מגרסתו של מר מילביצקי (שלא נסתרה ולא הופרכה) עולה כי קיים קשר בין המרכז לבין ארגון יד לאחים המבקש להרוס תנועות רוחניות חדשות ובכללן את התובעת.
מהדברים לעיל עולה כי לגב' ליכטנשטיין ולמרכז הישראלי לנפגעי כתות עניינן ממשי ואישי בהליך זה ועדותה אינה אובייקטיבית כלל וכלל. חבל שהגב' ליכטנשטיין לא ביצעה גילוי נאות בתצהירה של העובדות שנתגלו במשפט, אלא בחרה להסתיר אותן. על כן אני מוצא את עדותה של הגב' ליכטנשטיין מוטה ואינה אמינה.
כמו כן, הכיצד ניתן להוכיח תחושות סובייקטיביות? והכיצד ניתן להוכיח כי קיים קשר סיבתי בין פעילות כזו או אחרת של התובעת לאותה תחושה סובייקטיבית? לכל הפחות על הנתבע היה להביא חוו"ד פסיכיאטר שבדק את עדיו כדי לבסס את הטענה.
לאור זאת, אני קובע כי הנתבע לא הוכיח את טענתו ל"חיים של תלות ושיעבוד".
סע' י"א.2. – מערכת היררכית מובהקת.
הנתבע מציין כי עדים רבים (?!) העידו על מערכת היררכית בבני ברוך, בראשה לייטמן המנהיג הרוחני ותחתיו בכירי התנועה וועדות חברה, משמעת, קהילה ועוד.
הנתבע טוען להתנהלות הפוגענית של מערכת זו וכי ועדת החברה בניו יורק הורה לחברי התנועה בניו יורק להימנע מקשר עם תומר בנו של הנתבע ואשתו קרן כיוון שהם מזיקים להתקדמות הרוחנית וכן הערצה לבכירי התנועה.
מנגד עדיה הרבים של התובעת סתרו את הטענה.
דוגמא אחת הינה עדת התובעת, הגב' נורמה ליבנה, אשר העידה כי בנושא הלימוד לייטמן קרא לתלמידיו לבדוק את דבריו אל מול המקורות והתרשמה מהפתיחות, השקיפות, השוויוניות, ועוד..
הגב' אורנית ליטבינוב העידה כי מעולם לא נתקלה בדרישה מצדו של לייטמן להתייחס אליו כאל קדוש או לשרתו בצורה כלשהי, אלא ההפך, על פי גרסתה הוא סולד מכל אלה.
מר ארז הררי, טייס אל על אותו ציינתי לעיל, מסר בתצהירו (סע' 11-12):
"במענה לטענות כנגד העמותה כי מדובר בכת, בשטיפת מוח וכיו"ב וכי הרב לייטמן מטפח סביבו פולחן אישיות ברצוני להשיב כי מדובר בשקרים גסים. אני אדם מבוגר, טס ברחבי העולם, עובד עם הרבה אנשים ואף אחד לא מפריע לי לעשות כל פעילות, אשר אני בוחר לעשות..".
בארגונים רבים מסוגים שונים קיימת מערכת היררכית. אך מערכת זו, אין בה באופן אוטומטי תוכן שלילי הפוגע ברצונו החופשי של האדם.
הדבר היחיד שהוכח ואין מחלוקת עליו והוא כי מר לייטמן מנהיג רוחני המעביר הרצאות ואת חכמת הקבלה. מעבר לכך לא הוכח כי קיימת מערכית היררכית קשוחה ושלילית או חלילה הכוללת מעשים פליליים.
כפי שציינתי ארגונים רבים יש בהם מערכת היררכית. לכל חברה יש מנכ"ל הקובע את מדינות והתנהלות החברה, קיים דירקטוריון, ראשי מחלקות, ראשי אגפים, ראשי צוותים ועוד...
לכל מערכת צבאית יש פיקוד, מפקד עליון ומתחתיו מפקדים זוטרים יותר. האם זוהי כת? התשובה שלילית כמובן.
לכל קבוצת כדורסל יש יו"ר קבוצה, מאמן, קפטן, נדרשים אימונים רבים בקבוצות מקצועניות – ברור שאין המדובר בכת.
מומחה נוסף מטעם התובעת ד"ר ג'ון גורדון מלטון פרופסור נכבד להיסטורית דתות אמריקנית מוסד ללימודי דתות, אוניברסיטת ביילור וואקו וטקסס:
המומחה מלטון מנתח בחוות דעתו את התפתחות הכתות בעולם ובישראל ומציין לגבי התובעת את הדברים הבאים (עמ' 10 לחוו"ד):
"Having been formed by people who wished to sit under the teaching of the Kabbalah as expounded by Rav Laitman, Bnei baruch is certainly oriented around a single person. However, Rav Laitman's authority does not rest on any extraordinary abilities or status with the supernatural world – as is claimed for various gurus, mediums, psychics, or leaders claiming some Messianic status. Rav Laitman's status is strictly as one who has mastered a discipline and, like a professor at a university, teaches what he has learned to students. He makes no claim to special cosmic powers, extraordinary religious enlightenment, or exceptional leadership ability. He imposes no taboos and dictates no detailed life style changes. … but does not meddle in the lives of members".
לאור כל האמור לעיל, אני דוחה את טענת הנתבע לגבי המערכת ההיררכית המביאה את חברי התנועה להערצה ותחושת יראה. יכול להיות שחלק מחברי התובעת מעריצים של לייטמן אבל על מנת שטענה זו תהווה חלק מביסוס מאפייני הכיתתיות השליליים של התובעת, יש להראות כי תחושות אלה חלות על כל חברי התנועה או לפחות על רובם. דבר זה לא הוכח.
סע' י"א.3. – בידול. מייצרת מחשבה של הם ואנחנו. אנו בעלי הידע אנשי הטוב.
הנתבע טוען כי לתובעת תפיסת עולם של בידול. כי לפי התקנון (מוצג 12) קיימת הקבוצה וכל היתר, כך שלחברי התנועה הפתרון לתיקון העולם (עדותו של תומר אפלבאום (להלן – "תומר")) ועוד.
אתייחס לעדותו של תומר בהמשך פסה"ד, אך מנגד, עדי התובעת סתרו טענה זו.
פרופ' מאסימו אינטרווינה עמ' 9 סע' 33 לחוו"ד:
"The affidavit claimed that students in Bnei Baruch are manipulated and forced to stay in the "group" and isolate themselves from former students. According to my interviews, there is nothing farther then the truth. The members of Bnei Baruch I interviewed described the process of disaffiliation through the image of the revolving door. "The door is open", .."
עדים נוספים של התובעת סתרו את טענת הנתבע:
מר גיא יצחקוב, מר גבי מלכה, הגב' אביבית בן צבי ועוד... העידו כי לא נחשפו לכפייה או שטיפת מוח או דרישה לבידול, או דרישה לשינוי הזהות העצמית.
הנתבע לא הביא הוכחות ממשיות לטענה, אשר נסתרה בראיות התובעת, ועל כן היא נדחית.
סע' י"א.4. – מותר לשקר לעולם החיצון והסתרת המטרות האמיתיות של הארגון למסיונריות-הפצה.
הנתבע טוען כי הוכיח שלייטמן הדהד את המסר שהמטרה מקדשת את האמצעים ולשם גיוס חברים חדשים רשאים החברים להסתיר את מהותה של התנועה ולשווק אותה באופן המסתיר או מטשטש את הזיקה ללייטמן או לקבלה. הנתבע טוען כי הוכח שכך פעלו אנשי בני ברוך ע"מ לחשוף תכניהם באופן מסיונרי תוך הסתרת התנועה הקבליסטית.
לא ברור כיצד הנתבע טוען כי הוכיח את דברי לייטמן "לייטמן הדהד את המסר..". הרי הנתבע לא הציג כל וידאו או הקלטה של לייטמן אומר את הדברים והנתבע לא הביא את לייטמן למתן עדות. הטענה כי הדבר הוכח נטענה בעלמא וללא כל ביסוס.
הנתבע רוטן על התובעת שלא העידה את לייטמן אך לו סבור היה שעדותו מהותית למשפט, ולו על מנת להוכיח את טענותיו, הוא יכול היה לזמנו באמצעות ביהמ"ש למתן עדות. הנתבע לא עשה כן.
כמו כן עדי התובעת סתרו לחלוטין את טענות הנתבע גם בנקודה זו.
פרופ' מאסימו אינטרווינה בחוות דעתו מציין את מודל דימפאק ומציין לגבי התובעת:
"If, in the Singer-DIMPAC model, deception is the method of "cults", the aim of deception is conversion. This element, strictly speaking, is also lacking in Bnei Baruch. As we have seen, it does not propose a religious "conversion" from one Religion to another.
…
All other features are secondary and do not constitute a "cult", in Singer's sense, if the main element of deception is absent". (ההדגשה שלי – א.ב.).
המומחה מלטון:
"Rather than promoting any group secrecy, Bnei Baruch has been about opening up what had traditionally been a secret teaching – the Kabbalah – and offering its teaching to whoever chooses to adopt them.
…
Bnei Baruch is a non-missionary group. It does not, as do many Christian groups, for example, engage in recruitment activities".
גם מומחה זה סותר ומפריך את טענות הנתבע.
הגב' נורית בובליל (סע' 10 לתצהירה):
"שום דבר בעמותה אינו סודי או מוסתר. דווקא להיפך – מספרים הכל ומעודדים גם אותנו לספר. יש ערוץ כלפי חוץ, אתה לא מחביא דבר מאיש... אין כאן כל בסיס לדיבורים על כפיה או הסתרה".
מר גבי מלכה (סע' 12 לתצהיר):
"..אין אני חש לרגע שאני מציג את הנושא באופן מסיונרי, לעולם גם לא נתבקשתי לעשות זאת".
הגב' גליה פרידמן (סע' 15 לתצהיר):
"כפעילה בתחום הקמפוסים – מעולם לא ניסיתי להתקשר לאנשים או לקרוא להם אם הביעו חוסר עניין. ראיתי מאות אנשים עוברים בקמפוסים שלנו – חלקם המשיכו בלימודים, רובם המשיכו הלאה".
גם בנקודות אלה אני מעדיף את עדויות עדי התובעת, עדויות שלא הופרכו או נסתרו ואני דוחה את הטענה של הנתבע.
סע' י"א.5. -ניתוק מבני המשפחה.
הנתבע טוען כי הדרישה להתרחק מהשפעה רעה ומביקורת על בני ברוך, לוח הזמנים והדרישה להקדיש את רוב זמנו של חבר הקבוצה לקבוצה עצמה, יוצרים מצב המביא לניתוק מהחברים ומבני המשפחה.
הנתבע מבסס טענה זו בעיקר על עדותו של תומר אפלבאום – בנו של הנתבע.
האופן בו כתב הנתבע את הפתיח כאילו מדובר בעובדות מוכחות הינו משגה. לא הוכח כי התובעת או לייטמן דרשו מחברי התנועה את הדברים הנ"ל. הנתבע מציין בסע' 262 לסיכומיו מדברי תומר כי הבין את הדברים כך "כיוון שכך לייטמן חזר והסביר בשיעורים". ובכן השיעורים של לייטמן לא הוצגו! ובמיוחד לא הוצג אותו שיעור אליו מתייחס תומר!! ומר לייטמן, כאמור לעיל, לא התבקש להעיד בביהמ"ש.
פרופ' מאסימו אינטרווינה (סע' 29 לחוו"ד):
"The affidavits claim that students are being separated from their family and encouraged to leave their normal work. My interviewees dismissed as mere Slender the criticism that Laitman "dictates" their choices in matters such as work, marriage, and divorce, although he may be occasionally consulted by students on personal matters, as it happens with spiritual leaders in many groups, including within mainline religions.
הגב' טל מנדלבאום, עדת התובעת, אומרת בסע' 19 לתצהירה:
"בעניין העידוד להתנתק מבני משפחה וחברים אין כל בסיס. אנחנו נפגשים עם בני המשפחה לפחות פעמיים שלוש בשבוע...מעולם לא היה ניתוק מודע של קשרים שלי עם אחרים מחוץ לבני ברוך".
מר ארז הררי בתצהירו:
"בניגוד לטענות המצהירים – הטענה לפיה התנועה מעודדת את הלומדים במסגרתה לנתק קשרי משפחה עם בני משפחה שאינם לומדים את חכמת הקבלה חסרת כל בסיס או אחיזה במציאות...
לא נתקלתי מעולם בכפייה כלשהי, שטיפת מוח, בריונות, ניסיונות הגבלה כלשהם על אורח החיים בכלל ועל קשר עם אנשים אחרים בפרט. אף פעם לא נאמר לי עם מי להיות או לא להיות בקשר. אילו היו מתרחשים דברים כאלה, אני מזמן לא הייתי חבר בארגון הזה".
ועוד....
הנה כי כן טענות ועדויות הנתבע בנושא ניתוק מחברים ומבני משפחה נסתרו והופרכו ע"י עדי התובעת לרבות המומחים מטעמו.
על כן הטענה נדחית.
סע' י"א.6. - חיי היומיום נשלטים ע"י מנהיג הכת.
הנתבע טוען כי החברים נדרשים להשתתף בשיעורים בלילות והם נשלטים ע"י לייטמן והמעגל הקרוב לו.
הנתבע מתבסס על התקנון הנטען מוצג 12, עדות תומר והגב' יזרסקי שטענה שנאלצה לכתוב מכתב כניעה ע"מ שתתקבל בחזרה לתנועה.
פרופ' מאסימו אומר בעניין זה בחוו"ד:
"I did not find in Bnei Baruch any extravagant personality cult of the leader, typical of certain far eastern new religious movements".
ראה גם ציטוט מעדותו של ארז הררי לעיל וכן:
"אף אחד בארגון מעולם לא איים עלי או הטיל עלי מרות בשום צורה – אין לי שמץ של מושג מניין באות ההמצאות הללו. בכל מקרה מדובר בבדיות. כל אחד רשאי לקבוע את מידת מעורבותו בלימוד ובפעילויות העמותה השונות. אף אחד לא מפעיל סנקציות על מי שמחליט להפחית את מידת השתתפותו.... לא נתקלתי מעולם בכפייה כלשהי, שטיפת מוח, בריונות...".
מר גבי מלכה העיד שלא ראה בתנועה גילויי צייתנות וכיוצ"ב.
אתייחס לעדותה של הגב' אילנית יזרסקי שהיא אחת מהעדות המרכזיות של הנתבע. עדותה של הגב' יזרסקי נערכה על פי כמה ישיבות וארכה זמן רב.
אומר כבר עתה כי לאחר שקילת מלוא נסיבות עדותה, ואפרט, מצאתי אותה כבלתי אמינה בעליל.
חקירתה הראשית החלה ביום 15.7.20. הגב' יזרסקי מפרטת את טענותיה אך עושה זאת בכלליות וללא הצבעה מפורשת על מעשה שנעשה והוא מצוי בידיעתה האישית:
"...ואחרי 7 שנים גיליתי דברים מאוד מאד קשים שקורים שם, ....... מבחינתי המקום הזה הוא כת...יש שם מה שנקרא דיכוי נשי קשה ביותר.." (עמ' 408 לפרוטוקול).
דברים אלה כמו רבים אחרים של העדה, נאמרו בעלמא וללא כל פירוט.
"מישהו השתלט לך על המוח, ... יש שם את אביהו סופר שמטיל אימה קצת ביחד עם חנוך מילביצקי על כל האנשים בכלך מיני צורות.." (עמ' 409 לפרוטוקול). גם כאן, אמירה כללית וללא פירוט של הדברים.
"...הם נכנסו לי לאימייל ומחקו לי את כל מה שקשור לנושא שהיה אז במועצת העיר, אין לי כלום".
שוב אמירה כללית ללא פירוט והוכחות.
"אחרי 7 שנים הגיעו אלי לקליניקה אנשים מאוד מקורבים וסיפרו לי את האמת והתוודעתי לזה שלייטמן שוכב עם נשים לא אחת לא שתיים ולא שלוש" (עמ' 410 לפרוטוקול).
מדובר בעדות שמועה ועולה גם תמיהה הכיצד העדה מגלה דברים שנאמרים לה תוך כדי טיפול בהם (העדה ציינה שהיא מטפלת קלינית) תוך התעלמות מהחיסיון הקיים. ובכל מקרה לאחר ששמעה העדה על מעשים פליליים כאלה, מדוע לא פנתה אל המשטרה? על מנת שתתבצע חקירה ע"י הגוף המוסמך לכך.
הדברים מתייחסים גם לגרסת העדה לגבי דברים שאמר לה לטענתה מר לייטמן בפגישתם לגבי זה שהוא שוכב עם נשים. גם כאן, לא ברור עם מי, מה מהות היחסים ביניהם, ומדוע, אם העדה סברה כי מדובר במעשה פלילי, לא פנתה אל המשטרה. כמו כן הדברים אינם מסתדרים עם העובדה כי בשלב מאוחר יותר, העדה ביקשה לחזור לשורות בעמותה ולחזור להיות חברה בה (סע' 134-135 לסיכומי התובעת).
בחקירתה הנגדית (עמ' 437 לפרוטוקול) העדה מאשרת שמסרו לה ללכת למשטרה אם יש לה טענות כאלה אך היא בחרה שלא לעשות כן.
רוב עדותה של הגב' יזרסקי הינה עדות מן השמועה לגבי מקרים ששמעה, דברים שאמרו לה, עדות מתחמקת.
בתום עדות העדה ביום 29.11.20 ומאחר שעדיין היתה תחת חקירה נגדית אסרתי עליה לדבר על עדותה עם אף אדם.
ביום 6.12.20 התובעת הגישה בקשה לפי סע' 6 לפקודת בזיון ביהמ"ש שם טענה כי למרות החלטת ביהמ"ש האוסרת על העדה לדבר על עדותה עם אף אדם, העדה ביום 1.12.20 החלה לפנות בהודעות וואטסאפ אל הגב' דינה (לאחר שבדיון מיום 30.11.20 הוצגו לה התכתבויות עמה) ולהטריד אותה בענייני המשפט. ההתכתבויות הוצגו. כך היה גם ביום 2.12.20.
בהחלטה מיום 6.12.20 הוריתי לגב' יזרסקי ולנתבע להגיב בתוך 5 ימים.
ביום 10.12.20 הגב' יזרסקי הגישה תגובה בה היא מאשרת שפנתה אל דינה וציינה שלא הבינה את ההחלטה שאסור לה לדבר בכלל עם אף אחד.
לאחר קבלת תגובות הצדדים קבעתי הבקשה לדיון שהתקיים ביום 7.2.21. החלטתי בבקשה ניתנה לאחר הדיון ובה קבעתי כי הגב' יזרסקי הפרה את החלטת ביהמ"ש ויצרה קשר עם הגב' דינה בשני מועדים ועל כן ביזתה את החלטת ביהמ"ש זאת ביודעין כאשר בפניות אלה העדה, שעדיין מצויה בחקירה נגדית, ניסתה לדלות מידע לגבי עדותה ועל כן כך נקבע ונקבעו סנקציות והגב' יזרסקי חויבה בהוצאות הבקשה. אני קובע עתה, זה המקום, כי במעשיה אלה, עשתה הגב' יזרסקי מעשה של שיבוש מהלכי המשפט, זאת ברמה הנדרשת לצורכי ההליך האזרחי שבפני.
גרסת העדה כי היא וילדיה עברו נידוי וחרם, התגלתה כלא נכונה. בחקירתה הנגדית עומתה עם תכתובות וואטסאפ שהוסתרו על ידה, מהן ניתן ללמוד על קבוצה שהוקמה בשם "עזרה לאילנית" לאחר לידת בתה, כאשר קבוצה זו הוקמה על מנת לסייע לה. הגב' יזרסקי הכחישה זאת בתחילה אך לאחר מכן אישרה את הדברים (עדות מיום 23.11.20 עמ' 440 לפרוטוקול ואילך).
כמו כן לגבי הפגישה של העדה עם גלעד שדמון, בתחילה טענה העדה כי אמרה לו דברים רעים ומזעזעות על התובעת, אך שהוצג בפניה כי קיים תמליל בביהמ"ש שינתה גרסתה וציינה שלא אמרה זאת אז (עמ' 481-482 לפרוטוקול). ובעמ' 484 מאשרת כי לא אמרה שמדובר במקום נוראי שמשעבד אנשים, ושלא אמרה שיש רב ששוכב עם נשים. ועוד...
עדותה של הגב' יזרסקי היתה מתחמקת, מלאת סתירות, בלתי אמינה עלי לחלוטין.
עד מרכזי נוסף של הנתבע, בנו מר תומר אפלבאום.
ביום 15.12.21, 8 שנים לאחר הגשת התביעה, הגיש הנתבע בקשה להעיד את בנו תומר אפלבאום (להלן – "תומר") ולהגיש תצהיר מטעמו. ביהמ"ש התבקש לשמוע את העדות באמצעות מערכת וידאו שכן, כנטען, תומר מצוי בניו יורק והוא אינו יכול הגיע לישראל בעניין הקשור להליך הגירושין שלו מאשתו קרן.
לאחר קבלת תגובות, בהחלטה מיום 2.2.22 נעתרתי לבקשה.
מעדותו של תומר עולה כי קיבל מאביו הנתבע כספים רבים שלטענת הנתבע היו הלוואה, זאת במועדים שלפני מסירת עדותו. בחקירתו הנגדית של תומר עלו תמיהות רבות. תומר מציין כי הוא מובטל, אינו עובד ועל כן הכיצד יכול להתקיים בעיר ניו יורק ובאותו זמן להשיב את ההלוואה לנתבע.
התובעת בסע' 106-112 מפרטת את הסתירות שבגרסאות תומר ואני מאמץ טענות אלה. אין להתעלם מדבריו של תומר לגבי האמור בסע' 48 לתצהירו כי אינו מדויק וכי יש לערוך תיקונים.
כמו כן התברר שלמעשה ובפועל לא היתה כל מניעה מהתייצבותו של תומר בביהמ"ש למתן עדותו כך שאני קובע כי גרסתו של תומר בעניין זה אינה אמת.
סתירה נוספת בגרסתו של תומר היא לגבי הסיבות להחלטתו לעזוב את מסגרות הלימוד. בסע' 79 לתצהירו מספר תומר כי נוצר לו "סדק באמונה בלייטמן", אך מסתבר כי באותם מועדים תומר כתב ללייטמן מכתב בו מכנה אותו "רב יקר" ומפרט את סיבותיו האישיות שהובילו להחלטתו ואין כל טרוניה כנגד מר לייטמן.
סוף דבר לגבי עדות תומר, אני מוצא אותה בלתי אמינה, חסרת בסיס אמיתי ואני דוחה אותה.
לגבי יתר עדי הנתבע שלא התייחסתי אליהם באופן מפורש, לא ראיתי כל נפקות אמיתית לעדותם לאור עדות מן השמועה, עדות סתמית ובעלמא, היעדר רלוונטיות וללא כל ראיות אמיתיות.
לאור כל האמור לעיל, טענות ועדויות הנתבע בנקודה זו נסתרו ולא עמדו בנטל ההוכחה. אני בוחר לדחות את הטענה.
סע' י"א.7. -הזרמת כספים לארגון.
הנתבע טוען כי כספים רבים מוזרמים מכוון המאמינים של תוך הארגון ואל מנהיגיו בכפיה ובאיומי ענישה.
הנתבע מתייחס לתשלום מעשר מהכנסות ולענישה של יציאה מהקבוצה של מי שממאן לשלם.
פרופ' מאסימו (סע' 26 לחוו"ד):
"Its main source of income is tithing. This practice is quite common among groups of both Jewish and Christian origin. Tithing is a time-honored practice in many Protestant churches….Moreover, many of the students I have interviewed mentioned that tithing is never forced upon anyone, but rather is a free and individual choice of the members who decide to tithe".
דברים אלה של מומחה התובעת פרופ' מאסימו מאשרים (מעבר לעדויות נוספות) את קיומו של העברת מעשר. כך שטענה זו של הנתבע שקיים תשלום כזה, אינה במחלוקת.
גם העד אפרים אליאב, מטעם התובעת, העיד כי מתן המעשר נעשה מרצון חופשי, מעולם לא שמע על מקרים של העברת רכוש. וכך עדים נוספים של התובעת.
הטענה כי המעשר נלקח בכפיה תוך איומי ענישה לא הוכחה!
הטענה הקשה כי כספים מוזרמים למנהיגי התנועה באופן אישי לא הוכחה, נטענה בעלמא ודינה דחייה.
המומחה מלטון אומר בחוו"ד:
"Money given to Bnei Baruch goes to the organization, not to any individual or group of individuals. Rav Laitman receives a modest salary for his work and lives a relatively modest lifestyle. Those people who work for the organization all receive a salary and like Rav Laitman enjoy a more than adequate but modest life. I have seen no evidence that members as a matter of course give any property to the organization, or that any move toward an economically communal life is being made."
הנתבע לא הציג כל ראיה התומכת בטענתו כי כספים הועברו ללייטמן או למישהו מהנהגת התנועה. זוהי טענת מרמה וגניבת כספים הדורשת מידה מוגברת במיוחד של הוכחה אשר הנתבע כשל בה ולא הציג ולו ראיה אחת לכך.
טענת הענישה גם היא נדחית לאור העדויות הסותרות של עדי התובעת.
סע' י"א.8. -דמיון לסיינטולוגיה, משלוח זרועות ארוכות למערכת החינוך.
הנתבע מתייחס לתהליך ההפצה של התובעת המכוונת למבוגרים ולילדים וכי "לגדול בכיף" היא שיטת הפצת חוכמת הקבלה בהסתר בתכנית החינוך האינטגרלי.
מעיון בסעיפים הרלוונטיים בסיכומי הנתבע לא ברור מה הקשר המתבקש על ידו לתנועת הסיינטולוגיה. הרי כך אמר!!
אין כל הסבר לכך, לא הוגשה כל ראיה מהי תנועת הסיינטולוגיה ומה הקשר בינה ו/או הדמיון לפעילות התובעת באמצעות "לגדול בכייף". אלא המילה סיינטולוגיה נאמרה בחלל האוויר באופן סתמי וכללי.
כך שכל קשר למושג סיינטולוגיה נדחה בהיעדר התייחסות וראיות.
סוף דבר בטענת "אמת הפרסום":
דבריו של הנתבע במכתבו – הפרסום – ברכיבים שנוסחו על ידו בסיכומים וטענתו כי הם אמת – נדחים על ידי.
הבסיס לדחיית הטענה הינו כל האמור לעיל בדיון בכל טענה וטענה.
יודגש כי למרות טענתו של הנתבע במכתבו ל"מאפיינים כיתתיים", וכאשר לכל אורך ההליך השאלה המרכזית היתה האם התובעת היא כת או לאו, כפי שטען הנתבע במפורש בסע' 19-20 לכתב ההגנה !!! , כאשר על פי הדין המסגרת הדיונית נקבעת על פי גדרי המחלוקת שבכתבי הטענות, הרי שבסיכומיו הנתבע החליט לזנוח את הטענה, לא טען כי התובעת כת, לא הוכיח כלל מהי "כת" ומושג זה נותר עלום ולא ברור וכך כנגזרת ממנו, המשמעות למאפיינים כיתתיים. זניחת הטענה בסיכומי הנתבע משמעה ויתור עליה.
אני קובע כי הנתבע לא עמד בנטל ההוכחה כי דבריו בפרסום אמת ואני דוחה את טענתו שלפי סע' 14 לחוק.
מכאן שאין צורך לדון בשאלת העניין הציבורי שבפרסום שכן שאלה זו מתייתרת.
הגנת תום הלב – סע' 15 לחוק על רכיביו
בסע' 16-18 לכתב ההגנה מפרט הנתבע את טענות הגנתו במסגרת סע' 15 לחוק – הגנת תום הלב.
הנתבע עותר להגנות לפי סע' 15(8), 15(4) ו- 15(2) לחוק (סע' 16-18 לכתב ההגנה) ואתייחס לטענותיו.
בטרם אעשה כן, יש להדגיש כי על פי ההלכה המבחן אותו מבצע ביהמ"ש האם התקיימו הנסיבות המפורטות בסע' 15 הוא אובייקטיבי ולצורך הכרעה בשאלה זו ביהמ"ש לא ייחס כל חשיבות לאמונתו הסובייקטיבית של המפרסם – הנתבע - בדבר התקיימות הנסיבות (אורי שנהר דיני לשון הרע, מהדורה שניה 2024 (להלן – "שנהר") בעמ' 451 סע' 18.1.5 המפנה לע"א 292/57 סנדרס נ' לוי-אולמן, ת"א (מחוזי ת"א) 1288/62 בם זאב נ' לבנון ות.א. (מחוזי י-ם) 13358-01-17 חמדני נ' כהן).
סע' 15(8) לחוק קובע כדלקמן:
"הפרסום היה בהגשת תלונה על הנפגע בענין שבו האדם שאליו הוגשה התלונה ממונה על הנפגע, מכוח דין או חוזה, או תלונה שהוגשה לרשות המוסמכת לקבל תלונות על הנפגע או לחקור בענין המשמש נושא התלונה ואולם אין בהוראה זו כדי להקנות הגנה על פרסום אחר של התלונה, של דבר הגשתה או של תכנה";
בסע' 16 לכתב ההגנה הנתבע טוען כי הפרסום הוא פניה לרשויות המוסמכות על מנת שיחקרו את נושא התלונה, זכותו לעשות כן היא בסיסית, הנתבע האמין בכל מה שכתב, פעל בתום לב ולא מתקיימות הנסיבות שבסע' 16 השוללות את תום הלב.
הנתבע טוען כי רשימת הנמענים של המכתב מצומצמת והם בעלי סמכות במערכת החינוך: השר, המנכ"לית, מנהלת האגף לשירות פסיכולוגי ייעוצי, מנהלת המחוז, מנהל מחלקת חינוך במועצה המקומית, מנהל ביה"ס, הגורם הרלוונטי במשרד הרווחה ומנהלת המרכז, אשר לו מעמד ציבורי ..הנתבע עדכן את המרכז בדבר הוצאת הפניה (הדבר תמוה שכן לגרסתו המרכז הוא זה שסייע לנתבע בעריכת המכתב, אז מדוע לשלוח את המכתב אליו).
הנתבע מתייחס להגנתו לחלק השני של הסע' פניה "לרשויות המוסמכות" ע"מ שיחקרו את התלונה.
השאלה בשלב זה הינה האם נמעני הפרסום נכללים בגדר "רשות המוסמכת לקבל תלונות על הנפגע או לחקור בענין המשמש נושא התלונה" (להלן – "רשות מוסמכת").
מאחר שזו טענת הגנה, כאמור לעיל, על הנתבע הנטל להוכיח כי נמעני הפרסום נכנסים לגדר 'רשות מוסמכת'.
בעניין זה אומר הנתבע בסיכומיו בסע' 153 כי המכתב נשלח רק לגורמים הרלוונטיים והמוסמכים ברשויות השונות: למשרד החינוך, אחריות על הכנסת תכנים מזיקים ובלתי מאושרים לבתי ספר, למנהל ביה"ס ולמנהל מחלקת חינוך ברשות המקומית, אחריות לבדוק ולטפל בתלונה ולהעביר הממצאים למשרד החינוך, למפקחת על כתות במשרד העבודה והרווחה, האחריות לטפל במה שנוגע לכתות לרבות פעילות בבתי הספר.
לעניין משלוח המכתב למרכז לנפגעי כתות, הנתבע טוען בסע' 197 ואילך לסיכומיו כי אין לשלול את ההגנה ממשלוח המכתב למלכ"ר שמטרתו קבלת תלונות בנושא הפרסום, הוא נתמך ע"י משרד הרווחה וזוכה לגיבוי מצד הרשויות.
הא ותו לא.
אין בסיכומי הנתבע כל הפניה להוראת חוק או להסמכה חוקית כלשהי לגבי מי מהנמענים לפרסום, המבססים את הטענה כי הם מהווים רשות מוסמכת, מדובר בהשערה בלבד של טענה שנטענה בעלמא.
די בכך כדי לדחות את הטענה אך אני בוחר שלא לעשות כן אלא לבחון את העניין לעומקו כדי לא להותיר סוגיה בלתי פתורה.
סע' 15(8) לחוק נוקט לשון 'רשות מוסמכת' ללא כל הסבר מהי אותה רשות מוסמכת.
בע"א (מחוזי חיפה) 1010/05 דרי נ' יחזקאלי נקבע:
"לא הוברר האם יו"ר ארגון מבקרי הרשויות הוא בעל סמכויות חקירה כל שהן או סמכויות לקבל תלונות".
מכאן ומלשון והסעיף עולה כי חייב להיות מדובר ב"רשות" אשר יש לה "הסמכה" לקבלת תלונות ולחקור אותן.
בע"פ 4855/02 מ"י נ' ד"ר איתמר בורוביץ נקבע בעניין זה:
"מטעם זה מתחייב שככלל יש לפרש סמכות הניתנת בדבר חקיקה לרשות שלטונית, להסמיך אם לחקור חשד לביצועה של עבירה, כמתייחסת למינויו של עובד הציבור הנתון למרותה ולפיקוחה של הרשות השלטונית והכפוף לכללי המשמעת והאתיקה החלים על עובדי השירות הציבורי" (ההדגשה שלי – א.ב.).
מכאן שרשות מוסמכת חייבת לקבל הסמכה על פי דין ולהיות כפופה לכללי אתיקה ומשמעת על מנת שתפעל בגדר סמכותה.
"רשות מוסמכת איננה רק המשטרה, ובעניין אחד צוין כי את השאלה אם התלונה הוגשה לרשות מוסמכת יש לבחון באספקלריה רחבה, ובדרך המיישמת את הסעיף, היינו שמתלוננים פוטנציאליים לא יחששו להתלונן בנושאים אותם, ראוי לחקור. כך נפסק כי בנסיבות מסוימות הגשת תלונה למבקר המדינה, לפרקליטת המדינה, למשרד המשפטים ולמשרד החינוך תיחשב להגשת תלונה לרשות מוסמכת. עוד נקבע כי לשכת עורכי הדין "היא הרשות המוסמכת לקבלת תלונות על עו"ד ולחקור בעניין המשמש נושא התלונה", וכי הגשת תלונה ללשכה תהיה מוגנת אם הוגשה בתום לב. לעומת זאת נפסק כי (בנסיבות אותן פרשיות) פנייה לעמותות העוסקות בטוהר המידות, לחבר כנסת, למבקר עירייה ולמבקר פנים של עמותה, לא תיחשב להגשת תלונה לרשות מוסמכת, אשר הגנת סעיף 15(8) יכולה לחול עליה" (שנהר בעמ' 595).
מכאן שאני קובע כי משלוח המכתב אל משרד החינוך, למנהל ביה"ס, למנהל מחלקת חינוך ברשות המקומית ולמפקחת על כתות במשרד העבודה והרווחה נעשה אל רשות מוסמכת כיוון שמדובר באורגנים של רשות שלטונית הכפופים לכללי אתיקה ומשמעת ואשר להם חובות פיקוח על שלומם של תלמידי ישראל מבחינות שונות לרבות תכני הלימוד השונים.
לעומת זאת, המרכז אינו רשות שקיבלה סמכות ואין לו כל סמכות שבדין לקבל תלונות ולבצע חקירות. על כן אני קובע כבר עתה כי הפרסום למרכז לנפגעי כתות אינו חוסה תחת הגנת סע' 15(8). אכן הסתבר מעדותו של הנתבע ועדותה של הגב' ליכטנשטיין כי המרכז סייע לנתבע להכין את המכתב, וממילא ידע עליו, אך אין בכך כדי להצדיק את ביצוע הפרסום לאותו גוף חסר סמכות שבחוק.
לגבי יתר רכיבי ההגנה, שנשלחו לרשות מוסמכת (וגם אם הייתי מחליט כי הפניה אל המרכז הינו כדין), הם כפופים לקביעות תום הלב שבסע' 16 – ידון להלן.
סע' 15(4) לחוק
הסע' קובע:
"הפרסום היה הבעת דעה על התנהגות הנפגע בתפקיד שיפוטי, רשמי או ציבורי, בשירות ציבורי או בקשר לענין ציבורי, או על אפיו, עברו, מעשיו או דעותיו של הנפגע במידה שהם נתגלו באותה התנהגות".
הנתבע טוען בסיכומיו (סע' 205) כי הפרסום מהווה דעה/סברה/מסקנה/עובדתית, המסווג בפסיקה כהבעת דעה ולא כטענות עובדתיות.
בטרם אבחן את אמירות הנתבע בפרסום, הבה נדגיש את כללי הבסיס.
כלל 1 הוא שהפרסום יהיה בגדר "דעה" ולא בגדר "עובדה". עובדה היא תיאור של המציאות האובייקטיבית, והבעת דעה היא תיאור של עמדה סובייקטיבית באשר למציאות דברים מסוימת.
כמו כן פרסום עובדתי מתאר מציאות כפי שנקלטה על ידי החושים ודעה היא פרסום המתאר מחשבה בנוגע למציאות (שנהר בעמ' 612-613).
ההבחנה תיעשה ע"י ביהמ"ש "על פי השכל הישר וכללי ההיגיון" וייקבע כי מדובר בהבעת דעה אם זהו מובנו הטבעי והרגיל של הפרסום, כפי שאדם סביר היה מבין אותו כך ולא כהצגת עובדות (שנהר בעמ' 615).
כלל 2 הוא כי המבקש לחסות בצילה של הגנת 'הבעת הדעה' חייב להפריד הפרדה ברורה בין תיאור עובדות לבין הבעת הדעה על יסוד אותן עובדות (שנהר בעמ' 621).
כלל 3 הוא כי המפרסם חייב להביא בפרסום את התשתית העובדתית (שיכולה להיות כשלעצמה לשון הרע) עליה הוא מסתמך ותשתית זו חייבת להיות נכונה (שנהר 623), ופרסום שאינו כולל את העובדות עליהן הוא מסתמך, יש להתייחס אליו כאל קביעת עובדה וההגנה לא תחול. "כאלה יהיו פני הדברים גם כאשר הרושם הכללי העולה מהפרסום הוא שהבעת הדעה מסתמכת על עובדות חיצוניות שבידיעת המפרסם". (שנהר 622).
אם העובדות שעליהן מסתמכת הדעה אינן נכונות, לא תעמוד למפרסם הגנת הבעת הדעה על הדעה המסתמכת על אותן עובדות. (שנהר 623).
כלל 4 הוא כי ההגנה חלה בקשר להתנהגות הנפגע בקשר לעניין ציבורי (נפסק כי מדובר על נושא בו יש לציבור עניין, כגון נושא שבלב השיח הציבורי והפוליטי), תפקיד שיפוטי, תפקיד רשמי, תפקיד ציבורי ותפקיד בשירות ציבורי (שנהר 635)
מדובר בכללים (תנאים) מצטברים!!
עתה אבחן את הפרסום בראי הכללים דלעיל.
הפרסום, עם האמירות השליליות מודגשות בצהוב, להלן:
הכותרת: "הנדון: "לגדול בכיף" – תכנים בעייתיים שאושרו כתכנית לימודים בבית-ספר יסודי".
"13.1לאחרונה התפרסם בעיתון "הארץ" תחקיר מקיף אודות "הקבלה לעם" שבראשה עומד מיכאל לייטמן; ובעבר התחקתה אחר הארגון גם התכנית "עובדה". שני התחקירים הללו, מצטרפים לידיעות רבות אחרות שהצטברו בנושא, ומאירים את האופי הכתתי של הארגון שמתיימר להיות ארגון "ללימוד ולהפצת חוכמת הקבלה, כשלמעשה מטרתו הסמויה היא שליטה בחברים בארגון וצבירת כח.
13.2בדומה לכתות אחרות, "הקבלה לעם" מביאה את מאמיניה לחיים של תלות ושיעבוד, זו מערכת היררכית במובהק, שמייצרת אורח מחשבה של "אנחנו" ו"הם". אנחנו – החברים בכת, בעלי הידע, אנשי ה"טוב"; והם – העולם הכללי, שחי בחוסר ידיעה, בשליטת היצר הרע. החלוקה הזו מתירה ,לנו" – החברים בכת – לשקר לעולם החיצוני, ולא לחשוף את המטרות האמיתיות של הארגון, שהן מסיונריות בעיקרן.
כמו כן, הקרע בין "אנחנו" ו"הם" מביא לניתוק של החברים בכת מבני משפחותיהם. ידוע כי ניתוק כזה הוא הכרחי למנהיגי כתות, כדי ליצור זהות חדשה אצל ההולכים בדרכם; זהות שניתן לשלוט בה.
חיי היום – יום של החברים ב"קבלה לעם" נשלטים לחלוטין על-ידי מנהיג הכת והמעגל הקרוב לו. כך לדוגמא, הם נאלצים להשתתף בשיעורים שמעביר לייטמן באופן קבוע באישון לילה. מניעת שינה היא אמצעי מוכר של מנהיגי כתות לשליטה באנשיהם.
13.3כעת, מששמעתי על חדירת הכת אל מערכת החינוך הממשלתית, אני מחוייב להתריע, מחוייב להסיר את המסכה החייכנית של "לגדול בכיף" (ערבות הדדית, אהבה, התחשבות חינוך אינטגרלי), ולחשוף את הפנים האמיתיות שמאחוריה. "הקבלה לעם" הוא כת; מבוססת, ממוסדת ועשירה. בניגוד לכתות קטנות, שמגייסות את אנשיהן "מפה לאוזן" הגיוס של "הקבלה לעם" הוא שיטתי ומתוכנן. בדומה לסיינטולוגיה (ואולי בהשפעתה) שולחת "הקבלה לעם" זרועות ארוכות אל מערכת החינוך, כשבבסיס המהלך הזה עומדת ההנחה שהדרך לליבם, לנפשם ולכיסם של ההורים – עוברת דרך ילדיהם.
אל לנו כחברה לשתף פעולה עם מטרות הארגון. אל לנו לסייע בסלילת דרכה של הכת אל הזרם המרכזי של חינוך ילדינו".
לגבי כלל 1, ההבדל בין הבעת דעה ולקביעת עובדה, ניתן לראות בכותרת קביעה עובדתית כי קיימים תכנים בעייתיים שאושרו כתכנית לימודים. אין כאן דעה אלא אמירה עובדתית ברורה.
לגבי סע' 13.1 נאמר שהתחקירים מאירים את האופי הכיתתי ...שמטרתו הסמויה היא שליטה....
גם כאן, מדובר בקביעת מסקנה עובדתית.
סע' 13.2 הינו ברור, ככולו, מסקנות וקביעות עובדתיות. בשום מקום לא כתוב כי מדובר בהבעת דעה גרידא.
סע' 13.3 – הנתבע קובע עובדה על חדירת הכת, על קיומה של מסכה חייכנית של לגדול בכייף הקבלה לעם הוא כת מבוססת ממוסדת ועשירה בדומה לסיינטולוגיה... – מדובר באופן ברור על קביעת עובדות ואמירת עובדות ברורות ואין המדובר בהבעת דעה.
לגבי כלל 2, שהוא החיוב בביצוע הפרדה ברורה בין תיאור עובדות לבין הבעת דעה על יסוד אותן עובדות, מאחר שלא מצאתי בפרסום קיומה של הבעת דעה אלא רק אמירת עובדות ברורות הרי שברור שלא היתה כל הפרדה כזו הנדרשת.
לגבי כלל 3, גם כאן מאחר שכל הפרסום מכיל קביעות עובדתיות הרי שלא הובאה כל תשתית עובדתית המבססת את הבעת הדעה. מעבר לכך, לאחר שלא קיבלתי את טענת "אמת הפרסום" (לעיל) שכן הנתבע לא עמד בנטל המוטל עליו להוכיח זאת הרי כל התשתית העובדתית הקיימת בפרסום לא הוכחה כנכונה.
לגבי כלל 4, על מנת שההגנה תחול, על הפרסום להיות כלפי התנהגות התובעת בקשר לעניין ציבורי, תפקיד שיפוטי, תפקיד רשמי, תפקיד ציבורי ותפקיד בשירות הציבור.
התובעת הינה עמותה פרטית שאינה ציבורית, איננה רשות מרשויות השלטון, אין לה כל תפקיד שיפוטי ואין לה כל תפקיד רשמי או ציבורי. על הנתבע להוכיח ההפך, ראיות כאלה לא הוצגו.
השאלה היחידה שיש לבחון האם מדובר בהתנהגות בקשר לעניין ציבורי. אני סבור כי ענייניה של התובעת – לימוד הקבלה – אינו עניין ציבורי למרות הטענה כי ברצון התובעת לחדור למערכת החינוך הממשלתית. יחד עם זאת אני מקבל כי הטמעת תכני לימוד של התובעת בבתי הספר יכול להיחשב כעניין ציבורי, לצורכי כלל 4.
אך אין בכך די כיוון שיש לעמוד בכל הכללים באופן מצטבר ועל כן אין בכך כדי לסייע לנתבע.
סע' 15(2) לחוק:
"היחסים שבינו לבין האדם שאליו הופנה הפרסום הטילו עליו חובה חוקית, מוסרית או חברתית לעשות אותו פרסום".
בסע' 225 לסיכומים הנתבע מציין כי הפרסום מוגן בשל חובה חברתית לפעול בעניין בעל חשיבות ציבורית. הא ותו לא. ללא הסבר ו/או פירוט כלשהם.
הנתבע אינו מפרט מהי אותה חובה לחברתית ולא מפרט מהם היחסים שבינו לבין האדם שאליו הופנה הפרסום, אלא מותיר שאלות אלה בעלמא. מאחר שהנטל מוטל על הנתבע ניתן לדחות את הטענה כבר עתה, אך על מנת שלא להשאיר אבן שלא נהפכה, אבחן את הדברים.
על הנתבע להוכיח ארבעה תנאים מצטברים, כי היתה נורמה שחייבה את ביצוע הפרסום, כי החובה חלה בנוגע לכל מי שאליו הופנה הפרסום, כי הנתבע חויב לפרסם את הפרסום וכי נעשה בתום לב (שנהר 516).
לגבי התנאי הראשון, החובה יכולה להיות חוקית (המוגדרת באופן מפורש בחוק), מוסרית, או חברתית. המבחן הינו אובייקטיבי ומתייחס בעיקר למקרים שבהם הפרסום היה נחוץ לשם אזהרה מפני פגיעה בחיי אדם, בבריאותו או ברכושו, או כאשר מדובר על חובות אמון בין אדם לחברו כגון יחסי עו"ד ולקוחו.
לגבי התנאי השני, על הנתבע להראות כי החובה שחלה עליו התייחסה באופן ישיר וספציפי לגבי כל אדם אליו הופנה הפרסום.
לגבי התנאי השלישי, על הנתבע להראות המצאות קשר הגיוני בין החובה לפרסם לבין הפרסום קרי כאשר הפרסום כולל מידע אשר לנמען עשוי להיות עניין לקבלו.
הנטל להראות את קיומה של הגנה זו מוטל על הנתבע. הנתבע לא הציג ולא פירט בסיכומיו את רכיבי ההגנה והכיצד הוא יכול להסתמך עליה.
לא הוצגה כל חובה חוקית לעשות את הפרסום, לא הוצגה חובה חברתית או מוסרית כיוון שלא הוצגה כל תשתית כי מדובר על אזהרה מפני פגיעה בבריאות או רכוש, לגבי התנאי השני הנתבע לא הציג כל תשתית לקיומה של החובה ביחס לעשיית הפרסום אל המרכז. די בכך כדי לדחות את ההגנה שכן מדובר בתנאים מצטברים, והכל כמובן בכפוף לחובת תום הלב שבסע' 16 להלן.
עתה אבחן את קיומו של תום הלב או שלילתו
סע' 16 לחוק קובע כדלקמן:
"(א)הוכיח הנאשם או הנתבע שעשה את הפרסום באחת הנסיבות האמורות בסעיף 15 ושהפרסום לא חרג מתחום הסביר באותן נסיבות, חזקה עליו שעשה את הפרסום בתום לב.
(ב)חזקה על הנאשם או הנתבע שעשה את הפרסום שלא בתום לב אם נתקיים בפרסום אחת מאלה:
(1)הדבר שפורסם לא היה אמת והוא לא האמין באמיתותו;
(2)הדבר שפורסם לא היה אמת והוא לא נקט לפני הפרסום אמצעים סבירים להיווכח אם אמת הוא אם לא;
(3)הוא נתכוון על ידי הפרסום לפגוע במידה גדולה משהיתה סבירה להגנת הערכים המוגנים על-ידי סעיף 15."
לגבי סע' 16(א) מעבר לקביעותיי לגבי הגנות סע' 15 (לעיל), על הנתבע להוכיח כי הפרסום לא חרג מתחום הסביר באותן נסיבות. כלומר רק אם הפגיעה שגרמה הדעה לא תחרוג מהסביר לצורך השגת המטרות הלגיטימיות שבהתרת פרסום דעות בעניינים ציבוריים. פגיעה מינימלית הנדרשת להשגת המטרות המצדיקות את ההגנה תלמד על תום לב ופגיעה קשה החורגת מהנדרש תלמד על חוסר תום הלב. מדובר בעניין אובייקטיבי ויש לבחון את הפרסום ונסיבותיו ולא את הנתבע, מניעיו וידיעתו. הנתבע לא הרים את הנטל בעניין זה ולכל הפחות לא ברור כיצד הפניית הפרסום אל המרכז אמורה לשרת את מטרת הפרסום להגנה על עניין ציבורי במשרד החינוך כפגיעה מינימלית נקודתית נדרשת. (שנהר בעמ' 496).
הנתבע לא פנה לבדוק את הדברים לפני שביצע את הפרסום ((עמ' 552 לפרוטוקול בשורות 27-31).
לגבי סע' 16 (ב), לגבי ס"ק (1) ו- (2) לא ראיתי לזקוף היעדר ביסוס לחובתו של הנתבע שכן סע' 16(ב)(3) הוא המהותי והרלוונטי:
לאחר שמיעת הראיות ובמיוחד עדותו של הנתבע בביהמ"ש נוכחתי ושוכנעתי באופן ברור וחד משמעי כי הנתבע התכוון ע"י הפרסום לפגוע במידה גדולה משהיתה סבירה להגנת הערכים המוגנים ע"י סע' 15. כוונה זו ומניעי הנתבע הם אחד מהמאפיינים של תום הלב המהותי, ומדובר בכוונה סובייקטיבית.
עדותו של הנתבע:
הנתבע לא היה תלמיד של התובעת או של מר לייטמן ולא היה חלק מחברי התובעת ועל כן אינו יכול להעיד על דבר כלשהו שאינו בידיעתו האישית.
מעדותו של הנתבע עולים מספר דברים מהותיים:
-
הנתבע לא ניסח את המכתב אלא אנשי המרכז (עמ' 533 לפרוטוקול בשורות 26-27 עמ' 554 בשורות 1-3).
-
מאשר כי רצה להביא לסגירת פעילות התובעת ושמר לייטמן ייכנס לכלא (עמ' 532 לפרוטוקול מיום 16.12.21 בשורות 11-13, עמ' 553 בשורה 6-11).
-
בהתכתבות של הנתבע עם קרן, גרושתו של תומר, אומר הנתבע כי יעשה כל שביכולתו להכניס את מר לייטמן לכלא (ת/44).
-
מאשר שהוא זה שריכז את כל הפעילות במרכז כנגד התובעת (עמ' 534 לפרוטוקול בשורות 6-9).
-
מאשר שתרם כספים רבים למרכז (לעיל).
-
מאשר פרסומים ברשת האינטרנט "בלוג".
-
לפני משלוח המכתב הנתבע לא פנה על מנת לבדוק את הדברים (עמ' 552 לפרוטוקול בשורות 27-31).
-
במכשיר הטלפון של הנתבע היתה תמונת עירום של חנוך מילביצקי שהוצגה בחקירה נגדית שלו בהליך אחר (עמ' 556-557 לפרוטוקול).
-
קיבל ייעוץ מהמרכז לעריכת המכתב ובכלל למרות ולאחר שצוין בפניו ע"י המרכז על קיומו של פסה"ד והסדר הגישור בת.א. 20693-05-10 הנ"ל שם סוכם על הסרת שם התובעת מרשימת הכתות במרכז.
-
הנתבע פנה לחוקר פרטי שיבר אצל התובעת לגבי היותה כת ולגבי מעשים פליליים אך החוקר לא מצא דבר והנתבע לא היה מרוצה מכך (עמ' 575 בשורות 23-25).
כוונת המפרסם בפרסמו את הבעת הדעה מלמדת על תום ליבו. לפיכך אם נקבע שעשה את הפרסום ממניעים טהורים, יהיה בכך כדי ללמד על קיומו של תום לב, ואם יקבע שפרסם את הבעת הדעה ממניעים פסולים, יהיה בכך כדי ללמד על חוסר תום ליבו (שנהר לעיל בעמ' 627).
"ככלל, אמונה כנה באמיתות הפרסום תלמד על קיומו של תום לב, בעוד היעדר אמונה באמיתות הפרסום ילמד על היעדר תום לב" (שנהר עמ' 463).
כאמור לעיל הסתבר כי הנתבע לא בדק את נכונות הפרסום עובר למשלוח המכתב, פעל כאורגן מרכזי ותורם מרכזי של המרכז ועשה הכל גם לאחר שידע על קיומו ושל פסה"ד בהסדר גישור לפיו המרכז הסיר את שם התובעת ברשימת הכתות ועוד פרסם מכתב התנצלות. הכיצד ניתן לומר שהאמין לאמיתות הפרסום כאשר לא הוכיח גם את הקשר בין מה שראה על הלוח "לגדול בכייף" לבין התובעת.
בין המוצגים שהוגשו לתיק:
ת/26 - פרסום של הנתבע ברשת האינטרנט כי הגיש קובלנה פלילית חמורה כנגד מק מילביצקי מקוום שני ברשימת יש עתיד פתח תקווה.
ת/27 - פרסום נוסף כאמור בת/26.
ת/28 - פרסום נוסף כאמור.
ת/30 - פרסום נוסף כאמור.
ת/31 - פרסום נוסף כאמור.
ת/32 - קובלנה פלילית שהגיש הנתבע כנגד מר מילביצקי.
ת/33 -החלטת בימ"ש אשר מחקה את הקובלנה לאור מחדלי הנתבע (הקובל).הנתבע לא בחר לפרסם עובדה זו כפי שטרח לפרסם את דבר הגשת הקובלנה. ולו כדי להעמיד את העובדות על דיוקן.
ת/34 - החלטה בבקשה להחזר הוצאות, כנגד הנתבע – הבקשה התקבלה.
ת/35 -פס"ד בערעור על מחיקת הקובלנה. הערעור נדחה.
מכל האמור עולה כי הנתבע עשה לעצמו משימה אובססטיבית לפגוע בתובעת, במר לייטמן ובמר מילביצקי תוך הליכים משפטיים, פרסומים באינטרנט ועוד... ובמיוחד דבריו כי רצה לגרום לסגירת התובעת ולהכנסת מר לייטמן לכלא – מה הקשר בין רצון זה למכתב הפרסום הנטען להיות פניה תמימה לבדיקת תכני חינוך בבי"ס? - על כן אין לומר כי הנתבע התכוון על ידי הפרסום לפגוע במידה סבירה להגנת הערכים המוגנים על-ידי סעיף 15, אלא פעל במידה גדולה הרבה יותר על מנת לפגוע.
"עשיית הפרסום מתוך מניעים טהורים תהיה אינדיקציה לקיומו של תום לב, בעוד עשיית הפרסום בזדון ומתוך מטרה לפגוע בנפגע תלמד על היעדרו של תום לב" (שנהר עמ' 466)
"על כוונת המפרסם ניתן ללמוד גם מראיות נסיבתיות העשויות ללמד מה היו מניעי המפרסם. כך למשל היעדר היכרות מוקדמת בין הצדדים או היעדר כל סיבה לרצות לפגוע בנפגע עשויים ללמד על היעדר כוונה לפגוע, בעוד עוינות בין הצדדים וסכסוכים קודמים ביניהם עשויים ללמד שהמפרסם פרסם את הדברים מתוך רצון לפגוע בנפגע" (שנהר 470).
לאור האמור אני קובע כי הנתבע אינו יכול ליהנות מהגנת "תום הלב" ואני דוחה את טענותיו בעניין זה.
על כן אני דוחה את טענות ההגנה של הנתבע וקובע כי הוא עוול כלפי התובעת בפרסום לשון הרע שאינה אמת ושבלא בתום לב.
הפיצוי
התביעה כאמור הוגשה ע"ס 300,000 ₪ לאור משלוח המכתב ל- 6 נמענים. סכום זה הינו כנטען ע"י התובעת כפל הפיצוי הסטטוטורי ללא הוכחת נזק וכן התובעת עותרת לפרסום תיקון והכחשה לפרסום המביש והוצאות מוגברות ועונשיות וכן הוצאות המשפט.
בטרם אדון האם יש הצדקה לכפל הסכום, יש לקבוע את סכום הבסיס. על פי סע' 7א(א) לחוק סכום המקסימום הינו 50,000 ₪ צמוד מדד כאשר מדד הבסיס הינו מדד 9/98. סכום זה הינו להיום סך של 84,000 ₪ (מעוגל). לאחר שקילת הנסיבות, אופי וסוג הפרסום לאחר שהוכח כי כוונת המפרסם היתה לפגע יש להעניק לתובעת את מלוא הסכום בסך של 84,000 ₪ בגין פרסום אחד. אני סבור כי די בכך.
לאור הוכחת כוונה לפגוע אני קובע כי יש מקום לכפל פיצוי ועל כן סכום הפיצוי אותו אני פוסק לתובעת הוא הסך של 168,000 ₪ אותו הנתבע ישלם לתובעת בתוך 45 ימים.
כמו כן אני מורה לנתבע לפרסם מכתב התנצלות בעיתון ישראל היום על גבי חצי עמוד בשחור לבן אחרי עמוד האמצע – תוך 60 ימים.
לגבי הוצאות ההליך, יש להגיש בקשה לשומה להוצאות בצירוף אסמכתאות, בתוך 30 ימים.
ניתן היום, ל' תשרי תשפ"ו, 22 אוקטובר 2025, בהעדר הצדדים.
