פלוני נ' הפניקס חברה לביטוח בע"מ

לפניי תביעת התובע, יליד 1962, לתשלום פיצויים בגין נזקי גוף שנגרמו לו, לטענתו, בעקבות תאונת דרכים שהתרחשה ביום 07/11/18 וזאת בהתאם לחוק הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים, תשל"ה – 1975 (להלן – התאונה).

על פי הנטען בכתב התביעה, במועד האמור חזרו התובע וחברו מחו"ל ונסעו עם רכבת משדה התעופה בן גוריון לתחנת רכבת ההגנה בתל - אביב, שם התעתדו להחליף רכבת בואכה באר – שבע. תוך כדי ירידתו מהרכבת נתקלה רגלו של התובע במרווח שבין מדרגות הרכבת לבין שפת הרציף, הוא נפל וניסה לבלום את הנפילה עם ידיו אך ללא הצלחה, וכתוצאה מכך נחבל בחלקי גופו השונים.

הנתבעת היא המבטחת של רכבת ישראל ושל נהג הרכבת בה אירעה התאונה.

הנתבעת כפרה בנסיבות התרחשות התאונה, וכן כפרה בנזקים הנטענים.

ראיות הצדדים

1. מטעם התובע הוגשו תיק מוצגים וכן תצהירי עדותו ראשית שלו, של חברו שהיה עמו בעת התאונה מר חנן אביטן, ושל עד ראיה, מר מוריס לוי.

    

2. מטעם הנתבעת הוגש תיק מוצגים.

    

    

    

   נסיבות התרחשות התאונה

    

3. הנתבעת כפרה בתיאורי התובע באשר לנסיבות התרחשות התאונה, וטענה כי לא עלה בידי התובע להוכיח את נסיבות התרחשות התאונה המתוארות על ידיו.

4. התובע סיפר בתצהירו, כי ביום 07/11/18 הוא הגיע עם הרכבת מתחנת בן גוריון לתחנת רכבת ההגנה. הרכבת נעצרה ובמהלך ירידתו מהרכבת, רגלו נתקעה ברווח שבין המדרגה האחרונה של קרון הרכבת לבין שפת הרציף, ביניהן יש הפרשי גובה. כתוצאה מכך הוא נפל ובנפילה הוא הושיט את יד ימין קדימה כדי לבלום את הנפילה אך ללא הצלחה. הוא נחבל בכל חלקי גופו.

    

5. התובע חזר על גרסתו בחקירתו הנגדית ואף הדגים מה הוביל לנפילתו. התובע שלל את התזה שהציגה לו הנתבעת ולפיה הוא נפל כתוצאה מאיבוד שוויו משקל לאחר שהרים שתי מזוודות במהלך הירידה מהרכבת אל עבר שפת הרציף.

    

6. עדותו של התובע באשר לעצם התרחשות התאונה ובאשר לנסיבות התרחשותה לא נסתרה בחקירתו הנגדית והיא הותירה בי רושם מהימן.

    

7. בהקשר זה אציין, כי בחנתי את עדותו של התובע בקפדנות יתירה, זאת על רקע העובדה שהוא כבר הגיש בעבר תביעות פיצויים בגין תאונות בהן היה מעורב, ועל רקע העובדה שפנה לקבלת טיפול משפטי בגין התאונה בתיק שבכותרת, ארבעה ימים לאחר מועד התאונה.

    

8. עדות התובע נתמכת בעדותו של מר מוריס לוי, שראה את התרחשות התאונה.

    

9. מר לוי סיפר בתצהירו, כי כאשר הרכבת נעצרה, הוא עמד מאחורי התובע, ובמהלך ירידת התובע ממדרגות הרכבת לרציף, רגלו נתקעה במשהו והוא נפל לפנים. הוא עזר לתובע לקום, והבחין בחבלות שנגרמו לו. לדבריו, התובע אמר לו שרגלו נתקעה בין הרכבת לרציף.

    

10. בחקירתו הנגדית אישר מר לוי, כי הוא עצמו לא ראה במה נתקלה רגלו של התובע וגם לא ראה את רגלו של התובע במרווח שבין שפת הרציף לקרון, אך חזר וציין, כי מיד לאחר הנפילה, התובע אמר לו שרגלו נתקלה במרווח שבין מדרגת הרכבת לבין שפת הרציף (עמ' 5 שורות 22-25).

     

11. אמנם מדובר בעדות שמיעה אולם עדות זו מותרת מכוח חריג הרס גסטא, בהיותה אמירה ספונטאנית שנאמרה בעקבות אירוע מסעיר ומרגש, סמוך לאחר התרחשות האירוע ובעוד התובע תחת השפעת האירוע (השוו עם האמור בת"א (מחוזי י-ם) 223/64 אפריאט נ' אבוטבול, פס"מ נח 3).

     

12. מר לוי גם שלל את טענת הנתבעת, ולפיה התובע נפל כתוצאה מאיבוד שיווי משקל לאחר שניסה להרים בידיו את שתי המזוודות שלו (עמ' 4 שורות 21-23).

     

13. הנתבעת טענה, כי אין ליתן משקל לעדותו של מר לוי שכן הוא נכח באולם בעת שמיעת עדותו של העד חנן אביטן. אין ממש בטענה זו, שעה שמר לוי לא מסר עדות זהה לזו שמסר מר אביטן. כך למשל, מר לוי אישר בעדותו, כי הוא לא ראה את רגלו של התובע במרווח שבין מדרגת קרון הרכבת לבין שפת הרציף (עמ' 5 שורות 26-27), בעוד שמר אביטן העיד כי ראה את רגלו של התובע תקועה במרווח שבין מדרגת קרון הרכבת לבין שפת הרציף (עמ' 2 שורה 13). ואגב, אין סתירה בין עדותו של מר לוי לבין עדותו של מר אביטן, שכן מהעדויות עולה, כי תחילה הגיע אל התובע מר אביטן בגפו, ורק אחר כך הגיע אל התובע מר לוי. בהינתן פער כרונולוגי זה, לא ניתן לשלול את האפשרות שבעת הגעתו של מר לוי אל התובע הוא כבר שחרר את רגלו מהמרווח שבין שפת הרציף לבין מדרגת קרון הרכבת.

     

14. הנתבעת טענה, כי גרסתו של מר לוי, לפיה התובע סיפר לו שרגלו נתקעה במרווח שבין שפת הרציף לבין הקרון, עומדת בסתירה לעדות חברו של התובע, מר חנן אביטן, ולפיה התובע היה מבולבל והתקשה להשיב לשאלות (עמ' 3 שורות 8-9). לאחר בחינת העדויות הגעתי למסקנה, כי לא מדובר בסתירה שכן מעדותו של חנן אביטן עולה, כי הוא ניגש תחילה לבדו אל התובע ורק אחר כך הוא ביקש ממר לוי להרים את התובע ולטפל בו (עמ' 3 שורות 4-5). במצב דברים זה, אפשרי שבעת שמר אביטן ניגש אל התובע הוא התקשה להשיב על שאלות וכאשר מר לוי הגיע אל התובע, זה האחרון הצליח להסביר את נסיבות התרחשות התאונה.

     

15. עוד טענה הנתבעת, כי מר לוי העיד שנפילת התובע התרחשה לאחר ירידת התובע מהקרון של הרכבת (עמ' 6 שורה 20), בעוד שהתובע העיד כי בעת הנפילה הוא עדיין היה על מדרגות הרכבת (עמ' 9 שורה 19), ומכאן לשיטת הנתבעת, הסיבה האמיתית לנפילה אינה זו הנטענת על ידי התובע, היינו שרגלו נתקעה במרווח שבין הקרון לבין שפת הרציף. גם בהקשר זה אינני סבור כי מדובר בסתירה בין העדויות, שכן הסיטואציה שבה אחת מרגליו של התובע נתקעה במרווח שבין המדרגה האחרונה והחיצונית של קרון הרכבת (כפי שרואים בתמונות שהציג התובע) לבין שפת הרציף יכולה להיות מסווגת, עובדתית, הן כסיטואציה המתרחשת בעת ירידה במדרגות הקרון והן כסיטואציה המתרחשת לאחר הירידה מהקרון, שהרי רגלי התובע, או לפחות אחת מהן, כבר אינן מונחות על המדרגות.

     

16. מר לוי הוא עד אובייקטיבי ואין לו שום היכרות קודמת עם התובע (עמ' 4 שורה 12), דבר המגביר את אמינות גרסתו. מר לוי עמד מאחורי התובע ומבלי שאדם אחר חצץ ביניהם (עמ' 4 שורות 17-18), כך שהוא ראה את תהליך הנפילה (עמ' 5 שורה 22). גרסתו לא נסתרה בחקירתו הנגדית והיא הותירה בי רושם מהימן.

     

17. עדותו של התובע נתמכת גם בעדות חברו חנן אביטן.

     

18. מר אביטן סיפר בתצהירו, כי הוא חזר עם התובע מחו"ל וכשהגיעו עם הרכבת לתחנת רכבת "ההגנה", הוא ירד לפני התובע, ולפתע שמע חבטה וזעקה. כשהוא הסתובב לאחור, הוא ראה את התובע שרוע על הרצפה על בטנו, כשקצה הנעל הימנית שלו פונה כלפי מטה במרווח שבין מדרגת הרכבת לבין שפת הרציף. גם לדבריו, התובע אמר לו שרגלו נתקעה במרווח שבין מדרגת הרכבת לבין שפת הרציף. הוא סייע לתובע לקום והלך יחד עמו למנהל התחנה. זה האחרון הציע לתובע להתפנות לבית חולים "איכילוב" באמצעות אמבולנס, אך התובע העדיף ללכת לבית החולים בבאר – שבע. מנהל התחנה מסר לתובע תחבושת ויוד. כאשר התובע ביקש ממנהל התחנה לקבל אישור על האירוע, מנהל התחנה סירב אך ציין כי האירוע מתועד במצלמות וכן ביומן התחנה.

     

19. מר אביטן חזר על גרסתו בחקירתו הנגדית. אישר שוב, כי ראה את רגלו של התובע תקועה בין הרכבת לרציף (עמ' 1 שורות 14-15 ועמ' 2 שורות 13-14, ושורות 26-27).

     

20. עדותו של מר אביטן הותירה בי רושם מהימן.

     

21. הנתבעת טענה, כי גרסת העד אביטן היא שקרית שכן, הוא העיד שרגלו של התובע נתקעה במרווח שבין הקרון לבין שפת הרציף ובאותה נשימה גם הוסיף וטען, כי התובע, שגובהו תועד במסמכים רפואיים שונים 185 ס"מ או 189 ס"מ, נחבט עם ראשו בעמוד שמרוחק 2.5 עד 3 מטרים מהקרון, וברי כי סיטואציה כזו אינה הגיונית.

     

    אין בידי לקבל טענה זו, שכן נתוני המרחק בין מדרגת קרון הרכבת לבין העמוד בו נחבט התובע, בהם נקט העד אביטן, היו השערה בלבד ותוך שהעד הסביר כי הדבר נעוץ בחלוף הזמן המשמעותי, בן שבע השנים, מאז האירוע ועד לעדותו (עמ' 1 שורה 23). תמהני, מה מנע מהנתבעת להביא ראיה מדויקת אודות המרחק בין מדרגת הקרון לבין העמודים שנמצאים על הרציף?!

     

    עוד בהקשר זה אציין, כי טענת העד אביטן, שהתובע נפגע בראשו, נתמכת הן בתמונה ת/1 והן במסמך הרפואי מבית החולים סורוקה שם צוין כי התובע נחבל במצח (עמ' 12 לתיק מוצגי התובע).

     

22. בעדותו של אביטן יש גם כן לחזק את גרסת התובע בשני מישורים: האחד כעדות ישירה לכך שרגלו של התובע היתה תקועה במרווח שבין מדרגות הרכבת לבין שפת הרציף; השני כעדות שמיעה מותרת מכוח חריג הרס - גסטא ביחס לאמרת התובע לפיה נתקע עם רגלו במרווח שבין מדרגות הרכבת לבין שפת הרציף.

     

23. התובע גם הציג צילומים משפת הרציף להוכיח קיומו של מרווח בין מדרגות הרכבת לבין שפת הרציף, וארשה לעצמי לומר כי מדובר בידיעה שיפוטית ממש. גם אם הצילומים הם של רכבת שמגיעה מיעד שונה מהיעד ממנו הגיעה הרכבת בה נסע התובע, מדובר, כך על פי עדות התובע, באותו דגם של קרון כך שהמרווח בין מדרגות הקרון לבין שפת הרציף הוא אותו מרווח.

     

24. בהקשר לצילומים שהציג התובע, הפנתה הנתבעת לעדות התובע, לפיה הצילומים צולמו עשרים דקות לאחר התרחשות התאונה (עמ' 7 שורה 28), והביעה פליאה כיצד היתה לתובע יכולת לצלם את הצילומים זמן כה קצר לאחר התרחשות התאונה בה, לדבריו, הוא קיבל מכה בראש והיה מבולבל ומתקשה בהתמצאות. לשיטת הנתבעת, פליאה זו מלמדת כי כבר במועד התאונה תכנן התובע להגיש תביעת פיצויים ומכאן שיש להתייחס בחשדנות לגרסתו.

     

    אין בסיס לפליאת הנתבעת ודין טענתה ביחס לצילומים להידחות, שעה שהתובע העיד כי לא הוא צילם את הצילומים, אלא חברו, חנן אביטן (עמ' 7 שורה 31 ועמ' 8 שורה 15).

     

    כמו כן, טענת הנתבעת, לפיה התובע תיעד את הזירה בהיותו בזירת התאונה כי כבר אז תכנן להגיש תביעה, אינה עולה בקנה אחד עם טענתה האחרת, לפיה אין זהות בין הגרסה שמסר התובע בחדר המיון לבין הגרסה אותה העיד בתצהירו ובעדותו בבית המשפט.

     

    מכל מקום, ההחלטה לתעד את זירת התאונה - ואף אם היתה זו החלטה של התובע - מובנת על רקע עדות התובע שלא נסתרה, ולפיה מנהל תחנת הרכב סירב למסור לתובע אישור על דיווח מצד התובע על התרחשות התאונה ועל נסיבותיה (עמ' 8 שורות 1-3).

     

25. אין בידי לקבל גם את טענת הנתבעת, ולפיה המסמכים הרפואיים שנערכו בסמוך לאחר התאונה סותרים את גרסת התובע, ואבאר טעמיי.

     

26. תחילה פנה התובע לקבל טיפול רפואי במרפאה.

     

    על פי המסמך הרפואי, התובע מסר לרופאה כי: ""חזר מטיול בורשה, בחזרה הביתה בתחנת הרכבת, לפני כשעתיים, נתקל במאין חור/שקע במדרכה ונפל (השגיאות במקור – ת.א.)".

     

27. לאחר ביקורו במרפאה, פנה התובע לקבלת טיפול רפואי בבית החולים "סורוקה".

     

    על פי המסמך הרפואי מבית החולים סורוקה, התובע סיפר לרופאים כי: "ביציאה מהרכבת מספר כי רגלו נתקעה במדרכה והוא מעד".

     

28. מהתיאורים עולה, כי רגלו של התובע נתקעה בשקע כלשהו בתחנת הרכבת עם יציאתו מהרכבת. תיאורים אלו עולים בקנה אחד עם הגרסה שהוא מסר בתצהירו ובעדותו בבית המשפט. העובדה שהתובע נקט לכאורה במונח "מדרכה" במקום במונח "שפת הרציף" יכולה להיות מובנת בבלבול שהוא היה נתון בו עקב פציעתו, כפי שאף הסביר בעדותו (עמ' 9 שורה 7). מכל מקום מדובר בביטויים שמשמעותם דומה.

     

29. בהקשר זה יוזכר, כי עוד קודם להגעת התובע לקבלת טיפול ראשוני, הוא כבר סיפר לעד הראיה מר לוי, עוד בהיותו בזירת התאונה, כי רגלו נתקעה ברווח שבין מדרגת קרון הרכבת לבין שפת הרציף. לפיכך, הגרסה שמופיעה במסמכים הרפואיים איננה "הגרסה הראשונית" לאירוע, כפי טענת הנתבעת, ויש לבחון את תוכנם של המסמכים הרפואיים על רקע הגרסה שמסר התובע לעד ראיה אובייקטיבי עוד בהיותו בזירת התאונה.

     

30. לאור האמור לעיל, המסמכים הרפואיים אינם סותרים את גרסת התובע, אלא להיפך, מחזקים אותם.

     

31. זאת ועוד, הן התובע והן חברו מר אביטן העידו כי התובע שוחח עם מנהל התחנה, יידע אותו על התרחשות התאונה ונסיבותיה, ומנהל התחנה מסר לתובע כי האירוע מתועד ביומן התחנה וכן במצלמות האבטחה. עדותם של התובע וחברו בעניין זה לא נסתרה. מנגד, הנתבעת לא העידה מטעמה את מנהל התחנה, לא הציגה את יומן התחנה למועד הרלוואנטי וגם את צילומי מצלמות אבטחה. הימנעות הנתבעת מהצגת יומן התחנה ו/או מצלמות האבטחה פועלת לחובתה.

     

32. גם אם אניח שזמן קצר לאחר התרחשות התאונה תכנן התובע את הגשת התביעה, כפי טענת הנתבעת, המתבססת על צילום זירת התאונה זמן קצר לאחר התרחשות התאונה ועל פנייה לעורך דין ארבעה ימים לאחר התאונה, אין הדבר מוביל בהכרח למסקנה שעדות התובע שקרית. לכל היותר, הנחה זו מחייבת בדיקה זהירה של גרסת התובע. בחנתי כאמור את גרסת התובע ומצאתי לה חיזוקים בשתי עדויות נוספות, אחת מהן אובייקטיבית לגמרי. עדות התובע והעדויות המחזקות אותה הובילו אותי למסקנה, לפיה יש אמת בגרסת התובע.

     

33. לאור כל האמור לעיל, שוכנעתי כי עלה בידי התובע להוכיח, ברמה הנדרשת במשפט אזרחי, את גרסתו, ולפיה במהלך ירידתו מהרכבת, רגלו נתקעה במרווח שבין מדרגות הרכבת לבין שפת הרציף וכתוצאה מכך הוא נפל קדימה.

     

34. על פי סעיף 1 לחוק הפלת"ד, תאונה דרכים היא מאורע שבו נגרם לאדם נזק גוף עקב שימוש ברכב מנועי למטרות תחבורה. שימוש ברכב מנועי מוגדר באותו סעיף ככניסה לרכב או ירידה ממנו. כמו כן, רכב מנועי מוגדר באותו סעיף גם ככולל רכבת.

     

35. בתי המשפט הכירו בחבות לפי חוק הפלת"ד בתביעות תובעים שנפגעו תוך כדי ירידה מקרון רכבת (ת"א (שלום רמ') 31299-11-16 פלוני נ' רכבת ישראל ואח' (18/07/19); ת"א (שלום חי') 59776-03-15 פלונית נ' רכבת ישראל בע"מ (28/05/18)).

     

36. הנתבעת עצמה לא התכחשה לכך שאם יוכחו נסיבות התאונה הרי שהיא מהווה "תאונת דרכים", כמשמעות המונח בחוק הפלת"ד (ראו סעיף 3 לסיכומי הנתבעת).

     

37. לפיכך, אני קובע כי התאונה בה נפגע התובע היא תאונת דרכים כמשמעות המנוח בחוק הפלת"ד.

     

     

     

    המצב הרפואי

     

     

    ממצאים רפואיים

     

38. בעקבות התאונה פונה התובע לקבלת טיפול רפואי וגובס בשל קיומו של שבר בעצם הסירה. מספר ימים לאחר מכן גם אובחן עם זעזוע מוח (עמ' 80 לתיק מוצגי התובע).

     

     

     

     

    נכויות צמיתות

     

39. בית המשפט מינה מומחים רפואיים בתחום האורתופדיה ובתחום הנוירולוגיה.

     

     

    I - נכות אורתופדית

     

40. המומחה מטעם בית המשפט בתחום האורתופדיה, ד"ר שלומי בלום, קבע כי, בעקבות התאונה נותרה לתובע נכות אורתופדית בשיעור של 5% בגין מגבלה קלה ביותר (כך בלשון המומחה) בשורש כף יד ימין.

     

     

    II – נכות נוירולוגית

     

41. המומחה מטעם בית המשפט בתחום הנוירולוגיה, פרופ' דוד ירינצקי, קבע, כי בעקבות התאונה נותרה לתובע נכות נוירולוגית משוקללת בשיעור של 5% (מעוגל) כמפורט להלן:

     

    • 2.5% בגין כאבי ראש.

    • 2.5% בגין מצב קוגניטיבי.

       

42. המומחה העריך נכות באותם שיעורים בגין מצב רפואי קודם.

     

     

    סיכום ביניים

     

43. סה"כ נכותו הצמיתה המשוקללת של התובע בעקבות התאונה היא בשיעור של 9.69%

     

     

    נכויות זמניות

     

44. המומחה מטעם בית המשפט בתחום האורתופדיה קבע נכויות זמניות כדלקמן:

     

    • 30% למשך 3 חודשים.

    • 15% למשך 3 חודשים נוספים.

       

45. המומחה מטעם בית המשפט בתחום הנוירולוגיה לא קבע נכויות זמניות.

     

     

    הנכות הרפואית הקובעת

     

46. כבר נקבע בפסיקת בית המשפט העליון כי:

     

    "משממנה בית המשפט מומחה על מנת שחוות דעתו תספק לבית המשפט נתונים מקצועיים לצורך הכרעה בדיון, סביר להניח שבית המשפט יאמץ ממצאיו של המומחה אלא אם כן נראית סיבה בולטת לעין שלא לעשות זאת. . ." (ע"א 293/88 חברת יצחק ניימן להשכרה בע"מ נ' מונטי רובי (31/12/88)).

     

    הצדדים ויתרו על חקירת שני המומחים שמונו מטעם בית המשפט.

     

    במצב דברים זה, לא מצאתי סיבה שלא לקבל את מסקנות המומחים שמונו מטעם בית המשפט.

     

    בהתאם, אני קובע, אפוא, כי בעקבות התאונה נותרו לתובע נכות רפואית אורתופדית בשיעור של 5% ונכות רפואית נוירולוגית בשיעור משוקלל של 5% (מעוגל).

     

    סך הכל נכות רפואית משוקללת בשיעור של 10% (מעוגל).

     

     

     

    נתונים אודות התובע

     

47. להלן מספר נתונים רלוואנטיים אודות התובע:

     

    • התובע יליד X/X/1962, נשוי ואב ל – 4 ילדים.

       

    • התובע היה בן 56 שנים במועד התאונה וכיום הוא בו 63 שנים.

       

    • התובע סיים 12 שנות לימוד ללא תעודת בגרות.

       

    • במרוצת השנים רכש, באמצעות האוניברסיטה הפתוחה, השכלה אקדמאית: תואר ראשון ותואר שני בחינוך וכן תעודת הוראה.

       

    • במועד התאונה עבד התובע כמנהל מרכז השכלה במינהל החינוך בעיריית באר - שבע.

       

       

       

      הנכות התפקודית

       

48. התובע טען בתצהיר עדותו הראשית, כי הפגימות שנגרמו לו בתאונה השליכו על תפקודו. הוא סובל מכאבים בכף יד ימין הדומיננטית, מתקשה בכל פעולה בה נדרשת הפעלה של כף היד, מתקשה בהקלדה במחשב או בכתיבה, וכן מתקשה בביצוע עבודות תחזוקה בביתו. הוא נעדר מהעבודה ממועד התאונה ועד סוף חודש מרץ 2019, לאחר מכן שב לעבודה תוך היעדרויות והפסד ימי מחלה ולבסוף, ביום 31/08/19, נאלץ לפרוש מעבודתו בעירייה. הוא גם התקשה בלימודי המשפטים אליהם נרשם חודש לפני התאונה, ולראיה הציונים הנמוכים שהשיג במבחנים במסגרת לימודי התואר במשפטים לעומת הציונים שהשיג במסגרת לימודיו לתארים אחרים קודמים (סעיף 21 לתצהיר עדות ראשית). טרם החל התמחות במשפטים שכן חושש שיתקשה בקריאת מסמכים, ונוכח קשייו בקריאה ובכתיבה או הקלדה, הוא גם יתקשה בעבודתו כעורך דין. מאז פרישתו מהעירייה אינו עובד (סעיף 24 לתצהיר עדות ראשית), למעט השתתפות, מדי פעם, בדיונים של בתי דין לעבודה כנציג ציבור (סעיף 25 לתצהיר עדות ראשית). לדברי התובע, עקב התאונה ואי יכולת לעבוד נגרמו לו הפסדי שכר משמעותיים.

     

49. הנתבעת טענה מנגד, כי לנכויות שנגרמו לתובע בעקבות התאונה אין כל השלכה תפקודית. התובע שב לעבודתו משך למעלה משנתיים מתום אירוע התאונה. פרישת התובע מעבודתו בעירייה אינה קשורה לאירוע התאונה, שכן התובע יצא לגמלאות משיקוליו שלו בהתאם להסכם פרישה שהוצע לו. התובע סיים לימודי משפטים בתקופה שלאחר התאונה והוא מקבל פנסיה מהעירייה. כמו כן, התובע סובל מבעיות רפואיות למכביר, נקבעה לו במל"ל נכות כללית בשיעור של 88% כך שהנכויות שנגרמו לו בתאונה הינן בעלות השפעה מינורית.

     

50. ככלל, שיעור הנכות הרפואית מבטא לרוב גם את שיעור הנכות התפקודית. הנכות התפקודית נקבעת על ידי בית המשפט. היא מבטאת את השפעת הנכות הרפואית על תפקודו של הנפגע בכל תחומי החיים. הנכות הרפואית משמשת "מקור השראה" להערכת הנכות התפקודית, במיוחד במקום שמדובר בפגיעה אורתופדית אצל מי שעובד בעבודה פיזית (ע"א 2577/14 פלוני נ' המאגר הישראלי לביטוחי רכב בע"מ (10/01/15), פסקה 6). עם זאת, לא תמיד קיימת חפיפה בין הנכות הרפואית לבין הנכות התפקודית וזו האחרונה יכולה להשתנות בהתחשב בגילו של הניזוק, טיב עיסוקו, גובה שכרו לפני ואחרי התאונה, מצב התעסוקה בשוק ועוד כהנה וכהנה גורמים אשר יכולים להשפיע על כושר השתכרותו של התובע (ע"א 3049/93 גירוגיסיאן נ' רמזי ואח', פ"ד נב (3) 792, 797-799).

     

    נבחן להלן את הפרמטרים האמורים על עניינו של התובע.

     

51. הנכות המשוקללת של התובע, העומדת על שיעור של כ – 10%, מורכבת מנכויות בשיעורים נמוכים: 5% אורתופדית (בגין מגבלה קלה ביותר (כך בלשון המומחה) בשורש כף יד ימין) ו – 5% נוירולוגית המורכבת משתי נכויות, בגין כאבי ראש ובגין בעיה קוגניטיבית, כל אחת בשיעור של 2.5%. שיעורן הנמוך של הנכויות מלמד, כשלעצמו, כי השלכתן התפקודית היא לא משמעותית.

     

52. כבר נקבע בפסיקה ובספרות כי: "נכויות בשעירו נמוך, של 5% או אפילו עד 10%, מטבען שאינן עלולות להשפיע על כושר התפקוד בנוגע להשתכרות, אצל אדם מן היישוב (ע"א (מחוזי ת"א) 66855-07-17 הכשרה חברה לביטוח בע"מ ואח' נ' פלונית (16/10/18)).

     

53. לדברי התובע, לאחר התאונה הוא נעדר מהעבודה עד סוף חודש מרץ 2019, לאחר מכן שב לעבודה אם כי נעדר בשל מגבלותיו, וניצל ימי מחלה, סה"כ ניצל 111 ימי מחלה עד לסוף חודש אוגוסט 2019 אז פרש מעבודתו בעירייה. עיון בתלושי השכר שצירף התובע בגין החודשים דצמבר 2018 ועד אוגוסט 2019 מלמד שהתובע ניצל 111 ימי מחלה, מתוכם 73 ימי מחלה עד סוף חודש מרץ 2019, ו – 38 ימי מחלה בחודשים הנותרים (עמ' 155 עד 172 לתיק מוצגי התובע).

     

54. התובע טען כי בעקבות הפגימות שנגרמו לו בתאונה הוא נעדר רבות ממקום עבודתו ועל כן, הממונים עליו אילצו אותו לפרוש, והוא פרש כאמור מעבודתו בעיריית באר – שבע ביום 31/08/19 (עמ' 10 שורות 22-28). לשון אחרת, התובע טען כי פרישתו מהעבודה נבעה בעקבות התאונה (סע' 17 לתצהיר עדותו הראשית).

     

    אין בידי לקבל טענתו זו של התובע, וזאת מהטעמים הבאים:

     

    ראשית, אין בהסכם הפרישה ולו רמז לכך שהפרישה היא בשל טעמים רפואיים, אלא להיפך. נכתב בהסכם הפרישה כי הפרישה באה בעקבות מתווה פרישה אטרקטיבי שהוצע לתובע במסגרת התייעלות במגזר הציבורי (עמ' 174 עד 176 לתיק מוצגי התובע).

     

    שנית, התובע לא העיד אף אחד מהממונים עליו או מעמיתיו לעבודה להוכיח שהוא אולץ לפרוש בשל מגבלותיו הרפואיות שנגרמו בתאונה. בכלל זה לא העיד התובע את יו"ר ועד העובדים, מר יוסי דר, שלדבריו היה מעורב בפרישתו מהעבודה (עמ' 14 שורות 11-16).

     

    שלישית, במסגרת הערכה נוירופסיכולוגית שנערכה לתובע, על פי המלצת המומחה שמונה מטעם בית המשפט בתחום הנוירולוגיה, סיפר התובע, כי לפני כ- 40 שנים, במסגרת שירות מילואים, הוא נפצע ונותרה לו נכות בשיעור של 20%, בגינה הוא מטופל כל שבוע במחלקת השיקום של בית החולים "תל – השומר". עוד סיפר התובע, כי בעקבות הטיפולים הללו, הוא נאלץ להיעדר מעבודתו, דבר שלא היה לשביעות רצונם של הממונים עליו, וכלשונו: "לדבריו יחסי העבודה היו קשים עקב בעיות רפואיות שלו שהצריכו היעדרות מהעבודה לצורך טיפול במחלקת שיקום של נכי צה"ל בתל השומר, עד שפרש מהעבודה במסגרת תוכנית פרישה" (עמ' 56 לתיק מוצגי התובע). כפי שניתן להיווכח, התובע לא אמר שפרישתו מהעבודה נבעה בשל הפגימות שנגרמו לו בתאונה והוא אף ציין כי היעדרויותיו מהעבודה, שהביאו להרעה ביחסים עם הממונים עליו, נבעו מהצורך לקבל טיפולים בשל הנכות שנגרמה לו במסגרת שירותו הצבאי.

     

    רביעית, בתצהיר עדותו הראשית טען התובע, כי עובר לתאונה הוא נזקק לשני טיפולים בשבוע בעקבות הנכות שנגרמה לו בעת שירותו הצבאי (סע' 7 לתצהיר). בתחילת חקירתו הנגדית הגדיל התובע לעשות עת אישר, כי עובר לתאונה הוא טופל 3 פעמים בשבוע בבית החולים "תל השומר" (עמ' 11 שורות 5-6). משהבין התובע, כי דבריו שומטים את הבסיס תחת טענתו, לפיה בעקבות התאונה הוא נאלץ להיעדר רבות מעבודתו ועל כן אולץ לפרוש, הוא שינה את גרסתו וגימד את היקף הטיפולים להם נזקק עובר לתאונה. על פי גרסתו החדשה, עובר לתאונה הוא נעדר מעבודתו רק יום או יום וחצי בשבוע לשם קבלת טיפול בבית החולים "תל השומר" (עמ' 15 שורות 8-11). מיותר לציין, כי התובע לא הציג לבית המשפט את תוכנית הטיפולים שלו בבית החולים "תל – השומר" כדי להוכיח שדווקא גרסתו המאוחרת היא הנכונה, וגם לא היה בפיו הסבר מדוע לא עשה כן (עמ' 15 שורה 16). במצב דברים זה, ועל בסיס ההנחה שגרסה מוקדמת מוחזקת כאמינה יותר מגרסה מאוחרת, אני מעדיף את הגרסה שמסר התובע בתחילת חקירתו הנגדית על פני הגרסה המאוחרת שמסר בחקירתו הנגדית. מהגרסה הראשונית עולה, כי היעדרויותיו של התובע מהעבודה נבעו בשל הצורך לקבל טיפולים שנובעים מהנכות שנגרמה לו במהלך שירותו הצבאי ולא בשל הפגימות שנגמרו לו בתאונה. לפיכך, ככל שהיעדרויות התובע מעבודתו לא היו לשביעות רצון הממונים עליו, הרי שהיעדרויות אלו אירעו עוד לפי התאונה.

     

    חמישית, אין גם היגיון בטענת התובע, שכן לדברי התובע, לאחר פרישתו המאולצת מעבודתו בעירייה, העירייה נאלצה להעסיק 5 עובדים כדי לבצע את העבודה שהתובע נהג לבצע לבדו (עמ' 14 שורות 5-6). סביר להניח שהעירייה לא היתה מאלצת התובע לפרוש כדי להעסיק במקומו, באותה עבודה, 5 עובדים.

     

    מכל המקובץ, שוכנעתי כי לא עלה בידי התובע להוכיח את טענתו, לפיה פרישתו מהעבודה בעיריית באר- שבע נבעה בשל המגבלות שנגרמו לו בתאונה נושא התיק שבכותרת.

     

    בהקשר זה אציין, כי בהינתן הכלל של "פלגינן דיבורא", אין מניעה לאמץ כמהימנה את עדות התובע ביחס לנסיבות התרחשות התאונה ולדחות כבלתי מהימנה את עדות התובע ביחס לסיבת פרישתו מהעבודה בעיריית באר – שבע.

     

55. התובע הוסיף וטען, כי לא זו בלבד שבעקבות התאונה הוא נאלץ לפרוש מעבודתו בעיריית באר –שבע, אלא שהוא גם לא יכול לעבוד בשום מקום אחר מאז (סעיף 24 לתצהיר עדותו הראשית).

     

    גם דין טענתו זו של התובע להידחות, מהטעמים הבאים:

     

    ראשית, נכותו המשוקללת של התובע היא בשיעור של פחות מ – 10%, היינו נכות בשיעור נמוך שכשלעצמה אינה מצדיקה חוסר יכולת לעבוד בכלל.

     

    שנית, טענת התובעת לא נתמכת בחוות דעת רפואית כלשהי אורתופדית או תעסוקתית.

     

    שלישית, מאז שנת 2021 התובע עובד כנציג ציבור בדיונים בבית הדין לעבודה.

     

56. נראה, כי בחירת התובע שלא להשתלב במעגל העבודה לאחר פרישתו מעבדותו בעיריית באר – שבע נובעת משיקולים אחרים שאינם קשורים בתאונה.

     

57. מחומר הראיות עולה, כי סמוך לאחר התאונה התובע החל בלימודים לתואר ראשון במשפטים. התובע סיים לימודי משפטים ביום 07/07/22 (סעיף 22 לתצהיר עדות ראשית). לא מן הנמנע כי בחירת התובע שלא להשתלב במעגל העבודה נבעה מרצונו להקדיש את מרצו וזמנו בלימודי המשפטים. התובע אף אישר כי היו לו תכניות לפתח קריירה שנייה בחייו ולעבוד במקצוע עריכת הדין (עמ' 11 שורות 30-31). כמו כן, העובדה שהצליח לסיים לימודי תואר במשפטים, במשך 3 שנים לאחר התאונה, מקשה לקבל את טענת התובע לפגיעה תפקודית משמעותית.

     

58. עוד בהקשר ללימודי התואר במשפטים, התובע טען בתצהירו, כי בשל הנכויות שנגרמו לו בתאונה הוא התקשה בלימודי התואר במשפטים ולראיה הוא קיבל ציונים נמוכים יותר מהציונים שהוא השיג בלימודים לתארים קודמים שיש ברשתו (התארים הראשון והשני בחינוך). טענה זו אינה נכונה בלשון המעטה, שכן את התואר הראשון בחינוך ובסוציולוגיה התובע סיים עם ממוצע ציונים של 72 ואת התואר השני בחינוך הוא סיים בממוצע ציונים של 80 (עמ' 56 לתיק מוצגי התובע). לעומת זאת, את התואר במשפטים סיים התובע בממוצע 77 (עמ' 178 לתיק מוצגי התובע). מתקשה אני לקבל אפוא את טענת התובע, לפיה התאונה הגבילה את התובע בלימודי המשפטים.

     

59. לא מן הנמנע כי התובע גם בחר שלא להשתלב במעגל העבודה משיקולי כדאיות כלכלית: הוא קיבל מענק פרישה בסכום של כ – 400,000 ₪ (עמ' 12 שורה 12), מענק חד פעמי נוסף בסכום של 20,000 ₪ (עמ' 175 לתיק מוצגי התובע) בנוסף לפנסיה חודשית בסכום של כ – 10,000 ₪ (עמ' 12 שורה 28), לקצבת נכות ממשרד הביטחון בשיעור של כ – 2,000 ₪ בחודש (עמ' 12 שורה 24), לדמי אבטלה (עמ' 12 שורה 26), ולשכר מעבודתו כנציג ציבור בדיונים בבתי הדין לעבודה (סע' 25 לתצהיר עדותו הראשית).

     

60. התובע הוסיף וטען, כי בשל הפגימות בתאונה הוא מתקשה להתמחות במשפטים. התובע אף טען כי הוא ניסה להתמחות אצל עורך דין, אולם לאחר שקיבל לקרוא שניים – שלושה קלסרים הוא התייאש (עמ' 16 שורות 19-21). מיותר לציין, כי התובע לא העיד את אותו עורך דין שאצלו הוא ניסה להתמחות כדי להוכיח את טענתו האמורה.

     

61. בחקירתו הנגדית טען התובע, כי הוא נאבק יום יום כדי להתלבש ולנעול נעליים (עמ' 16 שורה 14). התובע לא הביא כל ראיה לתמוך בטענתו האמורה.

     

62. התובע צירף לתצהירו מסמכים על אישור שימוש בקנאביס רפואי, אולם אישר בחקירתו הנגדית כי אין לכך כל קשר לתאונה (עמ' 14 שורה 31 ועמ' 15 שורות 1-2). תמהני מדוע בחר לצרף מסמכים אלו?!

     

63. עוד יוזכר כי לתובע נכויות מעברו בשיעור של 36%. בשנת 2006 אובחן עם שבץ בעקבות אירוע סטרס (עמ' 64 לתיק מוצגי התובע).

     

64. מכל המקובץ, אני מעריך את נכותו התפקודית של התובע בעקבות התאונה בשיעור הזהה לנכותו הרפואית, ולא מעבר לכך.

     

     

    הפסדי שכר לעבר

     

65. נזק של הפסד השתכרות בעבר הוא נזק מיוחד הטעון הוכחה (ע"א 810/81 לוי נ' מזרחי (26/03/85)).

     

66. התובע טען בתצהיר עדותו הראשית, כי בעקבות הפגימות שנגרמו לו בתאונה, הוא לא עבד ממועד התאונה ועד לסוף חודש מרץ 2019.

     

    אין תימוכין המצדיקים היעדרות כה ממושכת מהעבודה. יוזכר, כי המומחה מטעם בית המשפט בתחום האורתופדיה העריך את נכותו הזמנית של התובע בשיעור של 30% למשך 3 חודשים ובשיעור של 15% למשך 3 חודשים נוספים. המומחה לא קבע אי כושר מלא לתקופה האמורה.

     

67. מחודש אפריל ועד סוף חודש אוגוסט, התובע שב לעבודתו בעיריית באר- שבע.

     

68. ביום 31/08/19 התובע פרש מעבודתו בעיריית באר – שבע.

     

69. כפי שקבעתי לעיל, פרישת התובע מעבודתו בעיריית באר- שבע אינה קשורה לתאונה ולא נבעה בשל הפגימות שנגרמו לתובע בתאונה.

     

70. עוד קבעתי לעיל, כי בחירת התובע לא להשתלב במעגל העבודה לאחר פרישתו מעריית באר – שבע גם כן אינה קשורה לתאונה.

     

71. להשלמת התמונה העובדתית יצוין, כי בעקבות פרישתו של התובע מעבודתו בעיריית באר – שבע הוא קיבל מענק פרישה בסכום של כ – 400,000 ₪, זאת בנוסף לפנסיה חודשית (עמ' 12 שורות 12-13).

     

72. בנוסף, התובע קיבל דמי אבטלה לתקופה שמיום 10/20 ועד ליום 08/21, בסך של 32,185 ₪ (מוצגי הנתבעת מיום 11/1/24), והוא מקבל גם קצבה חודשית ממשרד הביטחון.

     

73. לפיכך, לא עלה בידי התובע להוכיח זכאות לפיצוי בגין רכיב של הפסדי שכר לעבר.

     

     

    הפסד ימי מחלה

     

74. התובע טען, כי בעקבות התאונה ניצל 111 ימי מחלה.

     

75. סבורני, כי לא עלה בידי התובע להוכיח שכל 111 ימי המחלה נוצלו בעקבות הפגימות שנגרמו לתובע בתאונה. 38 ימי מחלה נוצלו לאחר שהתובע שב לעבדותו בעיריית באר – שבע, בחודש אפריל 2019, ולא הוצג כל מסמך רפואי המוכיח כי ימי מחלה אלה נוצלו בשל הפגימות שנגרמו לתובע בתאונה, ולא בשל פגימות שנגרמו לו בעברו.

     

76. עוד יוזכר, כי המומחה מטעם בית המשפט בתחום האורתופדיה קבע נכויות זמניות, לא גבוהות, למשך 6 חודשים בלבד ממועד התאונה. תום תקופת ששת החודשים חופפת את מועד חזרתו של התובע לעבודה בעיריית באר – שבע, בחודש אפריל 2019.

     

77. לפיכך, התובע זכאי לפיצוי בגין הפסד ימי מחלה בהיקף של 73 ימים בלבד, ובהתאם לחישוב המוצג בסיכומי הנתבעת, מדובר בפיצוי בשווי של 7,700 ₪.

     

     

     

     

    הפסדי שכר לעתיד

     

78. כפי שצוין לעיל, התובע בחר לפרוש מעבדותו בעיריית באר – שבע משיקולים שאינם קשורים לתאונה נושא התיק שבכותרת. הוא מקבל פנסיה חודשית בסכום של כ – 10,000 ₪, בחר שלא להשתלב במעגל העבודה למעט עבודה בנציג ציבור בדיונים בבית הדין לעבודה.

     

79. בנסיבות אלו, לא ניתן לחשב את הפסדי השכר לעתיד על בסיס השכר שהתובע נהג להשתכר במסגרת עבודתו בעיריית באר – שבע, אלא לכל היותר על בסיס שכר שהוא בגובה ההפרש בין השכר שהתובע נהג להשתכר בעיריית באר – שבע לבין גובה הפנסיה החודשית שהוא מקבל. הפרש זה עומד על סך של כ – 10,000 ₪.

     

80. כאמור, קבעתי כי נכותו התפקודית של התובע עומדת על שיעור של כ – 10% ובסיס השכר לצורך חישוב הפסדי שכר לעתיד עומד על סך של 10,000 ₪.

     

    במועד מתן פסק הדין התובע כבן 63.

     

    התובע טען כי יש לחשב את רכיב הפסדי השכר לעתיד עד גיל 70 שזהו גיל הפרישה ממקצוע עריכת הדין, בו הוא מתעתד לעסוק.

     

    דא עקא, התובע לא הוכיח כי הוא הוסמך כעורך דין, או כי ניגש כלל לבחינות ההסמכה.

     

    לכן מקדם ההיוון, עד גיל 67, הוא 45.

     

    לפיכך, התובע זכאי לפיצוי בגין הפסדי שכר לעתיד בסך של 45,000 ₪ [45X 10% X 10,000 ₪].

     

     

    הפסדי פנסיה לעבר ולעתיד

     

81. בהתאם לפסיקת בית המשפט העליון, מקובל לפסוק הפסדי פנסיה גלובאליים בשיעור של 12.5%.

     

    לפיכך, התובע זכאי לפיצוי בגין הפסדי פנסיה בסך של: 5,600 ₪ (מעוגל) [12.5% X 45,000].

     

     

     

    כאב וסבל

     

82. בשים לב לנכות הרפואית העומדת על שיעור של כ – 10%, גילו של התובע, והיעדר ימי אשפוז, זכאי התובע לפיצוי בגין כאב וסבל בסך מעוגל של 17,000 ₪.

     

    עזרת צד ג' בעבר ולעתיד

     

83. התובע עתר לפצותו בסך של 28,000 ₪ בגין עזרת צד ג' לעבר ולעתיד, בציינו כי היה מגובס בידו במשך חודשיים לאחר התאונה וקיבל מאנשים שונים עזרה, בהיקף של 5 שעות ביום, הכוללת עזרה בלבוש, תמיכה במקלחת, הגשת אוכל, נעילת נעליים וכן תחזוקת הבית.

     

84. התובע לא תמך טענתו בראיה כלשהי, ובכלל זה לא הביא לעדות את אותם אנשים, לרבות בני משפחתו, שלטענתו העניקו לו עזרה סיעודית בהיקף של 5 שעות ביום, בתקופת שלושת החודשים שלאחר התאונה.

     

85. כמו כן, ובשום שלב, התובע לא העסיק עזרה בשכר.

     

86. יחד עם זאת, אין חולק כי התובע היה מגובס בידו לתקופה של כחודשיים (הגבס הוסר ביום 06/01/19) – עמ' 23 לתיק מוצגי התובע).

     

87. על דרך האומדנה, אני מעריך את הפיצוי בגין עזרת צד ג' לעבר ולעתיד, עד תום תוחלת חייו של התובע, בסך של 15,000 ₪.

     

     

     

    הוצאות רפואיות ונסיעות בעבר ולעתיד

     

88. התובע עתר לפצותו בסך של 18,000 ₪ בגין הוצאות רפואיות ונסיעה לעבר ולעתיד, בציינו כי יזדקק לטיפולי פיזיותרפיה, ריפוי בעיסוק, תרופות וטיפולי רפואה משלימה שאינם כלולים בסל הבריאות וכן יידרש לנסיעות רבות לטובת קבלת אותם טיפולים רפואיים.

     

89. התובע הציג קבלות בגין הוצאות נסיעה והוצאות רפואיות בסך של 1,470 ₪ בלבד (עמ' 188-195 לתיק מוצגי התובע).

     

90. על דרך האומדנה, אני מעריך את הפיצוי בגין הוצאות רפואיות ונסיעה לעבר ולעתיד, עד תום תוחלת חייו של התובע, בסך של 10,000 ₪.

     

     

    הניכויים

     

91. התובע מוכר במוסד לביטוח לאומי בענף נכות כללית ומקבל קצבת נכות כללית.

     

92. נכותו הכללית של התובע במל"ל עומדת על שיעור של 88%.

     

93. ההלכה בדבר ניכוי גמלאות הביטוח הלאומי נקבעה במסגרת רע"א 3953/01 פרלה עמר נ' אליהו חברה לביטוח בע"מ, פ"ד נו (4) 350. בהתאם להלכה זו הניכוי הינו אך ורק לגבי החלק הקשור לתאונה. בע"א 1093/07 בכר נ' פוקמן (02/07/09) נקבע כי על בית המשפט לקבוע מהי הנכות הכוללת ומהי חלקה של התאונה בנכות זו. ברע"א 1459/10 המוסד לביטוח לאומי נ' כלל חברה לביטוח בע"מ, פ"ד סה (1) 1, הובהר כי קביעת הנכות הקשורה לתאונה וכן הנכות שאינה קשורה לתאונה נעשית על ידי המומחים טעם בית המשפט.

     

94. ברע"א 9388/12 מנורה חברה לביטוח בע"מ נ' ליוונוב (28/05/13) הבהיר וחידד בית המשפט העליון כי אין להתייחס לנכויות שנקבעו על ידי המוסד לביטוח לאומי, אלא אך ורק לנכויות שנקבעו על ידי מומחה בית המשפט.

     

95. במסגרת הנכות הכללית נקבעה לתובע, על ידי המל"ל, נכות אורתופדית בשיעור של 5% (בגין כאבים במפרק כף יד ימין).

     

    גם המומחה מטעם בית המשפט בתחום האורתופדיה, ד"ר שלומי בלום, העריך את נכותו האורתופדית של התובע בעקבות התאונה בשיעור של 5%.

     

    יוצא אפוא, כי על פי קביעת המומחה מטעם בית המשפט, הנכות האורתופדית משויכת כולה לתאונה.

     

    חלקה של נכות זו בנכות המשוקללת היא 0.66%

     

96. במסגרת הנכות הכללית נקבעה לתובע, על ידי המל"ל, נכות נוירולוגית בשיעור של 10% (בגין כאבי ראש).

     

    גם המומחה מטעם בית המשפט קבע לתובע נכות נוירולוגית בשיעור של 10%, ואולם בניגוד לקביעת המל"ל, המומחה מטעם בית המשפט ייחס רק מחצית מהנכות האמורה לתאונה, היינו נכות בשיעור של 5%, כאשר מתוכה רק 2.5% בגין כאבי ראש.

     

    יוצא, אפוא, כי חלקה של הנכות בגין כאבי ראש בנכות המשוקללת היא 0.3%

     

97. בניגוד לנטען על ידי הנתבעת, הנכות הקוגניטיבית שנקבעה על ידי המומחה מטעם בית המשפט לא נכללת במסגרת הנכות הכללית שנקבעה על ידי המל"ל. הנכות שנקבעה על ידי המל"ל, במסגרת הנכות הכללית, בשיעור של 20% היא נכות בגין שבץ מוחי וזאת לפי תקנה 29(1)(ב) לתקנות הביטוח הלאומי (קביעת דרגת נכות לנפגעי עבודה), תשט"ז - 1956. לעומת זאת, הנכות הקוגניטיבית שנקבעה על ידי המומחה מטעם בית המשפט היא לפי תקנה 32א(1)(ב) לתקנות האמורות. לפיכך, הנכות הקוגניטיבית שנקבעה על ידי המומחה מטעם בית המשפט לא תובא לצורך הניכויים בגין הנכות הכללית שנקבעה לתובע.

     

98. שאר הנכויות שנקבעו במסגרת הנכות הכללית גם הן אינן משויכות לתאונה.

     

99. לאור האמור לעיל, הנכות הכללית שקשורה לתאונה היא בשיעור של 1%.

     

100. בהתאם להלכת פרלה עמר, שיעור הניכוי הוא 1.14% (1/88), כפי שאף קבע האקטואר שמונה מטעם בית המשפט, ושעליו הסכים התובע (סעיף 48 לסיכומי התובע).

      

101. סכום הניכויים, על פי הערכת האקטואר שמונה מטעם בית המשפט, עומד על סך של 420,488 ₪.

      

     בסיכומיו חלק התובע, לראשונה, על סכום זה וטען כי היה על האקטואר להפחית סך של כ – 42,000 ₪ ששולמו לתובע, לטענתו, בגין פגיעה ישנה. לא ראיתי מקום לברר טענה זו הן משום שהאקטואר לא נחקר חקירה נגדית, לא נשלחה לו שאלת הבהרה בעניין זה ומכל מקום השלכתה של טענה זו לעניין הניכויים היא זניחה שכן מביאה לשינוי אריתמטי בגובה הניכויים בסכום של 500 ₪.

      

102. על כן, הסכום לניכוי הוא 4,794 ₪ (420,488X1.14).

      

103. היות ותביעת התובע לקצבה מיוחדת נדחתה, אין מקום לבצע ניכוי רעיוני בגין היוון קצבה מיוחדת. הוא הדין גם ביחס לניכוי רעיוני בגין היוון קצבת ניידות, שלא אושרה לתובע במל"ל.

      

      

     סוף דבר

      

104. לפיכך, ומכל המקובץ אני פוסק לתובע פיצויים בסך של 95,500 ₪, לפי הפירוט כדלקמן:

      

     1. הפסד שכר לעבר – 0 ₪.

         

     2. הפסד שכר לעתיד – 45,000 ₪.

         

     3. הפסד ימי מחלה – 7,700 ₪.

         

     4. הפסד פנסיה – 5,600 ₪.

         

     5. כאב וסבל – 17,000 ₪.

         

     6. עזרת צד ג' + הוצאות רפואיות/נסיעה – 25,000 ₪.

         

         

        סה"כ: 100,300 ₪.

         

     7. ניכויים – 4,794 ₪

         

        סה"כ: 95,500 ₪.

         

         

105. על הסכום שנפסק לעיל, יתווספו שכ"ט עו"ד בשיעור של 13% בתוספת מע"מ, עלות חוות דעת אקטואר מטעם בית המשפט (סך של 2,340 ₪), וכן האגרה ששולמה בעת פתיחת ההליך. על ההוצאה בגין האגרה, יתווספו הפרשי הצמדה וריבית כחוק ממועד התשלום בקופת בית המשפט ועד לפירעון בפועל.

      

106. בנוסף, היות ונתבעת כפרה בנסיבות התרחשות התאונה והתובע נדרש להוכיח את חבות הנתבעת, ולצורך כך העיד שני עדים נוספים מטעמו, ועל פי המקובל בפסיקת בתי המשפט, אני מחייב את הנתבעת לשלם לתובע, בנוסף, לסכומים דלעיל, גם הוצאות משפט ושכר טרחת עו"ד בגין הוכחת החבות בסך של 5,000 ₪ בתוספת מע"מ.

      

      

     מזכירות בית המשפט תשלח לצדדים עותק מפסק הדין.

      

     זכות ערעור לבית המשפט המחוזי.

      

      

     ניתן היום, ד' כסלו תשפ"ו, 24 נובמבר 2025, בהעדר הצדדים.