פלונית נ' אל שרד בע"מ ואח'

בפניי תביעה לפיצוי בגין נזקי גוף שנגרמו לתובעת, ילידת 19.2.1968, בעקבות תאונה שאירעה לה לטענתה ביום 11.5.2021 בקניון "אייס מול" באילת, בעת שניסתה להיכנס לחנות "פקטורי 54" של נתבעת מס' 1 (להלן: הנתבעת), ונחבלה באפה מדלתות הזכוכית הסגורות.

במועד התאונה היתה התובעת כבת 52, כיום הינה כבת 57 וחצי.

התביעה הוגשה נגד הנתבעת ונגד מבטחתה בביטוח אחריות צד ג' במועדים הרלוונטים - נתבעת מס' 2.

כתוצאה מהתאונה נשוא התביעה נגרם לתובעת שבר באפה, בגינו קבע לה מומחה מטעם בית המשפט נכות בשיעור 10% בשל שינוי קל בצורת האף עם הפרעה קלה בנשימה.

הצדדים נחלקו בשאלת נסיבות התאונה, האחריות לה, השלכתה התפקודית של הפגיעה וגובה הנזק.

התובעת תמכה את תביעתה בעדותה שלה וכן בעדותו של בעלה, שהיה עד ראיה לתאונה, במסגרת תצהירי עדות ראשית. בנוסף הציגה תמונות, תיעוד רפואי, חוות דעת, תלושי שכר וקבלות.

הנתבעות לא הביאו עדים מטעמן.

התקיימה ישיבת הוכחות בה העידו ונחקרו התובעת ובעלה, ובסיומה סיכמו באי-כח הצדדים את טענותיהם בעל-פה.

נסיבות התאונה

בכתב התביעה טענה התובעת, כי במהלך חופשה באילת, כאשר ביקרה עם בעלה בחנות הנתבעת בקניון, יצאה ממנה למספר דקות כדי ללכת לחנות אחרת, כשבעלה וקונים נוספים נותרו בחנות הנתבעת; כאשר ביקשה לחזור ולהיכנס אליה, נחבט ראשה בדלת הזכוכית שבינתיים נסגרה על ידי עובדי החנות; לטענתה, השעה היתה אז 22:00, שעת סגירתה הרגילה של החנות היתה 23:00, אולם העובדים סגרו את החנות מוקדם מהרגיל, משום שהיו צריכים לצאת לאירוע. התובעת טענה כי לא ראתה את הדלת הסגורה, שהיתה שקופה לגמרי, ללא מדבקות אזהרה, ואף לא ציפתה כי תהיה סגורה - שהרי זה עתה יצאה מהחנות, ובעלה עוד היה בתוכה.

בתצהיר עדותה הראשית חזרה התובעת על הגרסה האמורה, וכך גם בעדותה בבית המשפט. אמנם, בכתב התביעה טענה כי יצאה מהחנות על מנת ללכת לחנות אחרת (וכך ציינה גם בתצהיר תשובות לשאלון מטעם הנתבעות - נ/1); בתצהירה לא מסרה את סיבת יציאתה מהחנות; ואילו בבית המשפט מסרה כי יצאה אל מחוץ לחנות על מנת לשוחח בטלפון, לאחר שקיבלה שיחה בעת שהותה בה; ואולם לא מצאתי כי מדובר בסתירה מהותית, ודאי לא במרחק של למעלה מחמש שנים מאז התאונה במועד מתן העדות.

בעלה של התובעת מסרה גרסה דומה, וחיזק בעדותו את גרסתה של התובעת. לא מצאתי סתירות, ודאי לא מהותיות, בין גרסאות השניים.

זאת ועוד, לב גרסתה של התובעת, לפיו נחבלה בראשה מדלת זכוכית בקניון באילת, נתמך במסמך רפואי מיום 13.5.2021 מאת רופא המשפחה בקופ"ח, לשם פנתה התובעת לאחר שחזרה לחיפה, בו נכתב - "חבלה באף, נתקלה בזכוכית שקופה"; וכן במסמך רפואי מיום 23.5.2021 מאת רופא אא"ג בקופ"ח, ובו נרשם - "חבלה באף מדלת זכוכית ביום 11.5.2021 במהלך שהותה באילת בקניון".

אכן, התובעת העידה (והדבר גם צויין בכתב התביעה), כי ביחד עמה ועם ובעלה היו בקניון שני זוגות חברים, שלטענת התובעת ובעלה ראו את התאונה, ואולם הם לא הובאו לעדות; אלא שלא מצאתי כי מדובר בהימנעות מכוונת הנובעת מחשש להעמיד את החברים לחקירה נגדית בבית המשפט, או מחשש כי ימסרו גרסה סותרת, ועל כן לא מצאתי כי יש להחיל את החזקה בדבר הימנעות מהבאת עדות, המחזקת לכאורה את גרסת הצד שכנגד.

למעשה, גרסת הצד שכנגד מעולם לא הובאה; הנתבעות, כאמור, לא הביאו עדים מטעמן, ובמיוחד לא את העובדים שעבדו בחנות ביום התאונה ואשר היו עדים לה, כנטען בתצהירי התובעת ובעלה, ואף חשו לעזרתה לאחר שנפגעה והפנו אותה אל החובשת בקניון.

זאת ועוד, בתמונת הכניסה לחנות שצורפה לכתב התביעה ניתן לראות את שתי דלתות הכניסה העשויות זכוכית פתוחות לרווחה; מעל הכניסה נראה שלט עליו כתוב באנגלית "טומי הילפיגר", אשר כידוע מוצריו משווקים בישראל בין השאר על ידי חנות המותגים "פקטורי 54". אמנם לא הוצגה תמונה הנושאת את הכיתוב "פקטורי 54", אולם אני מקבלת בעניין זה את עדות התובעת ובעלה שהיו מהימנות בעיניי (ואציין כי אני מכירה את המקום בעצמי, שכן ביקרתי בו מספר פעמים בעבר). יצויין, כי חזית החנות כולה (הכוללת מספר כניסות) עשויה קירות ודלתות זכוכית, כפי שניתן לראות גם בתמונה שהוצגה על ידי התובעת.

יודגש, כי בכתב ההגנה לא הכחישו הנתבעות כי החנות נשוא התביעה שייכת לנתבעת ולא טענו כי התאונה אירעה במקום אחר שאינו קשור אליה, ולמעט כפירה כללית בכל טענות התובעת, כפרו באופן ספציפי אך ורק בטענתה להעדר מדבקות על הדלתות; גם בתחשיב הנזק שהגישו בשלב מוקדם יותר של ההליך לא כפרו הנתבעות בכך שהחנות שייכת לנתבעת, אלא שבו וטענו כי כל קירות ודלתות הזכוכית בחזית החנות נושאות מדבקות, וזאת מזה שנתיים טרם התאונה נשוא התביעה; אלא מאי, הן לא הביאו כל ראיה לתמוך בטענה זו, לא את מנהלי החנות או עובדיה, במיוחד אלו ששהו במקום במועד התאונה, לא תמונות של המקום סמוך לאחר התאונה ולא מסמכים שיתעדו רכישה של המדבקות או כל ראיה אחרת שתתמוך בטענתן כי היו מדבקות על קירות החנות ודלתותיה.

אדרבא, מהתמונה שצורפה לכתב התביעה - והגם שיש להצר על כך שצורף תצלום בשחור-לבן, למרות שבמהלך שמיעת הראיות התברר כי ברשות התובעת ובעלה תמונות צבע נוספות שלא הוגשו - ניתן לראות כי אין מדבקות כלשהן על חזית החנות, לרבות על הדלתות הפתוחות, וזאת בניגוד לטענת הנתבעות.

אכן, בעניין תמונת המקום שצורפה נתגלעה סתירה בין עדות התובעת ובין עדות בעלה: התובעת מסרה כי את התמונה צילמו לבקשתם חבריהם ששהו באותו מקום כשבוע לאחר התאונה; ואילו בעלה של התובעת מסר כי למיטב זכרונו הוא עצמו צילם את התמונה זמן קצר לאחר התאונה. ואולם, סבורתני כי אין מדובר בסתירה מהותית, בשים לב לכך שהעדויות נמסרו למעלה מארבע שנים לאחר התאונה, וכאשר קיבלתי כמהימנה את עדות התובעת ובעלה לפיה התמונה מתעדת את מקום התאונה בסמוך לאחר שהתרחשה, ובהעדר ראיות סותרות מטעמן של הנתבעות.

סיכומו של דבר: חרף מספר חסרים ראייתיים, אשר סבורתני כי אין להשליכם על התובעת ובעלה עצמם, ואשר משקלם אינו גבוה, מצאתי את עדויותיהם של התובעת ושל בעלה בכל הקשור לנסיבות התאונה מהימנות: הן השתלבו זו בזו וחיזקו זו את זו, היו עקביות ונחרצות, לא קרסו בחקירה הנגדית, נתמכו בתמונת המקום ובתיעוד הרפואי המיידי ולא נסתרו בראיה כלשהי מטעם הנתבעות (שכאמור, כלל לא הביאו ראיות).

לאור זאת, אני נותנת אמון מלא בגרסת התובעת, וקובעת כי התאונה אירעה בעת שיצאה מחנות הנתבעת למספר דקות, וכאשר ביקשה לחזור ולהיכנס אליה - כאשר בעלה וקונים נוספים היו עודם בתוכה - נחבטה בפניה בדלתות הכניסה של החנות; דלתות אלו היו פתוחות כאשר יצאה מהחנות, אך נסגרו באותן מספר דקות על ידי עובדי החנות, שהקדימו את סגירתה באותו היום עקב אירוע אליו תיכננו להגיע.

האחריות

דומני כי לא יכול להיות חולק, שמחזיק במקרקעין חב חובת זהירות כלפי המבקרים בהם. בהתאם לחובה זו, על המחזיק במקרקעין האחריות להסיר מכשולים מפני המבקרים במקרקעין.

בפסיקה נדונו בעבר מקרים בהם הוטלה אחריות במקרה של היתקלות בדלת זכוכית, בין אם מדובר בבית פרטי ובין אם מדובר במבנה ציבורי. לא אחת נקבע, כי דלת זכוכית יכולה להוות סכנה ממשית שיש חובה לנקוט אמצעי זהירות מפניה, במיוחד כאשר מדובר בדלת זכוכית שקופה, בלתי מסומנת ובלתי נראית, ללא כל מסגרת וללא כל סימון או מדבקה המבליטים את קיומה באופן שניתן להבחין בכך שמדובר בדלת סגור; ראו למשל ת"א (שלום ת"א-יפו) 195574/02נועמה נ' קרייזי ליין בע"מ [11.2.2007], והאסמכתאות המובאות בסעיף 5 לפסק דין זה; כן ראו ע"א (מח' י-ם) 15906-05-10מנשה לוי עזרא אלרון ואח' [9.8.2010], שם נפגע אורח בבית פרטי; כב' השופט צ' זילברטל קבע שם, כי - "פתחים המאפשרים מעבר אדם, שבהם קבועות דלתות העשויות זכוכית שקופה, עלולים להוות מוקד לסכנה ממשית. אופייה המיוחד של הזכוכית - היותה שקופה לחלוטין, וכוחה, כשהיא נשברת, לגרום לנזקי גוף חמורים - מחייב נקיטת אמצעי זהירות, מה גם שביחס לעוצמת הסיכון, ניתן לעמוד בחובת הזהירות תוך השקעה מינימאלית, כמעט אפסית [...] במצב דברים זה כאשר מדובר בפתח רחב דיו וזכוכית שקופה לחלוטין, יש לקבוע כי על בעל המקום לנקוט, למצער, באמצעי זהירות של סימון הדלת במדבקה או בכל אמצעי אחר אשר יבליט את העובדה שהפתח האמור חסום ע"י זכוכית שקופה. מדובר בסכנה שאינה בבחינת "סיכון רגיל" שאינו מחייב לנקוט אמצעי זהירות למניעתו. על בעל המקום לצפות קיומה של סכנה זו ולאחוז באמצעים להתריע מפניה ולמנעה, לכל הפחות ע"י סימון הזכוכית. אם לא יעשה כן, הרי שיהא בכך משום הפרה של חובת הזהירות". ויצויין, כי באותו פסק דין קבע בית המשפט המחוזי, כי לא די ב"סימון" הזכוכית על ידי המסגרת המקיפה אותה (כפי שקבע בית המשפט קמא בפסק הדין נשוא הערעור הנ"ל וכפי שטענו הנתבעות במקרה דנא), באמרו: "'סימון' זה אינו סימון כלל ועיקר, שכן ניתן בנקל לטעות ולסבור כי הפתח המוקף באותה מסגרת פתוח לחלוטין ולא קבועה בו שמשה", תוך שהוא מפנה לפסק הדין בת"א (הרצליה) 4881/00 גרינברג נ' אמונה [30.10.2005].

עוד ראו בעניין זה את פסקי הדין בת"א (שלום ת"א-יפו) 23417-06-20 פלונית נ' אטנטי אלקטרוניק מוניטורינג בע"מ [29.4.2023] ובת"א (שלום י-ם) 42743-04-20 פלונית נ' א. ש. אחזקות ושירותים [3.9.2024]

במאמר מוסגר אציין, כי סעיף 8.06 לתוספת השניה לתקנות התכנון והבניה (בקשה להיתר, תנאיו ואגרות), תש"ל-1970 קובע חובת סימון דלתות, מחיצות וקירות שקופים בבנייני ציבור, ומפנה לתקן הישראלי 1918 מנובמבר 2001, הקובע את אופן הסימון (ראו ת"ק (ת"א-יפו) 64978-05-19 פלונית נ' ירזין סלע ניהול והחזקות [7.7.2020]). הצדדים לא התייחסו לעניין זה בכתבי הטענות ובטיעוניהם בעל-פה (בכתב התביעה טענה התובעת להפרת פקודת הבטיחות בעבודה, לעניין מניעת הילכדות במעלית, שוודאי איננה רלוונטית למקרה דנא); עם זאת, כשלעצמי, אינני בטוחה האם מקום התאונה מהווה "בניין ציבורי" כפי שזה מוגדר בסעיף 8.01 לתוספת לתקנות. כיוון שהצדדים לא התייחסו לשאלה זו בטיעוניהם, לא ארחיב בעניין; מכל מקום, חובת הזהירות בנסיבות אלו של דלתות זכוכית במקום בו עוברים אנשים, המחייבת את סימונן הבולט והברור, מתקיימת גם בהעדר תקן מחייב או חובה חקוקה ספציפית, זאת מכוח דיני הרשלנות הכלליים ועל יסוד ההגיון והשכל הישר.

בענייננו, כאמור, מתמונת דלתות הכניסה לחנות עולה בבירור כי בניגוד לנטען על ידי הנתבעות, לא היו עליהן מדבקות או סימני אזהרה; אציין, כי אמנם ניתן לראות כי בדלתות מותקנות ידיות אנכיות ארוכות, אולם סבורתני כי לא ניתן לראות בהן משום "סימני אזהרה" או לקבוע כי יש בידיות אלו כי למלא את החובה להתקנת סימני אזהרה.

מכל מקום אדגיש, כי עיקר אחריותן של הנתבעות מתמצית בכך שסגרו את דלתות הכניסה שעה לפני שעת הסגירה הרגילה, כאשר הקונים עדיין נמצאים בתוך החנות, וכאשר מי שמגיע מבחוץ אינו מצפה למצוא דלתות סגורות, במיוחד התובעת, שיצאה מהחנות דקות ספורות קודם לכן במטרה לשוב אליה, כשבעלה וקונים נוספים עודם בפנים, ולא ציפתה להיתקל בדלתות סגורות שאינן נושאות סימון כנדרש.

מכל האמור לעיל, אני מוצאת כי הנתבעת נושאת באחריות לאירוע התאונה מכח רשלנותה, עקב הפרת חובת הזהירות המוטלת עליה כמחזיקת המקרקעין, ועל כן עליה לפצות את התובעת בגין נזקיה.

אשם תורם

סבורתני, כי לתובעת תרומת רשלנות לאירוע התאונה. אם בשלבים מוקדמים יותר של ההליך סברתי כי התובעת יצאה לדקות ספורות אל מחוץ לחנות ונותרה בסמיכות אליה, ואז פנתה לאחור על מנת לחזור ונתקלה בדלתות שנסגרו בינתיים (ומכאן שיעור האשם התורם הנמוך יחסית שייחסתי לה במסגרת הצעת הפשרה שניתנה), הרי שבמהלך שמיעת העדויות התברר, כי התובעת התרחקה מרחק של מספר מטרים מהחנות ושהתה שם כ - 15-10 דקות. רק אז החלה לשוב אל החנות, ולדבריה - בצעידה מהירה. דומני כי במצב דברים זה היה לה די זמן להבחין בכך שהדלתות סגורות ולהיזהר יותר בלכתה.

בנסיבות אלו, ובשקלול תרומת רשלנותה של התובעת אל מול זו של הנתבעת, מצאתי לנכון לייחס לתובעת שיעור אשם תורם של 35%.

הפגיעה והנכות

על פי האמור בתצהיר התובעת (שלא נסתר על ידי הנתבעות), כתוצאה מהפגיעה בדלת הזכוכית היא נחבלה במצח ובאף. דם החל לזלוג מאפה, עובדי הנתבעת הושיבו אותה על כסא ונתנו לה מים; בהמשך הפנו אותה לחובשת של הקניון, שהגישה לה עזרה ראשונה והפנתה אותה למוקד שר"פ באילת, אלא שמכשיר הרנטגן שם היה מקולקל ולא בוצע לה צילום. למחרת בבוקר עלו התובעת ובעלה על טיסתם המתוכננת חזרה לנתב"ג, ומשם לחיפה. ביום 13.5.2021 פנתה התובעת למוקד מכבי, וביום 20.5.2021 אובחן אצלה בדימות שבר באף עם חתך מעל האף, והיא הופנתה לרופא אא"ג שאישש את קיום השבר. אעיר, כי טענתה בתצהירה לפיה נגרם לה זעזוע מח לא נתמך במסמך רפואי כלשהו, לא כל שכן בחוות דעת רפואית.

התובעת היתה במעקב רופא אא"ג במסגרת קופ"ח וקיבלה אישורי מחלה למספר ימים לא רצופים (23.5.2021; 23.6.2021; 6-4.7.2021; 8.8.2021; 3.10.2021; 17.11.2021; 7.12.2021).

התובעת ביקשה להסתמך על חוות דעתו של ד"ר יהושע דנינו, מומחה אא"ג מטעמה, שקבע לה נכות בשיעור 10% בשל שינוי צורת האף לפי תקנה 69(1)(א)-(ב) לתוספת לתקנות המוסד לביטוח לאומי (קביעת דרגת נכות לנפגעי עבודה), תשט"ז-1956 (להלן: תקנות המל"ל); נכות בשיעור 10% בשל פגיעה וסטיבולרית קלה (סחרחורות) לפי תקנה 72(4)(ב)I לתקנות המל"ל; ונכות בשיעור 5% בשל פגיעה בחוש בטעם והריח לפי תקנה 69(3)(ב) לתקנות המל"ל.

התובעת נבדקה על ידי פרופ' ה' צ' יואכימס, מומחה מטעם הנתבעות, שקבע לה נכות בשיעור 10% בגין קשיי נשימה דרך האף לפי תקנה 69(2)(ב) לתקנות המל"ל, ושלל נכות בגין סחרחורות ובגין פגיעה בחוש הריח והטעם.

פרופ' אבישי גולץ, מומחה מטעם בית המשפט, קבע כי כתוצאה מהתאונה נגרם לתובעת שינוי קל בצורת האף המתבטא בגבנון קל ובצלקת עדינה מעל האף. כן נגרמה לה סטייה קלה של מחיצת האף לשמאל, עם היצרות קלה של מעבר האויר בצד השמאלי (בלבד) של האף. המומחה שלל פגיעה וסטיבולרית (לאור בדיקה ייעודית שנמצאה תקינה) ופגיעה בחוש הריח והטעם. מכל אלו קבע לתובעת נכות בשיעור 10% לפי תקנה 69(1)(א)-(ב) לתקנות המל"ל.

בתצהירה ובבית המשפט טענה התובעת, כי מאז התאונה היא סובלת מכאבי ראש תכופים המצריכים שימוש במשככי כאבים, וכן מאף סתום ומסינוסיטיס, המצריכים שימוש בספריי לפתיחת גודש באף; לא הוצג כל מסמך רפואי לתמיכה בטענות אלו, שגם לא נתמכו בחוות דעת רפואית מטעם התובעת. בשום שלב שהוא לא סיפרה התובעת כי היא סובלת מקשיי נשימה.

התובעת, עובדת ותיקה (מאז 1991) ברשות מקרקעי ישראל, לא הציגה ראיות כלשהן לפגיעה בשכרה עקב התאונה; היא הציגה תלושי שכר עד למועד התאונה בלבד, לא צירפה תלושי שכר מאז ועד היום, לא הציגה אסמכתאות על ירידה בשכר או על מגבלות בעבודה, זאת הגם שבבית המשפט טענה - ללא כל ראיות תומכות - כי מאז התאונה היא מתקשה לבצע שעות נוספות, ואילו בא כוחה טען בסיכומיו (היא עצמה לא טענה זאת), כי קיבלה אישור לעבוד חלקית מהבית ואף כי קידומה נעצר. היא אף לא הביאה ראיות כלשהן לתמיכה בטענות אלו, כגון עדות של המעסיק, אישורי היעדרות מהעבודה או אישורי מחלקת השכר או משאבי האנוש לגבי ניצול ימי מחלה ו/או חופשה.

לאור כל האמור לעיל, כאשר הנכות שנקבעה לה על ידי מומחה בית המשפט הינה אסתטית בחלקה (שינוי בצורת האף), ואילו לגבי הפרעה בנשימה התובעת עצמה כלל לא התלוננה ולא העידה, המסקנה המתבקשת היא כי נכותה התפקודית נמוכה באופן משמעותי מנכותה הרפואית; למעשה, דומה כי לנכות זו השלכה תפקודית מזערית, אם בכלל.

הנזק

כאב וסבל

לאור הפגיעה - שבר בעצם האף והנכות הרפואית שנותרה לה, ובשים לב לכך שלא אושפזה ולא נדרש טיפול מעבר למעקב בן חדשים ספורים, אני פוסקת לה פיצוי בסך של 30,000 ₪.

הפסדי שכר

שכרה הממוצע של התובעת בארבעת החדשים שלפני התאונה (על פי השכר המצטבר בתלוש חודש אפריל 2021) היה 17,885 ₪, ומשוערך להיום - 20,430 ₪.

כאמור, התובעת לא צירפה תלושי שכר מאז התאונה ועד היום, לא הציגה אישורי היעדרות מעבודה או אישורי מעסיק על ניצול ימי מחלה או חופשה. גם בתצהיר עדותה הראשית לא נטען בעניין זה דבר, ולו במילה. המסקנה המתבקשת היא כי התובעת לא הוכיחה את ראש הנזק המיוחד של הפסדי שכר בעבר.

אשר לגריעה מכושר ההשתכרות: חישוב אריתמטי מלא לפי שיעור הנכות הרפואית (10%) מתוך השכר המשוערך (20,430) ומקדם ההיוון הרלוונטי (99) מביא לתוצאה של 202,257 ₪; ואולם בשים לב לכך שהנכות היא בחלקה אסתטית, לכך שהתובעת כלל לא התלוננה על קשיי נשימה, ובהעדר אינדיקציה לפגיעה כלשהי בשכרה מאז התאונה ועד היום, תקופה בת למעלה מארבע שנים, בעבודה בת 35 שנה כעובדת מדינה, מצאתי כי יש לפסוק לה סכום גלובלי כנגזרת בסכום מתון מתוך הסכום האריתמטי המלא, ואני פוסקת לה פיצוי בסך של 40,000 ₪, ובצירוף הפרשי פנסיה בשיעור 12.5% - 45,000 ₪.

עזרת הזולת

התובעת לא טענה בעניין זה דבר בתצהיר עדותה הראשית ובעדותה בבית המשפט. מכל מקום, גם אם נזקקה לעזרה מסויימת בימים הראשונים שלאחר התאונה, ברי כי מדובר בעזרת המשפחה ללא תמורה כספית. אני מעריכה שווי עזרה זו, על דרך האומדנא, בסך של 2,000 ₪ בערכי היום.

הוצאות רפואיות ונסיעות

לא הוצגו ראיות כלשהן לעניין זה, למעט קבלה אחת מיום 8.12.2021 על סך של 626 ₪ שנרכשה בבית החולים רמב"ם, ואשר לטענת התובעת ניתנה עבור תרופה לטיפול בסחרחורות; מהקבלה עצמה לא ניתן לדעת עבור מה שולם הסכום, אלא נכתב רק "מרפאות"; צורף אישור ביקור במרפאת אא"ג ברמב"ם מיום 7.12.2021, אולם לא צורף סיכום הביקור עצמו, לא כל שכן המלצה על רכישת תרופה כזו או אחרת. עם זאת יש להניח כי התובעת הוציאה הוצאות בשיעור מתון לצורך הגעה למעקבים בקופ"ח ובביה"ח. בשים לב לכל אלו אני פוסקת לה, על דרך האומדנא, פיצוי בגין ראש נזק זה בסך של 2,000 ₪ בערכי היום.

סך כל הנזק

נזקה של התובעת מסתכם איפוא, בסך של 79,000 ₪ כדלקמן:

כאב וסבל:30,000₪

אובדן כושר השתכרות ופנסיה:45,000₪

עזרת הזולת:2,000₪

הוצאות:2,000₪ 

סך הכל: 79,000₪

סכום זה, בניכוי 35% בגין אשם תורם, מביא לסך של 51,350 ₪.

סוף דבר

לאור האמור לעיל, אני מחייבת את הנתבעות, יחד ולחוד, לשלם לתובעת סך של 51,350 ₪, בצירוף שכר טרחת עורך דין בשיעור 20% ומע"מ והחזר הוצאות משפט: אגרת הפתיחה, עלות חוות דעת המומחה מטעם התובעת וחלקה של התובעת בעלות חוות הדעת של מומחה בית המשפט, בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק ממועד תשלום כל הוצאה ועד היום.

הסכום הכולל ישולם בתוך 30 יום מהיום, שאם לא כן יישא הפרשי הצמדה וריבית מהיום ועד התשלום המלא בפועל.

המזכירות תמציא את פסק הדין לצדדים.

ניתן היום, י"ב תשרי תשפ"ו, 04 אוקטובר 2025, בהעדר הצדדים.