אינדקס עורכי דין | פסיקה | המגזין | חקיקה | כתבי טענות | טפסים | TV | משאלים | שירותים משפטיים | פורום עורכי דין נגישות
חיפוש עורכי דין
מיקומך באתר: עמוד ראשי >> חיפוש פסקי-דין >> פרויקט לוגאנו יהוד בע"מ נ' מזרחי ואח'

פרויקט לוגאנו יהוד בע"מ נ' מזרחי ואח'

תאריך פרסום : 03/05/2017 | גרסת הדפסה
ת"א
בית משפט השלום רמלה
26396-07-13
27/04/2017
בפני השופט:
זכריה ימיני

- נגד -
תובעים:
פרויקט לוגאנו יהוד בע"מ
נתבעים:
1. כרמלה מזרחי
2. עמנואל מזרחי
3. דוד מזרחי
4. שולמית אסרף

פסק-דין

 

תביעה לפינוי שני נכסי מקרקעין המצויים ברחוב סעדיה חתוכה 19 ביהוד, בהם מחזיקים הנתבעים.

 

כללי:

בעלי הדין:

  1. התובעת היא חברה אשר זכתה במכרז של רשות מקרקעי ישראל (להלן-"הרשות" או "המינהל") לבצע פינוי בינוי של המקרקעין אשר הנכסים לפינוי מצויים בתוכם.

     

  2. הנתבעת 1 היא אשתו והנתבעים 2 עד 4 הם ילדיו של המנוח יוסף מזרחי ז"ל.

     

    הנכסים אודותם נסובה התביעה:

  3. על המקרקעין חלות תכנית מתאר מפורטת מס' יד/במ/2001, תכנית מפורטת יד/מק/2001/ג' ותכנית מס' יד/6156. במסגרת תכניות מתאר אלו נוצרו מגרשים שונים, והנכסים עליהם נסובה התביעה מצויים במגרש 808. בהתאם למפת מדידה המצויה בתיקי הנכס של חב' עמידר שהוגשו לבית המשפט אחד מהנכסים הינו חנות בשטח של כ-16 מ"ר המצויה בחזית רחוב סעדיה חתוכה 19 ביהוד ומסומנת כיחידת משנה 808/6 (להלן-"הנכס הראשון"), והנכס השני הוא חנות בשטח 31.69 מ"ר עם קומת גלריה בשטח 30.48 מ"ר הנמצא בעורף המבנה (להלן-"הנכס השני"). ברישומי מחלקת הארנונה של עיריית יהוד רשום ששטח הנכס הוא 69 מ"ר.

     

  4. בהתאם למפת המדידה, מגרש 808 מצוי בגוש 6692 חלקה 26, גוש 6729 חלקות 60, 73 ו- 74. הבעלות בגושים וחלקות אלו רשומים בפנקס הזכויות ברשם המקרקעין על שם רשות הפיתוח. משמעות הרישום בפנקס הזכויות הוא רישום לאחר ביצוע הסדר.

     

  5. הנכסים מצויים בשטח המקרקעין עליהם נסוב המכרז בו זכתה התובעת, ובהסתמך על תנאי המכרז ותנאי החוזה שחתמה עם רשות הפיתוח בעקבות זכייתה במכרז, הגישה את תביעתה זו.

     

    ההיסטוריה של המקרקעין כפי העולה מתיקי הנכס של חב' עמידר:

  6. עד לשנת 1991 היו שני הנכסים בשימושה של המועצה המקומית יהוד (להלן-"המועצה המקומית"), אם כי היו הזכויות במקרקעין היו של רשות הפיתוח. שני נכסים אלו לא היו רשומים בספר הנכסים של רשות הפיתוח או של חברת עמידר.

     

  7. בשנת 1991 השתחרר המנוח יוסף מזרחי (להלן-"המנוח") מבית הסוהר, לאחר תקופת מאסר של כ- 17 שנה. לצורך שיקומו מסרה לו המועצה המקומית את הנכס הראשון והצריף שבעורף הנכס הראשון לצורך שיקומו. לאחר שקיבל המנוח את שני הנכסים השכיר את הנכס הראשון, במקום המחסן בנה את הנכס השני (קומת קרקע וגלריה) והשכיר גם את הנכס השני. שני הנכסים היו מושכרים לתקופות מסוימות, תקופות מסוימות היו סגורים, ותקופות מסוימות ניהלו בהם עסקים מי מהנתבעים.

     

  8. בשנת 1995 נודע לרשות הפיתוח ששני הנכסים כבר אינם מוחזקים על ידי המועצה המקומית, אלא מוחזקים על ידי אדם שאינו מוכר להם. על כן פנתה רשות הפיתוח למועצה המקומית בבקשה למתן פרטים אודות המחזיק בשני הנכסים. ביום 23.5.1995 הודיע מר עוזי מאיר, מ"מ ראש המועצה המקומית, כי המנוח מחזיק בשני הנכסים.

     

  9. בשנת 1995 רשמה רשות הפיתוח את שני הנכסים בספר הנכסים, והמשך העניין הועבר לטיפולה של חב' עמידר כמנהל הנכסים הבנויים של רשות הפיתוח.

     

  10. עניין החזקתו של המנוח בשני הנכסים הובא בפני וועדה של רשות הפיתוח (להלן-"הוועדה").

     

  11. לעניין הנכס הראשון נכתב בנספח לוועדה מיום 4.9.95 כדלקמן:

    "1. מדובר בנכס שלא היה רשום במלאי עמידר.

    2. הנכס בגודל 15.31 מ"ר, ממוקם על מגרש 808.

    3. הנכס הוחזק ע"י המועצה ושימש אותה כמחסן לאינסטלטורים ללא כל חוזה עם עמידר.

    4. הנכס נמסר בשנת 1991 ע"י המועצה למזרחי יוסף לצורך שיקומו לאחר ששהה בבית כלא כ- 17 שנה.

    5. לדברי המחזיק, הנכס היה בעבר צריף והוא שיפץ אותו למבנה הקיים.

    6. לדברי המחזיק, הוא מפעיל במקום ספר על בסיס עיסקי ולא כשוכר משנה. (החקירה לא התעמקה לבדוק אצל שלטונות המס אם אכן קיימת שכירות משנה או לא).

    7. קיימת שומה לדש"ר מיום 23 לאוגוסט 1995 לפי 700 ₪ לחודש.

    8. למחזיק נכס נוסף בן שתי קומות בחלק האחורי של נכס זה והוא מטופל בנפרד , גם לגביו אין הסדר או תשלומים כלשהם.

    יש לגבש החלטה על דרך והמשך טיפול בנכסים המוחזקים ע"י מזרחי יוסף."

     

    וועדה מטעם עמידר ורשות הפיתוח דנה ביום 13.12.1995 בעניין הסדרת החזקה של המנוח בנכס הראשון. מדו"ח הוועדה עולה שהנכס נמצא ברחוב סעדיה חתוכה 17 ביהוד, גוש 6692 חלקה 16 (מספר ישן של החלקה, אשר היה רשום בבעלות רשות הפיתוח משנת 1954). הוועדה החליטה כדלקמן:

    "הוועדה מחליטה לחייב את הדייר בגין החנות בשטח 15.31 מ"ר בדמי שימוש ראויים בסך 700 ₪ לחודש. בהתאם למוצג בנספח א' יש להגיש תביעה משפטית והחיוב יפורט במסגרתה. החיוב מינואר 1991."

     

    בעקבות החלטת הוועדה, ביום 30.5.1994 שלחה חב' עמידר למנוח דרישה לשלם דמי שימוש ראויים עד למועד המכתב בסך 166,877 ש"ח, אך המנוח התעלם מדרישה זו, ולא שילם לחב' עמידר מאומה.

     

  12. לעניין הנכס השני נכתב בנספח לוועדה מיום 4.9.95 כדלקמן:

    "1. מדובר בנכס שלא היה רשום במלאי עמידר.

    2. הנכס מורכב מקומה ראשונה בגודל 31.70 מ"ר ויציע בגודל 31.69 מ"ר עם גישה נפרדת.

    3. הנכס הוחזק בעבר על ידי המועצה ושימש כמחסן לחקלאות וגינון ללא כל חוזה עם עמידר.

    4. הנכס נמסר בשנת 1992 ע"י המועצה למזרחי יוסף.

    5. הנכס שופץ ונבנה מחדש ע"י המחזיק ואף הקים בו יציע כפי שצויין בסעיפים 1. 2.

    6. המקום שימש כמועדון ובית קפה והיציע משמש מקום לינה לסירוגין למחזיק.

    7. המועדון סגור זמנית עקב בעיות מצד המשטרה המתנגדת לפתיחתו.

    8. קיימת שומה לדש"ר מיום 23 לאוגוסט 1995 לפי 1,300 ₪ לחודש.

    9. למחזיק נכס נוסף בחזית רחוב סעדיה חתוכה באותו סטטוס המטופל בנפרד.

    10. יש לגבש החלטה על דרך והמשך טיפול בנכסים המוחזקים ע"י מזרחי יוסף."

     

    בהחלטת הוועדה מיום 13.12.15 נכתב כדלקמן:

    "הוועדה מחליטה לחייב הדייר בגין השימוש בנכס בסך 1,300 ₪ לחודש בהתאם לשומת שמאי מ- 23 באוגוסט. כמו כן תוגש תביעה משפטית נגד הדייר. מועד החיוב משנת 1992 מחודש ינואר."

     

    ביום 30.5.1996 שלחה חב' עמידר לתובע מכתב דרישה לשלם את דמי השימוש הראויים עד לאותו מועד שהגיעו לסך 403,730 ₪, אך המנוח לא התעלם מדרישה זו ולא שילם לחב' עמידר מאומה.

     

  13. לאור התעלמותו של המנוח מדרישות חב' עמידר, ביום 30.7.01 ניתנה הוראה מחב' עמידר להגיש נגד המנוח תביעה לפינוי הנכסים, תשלום דמי שימוש ראויים 7 שנים לאחור מיום הגשת התביעה והריסת כל תוספות הבנייה שבנה המנוח ללא היתר וללא הסכמת עמידר.

     

  14. חב' עמידר פנתה לעו"ד ידידיה לוונטהל על מנת שיגיש תביעה נגד המנוח. עו"ד לוונטהל אכן שתי תביעות לפינוי נגד המנוח, תביעה אחת לפינוי בגין כל נכס.

     

    ביום 1.10.02, בסמוך לאחר הגשת תביעות נגדו, נרצח התובע.

     

    לאחר מות המנוח, ביקש עו"ד לוונטהל לדעת מי הם יורשיו של המנוח. ביום 28.10.03 קיבלה חב' עמידר דו"ח חקירה בו נכתב כי יורשי המנוח הם הנתבעים, אשר מתגוררים ברחוב סוקולוב 11/11 ביהוד.

     

  15. לאחר קבלת דו"ח החקירה מיום 28.10.03, החלו ביקורי מעגל בנכסים. כפי שציינתי לעיל, הנכסים לא היו תמיד פעילים, ובזמנים ארוכים היו נכסים אלו סגורים ולא פעילים.

     

    זכויות התובעת במקרקעין:

  16. ביום 18.1.11 נחתם חוזה פיתוח בין התובעת לבין מינהל מקרקעי ישראל כמי שמנהל את קרקעות מדינת ישראל, רשות הפיתוח וקרן קיימת לישראל (להלן-"המינהל" או "הרשות") לפיו על התובעת לפתח את המקרקעין המפורטים בחוזה הפיתוח, אשר שטחם הכולל הינו 23,870 מ"ר, ולבנות עליהם בניינים בהתאם לתכנית המתאר החלה עליהם. בחוזה הפיתוח נטלה התובעת על עצמה ועל חשבונה את ביצוע הפינויים של המחזיקים השונים במקרקעין, לרבות הדיירים המוגנים. בנוסף להתחייבות התובעת לביצוע הפינויים על חשבונו, נתן המינהל לתובעת הרשאה לביצוע הפינויים.

    ביום 26.7.11 חתמו המינהל והתובעת על תוספת לחוזה הפיתוח, בו נוספו חלקות נוספות למקרקעין נשוא החוזה.

     

    שטח המקרקעין אשר נכלל בחוזה ובתוספת לחוזה שנחתמו בין התובעת לבין המינהל כלל את גוש 6692 חלקות (בחלק) 11, 13, 15, 26, ו-27, גוש 6729 חלקות 14, 19, 20, 21, 46, 51, 53, 56, 57, 60, 65- 72, 74 ו-75 (בחלק) וחלקה 73 בשלמות (להלן-"המתחם").

     

    הנכסים עליהם נסובה התביעה מצויים בתוך המתחם.

     

  17. בתוספת לחוזה הפיתוח שנחתם בין התובעת לבין המינהל הסכימו הצדדים כדלקמן:

    1. ידוע ליזם כי עליו לבצע על חשבונו את כל הפינויים ולהסיר את כל המטרדים, לרבות מטרדים הנדסיים בכל תחום מתחם הפינויים ... לא יאוחר מתום ארבע שנים מיום אישור העסקה.

    2. ידוע ליזם כי במתחם הפינויים ישנם דיירים מוגנים, שוכרים ומחזיקים שלא על פי דין.

    3. ידוע ליזם כי כנגד חלק מהמחזיקים הוגשו תביעות שונות, מתנהלים הליכים משפטיים וקיימים פסקי דין.

    4. ידוע ליזם כי מתחם הפינויים כולל מבנני פינוי, וכי אחד התנאים למתן היתר בנייה על פי התב"ע, הינו כי בכל מבנן פינוי ... יינתן היתר בנייה רק כנגד המצאת לפחות 85% הסכמי פינוי של הדיירים להנחת דעתה של הוועדה המקומית, לפינוי עם כל המחזיקים בבניינים המיועדים לפינוי ... אל מול אותו מבנן פינוי שבנספח הפינויים וכאלה שאינם מפורטים אך הכרחיים לדעת הוועדה המקומית לביצוע הבנייה והתשתית, במידה והמבנה לפינוי לא מפריע לבנייה בפועל

    11. תנאים מיוחדים – הרשאה לביצוע פינויים

    א. ...

    ב. המינהל מוסר בזאת הרשאה ליזם והיזם מתחייב בזאת לבצע את כל הפינויים במתחם הפינויים ....

    ג. .....

    ד. .....

    ה. למען הסר ספק ובנוסף לאמור לעיל מתחייב בזאת היזם לבצע בעצמו ועל חשבונו את כל פינויים במחם מכרז זה, דהיינו הן הפינויים כמפורט לעיל והן פינויים אשר יידרשו מיום חתימת הסכם הפיתוח והן פינויים שעניינם פינוי פולשים ו/או מחזיקים ו/או משיגי גבול ו/או שוכרים אשר לה היה למינהל ידיעה בדבר הימצאותם במתחם ולפיכך לא פורטו בתשריט המצורף ו/או בגיליון הפינויים."

     

    הסכם הניהול שנחתם בין התובעת לבין חב' עמידר:

  18. לאחר החתימה על חוזה הפיתוח עם המינהל, חתמה התובעת על חוזה ניהול הנכסים המיועדים לפינוי בשטח הפיתוח (להלן-"חוזה הניהול"). בסעיף 3 לחוזה הניהול הוגדרו פעולות הניהול שתבצע חב' עמידר עבור התובעת. מאחר ומדובר בפעולות ניהול עבור התובעת, משמעות הדבר שחב' עמידר היא שלוחתה של התובעת בכל הקשור לניהול הנכסים, אך ההחלטה הסופית נתונה בידי התובעת. חיזוק לגישה זו מצוי בסעיף 3(י"א) לחוזה הניהול, הקובע כי:

    "במידה והזוכה במכר יבקש מעמידר לטפל בפינוי המחזיקים בנכסים, ישלם הזוכה במכרז סך של 12,000 ₪ + מע"מ בעבור כל פינוי. הסכום ישולם לעמידר כנגד הצגת הסכם פינוי חתום על ידי המחזיק."

     

    טענות הצדדים:

  19. ביום 14.7.13 הגישה התובעת תביעה נגד הנתבעים בה עתרה להורות לנתבעים לפנות את הנכסים ולסלק ידיהם מנכסים אלו. התובעת נימקה את תביעתה בנימוקים כדלקמן:

    1. היא זכתה במכרז המפורט לעיל, ובמסגרתו הוסמכה לפנות אנשים המחזיקים בנכסים במתחם;

    2. מאחר והנכסים היו שייכים לרשות הפיתוח, לא הייתה סמכות למועצה המקומית ליתן למנוח את הנכסים לצורך שיקומו;

    3. רשות הפיתוח באמצעות עמידר לא הסכימה שהמנוח ימשיך להחזיק בנכסים, וועדה מוסמכת של עמידר החליטה להגיש כנגדו תביעות פינוי מהנכסים;

    4. המנוח עשה בנכסים כרצונו, ללא כל הסכמה של חב' עמידר;

    5. לאחר פטירת המנוח החזיקו הנתבעים בנכסים שלא כדין;

    6. הנכסים דרושים לתובעת לצורך פיתוחם וקיום החוזה עם המינהל;

    7. לא ניתן לראות בנתבעים כיורשים או כממשיכים של המנוח ואין להם זכות להחזיק בנכסים;

    8. אם הייתה רשות להזיק בנכסים, הרי שהיא מבוטלת עם הגשת התביעה.

       

  20. הנתבעים טענו שיש לדחות את התביעה כנגדם, ולחילופין להתנות את הפינוי בתשלום פיצויים בגין השקעותיהם בנכסים, מהסיבות כדלקמן:

    1. מוכחש כל הנטען בכתב התביעה;

    2. חב' עמידר לא הייתה זכאית לתבוע מהמנוח או מהנתבעים דמי שימוש ראויים;

    3. הנתבעים מוכנים לפנות הנכסים תמורת נכסים אחרים שיקבלו מהתובעת;

    4. הוועדה המקומית לתכנון ולבנייה יהוד פרסמה בילקוט הפרסומים הודעה על הפקעת המקרקעין;

    5. על פי הוראות תב"ע יד/6156 על התובעת לפצות כל מחזיק במקרקעין, בהתאם לחוזה פרטני עם כל מחזיק;

    6. התובעת ניהלה איתם משא ומתן לפיצויים, ולאחר שהשיגה הסכמות של 85% מהמחזיקים במקרקעין, הגישה את תביעתה זו.

       

      העדויות:

  21. בתחילה הוגש מטעם התובעת תצהיר עדות של מר צחי עומר, מנכ"ל בתובעת. מאחר ובמועד שנקבע להוכחות נבצר ממר עומר להגיע לחקירה על תצהירו. הגישה התובעת את תצהירו של מר רועי הראל, שגם הוא מנכ"ל בתובעת. תצהירו של מר הראל היה זהה לחלוטין לתצהירו של מר עומר.

    מר הראל חזר בתצהירו על האמור בכתב התביעה, ועל השתלשלות העניינים כפי שתוארה לעיל, וכפי העולה מתיקי הנכסים שהוגשו לבית המשפט.

    מר הראל נחקר חקירה שכנגד על תצהירו, אך תצהירו לא נסתר.

     

  22. מטעם התובעת העידו העדים כדלקמן:

    1. מר תומר שאול, שמאי וכלכלן, אשר הגיש חוות דעת בגין עלות הקמתו של הנכס השני. בהתאם לחוות הדעת, שטח הנכס השני לפי מפת מדידה של חב' עמידר הוא 63.61 מ"ר ועל פי חיוב הארנונה שטח הנכס השני הוא 69 מ"ר. בחוות דעתו מיום 6.5.15 העריך השמאי את עלות הקמת הנכס השני בסך 340,000 ₪ כולל מע"מ. במסגרת השומה כלל השמאי הוצאות תכנון ופיקוח בסך 40,000 ₪.

      השמאי נחקר חקירה שכנגד בה העיד כי ביקר בנכס השני; לא מדד את גובה הגלריה; לא הראו לו קבלות על תשלום בגין בניית המבנה; לא מצא בוועדה המקומית לתכנון ולבנייה היתר בנייה לנכס שהעירך את עלות בנייתו; לא ציין עובדות אלו כי הגדרת העבודה שניתנה לו הייתה להעריך את עלויות ההקמה; עלות הקמתו של מבנה ללא היתר זולה בהרבה מעלות הקמת מבנה עם היתר (כאן אציין שלמבנה ללא היתר אין את עלויות התכנון והפיקוח, כך שתשובת השמאי נסתרת מתוך חוות דעתו); אינו יודע מתי הוקם הבניין, אך יודע שיש לבניין בלאי של 2% לשנה, ולא לקח את נושא הבלאי בחשבון בעת הערכתו; את חוות דעתו קבע לפי עלות של 1,000 דולר למ"ר בנייה, אך בשנות ה-90 יכול היה להגיע לעלות שבין 400 ל-500 דולר למ"ר בנייה; ראה שמדובר במבנה מסחרי ולא מבנה למגורים, ולא ראה של מיטה; התחמק ממתן תשובה לשאלה האם בניין עם גג אסבסט שווה פחות ממבניים עם גג מבטון או מרעפים.

      מחקירתו הנגדית עולה שהשמאי העריך את עלות הקמת המבנה כמבנה חדש בערכים של יום מתן חוות דעתו, דבר החוטא לאמת.

       

    2. מר ויקטור מיארי אשר לדבריו בנה את תוספות הבנייה בהתאם לבקשת המנוח, ממנו קיבל כספים במזומן. העד היה נוכח באולם הדיונים בעת חקירתו הנגדית של השמאי, דבר אשר יש להתייחס אליו בהסתייגות מסוימת, ובהתאם לכך להתייחס בזהירות רבה לעדות זו.

      העד העיד שהמנוח שילם לו את הסך 500 דולר למ"ר בנייה לא כולל עלות חומרים, אותם סיפק לו המנוח. הוסכם בינו לבין המנוח שהמנוח ישלם לו על הבנייה את הסך 80,000 דולר, אך המנוח לא שילם לו את כל הסכום. לאחר מכן חזר בו העד מדבריו אלו, ואמר שקיבל מהמנוח אך ורק 40,000 דולר, לפי חישוב של 500 דולר כפול 80 מ"ר בנייה בתוך 3 חודשים; בעת שבנה את הנכס השני היה שם צריף ששימש כמחסן, אותו פירקו ובמקומו בנו את הנכס השני; משנת 1992 ועד היום גרו המנוח והנתבעים ברחוב סירקין ביהוד; לא ראה שהתגוררו בנכס השני; כל המגעים שלו היו עם המנוח ולא עם הנתבעת 1, אלמנת המנוח.

       

    3. הנתבע 3, מר דוד מזרחי, אשר הגיש תצהיר עדות ראשית בו הצהיר כי שטח הנכס הראשון הינו 15 מ"ר ושטח הנכס השני הוא 80 מ"ר. את הנכס הראשון קיבל אביו המנוח בשנת 1991 מהמועצה המקומית או מעמידר, על מנת שיעשה בו שימוש לצרכיו. את הנכס השני בנה אביו מכספו הפרטי, והם עשו בו שימוש כבית מגורים; בין השנים 1993-2002 התגורר הנתבע 2 בנכס השני, במהלך השנים 2002-2005 התגוררה הנתבעת 4 בנכס השני ומאז שנת 2005 ועד היום הוא מתגורר בנכס השני; במהלך השנים הם השקיעו כספים בנכס השני בגלוי, והדברים היו ידועים גם לחב' עמידר; הם ניהלו מו"מ לפינוי עם התובעת, והגיעו להסכמה בעל פה ולחצו ידיים; התובעת התנהלה שלא בתום לב.

      העד נחקר חקירה שכנגד בה העיד כי הוא יליד שנת 1985; מכיר את מר מיארי כילד; אינו יודע מי שילם למר מיארי, אך אביו דאג לכל ענייני הכספים; אין לו הסבר של ממש מניין היה לאביו כספים לשלם למר מיארי לאחר שהיה בכלא במשך כ-17 שנה; אחיו הנתבע 2 הוא פגוע סמים; כאשר נשאל לעניין מקום המגורים של המשפחה לא רצה לומר את כתובת המגורים, דבר המעמיד בספק את עדותו בתצהירו לעניין המגורים בנכס השני, אך לאחר מכן אמר שאחיו גר בדירה ברחוב סירקין; אחותו מתגוררת גם ברחוב סירקין בדירת עמידר, ואינו יודע מדוע לא הגישה תצהיר על מגוריה הנטענים בנכס השני; הנכס הראשון נשרף, שופץ, והם מבקשים להשכיר אותו; החל מחודש פברואר 2016 רשום בתעודת הזכות כי הוא מתגורר ברחוב סעדיה חתוכה 19 ביהוד, אין לו את תעודת הזהות הקודמת כי לקחו לו אותה, אך בתעודת הזהות הקודמת היה רשום שהוא מתגורר ברחוב סירקין 11 ביהוד; המנוח התגורר עם הנתבעת 1 ברחבו סירקין 11 ביהוד; השכירו את הנכס השני לעו"ד בן-אסולי; אינו יודע מי היה בגלריה כל הזמן; עשה תריס גלילה בקומה הראשונה של הנכס השני כי רצה למכור שם מוצרי אוכל; אינו יודע מידיעה אישית שעיריית יהוד נתנה את הנכס הראשון לאביו; מודה שמירב תצהירו אינו ידוע לו מידיעה אישית ולמעשה מדובר בעדות שמיעה; אינו יודע את משמעות המלים "ישנו על זכויותיהם" אותן כתב בתצהירו; לא עיין בתכנית בניין עיר ולא מבין בזה; לא שילמו מאומה בכל הזמן שהחזיקו בנכסים; הם השכירו את החנות וקיבלו דמי שכירות; בגין החנות מקדימה (הנכס הראשון) קיבלו דמי שנעו בין 1,500 ל- 1,700 ₪.

      העד היה כבן 7 שנים בעת שהמנוח קיבל את הנכסים מהמועצה המקומית, ואין בידי לקבל את עדותו לגבי קבלת הנכסים, בניית הנכס השני ואופן מימון הבנייה של הנכס השני.

       

    4. הנתבעת 1, גב' כרמלה מזרחי, אשר הגישה תצהיר עדות ראשית הזהה לתצהירו של הנתבע 3.

      גב' מזרחי נחקרה חקירה שכנגד על תצהירה בה העידה כי בתקופה בה היה המנוח בחיים לא עבדה, מכיוון שהמנוח לא התיר לה לעבוד; לבעלה המנוח לא היה כסף בעת שהשתחרר מבית הסוהר, אך היו לו הרבה חברים; בעלה נרצח ליד ביתם; היא לא הייתה מתערבת בכספים, אלא בעלה היה מטפל בענייני הכספים; בעלה קיבל את הנכס הראשון, והם בנו את הנכס השני כתוספת בלי לקבל אישור מאף אחד, מכיוון שכולם בנו תוספות בנייה ללא היתר ובלי לשאול אף אחד; אין לה הסכם עם עמידר, ולא מכירה את עמידר כי קיבלה שיקום מהמועצה המקומית; אינה יודעת מה משעות המונח "בר רשות בלתי הדירה"; אינה יודעת מה משמעות המונח "השתק" אך הוא חושבת שמשמעותו "שתוק"; את השיקום נתנו למשפחה, אך אין לה מסמכים על כך מכיוון שהיה להם שיטפון בבית ו"הכל הלך"; אין לה הסבר מדוע לא ניגשה לעירייה לקבל העתקי המסמכים ומדוע לא כתבה בתצהיר שהיו לה מסמכים אלו.

      אין בידי לקבל את עדותה של העדה לגבי כל האמור עד שנת 2002, מועד רציחתו של המנוח, שכן העדה אמרה בעצמה כי בעלה המנוח היה מטפל בכל ענייני הכספים, לא נתן לה לצאת לעבוד מחוץ לבית, וכי בעת שיצא מהכלא לאחר כ-17 שנה לא היו לו כספים או חסכונות.

       

  23. לאחר הגשת הסיכומים הגישו הצדדים את סיכומיהם, אם כי באיחור.

     

  24. לאחר הגשת הסיכומים אפשרתי לצדדים לנהל מו"מ לפשרה, אך ניסיון זה לא צלח. לאחר שהצדדים הודיעו שלא הגיעו להסכם פשרה, ניתן פסק הדין.

     

    דיון ומסקנות:

    הזכויות במקרקעין:

  25. התובע הגישה נסחי הרישום של המקרקעין בהם מצויים שני הנכסים. מנסחי הרישום עולה שמדובר בפנקס הזכויות, דבר המלמד שהמקרקעין עברו הליך הסדר, וכן שהבעלות במקרקעין רשומה על שם רשות הפיתוח.

     

  26. בהתאם לעדויות ולרשום בתיק הנכסים, עד שנת 1991 היה הנכס הראשון והצריף ששימש למחסן למועצה המקומית בהחזקתה של המועצה המקומית יהוד. זכויות המועצה המקומית במקרקעין לא היו ברורות, והצדדים לא הביאו כל ראיה בקשר לכך. זכויות המועצה יכולות להיות אחת משתיים: הראשונה, זכויות של בר רשות, ואז לא הייתה רשאית להעביר את הרשות לאחר ללא הסכמת רשות הפיתוח או חב' עמידר כשלוחתה של רשות הפיתוח. השניה, זכויות חכירה, אך אז לא הייתה יכולה להעביר את הזכויות שלה הנכסים לדי המנוח לאור הוראות סעיף 22 לחוק השכירות והשאילה, התשל"א-1971 הקובע כי:

    "השוכר אינו רשאי להעביר לאחר את הזכות להחזיק ולהשתמש במושכר או להשכירו בשכירות משנה אלא בהסכמת המשכיר..."

    הצדדים לא הביאו כל ראיה שהמועצה המקומית ביקשה את הסכמת רשות הפיתוח באמצעות המינהל או באמצעות עמידר להעביר את החזקה בנכסים לידי המנוח. סבור אני שהמועצה המקומית לא ביקשה את הסכמת רשות הפיתוח להעברת הנכסים לחזקתו של המנוח, מהסיבות כדלקמן:

    1. חב' עמידר לא ידעה כלל על קיומם של הנכסים עד לשנת 1995;

    2. חב' עמידר לא ידעה מי מחזיק בנכסים, ונאלצה לקבל פרטים מהמועצה המקומית;

    3. מיד לאחר שקיבלה חב' עמידר את פרטי המנוח, פנתה אליו בדרישה לשלם דמי שימוש ראויים, והגישה נגדו תביעה לפינוי ותשלום דמי שימוש ראויים.

       

  27. לאור כל האמור לעיל, סבור אני שהמועצה המקומית העבירה את הנכסים לחזקתו של המנוח שלא כדין, ולמנוח וליורשיו, שהם הנתבעים, אין כל זכויות במקרקעין ובנכסים.

     

    הנכס הראשון:

  28. מהעדויות ומתיק הנכס עולה כי בנכס הראשון, החנות שבחזית רחוב סעדיה חתוכה, לא נעשה כל שינוי במבנה.

     

  29. כמו כן עולה מהעדויות ומתיק הנכס שהנתבעים השכירו את הנכס הראשון לתקופות מסוימות ובכל פעם גבו דמי שכירות שנעו בין 1,500 ₪ ל- 1,700 ₪. בחלק מהזמנים הייתה החנות סגורה ובחלק מהזמנים ניהלו במקום עסקים משלהם. לאור זאת הערך הכלכלי של החזקת החנות שלא כדין על ידי הנתבעים מגיע, על הצד הנמוך, לסך 126,000 ₪ לתקופה של 7 שנים לאחור.

     

    הנכס השני:

  30. מתיק הנכס ומהעדויות עולה כי הנכס השני לא היה קיים בעת שהמועצה המקומית מסרה את הצריף למנוח. באותה עת היה במקום צריף ששימש את המועצה המקומית כמחסן. המנוח הרס את הצריף ובנה במקומו את הנכס השני, שהוא בנין בן 2 קומות בשטח כולל של כ-69 מ"ר. המנוח בנה את הנכס השני ללא קבלת היתר מהוועדה המקומית לתכנון ולבנייה וללא הסכמת חב' עמידר או המינהל או רשות הפיתוח. לבעלי הקרקע נודע על הבנייה בשנת 1995, רק מספר שנים לאחר תום הבנייה.

     

  31. הנתבעים 1 ו-3 העידו שהנכס השני שימש להם למגורים מאז שנת 1993, כאשר בכל תקופת זמן מתגורר בו נתבע אחר. אין בידי לקבל את עדויות אלו מהסיבות כדלקמן:

    1. הנתבע 2 לא הגיש תצהיר עדות ראשית על מגוריו בנכס השני, לא הוגשה תמצית רישום ממשרד הפנים אודות הכתובות בהן התגורר הנתבע 2 בשנים 1993 עד 2002;

    2. הנתבעת 4 לא הגישה תצהיר עדות ראשית על מגוריה בנכס השני, לא הגישה תמצית רישום ממשרד הפנים אודות הכתובות בהן התגוררה בשנים 2002 עד 2005;

    3. הנתבע 3, שהצהיר שהתגורר בנכס השני משנת 2005 ועד היום, לא המציא תמצית רישום ממשרד הפנים אודות כתובות מגוריו בעבר. מחקירתו הנגדית עולה שעד לחודש פברואר 2016 כתובת מגוריו הרשומה במשרד הפנים הייתה ברחוב סירקין 11 ביהוד, ורק בחודש פברואר 2016, מספר ימים לפני ישיבת ההוכחות פנה למשרד הפנים על מנת לשנות את כתובת מגוריו לרחוב סעדיה חתוכה 19 ביהוד. דבר זה מלמד על ניסיון ליצור ראיות לקראת ישיבת ההוכחות, על מנת להציג מצג שאינו נכון לבית המשפט;

    4. השמאי מטעם הנתבעים תיאר את הנכס כנכס מסחרי, ובחזית הקומה הראשונה ישנו תריס גלילה, אשר נותן לנכס חזות מסחרית. כמו כן בחקירתו הנגדית העיד השמאי שבעת ביקורו בשנת 2015 הנכס אינו משמש למגורים ולא נראה שהשתמשו בו למגורים;

    5. מדו"חות ביקורי המעגל המצויים בתיקי הנכס עולה שהמנוח הפעיל בנכס השני מועדון, ולאחר מכן השכיר אותו לאנשים שונים, כולל כמשרד עו"ד.

       

  32. לאור האמור לעיל, סבור אני שהנכס השני מעולם לא שימש למגורי מי מהנתבעים, אלא

    היה בשימוש מסחרי כל שנות קיומו.

     

  33. בהתאם לעדויות, הנכס הראשון הושכר תמורת דמי שכירות בסך 1,500 עד 1,700 ₪. שטח הנכס השני גדול בערך פי 4.5 מהנכס הראשון. בהתחשב בעובדה שהנכס השני נמצא בעורף הנכס הראשון, לא מן הנמנע שדמי השימוש הראויים הם פי 3 מדמי השימוש הראויים של הנכס הראשון ולא פי 4.5 מדמי השימוש של הנכס הראשון. דהיינו, לנתבעים הייתה טובת הנאה לתקופה של 7 שנים לאחור, ששוויה, על הצד הנמוך, הינו בסך 378,000 ₪.

     

    התיישנות:

  34. המקרקעין הם מקרקעין מוסדרים הרשומים על שם רשות הפיתוח. מנסחי הרישום עולה שהמקרקעין רשומים על שם רשות הפיתוח החל מיום 15.1.1995.

     

  35. סעיף 1 לחוק יסוד: מקרקעי ישראל קובע כי:

    "מקרקעי ישראל, והם המקרקעין בישראל של המדינה, של רשות הפיתוח או של הקרן הקיימת לישראל, והבעלות בהם לא תועבר, אם במכר ואם בדרך אחרת."

    סעיף 2 לחוק היסוד מתיר לבצע עסקאות במקרקעין שהותרו על פי חוק.

     

  36. פרק ח' לחוק המקרקעין, תשכ"ט-1969 דן במקרקעי ציבור ובמקרקעי ייעוד. סעיף 107 לחוק המקרקעין מגדיר את המונח "מקרקעי ציבור", כדלקמן:

    "מקרקעי ישראל כמשמעותם בחוק יסוד: מקרקעי ישראל, ומקרקעין של רשות מקומית או של תאגיד שהוקם על ידי חיקוק".

     

  37. סעיף 113(ב) לחוק המקרקעין קובע כי "במידה שלפי חוק זה חלה התיישנות במקרקעי ציבור שאינם מקרקעי ייעוד, לא תתחיל תקופת ההתיישנות לפני היום שבו נרשמו על שם בעליהם. לאור זאת, תחילת תקופת ההתיישנות מתחילה ביום בו נרשמו המקרקעין על שם רשות הפיתוח, דהיינו ביום 15.1.1995.

     

  38. סעיף 5(2) לחוק ההתיישנות, תשי"ח-1958 קובע כי תקופת ההתיישנות במקרקעין שעברו הליך הסדר הינה 25 שנה. מאחר והמקרקעין נרשמו על שם רשות הפיתוח בשנת 1995, ומאחר והתובעת הינה למעשה שלוחתה של רשות הפיתוח לצורך פינויים של הנתבעים ופיתוח המתחם, אזי התביעה הוגשה בתוך תקופת 25 שנות ההתיישנות.

     

  39. חב' עמידר ידעה על הימצאותו של המנוח בנכס השני ועל תוספות הבנייה רק בחודש מאי 1995. רק אז נודעו לה העובדות המקימות את עילת התביעה נגד המנוח, ולאחר מכן נגד הנתבעים. בהתאם לסעיף 8 לחוק ההתיישנות יש למנות את תקופת ההתיישנות החל ממועד זה. מאחר ותקופת ההתיישנות במקרקעין מוסדרים היא 25 שנה, טרם חלפה תקופת ההתיישנות.

     

  40. לאור האמור לעיל, יש לדחות את טענת ההתיישנות שטענו הנתבעים.

     

    חזקה נוגדת:

  41. טוענים הנתבעים כי הם מחזיקים בנכסים חזקה נוגדת, ולכן הם הבעלים של הנכסים ושל המקרקעין עליהם בנויים הנכסים.

     

  42. טענת חזקה נוגדת נטענת מכוח סעיפים 20 ו-78 לחוק הקרקעות העותומני. חוק הקרקעות העותומני בוטל על ידי סעיף 158(1) לחוק המקרקעין, וסעיף 161 לחוק המקרקעין קבע שמיום כניסתו לתוקף של חוק המקרקעין אין זכות במקרקעין אלא לפי חוק.

     

  43. חוק המקרקעין נכנס לתוקף ביום 1.1.1970, ומיום זה לא קיימת נרכשת זכות במקרקעין מכוח חזקה נוגדת שהחלה לאחר 1.1.1970. בהתאם לעדויות המנוח מחזיק בנכסים משנת 1991 ומשנת 1992. באותה עת לא הייתה כל אפשרות על פי דין לרכוש זכות במקרקעין באמצעות חזקה נוגדת, ועל כן יש לדחות את טענת החזקה הנוגדת שטענו הנתבעים.

     

    בר רשות:

  44. הלכה היא כי אדם המחזיק בקרקע עשוי לרכוש כלפי בעליה זכות להחזקה בה, גם בהעדר הסכם מפורש המתיר לו זאת. עמד על כך השופט סובל ב – ת"א (י-ם) 1323/99 ליאל בע"מ נ' מינהל מקרקעי ישראל (פורסם בנבו, 3.4.13):

    "במקרה כזה, רואים את המחזיק כבעל רישיון (בר-רשות) מכללא להחזקה. הרשות מכללא נלמדת מהסכמתו בשתיקה של הבעלים, שחרף מודעותו להימצאות מסיג גבול במקרקעיו נמנע מלפעול לסילוקו. הימנעות זאת מספקת כשלעצמה כדי להסיק כי בעל הקרקע השלים במהלך הזמן עם החזקתו של מסיג הגבול, ולפיכך כל עוד לא יודיע הבעלים על ביטול הרישיון לא ייחשב המחזיק למסיג גבול. כפי שהוסבר בע"א 32/77 טבוליצקי נ. בית הכנסת ובית מדרש החסידים, פ"ד לא(3) 210, 214 (להלן-"עניין טבוליצקי"):

    "הלכה פסוקה היא... שלשם יצירת רישיון של שימוש במקרקעין אין צורך בהסכם מפורש ומספיקה התנהגותם של בעלי המקרקעין שממנה ניתן להסיק שהסכימו בדיעבד והשלימו עם שימושו של אדם אחר ברכושם. העובדה שעבר זמן רב מאז תפס האדם את הקרקע, ושבמשך כל אותו זמן נמנע בעל הנכס מתגובה כלשהי למרות שידע על התפיסה, יכולה להעיד על הסכמתו, וליצור רישיון מכללא (implied license) שלא היה קיים מלכתחילה... אין צורך להדגיש שרישיון מכללא שכזה הינו רישיון חינם גרידא (bare license) לתקופה בלתי-מוגדרת שאותו רשאי בעל המקרקעין לבטל בכל עת".

     

  45. כפי שנפסק, בהתאם ל"דוקטרינת הרשות מכללא", יכולה הרשות להינתן על ידי הודאה שבשתיקה, המעידה על השלמת בעל המקרקעין עם המעשה, ואין צורך בהסכמת בעל המקרקעין לתפיסת החזקה מראש. יתרה מזאת, דוקטרינה זו נועדה למצבים שבהם לא מתקיים קשר חוזי והמחזיק עשה דין לעצמו ותפס את החזקה במקרקעין בחטא.

     

  46. פרופ' זלצמן, במאמרה "רשיון במקרקעין" הפרקליט מ"ב (1) 24(1995), מנתחת את המצב המשפטי לאור פסקי הדין דאז וקובעת כי ההלכה היא כי שתיקתו של בעל המקרקעין מקום בו יכול לפעול לסילוק ידו של הפולש, די בה כדי להביא למסקנה של מתן רישיון מכללא, כאשר זה ניתן ללא תמורה. לשיטתה, "שתיקה כהסכמה דמי", לאמור: ידיעה מחד והשלמה ואי נקיטת צעדים של בעלי המקרקעין עם השימוש בפועל יוצרת "רשיון מכללא":

    "הרשות תלמד משתיקתו ואי מחאתו להחזקה או לשימוש שעושה אחר בנכס...

    וראה בעניין טבוליצקי, בעמ' 214:

    "לשם יצירת רשיון של שימוש במקרקעין, אין צורך בהסכם מפורש ומספיקה התנהגותם של בעלי המקרקעין, שממנה ניתן להסיק שהסכימו בדיעבד והשלימו עם שימושו של אדם אחר ברכושם".

     

    כמו כן, בג"צ 45/71 קרישבסקי נ. ראש העיר, חברי המועצה ותושבי העיר תל אביב יפו, פ"ד כה(1) 792, 796 (1971) מציין השופט זוסמן:

    "עבירת הזמן יכולה, בפרט כשמצטרפות אליה נסיבות אחרות, להעיד על כך שהסכים בדיעבד והשלים עם נוכחותו של אדם ברכוש, ואם כך הדבר, חדל זה להיות מסיג גבול והפך בר רשות ".

    וראה ע"א (חי') 27/85 כהן נ. מינהל מקרקעי ישראל תשמ(2) 221, 222, (1985), בו קבע השופט כי שתיקת הבעלים בקשר לעיבוד הקרקע מהווה רשות שבשתיקה וחזקה שרשות כזו אי אפשר לבטל בלי פיצוי.

     

    משמע, בנסיבות מסויימות, בחלוף זמן רב ותוך שתיקת הבעלים, יכול להיווצר מצב בו מסיג גבול ייהפך לבר-רשות.

     

  47. כאשר המחזיקים במקרקעין לא שילמו כל תמורה בעד החזקתם במקרקעין וניתן להסיק מתן רשות שימוש, רשות השימוש ניתנת לביטול בכל עת, כפי שנקבע ב-ע"א 96/50 צינקי נ. כיאט, פ"ד ה(1), 474 (1951):

    "רשיון הניתן חינם ללא כל תמורה אינו הסכם במובן החוקי של המילה. רשיון כזה מתפרנס מידי רגע ברגע מרצונו החופשי של המרשה והוא מתבטל כהרף עין עם גילוי דעתו של זה כי אין ברצונו להמשיך בהענקת הרשיון".

    וכן ראה ע"א 50/77 מזרחי נ. אפללו, פ"ד לא [3] 433 (1977):

    "דעת רוב השופטים היא שרשיון חינם שאינו לזמן קצוב מתבטל כהרף עין עם גילוי דעתו של בעל המקרקעין, כי אין ברצונו להמשיך בהענקת הרשיון והגשת התביעה לסילוק יד בוודאי מגלה רצון זה.עצם הגשת התביעה כנגד המשיבה כוללת בתוכה גם הודעת ביטול רשיון".

     

  48. בענייננו, התובעים נכנסו למבנים ללא הסכמת חב' עמידר או רשות הפיתוח, הגם שלשיטתם לא פלשו אליהם. כאשר נודע לחב' עמידר על החזקתו של המנוח בנכסים, דרשה ממנו דמי שימוש ראויים, דבר המלמד שחב' עמידר הייתה מוכנה לתת למנוח רשות שימוש בתמורה. המנוח התעלם מדרישתה של חב' עמידר, וחב' עמידר הגישה נגדו תביעה כספית ותביעה לפינוי. עצם הגשת התביעה מעידה שחב' עמידר ביטלה את רשות השימוש שניתנה למנוח בנכסים.

    בירור התביעה הופסק עקב הירצחו של התובע.

     

  49. רשות השימוש מעצם טיבה וטבעה היא זכות אישית. עקב כך ספק רב אם ניתן להעבירה בירושה. על כן ספק רב אם הנתבעים, כבני משפחתו של המנוח, היו זכאים לקבל בירושה את רשות השימוש שניתנה למנוח, במיוחד כאשר רשות שימוש זו בוטלה עם הגשת התביעה נגד המנוח בשנת 2002.

     

  50. הנתבעים לא הציגו לבית המשפט צו ירושה אודות עזבונו של המנוח, ולכן לא ידוע האם הם אכן יורשיו של המנוח.

     

  51. ביום 28.10.03 קיבלה חב' עמידר דו"ח חקירה בו נכתב מי הם יורשי המנוח, אם כי לדו"ח זה לא צורף צו ירושה. מתוך הדו"ח נראה שמידע זה ניתן לחוקר על ידי הנתבעים או מי מטעמם.

     

  52. לאחר קבלת דו"ח החקירה לא פנתה חב' עמידר לנתבעים לתשלום דמי שימוש ראויים, והסתפקה בביקורי מעגל מדי מספר חודשים. שתיקתה זו של חב' עמידר יכולה להביא למסקנה שחב' עמידר נתנה לנתבעים רשות להשתמש בנכסים, אם כי רשות הדירה. לאור דרישת חב' עמידר מהמנוח לשלם לה דמי שימוש ראויים יש לצאת מנקודת הנחה שגם רשות השימוש שנתנה חב' עמידר לנתבעים הייתה זכות שימוש בתמורה.

     

    אולם, כאמור, רישיון זה הינו בעל תוקף זמני, עד ליום בו מביע בעל המקרקעין את התנגדותו למצב זה. אזי, מתבטל רישיון זה. בעלי הזכויות במקרקעין, דהיינו המינהל, רשות הפיתוח והתובעת, גילו רצונם לביטול הרישיון בעת הגשת התביעה, כפי שאכן כתבה התובעת בסעיף 13 לכתב התביעה.

     

  53. לאור האמור לעיל, סבור אני שחב' עמידר נתנה לנתבעים רשות שימוש הדירה בנכסים, אם כי אינני מכריע בשאלה האם הייתה רשות שימוש בתמורה או שלא בתמורה. רשות השימוש תמה בעת הגשת התביעה.

     

  54. לאור האמור לעיל, סבור אני שיש ליתן נגד הנתבעים צו לפינוי ולסילוק יד משני הנכסים.

     

    התניית הפינוי בתשלום כספים:

  55. טוענים הנתבעים שאם בית המשפט יתן נגדם צו לפינוי ולסילוק יד מהנכסים, אזי יש להתנות צו זה בתשלום סכומים כאלה ואחרים.

     

  56. סבור אני שיש לדחות טענה זו מהנימוקים כדלקמן:

    1. אין לפסוק לנתבעים את עלות הקמת המבנה השני, שכן המבנה השני רק מפריע לתובעת בביצוע פרויקט הבינוי, וגורם לה להוצאות הריסת המבנה השני ופינוי ההריסות לאתר מורשה לפינוי פסולת;

    2. הנתבעים הפיקו טובות הנאה מהנכסים, אשר רק ל-7 השנים האחרונות מגיעות לסך של 501,000 ₪;

    3. הנתבעים לא הביאו כל ראיה אודות דמי הפינוי הראויים, למרות שהיו חייבים לעשות כן.

       

      סוף דבר:

      לאור כל האמור לעיל, תוצאת פסק הדין הינה כדלקמן:

      1. אני מורה לנתבעים ולכל הבאים מכוחם לפנות לאלתר את החנות הנמצאת בחזית רחוב חתוכה 19 ביהוד ואשר שיטחה כ- 15.31 מ"ר (להלן-"הנכס הראשון") והמבנה הדו קומתי הנמצא בעורף המבנים ברחוב חתוכה 19 ביהוד בשטח כולל של כ- 69 מ"ר (להלן-"הנכס השני"), לסלק ידיהם לאלתר מהנכסים ולמסרם לאלתר לתובעת כשהם פנויים מכל אדם וחפץ.

        שני הנכסים נמצאים במגרש הידוע כמגרש 808 המצוי בגוש 6692 חלקה 26, גוש 6729 חלקות 60, 73 ו- 74. הנכס הראשון מסומן כיחידה 808/6 והנכס השני מסומן כיחידה 808/8 במפת מדידה מס' 816/49/94 אשר עודכנה ביום 19.6.1999 על ידי המודד המוסמך משה סלע סלוצק ואשר עודכנה שוב ביום 21.02.01 ע"י המודד המוסך דרור בן-נתן. המפה צורפה לתיקי הנכס, ובתיק הנכס אודות הנכס הראשון היא סומנה במספרים 122 עד 127, והיא מהווה חלק בלתי נפרד מפסק הדין;

      2. לשלם, ביחד ולחוד, לתובעת את הוצאות המשפט בתוספת הפרשי הצמדה ורבית מיום מתן פסק הדין ועד ליום התשלום בפועל;

      3. לשלם, ביחד ולחוד, לתובעת שכ"ט עו"ד בסך 25,000 ₪ בתוספת הפרשי הצמדה ורבית מיום מתן פסק הדין ועד ליום התשלום בפועל.

         

        ניתן היום, א' אייר תשע"ז, 27 אפריל 2017, בהעדר הצדדים.

         

        Picture 1

         

         


בעלי דין המבקשים הסרת המסמך מהמאגר באמצעות פניית הסרה בעמוד יצירת הקשר באתר. על הבקשה לכלול את שם הצדדים להליך, מספרו וקישור למסמך. כמו כן, יציין בעל הדין בבקשתו את סיבת ההסרה. יובהר כי פסקי הדין וההחלטות באתר פסק דין מפורסמים כדין ובאישור הנהלת בתי המשפט. בעלי דין אמנם רשאים לבקש את הסרת המסמך, אולם במצב בו אין צו האוסר את הפרסום, ההחלטה להסירו נתונה לשיקול דעת המערכת
הודעה Disclaimer

באתר זה הושקעו מאמצים רבים להעביר בדרך המהירה הנאה והטובה ביותר חומר ומידע חיוני. עם זאת, על המשתמשים והגולשים לעיין במקור עצמו ולא להסתפק בחומר המופיע באתר המהווה מראה דרך וכיוון ואינו מתיימר להחליף את המקור כמו גם שאינו בא במקום יעוץ מקצועי.

האתר מייעץ לכל משתמש לקבל לפני כל פעולה או החלטה יעוץ משפטי מבעל מקצוע. האתר אינו אחראי לדיוק ולנכונות החומר המופיע באתר. החומר המקורי נחשף בתהליך ההמרה לעיוותים מסויימים ועד להעלתו לאתר עלולים ליפול אי דיוקים ולכן אין האתר אחראי לשום פעולה שתעשה לאחר השימוש בו. האתר אינו אחראי לשום פרסום או לאמיתות פרטים של כל אדם, תאגיד או גוף המופיע באתר.



שאל את המשפטן
יעוץ אישי שלח את שאלתך ועורך דין יחזור אליך
* *   
   *
 

צור
קשר

צור
קשר

צור
קשר

צור
קשר

צור
קשר

צור
קשר

צור
קשר

כל הזכויות שמורות לפסקדין - אתר המשפט הישראלי
הוקם ע"י מערכות מודרניות בע"מ