי שעתיים שהסתובבנו." (עמ' 96 שורות 22-29). לשאלה מה הייתה מטרת השמירה השיב "באותו זמן היה בלגן עם הפלסטינים, הם נכנסו לשטחים. זו לא היתה פעם ראשונה. לפעמים אנחנו היינו עם חיילים." (עמ' 96 שורות 31-32).

  57. לשאלה מדוע החזיק ד' מ' מצלמה השיב "לא יודע, אפילו לא ידעתי שהוא החזיק מצלמה. כאשר נגמר הסבלנות, זה אדם שבמשך שעתיים שהסתובבנו והם נסעו אחרינו, יצאו מהישוב וחזרו, היו קללות וצעקות... כל הזמן הם קיללו ואיימו. אנחנו הלכנו על המדרכה והיינו צריכים לעבור את הכביש, והם חסמו את הדרך, ואז הסבלנות שלו נגמרה, והוא הוציא את המצלמה וצילם אותם, ומיד זה היה הסוויץ, הם מיד קפצו מהרכב, ושניים או שלושה קפצו עליו, תפסו את הנשק, התחילו לקחת ממנו את הנשק, והשני תפס את המצלמה והוא היה דחוק לגדר. כשהם התחילו לתת לו מכות אני קפצתי להפריד ביניהם. הם עברו אלי. אני ועוד אחד נפלנו ואני החזקתי אותו והשני באותו הזמן ניסה לתת לי בעיטה לראש. הסתובבתי כדי לא לקבל את המכה, אני רואה שבחור אחד רץ מכיוון הרכב עם מקל ברזל לכיוון שלי. הוא ניסה להכות אותי בראש. אני עזבתי את מי שהחזקתי אותו, והוא נתן לי עוד ועוד בעיטה. באותו הזמן מקרלבסקי הוא התחיל לצעוק "כדור בקנה" משהו כזה. הם ממש לא שמו לב לזה, עזבו אותי כי אני לא הייתי מסוכן בשבילם והתחילו להתעסק איתו. נתנו לו מכות אחת אחרי השנייה, עם מוט הברזל." (עמ' 97 שורות 16-27). כשנשאל מדוע הוא קורה לאירוע פוגרום השיב "אני יכול לומר מה ראיתי, קופצים על החלונות ועל הרכבים, נותנים מכות, בעיטות. זה פוגרום." (עמ' 98 שורה 28). לשאלה איך הגיעו לבית של הרבש"צ השיב "...כדור שיצא מהנשק, הוא מהזפת פגע באחד הבחורים והחברים שהיו איתו התחילו לטפל בו. לקחו אותו עם צעקות, אנחנו היינו צריכים לעשות דיווח לרבש"צ. נכנסנו לבית שלו, היינו בדלת כדי להסביר מה קרה. זה היה במרחק של כ-20 עד 50 מ' וכשעמדנו בכניסה ודיברנו, כבר הגיעו חבר'ה, 8, 9, 10, 12 והתחילו לזרוק אבנים ולא היה לנו מה לעשות ולכן נכנסנו לבית של הרבש"צ." (עמ' 99 שורות 5-9). לשאלה איך הצליחו להגיע לבית של הרבש"צ על אף שחסמו אותם השיב "דבר ראשון, הרכב שחסם היה לגמרי למעלה. המריבה ירדה למטה ברחוב, לכיוון הבית של הרבש"צ. כלומר הרכב לא חסם את הדרך. וחוץ מזה כל הבחורים רצו עם הבחור שנפצע, כדי לנסות לאסוף את האחרים. אנחנו היינו רק שניים." (עמ' 99 שורות 11-13). לשאלה מדוע הרבש"צ לא הוציא אמבולנס השיב "זה היה ממש כמה דקות אחרי שהתחלנו לדבר איתו, לשאול מה? מי? איך קרה? וכבר הם הגיעו. אחר כך הוא התקשר למשטרה, לצבא ולמגן דוד אדום. אני לא יודע בדיוק למי... לצאת מהבית זה היה פיקוח נפש אמיתי." (עמ' 99 שורות 15-16,22).

    עדותו של ברוך רוזינג

  58. ברוך רוזינג (להלן- "רוזינג"), נתבע 8, תושב היישוב מעלה עמוס, הצהיר בתצהיר עדות ראשית כי "...אני הייתי בבית הרב בסעודת פורים, עד שקיבלנו את ההודעה כי ביתו של הרבש"ץ תחת מתקפה ופוגרום, ואז יצאתי החוצה מבית הרב לרחוב בכדי לראות מה קורה שם. לפתע הגיעו חבורת הפורעים, וישראל דנציגר ובנו אהרון דנציגר בראשם, והחלו להתקרב אלי ולהכות אותי, הגדיל לעשות ישראל דנציגר והכה אותי בצוואר ובכתף, אדגיש כי לא אני באתי לישראל דנציגר וחברו אלא הם באו אלי והם היכו אותי ולאחר מכן המשיכו ורגמו את בית הרב באבנים, וכן היכו באבנים על הדלת והחלון, אני זוכר כי ראיתי את ישראל דנציגר גם מכה בטירוף באמצעות שולחן קטן שהיה בחצר בית הרב, על החלון בבית הרב ושובר אותו לרסיסים." (סעיף 5). עוד הצהיר "בעניין האיום באקדח, אני ראיתי במו עיני את ישראל דנציגר מאיים על אריה גראשו ראיתי את ידו השלופה עם האקדח מול גופו של אריה גרשו, וזאת באותו יום הפורים בו פרעו חבורת דנציגר באנשי הישוב." (סעיף 6).

  59. בחקירה הנגדית השיב רוזינג שלאחר האירוע הלך לרופא משפחה בישוב לטיפול פיזי אך לא פנה לטיפול נפשי או לפסיכיאטר (עמ' 100 שורות 9-15). כן השיב כי דנציגר תקף אותם והם לא תקפו אותו, ואישר שהיה עם הזוג גרשו בבית של הרב חרל"פ (עמ' 102 שורות 29-31). לשאלה מה הם ראו השיב "אדון דנציגר שבר חלון בבית של הרב עם שולחן קטנצ'יק... קיבלתי מכות מדנציגר..." (שורות 3-5). לשאלה אם ראה את פוסטון יורה השיב "הוא לא ירה. אני ראיתי אותו, זה שהוא ירה לא ראיתי." (עמ' 103 שורה 10). עוד השיב כי הרבש"צ היה בבית שלו, וכשנשאל מדוע הרבש"צ לא פינה את יאיר באמבולנס ענה "שמעת תביעה על מה שהתרחש בבית של סטרינברג? הוא לא יכול היה לצאת. הוא ישב בחדר הבטחון שלו, בגלל כמו שאמרת "אחד שתקף", ועוד נוספים שתקפו איתו (מצביע על תובע 1)." (עמ' 103 שורות 14-17). רוזינג השיב כי הוא ראה את אטלס ליד בית הרב, והוא לא ראה שם את שנדרופי ואת סין שלום (עמ' 103 שורות 25-26). כן השיב כי הוא וגרשו ופוסטון יצאו מבית הרב (עמ' 103 שורה 32) כדי "לראות מה מתרחש... לחשוב מה לעשות, למשטרה, לחברה קדישא." (עמ' 104 שורה 8). רוזינג השיב כי הוא קיבל מכות מדנציגר אבל לא החזיר לו (עמ' 104 שורות 10-12). לשאלה מה עשו גרשו ופוסטין השיב "לא הסתכלתי מה הם עשו ליד הבית של הרב." (עמ' 104 שורה 14).

    עדותו של אהרון פוסטון

  60. אהרון פוסטון, נתבע 9, תושב היישוב מעלה עמוס, הצהיר בתצהיר עדות ראשית כי "הבית שלי היה צמוד לבית של הרב, ואני שמעתי שיש בלאגן בישוב ויצאתי החוצה. ראיתי חבורה של אנשים של דנציגר זורקים אבנים ומתקדמים לכיוון הבית של הרב, ראיתי שהם עם מקלות ואבנים ופחדתי כי הם יפגעו ברב. יריתי באויר בכדי להזהיר אותם אבל הם התקדמו לכיוון שלי ואני רצתי לחצר של הבית של הרב בכדי להגן עליו ממה שהם רצו לעשות לו שלא יצליחו לפרוץ לו את הדלת. אז הגיעו כל החבורה של דנציגר, ואני עמדתי עם עוד כמה אנשים כדי להגן על הבית של הרב." (סעיפים 3-5). עוד הצהיר כי "מה שאומר ישראל דנציגר שאני הרבצתי לו הוא שקר, עובדה כי הם פתחו לי את הראש, ואני לא רצתי אליהם אלא הם רצו אלי, אני לא הפעלתי אלימות, הם הרביצו לי. מה שאומר אהרון דנציגר שאני זרקתי עליו אבנים הוא שקר, הוא זרק עם אבא שלו אבנים עלינו וכל החבורה שלהם זרקה עלינו אבנים, לא היתה סיבה שאנחנו נזרוק עליהם אבנים... הם פתחו לי את הראש באבנים גדולות, ואני הלכתי לטר"ם באפרת בכדי לטפל בי." (סעיפים 7-8).

  61. בחקירה הנגדית לשאלה באיזה שלב הוא פתח באש השיב "שמעתי בעצמי את הרעש מלמעלה מהישוב, אז אנשים מסתובבים ואומרים שיש אנשים שזורקים אבנים ורוצים להרוג את הרב. בדרך הם באים להיכנס לבית של הרב, להרביץ לו, אני לא יודע מה והרחוב מלא ילדים, ועברתי עד סוף הרחוב כדי לראות את הילדים האלה דנציגר והחברה, עם מקלות ואבנים וצועקים, ואמרתי להם לעצור, ולהיכנס לבית שלהם. הם לא שמעו. באמת לא ידעתי מה לעשות, אז עם האקדח שלי, נגיד הם באים מהכיוון הזה, אז יריתי באוויר בכיוון השני החברה המשיכו ללכת וברוך השם הילדים נכנסו לבתים שלהם." (עמ' 114 שורות 4-9). לשאלה מאיפה הביא את הרעיון שמישהו רצה להרוג את הרב השיב "הילדים האלו מדברים כך כל הזמן, שמואל מורו ורוני דנציגר וגם ישראל אמר דברים כאלה. עם מילים מלאות שנאה." (עמ' 115 שורות 2-3). פוסטון השיב כי הוא ראה שדנציגר מחזיק אבנים "גם ראיתי אגרוף. ראיתי שהוא הכה אנשים באגרוף. הוא הכה גם אותי באגרוף... החברה של דנציגר המשיכו... הבית שלי מול הבית של הרב, אז היו כמה מבוגרים בחוץ. יכול להיות גרשו ויכול להיות שהיה סילברמן, רוזין היה שם ואני. יכול להיות עוד חבר'ה, בערך 5 אנשים מגנים על הבית של הרב. היינו בתוך החצר, לפני הבית, והחבר'ה נכנסו לחצר." (עמ' 115 שורות 9-13).

  62. לשאלה מדוע לא ירה באוויר כאשר אטלס ודנציגר הגיעו לביתו של הרב השיב "אני חושב שזה מאוד מאיים אם אתה יורה קרוב ממישהו. הילדים היו רחוקים, אז הסיבה היתה להזהיר את הילדים להיכנס, זאת היתה אזהרה. אני לא יודע מה היו התוצאות אילו הייתי יורה קרוב למישהו. כשהילדים היו רחוקים עם אבנים ומקלות, ומצד שני שהיו ילדים קטנים ברחוב, הרגשתי שזה בטוח לירות באוויר כי זה היה רחוק מכולם. אבל שאנשים הגיעו, הם היו קרובים, לא רציתי להוציא את הנשק בכלל, זה לא הגיוני." (עמ' 115 שורות 24-28). לשאלה האם הוא והאנשים שהיו איתו לא נתנו מכות השיב "... הילדים האלה מאוד מאיימים, זו לא פעם ראשונה. הם נכנסו לבית הכנסת ביום פורים, כמה שנים לפני כן, עם חכמה, שכל, הם הורידו את החשמל המרכזי בבית הכנסת, הם זרקו נפצים ונכנסו והתחילו להרביץ לאנשים, זו לא פעם ראשונה, אז כל פורים אחרי זה האנשים מפחדים מהאיום של אותם חבר'ה. אם אנשים כמוני ילכו ברחוב, הם יורקים ומקללים, וזה לא נעים. הם אנשים גדולים... " (עמ' 116 שורות 1-5).

    הודעתו של פוסטון במשטרה (מוצג ת/7)

  63. פוסטון העיד כי "... הייתי בבית של הרב זאב חרל"פ שמענו ע"י אנשים שהיו בעיות בבית של יוני סטרינגר כמה אנשים יצאו מבית הרב וגם אני יצאתי, ראיתי את משה סילברמן נדחף ע"י 3 בחורים שאני מכיר יעקב מורו, אהרון דנציגר ורשבי קופר לא התקרבתי, משה סילברמן התחיל להתרחק מהם לעבר הכיוון שלי. כשהם מתקרבים לעברנו זרקו אבנים גדולות ואחר ש-3 אבנים שכמעט פגעו בי, הם היו כ-50 מטר ממני ומתקרבים תוך כדי זריקת האבנים, כאשר היו בתנועה לעברי הוצאתי את האקדח שלי... והראיתי אותו אבל הם לא התייחסו ולא פחדו, אז יריתי לכיוון חוץ היישוב כלפי מעלה כדור אחד, והנערים המשיכו להתקרב אלי, יריתי עוד 2 כדורים לאותו הכיוון כלומר חוץ הישוב והילדים ברחו, חזרתי לבית של הרב חרל"פ כ-3 דקות אח"כ הגיעו הילדים האלה שאמרתי את שמם ועוד שני מבוגרים ישראל דנציגר וירדן אטלס והיה להם לכולם אבנים ומקלות כולל המבוגרים והם היו מחפשים את הבית של הרב ושואלים היכן הבית של הרב, רק שאלנו למה הם מחפשים את הבית של הרב וירדן אמר הסיבה שהם מחפשים אותו כי התלמיד של הרב ירה במישהו... אז אני יריתי באוויר וירדן אמר זה לא אתה וירדן וישראל דנציגר בעטו בדלת של בית הרב חרל"פ ובינתיים אני ואריה גרשו, ברוך רטזינר, השתדלנו לעצור אותם שלא יכנסו לבית, היה ריב גדול בינינו, גרשו ורוזניק קיבלו הרבה מכות מהם מכל החמישה ואני קיבלתי אבן בראש לא יודע ממי וגם בעיטה בצלעות ושברו לי את המשקפים (הנחקר מראה לי פצע בראש מאחור הסגורה ע"י תחבושת) וגם החולצה שלי התמלאה דם ואז הם החמישה הלכו, לא יודע לאן.". כשהתבקש לפרט מה עשה כל אחד מהתוקפים השיב "דנציגר ישראל ראיתי שובר את החלון של הבית של הרב חרל"פ ורוצה להיכנס לבית אחרי ששבר את החלון, ראיתי את רוני דנציגר עם מקל שובר החלון של המטבח, ירדן בעט בדלת, יעקב מורו הרים אבן מהגינה וזרק אותה על החלון של בית הרב, ישראל דנציגר נותן מכה עם האגרוף שלו בפנים של גרשו, יעקב מורו נותן מכה לברוך רוזינג בגוף וגם המשקפים של ברוך נשברו בעוד יעקב נתן מכות לברוך אני נכנסתי להפריד ושניים תקפו אותי והשלישי תפס אותי והוריד אותי לרצפה ולא יודע מי מהם נתן לי מכה בצלעות ומי נתן מכה בראש.". לשאלה האם הוא קילל או צעק עליהם השיב "שאלתי למה אתם רוצים את הרב והם אמרו שמישהו ירה וכשאמרתי שזה אני אמרו שזה לא אני.".

    עדותו של הרבש"צ יונתן שטרימבר

  64. הרבש"צ במועד האירוע יונתן שטרימבר, נתבע 4, תושב היישוב מעלה עמוס, הצהיר בתצהיר עדות ראשית כי "...באותו חג הפורים שמרו אנשי הישוב מאחר והיו התראות לאירועי פח"ע... בפורים בזמן האירוע הייתי תוך כדי סעודת פורים, הגיע אלי ד' מ' וקומסקי ששמרו בישוב באותו זמן, הם היו מבוהלים, קומסקי היה פצוע ביד ומדמם באף, הם סיפרו לי בחטף מה שקרה, וע"פ הנהלים התקשרתי מייד למשטרה, למד"א וכן למועצה. מייד לאחר שנכנסו אלי, החלו להגיע חבורת התוקפים לביתי באופן מאיים והסטרי וניסו להכנס לביתי, עמדתי ליד הדלת בכדי לברר על מה מדובר ולראות כיצד אני יוכל לסייע למרות שחשתי מאויים, ותוך כדי הצעקות של התוקפים, החלו חבורתם ליידות אבנים על הבית, הבנתי כי התוקפים הולכים לפגוע בי ובמשפחתי, ואני ביחד עם החברים שלי סגרנו את הדלת בכח... תוך כדי סגירת הדלת בכח, הם המשיכו לזרוק אבנים על הבית, ותוך כדי התקיפה הם איימו עלי שאם לא אטפל ואפנה את הפצוע הם יהרגו אותי, אבל במצב הדברים שהיה שם לא העלתי בדעתי לצאת אליהם מאחר והם פשוט היו הורגים אותי ופוגעים במשפחתי אילו הייתי עושה כך..." (סעיפים 1-3). עוד הבהיר כי "...המדובר באבנים בגודל עצום, אשר שברו את חלונות ותריסי הבית וכן את דלת חדר הכביסה. התקשרו אלי מחברת האבטחה של הג'יפ באותו הזמן והבנתי כי התוקפים "מטפלים" בג'יפ, ואכן לאחר ש"המצור" על ביתי הופסק, יצאתי החוצה וראיתי את הג'יפ האישי שלי פגוע וכל החלונות שלו מנופצים וכל ארבעת גלגליו מפונצ'רים, וכן ראיתי את רכב הבטחון של הישוב מנופץ שמשות." (סעיפים 4-5).

  65. בחקירה הנגדית אישר כי בעת האירוע הוא היה הרבש"צ ונהג האמבולנס של היישוב, כן אישר שביום האירוע הייתה שמירה ביישוב של כיתת הכוננות (עמ' 107 שורות 21,29). לשאלה איזו התראה הייתה באותו היום השיב "אני לא זוכר בדיוק, זכור לי שזה תקופה מאוד בעייתית בתחילת האינתיפדה השנייה, וגם הרקע שפורים הי יום מועד לפורענות במדינה." (עמ' 107 שורות 33-35). לשאלה לאיזו מטרה ניתנה המצלמה השיב "היה פק"ל שבזמנו היה כל מיני ציוד, כולל מכשיר קשר ופנס, וגם מצלמה. המטרה שהערבים שמגיעים בזמנו. אתה מכיר את הישוב, הוא בשטח ענק וקשה לראות הכול בבת אחת, במידה ויש משהו כדי שנוכל לתעד זאת. דבר שני, פחות נעים להגיד, אבל האו"מ היה מביא אנשים לרושידה אחרי הישוב, שהוא ישוב שנמצא אחרי הישוב שלנו והיה לנו מידע מודיעני שהיו מבריחים דברים דרכם. היתה בקשה לתעד זאת, כי החיילים היו מקימים מחסומים... הפטרול שלי נגד האויב ולא נגד מטרות אזרחיות, זה היה הגדרת תפקידים, רבש"צ רב בטחון שוטף צבאי, עבדתי מול הצבא ותפקידי היה רק נגד ערבים, לא עבדתי מול המשטרה..." (עמ' 108 שורות 25-31).

  66.  לשאלה מדוע הוא לא יצא עם האמבולנס לפנות את יאיר השיב "שתי תשובות: הראשונה, לא זוכר בדיוק מהו תווך הזמן, היה לי 5 דקות עד שכולם התנפלו על הבית שלי. אני לא זוכר בדיוק את סדר הגודל של הזמן. תשובה שנייה, האמבולנס לא היה על יד הבית, הייתי צריך להיכנס לרכב ולעלות עד למקום שבוא עמד האמבולנס. בטוח שהאמבולנס היה אז למעלה במגרש שלו." (עמ' 108 שורות 27-29). הרבש"צ השיב כי אינו זוכר ששנדרופי ואטלס פנו אליו כדי שיוציא את האמבולנס, ולא זכור לו שהוא השיב להם שיש לו הוראות מלמעלה לא להוציא את האמבולנס (עמ' 109 שורות 2-4). לשאלה האם בזמנו הוא יכול היה להחליט לבד אם להוציא את האמבולנס או שהיה צריך לבקש רשות השיב "אני יודע שהיה צורך לדווח מיד מול מגן דוד אדום. אני כמעט בטוח שזה מוקלט במד"א שאמרתי להם שאני לא יכול לגשת..." (עמ' 109 שורות 12-13). כמו כן השיב "...עצם זה שלא יצאתי, זה היה בגלל שהיתה סכנה ממשית אותו רגע עלי ועל משפחתי, כולל אישה נכה." (עמ' 109 שורות 25-26). כשנשאל מדוע ירצו לפגוע במשפחה שלו השיב "זו שאלה טובה, אין לי תשובה. היו צעקות, היו אבנים, היו רסיסים שבורים, למה? אני לא יודע. אלו עובדות. גם קיבלתי הזעקה מחב' ג'י.פי.אס שהרכב גנוב. הוא לא נגנב אבל ניפצו אותו." (עמ' 109 שורות 28-29). לשאלה מדוע לא הלך לטפל בפצוע מתוקף היותו חובש השיב "...הייתי צריך לעשות הערכת מצב מה קורה, הרי ברגע שרכז ביטחון שומע שיש ירי בישוב, לא יוצאים מהבית, צריך לעשות הערכת מצב שקול. אם זכור לי תוך כדי הערכת המצב כולם הגיעו במהירות לבית שלי." (עמ' 109 שורות 20-21). לשאלה מדוע הוא קרא לאירוע פוגרום השיב "... זה מצג של הרס, כך זה נראה לי באותו היום." (עמ' 11 שורה 20).

    הודעתו של הרבש"צ במשטרה (מוצג ת/4)

  67. הרבש"צ השיב בהודעתו ביום האירוע כי "היום היינו בכוננות מוגברת ביישוב בעקבות אירוע מאתמול בנוקדים. היום בשעה 16:60 לערך הגיע אלי ד' מ' לבית ודיווח לי שישנו רכב חשוד בישוב שמשתולל והוא ירה עליו כי ניסה לדרוס אותו הוא הגיע עם נשקו עוזי שהיה בקנה כדור אחד ומחסנית בהכנס פרקתי לו את הנשק אמרתי לו שיכנס פנימה לבית שלי ושאני אתקשר לגורמים המתאימים התקשרתי למשטרה, למד"א ולמועצה יש לציין שהוא הגיע דוד קומסקי שהיה ביחד איתו עם דוד בקרבסקי אך קומסקי לא היה חמוש וראיתי אותו פצוע ביד שמאל ירד לו דם מהיד שלו ודימום מהאף הכנסתי את שניהם הביתה. אחרי חצי דקה הגיע שמואל מורו ואולי גם ישעיהו מורו ועוד שלושה אנשים בערך שהיו נראים לי בני 16 שנים עד 20 שנה וניסו להכנס אלי הביתה ואני ביחד עם החברים שלי שהיו אצלי בסעודה סגרנו בכוח את הדלת מכוון שמורו שמואל וחבריו ניסו להיכנס בכוח וצעקו כי הם רוצים שאני אטפל בהם בפצוע שלהם מהירי כי אני גם נהג אמבולנס. תוך כדי מאבק ליד הדלת כמה אנשים מבחוץ זורקים אבנים על הקירות שליד הבית ואז הצלחתי לסגור את הדלת ביחד עם מרשר אליק, יהודה חזון ואלן וינברג הם עזרו לי לסגור את הדלת, ואז שמעתי כל מיני רעשים מהחדרים והם התוקפים רצו לכיוון החדר הממ"ד וזרקו אבנים וסלעים שברו תריסים... וגם זרקו אבנים על חדר הכביסה סמוך לדלת(הערת חוקר: מצביע לי על חלון חיצוני של חדר הכביסה חלקו מרובעים שבורים וחלק שבור ובתוכו אופניים על החלון שהם בכלל לא שייכות לי ואז התחלתי לדווח למדא ולמשטרה ואני נשארתי בממ"ד ואז התקשרו אלי חברת פריינטר מהאזעקה כי גנבו לי את הרכב ואז הבנתי גם שיש נזק לרכב שלי."

  68. לשאלה האם ביקשו ממנו לטפל ולפנות לבית חולים השיב "כאשר גרמו לי נזק לבית תוך כדי הנזק לבית והתקיפה ביקשו ממני לטפל בפצוע אבל אני נסתי להתגונן.". לשאלה האם הם תקפו אותו או איימו על חייו השיב "הם איימו על חיי שאם אני לא אצא החוצה או שלא אתן להם להיכנס הם יהרגו אותי והיה אדם נוסף שאמר שאנחנו נתחשבן אתך לא זוכר בדיוק, הייתי בלחץ שאני לא זוכר בדיוק, רק גרמו נזק לבית לא תקפו אותי אישית לא שאני זוכר אם תקפו את האנשים שהיו איתי". עוד השיב כי לאחר האירוע הוא ראה שנגרם נזק לכל החלונות ברכבו, וגם פינצ'רו את הצמיגים של הרכב ושברו את כל הפנסים. כן ראה שנגרם נזק לרכב של המועצה - פגיעות פח ושבירה של השמשה הקדמית.

    ראיות נוספות מטעם הנתבעים

  69. הנתבעים הגישו תצלומים מתיק המשטרה המתעדים את ההרס בבתים שונים בישוב, בעקבות השלכת אבנים והתרעות אחרת. כך למשל צורפו תמונות של רכב הביטחון שנפגע באירוע; דוח ביקור נזק של המשטרה מיום 26.2.02- לפי הדוח בבית הרב חרל"פ נופץ החלון במטבח ונקרעה הרשת ואבן גדולה נמצאה בתוך המטבח ושברי זכוכית על הרצפה. בסלון נופצה השמשה והרשת נקרעה ואבן נמצאה בסלסלת משלוח מנות ושברי זכוכית על הרצפה ובחדר העבודה נופץ חלון והרשת נקרעה ושברי זכוכית בחדר. צוין כי בחדר הבית שולחן עגול וספסל נזרקו ממקומם. בחנייה ליד בית סטרימבר חנה רכב השייך לאריק מרשק ששמשת הרכב האחורית מנופצת ומראת הצד הקדמית מנופצת ובכביש נראו אבנים ושברי עץ. בחניית הבית של משפחת ד' מ' היה רכב שחלון הדלת הקדמית הוכנס בכוח ונמצא פנימה והשמשה הקדמית הייתה מנופצת, בבית תריס הסלון שבור ומנופץ ואבנים ושברי זכוכית בתוך הבית. בבית משפחת אברמוביץ שלט הזכוכית שבדלת הכניסה לבית מנופץ, בסלון 2 חלונות ותריסים שבורים וחלונות מנופצים ושברי זכוכית על הארץ ועל השולחן אבנים ושברי זכוכית, במטבח נופצו החלון והתריס ויש אבנים על הרצפה, במרפסת השירות חלון הדלת המשוריינת מנופץ ושברי זכוכית בארץ, בחדר השינה 1 חלון ותריס שבורים ושברי זכוכית על המיטה ובחדר שינה נוסף תריס וחלון מנופץ ושברי זכוכית על הארץ ובחדר שינה מחשב תריס וחלון מנופץ ושברי זכוכית בחדר; דוח פעולה של רס"מ אלי בן-שושן מיום 26.2.02 שמתאר את הנזקים שראה כאשר סייר במקום האירוע.

  70. הנתבעים הגישו את כתב האישום שהוגשו כנגד דנציגר ואהרון ועוד 3 אחרים בגין האירועים שהתרחשו ביום 26.2.02 בת"פ 3768/07, באישומים נמנו תקיפה וגרימה לחבלה, הריסה ופגיעה במזיד ברכוש, דנציגר איים בנשקו בפגיעה שלא כדין; צורפה ההודעה על ההסכם שאליו הגיעו הצדדים - ולפיו המאשימה תחזור בה מכתב האישום והנאשמים יפצו את המתלוננים בסך של 6,000 ₪. כמו כן הגישו את כתב האישום שהוגש נגד יאיר ושניים נוספים בת"פ 1564/04. ההליכים נגד יאיר הותלו לאחר שלא התייצב לדיונים בעניינו. בהכרעת הדין קבע כב' השופט א' כהן, בין היתר כי אירועי אותו יום החלו כאשר הנאשמים נסעו ברכבם והאטו את קצב הנסיעה למהירות של הליכה בשעה שעברו ליד המתלוננים (ד' מ' וקומסקי). באותה עת החלה התלהמות מילולית, וקללות שבמהלכה שלף ד' מ' את המצלמה על מנת לצלם את הנאשמים. מיד לאחר מכן יצאו הנאשמים 2 ו- 3 מהרכב (יאיר הוא נאשם 3), פנו לכיוונו של ד' מ' והחלו לתקוף אותו. האחד בעט בגבו והשני בידו. לאחר שקומסקי נחלץ לעזרתו של ד' מ' ותפס את אחד התוקפים, נפלו השניים על הרצפה. נאשם 1 הגיע מכיוון הרכב מצויד במקל והחל להכות את קומסקי. נאשם 2 היכה את ד' מ' באמצעות מקל ופגע בידו, ואדם נוסף הכה את ד' מ' בכתפו. לאחר שד' מ' חשש לחייו הוא ירה בנשקו וירי זה פגע ברגלו של יאיר. צוין בהכרעת הדין כי הנאשמים טענו כי הם לא תקפו אלא הותקפו, וטענתם זו נדחתה.

  71. הנתבעים צירפו את הודעתם של נהגי האמבולנס שהגיעו למקום האירוע (מוצג נ/6). הנהג והחובש מוראד סלמאן העיד כי ביום האירוע הודיעו לו על ירי ביישוב מעלה עמוס כאשר הוא היה עם האמבולנס באזור תקוע ובמקביל יצאה ניידת טיפול נמרץ מהיישוב אפרת שהגיע למקום כ- 4-5 דקות לפניו. כאשר הגיע למקום הוא ראה את משפחת הפצוע מורידה אותו בכוח מהניידת והחובשים מנסים להרגיעם. המשפחה התעקשה שהפצוע לא יפונה עד שתגיע משטרה והורידה את הפצוע מהניידת והכניסו אותו לרכבם הפרטי. לאחר מכן ניגש החובש לאביו של הפצוע וניסה להרגיעו. והוסיף כי "האדם דרש שיצא מלווה איתנו ועם הפצוע, יצא איתנו גם אחיו הגדול שישב לידו, לאחר הטיפול הראשוני בפצוע בניידת שלי וזאת לאחר שהצלחנו לשכנעו ובהסכמתו וכך הפצוע ירד רגלית מרכב המשפחה ועבר לניידת שלנו...". החובש והנהג איהב עליאן העיד כי הוא היה במשמרת ביישוב אפרת כאשר קיבל הודעה על אירוע במעלה עמוס והוא יצא ביחד עם עוד חובש למקום. עוד העיד כי "הגענו למקום, ראינו התקהלות והשתוללות של כ-10 אנשים אולי יותר, עמדנו בצד והתחילו לכוון אותנו לכיוון הפצוע... ניגשנו אליו לראות היכן הפציעה, תוך כדי השתוללות האנשים מסביב ואז קמתי והלכתי להביא את המיטה מהאמבולנס ואהרון המשיך בטיפול... לציין שכל זה תוך השתוללות האנשים מסביב, העברנו את הפצוע למיטה שלנו ובאנו להכניס את הפצוע לאמבולנס, נכנס לפנינו לאמבולנס אדם כבן 30 תוך כדי שהוא משתולל... תוך כדי הויכוח שסרב לרדת הפצוע כעס והחליט שהוא לא רוצה להתפנות איתנו...".

    קביעת נסיבות האירוע

    השלב הראשון

  72. עולה מהראיות שהובאו בפני כי במהלכו של השלב הראשון של האירוע נורה יאיר ברגלו. התובעים לא הביאו כל ראיות באשר לנסיבותיו של שלב זה, זולת העובדה שיאיר נורה, אולי בעיקר בשל העובדה שיאיר עצמו לא התייצב למתן עדות, כפי שגם לא התייצב לדיון במשפטו הפלילי בגין האירועים נושא התביעה. הראיות שהובאו בגין שלב זה הן עדויותיהם של נתבעים 5 ו- 6, ד' מ' וקומסקי, בלבד, וכן כתב האישום שהוגש נגד יאיר ושותפיו לאותו אירוע. ניתן ללמוד מהראיות (עדותם של אברמוביץ', של הרבש"ץ, של ד' מ', של קומסקי), שד' מ' וקומסקי שימשו באותה עת כשומרים בישוב, על פי הוראתו של הרבש"צ, וזאת לאור התראות לפיגוע פח"ע. למותר שהישוב מעלה עמוס שוכן בשולי גוש עציון, בלב אוכלוסיה עוינת. יום לפני חג הפורים נרצח תושב בישוב הסמוך, ישוב נוקדים, ועל פי העדויות הודיעה המשטרה לרבש"צ שכיון שיהיה על המשטרה לאבטח את מסע הלוויה, לא תאבטח המשטרה את הישוב, והמשימה לביצוע האבטחה הוטלה על תושבי הישוב.

  73. מעדויותיהם של ד' מ' ושל קומסקי עולה כי בתום משמרתם, בשעה שעשו את דרכם בחזרה לביתם, הגיעו אליהם לפתע חבורה של צעירים ובראשם יאיר. בני הנוער נסעו לצידם נסיעה איטית, צעקו לעברם, חסמו את דרכם בעודם עולים על המדרכה עם הרכב, ניסו לדרסם, ומשניסה ד' מ' לצלמם בעזרת מצלמתו החלו להכות את השניים, תוך שהם מפילים אותם לרצפה, ותוקפים אותם בין היתר בעזרת מקל ברזל. ד' מ' הצהיר בתצהירו כי בני החבורה בעטו בידו והעיפו את המצלמה. כזכור על פי עדותו הקיפו אותו בני החבורה והיכו אותו, כמו כן ניסו לחטוף את נשקו. כאשר ביקש לברוח ואז ראה את קומסקי שוכב על הרצפה מדמם מהאף, אחד מהבחורים יושב על בטנו והשני מנסה להכות אותו בראש עם המקל. על פי עדותו הבין שאם יברח יהרגו אותו. על כן הזהיר אותם כי הוא דורך את הנשק ואז עזבו אותם בחורים את קומסקי והתחילו להתנפל עליו במקל ובאבנים. לדבריו קיבל "מכות רצח". עוד תיאר כי "הייתי בפחד מוות והבנתי כי עוד רגע אחד הם יהרגו אותי, ואז מחוסר ברירה, וכהגנה עצמית, יריתי יריית אזהרה אחת, לכביש, אני מבקש להסביר כי לא יכולתי להרים את היד לירי באויר כי החבורה הכתה אותי בכתף עם המקל ולא יכולתי להרים את היד". באופן דומה העיד גם קומסקי כי הרכב עצר לידם והיושבים בו קיללו את השניים. לאחר מכן הם ניסו לדרוס אותם, והשניים עלו על המדרכה בכדי להתחמק מדריסה. בהמשך חסמו בני החבורה את הדרך באמצעות רכבם. ד' מ' הוציא את המצלמה וביקש לצלם את הפורעים במעשיהם. בני החבורה ויאיר ביניהם "יצאו מהרכב וקפצו על ד' מ' היכו אותו וחטפו ממנו את המצלמה ושברו אותה. הגעתי והתערבתי ודחפתי אותם, והם התחילו לעלות עלי ולהכות אותי, אציין כי אחד מהם היה עם צינור ברזל גדול הוא ניסה לפגוע בי והתחמקתי למזלי מפגיעה שהייתה יכולה לגרום לי לנכות קשה. אני הייתי זב דם מהמכות שקיבלתי, הייתי שכוב על הרצפה והם ניסו לפגוע בי בראש עם מוט הברזל. כאשר ראה זאת ד' מ' והבין כי אני נמצא בסכנת חיים הזהיר את הפורעים "עצרו או אני יורה" ו"כדור בקנה", ומייד שהם שמעו אותו הם החלו להכות אותו במוט הברזל כמה פעמים ואז ירה ד' מ'".

  74. הנסיבות המצטיירות מהעדויות הן של תקיפה חמורה, באמצעות ניסיון לדריסה ומכות אכזריות, בין היתר באמצעות צינור ברזל. תקיפה זו הופנתה נגד בני אותו ישוב קטן, שסיימו זה עתה משימת אבטחה לטובת רווחת הישוב, אחד מהם אדם נכה. ניתן היה להתרשם שד' מ' הפעיל את נשקו כהגנה עצמית, בלית ברירה, נוכח ההתקפה האלימה נגדו ונגד חברו, ולאחר שחשש שהשניים מצויים בסכנת חיים.

  75. מן הסתם דנציגר, אביו של יאיר, שהוא הרוח החיה בהגשת התביעה שבפני, היה מודע בדיעבד לאשמות שיוחסו לבנו בכתב האישום שהוגש נגדו ולנסיבות האירוע. יחד עם זאת הוא לא התייחס בעדותו או בטענותיו לנסיבות השלב הראשון של האירוע, לא ניסה להסבירן, והסתפק בטענה שלפיה נורה בנו, כביכול מאחר ומישהו השתגע והחל לירות בילדים. ניתן היה לאתר בדבריו את הבוז שרכש כלפי שני השומרים, ניסיונו להציגם באופן נלעג, בטענה (המופרכת) שהם אינם אלא משמרת צניעות, טענתו כי הם אינם מסוגלים להילחם, כי לא היה כל צורך במשימות אבטחה בישוב.

  76. עדויותיהם של ד' מ' ושל קומסקי היו עדויות מהימנות. הן נתמכו לא רק בעדויות הרבש"צ ששמע את גרסתם מיד לאחר האירוע, לא רק בהשתלשלות האירועים שאירעה לאחר מכן, אלא גם בהרשעה של חבריו של יאיר ובזיכויו של ד' מ'. על פי כתב האישום בתיק 1564/04, תקפו השלושה את ד' מ' ואת קומסקי שעסקו באותה עת בשמירה בישוב, במכות ובאמצעות מוט ברזל וגרמו להם חבלות בכול גופם. ההליכים נגד יאיר הותלו לאחר שנמלט מדין, בעוד ששני הנאשמים האחרים הורשעו לאחר דיון הוכחות.

  77. לאור האמור העדפתי את גרסתם של ד' מ' ושל קומסקי לנסיבות השלב הראשון של האירוע וקובעת שחבורה של צעירים, ביניהם יאיר, תקפו את ד' מ' וקומסקי תקיפה אלימה, במכות ובאמצעות מוט ברזל, ללא כל סיבה. בעקבות התקיפה האלימה ולצורך הגנה עצמית ירה ד' מ' מנשקו. אף שניסה לירות כלפי האוויר, מאחר שהתוקפים החזיקוהו שכוב על הרצפה, לא היה מנוס מהפעלת הנשק בשכיבה.

    השלב השני

  78. מספר דקות לאחר שהסתיים השלב הראשון החל השלב השני של האירוע. תחילתו בביתו של הרבש"צ וסופו בביתו של הרב חרל"פ. לביתו של הרבש"צ הגיעו ד' מ' וקומסקי מצד אחד כדי לדווח לו אודות המקרה, ומצד שני הגיעו דנציגר ועמו אנשים נוספים. השלב השני תואר על ידי התובעים כשלב שבו ניסה דנציגר בעזרת חבריו להזעיק עזרה, על מנת לפנות את יאיר באמצעות אמבולנס לקבלת טיפול רפואי, ובמקביל ניסה לאתר את שאר ילדיו שהיו פזורים ברחבי הישוב על מנת להגן עליהם מפני האירועים. לעומת זאת תיארו הנתבעים שלב זה כפוגרום שבמהלכו חלפו דנציגר, אהרון ואנשיהם במסלול שבין ביתו של הרבש"צ לביתו של הרב חרל"פ, תוך שהם זורעים הרס, מנפצים חלונות בבתי הרבש"צ, ד' מ', והרב חרל"פ, ומכים את כל הנקרה בדרכם.

  79. דנציגר עזב לדבריו את יאיר ורץ לעבר ביתו של הרבש"צ לשם הזעקת עזרה. לטענתו, משהרבש"צ התנגד לחלץ את יאיר באמצעות אמבולנס והשיב לו כי קיבל הוראה מלמעלה לכך, פנה דנציגר לביתו של הרב חרל"פ כדי שזה יורה לרבש"צ לפנות את יאיר באמצעות אמבולנס, ואולם בסמוך לבית הרב הוא הותקף בידי אנשיו של הרב חרל"פ באלימות רבה. דנציגר עצמו שלל כל אפשרות שהוא, בניו או מי ממלוויו נקטו במעשי אלימות, וטען כי הוא זה שהותקף. טענות דומות טען גם אהרון, אשר הגדיל לעשות ואף טען שכל העדויות אודות נזק לישוב הם פרובוקציה וקנוניה נגדם. שניהם כמו גם העדים מטעמם (אטלס וסין שלום) לא ראו איש משליך אבנים, הם אף לא ראו חלונות מנופצים בביתו של הרבש"צ, או בביתו של הרב חרל"פ.

  80. בעדותם של אטלס ושל סין שלום מטעם התובעים ניתן למצוא למעשה סתירה לעדותו של דנציגר, המצביעה על התפרעותו של דנציגר במהלך אותו אירוע, על השלכת אבנים, השמדת רכוש והכאת אנשים שהיו במקום. אטלס הודה כי הוא ראה את דנציגר משליך אבנים לעבר ביתו של הרב חרל"פ, אף שדנציגר הכחיש זאת. לשאלה האם ידו אבנים על ביתו של הרב חרל"פ, האם דנציגר דפק בדלת באמצעות אופניים, השיב אטלס "באופן כללי כן, אבל את השולחן לא ראיתי, ראיתי אותו דופק על הדלת וצעק שהרב יצא. הרבה אנשים התחילו לריב שם. היו שם שני הצדדים. היו מכות. אני לא ראיתי את העניין עם השולחן אבל היו שם אבנים משני הצדדים... האנשים שעמדו בחוץ זרקו אבנים על הבית של הרב וגם אחד על השני." (עמ' 38 שורות 9-15). לשאלה האם הוא זוכר חלונות שבורים השיב "פחות או יותר, כן. אבל זה היה אחרי שאף אחד לא יצא. הם ביקשו שהוא יצא. בהתחלה לא היו אבנים. רק אחרי שהוא לא רצה לצאת, משהו כזה. זרקו אבנים על הבית." (עמ' 38 שורות 17-18). עדות זו אינה מתיישבת עם עדותו של דנציגר אשר ניסה להרחיק את עצמ מהמקום וטען כי הוא לא השליך אבנים, לא דפק על דלת ביתו של הרב חאל"פ אף לא התקרב אליה.

  81. סין שלום השיב כי אינו זוכר את כל פרטי האירוע כיוון שעברו הרבה שנים, (עמ' 20 שורות 12,16-17). כשנשאל האם הייתה אלימות בינו לבין בנו של ד' מ' והשיב "אם אני זוכר אני דחפתי את הבן שלו, כי הוא היה בדלת, דחפתי אותו כדי לחפש את מרקלבסקי, רציתי לדבר עם אבא שלו... נכנסתי לבית וראיתי שמרקלבסקי לא בסלון ואז יצאתי..." (עמ' 19 שורות 28-29; עמ' 20 שורה 1). עוד השיב שיתכן שהוא דחף את בנו של ד' מ' בביתו כיון שחיפש את ד' מ', יתכן שהוא גם חטף ממנו את נשקו (עמ' 21 שורות 5-6). סין שלום השיב שהוא זוכר כי תפס את דנציגר, ליד הבן שלו כדי שלא יעשה נזקים (עמ' 21 שורות 29-31). לשאלה כיצד ידע שדנציגר הולך לעשות נזק השיב כי דנציגר השתולל (עמ' 21 שורה 3).

  82. כפי שאפרט להלן העדפתי את עדויות ההגנה שלפיהן פנה דנציגר לביתם של ד' מ' ושל הרבש"צ והחל לסקול את ביתם באבנים. על פי עדותו של ד' מ', מיד כאשר הגיע לביתו של הרבש"צ, הגיעו למקום גם בני החבורה של דנציגר עם אבנים ומקלות בידם. על פי עדותו נזרקה לעברו אבן בגודל של מלון ואולם הוא הצליח לחמוק ממנה. הוא והרבש"ץ ברחו לתוך הבית וכמעט שלא הצליחו לסגור את הדלת. על פי תיאורו הבית נרגם באבנים, חלונות, תריסים, רכב, קירות נשברו. לאחר שבני החבורה עזבו את המקום מיהר ד' מ' לביתו שם התברר לו כי בני החבורה עברו גם שם, נכנסו לביתו וריסקו את חלונות הבית ואת רכבו. לדבריו "המשפחה שלי ממש ניצלה מפוגרום כי הבן החייל שלי היה שם והוא מנע מהם מלפגוע באנשי הבית." (סעיפים 12-14). בחקירתו הנגדית השיב "הם לא שאלו אותו על האמבולנס, אלא התנפלו עלינו. תוך כדי דיווח שלנו לרבש"צ, הם התנפלו עלינו עם אבנים. אבנים עצומות עפו מעל הראש שלי. הוא פתח את הדלת והזמין אותנו, ואנחנו לא הספקנו להיכנס כבר קבוצה של אנשים ניסו לפרוץ לתוך הבית. זה היה סדום ועמורה מה שהיה בחוץ. אנשים שברו חלונות, שברו תריסים, שברו דלתות, קירות, אוטו שהיה בחוץ". (עמ' 94 שורות 11-18). ד' מ' שיער שכל האירוע היה מאורגן ומתוכנן מראש ועל כן הספיקו בני החבורה להגיע באופן מיידי. (עמ' 95 שורות 1-3). קומסקי אף הא העיד על כך שמיד כאשר הגיעו לביתו של הרבש"צ הגיעו לשם גם בני החבורה שהחלו להשליך אבנים לעבר הבית. על פי עדותו הוא ראה את דנציגר ואת אהרון, ביחד עם אנשים נוספים, משליכים אבנים לעבר החלונות.

  83. הרבש"צ תיאר כי מיד לאחר שהגיעו לביתו ד' מ' וקומסקי על מנת לדווח אודות תקיפתם באלימות בידי יאיר וחבריו, הגיעו למקום חבורה של אנשים שהחלו להשליך אבנים על ביתו. לדבריו "תוך כדי התקיפה הם איימו עלי שאם לא אטפל ואפנה את הפצוע הם יהרגו אותי, אבל במצב הדברים שהיה שם לא העלתי בדעתי לצאת אליהם מאחר והם פשוט היו הורגים אותי ופוגעים במשפחתי אילו הייתי עושה כך..." (סעיפים 1-3). הרבש"צ הוסיף גם בחקירתו הנגדית כי לא הייתה לו כל אפשרות לצאת ולפנות את הפצוע, לאור הסכנה שנשקפה לו מצד התוקפים, ואולם הוא הזעיק את מד"א בתחילת האירוע, אף דיווח למשטרה.

  84. אברמוביץ' העיד כי חבורת הפורעים, וביניהם אהרון, הגיעה אל ביתו. היה זה כפי הנראה לאחר הביקור בבית הרבש"צ, שכן הודיעו לו טלפונית להתכונן לבואם. על פי עדותו הוא ראה את אהרון "מחלון המטבח זורק אבן ענקית ומנפץ את תריס חלון המטבח, והאבן נכנסה לביתי והגיעה עד לקיר מהצד השני היכן שעגלת התינוקת עמדה רגעים לפני כן... הפורעים ניפצו את כל חלונות הבית (11 חלונות ותריסים) באבני ענק, והבית התמלא באבנים ובשברי זכוכיות. מייד לאחר מכן, ניסו הפורעים לפרוץ את דלת הכניסה בעזרת אבנים גדולות, ואולם הדלת הייתה נעולה, והפורעים לא הצליחו לפרוץ לדלת." (סעיפים 10-11).

  85. הרב חרל"פ תיאר כי בשעת סעודת פורים התריע אחד מהאורחים כי "המשוגעים" (כלשונו) עושים פוגרום". כשיצא אל מחוץ לבית ראה את דנציגר עם עוד מספר אנשים הולכים בהליכה מהירה ותוקפנית לעבר ביתו, הם נראו לו כשיכורים "עם רצח בעיניים". מיד רץ חזרה לביתו, וברגע האחרון הספיק לנעול את הדלת, ואז החלו "הפורעים" להלום בקירות ובחלונות. הרב חרל"פ תיאר את השפעת המתקפה על הנשים והילדים בביתו. לדבריו רץ לחלון כדי לסגור אותו ואז ראה את דנציגר "שעמד בחוץ שלח את אגרופו כנגדי דרך הזכוכיות שבחלון, שכמובן נפער בחלון הזכוכית חור גדול. מייד לאחר מכן החלו חבורת הפורעים בזריקת אבנים ובשבירת החלונות בביתי, כל החלונות הפונים לרחוב נשברו והיה כאוס מוחלט בבית." (סעיפים 8-12). רוזינג אף הוא התייחס בעדותו לאירועים שאירעו בבית הרב חרל"פ. לאחר שהתקבלה ידיעה על פוגרום בביתו של הרבש"ץ, יצא מבית הרב. "לפתע הגיעו חבורת הפורעים, וישראל דנציגר ובנו אהרון דנציגר בראשם, והחלו להתקרב אלי ולהכות אותי, הגדיל לעשות ישראל דנציגר והכה אותי בצוואר ובכתף...הם באו אלי והם היכו אותי ולאחר מכן המשיכו ורגמו את בית הרב באבנים, וכן היכו באבנים על הדלת והחלון, אני זוכר כי ראיתי את ישראל דנציגר גם מכה בטירוף באמצעות שולחן קטן שהיה בחצר בית הרב, על החלון בבית הרב ושובר אותו לרסיסים." (סעיף 5). עוד הצהיר "בעניין האיום באקדח, אני ראיתי במו עיני את ישראל דנציגר מאיים על אריה גראשו ראיתי את ידו השלופה עם האקדח מול גופו של אריה גרשו" (סעיף 6).

  86. גרשאו הצהיר כאמור בסעיפים 4-6, כי הוא לא פגע בדנציגר או באהרון, וכי הם אלו שפגעו בו. עוד פירט כי אהרון ניסה להכותו בראשו בעזרת מטאטא, ואולם גרשו עצר בידו את המטאטא שכוון כלפי ראשו. לאחר שאדם אחר מחבורתם של התובעים הכה אותו בראשו, השליך אהרון לעברו אבן והוא הצליח לתפסה. גרשאו ציין כי כאשר הלך דנציגר מביתו של הרב הוא הלך בעקבותיו כדי לוודא שדנציגר אינו הולך לפגוע באנשים נוספים, כאשר ראה אותו דנציגר הוא איים עליו באקדחו שאותו כיוון למולו. בחקירתו הנגדית השיב כי הוא לא החזיר מכות ולא תקף את דנציגר או אנשיו. (עמ' 105 שורה 22). לדבריו דנציגר "כעס מאוד והתחיל לשבור את החלונות בבית של הרב". עוד פירט כי הוא דאג לנשים ולילדים שישבו בבית. לדבריו "באתי לדנציגר לומר לו לעצור, הוא לא עצר, והמשיך ושבר עוד חלון. זה היה מצב של פיקוח נפש של האנשים הפנימיים, אז תפסתי אותו, לא הרבצתי לו. תפסתי לו את כל הגוף, את הידיים והכול. חיבקתי אותו פחות או יותר... אחר כך הבן שלו בא אלי עם מקל של מטאטא כדי להרביץ לי בראש. הוא אכן הרביץ לי בראש. אז תפסתי את המטאטא ביד שמאל ועדיין תפסתי גם את דנציגר ביד ימין ובא מישהו נוסף מצד שמאל שלי כדי להכות אותי בראש ואז דנציגר הצליח לצאת מתחת לזרוע שלי." (עמ' 106 שורות 9-19). פוסטון, אשר התגורר בשכנות לבית הרב אף הוא העיד על התפרעותם של התובעים, ביחד עם אנשים אחרים בבית הרב. לדבריו "מה שאומר אהרון דנציגר שאני זרקתי עליו אבנים הוא שקר, הוא זרק עם אבא שלו אבנים עלינו וכל החבורה שלהם זרקה עלינו אבנים, לא היתה סיבה שאנחנו נזרוק עליהם אבנים... הם פתחו לי את הראש באבנים גדולות, ואני הלכתי לטר"ם באפרת בכדי לטפל בי." (סעיפים 7-8). פוסטון העיד שלא הייתה ברירה בידו והוא ירה פעמיים באוויר כדי לעצור את ההמון המשתולל בחצר בית הרב חרל"פ.

  87. לאחר עיון בראיות העדפתי את גרסתם של הנתבעים לנסיבות האירוע, גם באשר לנסיבות השלב השני. עדותם של הנתבעים נתמכה בראיות האובייקטיביות, תצלומים המתעדים את הנזק ודוח המשטרה, אשר העידו על הרס רב בבתיהם. לעומת זאת דבר לא אירע לבתיהם של התובעים ובני חבורתם, תוצאה שיש בה כדי לתמוך בזהות התוקפים. טענתו של אהרון שלפיה מדובר בפרובוקציה מצד הנתבעים, אשר הרסו את בתיהם כדי לטפול אשמות שווא בתובעים, אינה סבירה ומעידה על חוסר אמינותו. כפי שציינתי, נמצאה סתירה בין עדויות דנציגר, אשר ניסה להרחיק את עצמו מבית הרבש"צ ומבית הרב חרל"פ, לבין עדותם של עדי ההגנה, אשר העידו על נוכחותו במקום ועל פעילותו (אף שבשפה רפה ומעודנת). עולה מהמקובץ שדנציגר ואהרון, ביחד עם אחרים, יצאו למסע של התפרעות ונקמה לאחר הירי ביאיר. תחילתו של אותו מסע הרס בבית הרבש"צ, וסיומו בביתו של הרב חרל"פ. בדרך עברו בביתו של ד' מ' ושל אברמוביץ'. אמנם ניתן לקבל את עדותם של עדי התביעה לכך שהם דרשו מהרבש"צ לצאת ולפנות את יאיר באמבולנס, כפי שהוא הודה בהגינותו, ואולם תוך כדי כך הם לא בחלו באמצעים, ניתצו חלונות, השמידו רכבים, הכו אנשים, ובכך לא אפשרו לרבש"צ לצאת בבטחה מביתו. דנציגר נשא במהלך האירוע נשק שאותו הניף באופן מאיים אל מול גרשאו, ושאותו החביא מאוחר יותר בתיק התפילין שנשא עמו.

  88. כפי שציינתי בגין מעשים אלו הוגש נגד דנציגר ואהרון (כמו גם נגד שמואל ויעקב מורו שאביהם העיד בפני, ונגד קופר רשבי, כתב אישום (בת"פ 3768/07). על פי הסדר טיעון בוטל כתב האישום בהסכמה, והנאשמים תרמו לתלמוד תורה מעלה עמוס את הפיצוי בסכום של 6,000 ₪.

    החבות

    התביעה

  89. נסיבות האירוע מלמדות על כך שאין כל יסוד לתביעת התובעים. התובעים לא הוכיחו קיומה של עוולה כלשהי שבוצעה נגדם על ידי מי מהנתבעים, או על אחריות של מי מהנתבעים לנזקים כביכול שנגרמו לתובעים. נהפוך הוא. לא הנתבעים הם אלו שתקפו את התובעים, אלא התובעים (ביחד עם אחרים) הם שתקפו את הנתבעים. מעצרו של דנציגר, שלילת רישיון הירי, לא נעשתה בשל תלונות שווא שהוגשו נגדו אלא בשל מעשיו הוא. כל מעשיהם של התובעים היו פעולות התגוננות מפני התקיפה האלימה שהופנתה כלפיהם, ועל כן זכאים הם לכל הגנה הקבועה בחוק.

  90. התובעים העלו בהרחבה את נידויים כביכול מכלל הציבור, את הכרזת "דין רודף", את השמעת הדרשה של "שבעת טובי העיר רשאים להרוג". אמנם עולה מהראיות שהובאו בפני שלאחר מינויו של הרב חרל"פ כרב הישוב לא קיבלו כלל התושבים את מרותו ואת מעמדו, אף שמלכתחילה מונה רב לשם מילוי פונקציות מסוימות בישוב. ברבות השנים התגבשו שתי קבוצות, וביניהן התגלו סכסוכים שונים, שהינם מטבע הדברים סכסוכים מרים בעלי השלכות חריגות בישוב המונה קבוצת אוכלוסיה קטנה. בין היתר הוזנו סכסוכים אלו ממחלוקות לגבי גישות לאומניות, שימושו של דנציגר במבנה בישוב (מחלוקת שהתבררה בנפרד ובסופה פונה דנציגר מהמבנה), מחלוקות ביחס לסוגיות הלכתיות או דתיות. יחד עם זאת, לא מצאתי שהתובעים הוכיחו כי הם אכן נודו או הוחרמו, שהוצא נגדם דין רודף, או שנקבע שהנהגת הישוב רשאית להוציאם להורג בחסות דרשת "שבעת טובי העיר". מרבית הטענות בנושאים אלו היו מבוססות על עדויות שמועה או סברה, (בין היתר עדותו של איתמר שולדנפרי, שלכאורה לא היה מעורב באירועי יום הפורים, ואולם עדותו לקתה בראש ובראשונה בשל הסתירה בין עדותו בפני לבין עדותו במשטרה, שם טען שלא שמע את הדברים נאמרים, סתירה שלא ניתן לה הסבר סביר). לא מצאתי שהסכסוכים שתוארו חורגים מסכסוכים שגרתיים בין שכנים, על רקע טעמים שונים, סכסוכים שבעטיים בני אותו ישוב נמנעים מלהתראות זה עם זה או להסיע זה את זה. הטענות האמורות בדבר חרם, נידוי או "דין רודף" הועלו לטעמי במטרה לנסות ולהציג את אירועי יום הפורים כחולייה נוספת ומתקדמת בהתנכלות כביכול מצד הנתבעים, להציג את הנתבעים באור שלילי על מנת ליצור התרשמות כי הם אלו שתקפו את התובעים, ולא להיפך, ולהצדיק את התנהגתם התוקפנית והאלימה של התובעים במהלך אותו היום.

  91. במאמר מוסגר אציין כי בשים לב לכתבי האישום שהוגשו נגד התובעים, לכך שבעקבות הסדר חזרה בה אמנם המאשימה מהאישום ואולם הם פיצו למעשה את הנתבעים, בשים לב גם לכך שההליכים נגד יאיר הותלו בעוד שחבריו הורשעו, קשה להימנע מהרושם שמטרת הגשת התביעה שבפני, יום לפני שחלפה תקופת ההתיישנות, הייתה בעיקר להטריד את הנתבעים ולגרום להם לנזקים.

  92. בשל כל האמור מצאתי שיש לדחות את התביעה.

    התביעה שכנגד

  93. אשר לתביעה שכנגד, למותר לציין כי עוולת התקיפה מעוגנת בסעיף 23 לפקודת הנזיקין [נוסח חדש] קובעת בזו הלשון:

    • "(א) תקיפה היא שימוש בכוח מכל סוג שהוא, ובמתכוון, נגד גופו של אדם על ידי הכאה, נגיעה, הזזה או בכל דרך אחרת, בין במישרין ובין בעקיפין, שלא בהסכמת האדם או בהסכמתו שהושגה בתרמית, וכן נסיון או איום, על ידי מעשה או על ידי תנועה, להשתמש בכוח כאמור נגד גופו של אדם, כשהמנסה או המאיים גורם שהאדם יניח, מטעמים סבירים, שאכן יש לו אותה שעה הכוונה והיכולת לבצע את זממו.

    • (ב)"שימוש בכוח", לענין סעיף זה - לרבות שימוש בחום, באור, בחשמל, בגאז, בריח או בכל דבר או חומר אחר, אם השתמשו בהם במידה שיש בה להזיק."

  94. יסודות העוולה אפוא הינם: שימוש בכוח מכל סוג שהוא; "במתכוון" – יסוד נפשי של המתקיף (הכוונה למעשה רצוני ואין דרישה לכוונה לגרום נזק); נגד גופו של אדם – יסוד פיזי; ע"י הכאה, נגיעה, הזזה; שלא בהסכמת אדם. כפי שפירטתי בהרחבה, עולה מהעדויות שכל יסודות העוולה התקיימו בענייננו במעשיהם של התובעים, ועל כן יש לקבוע כי התובעים תקפו את הנתבעים במהלך האירוע, כפי שפירטתי לעיל. עוד יש להדגיש כי אף שמעשי התקיפה בוצעו בידי חבורת אנשים, שמם של התובעים הוזכר במרבית העדויות, כפי שציינתי לעיל, וניתן היה להתרשם שהם היו דמויות מפתח, ובוודאי מעוולים בצוותא, כך שאין כל מניעה מלתבוע את הנזקים מהם. עוד ראוי לציין כי גם אילו הייתי מוצאת שהטענות בדבר חרם או נידוי היו מוכחות, לא היה בהן כדי להצדיק תקיפה אלימה, כפי שתקפו התובעים את הנתבעים.

  95. בשל כך מצאתי שיש לקבל את התביעה שכנגד.

    הנזקים

    נזק לא ממוני

  96. בסיכומיהם עתרו הנתבעים לפצותם כדלהלן: הרב חרל"פ עתר לפצותו בסך של 50,000 ₪ בגין הכאב והסבל שנגרמו לו ולהוסיף על כך פיצויים עונשים בסך של 50,000 ₪ ; אברמוביץ' עתר לפצותו בסך של 50,000 ₪ בגין הכאב והסבל שנגרמו לו ולהוסיף על כך פיצויים עונשים בסך של 50,000 ₪ ; ליאורה עתרה לפצותה בסך של 20,000 ₪ בגין הכאב וסבל שנגרמו לה ולהוסיף של כך פיצויים עונשים בסך של 30,000 ₪ ; גרשאו עתר לפצותו בסך של 20,000 ₪ בגין הכאב וסבל שנגרמו לו ולהוסיף של כך פיצויים עונשים בסך של 30,000 ₪ ; פוסטון עתר לפצותו בסך של 30,000 ₪ בגין פתיחת ראשו ולהוסיף על כך פיצויים עונשים בסך של 30,000 ₪ ; רוזינג עתר לפצותו בסך של 20,000 ₪ בגין התקיפה ולהוסיף על כך פיצויים עונשים בסך של 30,000 ₪ ; הרבש"צ עתר לפצותו בסך של 30,000 ₪ בגין הריסת הבית והמכונית ולהוסיף על כך פיצויים עונשים בסך של 30,000 ₪ ; קומסקי וד' מ' עתרו לפצותם בגין הפגיעה בסך של 20,000 ₪ כל אחד ולהוסיף על כך פיצויים עונשים בסך של 20,000 ₪ לכל אחד.

  97. התובעים טענו מנגד כי כיון שלא הוגשו חוות דעת רפואיות, יש לדחות את התביעה שכנגד מכול וכול.

  98. לאחר עיון בטענות הצדדים מצאתי כי אמנם לא הוגשו מטעם הנתבעים חוות דעת רפואיות, ואולם אין בכך כדי להצדיק את דחיית התביעה שכנגד. כל שניתן ללמוד מכך הוא שלאיש מהנתבעים לא נותרה בעקבות האירוע נכות רפואית. יחד עם זאת זכאים הם לפיצוי בגין כאב וסבל. מאחר שהתובעים הועמדו לדין פלילי אין מקום לקבוע פיצויים עונשים, חרף חומרת המעשים שהוכחו בפני. אשר לפיצוי בגין כאב וסבל, שקלתי את נסיבות התקיפה של כל אחד מהנתבעים. כמו כן ששקלתי את העובדה שבמסגרת ההליך הפלילי שולמו לנתבעים פיצויים (אשר הועברו לתרומה), וכן את השנים הרבות שחלפו מאז האירוע, המצדיקים תוספת של הפרשי הצמדה וריבית. לפיכך אני קובעת פיצוי כדלקמן (בערכי יום מתן פסק הדין):

    1. הרב חרל"פ- אף שההתקפה כוונה נגדו ונגד ביתו, לו עצמו לא נגרמו נזקי גוף, זולת ההשפלה והפחד הכרוכים בהתקפה ממין זה. בעדותו ציין את רגעי האימה והחשש הכד ליושבי ביתו. לאור האמור מצאתי שיש לפסוק לו פיצוי בסכום של 6,000 ₪;

      1. גרשאו הותקף במהלך ההגנה על בית הרב ויושביו בשעה שאהרון הכה אותו במטאטא וזרק לעברו אבן. בחקירתו הנגדית השיב שהוא הצליח להדוף את המטאטא ולתפוס את האבן. כמו כן השיב כי הוא לא נזקק לטיפול רפואי. בנסיבות האמורות מצאתי שיש לפסוק לו פיצוי בסכום של 9,000 ₪;

      2. ליאורה העידה כי הופלה ונחבלה במהלך התפרעותם של התובעים. מצאתי שיש לפסוק לה פיצוי בסכום של 7,000 ₪;

      3. הרבש"צ העיד כי ביתו נרגם באבנים, נגרמו נזקים לחלונות ביתו ורכבו, הוא חשש לצאת מהבית, ובנו נפצע. מצאתי שיש לפסוק לו פיצוי בסכום של 6,500 ₪;

      4. ד' מ' הותקף באכזריות בשלב הראשון של האירוע על ידי יאיר וחבריו, הוא הוכה, הושפל ונפצע. במהלך עדותו ניכרה הייתה השפעת האירוע עליו עד היום. מצאתי שיש לפסוק לו פיצוי בסכום של 20,000 ₪;

      5. קומסקי אף הוא הותקף תקיפה אלימה וחמורה בשלב הראשון של האירוע, על ידי יאיר וחבריו, ונפצע. גם לו מצאתי שיש לפסוק פיצוי בסכום של 20,000 ₪;

      6. אברמוביץ' היה ספון בביתו בעת שביתו הותקף באבנים. מצאתי שיש לפסוק לו פיצוי בסכום של 6,000 ₪;

      7. רוזינג הוכה על ידי דנציגר ואהרון בצוואר ובכתף במהלך ההתפרעות בביתו של הרב חרל"פ. בשל כך מצאתי שיש לפסוק לו פיצוי בסכום של 15,000 ₪;

      8. פוסטון הוכה בראשו במהלך ההתפרעות בבית חרל"פ ונחבל בראשו. בשל כך מצאתי שיש לפסוק לו פיצוי בסכום של 15,000 ₪.

        סיכום

  99. לאור האמור לעיל אני דוחה את התביעה ומקבלת את התביעה שכנגד. התובעים ישלמו לנתבעים את הפיצוי כאמור בסעיף 99 לפסק הדין. בשים לב להיקף ההליכים, מספר העדים ומספר ישיבות ההוכחות, כמו גם הבקשות שהוגשו, ישלמו התובעים לנתבעים את הוצאות המשפט, וכן שכר טרחת עו"ד בסכום של 25,000 ₪. הסכומים האמורים ישולמו תוך 30 ימים, שאם לא כן יישאו הפרשי הצמדה וריבית כדין מיום מתן פסק הדין ועד התשלום בפועל.

     

    ניתן היום, ט"ז שבט תשע"ה, 05 פברואר 2015, בהעדר הצדדים.

     

    Picture 1

     

     

     

     

     

     


בעלי דין המבקשים הסרת המסמך מהמאגר באמצעות פניית הסרה בעמוד יצירת הקשר באתר. על הבקשה לכלול את שם הצדדים להליך, מספרו וקישור למסמך. כמו כן, יציין בעל הדין בבקשתו את סיבת ההסרה. יובהר כי פסקי הדין וההחלטות באתר פסק דין מפורסמים כדין ובאישור הנהלת בתי המשפט. בעלי דין אמנם רשאים לבקש את הסרת המסמך, אולם במצב בו אין צו האוסר את הפרסום, ההחלטה להסירו נתונה לשיקול דעת המערכת
הודעה Disclaimer

באתר זה הושקעו מאמצים רבים להעביר בדרך המהירה הנאה והטובה ביותר חומר ומידע חיוני. עם זאת, על המשתמשים והגולשים לעיין במקור עצמו ולא להסתפק בחומר המופיע באתר המהווה מראה דרך וכיוון ואינו מתיימר להחליף את המקור כמו גם שאינו בא במקום יעוץ מקצועי.

האתר מייעץ לכל משתמש לקבל לפני כל פעולה או החלטה יעוץ משפטי מבעל מקצוע. האתר אינו אחראי לדיוק ולנכונות החומר המופיע באתר. החומר המקורי נחשף בתהליך ההמרה לעיוותים מסויימים ועד להעלתו לאתר עלולים ליפול אי דיוקים ולכן אין האתר אחראי לשום פעולה שתעשה לאחר השימוש בו. האתר אינו אחראי לשום פרסום או לאמיתות פרטים של כל אדם, תאגיד או גוף המופיע באתר.



שאל את המשפטן
יעוץ אישי שלח את שאלתך ועורך דין יחזור אליך
* *   
   *
 

צור
קשר

צור
קשר

צור
קשר

צור
קשר

צור
קשר

צור
קשר

צור
קשר

כל הזכויות שמורות לפסקדין - אתר המשפט הישראלי
הוקם ע"י מערכות מודרניות בע"מ