ת"א 3053-09 ע. א. נ' מדינת ישראל

1. התובעת, ילידת 6.1.1960, טופלה במחלקה הנוירוכירורגית בבית החולים רמב"ם המופעל על ידי הנתבעת, בעקבות תלונות על כאבים בצוואר עם הקרנה לגב עליון, חולשה קלה ורדימות. ביום 20.4.06 בוצעה בתובעת פרוצדורה רפואית הכוללת דיקור ישיר של חוליה צווארית C7 והזרקה של אלכוהול לתוך גוף החוליה. בעקבות הטיפול נגרמו לתובעת נזקים נוירולוגים קשים הכוללים חולשה קשה בפלג גוף שמאל וחולשה קלה יותר בפלג הגוף הימני, וכן נגרמו לה פגיעה אורולוגית ופגיעה נפשית.

2. בישיבת הסיכומים בעל-פה שהתקיימה במסגרת התובענה ביום 5.1.16 הסכימה הנתבעת, בהמלצת בית המשפט, לחזור בה מטענותיה בסוגיית האחריות לנזקי התובעת. הסכמה זו באה לאחר שמיעה מלאה של הראיות במסגרת התובענה (בתאריכים 13.12.15 ו-15.12.15), ועל יסוד ההנחה לפיה ייקבע שלא ניתנה הסכמה מדעת לטיפול שבוצע בתובעת שכן לא ניתנו לה הסברים מספיקים וראויים בנוגע לסיכונים הכרוכים בו ולדרכי הטיפול האלטרנטיביות. הצדדים ביקשו שהות לבוא בדברים בנוגע לסוגיית הפיצוי לו זכאית התובעת. בד בבד הודיעו הצדדים כי אם לא יגיעו להסכמה כוללת, יבקשו שבית המשפט יפסוק בסוגית הנזק והפיצוי על יסוד הראיות ועיקרי הטענות המפורטים שהגישו במסגרת התובענה. ביום 18.1.16 הודיעו הצדדים כי לא עלה בידם להגיע להסכמה כוללת וביקשו כי ינתן פסק-דין בסוגיות הנזק והפיצוי. לאחר הודעה זו הגישו הצדדים טיעונים משלימים בכתב בנוגע לשאלת הניכויים (תוך התייחסות לשאלה אם יש להחיל את הלכת אלחבאנין במקרה דנא אם לאו, ומה שיעורו של הניכוי מהניכוי). הגשתם של אלה הושלמה רק ביום 1.2.16.

רקע עובדתי כללי

א. הארוע מושא התובענה

3. אין חולק כי בחודש מרץ 2006 החלה התובעת להתלונן על כאבי צוואר, כפי שעולה מתצהירה ומסיכום האשפוז מיום 5.4.06. למומחה בתחום הפסיכיאטרי מטעמה מסרה כי במהלך מסיבת פורים הרגישה לפתע שאינה יכולה ללכת ולזוז, וכשהכאב נרגע היא יכולה היתה למקדו באזור הגב. לאחר ביצוע מספר בדיקות בקהילה, הופנתה להמשך בירור בבית החולים רמב"ם. התובעת אושפזה במחלקה הנוירוכירורגית מיום 5.4.06 ועד ליום 11.4.06. היא שוחררה לביתה ביום 11.4.06, לאחר שבוצעו בה בדיקות שונות. בגיליון סיכום האשפוז מיום 11.4.06 נרשם תחת "מהלך דיון וסיכום" כי בבדיקת MRI נמצא ממצא בגוף חוליה 6 שטיבו אינו ברור. עוד נרשם כי "החולה כעת משתחררת לביתה לסוף שבוע. יש לבוא למחלקתנו ביום א' להמשך בירור. לא להוריד צווארון, למנוע מאמץ פיזי" (עמ' 11 לתיק הרפואי שהגישה הנתבעת כנספח א' במסגרת תיק המוצגים מטעמה; נספח א' יכונה להלן "התיק הרפואי"). ב"המלצות" נרשם "לחזור לאשפוז להמשך בירור ביום א' הקרוב".

4. מהתיעוד הרפואי עולה שהתובעת אושפזה בבית החולים רמב"ם פעם נוספת ביום 20.4.06. מסיכום האשפוז, שנערך ביום 4.5.06 (ומתחיל בעמ' 58 לתיק הרפואי), עולה כי ביום 20.4.06 נעשתה בתובעת פעולת אמבוליזציה^[1] (עמ' 62 לתיק הרפואי). האמור בסיכום האשפוז הועתק מדו"ח האמבוליזציה, הלא חתום, המצוי בתיק הרפואי (עמ' 67 לתיק הרפואי). מדו"ח זה עולה כי בתובעת בוצעה פעולה של החדרת מחט בהרדמה כללית ותחת שיקוף, שבמהלכה זוהתה חוליה C7, הוחדר חומר ניגוד, המחט הוזזה יותר מדיאלית וכשמוקמה באמצע גוף החוליה הוזרק אלכוהול בנפח של 1.5 סמ"ק. בהמשך בוצעה הזרקה של 0.5 סמ"ק אלכוהול "באיטיות רבה תחת שיקוף". בשלב זה הסתיימה הפעולה, כאשר לטענת התובעת הפעולה הופסקה מאחר והתברר שחלק מהאלכוהול מצא דרכו למחזור הדם המזין את חוט השדרה, ולטענת הנתבעת הופסקה הפעולה מאחר והגיעה לכלל סיום.

5. בשלב מאוחר יותר של יום 20.4.06 התעוררה התובעת וגילתה שהיא אינה חשה את גופה. בוצעה לה בדיקת CT והיא הועברה לטיפול נמרץ במחלה הנוירוכירורגית. בשלב מאוחר יותר, בסביבות השעה 01:00 ביום 21.4.06, בוצעה לה בדיקת MRI. לאחר מכן ניתנה הנחיה לטיפול בסטרואידים. הטיפול שניתן לתובעת לא הביא לשיפור של ממש במצבה, וכיום אין עוד חולק שלתובעת נגרם נזק משמעותי לחוט השדרה שגרם לקיפוח נוירולוגי חמור.

ב. התנהלות ההליכים

6. הדיון בתובענה התעכב לא מעט. מלאכת הגשת חוות-הדעת הרפואיות הושלמה בשלהי שנת 2012. בשל בקשות דחיה שונות התקיים קדם המשפט, שנערך לאחר הגשת תחשיבים ותצהירים (שעסקו גם בעובדות הנוגעות לשאלת היעדר ההסכמה מדעת), רק בחודש יולי 2013. הנתבעת השתהתה זמן רב במתן תשובתה להצעה שהועלתה בדיון זה, כך שתשובתה להצעה ניתנה רק בחודש מרץ 2014. בקדם המשפט המסכם שהתקיים ביום 3.4.14 נקבעו מועדים לשמיעת הראיות לחודש אוקטובר 2014. בסמוך למועד הראשון שנקבע לשמיעת הראיות ביקשו הצדדים לבטל את המועדים שנקבעו לצורך זה, כשהם מציינים כי הם על סף הגעה להסכם פשרה. התקווה להגעה להסדר התבדתה בסופו של יום. משנמסרה הודעה על כך נקבעו מועדים לשמיעת הראיות לתחילת חודש ספטמבר 2015. אלה נדחו לחודש דצמבר 2015 לאחר השינוי שחל במועדי הפגרה.

7. במהלך שמיעת הראיות נחקרו התובעת ובעלה (וכן עדה נוספת מטעם התובעת, שעדותה סבבה את שאלת העדר ההסכמה מדעת), עדים עובדתיים מטעם הנתבעת (הרופאים שהיו מעורבים בהליך הרפואי), ומומחי הצדדים בשאלת האחריות. כמו כן נחקרו המומחים בתחום הפסיכיאטריה מטעם הצדדים והמומחה בתחום האורולוגיה מטעם הנתבעת. הצדדים ויתרו על חקירות המומחים בתחום השיקום, שנתנו דעתם גם לשאלת תוחלת חייה של התובעת, והסתפקו בעניין זה בטיעונים על יסוד חוות-הדעת ועל בסיס מאמרים שהגישו. כן ויתרו הצדדים על חקירות מומחי העלויות השונים.

8. כפי שהובהר לעיל, הודיעה הנתבעת בישיבת הסיכומים שהתקיימה ביום 5.1.16 כי היא אינה כופרת עוד בחבותה לפיצוי התובעת. הודעה זו באה על רקע הערות בית המשפט בנוגע לסוגיית העדר הסכמה מדעת. די אם ייאמר בהקשר זה כי ביסוד הערות אלה עמדה התפיסה לפיה אף לא אחד מהרופאים המעורבים הבהיר לתובעת מה הסיכונים הכרוכים בפרוצדורה שבוצעה בה, ומה הפרוצדורות האפשריות החלופיות והסיכויים והסיכונים הכרוכים בהן.