אינדקס עורכי דין | פסיקה | המגזין | חקיקה | כתבי טענות | טפסים | TV | משאלים | שירותים משפטיים | פורום עורכי דין נגישות
חיפוש עורכי דין
מיקומך באתר: עמוד ראשי >> חיפוש פסקי-דין >> גז אלאסדקאא' בע"מ ואח' נ' ליסקאר רם בע"מ ואח'

גז אלאסדקאא' בע"מ ואח' נ' ליסקאר רם בע"מ ואח'

תאריך פרסום : 23/07/2017 | גרסת הדפסה
ת"א
בית משפט השלום חיפה
28626-01-14
16/07/2017
בפני השופטת:
עידית וינברגר

- נגד -
התובעים:
1. גז אלאסדקאא' בע"מ
2. סמיר קרש

עו"ד ניר גורן
הנתבעות:
1. ליסקאר רם בע"מ
2. דראל - רם בע"מ

עו"ד מיכאל עצמון ואח'
פסק דין
 

 

  1. תביעה על סך 150,000 ₪ לפיצויים בגין הפרת חוזה ובגין לשון הרע.

    התובעת, הינה חברה פרטית בניהולו ובבעלותו של התובע, העוסקת בהפצת מיכלי גז.

    הנתבעות הינן חברות העוסקות בהחכרת כלי רכב בעסקות ליסינג.

    לטענת התובעים, ביטלו הנתבעות, שני הסכמים שנחתמו בינן לבין התובעת, שלא כדין, ובכך גרמו לתובעים נזקים בסכום של 83,575 ₪, כמפורט בחוות דעת שהוגשה מטעמם.

    בנוסף, לטענת התובעים, הנתבעת 2 (להלן:"דראל") ביצעה כלפי התובע עוולת לשון הרע, כאשר חשפה בפני הנתבעת 1 (להלן:"ליסקאר") את חשדה בדבר מעורבותו של התובע בגניבת הרכב שהחכיר ממנה, ועל כן עליה לפצותו בסכום של 50,000 ש"ח.

    התביעה כוללת גם תביעה לפיצוי בגין הריסת עסקו של התובע, ופיצוי בגין עגמת הנפש שנגרמה לו.

     

    סקירת העובדות

  2. בתאריך 16.7.07 התקשרו התובעת וליסקאר בהסכם במסגרתו חכרה התובעת מליסקאר רכב מסוג איסוזו (להלן:"הסכם האיסוזו").

    בסעיף 2 להסכם הוסכם כי תקופת החכירה הינה 60 חודשים, מיום 30.8.07 עד יום 29.8.12.

    בסעיף 3 להסכם, הוסכם בין הצדדים, כי דמי החכירה יהיו בסך 153,420 ₪ בתוספת מע"מ וישולמו ב- 60 תשלומים חודשיים שווים על סך 2,557 ₪ כל אחד, החל מיום 20.8.07.

    בסעיף 7 לנספח א' להסכם, הוסכם כי בתום תקופת החכירה, בכפוף לעמידת התובעת בהתחייבויותיה על פי ההסכם, תוכל התובעת לרכוש את האיסוזו כנגד תשלום בסך 1,278 ₪ בצירוף הפרשי הצמדה למדד.

    להבטחת חיוביה על פי ההסכם, הפקידה התובעת פקדון בסך 25,570 ₪.

    התובע ערב בכתב ערבות ובשטר חוב באופן אישי, לחיובי התובעת.

     

  3. בתאריך 22.6.09 התקשרה התובעת עם דראל בהסכם שכירות תפעולית, במסגרתו שכרה רכב מסוג מאזדה (להלן:"הסכם המאזדה").

    על פי סעיף 2 לנספח א' להסכם תקופת השכירות הינה 36 חודשים, מיום 8.7.09 עד יום 7.7.12.

    תשלום ראשון על סך 38,961 ₪ בתוספת מע"מ שולם במעמד חתימת ההסכם.

    הוסכם כי היתרה, תשולם ב- 36 תשלומים חודשיים רצופים בסך 3,408 ₪ כל אחד, עד יום 20.6.12. בתום תקופת השכירות, בכפוף לעמידת התובעת בהתחייבויותיה על פי ההסכם, ניתנת לתובעת האופציה לרכוש את המאזדה תמורת תשלום סך של 44,950 ₪ בצירוף הפרשי הצמדה למדד ומע"מ.

     

  4. בתאריך 8.9.09 תפסה דראל את רכב המאזדה, עקב הפרה של הסכם השכירות, בשל אי תשלום החיובים של חודש אוגוסט 2009. לאחר ביטול ההסכם ותפיסת המאזדה, נחתם בין התובעת לדראל הסכם פשרה, בתאריך 10.9.09, במסגרתו שילמה התובעת לדראל סך של 7,579 ₪ עבור חוב הפיגורים והוצאות התפיסה, והמאזדה הוחזרה לתובעת, לצורך המשך קיום ההסכם.

    בהמשך, ביטלה התובעת את הוראת הקבע, ושוב החסירה תשלומים בהתאם להסכם, ובתאריך 22.10.09 נשלחו אליה שני מכתבי התראה ביחס לשני ההסכמים, תוך הבהרה כי אם לא יוסדרו החובות, יבוטל ההסכם ויתפסו הרכבים.

    בתאריך 23.10.09 הפקידה התובעת סך של 5,500 ₪ ובכך סילקה את יתרת החובה.

     

  5. בתאריך 22.10.09 או בסמוך, נגנבה מכונית המאזדה, לטענת התובעת בשעה שעמדה ליד ביתו של עובד התובעת עמאד שחאדה (להלן:"עמאד"). דראל למדה על גניבת המאזדה כאשר עמאד התקשר למרכז הבקרה של איתוראן ומסר שנגנבה בעת שחנתה בבית חנינא.

    מאוחר יותר אותר הרכב, בסיוע משטרת ישראל והושב לידי דראל.

     

  6. ברכב המאזדה הותקנה מערכת איתוראן. לטענת הנתבעות, במערכת איתוראן לא התקבלה כל התראה בדבר גניבת רכב המאזדה, והדבר העלה את חשדה כי התובע או עמאד היו מעורבים בגניבתו. לאחר משא ומתן בין באי כח הצדדים, הוסכם על עריכת בדיקת פוליגרף לתובע ולעמאד.

    בדיקות הפוליגרף לא הוצגו בבית המשפט, מחמת חוסר קבילות, אולם אין מחלוקת בין הצדדים כי בבדיקה נמצא התובע דובר אמת ואילו עמאד נמצא דובר שקר.

     

  7. בעקבות גניבת המאזדה, פנו הנתבעות לאיתוראן, והתברר להן, לטענתן, כי האיסוזו אותר כשהוא נוסע בשטחי הרשות הפלסטינאית, בניגוד להוראות סעיף 6.5 להסכם החכירה. הדבר אף חשף אותן, לטענתן, להיעדר כיסוי ביטוחי על פי הפוליסה.

    על כן, פעלו הנתבעות לביטול עסקת החכירה ולתפיסת רכב האיסוזו.

     

  8. בתאריך 5.11.09 שלחה ב"כ הנתבעות אל ב"כ התובע מכתב בו היא מודיעה לו על ביטול ההסכמים, אך מציינת כי הנתבעות יסכימו לכך שהתובעת תפרע את חיוביה בעסקאות ותרכוש את כלי הרכב, או כי תפקיד ערבות בנקאית בגובה יתרת החוב ותמשיך בעסקאות.

    ההצעה לא התקבלה. חילופי המכתבים בין ב"כ הצדדים צורפו לכתבי הטענות.

     

    ההליך הקודם

  9. הנתבעות הגישו לביצוע את שטר החוב, על סך 62,156 ₪. התובעים הגישו התנגדות לביצוע השטר, ובתאריך 4.8.14 ניתנה רשות להתגונן.

    על פי ההחלטה, ניתנה רשות להתגונן בשאלה אחת, והיא: האם ההסכם הופר על ידי הנתבעים (החלטה מיום 4.8.14 בת"א 18483-04-11).

    לאחר שמיעת ראיות בהליך זה, ניתן בתאריך 23.10.15 פסק דינו של כב' השופט אחסאן כנעאן (להלן:"פסק הדין הקודם").

    בפסק הדין הקודם קבע בית המשפט, כי אף אם התובעת הפרה את ההסכם מחמת פיגור בתשלומים, הרי משניתנה לה ארכה לקיום התחייבויותיה, והיא קיימה אותן, לא היו רשאיות הנתבעות (התובעות שם) לבטל את ההסכם, מחמת אי תשלום דמי השכירות.

    עוד קבע בית המשפט, כי הנתבעת (דראל) לא הוכיחה כי התובעת או מי מטעמה היו מעורבים בהעלמת הרכב.

    לטענת התובעים, פסק הדין הקודם מקים השתק פלוגתא, ביחס לטענת הפרת ההסכמים על ידי התובעת, הן מחמת אי עמידה בתשלומים, והן מחמת נסיעת האיסוזו בשטחי הרשות הפלסטינאית, ומעורבות התובע או מי מטעם התובעת בגניבת המאזדה.

    לטענת הנתבעות, לא מתקיים השתק פלוגתא, שכן פסק הדין הקודם לא קבע ממצא פוזיטיבי ביחס לטענתן בדבר מעורבות התובעים בגניבת המאזדה ונסיעה בשטחי הרשות.

     

     

     

    דיון והכרעה

    קיומו של מעשה בית דין

  10. כידוע, לצורך קיומה של השתק פלוגתא, נדרש כי יתקיימו ארבעה תנאים מצטברים:

    "היווצרותו של השתק הפלוגתא מותנה בהתקיימותם של ארבעה תנאים שונים, כפי שסיכמה זאת ד"ר זלצמן בספרה הנ"ל: הפלוגתא העולה בכל אחת מההתדיינויות היא אותה פלוגתא, על רכיביה המשפטיים והעובדתיים; בין הצדדים התקיימה התדיינות בכל הנוגע לפלוגתא זו; ההתדיינות הסתיימה בהכרעה מפורשת או משתמעת ונקבע לגביה ממצא פוזיטיבי; ההכרעה בפלוגתא הייתה חיונית לצורך פסק הדין הראשון (זלצמן, שם בעמ' 141)."

    ע"א 4087/04 גורה נ' בנק לאומי לישראל בע"מ (8.9.2005).

     

  11. לטענת הנתבעות פסק הדין בהליך הקודם לא כלל ממצא פוזיטיבי.

    הכלל בדבר השתק פלוגתא מחייב כי ההכרעה בפלוגתא תהיה בקביעת ממצא עובדתי או מסקנה משפטית לחובתו של בעל הדין שנגדו מועלית טענת ההשתק (ע"א 246/66 קלוזנר נ' שמעוני פ"ד כב(2) 561). על פי ההלכה, יחול השתק פלוגתא רק במקרה של ממצא חיובי, להבדיל מממצא של חוסר הוכחה (ע"א 126/51 פלמן נ' שהב פ"ד ו 313).

    בבואה לפרש ממצא חיובי מהו, מבהירה פרופ' זלצמן כי מקום בו נדחתה תביעה מחמת אי הרמת נטל השכנוע, מדובר בקביעת ממצא חיובי:

    "...לעניין זה אין נפקא מינה אם קבע בית המשפט, בהתדיינות הקודמת, כי הנקודה או הטענה הוכחה באופן פוזיטיבי, לחיוב או לשלילה, כגרסת בעל הדין האחד או כגרסת בעל הדין האחר, או אם קבע בית המשפט שהוא דוחה את טענתו של בעל הדין משום שלא הצליח להוכיחה. אף במקרה האחרון תהא קביעתו של בית המשפט מחייבת את בעלי הדין בהתדיינות נוספת ביניהם ביחס לאותה שאלה...העובדה שבעל הדין, שעליו היה מוטל נטל השכנוע באותה התדיינות, לא הצליח להרימו בהוכחותיו ועל כן נדחתה גרסתו מחוסר הוכחה, אינה צריכה להיות רלוונטית לעניין זה. די בכך שהיה לו "יומו בבית המשפט" שפסק הדין הדוחה את טענתו, מחמת חוסר הוכחה, כאמור, ישמש לו למכשול." (ההדגשה אינה במקור – ע.ו).

     

    פרופ' נינה זלצמן מעשה בית דין בהליך האזרחי (אוניברסיטת תל אביב,1991) עמ' 191.

     

  12. בחינת הסוגיה בהתאם להלכת פלמן, כפי שהיא מפורשת על ידי פרופ' זלצמן בספרה, מלמדת כי דחיית תביעה מחמת אי הרמת נטל השכנוע מהווה ממצא פוזיטיבי.

    זלצמן מפרשת את הביטוי "ממצא פוזיטיבי" ככולל מקרה בו בהליך הקודם נפסק כי בעל דין לא הרים את נטל השכנוע המוטל עליו, ומבהירה כי "העדר ממצא פוזיטיבי" מתקיים כאשר לבעל דין לא ניתנה האפשרות להוכיח טענותיו, בין מחמת אי הגשת כתב הגנה ובין מחמת אי התייצבות, לא במקרה בו נשמעו ראיות ובסופו של יום קבע בית המשפט כי הטענה לא הוכחה (הדברים נכתבו לפני הלכת רלה וינשטיין).

    פרשנות זו למונח "ממצא חיובי" מתחייבת לאור הרציונל העומד בבסיס הכלל, ועקרון סופיות הדיון, שהרי אם תתקבל טענת הנתבעות לפיה דחיית טענה מחמת אי עמידה בנטל ההוכחה אינה מהווה ממצא פוזיטיבי, לעולם יוכל בעל דין שהפסיד בהליך קודם, משום שלא עמד בנטל להוכיח תביעתו, לטעון כי לא חל בעניינו השתק פלוגתא ולחזור ולהתדיין פעם נוספת, תוך שהוא מבצע "מקצה שיפורים". מצב זה אינו מתקבל על הדעת והוא מנוגד לעקרון סופיות הדיון העומד בבסיס הכלל.

    עמדה דומה ניתן למצוא בפסק דינו של כב' השופט דנציגר בעניין לופו.

    "...בית משפט זה קבע ממצא פוזיטיבי לפיו גרסתה של המערערת לא הוכחה במידת הודאות הנדרשת...ולא ניתן לאפשר לכל צד החפץ בכך, לאחר שלא השיג את מבוקשו ב"סבב הראשון", לערוך מקצה שיפורים ולפגוע באינטרס של בעל דין שאוזכר לעיל – שלא יוטרד בשנית לגבי פלוגתא בה התדיין בעבר בבית המשפט."(ההדגשות אינן במקור – ע.ו).

    ע"א 10443/08 לופו נ' בנק איגוד לישראל (22.7.2010)

     

  13. מאז, הלכה הפסיקה כברת דרך נוספת. ראשיתה של מגמת ה"ריכוך" בדרישת הממצא החיובי מצויה בפסק דין וינשטיין (רע"א 2237/06 בנק הפועלים בע"מ נ' רלה וינשטיין (8.3.2009)). דעת הרוב בעניין וינשטיין היתה כי יש מקום לסטות מהלכת הממצא החיובי, ולקבוע, בהסתמך על הכלל בדבר השתק פלוגתא כי גם פסק דין שניתן בהעדר התייצבות לחקירה יוצר השתק פלוגתא.

    ראו גם: ע"א 8973/10 בנק אוצר החייל בע"מ נ' גולייט בן ברוך (23.7.12).

    מתן פסק דין בהעדר התייצבות הינו המקרה המובהק ביותר של העדר ממצא פוזיטיבי, או מקרה של חוסר הוכחה (פרופ' זלצמן, שם בעמוד 191). עם זאת, גם במקרה זה קבע בית המשפט העליון כי מתקיים השתק פלוגתא.

    ברי, כי בכך סטה בית המשפט העליון מהלכת פלמן.

     

  14. מקל וחומר, ברור, כי מקום בו נדונה טענתו של בעל דין לגופה, ניתנה לו האפשרות להוכיחה ולאחר בחינת כל ראיותיו נקבע כי לא הצליח להוכיחה, נוצר השתק פלוגתא. לעניין זה, אין נפקא מינה שהסיבה לאי ההוכחה היא העובדה שראיות שביקש בעל הדין להגיש, נמצאו לא קבילות או בעלות משקל מועט.

     

     

  15. כלל ההכרעה במשפט האזרחי, הינו מאזן ההסתברויות, ופעמים רבות עושה בית המשפט שימוש ברטוריקה המבוססת על כלל ההכרעה, כאשר הוא מבקש לקבוע ממצא עובדתי פוזיטיבי.

    משמעות הקביעה, בפסק הדין הקודם, שדראל לא הוכיחה כי התובעים או מי מטעמם היו מעורבים בהעלמת הרכב, מאחר שבית המשפט פסל ראיות שביקשה להגיש שלא באמצעות עורכן (תדפיסים של איתוראן), הינה למעשה שבית המשפט בחר לקבל את טענת הנתבע שם (התובע שלפניי).

  16. לאור כל האמור, פסק הדין הקודם מקים השתק פלוגתא הן ביחס לטענת הנתבעות לפיה התובעים היו מעורבים בגניבת רכב המאזדה (טענה שהוכרעה בסעיפים 18-19 לפסק הדין הקודם) והן ביחס לטענה לפיה נעשה שימוש ברכב האיסוזו בשטחי הרשות הפלסטינאית (טענה שנדחתה בסעיפים 21-23 לפסק הדין).

    על כן, מסקנותיו של בית המשפט בהליך הקודם מחייבות, ועל פיהן לא הוכח כי התובע היה מעורב בגניבת המאזדה, ואף לא הוכח כי התובעת הפרה את הסכם החכירה ביחס לאיסוזו משום שעשתה בו שימוש בשטחי הרשות הפלסטינית.

     

  17. למרות מסקנתי זו, אדון להלן גם בראיות שהובאו מטעם הנתבעות להוכחת הטענות, ואומר כבר עתה, כי מקובלת עלי טענת התובעים לפיה הנתבעות לא הוכיחו, גם בהליך זה, את טענותיהן הנ"ל.

     

    טענת הנתבעות בדבר מעורבות התובע בגניבת המאזדה

  18. תצהירה של גב' ימית כרמל, מטעם הנתבעות, נמשך לבקשת ב"כ הנתבעות, לאחר שלא התייצבה להיחקר עליו.

    העדה הינה עובדת של הנתבעות, והעידה בהליך הקודם שהתנהל בין הצדדים. ההחלטה למשוך את תצהירה ביום הדיון עצמו, היתה בלתי צפויה.

    כלל ידוע הוא כי: "אי הבאתו של עד רלוואנטי מעוררת , מדרך הטבע, את החשד, כי יש דברים בגו, וכי בעל הדין שנמנע מהבאתו, חושש מעדותו וחשיפתו לחקירה שכנגד"

     

    ע"א 456/88 הבנק למימון ולסחר בע"מ נ' סלימה מתיתיהו ואח' פ"ד מה(4) 651, 658-659.

    ראו גם: ע"א 548/78 שרון ואח' נ' לוי, פ"ד לה (1) 736, 760, ע"א 55/89 קופל נ' טלקאר, פ"ד מד(4) 602 וכן י. קדמי, על הראיות חלק ג', תשס"ד – 2003, עמ' 1656.

    מעבר לכך שהמנעות מעדותה של כרמל פועלת לחובת הנתבעות, הרי משנמשך תצהירה, אין בפני בית המשפט תשתית עובדתית ביחס לחשדות שעלו אצל עובדי דראל ביחס לגניבת המאזדה.

     

  19. מטעם הנתבעות העיד אבי מדעי, קצין בטחון בחברת איתוראן, באמצעותו ביקשו להוכיח הן את מעורבותו של התובע בגניבת המאזדה, והן את טענתן כי התובעים הפרו את ההסכם ביחס לאיסוזו, שכן נמצא כי נסעו עמו בשטחי הרשות הפלסטינית.

     

  20. בטרם אעמוד על משקל עדותו של מדעי, אדון בטענת הנתבעות לפיה היו בידיהן די ראיות לבסס חשד כי התובע מעורב בגניבת המאזדה. לטענתן, אין מחלוקת כי במועד הגניבה היתה המאזדה בשימושו של עמאד, וכי לא התקבלה כל התראה במרכז איתוראן על גניבתו. כמו כן, אין חולק כי הצדדים הסכימו לבדיקת פוליגרף, וכי עמאד יצא דובר שקר בבדיקה.

    לכך יש להוסיף, לטענת הנתבעות, את העובדה שהתובעים נמנעו מלזמן לעדות את עמאד, אף שהוא עד בשליטתו של התובע, שבדיון בהליך הקודם העיד כי עמאד אמר לו שאם יש צורך יגיע להעיד. הימנעות מזימונו צריכה לפעול לחובת התובע, ויש בה כדי להעיד על כך שלו היה מעיד, לא היתה עדותו מועילה לתובעים.

    לטענת הנתבעות, גם ביחס להפרת הסכם האיסוזו לא הובאה עדותו של עמאד, על מנת להכחיש כי נסע עם הרכב בשטחי הרשות, והתובע עצמו נמנע מלהכחיש את הטענה בתצהירו.

     

  21. נטל השכנוע מוטל על התובעים, ביחס לכל רכיבי התביעה. עם זאת, כאשר עילת התביעה הינה ביטול הסכם המאזדה שלא כדין, כלומר, מבלי שהופר על ידי התובעים, מדובר ביסוד שלילי, בבחינת "לא הפרתי", ועל כן די בראיות מועטות על מנת להעביר את נטל הבאת הראיות אל הנתבע.

    ראו דברים שנכתבו בע"א 296/82 ד"ר ישעיהו נבנצאל נ' ג'רסי ניוקליאר – אבקו איזוטופוס אינק פ"ד מ(3) 281:

    "...לעובדה בעלת אופי שלילי יש השפעה על הרמת הנטל המשני הוא נטל הבאת הראיות. מי שנושא בנטל השכנוע - בענייננו המערער - הוא שצריך לפתוח בהבאת ראיות ולהצביע, כי לכאורה המשיבה ומדעניה אינם בעלי האמצאה, באשר נטלו את עיקריה ממנו - מהמערער.

    בית המשפט לא יתעלם מן העובדה, כי אם עוסקים אנו אמנם ביסוד עובדתי שלילי, קשה יותר על הטוען להוכיחו, ועל-כן יסתפק, בדרך כלל, בכמות פחותה של ראיות להרמת נטל הבאת הראיות והעברתו אל הצד שכנגד (ע"א 414/66 [4], בעמ' 461-462). כמות זו יכול שתהיה אף זעירה למדיי (ע"פ 204/57 [5])."

     

    די בכך שאין חולק כי התובע נמצא דובר אמת בבדיקת הפוליגרף, ובכך שהצביע על חוסר הגיון או חוסר כדאיות כלכלית במעורבות בגניבה, על מנת להעביר את נטל הבאת הראיות אל הנתבעות, להוכיח כי הביטול היה כדין, בשל הפרת החוזים על ידי התובעים.

    טענת ההגנה של הנתבעות הינה כי התובעים הפרו את החוזים עמן, ועליהן מוטל הנטל להוכיח את טענותיהן.

     

  22. יתרה מכך, מאחר שלטענת הנתבעות, ההפרה ביחס לאחד ההסכמים, הינה מעורבות בגניבה, חל על הנתבעות נטל מוגבר.

    לעניין זה ראו ת.א. (ת"א) 15083/05 א.א. אופנועים יבוא ושיווק אבי אלישע בע"מ נ' דומיקר בע"מ (10.1.2005) שם סוכמה עמדת הפסיקה על ידי כב' השופטת גרוסמן:

    "לעניין נטל ההוכחה הדרוש לצורך הוכחת טענת "קנוניה" במישור האזרחי, קיימות שתי גישות בפסיקה:

    הגישה המחמירה קובעת שקיימת מידת הוכחה שלישית, המצויה בין זו האזרחית לבין זו הפלילית, וראה דעת כב' השופט בך בע"א 475/81 זיקרי יעקב נ' כלל חב' לביטוח בע"מ, פד"י מ(1), 589 (להלן: פס"ד זיקרי") ופסק דינם של כב' השופטים שמגר ומצא בע"א 6465/93 אליהו כהן נ' יוסף לנגרמן ואח', תק-על 95(2), 1323 (להלן: "פס"ד כהן");

    הגישה האחרת, שנראה כי היא ההלכה הרווחת והמחייבת, נמנעה מליצור רמת הוכחה שלישית (ראה פסק דינו של כב' השופט ברק בפס"ד זיקרי לעיל, ופסק דינו של כב' השופט קדמי בפס"ד כהן לעיל) ושמה דגש על "רצינות הראיה" להבדיל מ"רמת הוודאות", דהיינו, להוכחת טענות דוגמת תרמית גניבה וקנוניה במישור האזרחי יש צורך בכמות ורצינות ראיות שיש בהן כדי לשכנע את השופט לצורך הטיית מאזן ההסתברויות..."

     

  23. במקרה הנדון, הנתבעת לא הצליחה להרים את נטל הראיה שהועבר אליה, קל וחומר לא את הנטל הרובץ עליה ביחס לטענת הקנוניה. אנמק;

     

  24. איני מקבלת את טענות התובעים ביחס לחוסר קבילותה של עדות מדעי, או חוסר קבילותו של פלט המחשב שצורף לתצהירו.

    מדעי העיד כי הוא עצמו הדפיס את הפלט שצורף לתצהירו, וכי הוא עובד בחברת איתוראן מזה כ- 19 שנים, ומכיר היטב את מערכות המחשב של החברה.

    אין כל חשיבות לכך שלא ידע לומר מהו תאריך הדפסת המסמך, שאינו אלא תאריך אקראי. אני סבורה כי פלט המחשב הינו רשומה מוסדית, כמשמעו של המונח בסעיף 36(א) לפקודת הראיות, שכן מתקיימים בעניינו כל התנאים המפורטים בסעיף.

    בקשת ב"כ התובעים להוציא את תצהירו של מודעי מהתיק משום שלא טיפל באופן אישי באף אחד מהאירועים המפורטים בתצהירו, אף היא נדחתה, שכן העד העיד על נתונים המתועדים, בזמן אמת, במחשבי החברה, ודי בכך.

    עם זאת, אני סבורה שאין בתצהירו של מדעי כדי להוכיח את מה שביקשו הנתבעות להוכיח באמצעותו.

     

  25. מדעי העיד, על בסיס נתונים מהמערכת הממוחשבת של איתוראן, כי בתאריך 10.9.09 בוצעה בדיקת תקינות אחרונה למערכת שהותקנה ברכב המאזדה, וכי בתאריך 23.10.09 בשעה 8:56 התקשר עימאד ומסר שהרכב נגנב, כאשר חנה בבית חנינא ירושלים.

    עוד הצהיר מדעי, כי מרישום במחשב עולה שבשיחה עם עמאד נמסר כי יום קודם לכן, בתאריך 22.10.09 בשעה 21:00 לערך ראה את הרכב לאחרונה, וכי בתאריך 21.10.09 התקבלה תקשורת אחרונה מהרכב. עם זאת, בהמשך מצהיר מדעי, כי בתאריך 31.10.09 הוכוון צוות מטעם חברת הליסינג אל מיקום הרכב, לשם תפיסתו.

    מכל העובדות הללו, גם אם אקבל אותן במלואן, אין בידי להסיק כי התובע או מי מטעם התובעת, או עמאד, היו מעורבים בגניבת המאזדה.

    זאת משום שלא הובאה כל ראיה ביחס לשאלות הבאות:

    מה המשמעות הטכנית של הטענה כי לא התקבלה התראה על גניבת הרכב? האם ניתן לנתק באופן ידני את המערכת על מנת למנוע התראה כאמור? אם אכן מנותקת המערכת באופן ידני יזום, ואם אכן נותקה המערכת באופן מכוון, כיצד זה חודשה התקשורת עם הרכב לשם תפיסתו מאוחר יותר? מהי "תקשורת אחרונה"? האם התקשורת היא רציפה? כלומר, האם העובדה שהתקשורת האחרונה היתה ביום 21.10.09 מעידה שמאותו רגע נותקה המערכת?

    שאלות אלה נותרו ללא מענה, ואינן בגדר ידיעה שיפוטית.

    בהקשר זה, נכונה טענת התובעים לפיה, ביחס לאיסוזו, שלגביו צורפו דו"חות המעידים על "קריאות" ניתן לראות שהקריאות אינן רציפות, ובין קריאה אחת לזו שאחריה חולף לעיתים חודש (ראו סעיף 44 לסיכומי התובעים המפנה לעמ' 58 לדו"ח).

    יתרה מכך, גם אם היה מוכח כי התקשורת נותקה ידנית, אין די בכך להוכיח כי עמאד או אדם אחר מטעם התובעים היה מעורב בכך, שכן יש להניח כי רבים הם גנבי המכוניות היודעים לנתק את מערכת האיתוראן, בהנחה שזו אכן נותקה.

     

  26. לסיכום, עדותו של מדעי אינה מוכיחה מעורבות של התובעים או מי מטעמם בגניבת המאזדה, ומאחר שזו העדות היחידה שהובאה מטעם הנתבעות, לא הוכחה טענת ההגנה של הנתבעות לפיה התובעים או מי מטעמם היו מעורבים בגניבת המאזדה.

     

    הפרת הסכם האיסוזו

  27. ביחס להפרת הסכם האיסוזו, אין הנתבעות יכולות להיבנות מכך שהנתבע לא זימן לעדות את עמאד, או שלא הכחיש בתצהירו כי הרכב נסע בשטחי הרשות, הן משום שהדבר אינו בידיעתו האישית, שכן הרכב שימש את עמאד, והן לאור העמימות בהגדרת שטחי הרשות בהסכם, עליה אעמוד להלן.

     

  28. מדעי הצהיר, כי לבקשת ליסקאר, איתוראן הפיקה דו"חות איתור של האיסוזו לתקופה שמיום 3.1.09 ועד יום 2.11.09 ומהם עולה כי רכב האיסוזו נסע בשטחי הרשות הפלסטינית.

    דא עקא, מעיון בתדפיסים שצורפו לתצהירו של מדעי, לא ניתן ללמוד כי המקומות בהם אותר האיסוזו נמצאים בתחומי הרשות.

     

  29. סעיף 6.5 להסכם האיסוזו מורה כדלקמן:

    "ישתמש במכונית, לפי תנאי הסכם זה, אך ורק בשטחי מדינת ישראל והשטחים המוחזקים על ידי צה"ל, ולא להוציאה או לגרום ו/או להסכים להוצאתה, כולה או חלק כלשהו ממנה, אל מחוץ לשטח המדינה."

     

    כלומר, השימוש במכונית מותר, על פי תנאי החוזה, גם ב"שטחים המוחזקים ע"י צה"ל", כאשר אין הגדרה מדויקת, בהסכם, לאותם שטחים.

    שטחי הרשות המסווגים "שטח B" הינם שטחים בשליטה אזרחית של הרשות הפלסטינית, המצויים בשליטה ביטחונית של צה"ל. משלא הוגדרו הדברים מפורשות בהסכם בין הצדדים, לכאורה ניתן לנסוע ברכב המושכר בשטחיB ולמעשה אסורה הנסיעה רק בשטח A.

    כאשר מצהיר מדעי, כי מעיון בתדפיסי המחשב עולה שהאיסוזו נסע בשטחי הרשות, הוא אינו מפרט האם נסע בשטח הרשות שבשליטת צה"ל, או שמא בשטחים שבשליטתה הבטחונית של הרשות.

    על מנת להוכיח את טענתה, היה על הנתבעת להגיש ראיות שיהא בהן להוכיח את המיקום הגאוגרפי של הכפרים המופיעים בתדפיס, על רקע מפת החלוקה לשטחי הרשות השונים. משלא הוגשה מטעם הנתבעת ראיה כלשהי, בדבר המצאותם של הכפרים המופיעים בתדפיס, בשטח שאינו בשליטת צה"ל, לא הוכיחה את טענתה לפיה נעשה שימוש באיסוזו, בניגוד להסכם.

     

  30. לאור האמור עד כה, הנתבעת לא הוכיחה כי התובעים הפרו את הסכם השכירות ביחס לאיסוזו, ואף לא כי היו מעורבים בגניבת המאזדה.

    אזכיר, כי הדיון בראיות שהוגשו מטעם הנתבעות נעשה למרות שלטעמי, פסק הדין הקודם הכריע בשתי הפלוגתות הללו, וכי הכרעתו מקימה השתק פלוגתא.

    משכך, אני קובעת כי לא היתה לנתבעות זכות לבטל את ההסכם, ותפיסת הרכבים, וביטול ההסכמים היוו למעשה הפרתם על ידי הנתבעות, באופן המזכה את התובעים בפסיקת פיצוי בגין ההפרה.

     

    הנזק

  31. להוכחת טענותיהם ביחס לנזק שנגרם להם, הגישו התובעים את חוות דעתו של רוה"ח יעקב אביטל. הנתבעות לא הגישו חוות דעת נגדית, אך ביקשו לסתור את האופן בו חושב ההפסד, לטענתן בניגוד להוראות ההסכמים, באמצעות עדותו של מר אילן בנימין (נ/2) (להלן:"בנימין").

     

  32. לאחר ששבתי ועיינתי בחוות דעתו של רוה"ח אביטל, בתצהירו של בנימין ובחקירתו הנגדית, וכן בסיכומי הצדדים, שוכנעתי כי חוות דעתו של רוה"ח אביטל משקפת בצורה ברורה ונכונה את הנזק שנגרם לתובעים עקב הפרת ההסכמים מצד הנתבעות, וכי יש לדחות את טענות הנתבעות בנושא. אנמק;

     

  33. טענתן העיקרית של הנתבעות הינה כי חוות הדעת מטעם התובעים לא נערכה בהתאם להוראות הסכמי החכירה, ועל כן אין לקבלה. לטענתן, מאחר שהתביעה הינה תביעה לפיצוי בגין הפרת ההסכמים על ידי הנתבעות, עדיין מצויים אנו בדל"ת אמותיהם של ההסכמים, וכפופים להוראותיהם.

     

  34. בהתאם לעמדה זו של הנתבעות, נערך גם התחשיב בתצהירו של בנימין – כמפורט בסעיפים 6-11 לתצהירו. התחשיב שעשה בנימין, נערך בהתאם להוראות סעיף 12.1 להסכם חכירת האיסוזו, העוסק בהתחשבנות במקרה של סיום מוקדם של עסקת החכירה, ועל פיו נערך חישוב, בצד החובה, של כל יתרת הפיגורים, ויתרת התשלומים שנותרו בעסקה, ואילו בצד הזכות מזוכה הלקוח בשווי המכונית, על פי הערכת שמאי (למימוש מהיר) ובהפחתה של 15% (שלטענת בנימין אף לא נערכה במקרה של התובעת).

     

  35. אין לקבל את טענת הנתבעות.

    הנתבעות, כמי שהפרו את ההסכמים עם התובעת, אינן רשאיות ליהנות מתנאי ההסכם בדבר "גמר החשבון" , שכן סעיפי ההסכם עוסקים במקרה של ביטול מוקדם של ההסכם, בהסכמת הצדדים, או בביטול עקב הפרה של הלקוח. במקרה כזה, ברור כי לנתבעות, כצד הנפגע, עומדת הזכות לגבות מהלקוח, המפר, את מלוא התשלומים עד תום ההסכם, כולל הריבית המלאה הצפויה להם עד תום ההסכם, בבחינת פיצויי קיום.

    הדברים מוצאים חיזוק גם בתצהירו של בנימין, המבהיר את הרציונל מאחורי סעיף 12.1 להסכם האיסוזו, באומרו:

    "ליסקאר הינה הצד שנפגע כתוצאה מביטול העסקה וככזו היא אינה צריכה להינזק מהפרתה החד צדדית של התובעת את התחייבויותיה על פי הסכם החכירה...לכן, בהסכם נקבע מנגנון לעריכת תחשיב גמר החשבון בעסקה אשר מחד לא יפגע בזכויות ליסקאר כצד שנפגע מביטול ההסכם ומנגד יהיה סביר..." (סעיפים 15-16 לתצהירו).

     

    אמנם, לשונו של סעיף 12.1 להסכם אינה מבחינה בין ביטול עקב הפרה מצד הלקוח, לבין ביטול עקב הפרה מצד החברה, אולם פרשנות תכליתית של ההסכם מלמדת כי התנאים שנקבעו באותו סעיף, לא יכולים לחול מקום בו החברה היא המפרה את ההסכם.

     

  36. בנימין אינו מתייחס כלל בתצהירו, למקרה בו החוזה הופר על ידי הנתבעות והלקוח הוא הצד הנפגע. עם זאת, כאשר הלקוח הוא הצד הנפגע, ברור כי אין הן רשאיות לפעול לגביית יתרת התשלומים על פי ההסכם.

    למעשה, בנימין אינו מפרט בתצהירו כל דרך אחרת לחישוב נזקי התובע, ואף מבהיר כי "אין תחשיב אחר זולתו...התחשיב היחידי הוא התחשיב על פי הסכם השכירות ואין תחשיב אחר." (בעמ' 20 לפרוט' ש' 15-20).

     

  37. כאמור, לא הוגשה חוות דעת נגדית מטעם הנתבעות, והמומחה מטעם התובעים לא זומן להיחקר על תצהירו (ראו החלטתי בנושא מיום 8.2.17). לפיכך, משדחיתי את עמדת הנתבעת לחישוב הנזק, בהתאם לתנאי החוזים שניסחה (ואיני נדרשת לסוגיית התנאי המקפח בחוזה אחיד) אין בפניי כל אלטרנטיבה מטעם הנתבעות לחישוב הנזק שנגרם לתובעים עקב הפרת ההסכמים.

    מכל מקום, מצאתי לקבל את חוות דעתו של רוה"ח אביטל, במלואה, לא רק משום שלא הובאה חוות דעת נגדית ולא הוצגה אלטרנטיבה לחישוב הנזק, אלא משום שמצאתיה נכונה לגופה, מתונה והוגנת.

     

  38. בחוות דעתו, ביחס לנזק שנגרם לתובעת עקב הפרת הסכם האיסוזו, מחשב רו"ח אביטל את הנזק, באופן שהוא מסכם מהם התשלומים בהם היה על התובעת לשאת עד תום תקופת ההסכם, הכוללים את יתרת ההלוואה (86,530 ₪), בניכוי הסכום שהופקד, ואת הסכום שהיה עליה לשלם בתום תקופת החוזה לשם מימוש אופציית הרכישה (1,405 ₪) ומגיע למסקנה שההפרש בין הסכומים הנ"ל לבין מחירו של הרכב, על פי הערכת השמאי מסתכם ב- 36,323 ₪. לסכום זה מוסיף אביטל חיוב יתר בסך 376 ₪ ומגיע לסכום של 36,699 ₪ (ראו סעיפים 1.5.3.2 ו- 1.6.2 לחוות הדעת).

    זהו רווח וודאי שנמנע מהתובעת בשל הפרת ההסכם וביטולו על ידי ליסקאר.

    דרך זו להערכת נזקה של התובעת ראויה ונכונה, שכן היא מותירה בידי ליסקאר את הרווחים שהפיקה מן ההסכם עד מועד הביטול, ומתמקדת רק ברווח שנמנע מהתובעת עקב ההפרה.

     

    רו"ח אביטל מציע דרך חלופית לחישוב הנזק שנגרם לתובעת, בסעיף 1.6.1 לחוות הדעת, המורכבת מסכומי הריבית העתידית שהועמסו על התובעת, שלא כדין – שהרי לא התובעת הפרה את ההסכם, ומהפחתת השווי בשל מימוש מהיר.

    לטעמי, הדרך המוצעת בסעיף 1.6.2 לחוות הדעת נכונה יותר ועל כן אני בוחרת בה. מכל מקום הסכומים המתקבלים בכל אחת מהדרכים דומים.

     

  39. ביחס להסכם המאזדה, העריך רו"ח אביטל את הנזק שנגרם לתובעת ב- 45,000 ₪. גם הערכה זו מקובלת עלי במלואה, שכן היא הוגנת וסבירה. אביטל הבהיר כי התובעת שילמה לדראל בתחילת העסקה 45,000 ₪ ובמשך ארבעת החודשים שלאחר מכן שילמה דמי שכירות חודשיים בסך של כ- 4,080 ₪. אם לא יוחזר לתובעת סכום כלשהו, תימצא התובעת נושאת בתשלום בסך 61,306 ₪ עבור שלושה חודשי שימוש ברכב (מיום 8.7.09 עד יום 20.10.09). ברור כי תוצאה זו בלתי מתקבלת על הדעת, ועל כן על דראל להשיב לתובעת את הסכום ששילמה כמקדמה, בסכום של 45,000 ₪.

     

  40. הטיעונים שהעלו הנתבעות נגד חיובן בסכום שקבע אביטל בגין ביטול הסכם המאזדה (בסעיפים 90-97 לסיכומיהם) אינם יכולים להישמע, שכן הם מבוססים כולם על האינטרס הכלכלי של דראל שנפגע. עם זאת, כאמור, מרגע שקבעתי שדראל היא זו שהפרה את ההסכם, אין היא רשאית לגבות מהתובעת פיצוי בגין הפסקת ההסכם בטרם עת. על כן, אין היא זכאית לפיצוי כלשהו בגין דמי שכירות נמוכים במהלך שלושה חודשים, לטענתה, או בגין ירידת ערך הרכב.

     

    חובת הקטנת הנזק

  41. לטענת הנתבעות, לא עמדה התובעת בחובתה להקטין את הנזק, שכן הוצע לה לפרוע את יתרת החיובים ולרכוש את הרכבים, והיא לא מימשה אפשרות זו.

     

  42. אין לקבל את הטענה משני טעמים: ראשית, התובע טען כי לא היתה לו אפשרות לשלם את מלוא יתרת התשלומים. יתרת התשלומים מסתכמת בכ- 200,000 ₪ ואני מקבלת את הטענה שאם היה לתובעים סכום כזה, או אם יכלו לקבל הלוואה בסכום כזה, לא היו צריכים להתקשר עם הנתבעות בהסכמי ליסינג.

    שנית, שוב חוזרים אנו לנקודה שההצעה שהציעו הנתבעות לתובעת מהווה, עמידה שלה על קבלת מלוא רווחיה הצפויים, על פי ההסכם, כולל גביית ריבית בגין תשלומי העתיד עד תום התקופה, ולא היתה כל הצדקה לדרוש מהתובעת תשלום כאמור, כאשר הנתבעות הן אלו שהפרו את ההסכמים.

     

    טענת התובעים בדבר הריסת עסק התובע

  43. לטענת התובע, כתוצאה מביטול ההסכמים על ידי הנתבעות, נגרם לו נזק כתוצאה מהריסתו של עסקו, עסק להפצת מיכלי גז, שהיה מבוסס על האיסוזו, לשם הפצת המיכלים ועל המאזדה לשם שיווקם.

     

  44. הוכח, במהלך חקירתו הנגדית של התובע, כי משרד התשתיות החזיק במיכליות הגז של התובעים משך שנתיים וחצי, עד שנת 2011, ונראה כי זו הסיבה להתמוטטות עסקו של התובע. התובעים מאשרים, כי לתובע היה משפט פלילי בו הופלל, לטענתם, על ידי שותפו העסקי, ו- 2 מיכליות בבעלותו הוחזקו על ידי המדינה באופן ששיתק את פעילותו העסקית, אך לטענתם העסק החדש שביקש התובע להקים, ולשם כך שכר את כלי הרכב, התמוטט בשל תפיסת כלי הרכב וביטול ההסכמים. לטענת הנתבעות, הטענה בדבר עסק חדש הינה הרחבת חזית.

     

  45. אף אם אקבל את טענת התובעים, לפיה עסקו החדש של התובע, נפתח לאחר תפיסת המיכליות, ואין לו שום קשר לעסק הקודם, ולשם כך נדרשה לו המאזדה (שהרי האיסוזו נשכר עוד בשנת 2007) לא ניתן לקבל את טענתו לפיה תפיסת כלי הרכב וביטול ההסכמים על ידי הנתבעת, הם שגרמו לקריסת עסקו, שכן הטענה לא הוכחה.

     

  46. על מנת להוכיח טענה זו, שאינה נזק ישיר שנגרם לתובעים כתוצאה מביטול ההסכמים, אלא נזק עקיף ומרוחק, היה על התובעים להגיש ראיות כגון דו"חות לרשויות המס המעידים על הכנסות התובעים עובר להפרה ולאחריה, וראיות נוספות שיהיה בהן להוכיח כי זו היתה הסיבה לקריסת העסק. יתרה מכך, לא הובאה כל ראיה להוכיח כי העסק קרס (ללא קשר לסיבת קריסתו).

     

  47. בסיכומי התשובה, אישרו התובעים כי לא הציגו ראיות להוכחת נזק זה, לטענתם משום שאין ברשותם נתונים על הכנסותיהם (ועל כן, לטענתם, נתבע סכום נמוך בגין ראש נזק זה). מובן שבהעדר נתונים, דין הטענה להידחות.

     

    לשון הרע

  48. התובעים דורשים פיצוי בסך 50,000 ₪ לכל אחד מהם (במגבלות סכום התביעה שהועמדה על 150,000 ₪), בגין עוולת לשון הרע. לטענתם, הפצת הודעה כאילו התובעת מעורבת בגניבת הרכב, מהווה הכתמת החברה, והתובע שהינו האורגן היחיד שלה, המזוהה עמה, שכן ייחוס עבירה פלילית לאדם וגניבה בפרט, מהווה לשון הרע.

    לטענת התובעים, יסוד הפרסום מתקיים במקרה הנדון, משום שהטענה בדבר מעורבות בגניבה עברה בין הנתבעת 2 לנתבעת 1, ובין אנשים העובדים בשתי החברות, לרבות מקבלי החלטות החברות.

     

  49. לטענת הנתבעות, אין מדובר בלשון הרע, ואף לא מתקיים יסוד הפרסום הנדרש להוכחת העוולה. לחלופין, הנתבעות זכאיות ליהנות ממספר הגנות הקבועות בחוק.

     

  50. לטעמי, לא מתקיים יסוד הפרסום הנדרש.

    הנתבעות הינן חברות שלובות, כפי שציינו התובעים עצמם בכתב התביעה.

    הוכח כי משרדיהן של שתי החברות הן אותם משרדים, וכי עובדיהן אותם עובדים.

    התובע עצמו העיד, בחקירתו:

    "אני לא יודע. אני קניתי מחברה אחת, מאיפה לי לדעת ממי בדיוק קניתי. בחורה אחת מכרה לי את שתי המכוניות. זה משרד אחד."(בעמ' 7 לפרוט' ש' 19-22).

    עד הנתבעות, בנימין, העיד אף הוא, כי ליסקאר היא חברת האם, וכי חברת דראל הינה בבעלות מלאה שלה. כי משרדי החברות נמצאים באותו מבנה, וכי אין הפרדה בין העובדים (בעמ' 15 ש' 7-10).

    עדותו של בנימין לא נסתרה, ולא ניתן לקבל את טענת התובעים, בסיכומי התשובה מטעמם, לפיה הטענה כי מדובר באותם עובדים לא הועלתה בכתב ההגנה, ועל כן לא הובאו ראיות בנדון. נטל השכנוע, ביחס לכל רכיבי עוולת לשון הרע מוטל על התובעים, ומאחר שאף הם טענו בכתב התביעה, כי הנתבעות הן חברות שלובות, והתובע העיד בעצמו שאותה עובדת החתימה אותו על שני החוזים, אף שלכאורה נחתמו עם שתי חברות שונות, היה עליהם להוכיח את יסוד הפרסום, בהתחשב בקושי זה שהיה ידוע להם מלכתחילה.

     

  51. מכל מקום, אף לו היה מוכח יסוד הפרסום, היה מקום לדחות את התביעה ככל שהיא מבוססת על חוק איסור לשון הרע, התשכ"ה – 1965 לאור הגנת תום הלב.

    בסיכומי התשובה, טוענים התובעים כי כל טענות הנתבעות בדבר הגנות החוק מהוות הרחבת חזית, שכן לא נטענו בכתב ההגנה.

    איני מקבלת את הטענה.

    מי שחטא בחוסר פירוט בכתבי הטענות בעניין זה, הם דווקא התובעים. עילת התביעה שלהם בגין עוולת לשון הרע אינה מפורטת כלל בכתב התביעה, שאינו מכיל כל טיעון ביחס להתקיימות יסודות העוולה. הסעיף היחיד בכתב התביעה העוסק בעוולה הינו סעיף 74, בו נטען כי לצורך הגשת התביעה, אומדים התובעים את נזקיהם, כולל כל ראשי הנזק, לרבות לשון הרע, בסכום של 150,000 ₪.

    על כן, מן הראוי היה לדחות רכיב זה של התביעה דווקא משום שהתובעים לא פירטו את יסודות העוולה ולא הוכיחו אותן. קשה להלום שתביעת התובעים בגין לשון הרע תתקבל, על סמך טיעון זה בכתב התביעה, מבלי שיתאפשר לנתבעות להעלות טענות הגנה משפטיות (להבדיל מעובדתיות) שלא נטענו במפורש בכתב ההגנה.

     

  52. במקרה הנדון, חלות הגנות תום הלב הקבועות בסעיפים 15(2) ו- 15(3) לחוק. ברור כי אם דראל האמינה, בעת הפרסום (בהנחה שהיה פרסום), כי מי מהתובעים מעורב בגניבת המאזדה, חלה עליה חובה מוסרית לדווח על חשדותיה אלה לליסקאר, חברת האם שלה (סעיף 15 (2) לחוק). כמו כן, לא ניתן לחלוק על כך שהפרסום נעשה לשם הגנה על עניין אישי כשר של שתי הנתבעות, ועל כן חלה ההגנה הקבועה בסעיף 15(3) לחוק.

    באותה עת, סמנכ"ל הכספים של שתי החברות היה אותו אדם. לא יעלה על הדעת, כי כאשר מתעורר חשד בקרב העובדים, שהתובעים מעורבים בגניבת המאזדה, ימנעו מידע זה מליסקאר, החברה האם של דראל.

     

  53. לעניין זה, אין חשיבות לכך שבדיעבד, קבע בית המשפט כי לא הוכחה מעורבות בגניבה, וכי הגיע למסקנה שלא היה מקום לביטול ההסכם עקב חשד זה. קנה המידה בו נבחנת השאלה אם הנתבעות הפרו את ההסכמים בעת שביטלו אותם, שונה מקנה המידה בו נבחנת הגנת תום הלב במסגרת דיון בעוולת לשון הרע.

     

  54. על מנת ליהנות מהגנת תום הלב, הקבועה בחוק, על המפרסם להראות כי התקיים בעניינו אחד מסעיפי המשנה של סעיף 15 לחוק וכן כי לא חרג מתחום הסביר באותן הנסיבות, שאז קמה לו חזקת תום- הלב לפי סעיף 16 (א) לחוק (שנהר, 250).

     

  55. באשר לנטל ההוכחה, החזקות החיובית והשליליות שבסעיף 16 לחוק, מכניסות את יסוד הסבירות לפרסום.

    "16. נטל ההוכחה

    (א) הוכיח הנאשם או הנתבע שעשה את הפרסום באחת הנסיבות האמורות בסעיף 15

    ושהפרסום לא חרג מתחום הסביר באותן נסיבות, חזקה עליו שעשה את הפרסום בתום

    לב.

     

    ליישום מבחן הסבירות ראו רע"א 10520/03 בן גביר נ' דנקנר (12.11.06 ).

    ככלל, כל עוד הפרסום לא חרג בנוסחו ובזיקתו לאירועים עליהם הוא מתבסס, מכל קשר הגיוני אפשרי עם הנתונים, יכול הפרסום להיות סביר גם אם נוסח הדברים בוטה.

    (ראו: ע"א 184/89 טריגמן נ' טיולי הגליל בע"מ (31.12.89); שנהר בעמ' 258, 266)

     

  56. מאחר שהפרסום נעשה רק כלפי ליסקאר, חברת האם של דראל, הרי ש"הפרסום לא חרג מתחום הסביר באותן נסיבות", ומכאן, חזקה שהפרסום נעשה בתום לב (סעיף 16.א. לחוק).

     

  57. משקבעתי כי הנתבעות נהנות מחזקת תום הלב, עובר הנטל אל כתפי התובעים להוכיח את חוסר תום לבן. לשם כך, עליהם להוכיח שלא היתה אמת בפרסום וכי הנתבעות ידעו, בעת ביצוע הפרסום, כי מדובר בפרסום שאינו אמת.

    ראו לעניין זה פסק דינה של כב' השופטת ברק-ארז בע"א 7426/14 פלונית נ' עו"ד אורי דניאל (14.03.2016):

    "...אורי רשאי היה לסתור את החזקה באמצעות הוכחת אחת מהחזקות השליליות המנויות בסעיף 16(ב) לחוק. אולם, כפי שאסביר, אינני סבורה כי הצליח לעשות כן, משום שלא הוכח כי המתלוננות סברו שתלונתן שקרית".

     

    לא עלה בידי התובעים להוכיח כי הנתבעות סברו שהפרסום שקרי, ומכאן שלא הוכח חוסר תום לבן, ולא נסתרה חזקת תום הלב הקבועה בסעיף 16(א) לחוק.

    לאור המסקנה אליה הגעתי איני נדרשת להכריע בטענת ההגנה הקבועה בסעיף 14 לחוק.

     

    פיצוי בגין עגמת נפש

  58. אין לפסוק פיצוי בגין עגמת נפש לתאגיד, אולם התובע זכאי לפסיקת פיצוי בגין עגמת הנפש שנגרמה לו. אין מדובר בסכסוך עסקי גרידא, שבמסגרתו נוטים בתי המשפט שלא לפסוק פיצוי כאמור, אלה בהתנהלות של הנתבעות שהסבה לתובע עגמת נפש רבה, במישור האישי, עת הוטחו בו חשדות בגין מעורבות בגניבה, ונתפסו שתי המכוניות ששכר מהנתבעות.

    בהתחשב במכלול הנסיבות, המפורטות בהרחבה בפסק הדין, ובהיקף הנזק הממוני שנגרם לתובע, אני מעמידה את הפיצוי בגין עגמת נפש לתובע על 10,000 ₪.

     

    סיכום

  59. לאור האמור לעיל, אני מקבלת את התביעה, ברובה, ומורה כלדקמן:

    הנתבעת 1 (ליסקאר) תשלם לתובעים סך של 37,329 ₪ בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק מיום 31.1.2011 ועד מועד התשלום בפועל.

    הנתבעת 2 (דראל) תשלם לתובעים סך של 46,246 ₪ בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק

    מיום 31.1.2011 ועד מועד התשלום בפועל.

    בנוסף, תשלם כל אחת מהנתבעות לתובעים סך של 5,000 ₪ פיצוי בגין עגמת הנפש.

    הנתבעות, ביחד ולחוד, יישאו בשכר טרחת ב"כ התובעים בסך 17,550 ₪ ובהוצאות האגרה במלואה, ושכר המומחה רו"ח אביטל יעקב, בהתאם לקבלה שתוצג.

    סכום הפיצוי בגין עגמת הנפש וסכומי ההוצאות ושכר הטרחה יישאו הפרשי הצמדה וריבית ממועד פסק הדין ועד למועד התשלום.

     

    ניתן היום, כ"ב תמוז תשע"ז, 16 יולי 2017, בהעדר הצדדים.

     

    Picture 1

     

     


בעלי דין המבקשים הסרת המסמך מהמאגר באמצעות פניית הסרה בעמוד יצירת הקשר באתר. על הבקשה לכלול את שם הצדדים להליך, מספרו וקישור למסמך. כמו כן, יציין בעל הדין בבקשתו את סיבת ההסרה. יובהר כי פסקי הדין וההחלטות באתר פסק דין מפורסמים כדין ובאישור הנהלת בתי המשפט. בעלי דין אמנם רשאים לבקש את הסרת המסמך, אולם במצב בו אין צו האוסר את הפרסום, ההחלטה להסירו נתונה לשיקול דעת המערכת
הודעה Disclaimer

באתר זה הושקעו מאמצים רבים להעביר בדרך המהירה הנאה והטובה ביותר חומר ומידע חיוני. עם זאת, על המשתמשים והגולשים לעיין במקור עצמו ולא להסתפק בחומר המופיע באתר המהווה מראה דרך וכיוון ואינו מתיימר להחליף את המקור כמו גם שאינו בא במקום יעוץ מקצועי.

האתר מייעץ לכל משתמש לקבל לפני כל פעולה או החלטה יעוץ משפטי מבעל מקצוע. האתר אינו אחראי לדיוק ולנכונות החומר המופיע באתר. החומר המקורי נחשף בתהליך ההמרה לעיוותים מסויימים ועד להעלתו לאתר עלולים ליפול אי דיוקים ולכן אין האתר אחראי לשום פעולה שתעשה לאחר השימוש בו. האתר אינו אחראי לשום פרסום או לאמיתות פרטים של כל אדם, תאגיד או גוף המופיע באתר.



שאל את המשפטן
יעוץ אישי שלח את שאלתך ועורך דין יחזור אליך
* *   
   *
קוד אבטחה
הקש קוד אבטחה*
 

צור
קשר

צור
קשר

צור
קשר

צור
קשר

צור
קשר

צור
קשר

צור
קשר

כל הזכויות שמורות לפסקדין - אתר המשפט הישראלי
הוקם ע"י מערכות מודרניות בע"מ