ת"א 28114-12-10

המנוח, יעקב שטרית ז"ל (להלן: "המנוח"), נמנה על קבוצה באוכלוסיה אשר טופלה בהקרנות לטיפול במחלת הגזזת במהלך השנים 1960-1950. התובעת 2 היא אלמנתו של המנוח, והתובעת 3 היא בתו. התביעה שבנדון הוגשה ביום 19.12.10, ובגדרה טענו התובעים כי עקב ההקרנות חלה המנוח בסרטן ונפטר בטרם עת ביום 20.12.03. התובעים עתרו לחיוב הנתבעת, מדינת ישראל – משרד הבריאות (להלן: "המדינה"), לפצותם בגין הנזקים שנגרמו להם עקב הפרת חובתה ליידע אותו באשר לסיכונים שהיו צפויים למוקרני הגזזת.

התביעה שבנדון הוגשה לבית המשפט המחוזי והועברה לדיון בבית משפט זה ביום 10.8.14, בשלב הגשת הראיות.

ביום 25.10.15 נערך קדם משפט, לאחר שהוגשו ראיות הצדדים. בהחלטה מאותו מועד צויין כי הנתבעת הגישה בקשה לסילוק התביעה על הסף כבר עם הגשת כתב הגנה בתיק (ביום 10.4.11), אשר טרם נדונה. בין לבין ניתן פסק דינו של בית המשפט העליון בע"א 1535/13 מדינת ישראל נ' איבי (פורסם במאגרים) (להלן – "עניין איבי"), שהורה לבחון כשאלה מקדמית את סוגיית ההתיישנות. ברוח דברים אלה, ומאחר וטרם החלו להישמע הראיות בתיק, הוחלט לדון תחילה בשאלת ההתיישנות.

אקדים ואומר, כי נוכח דברים אלה אין בסיס לטענות התובעים בדבר האיחור או השיהוי בהגשת הבקשה לסילוק על הסף, ודינן של אלה להידחות.

המדינה טענה בבקשתה כי כבר בשנת 1965 עבר המנוח כריתה של גידול שפיר מבלוטת הרוק, והפנתה לרישומים רפואיים מהם עולה כי ביום 16.1.97 נבדק המנוח בקופת החולים אצל ד"ר צבי באום ונרשם כי "בבואו ארצה עבר הקרנות לראש בגלל גזזת. בדיקה נוירולוגית ב.מ.פ מופנה ל-CT מוח", ובמסמך מיום 20.7.97 רשם ד"ר באום כי בוצעה בדיקת הדמיה כדי "לבדוק אם לא נוצר אצלו הסיבוך הידוע של מנינגיומה בעקבות הקרנות לראש". כן נטען כי בשנים 1997-1995 הגישו שלוש מאחיותיו של המנוח תביעות לפי החוק לפיצוי נפגעי גזזת, התשנ"ד-1994 (להלן: "חוק הגזזת"). ביום 14.8.01 הגיש המנוח אף הוא תביעה לפי חוק הגזזת והצהיר כי חלה כתוצאה מטיפול בהקרנות שקיבל. המדינה טענה כי נוכח הקביעה בפסק הדין בעניין איבי, הרי שממועד הגשת תביעתו על פי חוק הגזזת מוחזק המנוח כמי שמודע לסיכון, כאשר מהראיות הקיימות במקרה זה ניתן להסיק שהמנוח היה מודע בפועל לסיכון עוד קודם לכן, לכל הפחות בשנת 97', בעת שיידע את רופאיו על הימצאותו בקבוצת סיכון עקב טיפולי ההקרנה לגזזת ונועץ עמם. משכך, ביקשה המדינה להורות על סילוק התביעה על הסף מחמת התיישנות ומחמת היעדר עילה.

התובעים טענו בתגובתם, בין היתר, כי מועד גילוי המחלה אינו רלוונטי לשאלת ההתיישנות, שכן בפסק הדין בעניין איבי נקבע מפורשות כי המדינה הפרה את חובת היידוע שלה כלפי מטופלי הגזזת החל משנת 1991 ועד לשנת 2009, וכתוצאה מהפרה זו לא היה בידי התובעים כל המידע הנדרש לצורך הגשת התביעה עת אובחנה המחלה. כן נטען כי טענות המדינה הנסמכות על הרישומים הרפואיים מצריכות בירור עובדתי באשר לנתונים שהיו ידועים לתובעים, שכן התייחסות ד"ר באום להקרנות שעבר המנוח אינה מחייבת את המסקנה כי התובעים היו מודעים לעילת התביעה.