מנצור שאוליאן ואח' נ' מליבו בניה ואח'

לפניי תובענה למתן פסק דין הצהרתי הקובע, כי התובעים רשאים לרשום בלשכת רישום המקרקעין זיקת הנאה לטובת המקרקעין בהם הם מחזיקים (חלק מחלקה 279 בגוש 30049), ואשר תוכנה הוא 'זכות מעבר' במקרקעין בהם מחזיקים הנתבעים או מי מהם (חלקה 280 בגוש 30049). כן מתבקש בית המשפט לתת צו מניעה קבוע המורה לנתבעים להימנע מלהפריע או לחסום את אפשרות המעבר של התובעים דרך המקרקעין בהם מחזיקים הנתבעים. בנוסף, מתבקש בית המשפט לתת צו עשה המורה לנתבעים ליצור מחדש את דרך המעבר של התובעים דרך חלקת הנתבעים, באותו אופן ובאותו מיקום בו המעבר היה קיים במשך השנים "בקו ישר מדלת ביתם של התובעים, דרך חלקה 280 לכיוון רחוב שמאי".

עיקרי העובדות וההליכים

התובעים הם בני זוג מבוגרים, שלא לומר קשישים, המתגוררים בדירה קטנה המצויה במבנה הנמצא במרכז ירושלים. מדובר במבנה קטן וישן, דל ורעוע משהו. לטענת התובעים, וטענה זו לא נסתרה, הם מתגוררים בדירה ברציפות מאז שנת 1972.

בתחילת הדרך הועלתה טענה כי התובעים פלשו לדירה שלא כדין. שאלת זכותם של התובעים להחזיק בדירה לא נדונה בתובענה שלפניי, אלא בהליך שהתנהל במקביל בבית משפט השלום בירושלים, וזאת במסגרת תביעת פינוי שהגישה מדינת ישראל, הבעלים של הקרקע, נגד התובעים (ת.א. 35913-03-10). דבר קיומו של ההליך המקביל היה ידוע במהלך בירור התובענה שלפניי, ואולם במועד בו הצדדים הגישו את סיכומיהם ההליך בבית משפט השלום טרם הסתיים (סעיף 45(ג) לסיכומי הנתבעים). עיון שנעשה על ידי בית המשפט בתיק המקביל באמצעות מערכת "נט המשפט" העלה, כי ביום 23.3.17, היינו לפני זמן קצר, ניתן פסק דינו של בית משפט השלום, בגדרו דחה בית המשפט את התביעה שהמדינה הגישה נגד התובעים. בפסק דין זה קבע בית משפט השלום, כי התובעים הם בעלי זכות דיירות מוגנת בדירה מושא דיוננו, וכי אין עילה לפנות אותם.

הכתובת של דירת התובעים היא: רחוב מבוא בית דוד 8, ירושלים. כאמור, הדירה מצויה במבנה הנמצא במרכז ירושלים, וזאת ב"משבצת" המתוחמת על ידי הרחובות הבאים:

מדרום: רחוב הלל;

מצפון: רחוב שמאי;

ממערב: רחוב ביאנקיני;

וממזרח: רחוב יואל משה סולומון;