פלוני נ' מוזיאון ישראל (חל"צ) ואח' - פסקדין

רקע

1. בפני תביעה לפיצויים בגין נזקי גוף, שהוגשה על ידי התובע כנגד מוזיאון ישראל ירושלים ומבטחתו הפניקס חברה לביטוח בע"מ.

2. התביעה עניינה תאונת עבודה שאירעה לתובע ביום 18.06.2018, עת נפגע באצבעות ידו השמאלית ממסור שולחני במהלך עבודתו כנגר בסדנה במוזיאון. הצדדים חלוקים בשאלות החבות, האשם התורם ושיעור הנזק שנגרם לתובע.

3. התאונה התרחשה, לטענת התובע, בשל כשלים בטיחותיים מצד המוזיאון, ועיקרם, היעדר חלק של מגן במסור השולחני.

4. התובע צרף חוות דעת מהנדס בטיחות ערוכה על ידי גד הולר, עו"ד מיום 26.9.2014 (להלן – המהנדס) אשר ביקר יחד עם התובע בנגריה, בדק את המסור, וצרף תמונות של המסור השולחני ושל המגן שהמוזיאון התקין רק לאחר התאונה ופציעת התובע.

5. המהנדס קבע בחוות דעתו כי המוזיאון התרשל בטיחותית כלפי התובע, מהטעמים הבאים: לא דאג להגנה עליו מפני סיכונים להם חשף אותו וגרם בכך לפציעתו של התובע מהמסור שהיה ללא מיגון, וזאת בניגוד לפקודת הבטיחות העבודה; הנתבע לא דאג להדרכת התובע על הסיכונים וכללי העבודה הנכונים בעבודה במסור השולחן ממנו נפצע; הנתבע פעל בניגוד להגדרות היצרן ולא התקין מגן למסור; הנתבע לא הציב שילוט המפרט את כללי הבטיחות לעבודה עם מסור שולחן ורק לאחר התאונה תלה הוראות אלה; הנגרייה נמצאת בחדר קטן במרתף המוזיאון והיא עמוסה בציוד, מכונות, לוחות ומוטות עץ המשמשים חומרי גלם לעבודה. כל זה בחלל קטן יצר מפגעי בטיחות לעובדים וסיכון אש חמור.

6. התאונה הוכרה כתאונת עבודה. לתובע נקבעה במל"ל נכות בשיעור משוקלל של 18.55% בגין פגיעה באצבעות 2, 3 ו-4 וצלקות. כן שולמו דמי פגיעה עבור 91 ימים (19.6.18 – 17.9.18), ונקבעו נכויות זמניות (נספח 13 למוצגי התובע).

7. הנתבעים מכחישים את נסיבות התרחשות התאונה, וטוענים כי גרסת התובע מגמתית ונועדה ליצור אחריות יש מאין. התאונה, אם אירעה, נגרמה כתוצאה מאחריותו הבלעדית או רשלנותו התורמת של התובע. הנתבעים טוענים כי לא היה כל ליקוי במסור, והתובע נפגע עקב שימוש לא נכון, חוסר זהירות והתעלמות משיטת עבודה בטוחה, כולל אי-שימוש בדוחפן, וכי התובע, שהיה בעל מקצוע מנוסה ובקיא, הכיר היטב את שיטת העבודה ואת המסור.

   המארג הראייתי בשאלת החבות

8. התובע פירט בתצהירו את נסיבות התרחשות התאונה לפיהן ידו השמאלית נלכדה במסור שולחני חשמלי, וכתוצאה מכך נגרמה לו פגיעה באצבעות 2, 3 ו-4. התאונה אירעה, לטענתו, משום שהמסור השולחני היה גדול ולא מתאים לעבודה שדרשה מסור קטן, ולא היה לו מגן או מנגנון עצירה אוטומטי. עוד טען כי התריע בפני מנהל המחלקה ומנהל המוזיאון על כך שהמסור אינו תקין ומסוכן וכי דרוש מסור קטן, אך הנושא לא תוקן.

9. המוזיאון הגיש תצהיר ערוך על ידי מר כהן (מנהל מחלקת שירותים טכניים במוזיאון), שטען כי המוזיאון מפעיל סדנה דינמית המספקת פתרונות טכניים במגוון חומרים, שאינה נגרייה בלבד; התובע הציג עצמו כנגר אמן מנוסה ובקיא בעבודה ובשימוש במסורים, ועל בסיס מומחיותו זו הועסק. המסור ממנו נפגע התובע נרכש בשנת 2004, לא שונה מאז, והתובע השתמש בו במשך שנים רבות מבלי להתלונן על כל בעיה או חוסר מיגון.

10. כן הוגש מטעם המוזיאון תצהירה של גב' ספיר (סגנית ראש אגף משאבי אנוש במוזיאון), שטענה כי התובע הועסק במוזיאון על בסיס שעתי ועל פי הסכמים קיבוציים. לאחר התאונה, המוזיאון פעל כנדרש והתובע שב לעבודתו בהתאם למגבלות שנקבעו על ידי רופא תעסוקתי. בתקופת הקורונה, המוזיאון נסגר והעובדים, כולל התובע, הוצאו לחופשה ללא תשלום וקיבלו תשלומים מהמוסד לביטוח לאומי.

11. בדיון ההוכחות נחקרו מטעם התובע - התובע, בת זוגו ומהנדס הבטיחות, ומטעם הנתבעים - הגב' ספיר ומר כהן.

12. התובע צרף תמונה של המסור השולחני וסביבת העבודה לאחר שתוקן (נספח 4 לתצהיר התובע) כן הוצגו תמונות של הנ"ל בחוות דעת הבטיחות (נ/1).

13. בעדותו של התובע בדיונים, התובע תיאר את השתלשלות האירועים שהובילה לתאונה, וציין:

    "לפני התאונה עבדתי 3 שנים שם. סביבת העבודה הייתה מתחת לכל ביקורת. מקום קטן עם כלים מאוד כבדים המסור עצמו מאוד כבד הדורש חלל לפי הערכות הוא דורש חלל פי 3 מהגודל שלו. זו לא הייתה הפעם הראשונה שעבדתי בחלל הזה. אני לא הייתי הנגר הראשי, היו עוד אנשי מקצוע אבל לא היו נגרים. בחלל הספציפי הזה עבדתי 3 שנים. אני מאופן אישי כל הזמן השתדלתי לנקות ולהוציא משם דברים אבל זה לא כל כך עבד כי היו הרבה אנשים שעבדו. התראתי ביקשתי אמרתי, ניקיתי השתדלתי שאני עובד שיהיה יותר נקי. התראתי למנהל המחלקה ששמו יניב כהן. לפני ביקשתי לעבוד עם מסרונים יותר קטנים כי היו הרבה עבודות שלא התאימו למסור הזה.

    המסור הזה יותר גדול ז"א הוא מתאים לדברים גדולים לא קיבלתי את מה שביקשתי ובאותו יום באתי לחתוך משהוא מאוד קטן והתנהלתי רגיל לבשתי אוזניות ומשקפיים לא הייתה הגנה למסור מה שאמור להיות. זה המסור הקבוע שעבדתי איתו. כל הזמן התראתי שהמסור הספציפי הזה הוא לא תקין ומסוכן לעבודה. פניתי לניב כהן והיה אפילו מנהל המוזיאון בזמנו היה עידו ברונו. כפפות לא רלבנטיות בעבודה עם מסור כי זה יותר מידי מגושם.

    מה שקרא באתי לחתוך חתיכה יחסית קטנה והחזקתי את החתיכה בשתי ידים כמו שעושים בכל מסור שולחן וניגשתי להביא מצד שמאל יש עגלה שנוסעת עם המסור שעליה מונח זרוע כדי לעזור להעביר את החתיכה בין הלהב של המסור למוביל שלו אתה אמור לקחת חתיכת עץ מיוחדת כדי להעביר את זה והידיים שלך לא יעברו שם בעצם מן כלי עזר שמונח על העגלה בצד שמאל ברגע שהזזתי את היד מהחפץ שאני מחזיק מהעגלה היד שלי נכנסה מתוך המסור שלפתי את היד שלי שחררתי אותה וכיביתי את המסור והיד שלי נפגעה. " (פרוטוקול מיום 17.7.23 עמ' 1 – 2).

14. במסגרת חקירתו הנגדית התובע השיב כי המקום במוזיאון אינו נגריה קלאסית אלא "סדנה שיכולה להפיק כל דבר מכל דבר. זאת אומרת, מתליית תערוכות לנגרות קלאסית, לסטנדים של פסלים." (שם בעמ' 11). התובע היה מקבל הזמנת עבודה והוא היה בוחר איך לבצע אותה (שם בעמ' 12).

15. אשר לתאונה עצמה התובע התייחס "יצרתי מסגרת לתמונה באיזשהו מחלקה, מחלקת הנוער שם בכניסה למוזיאון, אם זה אומר לך משהו, והתבקשתי ע"י המעצבת לדקק את המסגרת." התובע יצר "לפני כן על פי מידות שהיו לי, הגעתי למקום, הלבשתי אותה, ומה שקורה במוזיאון אתה מגיע בתור האיש מקצוע אתה מגיע למקום, אתה מגיע לתמונה הספציפית, אתה מסתכל עם המעצבת. היא ביקשה ממני לדקק אותה." (שם בעמ' 12).

16. התובע התבקש על ידי המעצבת לדקק את המסגרת מ- 3 ס"מ ל-2 ס"מ (שם בעמ' 12). לשם כך התובע לקח את המסגרת לסדנה, פירק אותה מסביב והתחיל לנסרה עם המסור (שם בעמ' 12 -13). התובע השיב כי פירק את המסגרת ל- 4 צלעות והוא היה אמור לדקק כל צלע בנפרד (שם בעמ' 14).

17. בהמשך אמר "אתה הולך על שולחן המסור, ושולחן המסור יש את הלהב", "יוצא מהשולחן. הלהב אתה מרים אותו בצד ימין של השולחן, אתה מרים את הלהב למעלה או למטה", "אתה מעלה את הלהב לפי עובי העץ. אם העץ הוא 5 ס"מ אז אתה מעלה אותו 5.5 ס"מ כדי שהלהב לא יעבור יותר מידי את פני העץ", "שלב הבא, יש מוביל ליד הלהב, יש מוביל שאתה הולך איתו 3 ס"מ לפה, שתי ס"מ לפה, 20 ס"מ לשם, מה שאתה רוצה, אתה משחק" (שם בעמ' 14). והוסיף "בשביל לדקק, אני אמור להזיז את הלייסט הזה לכיוון המסור במידה שאני רוצה", "במקרה הזה שתי ס"מ", "להביא את העגלה אלי או – קיי? כי על העגלה יש, מה שנקרא, יש שם ארגז כלים קטן, אני שם את העץ בין המוביל למסור ואני מתחיל לדחוף." (שם בעמ' 16).

18. התובע עמד מצד שמאל כאשר המסור לימינו (שם בעמ' 17). ואז "ביד אחד אני דוחף את העץ בין הלהב למוביל. עכשיו כשאני מגיע קרוב עם היד ללהב, בצד שמאל, על העגלה עצמה, יש מה שנקרא מכשיר, זה הדבר הכי בסיסי בעולם, זה חתיכת עץ מאוד דקה שאני צריך להעביר את העץ בין הלהב למוביל.", "כדי שלא תעביר את היד" (שם בעמ' 17). התובע הוסיף כי הוא היה צריך לקחת את הדוחפן בצד שמאל אולם לא ידע להסביר איך יד שמאל הגיעה למסור "גם אני לא הבנתי. זה רק היד שלי הבינה את זה." (שם בעמ' 18). וכשנשאל "אתה לא יודע איך קרתה התאונה?" השיב בשלילה (שם בעמ' 18).

19. בהמשך התובע המחיש על דוכן בית המשפט את שקרה כדלקמן:

    "העד, התובע: פה היד שלי פגשה את המסור.

    כב' הש' אסולין: כלומר במהלך התנועה של יד שמאל,

    העד, התובע: במהלך התנועה של יד שמאל כי המסור הוא נורא אינטנסיבי, זה לא משהו (לא ברור) ואתה עושה, אתה נמצא עם שתי הידיים שלך ואתה מעביר, אתה רוצה לתפוס מהר את הדבר הזה.

    כב' הש' אסולין: כלומר בתחילת הניסור שתי הידיים תופסות את האובייקט, באיזשהו שלב אתה מושיט את יד שמאל להביא כלי עזר (לא ברור) ולמשוך מהצד השני.

    העד, התובע: להביא כלי עזר כדי לשים אותו פה ולדחוף אותו ככה.

    כב' הש' אסולין: אז בזמן (לא ברור) של הידיים, יד שמאל להביא את הכלי עזר, במהלך התנועה הזאת,

    העד, התובע: במהלך התנועה הזאת קצות האצבעות שלי נתפסו וזה מה שקרה, זה משך לי את היד פנימה" (שם בעמ' 20).

20. התובע נשאל אם היה מרים את היד גבוה, כ10 ס"מ התאונה היתה קורית, השיב בשלילה. כן השיב כי הוא כיוון את גובה המסור (שם בעמ' 21). התובע אישר בחקירתו כי ביצע את הפעולה הזו עשרות פעמים, מאות פעמים. (שם בעמ' 21). התובע לא ידע להסביר מה היה שונה ביום האירוע (שם בעמ' 21).

     

21. התובע חזר לעבוד במוזיאון לאחר התאונה באותם תנאים, אך נמנע משימוש במסור, ולאחר מכן עזב בעקבות הקורונה כדי לפתוח עסק עצמאי כנגר. התובע אישר כי הוא משתכר יותר כעצמאי (שם בעמ' 22-23). התובע נשאל כמה פעמים בשבוע הוא עובד ועל כך השיב לפעמים 5 ימים מלאים ולפעמיים יומיים, מהבוקר עד הצהרים (שם בעמ' 28).

     

22. מהנדס הבטיחות מטעם התובע העיד כי חוות דעתו מבוססת על ריאיון עם התובע ותיאור נסיבות התאונה מפיו, וכן על ביקור בנגרייה ובחינת המסור וסביבתו. לדבריו, המסור השולחני ששימש את התובע היה ללא מגן בעת התאונה, והיצרן פרסם את המגן כחלק מהמכונה. המהנדס ציין שהמגן הותקן רק לאחר התאונה, והדגיש כי אילו היה מגן, התובע לא היה נפגע. (שם בעמ' 39 -40).

     

23. מר כהן, מנהל המחלקה מטעם המוזיאון, נחקר אודות תצהירו. בחקירתו השיב כי היכן שהתובע עבד זה לא נגריה, יש מכשירים לנגרות, למסגרות, לעבודות בפרספקס, שיוף ריתוך והלחמה עם מגוון רחב מאוד של חומרים (שם בעמ' 50).

     

24. עוד העיד כי כחלק מאופי העבודה העובדים צריכים לעבוד באינטנסיביות, במהירות ובלחץ (שם בעמ' 50).

     

     

25. מר כהן נשאל אילו שינויים בוצעו בסדנה לאחר התאונה, על כך השיב "...הגיע יועץ בטיחות חיצוני ואני חושב שאנחנו בתהליך מאוד ארוך ומתמשך של גם שדרוג של מערכות. הדבר הראשון שקרה אחרי התאונה זה שנרכש מגן מסור שלא היה בזמן התאונה לצערי ועוד כל מיני תהליכים שקשורים לא רק בזה באופן ספציפית, אלא בכלל הסדנה." (שם בעמ' 51).

26. מגן למסור הותקן לאחר שבוע שבוע וחצי מהתאונה (שם בעמ' 53).

27. מר כהן השיב כי לא זכור לו שראה תחקיר שערך המוזיאון בעקבות האירוע (שם בעמ' 51). מר כהן נשאל אם התובע התלונן בפניו על המסור והשיב "יכול להיות שהוא התלונן, אני באמת לא זוכר דבר כזה ..." (שם בעמ' 53).

28. מר כהן נשאל אם לאורך השנים, 18 שנים ממועד הרכישה, המסור נבדק. על כך השיב "לא, אני חושב שהוא לא נבדק, לא, אין עליו שום תצהיר בדיקה על המסור. זו מכונה שהיא, אני לא יודע אם, טוב, אין לי מושג אם היא זקוקה לבדיקה או לא זקוקה לבדיקה, זה לא מכונית שיש לה טסט, אבל זה באמת שאין לי מושג." (שם בעמ' 54). מר כהן העיד כי שלט האזהרה עם הוראות בטיחות שמותקן כיום ליד המסור הותקן לאחר התאונה (שם בעמ' 54).

29. הגב' ספיר ממשאבי אנוש במוזיאון נשאלה אם נערכה חקירה פנימית של המוזיאון לאחר התאונה, וכך התייחסה בעדותה לתאונה "קודם כל, זה אחד המקרים הכי חמורים שהיו לנו במוזיאון וזה מקרה מצער וזה עצוב לי שזה קרה. אני חייבת להודות, זה אסור שזה יקרה בארגון, זה כואב וזה באמת עשה זעזוע מאוד גדול אצלנו, גם ברמה האישית וגם ברמה המקצועית של איך ייתכן שבכלל אנחנו מגיעים לעניין הזה וכן החלפנו את כל, מבחינת מה שעשינו, היה לנו יועץ בטיחות שהוא היה עובד המוזיאון. אנחנו הבאנו יועץ, היום יש לנו יועץ חיצוני, כל הנושא של בטיחות הפך, עבר מהפך, אנחנו שיפרנו מאוד, בדיוק ניהלתי שיחה עם יניב עכשיו, שהוא בעצם נמצא פה שהוא מספר ואומר שיש שינוי מאוד מאוד גדול, אני אפילו יכולה לומר שינוי רדיקלי." ובהמשך "...אני כן יודעת לומר שהלך הרוח במוזיאון היה כזה שהמקרה של ... בהחלט היה מקרה שאנחנו לא אהבנו שהוא קרה, לא רצינו שהוא יקרה, זה ציער אותנו מאוד והיינו שמחים למנוע אותו וכן, כן היו שיפורים. אחד השיפורים שנעשו כמו שאמרתי, הבאנו ממונה בטיחות חיצוני, שבעצם החמיר יותר והגביר והסיורים וכולי ומעקבים אנחנו עושים היום הדרכות שנתיות, יש לנו תוכניות הדרכה בטיחותית שנתית שבהם אנחנו מחייבים את כל העובדים שלנו ואני יכולה לומר לך כמי שאמונה ואחראית שזה יקרה, מאוד קשה להוציא את העובדים לכל הקורסים האלה, אבל אנחנו אפילו עד כדי שמגיעים למצב שאנחנו מתחילים קצת לאיים ' אתה לא תצא לקורס, לא תעשה אותו, לא תוכל להמשיך לעבוד וכל מיני, בזהירות רבה כמובן על פי חוק, אבל אנחנו ממש ממש הפכנו להיות מאוד מחמירים ומאוד מקפידים כדי למנוע..." כן עלה מעדותה כי נערך דוח בטיחות פנימי על האירוע (שם בעמ' 47-48).

     

     

    תמצית טענות הצדדים

30. ב"כ התובע טען בסיכומיו, כי התובע הוכיח את תביעתו במלואה, וכי עדותו הייתה כנה, אמינה ועקבית. מנגד, הנתבעים לא הציגו ראיות הקשורות לאירוע התאונה או חוות דעת נגדית לעניין הרשלנות, מה שמחזק את גרסת התובע ומעיד על הודאה ברשלנות.

31. התאונה אירעה במהלך עבודת התובע עם מסור שולחני חשמלי גדול במוזיאון ישראל, כאשר ידו השמאלית נלכדה במסור שחסר מגן. התובע התריע בפני מנהליו על כך שהמסור אינו תקין ומסוכן וכי נדרש מסור קטן יותר.

32. מומחה הבטיחות מטעם התובע קבע כי הנתבעת התרשלה באופן חמור בכך שלא דאגה למיגון המסור, לא סיפקה הדרכה נאותה לעבודה עם המסור ולא הציבה שילוט בטיחות. המהנדס הדגיש כי העדר המיגון היה הרשלנות המרכזית.

33. כן נטען כי הנתבעת הסתירה דוחות חקירה פנימיים שהוכנו בעקבות התאונה, והימנעות זו מלמדת על ליקויים בתפקוד המוזיאון ועובדיו. עובדי הנתבעת עצמם העידו על שינוי נהלים ורכישת מגן למסור רק לאחר התאונה.

34. הנתבעים טענו כי סיכומי התובע מנותקים מההוכחות שהוצגו, וכי מטרת דיני הנזיקין היא השבת המצב לקדמותו ולא העשרת התובע.

35. התובע הוא בעל ניסיון מקצועי עשיר בעבודה עם עץ, העיד על עצמו כמי שיודע לעבוד עם המסור הספציפי מאות פעמים קודם לכן, ומעולם לא התריע על תקינותו.

36. כן טענו כי התובע העיד שאינו יודע כיצד ומדוע אירעה התאונה, והמסקנה הסבירה ביותר היא שהתאונה אירעה בשל חוסר תשומת ליבו. מכאן, שאין להטיל אחריות על הנתבעים, ולכל הפחות, יש להטיל על התובע אשם תורם מכריע המוביל לדחיית התביעה.

     

    דיון והכרעה

37. עסקינן בתביעה לפי פקודת הנזיקין על פי עוולת הרשלנות. בעוולת רשלנות יש לבחון מספר שלבים: שלב ראשון, קיומה של חובת זהירות מושגית וקונקרטית. שלב שני, הפרת חובת הזהירות. שלב שלישי, קיומו של נזק, והוכחת קשר סיבתי עובדתי ומשפטי בין הנזק הנטען לבין הפרת חובת הזהירות (ע"א 145/80 ועקנין נ' המועצה המקומית בית שמש ואח', פ"ד לז(1) 122 (1982) (להלן – הלכת ועקנין).

38. הלכה פסוקה כי למעסיק אחריות מושגית לספק לעובדים מקום עבודה בטוח, תנאי עבודה ושיטת עבודה בטוחים ולוודא כי עובדיו קיבלו הדרכה וציוד מפני סכנות (ראה: תא (חי') 67084-01-18 פלוני נ' סוהיל סורה (18.3.22); ע"א 477/85 בוארון נ' עיריית נתניה, פ"ד מב(1) 415 (1988); ע"א 663/88 שירזיאן נ' לבידי אשקלון בע"מ, פד"י מז(3) 225; ע"א 1958/97 בן שטרית נ' רשות הנמלים והרכבות [פורסם בנבו] (21.3.1999), ע"א 8133/03 יצחק נ' לוטם שיווק בע"מ ואח', פד"י נט(3) 66)).

39. מהמארג הראייתי שפורט לעיל עולה התמונה הבאה: התובע הועסק כנגר מקצועי ובעל ניסיון במוזיאון ישראל, ובמסגרת תפקידו עבד בסדנה במחלקה להקמת פרויקטים. ביום 18.06.2018, בעת שנדרש לבצע עבודת ניסור על מנת לדקק מסגרת תמונה באמצעות מסור שולחני גדול, כאשר החזיק את העץ בשתי ידיו וניסה להושיט את ידו השמאלית כדי לקחת מוביל עץ, נתפסו קצות אצבעותיו בלהב המסור.

40. לאחר שעניינתי בכתבי הטענות, בראיות, בחוות דעת הבטיחות, בתמונות המסור והסדנה, ולאחר ששמעתי את העדויות, הגעתי למסקנה, כי התובע עמד בנטל הראיה הרובץ על כתפו להוכחת מחדלי מוזיאון ישראל, אשר הובילו לתאונה, ומכאן כי דין התביעה להתקבל תוך הטלת אשם תורם על התובע, ולהלן נימוקי:

41. ראשית, המסור השולחני ממנו נפגע התובע היה חסר מגן ו/או מנגנון עצירה אוטומטי, וזאת בניגוד לדרישות הבטיחות המחייבות, כאשר אמצעי מגן כזה הותקן רק לאחר התאונה.

42. שנית, המוזיאון לא סיפק לתובע כלי עבודה מתאימים למשימות שדרשו דיוק ועבודה עם חומרים קטנים, למרות שהמסור הקיים היה גדול ולא הותאם לעבודות מסוג זה.

43. שלישית, מהעדויות והתמונות שצורפו נראה כי סביבת העבודה בסדנה הייתה צפופה, ועמוסה בציוד וחומרי גלם, מה שיצר מפגע בטיחות וסיכון מוגבר לעובדים.

44. רביעית, המוזיאון לא דאג להדרכה נאותה ומותאמת לתובע בנוגע לסיכונים ולכללי העבודה הבטוחים בעמדת המסור, וכן לא הציב שלטי אזהרה המפרטים הוראות בטיחות.

45. חמישית, המסור לא נבדק כלל במשך שנים רבות מאז רכישתו, מה שמעיד על היעדר תחזוקה ובקרה בטיחותית שוטפת.

46. שישית, התאונה והשלכותיה הובילו לשינויים דרמטיים ורדיקליים במדיניות הבטיחות במוזיאון, אשר מהווים אינדיקציה ברורה להכרה באחריות הנתבעים לכשלים הבטיחותיים. מיד לאחר התאונה נרכש והותקן מגן מסור, אשר לא היה קיים קודם לכן, והוצבו שלטי אזהרה והוראות בטיחות ליד המסור.

47. בנוסף, הובא יועץ בטיחות חיצוני, נהלי העבודה שונו והוחמרו, והוטמעו תוכניות הדרכה בטיחותית שנתית מחייבת לכלל העובדים, מה שממחיש את ההבנה בדיעבד כי תנאי העבודה שקדמו לתאונה היו לקויים ומסוכנים.

48. שביעית, אני מקבל את מסקנות המהנדס מטעם התובע באשר לכשלים הבטיחותיים. הנתבעים לא הגישו חוות דעת נגדית, והמומחה עמד בחקירתו על המסקנה לפיה קיומו של מגן בטיחות כנדרש בתקנות ובמפרט המכונה היה בו כדי למנוע את התאונה. עניין זה אף עלה מהתרשמותי מאופן התרחשות התאונה כפי שהמחיש התובע בדיונים.

49. שמינית, מעדויות עובדי המוזיאון עלה כי לאחר התאונה נערך תחקיר בטיחות, והיעדר הצגתו משמש אף הוא לחובת הנתבעים.

50. לאור זאת, אני קובע כי המוזיאון הפר את חובת הזהירות כלפי התובע וכי ישנו קשר סיבתי עובדתי ומשפטי בין התאונה ונזקו של התובע ובין הפרת חובותיו.

     

    אשם תורם

51. התובע טען כי אין להטיל עליו אשם תורם, שכן פעל לפי ההוראות ולא יכל למנוע את התאונה. הנתבעים טענו כי התובע, כבעל מקצוע מנוסה, היה צריך לדעת על הסכנות ולפעול בזהירות, וכי התאונה נגרמה אך בשל חוסר תשומת ליבו.

52. לאחר שבחנתי את טענות הצדדים, אני סבור כי יש לייחס לתובע אשם תורם בשיעור של 5%. הגם שהרשלנות העיקרית מוטלת על הנתבעת, התובע, כבעל ניסיון רב בעבודה עם המסור, היה מודע לאופי המסוכן של המכשיר וליכולתו להיפגע והיה עליו לנקוט משנה זהירות.

53. עדותו של התובע כי "רק היד שלי הבינה את זה" וכי ייתכן שחוסר תשומת לב תרם לתאונה, מעידה על מידה מסוימת של אחריות.

54. יחד עם זאת, נטיית הפסיקה להקל עם עובד הנמצא בסביבת עבודה מסוכנת, ועל המעסיק החובה ליצור סביבת עבודה בטוחה גם מקום בו העובד עלול להיות לא זהיר במהלך העבודה. בנסיבות דנן, לאור ביצוע עבודה במסור שולחני עם פוטנציאל סיכון גבוה לפגיעה, כאשר, כפי שעד הנתבע ציין כי העבודה לעתים בתנאי לחץ ומהירות, כאשר התובע נדרש לבצע ניסור בחלק קטן שהמסור הקיים לא היה מותאם, אזי, גם עובד מיומן ומקצועי עשוי ברגע של חוסר שימת לב להיפגע, ולשם כך היה על המעסיק לוודא קיומם של כל האלמנטים הבטיחותיים, כפי שעשה בדיעבד, ולכן האשם התורם הראוי בנסיבות אלו הינו על הרף הנמוך . (ראו לעניין זה ע"א 662/89 מדינת ישראל נ' קרבון).

     

    הנכות הרפואית והתפקודית

55. לאחר התאונה, התובע פונה לבית החולים הדסה עין כרם, שם אובחן כסובל מחתך באצבעות 2, 3, ו-4 בגליל הסופי. החתכים נתפרו בהרדמה מקומית, והוא אושפז להמשך טיפול אנטיביוטי.

56. בהמשך, ביום 25.06.2018, בוצעה הטריה נוספת וסגירה של האזורים הפתוחים באצבעות 2, 3, ו-4 באמצעות שתל עור שנלקח מהזרוע השמאלית. התובע הגיע לביקורות בבית החולים, ושתלי העור נקלטו היטב.

57. התובע הופנה לטיפולי ריפוי בעיסוק בין התאריכים 10.10.2018 ל-23.12.2018, וכן נבדק על ידי רופא תעסוקתי שקבע כי יש למצוא לתובע עבודה חלופית.

58. לתמיכה בנכותו הנטענת, התובע צרף חוות דעת ערוכה על ידי ד"ר מ. מיכייליביץ מיום 30.5.2022 אשר קבע לתובע נכויות בשיעור משוקלל של 27%. עוד נטען בה כי יש להפעיל תקנה 15 במלואה.

59. הנתבעת הגישה חוות דעת נגדית ערוכה על ידי פרופ' יעקב נרובאי מיום 15.1.23 אשר קבע לתובע נכויות בשיעור משוקלל של 9.75%.

60. בשל הפער בין חוות דעת הצדדים, מונה ד"ר אמיר אורון כמומחה רפואי מטעם בית המשפט בתחום האורתופדיה (להלן- המומחה) וחוות דעתו הוגשה ביום 27.8.2023 .

61. המומחה קבע בחוות דעתו כי התובע נחבל באצבעות ידו השמאלית שאיננה דומיננטית ממסור שולחן. התובע עבר ניתוח מיד לאחר פגיעתו וכן ניתוח נוסף במהלכו בוצע שתל עור אשר נקלט באופן חלקי בגדמי אצבעותיו. אצבעו השלישית אכן סובלת מקטיעה משמעותית ואילו הרביעית מקוצרת במידה קלה יותר אך העיוות בה מתאים יותר לממצא של אצבע מקבת. המומחה ציין כי לא מצא קישיון נוח, ייתכן לאור הזמן הרב שחלף בין הבדיקות. כן ציין כי הוא סבור ששיעור הנכות התפקודית הוא כשיעור הנכות הרפואית.

62. המומחה סיכם חוות דעתו וקבע לתובע נכות בשיעור של 5% בגין קטיעה חלקית של הגליל המרוחק באצבע 3 לפי תקנה 43 (3)(ד) לתקנות המל"ל, 5% בגין פגימה באצבע רביעית המשלבת קטימה חלקית של הגליל המרוחק וכן ממצא של אצבע מקבת לפי תקנה 45 (2) לתקנות המל"ל, ו-5% בגין צלקות מכערות ומפריעות במידה מינורית לפי תקנה 75 (1)(ב) לתקנות המל"ל. המומחה קבע לתובע נכות משוקללת בשיעור של 14.5%. כן נקבעו נכויות זמניות: 100% למשך 4 חודשים ו-50% למשך חודשיים נוספים.

63. למומחה בתחום האורתופדיה לא נשלחו שאלות הבהרה והוא לא נחקר אודות חוות דעתו.

64. עיינתי בחוות דעתו המפורטת של המומחה ובתיעוד הרפואי שהוגש, ולאחר ששקלתי את טענות הצדדים ונתתי דעתי לכך שלא מצאו לנכון לזמן את המומחה לחקירה, שוכנעתי כי יש מקום, בנסיבות העניין, לאמץ את קביעת המומחה, המביאה בחשבון את התיעוד הרפואי שהונח בפניו וממצאי בדיקתו.

65. בהתאם לאמור אני קובע כי נכותו הרפואית המשוקללת של התובע בגין התאונה הינה בשיעור של 14.5%.

66. הנכות התפקודית – הלכה פסוקה היא, כי הנכות התפקודית נקבעת בידי בית-המשפט על-יסוד מכלול הראיות והנסיבות שלפניו. הנכות הרפואית משקפת בדרך כלל את מידת הפגיעה בכושר התפקוד, אולם על בית המשפט לבחון את השפעת הנכות הרפואית על הנפגע שלפניו. במסגרת זו, בית המשפט ישקול את היקפה, אופייה ומיקומה של הפגיעה שנגרמה, את השפעת הנכות על מקצועו של הנפגע, ולהתחשב בגילו, בהשכלתו ובמכלול כישוריו, עת נקבעת הנכות התפקודית. ככלל, יש לקבוע שיעור הנכות התפקודית כגובה הנכות הרפואית.

67. בע"א 3049/93‏, סימה גירוגיסיאן נ' סייף רמזי, פ''ד נב(3)792 [1995] (להלן: הלכת גירוגיסיאן), נפסק (בפסקה 8, עמ' 799) כי:

    "בדרך-כלל, הנכות הרפואית משקפת אל נכון גם את מידת הפגיעה בכושר התפקוד... אך לא תמיד כך. לעתים, הנכות התפקודית - דהיינו מידת ההגבלה של פעולות התובע עקב נכותו - אינה זהה לנכות הרפואית... נכות תפקודית, אשר באה להצביע על הפרעה בתפקודו של מי שנפגע גופנית, יכולה אפוא להיות זהה או דומה לנכות הרפואית, וכך בהרבה מקרים. אך היא יכולה להיות גם שונה ממנה."

68. בת זוגו של התובע הגישה תצהיר מטעמה בו ציינה כי התאונה גרמה תובע טראומה קשה, התובע נותר עם יד מכוערת בצורה קיצונית עם אצבעות מעוותות. התובע מתבייש ביד שלו (סעיף 7 לתצהיר). עוד הצהירה כי התאונה גרמה לתובע לקושי תפקודי משמעותי (סעיף 9 לתצהיר).

69. ב"כ התובע טען בסיכומיו, כי כתוצאה מהתאונה, התובע סובל מכאבים, הגבלות בתנועת אצבעותיו וצלקות, ונפגעו לו אצבעות 2, 3 ו-4 ביד שמאל. נכותו התפקודית, הכוללת קושי במוטוריקה עדינה ובהרמת משקל, עולה על אחוזי הנכות הרפואיים שנקבעו לו, וכי יש להעמיד את שיעור הנכות התפקודית בשיעור 15%, מדובר בעובד כפיים ובעל עסק חדש יחסית כך שעתידו התעסוקתי לוטה בערפל.

70. ב"כ הנתבעים טען בסיכומיו, כי עד גיל 40 התובע כלל לא עבד או השתכר "בשחור". העבודה הראשונה שלו היא במוזיאון. לאחר התאונה התובע חזר לעבוד במוזיאון באותו תפקיד ללא פגיעה בשכר. לאחר שהתובע הוצא לחל"ת בעקבות הקורונה התובע בחר שלא לחזור לעבוד במוזיאון אלא לפתוח עסק עצמאי . מומחה בית המשפט קבע נכות בשיעור 14.5%, כאשר 5% מתוכה בגין צלקות שאינן תפקודיות. נטען כי הנכות שנקבעה חסרת משמעות תפקודית, שכן התובע עובד בעבודות כפיים, מטפס על גגות ועוסק בעבודות עץ כפי שעשה לפני התאונה ואף השביח את שכרו.

71. הלכה פסוקה היא כי התאמת הפיצוי לנפגע היא לעולם אינדיבידואלית ומונחית מטרה של עקרון השבת המצב לקדמותו (ע"א 2577/14 פלוני נ' המאגר הישראלי לביטוחי רכב בע"מ, פסקה 6 (11.1.2015)).

72. כן נפסק כי קביעת הנכות התפקודית והפגיעה בכושר ההשתכרות, היא מהנושאים המובהקים הנמצאים בליבת שיקול הדעת של הערכאה הדיונית ששמעה את הצדדים והתרשמה באופן בלתי אמצעי מהנפגע (ע"א 7548/13 שפורן נ' תורגמן, פסקה 4 (27.1.2014).

73. לענייננו אפנה לדבריו של כב' השופט ברנזון בע"א 50/62 קליין נ' רוזנברג [3], בעמ' 1577:

     

    "...נזק ממון שהיה לנפגע בתביעת נזיקין נקבע על בסיס של הפסד כיס והפסד הכנסה, והפסד הכנסה ונכות גופנית אינם היינו הך. יש ואדם נפגע פגיעה קלה יחסית מבחינה גופנית, אך תוצאותיה הכלכליות קשות וחמורות; ויש וקורה היפוכו של דבר. הדבר תלוי במקצועו של האדם, בכושר הסתגלותו למצבו החדש, בשלמותו הנפשית ואיתנותו הרוחנית ובגורמים רבים אחרים המשתנים ממקרה למקרה. כנר, שנפגעו שתיים מאצבעות ידו השמאלית, עשוי לקפח את מקצועו המיוחד הזה כליל ולסבול הפסד חמרי עצום למשך כל ימי חייו. לעומת זאת, מנהל חשבונות שנפגע בשתי רגליו, אך רוחו נשארה איתנה, ייתכן ויוכל להמשיך במקצועו הקודם והפסדו החומרי עלול להיות לא גדול ביותר".

74. אם כן, אותה נכות יכולה להשפיע באופן שונה על כושר השתכרותו של האחד לעומת רעהו.

75. לאחר ששקלתי את טענות הצדדים, והבאתי בחשבון את מכלול הנתונים הרלבנטים, לרבות גילו של התובע, עיסוקו כנגר אומן, מקצועי וותיק ומוערך (כפי שעלה מעדי המוזיאון), אופי הפגיעה בשלוש אצבעות ידו השמאלית, עם קטיעה, עיוות וצלקות כעולה מחוות הדעת, והשפעת נכותו על סוג עבודתו כנגר, אני מעמיד את נכותו התפקודית של התובע על 15% נכות.

     

    הנזקים

    בסיס השכר

76. מתלושי שכרו של התובע בחודשים שלפני התאונה עולים הנתונים הבאים (נספח 6 למוצגי התובע):

    • שכר ממוצע לחודש בשנת 2017 עמד על סך של 3,674 ₪ (שכר ברוטו).

    • שכר ממוצע לחודשים ינואר – מאי 2018 עמד על סך של 3,672 ₪ (שכר ברוטו).

77. מתלושי שכרו של התובע בחודשים לאחר התאונה עלה כדלקמן (נספח 8 למוצגי התובע):

    • שכר ממוצע לחודשים ינואר – אוגוסט 2019 עמד על סך של 3,884 ₪

    • החל מספטמבר 19 עד יולי 21 (תקופת קורונה) - התובע קיבל דמי אבטלה (נספחים 9 – 10 למוצגי התובע).

78. בשנת 2022 התובע פתח עסק עצמאי. לפי דו"ח שומה שכר ממוצע בשנת 2022 עמד על סך של 4,020 ₪. לפי דו"ח שומה שכר ממוצע בשנת 2023 עמד על סך של 7,950 ₪ (נספח 11 למוצגי התובע).

79. כן הוגש דו"ח רציפות ביטוח של המוסד לביטוח לאומי לשנים 2008 - 2024 (נספח 11 למוצגי התובע).

80. דמי פגיעה מיום 19.6.18 עד ליום 17.9.18 שולמו למעביד (נספח 12 למוצגי התובע).

81. התובע הצהיר כי ערב התאונה עבד בחצי משרה והשתכר 3,675 ₪ משיקולים אישיים (סעיף 21 לתצהיר).

82. התובע נשאל בחקירתו אודות עבודתו קודם למוזיאון והשיב כי עבד עם אביו בנגרות, אביו היה משלם לו ללא דיווח (פרוטוקול מיום 27.3.25 עמ' 7). כן השיב כי ערב התאונה לא השתכר בשיעור השכר שקיבל במוזיאון (עמ' 7). התובע אישר כי ממועד שחרורו מהצבא בשנת 96 עד הולדת ביתו בשנת 2013 לא הרוויח יותר מ- 2,000 ₪ לחודש (עמ' 8). התובע הוסיף כי הוא התעסק באומנות ולא בעבודה (שם בעמ' 9). התובע אישר כי כאשר התחיל לעבוד במוזיאון הוא קבע כמה שעות יעבוד (שם בעמ' 10).

83. בתצהירה של גב' ספיר, מי ששימשה במועד הרלוונטי כסגנית ראש אגף משאבי אנוש במוזיאון, צויין כי התובע הועסק במוזיאון על בסיס שעתי וכל זכויותיו ותנאי העסקתו היו בהתאם לעובדים שהועסקו על בסיס שעתי (סעיפים 3 ו-5 לתצהיר, נספח 2).

84. הגב' ספיר השיבה בחקירתה שבתקופת דמי הפגיעה התובע מקבל שכר על חשבון ימי מחלה וברגע שביטוח לאומי מכיר בתאונה כתאונת עבודה הם מזכים בימי מחלה (שם בעמ' 42). גב' ספיר נשאלה לגבי שכר התובע לאחר התאונה והשיבה כי היא אינה יודעת כי היא לא חשבת שכר ( שם בעמ' 43). עוד השיבה כי לאחר הקורונה נעשתה פניה לתובע לגבי חזרה לעבודה אולם התובע לא היה סגור על עצמו וכי במוזיאון רצו שהוא יחזור (שם בעמ' 46).

85. לאור האמור, יועמד בסיס השכר לעבר על סך של 3,675 ש"ח ולעתיד על סך של 8,000 ₪ .

     

    הפסדי שכר בעבר

86. התאונה ארעה בחודש יוני בשנת 2018.

87. התובע הצהיר כי בעקבות התאונה לא עבד כ-5.5 חודשים, עד ליום 2.12.18. ביום 2.12.18 חזר לעבוד במוזיאון בעבודה קלה יותר (סעיף 24 לתצהיר). במרץ 2020 יצא לחל"ת בעקבות הקורונה עד יולי 21 אולם לא חזר לעבודה אצל הנתבעת (סעיף 27 לתצהיר). בחודש פברואר 22 פתח עסק עצמאי (סעיף 30 לתצהיר).

88. התובע קיבל דמי פגיעה במשך 3 חודשים, וזאת עד ליום 17.9.18. התובע חזר לעבוד מחודש דצמבר 2018. מכאן, התובע זכאי לפיצוי בגין חודשיים וחצי בסך 9,187 ₪, ובתוספת ריבית מחצית תקופה 10,139 ₪.

89. היות והתובע עצמאי, הוא זכאי להפרשי פנסיה רק בגין הפיצוי לעבר כשכיר. הפיצוי בגין הפרשות סוציאליות יחושב ובהתאם להלכה הפסוקה (ע"א 8930/12 הפניקס נ' טוויג (31.7.2014)) ובשיעור המקובל הכללי במשק לפי צוו ההרחבה, העומד על 12.5% מהפסדי השכר לעבר שנפסקו, ובהתאם לאמור סכום זה הינו בשיעור של 1,267 ₪.

90. התובע המשיך לעבוד עד פרוץ הקורונה אז יצא לחל"ת וקיבל דמי אבטלה – בתקופה זו התובע לא זכאי לפיצוי.

91. לאחר מכן בשנת 2022 התובע פתח עסק עצמאי כנגר עד היום. ביחס לתקופה זו, הגם שמדובר בהפסדי שכר לעבר, שהם בבחינת נזק מיוחד, יש מקום במקרים מתאימים ועל מנת למנוע קיפוח של מי מהצדדים, לאמוד את הפיצוי באופן גלובלי, על רקע מכלול הנתונים המונחים בפני בית המשפט בהיעדרם של נתונים מדויקים וחד משמעיים (ע"א 348/78 יפה נ' טרם, פ"ד לג(3) 659 (1979); ע"א (ת"א) 37453-01-13 ע.נ בית נוי בע"מ נ' אהרון אבולוף, (11.6.14)).

92. בנסיבות העניין, ובשים לב לאופי הנכות ומהותה, ולאור ההשפעה האפשרית שלה על השתכרותו של התובע במומו, אני מעריך את הפסדי השכר לעבר בתקופת עצמאותו של התובע במשך כארבע שנים בסכום גלובאלי של 30,000 ₪ נכון להיום.

     

    הפסדי השתכרות בעתיד

93. התובע כבן 52 כיום. לפניו כ-18 שנות עבודה עד גיל פרישה (70). התובע עובד כנגר עצמאי.

94. לאחר שנתתי דעתי לטענות הצדדים, מצאתי לנכון, בנסיבות העניין, לפסוק לתובע פיצוי גלובלי המשקלל את מכלול הנתונים שהובאו בפני. לעניין זה הבאתי בחשבון, בין השאר, את גילו של התובע; את העובדה כי לפניו שנות עבודה רבות; את היות התובע עובד כנגר עצמאי; את סוג הנכות- קטיעה חלקית ב- 2 אצבעות בכף יד שמאל עיוות וצלקות; מדובר בפגיעה שיכולה להשפיע על עבודתו כנגר. נתתי דעתי אף לכך שבמועד התאונה התובע עבד משרה חלקית בשל נסיבותיו האישיות – גידול ביתו, ויכל להשתכר יותר, כפי שעשה כן לאחר פתיחת עסק עצמאי. על יסוד כלל הנתונים הרלבנטיים במקרה דנן, מצאתי כי יש לערוך חישוב אקטוארי של הפסדי השכר לעתיד.

95. חישוב הפסדי השכר לעתיד החל מחודש מרץ 2026, מבוסס על הפסד בשיעור של 15% משכר חודשי של 8,000 ₪ לחודש (מקדם היוון 169.59). החישוב האקטוארי בגין הפיצוי הכולל המגיע לתובע עבור הפסדי שכר בשנים אלו מסתכם בסך של 203,510 ₪. בנסיבות המקרה, נפסק לתובע פיצוי בסך של 162,808 ₪. סכום המשקף כ- 80% מחישוב אקטוארי בהתאם לנכות התפקודית.

96. התובע עצמאי ועל כן אינו זכאי להפרשי פנסיה לעתיד.

     

    הוצאות רפואיות

97. מרבית טיפוליו והוצאותיו של התובע מכוסים על ידי קופות החולים, וזאת במסגרת חוק ההתייעלות הכלכלית (תיקוני חקיקה ליישום התכנית הכלכלית לשנים 2009 ו- 2010), תשס"ט-2009, ובהתאם לחוק ביטוח בריאות ממלכתי, תשנ"ד-1994, התובע גם זכאי להחזר מהמל"ל, שכן התאונה הוכרה כתאונת עבודה.

98. בהתחשב בפציעה, בטיפולים שעבר התובע, בנכות שנקבעה, ובהוצאות שצפוי התובע להוציא, ומאחר שייתכן ומפעם לפעם נדרשו ויידרשו לתובע בדיקות, טיפולים, תרופות וכד' שייטיבו עם מצבו, שאינן מכוסות ושאין תובעים בגינן (כגון היטלי ביקור רופא, השתתפות עצמית בתרופות וכיוצא באלה), אני פוסק לתובע, לעבר ולעתיד, סכום גלובלי בסך של 7,500 ₪ .

    עזרת הזולת

99. התובע טען כי נזקק לעזרה אינטנסיבית מבת זוגו בתקופת ההחלמה וכי הוא ממשיך להזדקק לעזרה בפעולות הדורשות מאמץ שתי ידיים. הנתבעים טענו כי לא הוכחה עזרה בעבר ואין מקום לפסוק פיצוי לעתיד.

100. בשים לב למאפייני הנכות, לגילו של התובע ולמצבו המשפחתי, ולהתרשמותי מפגיעתו, סביר להניח כי הוא נזקק לעזרה בעקבות הפגיעה בכף יד שמאל ויזקק לעזרה אף בעתיד, וכי יש מקום לפסוק פיצוי בגין שווי עזרה שניתן לו על ידי בני משפחה או שינתן לו בעתיד, למשך תוחלת חייו.

101. לאחר שהבאתי בחשבון את מכלול הנסיבות, המתוארות לעיל, מוערכת עזרה זו בסכום גלובלי, לעבר ולעתיד, בסך של 60,000 ₪.

     נזק בלתי ממוני – כאב וסבל

102. בשים לב לאופי התאונה של קטיעה בקצות האצבעות ממסור שולחני, לפגיעה של קטיעה, עיוות וצלקות בידו של התובע, לניתוחים שעבר ולשיקום, ולפגיעה האסתטית, כפי שהתרשמתי, אני מעריך את הנזק הבלתי ממוני בסכום של 90,000 ₪ (כשילוש פלת"ד).

     ניכויים

103. דמי פגיעה שולמו למעסיק (נספח 12 למוצגי התובע).

104. לתובע שולמו תגמולים בסך של 28,652 ₪ (נספח 14 למוצגי התובע). ומשוערך להיום 33,397 ₪.

      

     סיכום נזקי התובע

סוף דבר

• הנתבעים ישלמו לתובע פיצוי בסך של 310,231 ₪, בצירוף שכר טרחת עורך-דין בשיעור כולל של 23.6% ובצירוף הוצאות חוות הדעת, שכר עדות מהנדס התובע ואגרה. הסכומים ישולמו תוך 30 יום, שאם לא כן, יישאו הפרשי הצמדה וריבית כחוק, מיום מתן פסק הדין ועד ליום תשלומם בפועל.

   

  זכות ערעור כחוק.

   

  ניתן היום, א' ניסן תשפ"ו, 19 מרץ 2026, בהעדר הצדדים.