ת"א 28195-11-13 ב' נ' עיריית נס ציונה - פסקדין

כללי:

1.בפניי תביעה שעניינה נזקי גוף. התובע, יליד 21.12.1967, ביקש לחייב את הנתבעת לפצותו בגין נזק שנגרם לו כתוצאה מתאונה שאירעה ביום 26.4.2012, במהלך חופשת יום העצמאות, בגן ציבורי הנמצא בסמוך לרח' העצמאות שבנס-ציונה – לטענתו כתוצאה מנפילתו לבור פעור בסמוך לשיחי הגן. הצדדים חלוקים בשאלת האחריות וכן בשאלת הנזק. מטעם התובע הצהיר הוא עצמו וכן אחותו גב' בת-חן כהן, ובנו דור. מטעם הנתבעת הצהיר מר שי שחר, רכז ביטוח ותביעות. הצדדים הגישו חוות דעת רפואיות: ד"ר שי קאופמן מטעם התובע העריך כי נותרה לתובע נכות צמיתה בשיעור 10% בגין הפגיעה האורתופדית בירך שמאל, ובנוסף 10% עבור צלקת; לפי מומחה הנתבעת, ד"ר אלישע פרוינד, נותרה נכות צמיתה בשיעור 10% בתחום האורתופדי, אך לא נותרה נכות בגין הצלקת בהיותה "עדינה".

2.במישור הדיוני: המצהירים נחקרו. המומחים לא זומנו להיחקר. בתום שמיעת הראיות, ב"כ הצדדים סיכמו בעל פה. להלן אדון בשאלת האחריות ולאחריה בשאלת הנזק.

שאלת האחריות:

3.התובע הצהיר על נסיבות התאונה כדלקמן: "ביום 26.4.2012 במהלך חופשת יום העצמאות, ביליתי עם משפחתי ועם חברים בגן הציבורי. במהלך משחק כדור עם אחייניי הקטנים... עף הכדור אל אזור פיקניק אחר בגן, שהיה בסמוך למקום בו שיחקנו, ומאחורי קבוצת שיחים שהפרידו בין האזורים. אני ניגשתי לקחת את הכדור ולאחר שחלפתי על פני השיחים נפלתי לפתע עם רגלי השמאלית אל תוך בור עמוק שהיה בסמוך לכדור".

4.התובע חזר על עדות זו במהלך חקירתו הנגדית. הוא סיפר כי שיחק עם אחייניו הילדים בכדור, וכי הכדור "עף לי לאזור הצמחייה, ואני בריצה קלה הלכתי להביא את הכדור. הבור שהיה מכוסה בעלים, שם למעשה נפגעתי עם הרגל, הרגל נכנסה לתוך הבור" (פ' ע' 6, ש' 20-22).

5.ייאמר מיד: עדות התובע הותירה רושם אמין. אין עילה לפקפק באמינות גרסתו אודות נפילתו אל תוך הבור, עת רץ ריצה קלה על מנת להחזיר כדור שהתגלגל לכיוון השיחים. אמנם, בתיעוד הרפואי הסמוך לאירוע, לא מוזכרת נפילה אל תוך בור; ואולם, גרסת התובע נתמכת בשני עדים שנכחו במקום – בנו ואחותו. האחות סיפרה שאמנם לא ראתה כיצד ממש נפל התובע (פ' ע' 10, ש' 30), ואולם היא שמעה אותו צועק ומיד חשה למקום: "הוא צרח והרים את הרגל. הוא נפל לבור. אני זוכרת שרצנו להוציא אותו משם. ראיתי שהוא נפל לתוך בור. אני לא זוכרת בדיוק איך זה היה. ש. זה היה בור גדול שאפשר ליפול לתוכו? ת. כן. ש. יכול להיות שהוא היה בתוך הבור? ת. אולי רגל אחת בפנים ורגל אחת בחוץ" (פ' ע' 11, ש' 2-7). גם דור העיד ששמע את הצעקה של אביו (פ' ע' 12, ש' 10-11), והגיע למקום: "כשהגעתי זה היה שתי רגליים באוויר, הגוף [של אבא] היה מחוץ לבור בשכיבה חצי מסובבת כזאת, והוא פשוט נאנק מכאבים" (פ' ע' 12, ש' 17-18).

6.ראוי להדגיש כי התובע ניסה לדייק בתשובותיו, ולא הפריז, כגון שהודה שפעל בהיסח הדעת (פ' ע' 8, ש' 1-2: "רצתי ריצה קלה ממש. אני לא יכול להגיד שבאותו רגע, זה עניין של רגע, לא יודע מה הייתה באותו רגע המחשבה. יש גם היסח הדעת"). אמינותו עדותו עולה גם מתוך כך שהעיד בכל הקשור לעבודת אשתו: "אשתי, אם אינני טועה ואני מקווה שאני זוכר היטב, מטפלת בקשישים ועבדה פחות או לא עבדה בכלל [בעקבות התאונה], היא לא עבדה משרה מלאה. היא עבדה אולי שעה או שעתיים ביום" (פ' ע' 9, ש' 17-18).

7.בפנינו, אם כן, עדות אמינה של אדם שתיאר את מהלך הדברים נכוחה, ולא להפריז. עדות זו נתמכת בעדויות של שני עדים שנכחו במקום וחשו לעזרתו. אף כי מדובר בבני משפחה, יש מקום לסמוך על עדויותיהם, משום שנכחו באירוע עצמו. העדויות היו תיאוריות, עקביות ומפורטות, והן מהוות תוספת ראייתית תומכת לגרסת התביעה.

8.אני קובעת, אם כן, כי האירוע אירע בעת שהתובע רץ ריצה קלה אל עבר השיחים, בעקבות כדור שהתגלגל לשם, ובמטרה להרימו, ושם מעד אל תוך בור. תמונת הבור מופיעה בנספחי א' לתצהיר התובע: רואים בור גומתי, בחלקו מעוגל, ובחלקו האחר הוא שטוח ועולה אל פני הקרקע. עומקו של הבור, בעין בלתי מקצועית, נראה ככמספר סנטימטרים, והוא מכוסה בעלים רבים. מיקומו של הבור הוא בסמוך לקבוצת שיחים נמוכים -- והכל כפי שניתן לראות בתמונות הנ"ל וכן בתמונות שב-נ/1 וב-נ/2.

10.בשאלת האחריות: מר שחר מטעם הנתבעת העיד כי "אין מדובר בבור ולא במכשול אלא בגומה הנמצאת מתחת לגדר חיה" (ס' 6 לתצהירו). לדבריו, "הפארק אינו מיועד למשחקי כדור. תנאי המקום לא מאפשרים משחקי כדור. במקום קיימת אדמה קשה ללא דשא" (ס' 7 לתצהיר). בנוסף ציין: "שטח הצמוד לשיחים, ובוודאי שטח המצוי מתחת לשיחים, אינו מעבר להולכי רגל, אינו אדמה ישרה, ובוודאי שבמקומות אלו יהיו גומות גינון, כי כך עודרים

שותלים ומגדלים עצים ושיחים, ואין לצפות מעירייה לשטח את האדמה מתחת לעצים או שיחים, כי כך לא ניתן יהיה לגדל צמחייה ואין מדובר במעבר להולכי רגל".

11.כידוע, העירייה מופקדת, מכח פקודת העיריות, על בטיחותם של השטחים הציבוריים המצויים בתחומי אחריותה, ועל מניעת מכשולים ומפגעים העלולים לסכן את המשתמשים בהם. במקרה דנא, בבואי לבחון את שאלת האחריות, אני מתחשבת בשיקולים כדלקמן:

א.אזור הצמחייה אינו מגודר ואינו חסום למעבר של הולכי רגל. ניתן לראות כי בין השיחים נפערים חריצים רחבים למדי המאפשרים תנועה. אף שאין מדובר בשביל הליכה, הרי שמיקום השטח הוא סמוך למרחבי החורשה, שם ניתן לערוך פיקניקים ולשחק.

ב.הבור דנא אינו מצוי בינות לשיחים או מתחת לשיחים, כי אם לצד השיחים. אין מדובר במקרה שבו אדם זחל באופן לא טבעי מתחת לשיחים, אלא במי שצעד לצד השיחים על מנת לאסוף כדור שהתגלגל למקום. התגלגלות כדור היא מהלך טבעי וצפוי. אין בפארק כל שלט המטיל על המשתמשים איסור על משחקי כדור.

ג.הפארק מיועד לבילוי משפחתי, לפיקניקים ולפעילות נופש. אמנם, אין מדובר במתחם ספורטיבי או במגרשי משחקים המיועדים למשחקי כדור. עם זאת, משחקי כדור "קלים" כגון מסירות או בעיטות בין האחד לאחר – הם משחקים מקובלים במסגרת בילוי משפחתי או במהלך של פיקניק.

ד.עם זאת, יש ליתן משקל לכך שהחורשה כולה – כפי שרואים למשל בתמונה נ/3 – היא חורשה טבעית. זרועים בה אבנים רבות ורואים גם שורשי עצים (ר' גם התמונות ב-נ/1 וב-נ/2). אופיה של החורשה, והעובדה שלא הוכשרו במקום מגרשי משחק, מחייבים את המשתמש להיזהר. אין מדובר במדרכה ואף לא בשביל, ובוודאי שאין לצפות למשטחים ישרים כפלס.

12.לאחר עיון בשיקולים הנ"ל, אני סבורה כי יש מקום להטיל על הנתבעת אחריות לתאונה, לצד הטלת אשם תורם על התובע. הטעם להטלת אחריות על הנתבעת נעוץ בזה, שמשחקי כדור "קלים" הם חלק טבעי ממהלך פעילות נופש משפחתית בחורשה כגון דא. פעילות זו לא נאסרה. התגלגלות כדור לכיוון כזה או אחר, לרבות שיחים - היא מהלך צפוי. הנתבעת – בהותירה גומות גינון פעורות ולא מגודרות – הציבה מכשול פוטנציאלי בפני המשתמשים במקום. יש ליתן משקל רב לכך שמדובר בבור המכוסה בעלים; ככזה, המכשול הוא נסתר וקשה להיזהר מפניו.

13.עם זאת, התובע סובל מאשם תורם משמעותי. התובע הכיר בכך שהוא פעל בהיסח הדעת עת רץ לעבר השיחים. היה עליו ליתן דעתו לדרך שבפניו ולצעוד במתינות. כאמור, אין מדובר במגרש שהוכשר למשחקי כדור כולו זרוע אבנים, עלים, ענפים ושורשי עצים. לו הלך במתינות לעבר השיחים, ניתן להניח כי התאונה הייתה נמנעת ולמצער – נזקה היה ממוזער.

14.בנסיבות העניין, אני מטילה על התובע אשם תורם בשיעור 50 אחוזים.

הנזק:

15.מהתיעוד הרפואי עולה כי התובע סבל סבל רב בעקבות התאונה. הוא פנה למיון בתלונה על חבלה סיבובית בברך (ר' בנספחי תצהירו). הוא נאלץ לעבור ניתוח בהרדמה כללית בגין השבר בעצם הירך (ר' דו"ח ניתוח מיום 28.4.2012). בסיכום האשפוז נרשם שעבר ניתוח לקיבוע השבר באמצעות 4 ברגים חלולים, החל טיפול פיזיותרפי, כולל הליכה עם הליכון וללא דריכה על הרגל כלל, והופנה להמשך טיפול במסגרת שיקומית (ר' נספח לתצהיר התובע). בהמשך עבר טיפולי פיזיותרפיה מרובים, והתלונן על כאבים (ר', למשל, סיכום ביקור במרכז "אגף הרופא" מיום 7.6.2012). התובע נותח שנית להוצאת הברגים (ר' מסמך מיום 10.9.2013). ר' גם סיכום אשפוז אלקטיבי להוצאת מתכות מפמור שמאל (ר' בנספחי תצהירו של התובע).

16.ד"ר קאופמן, מטעם התביעה, סיכם בחוות דעתו: "הוא נחבל ברגל שמאל ונגרם לו שבר תוך פרקי עם תזוזה בקונדיל הפמורלי המדיאלי. השבר הצריך טיפול ניתוחי – החזרה פתוחה וקיבוע עם ברגים. לאחר הניתוח, רגלו קובעה למשך כ-3 חודשים עד להחלמה מלאה של השבר. בתקופה זו נאסרה עליו דריכה. לאחר שהותרה לו דריכה, טופל בפיזיותרפיה. הוא נותר עם כאבים, מגבלה בתנועת הברך וקושי בביצוע מטלות שגרתיות – עמידה, שימוש במדרגות והליכה. כמובן שהוא מוגבל ביותר בביצוע פעילות ספורטיבית. בבדיקתו: צלקת ניתוחית רגישה, דלדול שרירי הירך ומגבלה בכיפוף הברך" (ר' פרק סיכום ומסקנות). מומחה זה סבר כי התובע סובל מנכות צמיתה בשיעור 10% בגין הפגיעה + 10% בגין הצלקת.

17.אין מחלוקת לעניין שיעור הנכות האורתופדית. גם לפי ד"ר פרוינד מטעם הנתבעת, התובע "נפגע בברך שמאל וטופל ניתוחית. מוסר על כאבים לסירוגין וקושי בשימוש במדרגות. לאחר הוצאת מקבעים, חל שיפור במצבו. בבדיקתו נמצאה הגבלת תנועה ללא הפרעה ביציבות". ד"ר פרוינד ציין כי בשנת 1996 נפגע בתאונת עבודה באותה ברך, אך עם זאת סבר כי יש להעניק לו בעקבות התאונה נכות בשיעור 10% בשל השינויים הקלים בברך עם דלדול שריר. כאמור, מומחה זה סבר שהצלקת שנותרה היא "עדינה" ועל כן לא העניק אחוזי נכות עבורה.

18.התובע ביקש לפצותו בגין הפסדי שכר לעבר ולעתיד, הוצאות רפואיות לעבר ולעתיד, הוצאות ניידות לעבר ולעתיד, עזרת זולת לעבר ולעתיד, וכן עבור כאב וסבל.

19.הפסד השתכרות לעבר – התובע שהה בחופשת מחלה וחזר לעבודתו ביום 1.7.2012 (ס' 60 לתצהירו). התובע אישר שקיבל שכר מלא עבור ימי היעדרותו (ס' 61 לתצהירו). התובע ביקש פיצוי בגין אובדן ימי מחלה, ואולם לא הגיש אסמכתא ממעסיקו על זכות לצבור את ימי המחלה או על זכות לפדות את ימי המחלה בתשלום כספי. בנסיבות אלה, אני סבורה כי התובע לא הוכיח את נזקו. התביעה, בראש זה, נדחית.

20.הפסדי השתכרות לעתיד – התובע הוא מנהל פרויקטים במגזר העסקי ומנהל מחלקת שירות לקוחות בחברת "רוטל תשתיות תקשורת בע"מ" (ס' 57 לתצהירו). התובע לא סבל מגריעה בשכרו בעקבות התאונה. עם זאת, לדבריו, עבודתו כרוכה בעמידה ובהליכה ממושכות, ולא ניתן לשלול שנכותו תשפיע על תנועת רגליו לאורך השנים (ס' 69 לתצהירו). יוזכר כי התובע הוא יליד שנת 1967. גיל הפרישה המקובל היום הוא כידוע – 67.

21.בראש נזק זה, יש להתחשב בכך שהתובע לא נאלץ לעזוב את מקום עבודתו. עם זאת, התרשמתי כי מדובר באדם חרוץ שעשה להקטנת נזקו, כגון שעבר ניתוח שני וחזר לעבודתו כעבור כחודשיים ימים. אין לזקוף את חריצותו כנגדו. אף יש להתחשב בכך שהשנים ברגיל אינן מיטיבות את המצב הרפואי. בשים לב לשיעור הנכות וטיבה, ועל דרך של הערכה, אני פוסקת סך 50,000 ₪ בראש זה.

22.הפסדי פנסיה לעתיד – יש לפסוק 12% מהפסדי ההשתכרות לעתיד, וכמקובל.

23.הוצאות רפואיות לעבר ולעתיד – התובע קיבל טיפולי פיזיותרפיה רבים וכן משככי כאבים (ס' 78 לתצהירו וכן התיעוד הרפואי שצורף לתצהירו). נכותו הצמיתה עשויה לחייב טיפולים משלימים גם בעתיד. בראש נזק זה, לעבר ולעתיד, ועל דרך של הערכה, אני פוסקת 20,000 ₪.

24.הוצאות ניידות – יש להתחשב בכך שהתובע היה מוגבל באופן משמעותי בעקבות התאונה, וזמן מה נאסר עליו לדרוך על רגלו. התובע עבר שני ניתוחים. כאמור, יש להניח שייזקק לטיפולים רפואיים בגין נכותו גם בעתיד. בראש זה, ועל דרך של הערכה, יפוצה בסך 5,000 ₪.

25.עזרת הזולת לעבר ולעתיד – לא הוצגו קבלות עבור הוצאות בפועל. התובע נעזר בבני משפחתו, וזוהי עזרה מקובלת. עם זאת, ניתן לקבל כי יצטרך לרכוש בכסף שירותים שונים הקשורים לתחזוקת הבית, וזאת משום נכותו. בראש זה, ועל דרך של הערכה, יפוצה בסך 15,000 ₪.

26.כאב וסבל – בשים לב לשיעור הנכות וטיבה, אני פוסקת סך 30,000 ₪ בראש זה.

27.מסכום הפיצויים יש לנכות אשם תורם בשיעור 50%.

28.אשר על כן, התביעה מתקבלת בחלקה, וכמפורט לעיל. הנתבעת תוסיף ותישא בהוצאות התובע בהליך דנא: אגרה, שכר בטלת עדים בסך 250 ₪ לכל עד (כפול שני עדים), שכ"ט מומחה, וכן שכר טרחה עו"ד בשיעור 23.4 אחוזים מסכום הפיצויים.

29.פסק הדין הוקרא במעמד הצדדים. הטיוטה תועבר למחשב השופטת לצרכי עריכה, הגהה וחתימה.

ניתן היום, כ"ח תשרי תשע"ו, 11 אוקטובר 2015, בנוכחות הצדדים.