ת"א 22359-07-15 פרידמן ואח' נ' ועדה מקומית לתכנון ובנייה פתח תקווה ואח'

: | גרסת הדפסה
ת"א
בית משפט השלום פתח תקווה
22359-07-15
18.10.2015
בפני השופט:
נחום שטרנליכט

- נגד -
התובעים:
1. נחום פרידמן
2. צביה חיה רוזנברג
3. רות גרוסמן
4. עליזה לבנון
5. נחמה וורצל
6. צבי פרידמן
7. יעקב פרידמן
8. מלכה פרידמן
9. רוחמה כהן
10. אסתר לופטגלס
11. יוסף חיים פרידמן
12. אלה פרידמן

עו"ד חדוה אגור 		הנתבעות:
1. הוועדה המקומית לתכנון ובניה – פתח תקווה
2. עיריית פתח תקווה

עו"ד יעקב ברכה
החלטה
התוכן בעמוד זה אינו מלא, על מנת לצפות בכל התוכן עליך לבחור אחת מהאופציות הבאות:
לרכישה הזדהה
בעלי דין המבקשים הסרת המסמך מהמאגר באמצעות פניית הסרה בעמוד יצירת הקשר באתר. על הבקשה לכלול את שם הצדדים להליך, מספרו וקישור למסמך. כמו כן, יציין בעל הדין בבקשתו את סיבת ההסרה. יובהר כי פסקי הדין וההחלטות באתר פסק דין מפורסמים כדין ובאישור הנהלת בתי המשפט. בעלי דין אמנם רשאים לבקש את הסרת המסמך, אולם במצב בו אין צו האוסר את הפרסום, ההחלטה להסירו נתונה לשיקול דעת המערכת
טענות התובעים בכתב התביעההמדובר בתביעה כספית על סך 341,545 ₪ להשבת סכומים, שגבו הנתבעות מהתובעים. לטענת התובעים נגבו מהם הכספים שלא כדין במסווה של ריבית על חוב היטל השבחה. התובעים טוענים, כי ביום 17.6.08 הוצא להם על ידי הנתבעת 2 (להלן – העירייה) שובר לתשלום סך של 1,898,720 ₪ בגין היטל השבחה. אופן חישוב סכום החיוב כלל לא פורט. בפגישה, שנערכה לאחר מכן במשרדי העירייה, נמסר לתובעים, כי סכום החיוב כולל ריבית. בשל דחיפות העניין והצורך בקבלת היתר בניה, שולם מלוא סכום החיוב בהתאם לדרישת העירייה. עתה עותרים התובעים להשבת הריבית, שנגבתה מהם שלא כדין על ידי העירייה. טענות הנתבעות בבקשה לסילוק על הסףהנתבעות עתרו לסילוקה של התביעה על הסף מחמת העדר יריבות, העדר סמכות, התיישנות והעדר עילה. הנתבעות טוענות, כי אין כל יריבות בין התובעים ובין העירייה, היות שהיטל ההשבחה הוטל על ידי הנתבעת 1 (להלן – הוועדה) ולא ע"י העירייה. המדובר בשני גופים סטטוטוריים נפרדים. עוד טוענות הנתבעות, כי בית משפט זה אינו מוסמך לדון בתביעה מחמת העדר סמכות עניינית. הדרך היחידה לתקיפת גובה חיוב בהיטל השבחה היא באמצעות הליכי ערר, הקבועים בהוראות התוספת השלישית לחוק התכנון והבנייה, תשכ"ה-1965 (להלן – התוספת השלישית). משלא נקטו התובעים בהליכי ערר אלו, מנועים הם עתה מלתבוע את השבת הכספים, ששילמו בהתאם לחיוב, שהושת עליהם על ידי הוועדה. טענה מקדמית נוספת בפי הנתבעות, ולפיה התיישנה התביעה. שובר תשלום הופק לתובעים כבר ביום 17.6.08, כאשר התביעה הוגשה רק ביום 12.7.15, למעלה משבע שנים לאחר מכן. טענה מקדמית אחרונה, אותה העלו הנתבעות בבקשתן, היא טענה בדבר העדר עילה. התובעים, לטענת הנתבעות, אינם מפרטים בכתב תביעתם את המועד בו דיווחו לוועדה על מימוש זכויותיהם במקרקעין, מימוש שבגינו חויבו בתשלום היטל ההשבחה, ולא בכדי. שומת היטל השבחה הוזמנה על ידי התובעים רק ביום 13.8.06, כמה שנים לאחר שנחתם הסכם קומבינציה, במסגרתו מימשו התובעים זכויותיהם במקרקעין. טענות התובעים בתגובתם לבקשההנתבעות מנועות עתה, לאחר שנים בהן התעלמו מפניות התובעים, מלבקש חסימת שערי בית המשפט בפני התובעים. יתירה מכך, נמסר לב"כ התובעים, כי העניין יועבר לבדיקת היועץ המשפטי של העירייה. למרות זאת לא ניתנה לתובעים תשובו לגופו של עניין. באשר לטענה בדבר העדר יריבות, אגף ההכנסות של העירייה הוא המופקד על גביית ההיטל, וכן חישוב הריבית נעשה על ידו. אכן, מעולם לא טענה העירייה במענה לפניות ב"כ התובעים אליה, כי הכתובת לפניות אלו צריכה להיות הוועדה. באשר לטענה בדבר העדר סמכות ומניעות כתוצאה מאי נקיטת הליכי ערר, לא היה מקום במקרה דנן לנקוט בהליכי ערר. אין המדובר בתקיפה של עצם החיוב בהיטל השבחה או גובה החיוב שהוטל. התובעים לא חלקו על כך, ולכן לא היה מקום להגשת ערר. התובעים חלקו רק על סכום הריבית בו חייבו ואותו שילמו תחת מחאה, והם עותרים להשבת סכום זה בלבד. תביעה שכזו מצויה בתחום סמכותו של בית המשפט, והתובעים לא מנועים מלהגישה. באשר לטענת ההתיישנות טוענים התובעים, כי היות שמדובר בתביעת השבה, התגבשה עילת התביעה במועד ביצוע התשלום. היות שלא נטען על ידי הנתבעות, כי גם ממועד התשלום חלפה תקופת ההתיישנות, דין טענת ההתיישנות להידחות. באשר לטענת הנתבעות בדבר העדר עילה, שאלת מועד הדיווח על עיסקת המכר איננה שאלה שיש בה כדי להביא לסילוקה על הסף של התביעה ויש לדון בה במסגרת ניהול ההליכים בתיק. דיון והכרעההמדובר בתביעה כספית להשבת כספים, ששולמו לנתבעת 1 בגין ריבית פיגורים בה חוייבו התובעים עקב פיגור בתשלום היטלי השבחה. מועד ביצוע התשלום לא צויין בפני על ידי איש מהצדדים. אפתח בדיון בשאלת ההתיישנות. משמדובר בתביעת השבה, העילה להגשת התביעה התגבשה עם ביצוע התשלום אותו מבקשים להשיב עקב אי החוקיות הנטענת שבהטלת החיוב באותו תשלום. לצורך הכרעה בשאלת ההתיישנות יש לקיים בירור עובדתי בנוגע למועד ביצועו של אותו תשלום, שממנו והלאה מתחיל מירוץ ההתיישנות. נתון עובדתי זה לא הונח בפני, ולפיכך לא ניתן עתה לסלק את התביעה על הסף, בטרם היא תידון, מחמת טענה מקדמית זו. לפיכך דין טענת ההתיישנות – כטענת סף – להידחות. אין בכך כדי לשלול זכותן של הנתבעות להעלות טענותיהן בעניין ההתיישנות בסיומם של ההליכים בתיק בטרם יינתן פסק הדין. באשר לטענת העדר היריבות, התובעים אינם חולקים על הטענה, שהחיוב בהיטל ההשבחה הוטל על ידי הוועדה, ולא על ידי העירייה. כך גם אין הם חולקים על כך, שהתשלום במלואו בוצע לידי הוועדה. זאת בהתאם להוראות סעיף 196א לחוק התכנון והבניה, תשכ"ה-1965. לפיכך אין כל יריבות בין התובעים ובין העירייה, ודין התביעה, ככל שהיא נוגעת לעירייה, להיות מסולקת על הסף. באשר לטענה בדבר העדר עילה, אכן מדובר בתביעת להשבת דמי הריבית. יתכן ויהיה מקום לברר לצורך בחינת החיוב באותה ריבית את שאלת פרק הזמן שחלף מאז מימוש הזכויות במקרקעין ע"י התובעים ועד מועד הפניה לוועדה לצורך קבלת שומת היטל השבחה. יחד עם זאת, אין מקום לומר, שבהעדר ציון פרק זמן זה בכתב התביעה אין כתב העילה מצביע על עילת תביעה. שאלה זו תידון, מן הסתם, ותתברר במהלך בירור הסכסוך שבין הצדדים בתיק זה, כאשר לצורך הוכחת תביעתה יצטרכו התובעים להראות, שפרק הזמן שחלף ממועד מימוש הזכויות – הארוע המקים את החיוב בהיטל השבחה - ועד לתשלום ההיטל אינו מצדיק חיוב בריבית בשיעור בה חוייבו התובעים. לפיכך דין טענה מקדמית זו להידחות. ומה באשר לשאלת הסמכות? בפתח הדיון בשאלה זו יש להדגיש, כי אין מדובר במקרה זה בתקיפת עצם החיוב בהיטל השבחה או תקיפת שיעורו של ההיטל שהוטל. המדובר במקרה דנן בתקיפת שיעור ריבית הפיגורים בה חוייבו התובעים. אכן אין חולק על כך, שהדרך הבלעדית לתקיפת עצם החיוב בהיטל השבחה וכן לתקיפת סכום החיוב היא הדרך הנקוטה בסעיף 14 לתוספת השלישית. לעניין זה אין זה משנה אם מדובר בתקיפת החיוב בטרם תשלום ההיטל או בתביעה להשבת סכום ששולם כבר בגין ההיטל. לא ניתן לעקוף דרך זו באמצעות הגשת תביעה אזרחית "רגילה". לעניין זה ראה ההלכות שנקבעו בע"א 367/85, מדינת ישראל נ' קיטאי, פד"י מא(3)398, ברע"א 2425/99, עיריית רעננה ואח' נ' י.ח. ייזום והשקעות בע"מ ואח', פד"י נד(4)481, וברע"א 3993/05, ש.א.ב חברה להשקעות ופיתוח בע"מ נ' עיריית באר שבע, ניתן ביום 25.5.06. נשאלת השאלה, האם נכונים הדברים גם כאשר מבקשים לתקוף את החיוב בריבית פיגורים בגין אי תשלום היטל ההשבחה במועד? בשאלה זו טרם נקבעה הלכה פסוקה, וסבורני, כי יש להשיב לשאלה זו בשלילה. בסעיף 14(ג) לתוספת השלישית בנוסחו במועד הרלוונטי לתביעה דנן (לפני תיקון מס' 84 לחוק), נקבע: "על חיוב בהיטל ועל הכרעת שמאי מכריע כאמור בסעיף קטן (ב) ניתן לערער בנקודה משפטית בלבד, או בעילה שלא ניתנה לוועדה המקומית או לבעל המקרקעין או לשמאים מטעמם הזדמנות נאותה לטעון טענותיהם או להביא ראיות בפני השמאי המכריע; הערעור יוגש לבית משפט השלום שבאזור שיפוטו נמצאים המקרקעין, תוך 45 ימים מהיום שבו הודעה ההחלטה שעליה מערערים". בסעיף 15 לתוספת השלישית נקבע: "על תשלום ההיטל יחול חוק הרשויות המקומיות (ריבית והפרשי הצמדה על תשלומי חובה), תש"ם-1980 (להלן – חוק ההצמדה), ויראו לענין זה ועדה מקומית כאילו היתה רשות מקומית כמשמעותה בחוק ההצמדה ואת ההיטל כאילו היה כלול בתוספת לחוק האמור". בסעיף 16 לתוספת השלישית, בנוסחו במועד הרלוונטי לתביעה דנן (לפני תיקון מס' 84 לחוק), נקבע: "נדחה ערעור על חיוב בהיטל, כולו או מקצתו, רשאי בית המשפט, מטעמים מיוחדים שיירשמו, להפחית את תשלומי הפיגורים שבעל המקרקעין חייב בהם לפי הוראות חוק ההצמדה". נראה, כי די באופן סידורם של סעיפי התוספת השלישית ובנוסחם, אותו נוסח התקף במקרה דנן, כדי ללמד על כך, שהאופן הבלעדי, שנקבע על ידי המחוקק, לתקיפת חיוב בהיטל השבחה ותקיפת גובה החיוב אינו כולל בחובו את עניינה של ריבית הפיגורים, המוטלת על החייב בהיטל השבחה. המחוקק בחר להבחין בין תקיפת עצם החיוב וגובה החיוב ובין תקיפת ריבית הפיגורים בגין אותו חיוב. על כך אנו למדים כבר מנוסחו של סעיף 14(ג) הנ"ל, כאשר המחוקק נוקט כבר בפתח הסעיף בלשון "על חיוב בהיטל ועל הכרעת שמאי מכריע כאמור בסעיף קטן (ב) ...". המחוקק מפרט את העניינים עליהם חלות הוראות סעיף 14(ג) ואינו מזכיר במסגרת פירוט זה את ריבית הפיגורים, אלא רק ערעור על עצם החיוב בהיטל על השבחה או ערעור על גובה החיוב. רק לאחר שסיים המחוקק לעסוק באופן ההשגה והערעור על היטל ההשבחה הוא פונה לעסוק בסעיף 15 בעניינה של הריבית, ומחיל עליה את הוראות חוק הרשויות המקומיות (ריבית והפרשי הצמדה על תשלומי חובה), תש"ם-1980. בהמשך מקנה המחוקק בסעיף 16 לטריבונל, הדן בערעור על החיוב בהיטל ההשבחה, את הסמכות להפחית את ריבית הפיגורים, וזאת במקרה שהערעור, שהוגש בהתאם להוראות סעיף 14(ג) נדחה. אם כוללות בחובן הוראות סעיף 14(ג) גם דרך בלעדית לתקיפת החיוב בריבית, מה פשרו של אותו הליך ומה פשרה של אותה סמכות, הנזכרים בסעיף 16 לתוספת השלישית?! הרי גם בריבית עצמה יש לדון בהתאם להוראות סעיף 14(ג), הנזכר קודם לכן, ומדוע יש צורך בקביעת סמכות נוספת, כאשר את הטענות בעניין החיוב בריבית היה צורך להעלות כבר במסגרת הליכי הערעור, ושם הן היו אמורות להיות נדונות?! מדוע יש צורך בהענקת סמכות נוספת להפחתת הריבית במקרה של דחיית הערעור, כאשר שאלת החיוב בריבית היא חלק מהערעור?! יש לומר, איפוא, שעניינה של הריבית אינו נכלל בגדרם של העניינים אותם ניתן לתקוף בהתאם להוראות סעיף 14(ג) הנ"ל. במסגרת סעיף 14(ג) הנ"ל ניתן לערער רק את עצם החיוב בהיטל ההשבחה או את סכום החיוב, וגם זאת רק כאשר מדובר במחלוקת "בנקודה משפטית בלבד, או בעילה שלא ניתנה לוועדה המקומית או לבעל המקרקעין או לשמאים מטעמם הזדמנות נאותה לטעון טענותיהם או להביא ראיות בפני השמאי המכריע". הוראות סעיף 14(ג) אינן נוגעות לערעור או השגה על חיוב בריבית פיגורים.  כך גם עולה מאופי העניינים, שיוחדו לדיון בהתאם להוראות סעיף 14(ג), שם נקבע, כי את הערעור ניתן להגיש רק בנקודה משפטית או בטענה, שלא ניתנה הזדמנות נאותה להעלותה בפני השמאי המכריע.  האפשרות השניה כלל לא נוגעת לשמאי המכריע, היות שאין לו נגיעה לשאלת החיוב בריבית, ועניינו הוא דיון בענייני שמאות בלבד, הנוגעים לשאלת החיוב בהיטל ההשבחה ולגובה החיוב. ממילא לא ניתן לומר, כי ערעור על הריבית הוא ערעור בטענה, שלא ניתנה הזדמנות נאותה להעלותה בפני השמאי המכריע. וכי אם היתה ניתנת הזדמנות שכזו, האם היה השמאי המכריע יכול לדון בטענה הנוגעת לשאלת החיוב בריבית?! האם מצוי העניין בתחום מומחיותו או בתחום סמכותו?! גם האפשרות הראשונה אינה נוגעת בהכרח לשאלת החיוב בריבית פיגורים. המחלוקת בשאלה זו נוגעת פעמים רבות לשאלות עובדתיות, והרי בשאלות כאלה לא ניתן לדון במסגרת ערעור, המוגש עפ"י הוראות סעיף 14(ג), שם מיוחדים הדברים לערעור בשאלה משפטית בלבד. העולה מן הדברים, כי הדרך לתקיפת חיוב בריבית פיגורים בגין אי תשלום היטל השבחה איננה הדרך הקבועה בסעיף 14(ג) לחוק. לעניין זה ראה החלטתו המפורטת של כב' השופט אמיר סלאמה בת"א(חד')44826-10-14, הימנותא בע"מ נ' ועדה מקומית לתכנון ובניה עירון, ניתנה ביום 10.4.15. אשר על כן, דין טענת הנתבעות בכל הנוגע לחוסר סמכות ומניעות להידחות. סיכומם של דברים, התביעה – ככל שהיא נוגעת לעירייה – נמחקת בזאת. הבקשה לסילוק התביעה על הסף, ככל שהיא נוגעת לוועדה, נדחית. כתב הגנה יוגש ע"י הוועדה בתוך 30 יום ממועד קבלת ההחלטה. ניתנה היום, ה' חשוון תשע"ו, 18 אוקטובר 2015, בהעדר הצדדים. Picture 1
 
הודעה Disclaimer

באתר זה הושקעו מאמצים רבים להעביר בדרך המהירה הנאה והטובה ביותר חומר ומידע חיוני. עם זאת, על המשתמשים והגולשים לעיין במקור עצמו ולא להסתפק בחומר המופיע באתר המהווה מראה דרך וכיוון ואינו מתיימר להחליף את המקור כמו גם שאינו בא במקום יעוץ מקצועי.

האתר מייעץ לכל משתמש לקבל לפני כל פעולה או החלטה יעוץ משפטי מבעל מקצוע. האתר אינו אחראי לדיוק ולנכונות החומר המופיע באתר. החומר המקורי נחשף בתהליך ההמרה לעיוותים מסויימים ועד להעלתו לאתר עלולים ליפול אי דיוקים ולכן אין האתר אחראי לשום פעולה שתעשה לאחר השימוש בו. האתר אינו אחראי לשום פרסום או לאמיתות פרטים של כל אדם, תאגיד או גוף המופיע באתר.

 


כתבות קשורות

    חזרה לתוצאות חיפוש >>