תביעה בגין נזקי גוף בגין תאונה שאירעה לקטין

לפני תביעה בגין נזקי גוף על פי פקודת הנזיקין [נוסח חדש] בגין תאונה שאירעה לקטין (התובע 1) ביום 18.3.2018, התובע באמצעות הוריו, שעה שהתארח במתחם צימרים ביישוב יבניאל במסגרת טיול בית ספרי עם בני כיתתו. כתב התביעה בהליך זה הוגש כנגד שלושה נתבעים, אולם בהיעדר כתב הגנה מטעם נתבע מספר 2, ניתן כנגדו פסק דין, ונוהל ההליך למול נתבעים 1 ו-3. הצדדים חלוקים בשאלת האחריות ובשאלת הנזק.

הצדדים והרקע להגשת התביעה:

התובע, כבן 14 ביום התאונה מושא התביעה, הינו תלמיד בית ספר , מוסד חינוכי תורני בעיר נתיבות, אשר יצא לטיול במסגרת בית ספרית עם בני כיתתו בליווי הצוות החינוכי, טיול שכלל בילוי ערב ושנת לילה במתחם צימרים, במהלכו נפגע, כאשר שיחק עם חבריו בטרמפולינה.

הנתבע 1, הינו המוסד החינוכי בו למד התובע במועד התאונה, ובמסגרתו הוצא לפועל הטיול בו התרחשה התאונה.

הנתבע 2, הינו בעלי מתחם הצימרים בו אירעה התאונה אשר לא הגיב לכתב התביעה ופסק דין חלקי בהיעדר הגנה ניתן כנגדו לתשלום 250,000 ₪ לתובעים.

הנתבעת 3, הינה חברת הביטוח אשר ביטחה את הנתבעים 1-2 בביטוח צד שלישי במועד התאונה.

נסיבות התאונה:

בתצהירו העיד התובע 1 כי ביום 18.03.2018, יצא יחד עם בני כיתתו לטיול שנתי בצפון הארץ אשר כלל לינה במתחם צימרים ביבניאל. לאחר יום טיול, בשעות הערב המוקדמות, הגיעו למתחם הצימרים יחד עם הצוות החינוכי. עת שהגיעו, הבחינו שבמתחם הצימרים נעשים שיפוצים, אך הצוות החינוכי לא נמנע מלהכניס את התלמידים למקום מבלי להציג את הסכנות או המגבלות השונות לתלמידים. באותן הנסיבות, עלה התובע עם חבריו על מתקן הטרמפולינה, ללא נעליים, מאחר ובעל המתחם אסר עלייה למתקן עם נעליים. במהלך המשחק במתקן, שבוצע ללא השגחת מבוגר, איבד שיווי משקל או שנדחף ונפל מחוץ לטרמפולינה. עם נפילתו, חש כאב בכף רגלו הימנית והבחין בפרץ דם חזק שנגרם מחתך בכף רגלו שנגרם מפרופיל אלומיניום חדש שהיה מונח על הדשא סמוך לטרמפולינה. בהמשך, הגיע אליו הצוות החינוכי אשר דאג לפינויו באמבולנס לבית החולים פוריה, ומשם פונה לבית החולים שיבא לביצוע ניתוח.

התובע צירף לתצהירו דו"ח תאונה שמולא על ידי מר איתי חדאד רכז הטיולים, אשר בזמן האירוע היה מחוץ למתחם, בנוגע להתרחשות, שנערך יומיים לאחר התאונה. במסמך מטעם מר חדאד נכתב כי הצוות החינוכי הופתע מעבודות השיפוצים המתחם ולא עודכן על כך מראש. עם זאת, הוחלט להעביר שם את הלילה. כמו כן מסר כי הנחו את הנערים בעניין וכן חסמו את מקום השיפוצים בטרמפולינה. בעת משחק בטרמפולינה של התובע וחבריו, נדחף התובע, על ידי חברו דוד, והראשון נזרק אל מחוץ לטרמפולינה ונחת על פרופיל אלומיניום ששימש את בעל הצימר לשיפוצי המקום.

כמו כן, צירף התובע לתצהירו את אוגדן היציאה לטיול אותו מילא בית הספר. בנספח ז' לאוגדן מצורף דו"ח התאונה אשר מילא מחנך הכיתה ואחראי הטיול, הרב אברהם חסידי ובו נכתב כי התובע נפגע מפרופיל אלומיניום שעה שנפל מהטרמפולינה.

זאת ועוד, צירף התובע תיעוד רפואי וסיכומי מחלה לאחר קבלת הטיפולים הרפואיים והפיזיותרפיסטים.

בחקירתו ע"י ב"כ הנתבעים, כשנשאל לנסיבת נפילתו מהטרמפולינה, השיב (עמ' 36 ש' 17-20):

"אז כנראה שבאתי לצאת אחד קפץ הביא לי כנראה איזה דחיפה עם המרפק, איבדתי קצת שיווי משקל, וקצת קדימה יצאתי קצת יותר קדימה ונחתי על הקרקע והיה שם פרופיל אלומיניום".

הנתבעות 1 ו-3 הגישו תצהיר של מר מאיר זיו שלום, מנהלו הנוכחי של בית הספר, הנתבע 1, אשר בזמן האירוע היה חלק מצוות ההוראה במוסד אולם לא נכח בטיול. מנהל בית הספר דאז, נפטר בינתיים ומכאן תצהירו של מר זיו שלום. הנ"ל מצהיר כי המוסד החינוכי הוציא במסגרת פעילות חינוכית לתלמידים, את הטיול מושא התביעה, שכלל לינה במתחם הצימרים ביבנאל, בבעלות הנתבע 2. לתצהיר זה אף צירף את החשבונית בגין ההזמנה. הנהלת המוסד הסתמכה על מצגו של בעל הצימרים כי מדובר בצימרים המותאמים לתלמידים, תוך הנחה כי לא קיימים מפגעים בשטח. בנוסף, כלל הטיולים, לרבות טיול זה, תואמו עם חדר המצב של משרד החינוך וקיבלו את אישורו.

למיטב ידיעתו, התובע עשה שימוש בטרמפולינה, שהייתה לשימוש אורחי הצימר וללא כל אזהרה או הגבלת שימוש, קפץ ממנה ונחת על הדשא, ונחתך בכף רגלו מפרופיל מתכת שנמצא על הדשא. עוד צוין בתצהיר מטעם מר שלום כי לשיטתו האחריות לאירוע נופלת במלואה על בעלי מתחם הצימרים, הנתבע 2, שכן מצופה היה ממנו כי המתחם יהיה פנוי ומתאים לשימוש התלמידים כפי שהתחייב בפניהם.

על אף האמור בתצהירו של מר זיו שלום ביחס לנסיבות התאונה, טוענת ב"כ הנתבעים כי אין ביסוס אותנטי ואובייקטיבי לאופן הפגיעה של התובע. בסיכומיהם של הנתבעים מבקשים לבסס טענה זאת ע"י שימוש בתשובת התובע בחקירתו מיום 23.02.2025 (עמ' 42 ש' 10):

"ת: לא חשבתי אפילו שנפצעתי, לא הרגשתי את זה. לא הרגשתי כאילו חתך לא הרגשתי כלום.

ש: טוב.

ת: דרכתי, פתאום אני מתחיל כאילו להרגיש כאב חזק בכל הגוף, אני התחלתי לצעוק, פתאום אני מנסה ללכת ונופל, נפלתי מיד, פתאום אני רואה יורד לי דם מהרגל, כואב לי".

(עמ' 45 ש' 14):

"גם הוא תכלס לא ראה את המעשה אבל, והוא עשה אחד ועוד אחד כשהוא פתאום רואה פרופיל שכולו מלא דם וראה את השפריצים עד שכאילו ניסיתי ללכת מטר ונפלתי. הוא לא עשה כזה חשבון כל כך".

בנוסף לכך, מבקשים הנתבעים להוסיף כי איש מהצוות החינוכי לא היה עד לפגיעה ומתמונת הטרמפולינה שהוצגה בבית המשפט ביום 23.02.2025, בה נראית הטרמפולינה קרובה לקיר ולכן אין אפשרות שהתובע נפל על פרופיל מתכת בסמוך לגדר מבלי שהיה מבחין בכך מראש. זאת ועוד, אף לא אחד מהעדים ראה את פרופילי המתכת בסמוך לטרמפולינה. רומזים הנתבעים כי יתכן אף שפרופילים אלו לא היו כלל במקום והוצמדו לאירוע בצורה מלאכותית בכדי להשלים את התמונה המלאה. אחד הביסוסים שמבקשים להציג הוא היעדר הימצאות דם בתמונות הטרמפולינה והפרופילים שצולמו לאחר האירוע.

לאחר שבחנתי את טענות הצדדים לנסיבות התאונה, אני מקבל את גרסת התובעים בכל הנוגע לנסיבות אירוע התאונה.

ראשית, יש ליתן משקל רב לעובדה שתצהירו של מנהל בית הספר הנוכחי, אשר הוגש מטעם הנתבעים בעצמם, מאשרר את אופן הפגיעה מפרופיל האלומיניום ותומך באופן כללי בתיאור האירועים של אותו היום ואותה התאונה, זאת לצד עדותו של התובע בעצמו ושל מר איתי חדאד שאמנם לא ראה את האירוע עצמו אולם היה בסמוך אליו והגיע מיד למקום.

שנית, בחקירתו של חברו של התובע, מר אורי תנעמי, אשר היה עם התובע בזמן האירוע, העיד ביום 23.02.2025 (עמ' 78 ש' 4 לפרוטוקול):

"ואז אנחנו רואים אותו ממש, עם דם וזה מנסים לראות ממה זה קרה אנחנו רואים את הפרופילים האלה ממש צמודים".

שלישית, בתצהיר אימו של התובע, נכתב כי מחנך הכיתה יצר עימה קשר בזמן אמת וסיפר שבנה נפצע מפרופיל אלומיניום שעה שהיו במתחם הצימרים לאחר שנפל מטרמפולינה. לכך מצטרפת עדותו של המורה ורכז הטיולים, מר איתי חדאד, אשר נחקר ביום 23.02.2025 והעיד כי השיפוצים במקום הפתיעו את הצוות החינוכי בהגיעם למקום (עמ' 96 ש' 17-22):

"אז אמרתי לו אני ממש כועס, מכיוון שאתה לא אמרת שום דבר על שיפוצים, אז הוא בא להגנתו ואמר אני הייתי בטוח שזה ייגמר, ולא נגמר, אז אני ממש מתנצל. אמרתי לו זה לא, לא הוגן, לא אנושי וזה לא, זה ממש לא יפה. אז הלכנו, הסרנו את כל השיפוצים לצד...הפרופיל הזה גם נעלם לנו. את זה לא ראינו".

בנוסף, העיד בחקירה חוזרת שלא ראה את האירוע בעצמו, אך הגיע לזירה בסמוך לאחר ההתרחשות ובעל המקום אמר לו שהזיז את פרופיל האלומיניום ממקום הפגיעה לצד (עמ' 100-101 ש' 29-5):

"ש: אז זאת אומרת הפרופילים האלה הם בכלל לא הפרופילים שהיו.

ת: לא, אחד מהם היה. אחד מהם היה שם.

ש: אז רגע, רגע אני רוצה להבין משהו. אתה לא ראית כמה היה.

ת: נכון.

ש: אז מאיפה אתה יודע אם היה אחד?

ת: כי בעל הצימר אמר לי.

ש: מי?

ת: בעל הצימר.

ש: בעל הצימר ממש דייק, אמר לך היה, אתה רואה את הערמה הזאת? מתוכם היה רק אחד.

ת: כן."

עוד מצאתי לציין כי יש לתמוה על התנהלות הנתבעת 3 אשר לא טרחה לזמן כעדים מטעמה את בעל מתחם הצימרים (נתבע 2) ואת המורה הנוסף ששהה בטיול והיה במתחם הצימרים בעת האירוע, הרב חסידי, וזאת ככל שביקשה לבסס טענתה כי הפציעה לא נגרמה מפרופיל אלומיניום שהיה על הדשא בסמוך לטרמפולינה. מקובלנו כי הימנעות צד מלהביא עד שקיימת סבירות כי עדותו הייתה מסייעת לאותו הצד הרי שיש לראות בהימנעות זו כאילו עדותו הייתה פועלת דווקא לחובת הצד שנמנע מלהביאו.

בשאלת נסיבות קרות התאונה אני מוצא כי גרסת התובעים מהימנה ונכונה בעיניי על בסיס כל המפורט לעיל. לא עלה בידי ב"כ הנתבעים להחליש את גרסת התובעים, ואף ההפך הוא הנכון.

שאלת האחריות:

העוולה הנטענת בעניינינו הינה עוולת הרשלנות, ומשכך, נדרש לדון בשאלת הקמת חובת הזהירות המושגית והקונקרטית בין המזיק לניזוק.

חובת הזהירות המושגית:

אין מחלוקת כי המסגרת החינוכית, קרי בית הספר, נושאת בחובת זהירות מושגית כלפי תלמידיה. בבחינת חובת הזהירות המושגית עלינו לבחון, בהתעלם מהנסיבות הנידונות, האם קיימת החובה להיזהר בין הצדדים. בהקשר זה, יפה קישורו של ב"כ התובעים בסיכומיו לפסק הדין בע"א 2061/90 אילנה מרצלי נ' מדינת ישראל, משרד החינוך והתרבות, מז(1) 802 (1993), המסביר כי חובת הזהירות של מורה על תלמידו משולה לחובה זו של אב על בנו. לעניין זה ראו גם ע"א 635/70 מנדלסון נ' קפלן, פ"ד כה(2) 113 (1971), 118, וע"א 868/79 קובי נ' זיו, פ"ד לו(1) 063 (1981), 72. יש לציין כי חובה זו חלה הן במסגרת שעות הלימודים והן בפעילויות חברתיות שונות הנערכות ביוזמת המוסד החינוכי, ואף לאחר שעות הלימודים כל עוד התלמידים שוהים במתחם בית הספר או במסגרת פעילות בית ספרית. היקף חובת הזהירות משתנה בהתאם לנסיבות העניין, כגון גיל התלמיד, מקום הימצאו, סוג הפעילות ורמת הסיכון הצפויה. (רע"פ 1007/05 מדינת ישראל נ' דוד בוחבוט (1.9.2008)).

חובת הזהירות הקונקרטית:

חובה זו נבחנת בהתאם לנסיבות המקרה, במבחן דו- שלבי. הראשון, מבחן הצפיות הטכנית, היינו האם "אדם הסביר" היה יכול לצפות את הנזק שהתרחש. השני, מבחן הצפיות הנורמטיבית, האם ננקטו אמצעים סבירים בכדי לאיין את הנזק.

מן הכלל אל הפרט, בבחינת הצפיות הטכנית, הרי שברגע שהגיעו התלמידים והצוות החינוכי למתחם הצימרים ונוכחו לדעת כי המתחם בשיפוצים, ה"אדם הסביר" היה מבין כי קיימת אפשרות לא מבוטלת לפגיעה של מי מהתלמידים ולפציעתו ממפגעים הקשורים לשיפוצים במתחם. על אחת כמה וכמה כאשר מדובר בצוות ומוסד חינוכי האחראים על קבוצת תלמידים. יכולתם לצפות שהתלמידים יסתובבו במתחם ויתקלו במכשולים בטיחותיים אינה מוטלת בספק.

מכאן, בבחינת הצפיות הנורמטיבית, אני מוצא לנכון לבחון את שרשרת פעולות שביצע המוסד החינוכי. הראשונה, כפי שהעיד רכז הטיולים, הינה פינוי המפגעים המפוזרים במתחם לנקודה מרוכזת על מנת להרחיקם מהתלמידים. יש בפעולה זו בכדי להיות אמצעי סביר כלשהו לצמצום הנזקים האפשריים. מתוך חקירת רכז הטיולים ביום 23.02.2025 ( עמ' 96 ש' 20 ):

"...אני אגיד לכם איפה זה בדיוק היה שם איזה ג'קוזי גדולה מאוד מאוד מאוד, ושם הנחנו את כל הדברים של השיפוצים. הפרופיל הזה גם נעלם לנו. את זה לא ראינו."  

אולם, בהמשך מתאר שדווקא הטרמפולינה היא זו ששימשה לכיסוי כל חומרי הבניין (עמ' 96 ש'27):

"וכיסינו את זה עם הטרמפולינה כדי שאף אחד לא יתקרב לשם".

זאת ועוד, לנסיבות אלה יש להוסיף את העובדה שהצוות החינוכי אף לא פנה לחדר המצב של משרד החינוך. כשם שמשרד החינוך מחייב תיאום עם חדר מצב בהוצאה לפועל של טיול, הרי שאם קיים משתנה בלתי מתוכנן במהלך הטיול, יצירת קשר עם חדר המצב בזמן אמת היא פעולה סבירה המצופה ממוסד חינוכי. לכך נכון יהיה להביא את עדותו בחקירה של מנהל בית הספר הנוכחי, מר מאיר זיו שלום, שהעיד כי במקרה בו ניכר קושי להוציא לפועל מסלול או אטרקציה בזמן אמת, יווצר קשר עם חדר המצב לתיאום שינוי ואישורו. בהמשך הסביר העד כי אין חובה כזו במקרה בו מקום הלינה עשוי להיות בעייתי, אך לדידי, זהו אחד מהאמצעים הסבירים שהיה לרשות הצוות החינוכי באותה העת והיה עליו להתייחס לליקוי בטיחותי במקום הלינה כשם שנתקל בליקוי בטיחותי במסלול טיול או אטרקציה. (עמ' 114 ש' 19-25):

"כלומר, אם, כבר קרה לנו שיצאנו לאיזה, איזה אטרקציה, או איזה מסלול, וראינו קשיים במסלול בבירור הראשוני שהצוות עשה, ותוך כדי החלפנו מול חדר מצב מסלול אחר, אבל פה זה מקרה אחר הם באים בסוף יום הם אמורים להיכנס כבר לצימר, הם, אתה שואל אותי אם היו מתקשרים אליי עכשיו כמנהל, מה אנחנו עושים? אז דבר ראשון אם אפשר בכלל להסיר את הדברים המפריעים. לייצר מקום יותר סטרילי... ולהכניס את התלמידים אחרי שאחד מהצוות מרגיש שהמקום באמת כבר, הוא יותר נקי מבחינת..., זה ודאי מתבקש. אם לא, שאלה טובה".

עוד יש להוסיף כי אם כבר החליט הצוות החינוכי על לינה במקום על אף המפגעים הרי שלאחר הניסיון לנקות את השטח היה על הצוות החינוכי ששהה במקום, שני מורים על 30 תלמידים, להישאר במתחם לאורך כל הערב ולהשגיח מקרוב על התלמידים, מה שלא קרה.

בנסיבות ובנימוקים לעיל, אני מוצא כי חלה חובת הזהירות המושגית והקונקרטית על המוסד החינוכי. לאחר בחינת מעשיו ומחדליו של המוסד החינוכי, אני למד כי זה הפר את חובת זהירות זו. הפרת חובת הזהירות באה לידי ביטוי בעובדה שלא ננקטו אמצעים סבירים לטעמי בכדי לצמצם את פוטנציאל קרות הנזק. אין ההלכה מחייבת נקיטת אמצעי זהירות בלתי מוגבלים, אלא אמצעים סבירים למניעת הנזק בנסיבות הספציפיות (ע"א 559/77 חיים למפרט נ' מ"י, פד"א לג(3) 649, 652). הנתבעים לא הביאו ראיות המבססות נקיטת אמצעים סבירים המהווים צעדי בטיחות או זהירות ולכל היותר הצעדים שננקטו היו צעדים חלקיים בלבד.

ראשית, העובדה כי לא נוצר קשר עם חדר המצב בזמן אמת מהווה מחדל של המוסד החינוכי. שנית, העובדה שלא נאספו כראוי כל חומרי השיפוצים, כלומר פרופילי האלומיניום שנשארו חשופים וגרמו לפציעת התובע, ויתירה מכך, מתן האפשרות לתלמידים לשחק בטרמפולינה לאחר שזו הוצבה בכדי לכסות את כלל חומרי השיפוץ שנאספו (לעיל), מהווה הפרת חובת הזהירות באופן מוחלט. לכך, יש להוסיף את העובדה שכאשר רכז התלמידים נסע לקניות, נשאר מחנך הכיתה כמבוגר האחראי לבדו על 30 תלמידים מפוזרים במתחם בעל ליקויי בטיחות.

מתוך פרוטוקול מיום 23.02.2025 (עמ' 89 ש'1-6):

"ש:עכשיו, אתה בזמן שהייתה תאונה, הפגיעה, האירוע שבו נפגע פלוני, אתה לא היית נוכח שם נכון?

ת: נכון מאוד.

ש:בדיוק בחוץ.

ת: אני יצאתי עם כמה בחורים לסופר, ביבניאל, כדי לקנות את הארוחת ערב, בוקר וצהריים של מחרת, אני ליוויתי אותם לכן לא הייתי בזמן הפגיעה בצימר עצמו".

אשם תורם:

כפי שהשתרש בפסיקה, חובת הזהירות של כל אדם היא גם כלפי עצמו. הפרת חובה זו שקולה למושג ה"אשם תורם" העשוי להביא להפחתת פיצוי במקרה של נזק.

המבחנים המקובלים לקביעת השיעור היחסי של כל אחד מהצדדים בקרות הנזק הם מבחן האדם הסביר, הבוחן האם הניזוק נהג באחריות וזהירות סבירה, ובאם תשובה זו תהיה שלילית, הרי שהמבחן השני הוא "מבחן האחריות היחסית" אשר נועד לחלק את האחריות בין המזיק לניזוק. (ראו: ע"א 7130/01 סולל בונה בניין ותשתית בע"מ נ' תנעמי, פד"י נח (1) 1, 20).

במקרה הנדון, התאונה התרחשה במסגרת משחק בטרמפולינה בטיול בית ספרי. התובע העיד כי התאונה אירעה במהלך משחק תמים בטרמפולינה בו קפצו הוא וחבריו מצד לצד, יתכן תוך דחיפות קלות, אך לא בכוונת זדון. כל אדם בוגר, גם כאשר מדובר בנער בן 14, הקופץ בטרמפולינה, צריך לנקוט זהירות הנדרשת, ולכל הפחות להיות מודע לסכנות שיש במשחק זה. מחד, הטרמפולינה הספציפית סביבה התרחשה התאונה, הייתה מוקפת ברשת בטיחות, ומאידך, איך בכך בכדי לבטל מאחריותו של הנער ששיחק בה. לאלה, יש להוסיף את העובדה שהתובע 1 בחקירתו ציין כי שם לב לעניין השיפוצים במתחם והיה עליו לנקוט בזהירות יתירה.

על בסיס כך, אני מסכים עם טענת הנתבעים בכתב הגנתם לביסוס אשם תורם, אולם ודאי שאין לקבוע אשם תורם בגובה 100% כפי שמבקשים הנתבעים. יש בקפיצה בטרמפולינה מן הסכנה, אך לא יותר מכל משחק ילדים אחר, ובוודאי לא כזו שתביא את האשם המוחלט לפתח דלתו של התובע. בסופו של יום יש לזכור כי המורים שהיו במקום הם אלו שאישרו לתלמידים להיכנס למתחם, על אף השיפוצים שנערכו שם, והם אלו שאישרו לתלמידים לשחק גם בטרמפולינה על אף שהטרמפולינה שימשה גם לכיסוי חלק מחומרי השיפוץ כפי שתיאר מר איתי חדאד בעדותו לעיל.

בנסיבות העניין, בשים לב לעובדה שהצוות החינוכי החליט לתת לתלמידים לשהות במתחם ולבלות בו, על אף המפגעים הבטיחותיים, לצד העובדה שיחס ההשגחה בעת קרות התאונה היה 1:30, כאשר כלל התלמידים היו מפוזרים, ובהתייחס לעובדה שהתובע היה מודע לשיפוצים אך עדיין בחר לשחק בטרמפולינה ולהוריד נעליים, אני רואה לנכון להטיל על התובע אשם תורם בשיעור 10%.

שיעור הנזק:

הנכות הרפואית:

חוות דעתו של ד"ר מיכאל לבני מטעם התובעים, הצביעה על הגבלה בכיפוף ויישור של הבוהן ואצבע 2. מגבלה זו מפריעה בהליכה שכן פוגעת במנגנון ה-PUSH OFF של כף הרגל בעת ההליכה. לצד זאת קיימת הפרעה תחושתית עקב הפגיעה בעצב הפלנטרי, המעצבב אזור דריכה נרחב של כף הרגל. הפגיעה הותירה הפרעות משמעותיות בהליכה ודריכה. בגין הפגיעה בגידים המכופפים קבע מומחה התובעים כי קיימת נכות בשיעור של 20%. בגין הפגיעה העצבית קיימת נכות בשיעור 10% עקב פגיעה בינונית בעצב. בגין הצלקת קיימת נכות בשיעור של 5%.

מטעם הנתבעים הוגשה חוות דעתו של ד"ר משיח אברהם שקבע, לאחר בדיקת התובע 1 ועיון במסמכים הרפואיים, כי: "מדובר בפציעת כף רגל שגרמה פגיעת גידים כמתואר אך הם תוקנו בהליך ניתוחי שעבר בהצלחה. נותרה הגבלה מתונה בכפיפת הגידים המתוקנים ובאופן שאינו משליך על יכולת ההליכה. לא נותרה פגיעה עצבית המזכה בנכות...הצלקת הניתוחית איננה בולטת מקו העור, אין בה בקעים או כוויצות מבחן טינל בה שלילי. מדובר בצלקת תקינה וללא כל משמעות תפקודית. היא איננה במקום בולט. אין נכול על צלקת זו...בגין חולשה יחסית של גידים מכופפי בהונות 2-3-4 בכף הרגל חמישה אחוזי נכות (5%) לפי סעיף מותאם 35(1)(א-ב)."

נוכח הפער בין חוות דעת הצדדים הורה בית המשפט על מינוי מומחה רפואי מטעמו. התובעים הודיעו כי הם מתנגדים למינוי מומחה מטעם בית המשפט ובכל מקרה גם אם ימונה כזה הם עומדים על חוות דעת המומחה מטעמם. הנתבעים לא הביעו התנגדות למינוי המומחה.

בהתאם להחלטת בית המשפט, מונה ד"ר ולדימיר גולדמן למתן חוות דעת אורתופדית. בהתאם לחוות דעתו, בבדיקה גופנית נצפית תבנית הליכה תקינה. התובע מסוגל ללכת על קצות האצבעות והעקבים ולעמוד על כל רגל בנפרד. כיפוף בהונות ירוד בכ-50% בכף רגל ימין בהשוואה לזו השמאלית. לצד זאת היעדר תחושת פלנטרית בבוהן 1 וירידה בתחושה פלנטרית בבהונות 2-3. ביחס לצלקת נקבע כי מדובר בצלקת ניתוחית ארוכה באורך 14 ס"מ אינה רגישה, אינה בולטת, אינה דבוקה. נקבע אי כושר זמני מלא מיום התאונה בתאריך 18.03.2018 למשך חודש וחצי. נכות זמנית בגובה 50% למשך חודש וחצי נוסף. נכות צמיתה בגובה 10% על פגיעה בינונית בתפקוד שרירי FDL,FHL בכף רגל ימין. בגין צלקות בכף רגל ימין נקבעה נכות בגובה 5%. בגין ירידה בתחושה בשטח קטן ללא משמעות קלינית נקבעה נכות צמיתה בגובה 1%.

אם כן, המשותף בין שתי חוות הדעת הוא שיעור הנכות בגין הצלקת העומד על 5%. ד"ר גולדמן נחקר בבית המשפט ביום 23.02.2025 וביסס חוות דעתו בדומה לזו שהעלה על הכתוב. לא מצאתי לנכון לסטות מחוות דעתו של מומחה בית המשפט לאור נימוקיו, עקביותו במענה על השאלות וכן העובדה שהבדיקות הרפואיות שביצע לתובע ברגל ימין היו בהשוואה לרגלו השמאלית והתקינה של התובע, בעוד שהמומחה מטעם התובעים ביצע בדיקות לרגל ימין בהשוואה לאדם הממוצע, שהרי זוהי דרך הבדיקה הפחות הגיונית ומקובלת לאדם שנפצע בגפה אחת על מנת לקבוע את מידת הפגיעה.

זאת ועוד, הלכה פסוקה היא שבהיעדר מסקנות שאינן עומדות במבחן הביקורת, וכן בהיעדר נימוקים כבדי משקל נגד חוות דעתו של מומחה בית המשפט, יבכר בית המשפט את חוות הדעת מטעמו ו"לא ייטה להתערב במסקנותיו של המומחה". (ראו: ע"א 2160/90 רז נ' לאץ, פ"ד מז (5) 170 (1993), 174) וזאת בין היתר בשל מעמדו האובייקטיבי והניטרלי של מומחה בית המשפט (ראו בין רבים, רע"א 1834/18 שרותי בריאות כללית נ' פלונית (3.5.2018), ע"א 4330/07 מוזס אוריאל נ' מדינת ישראל-משרד הבריאות- בית חולים רמב"ם חיפה (5.3.2009)).

סוף דבר אני מקבל את חוות דעתו הרפואית של מומחה בית המשפט, ד"ר גולדמן, וקובע כי נכותו הרפואית המשוקללת של התובע 1 עומדת על 15.355%.

הנכות התפקודית:

כידוע הנכות הרפואית והנכות התפקודית אינן בהכרח זהות. בעוד הנכות הרפואית נקבעת על פי חוות דעת מומחים הרי שאת הנכות התפקודית בית המשפט קובע כאשר  הנכות התפקודית מתייחסת להשפעת הפגיעה על יכולת התפקוד של הנפגע בחייו ועל הפגיעה הפוטנציאלית בכושר השתכרות עקב הפגיעה. קביעת הנכות התפקודית היא אינדבדואלית ונעשית בהתאם לנסיבות הספציפיות של כל נפגע, מסלול חייו לעבר ולעתיד, יכולת השתכרות ועוד. (ראו ע"א 2577/14 פלוני נ' המאגר הישראלי לביטוחי רכב בע"מ (11.1.2015), ע"א 3049/93 סימא גירוגיסיאן נ' סייף רמזי (8.6.1995)).

בת"א 20902-12-21 פלונית נ' שירביט חברה לביטוח בע"מ (7.11.24) הטעים כב' סגן הנשיא השופט ד. גוטליב: "הלכה היא, שהנכות התפקודית נקבעת בידי בית-המשפט על-יסוד מכלול הראיות והנסיבות שלפניו. הנכות הרפואית משמשת נקודת מוצא, אולם יש להוסיף ולבחון את השפעתה על הנפגע המסוים. כך, בין השאר, יש לתת משקל להיקפה, אופייה ומיקומה של הפגיעה, ולהתייחס להשפעתה של הנכות על מקצועו של הנפגע תוך התחשבות בגילו, השכלתו וכישוריו. משקל ממשי יינתן לראיות הנוגעות להשלכה התפקודית בפועל (ע"א 3049/03 גירוגיסיאן נ' רמזי, פ"ד נב(3)792; ע''א 2113/90 אדלר נ' סוכנויות דרום בע''מ [1992]; ע"א 6601/07 אבו סרחאן נ' כלל חברה לביטוח בע"מ [נבו] [2010])."

בענייננו מדובר בתובע צעיר בן 21 אשר נפגע בתאונה בהיותו בן 14. התובע משתייך לזרם החרדי ועד היום למעשה לא החל 'לכתוב' את סיפור חייו המקצועי שכן נכון להיום הינו תלמיד ישיבה. יחד עם זאת התובע ציין בעדותו בפניי כי : "... כרגע אני באמת לא עובד, אני בחור ישיבה כרגע, אבל ודאי לי שבעזרת השם בעתיד אני כן אעבוד, כמו שאבא שלי ואמא שלי עובדים כי אני יודע שהם צריכים לפרנס את הבית, גם אני יודע שבעזרת השם שאני אתחתן, ואני אביא ילדים לעולם אני אצטרך לעבוד. אז בעזרת השם בעתיד אני אעבוד, כרגע באמת אין לי הכנסה." (עמ' 30 שורות 24-27 לפרוטוקול). עוד הוסיף התובע (עמ' 55 שורות 29-33 לפרוטוקול):

"ת: אצלנו ההורים שלי עובדים

ש: יפה מאוד אז

ת: הם רוצים שאני אעבוד

ש: אני רק רוצה לשאול אותך שאלה

ת: הם מודעים לזה שאם היום כדי לחיות בכבוד ולפרנס, חייב לעבוד ואני מודע לזה כבר מהגיל הזה"

אינני מקבל את עמדת הנתבעת 3 לפיה יש לחשב את הפסד השתכרותו של התובע על פי שכר המינימום אלא יש לחשב זאת על פי השכר הממוצע במשק. בית המשפט חזר וקבע כי הבסיס לחישוב הפסד השתכרות לעתיד של קטינים יהיה השכר הממוצע במשק וזאת למעט מקרים חריגים אשר בהם ניתן לסטות מחישוב זה כלפי מעלה או מטה אולם זאת רק כאשר הסטייה מוצדקת והוכחה כדבעי. (ראו: ע"א 9980/06 עזבון המנוח מיכאל אטינגר ז"ל נ' עיריית ירושלים (26.1.2009), רע"א 4681/17 מוסא אבו זאיד נ' מוחמד אלקאדי (31.7.2017). אינני מקבל את ניסיונות הנתבעת 3 לקבוע כי התובע בחר במסלול של בן ישיבה ולא צפוי לצאת לעבודה במשך כל חייו הבוגרים. הראיות שהוצגו בפניי מכיחות אחרת, הן מדבריו של התובע עצמו שמסר שכבר היום הוא עובד מידי פעם במשרד של אמו ובכל מקרה לאחר שיינשא הוא מתכוון לצאת לעבוד כפי שאף אביו ואמו עובדים.

עוד נקבע בהקשר זה כי עקרונית חל איסור להפליה בבסיס השכר בין קבוצות קטינים שונות (מין, מוצא, מגזר, מעמד סוציו אקונומי) ובהינתן פוטנציאל השתכרות הרי שיש לחשב השכר על פי השכר הממוצע במשק. (ראו: ת"א (מחוזי י-ם) 7125/05 סאבר אבו סרחאן נ' כלל חברה לביטוח בע"מ (28.5.2007).

על פי עדות התובע ועל פי חוות הדעת הרפואית קיימת הגבלה מסויימת בכיפוף בוהן הרגל וכן חוסר תחושה מלא או חלקי בבוהן ובשתי האצבעות הסמוכות לו. כמו כן קיימת צלקת יחסית משמעותית אם כי מומחה בית המשפט קבע שלא מדובר בצלקת בולטת או עם הידבקויות ובכל מקרה מיקומה של הצלקת הוא בכף הרגל, מקום נסתר בדרך כלל כשהתובע עצמו העיד כי בדרך כלל הוא הולך עם נעליים סגורות. ביחס לצלקת מסר התובע בעדותו כי: "הנזק שלי רק מהצלקת דבר ראשון, קשה לי לדרוך על מדרגות, אם אני עולה על הפינה החדה קשה לי לעלות על, ללכת על רצפה יחף, שהיא קצת מחוספסת, אם פתאום אני דורך על קליקס, הכאב שלי הוא פי ארבע מבן אדם רגיל שהיה דורך על זה." (עמ' 29 שורות 15-17 לפרוטוקול), אולם לא מצאתי כי בפגיעה זו יש כדי לפגוע בעתידו התעסוקתי של התובע שכן אין להניח, על פי מסלול חייו של התובע ועל פי עדויות הוריו ומשלח ידם כי זה יבחר לעסוק במקצוע המחייב עמידה/הליכה מרובה.

בע"א 7008/09 ג'אבר עדנאן עבד אל רחים נ' מוסב עבד אל קאדר (7.9.201) נאמר מפי כב' השופט (כתוארו אז) י. עמית כך:

"לצורך חישוב הפסד השתכרות, וחישוב הנזק של הקטין נעשה בשתי דרכים עיקריות: האחת - פיצוי בסכום גלובלי לפי שומא דדייני בסכום נמוך מזה המתקבל על פי חישוב אריתמטי לפי אחוז הנכות הרפואית. השניה - פיצוי על פי חישוב אריתמטי בשיעור הנמוך מאחוז הנכות הרפואית, לעיתים אף כדי כמחצית מהנכות הרפואית (ראו: ע"א 746/81 המועצה המקומית נחלת יהודה נ' זדה, פ"ד לט(1) 19 (1985); ע"א 61/89 מדינת ישראל נ' אייגר (קטין), פ"ד מה (1) 580 (1990)).

בשנים האחרונות, ועל רקע המגמה הגוברת והולכת להאחדה של הכללים לפיצויים בגין נזקי גוף, מסתמנת גישה לפיה קיימת מעין חזקה כי שיעור הנכות הרפואית משקף גם את שיעור הנכות התפקודית, וליתר דיוק, משקף את הפסד כושר ההשתכרות (על ההבחנה בין נכות תפקודית לאובדן כושר השתכרות ראו: ע"א 50/62 קליין נ' רוזנברג, פ"ד טז(3) 1572 (1962); ע"א 3049/93 ג'רוג'יסיאן נ' רמזי, פ"ד נב(3) 792 (1995)).

וכך נאמר על ידי המשנה לנשיאה השופט ריבלין בע"א 9873/06 כלל חברה לביטוח בע"מ נ' פפו ([פורסם בנבו], 22.3.2009):

"ככלל, קיים קושי להעריך את הנכות התפקודית של קטין וכאשר אין אינדיקציות סותרות, קביעת שיעור הנכות התפקודית לפי שיעור הנכות הרפואי היא הדרך הנכונה. אכן, ברגיל הדברים אמורים במקרה שבו לכל רכיבי הנכות הרפואית קיימת משמעות תפקודית"".

אני סבור כי בענייננו לא לכל רכיבי הנכות הרפואית שנקבעו קיימת משמעות תפקודית שכן אין אני סבור כי לצלקת יש השפעה תפקודית על התובע וכן אין משמעות תפקודית לרכיב שנקבע בגינו נכות צמיתה של 1% על ירידה בתחושה בשטח קטן ללא משמעות קלינית כפי שנקבע על ידי מומחה בית המשפט.

לאור כל האמור לעיל אני מעמיד את נכותו התפקודית של התובע בגובה 10%.

לצורך הנוחות אפרט הנתונים הרלוונטיים לחישוב הסכומים:

התובע 1 יליד X.X.2004

מועד התאונה: 18.3.2018

גיל התובע 1 בעת התאונה: 14

גיל התובע כיום: 21

שיעור נכות רפואית: 15.355%

שיעור הנכות התפקודית: 10%

הפסדי השתכרות לעתיד ופנסיה:

מאחר והתובע היה קטין ביום התאונה, ומאז התבגר , אך טרם השתלב בשוק העבודה, בבואנו לחשב את הפסדי השתכרותו לעתיד עלינו לחשב את מכפלות שנות עבודתו הצפויה, עד לגיל הפרישה, בשכר הממוצע במשק, בשים לב לשיעור הנכות התפקודית (10%) תוך הכפלת דמי היוון ובחישוב האמור (שכר ממוצע במשק נכון להיום 14,800 ש"ח) מתקבל סכום של 442,808 ₪. לסכום זה יש להוסיף 12.5% תשלומי פנסיה ובסך הכל 498,159 ₪. (לא קיימים הפסדי השתכרות לעבר בשל העובדה שהתובע אינו עובד).

הוצאות בעבר:

התובעים טענו להוצאות בעבר בגובה 30,000 ₪, אולם לא עמדו בנטל ההוכחה לביסוס דרישותיהם, מלבד הקבלה בעבור המונית אותה נאלצו הורי התובע לשלם ביום התאונה על סך 800 ₪. יחד עם זאת הבאתי בחשבון את העובדה כי התובע 1 היה מגובס במשך 7 שבועות ולאחר מכן אף ערך טיפולי שיקום לתקופה שאינה מבוטלת והוריו נאלצו לסייע לו, לרבות רכישת תכשירים שונים ולפיכך אני מעמיד ראש נזק זה על סך 10,000 ₪.

כאב וסבל:

באשר לראש נזק זה הרי פקודת הנזיקין אינה נוקטת גישה טכנית/חישובית בקשר לפיצוי בגין נזק גוף לא ממוני בניגוד לנוסחה המוכרת בחוק הפלת"ד והפיצוי נתון לאומדנה של בית המשפט. אומדנה זו מביאה בחשבון נתונים שונים ובהם בחינת טיב הנזק, השפעתו על אורח חייו של הנפגע, האינטנסיביות של הכאב ומשכו, והסבל הסובייקטיבי שעובר עליו. (ראו: ע"א 283/89 עיריית חיפה נ' איה מוסקוביץ (01.06.1993)).

הפיצוי צריך לשקף את מורכבות הנזק לתובע ואת השלכותיו עליו כשבין השיקולים יש להביא בחשבון את גילו של הנפגע, חומרת הפציעה והשלכותיה על חייו היומיומיים של הנפגע והטיפול הרפואי לו נדרש או יידרש הנפגע.

ראש נזק זה, בלתי ממוני, נתבע על ידי התובעים בגובה 180,000 ₪. בשים לב לאופי הפגיעה, אחוזי הנכות הרפואית שנקבעו ועדותו של התובע על הכאבים והסבל שהם מנת חלקו ומנגד עדותו של התובע עצמו כי לאחר החלמתו לא פנה לרופאים בגין הפגיעה והוא מתפקד באופן רגיל בחיי היומיום, אני פוסק לתובע בגין ראש נזק של כאב וסבל סך של 75,000 ש"ח.

עזרה בעתיד וניידות:

לנוכח קביעת הנכות ותפקודו של התובע כיום, איני מתרשם מפגיעה משמעותית בעתיד אשר תקשה על התנהלות עצמאית של התובע. יש לזכור כי מאז התאונה חלפו כ- 7 שנים והתובע לא הוכיח בפניי כי הוא נזקק לסיוע משמעותי בחיי היומיום שלו. התובע לומד בישיבה מחוץ לבית, מתגורר בפנימייה ומגיע הביתה רק בסופי שבוע. התובע לא הוכיח בפניי, לא בעדים ולא בראיות אחרות, כי הוא נזקק לסיוע כזה או אחר בחייו ובהתנהלותו היומיומית. לפיכך, ומטעמי פשרה בלבד, ומשלא ניתן לצפות במדויק בשלב זה באם מצבו של התובע יחמיר בעתיד ולאיזה סיוע יזדקק בגין פציעתו אני מורה על פיצוי בגין ראש נזק זה בסך 15,000 ₪.

סכימת הסכומים האמורים מביאנו לסך של 598,159 ₪. מסכום זה יש לנקות את האשם התורם של התובע בסך 10% ובסה"כ עומד סכום הפיצויים על סך של 538,344 ₪. 

חלוקת אחריות בין הנתבעים

כאמור התביעה הוגשה נגד בית הספר בו למד התובע, בעלי מתחם הצימרים בו התארחו התלמידים ובו קרתה התאונה וחברת הביטוח המבטחת הן את בית הספר והן את מתחם הצימרים.

בהגיע התלמידים למתחם הצימרים גילו כי המקום נתון בשיפוצים וזאת ללא שהדבר הודע לבית הספר טרם הגעתם למקום. על אף האמור בחרו מורי בית הספר לאשר את כניסת התלמידים למקום תוך שהם 'מנקים' את מתחם הצימרים יחד עם בעל המתחם, הנתבע 2, ממפגעים (ראו תצהירו ועדותו של המורה איתי חדאד כמפורט לעיל), ניקיון אשר כאמור לעיל לא היה יסודי והעמיד התלמידים בסכנה, אשר התממשה ביחס לתובע.

לפיכך ובשים לב לנתונים לעיל לעיל מצאתי לקבוע כי מתקיימת חלוקת אחריות שווה (50/50) בין הנתבעים 1-2 ביחס לתאונה ממנה נפגע התובע 1.

נגד הנתבע 2 ניתן פסק דין בהעדר הגנה ולפיכך אני קובע כי ככל והנתבעות 1 ו-3 ישלמו לתובע את פסק הדין הרי שזכויות התובע מכוח פסק הדין שניתן בהעדר הגנה נגד הנתבע 2 יומחו לנתבעים 1 ו-3.

סוף דבר:

הנתבעים 1 ו- 3 ישלמו לתובעים את הסכומים הבאים:

• סך של 538,344 ₪ בגין נזקיו.

• הוצאות משפט על פי קבלות לרבות סך של 6,500 ₪ שכר מומחה בית משפט ו- 300 ₪ שכר עדים.

• שכר טרחת עו"ד (כולל מע"מ) בסך 63,524 ₪.

   

הסכומים האמורים ישולמו בתוך 30 יום מהיום שאחרת יישאו ריבית שקלית כדין.

זכות ערעור כחוק.

ניתן היום, ה' כסלו תשפ"ו, 25 נובמבר 2025, בהעדר הצדדים.