פלוני נ' המרכז הרפואי שערי צדק ירושלים

לפניי תביעה בגין רשלנות רפואית, בטענה שהצוות הרפואי של הנתבעת לא נקט מידת זהירות, שאדם סביר ונבון וכשיר לפעול באותו משלח יד היה משתמש ונוקט בנסיבות של התובע, בכך שאפשרו לתובע לעבור ניתוח להחלפת מפרק הברך, שבמבחן תועלת – סיכון, בנסיבות, היה צריך להימנע ממנו.

יודגש בפתח הדברים, כי למול הטענה לעיל לענין עצם קיום הניתוח, התובע איננו מעלה בענייננו טענות לענין אופן וטיב הביצוע של הניתוח, וגם לא לגבי מאמצי צוות בית החולים להתגבר על סיבוכים שהתפתחו בעקבות הניתוח, שהצריכו מספר ניתוחים נוספים; מהלך שבסופו של דבר הותיר את התובע עם ברך מקובעת, ללא כיפוף.

על כן, בקליפת אגוז, פסק דין זה ידון במחלוקת הבאה: האם, כטענת התובע, בנסיבות ענייננו, יש לייחס לנתבעת אחריות ברשלנות לעצם קיום הניתוח במצבו של התובע ונתוניו הפיזיים והרפואיים טרם הניתוח? או שמא, כטענת הנתבעת, הצוות הרפואי פעל בנסיבות – גם בשקילת השיקולים וקבלת ההחלטות על הצורך בניתוח, וגם בהפניה לניתוח ובמתן ההסברים לקראת הניתוח – באורח מקצועי, מסור וכמקובל בסטנדרטים הבינלאומיים הגבוהים ביותר?

בנוסף, ידון בפסק דין בטענה נוספת המועלית בכתב התביעה, להפרת חובת הגילוי מצד הצוות הרפואי של הנתבעת, בנסיבות של היעדר הסכמה מדעת של התובע לקיום הניתוח, וכן - פגיעה באוטונומיה של התובע, שבגינם, לפי הנטען - זכאי התובע לפיצוי. טענות המוכחשות מטעם הנתבעת.

אקדים ואומר, כי כפי שיפורט ויבואר להלן, לא מצאתי בנסיבות ענייננו התרשלות מצד הנתבעת שגרמה לנזק לתובע - בכל הקשור לעצם נקיטה בניתוח האלקטיבי שבוצע לתובע (או - לאי-הימנעות מקיומו). עם זאת, כן מצאתי כי, בנסיבות ענייננו, הגילוי הנדרש על פי הדין מרופא מטפל כלפי מטופלו היה חסר בחלקו, ועל כן הסכמת התובע לניתוח שבוצע - לא היתה מדעת; בשל כך, הגם שלא הוכח קשר סיבתי בין הפרה חלקית זו של חובת הגילוי לבין בחירת התובע לעבור ניתוח אלקטיבי זה, זכאי התובע, בנסיבות, לפיצוי בגין פגיעה באוטונומיה.

א.גרסאות הצדדים

1. התובע, יליד 1940, הוא תושב מזרח ירושלים, נשוי, אב וסב. הוא סיים 5 שנות לימוד, ועבד שנים רבות כפועל בנין, עד שפרש מעבודתו בשנת 1997.

2. בתביעה זו נטען כי נגרם לתובע נזק גוף בגין עצם קיום ניתוח שעבר ביום 28.3.16 במרכז הרפואי (להלן: "בית החולים" או "המרכז הרפואי") שמנהלת בירושלים הנתבעת, עמותה רשומה. בניתוח הושתל מפרק ברך מלאכותי ברגל ימין של התובע (להלן: "הניתוח"). כפי שיפורט, בעקבות סיבוכים רפואיים שהופיעו בעקבות הניתוח, עבר התובע מספר ניתוחים נוספים, ובסופו של דבר הוסר משתל הרגל ובוצע קיבוע של עצמות הירך והשוק ונדרשה השלמת רקמות רכות (עור ושרירים).

3. בעקבות האמור, נותר התובע במוגבלות פיזית גדולה (לטענת התובע – משמעותית) מזו שנכנס לניתוח, כאשר איננו מסוגל כיום כלל לכופף את רגלו, שהתקצרה בכ-4 ס"מ, ובברכו נותר פצע מפריש, שלא נמצא לו מרפה עד היום – כשלוש וחצי שנים לאחר הניתוח.

4. מטעם התובע הוגשו כתצהירי עדות ראשית תצהיר שהוא נתן ותצהיר שנתנה בתו הבכורה. תצהיר התובע הוא קצר; לגבי הרקע הרפואי שלו, מצהיר התובע ב-ס' 3 לתצהירו: "היו לי בעיות רפואיות שונות. בהקשר זה טופלתי בבתי חולים ובקופת חולים. קבלתי תרופות והייתי במעקב. אני לא מבין בענייני רפואה, ועשיתי כל מה שהרופאים המליצו".

5. מכאן עובר התובע בתצהירו הישר לשנת 2014, ומצהיר: "בשנת 2014, למיטב זכרוני התחלתי לסבול מכאבים בברך הימנית...". התובע מתאר זמנים שבהם, לגרסתו, אמנם היו לו בגין הכאבים הללו קשיים בהליכה ובעליה במדרגות, ואף נזקק מפעם לפעם למקל הליכה, אך הסתדר עצמאית ולא נזקק לעזרה. לגרסתו, מצא לדבר "על המצב" עם רופאת המשפחה בקופ"ח והיא הפנתה אותו לבית החולים. שם, יחד עם בתו הבכורה, פגש התובע את ד"ר ליפשיץ, ש"הסביר לנו שיש פתרון לבעיה שלי. הוא המליץ על ניתוח להחלפת הברך. הרופא הסביר שהמדובר בניתוח קל יחסית וכי לאחריו יחול שיפור גדול במצבי ובאיכות החיים שלי. הוא לא אמר לי, שמצבי הרפואי עלול לגרום לסיבוכים. הוא גם לא אמר לי שאני עלול לסבול מנכות קשה ומהגבלות חמורות כתוצאה מהניתוח" [ס' 4 ו-5 לתצהירו].

6. בתו של התובע, אף היא גורסת בתצהירה "למיטב זכרוני, כשנתיים לפני האירועים הנדונים בתביעה של אבי, הוא החל להתלונן על כאבים בברך ימין", וחוזרת על גרסתו של אביה, שהתלונן על קשיים בהליכה ובעיקר בעליה ובירידה של מדרגות, מפעם לפעם נזקק למקל הליכה, אך הסתדר עצמאית, כאמור. בתצהירה היא מתארת את ההפניה של רופאת המשפחה אל בית החולים, ואת הפגישה עם ד"ר ליפשיץ מיום 24.11.15. לגבי ד"ר אמיר רובין, מי שבפועל ביצע את הניתוח, מצוין רק, שלגרסתה, ביום הניתוח, 28.3.16, הוא החתים את אביה פעם נוספת על טופס ההסכמה, מבלי לדבר על הסיכונים שבניתוח; ואף התבדח עמם באותה הזדמנות, במטרה להפיג את חששותיהם [ס' 5 לתצהירה].